ב ע"א

סוכה

סוכה סוד כ"ו ה"ס, יחוד ידו"ד ואדני, ידו"ד עולה כ"ו, אדנ"י עולה ה"ס.

(של"ה, תולדות אדם, בית ה' בית דוד, אות רצא)

כתבו המפרשים תיבת סוכה בגימטריא צ"א כמנין ב' שמותיו יתברך, כי ע"י קיומו המצוה כראוי יעשה יחוד למעלה איש יחד פני רעהו.
או נאמר "סוכה" - סוך ה', דהיינו השכינה שהיא נקראת אות ה'א אחרונה שבשם כידוע, סוככת על האדם בהיותו יושב בצל סוכה, כמ"ש בזוה"ק בפרשת אמור וז"ל: בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפא עליה מלעילא ואברהם וחמשה צדיקיא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. עכ"ל. זהו סוך ה', דהיינו השכינה סיככה עליו.
או נאמר, סוכה, האותיות הקודמות לה בא"ב הם אותיות הדי'ן, רמז למה שאמרו ז"ל [תנחומא אמור אות כב]: ראשון לחשבון עוונות.
או בא לרמוז ע"פ מה שכתבו המפרשים טעם לעשיית הסוכה מיד לאחר יוה"כ, שמא יש בנו מי שמחויב גלות, על כן ציוה הוא יתברך לצאת כל איש מביתו ולשכון תחת פסולת גורן ויקב, והוא דוגמת גלות. זהו מה שנרמז לפניה אותיות "הדין", ר"ל שהם יצא דינא מלפני מלכו של עולם להיות גולה ישב בסוכה ויועיל לו.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"א)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה

מה שסידר רבינו הקדוש פרקי המסכתא זו בסדר הזה, בא לרמוז על ענייני זיווג האדם כדי לקיים העולם בפריה ורביה. ומה שרמז בכאן הענין הזה הוא לפי שקיי"ל תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו [סוכה כח ע"ב], כמ"ש מור"ם ז"ל בשו"ע [או"ח סי' תרלט, ב]. ומזה הטעם מקילין קצת בשינה לפי שאין להם סוכה מיוחדת. [ב ע"א] ואף שקיי"ל נשים פטורות מן הסוכה, מ"מ אם אפשר לקיים תשבו כעין תדורו עדיף טפי. וכ"כ הרב החסיד בעל של"ה ז"ל ע"ש...
ונקדים תחלה מה שאמרו ז"ל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לו לאדם מתי ישא אשה, וכיון שהגיעו כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו של אותו האיש[קידושין כט ע"ב]. והנה האשה נקראת סוכה, שהיא סוככת על בעלה ומשמרתו מן החטא, ע"ד אומרם: דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא [יבמות סג ע"א], וכתיב "נקבה תסובב גבר". זהו מה שפתח בראש דבריו סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה, ר"ל המשהה את עצמו מליקח לו אשה עד למעלה מכ' שנה, הרי זה פסול וגרוע, כי תיבת אמ'ה במספר קטן עם ג' אותיות גימטריא שנ'ה, לפי שיעברו רוב ימי בחרותו והוא בהרהורי עבירה, כדבריהם ז"ל. והמצוה לישא בן י"ח, כמ"ש בפרק דחסידי: בן י"ח לחופה [אבות פ"ה משנה כא] , וכתב שם הרע"ב ז"ל די"ט "אדם" כתובים בפ' בראשית, דל חד לגופיה, פש להו י"ח, ר"ל כשישלים י"ח ויכנס לי"ט. ולכן תיבת סוכה גימטריא במספר קטן י"ט, שבתחילת י"ט יאות לו להזדווג ולא יעבור.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב-ב ע"א)

...שבא רבינו לרמוז על ענין גלותנו מארץ מחמד עינינו, וביטול קיום מצוותיה של תורה, שלא נשאר לנו בזמן הגלות אלא ששים מצוות כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ומה שבא הרמז במסכתא הזאת, יען כי המסכתא הזו היא בנויה על הלכות סוכה, וישיבת סוכה היא מטעם גלות כמו שכתבתי לעיל. והנה ידוע כי ישראל ישבו במצרים ארבעה דורות, שנא' "ודור רביעי ישובו הנה" [בראשית טו, טז] , והם קהת ועמרם ומשה, ובני משה נכנסו לארץ, וכנגדם ישבו בארץ עשרים דור, כי שלמון בנו של נחשון היה מבאי הארץ, וממנו עד צדקיהו הם כ' דור. ויש לנו לדעת למה עשרים דור דווקא לא פחות ולא יותר.
אמנם הענין הוא, לפי שאמר הכתוב "כי יגנוב איש שור או שה וכו' חמשה בקר ישלם תחת השור" וכו' [שמות כא, לז], וכתבו המפרשים טעם גלות מצרים הוא מחטא מכירת יוסף, ולפי שהם גרמו ליעקב אביהם להיותו מצטער כ"ב שנה על יוסף, לכן נגזר עליהם לשבת מאתים וכ' שנה, כ"ב לכל שבט, אלא לפי שהשבטים מתו בחו"ל, ויתר להם עשרה שנים, וישבו שם רד"ו שנים. ע"כ. וידוע כי יוסף נקרא שור, וכתיב ביה "כי גנוב גונבתי" וכו' [בראשית מ, טו]. והשי"ת הסכים עמהם כ'ב יכו'ל במכירה הזאת, משום הכי שילם להם עשרים דור בארץ, כי היה דינו כ'ב יכו'ל כדין מי שגונב שור, שמשלם חמשה בקר תחתיו, אף כאן ע"י גניבת יוסף שנקרא שור, גרם להם לשבת בה ד' דורות, א"כ צריך לשלם להם ד' דורות חמשה פעמים, שהם כ' דור. זהו מה שפתח בראשית דבריו סוכה, שהיא א"י שהשי"ת מסתכל ומביט בה תדיר, שנאמר "עיני ה' אלהיך בה" וכו', וכתיב "והיו עיני ולבי שם כל הימים" [מלכים א' ט, ג], זהו סוכה, סוך ה', שהיא השכינה כדלעיל. שהיא גבוהה למעלה מכ', דכשהגיעו למעלה מכ' דור, נפסלה ונחלטה מידם בעוונותינו הרבים, וגורשו ממנה ויצאו קדמה וימה, וישנו להם בגלות תחת המטה, שנא' "שכבו לארץ חוצות", ומאז לא היו יכולים לצאת ידי חובה בקיום מצוותיה של תורה כדלעיל. זה שסמך לו פרק הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו [לקמן כ ע"ב].

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ג ע"ב-ד ע"א)

[רמז לעם ישראל בגולה, דירת עראי, שה' שונא גאוה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ל ע"א) לטקסט

[ס' שמנה לחמו פירש, שבין הארץ לרקיע השלישי, "שחקים", יש מהלך אלפיים וחמש מאות שנה, כמו שנאמר (חגיגה יג ע"א): מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע. ומהלך ת"ק מאות שנה הוא ארבע אמות של הקב"ה, כמו שאמרו שלכן מותר לה' להוריד גשם בשבת, אף שאסור להעביר ארבע אמות ברה"ר, כי כל העולם הוא ארבע אמות שלו, שבתוכן מותר לטלטל. נמצא שמהארץ עד שחקים יש 20 אמות של הקב"ה. והרי סוכה רומזת על עוה"ז, ולכן היא כשרה רק עד 20 אמות, כי עד שם מגיע שכר עוה"ז, ואילו בשחקים ה' טוחן מן לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב ע"ב), ובעוה"ז אסור ליהנות משכר עוה"ב.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מב ע"ב) לטקסט

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים

1-3
ושבעת ימי הסוכה, אף על פי שהם רומזים לשבעת ימי הבנין, מכל מקום בהכנסתם לבינה, ושלש ראשונות חשובות כאחת, הרי עשר ספירות, על כן סוכה שאינה גבוהה עשרה פסולה, והגבוהה למעלה מעשרים פסולה, כי מחצית השקל, והשקל השלם הוא עשרים, דהיינו 'יוד' במילואה. וזהו סוד עשר ספירות מלמעלה למטה באור הישר, ועשר מלמטה למעלה באור החוזר, בסוד נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו (ספר יצירה פ"א מ"ח).

(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עו)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה

סוכה סך ה'א וא'ו, ר"ל יש בהכשר סוכה ב' שיעורין, חשבון ה'א וחשבון וא'ו. וביאור הענין כך הוא: ידוע שיעור סוכה קטנה שבעה טפחים על ז' טפחים. וכשתצרפם יעלה בידך מ"ט טפחים. ועם כללות הסוכה הם חמשים. וגובה הסוכה אין פחות מיו'ד טפחים. ואם תחשוב חמשים הטפחים הנזכרים עשרה פעמים, יעלו בידך ת"ק, והם נגד שיעור מהלכו של עולם שהם ת"ק שנה כידוע [פסחים צד ע"ב]. ולפי שהיא נגד דירת עוה"ז כדלעיל, לכן בא שיעורה בזה, ואם עשאה פחות מזה פסולה. זהו סך ה'א, חשבון ה'א, שהיא חמש מאות. ושיעור השני שאמרנו הוא בסוכה גדולה, שאם היתה יותר מכ' אמה פסולה, למה עשרים דוקא, ואם הוסיף אפי' אצבע אחד תפסל בו? אלא טעם הדבר, שאם תחשוב כל הכ' אמה טפחים, יעלו לך ק"ך טפחים, כל אמה בת ו' טפחים, וסימן לזה "וסוכה תהיה לצ'ל", כי צ'ל גימ' ק'ך. ואם תחשוב כל העשרה טפחים מהם כחשבון הנ"ל חמש מאות, יעלו לך ששת אלפים, כי י"ב עשרות הם, וכל עשרה לת"ק הם ששת אלפים, והם נגד שנות העולם, כאומרם ז"ל שש אלפי שני הוי עלמא [עבודה זרה ט ע"א]. ולכן אם הוסיף בגובהה יותר מכ' פסולה, שנמצא בה יותר משיעור שנות העולם. זהו סך וא'ו, חשבון וא'ו, שהיא שש אלפי.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן ה ע"א בשם גן ירושלים]

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' ושחמתה מרובה מצלתה פסולה

1-4
והענין הג' שתהיה צלתה מרובה מחמתה, כי זה מה שיורה הוראה שלמה על שיהיה עיקר היותו על החסיה והבטחון בצל סוכתו של הקב"ה בכל מעשיו ועסקיו יותר ממה שיבטח בעצמו ולא בטוב מזלו, כי אף על פי שפרנסת העולם מוטל על ב' ההנהגות יחד, כמו שנתבאר בשער הג', המחוייב שיהיה ענין הצל הנזכר רב על החמה, והוא שיאמין כי מה שיתנהג בו הוא יותר ויותר מצד ההשגחה, ומעט על צד ההנהגה השמימיית המכונה בחמה, וע"ד שאמר שלמה בספרו (קהלת א) "תחת השמש" - כלומר תחת השמים...
שהחמה מרובה מהצל גם הוא פסול, למה שיורה ג"כ על ההריסה ופרוץ אל ה' לראות, אשר על זה נאמר (חגיגה יד ע"ב): הציץ ונפגע, הציץ ומת. והראוי והנאות מה שנאמר (מיכה ו): והצנע לכת עם אלהיך. ומהטעם הזה עצמו סוכה גבוהה למעלה מעשרים או הפחות מעשרה פסולות, כי בשתיהן נפסדה הכוונה בין למעלה בין למטה.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' דלא שלטא בה עינא

1-17
סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. הטעם בזה מפני שהמעלות כלולות מדין ורחמים נמצא מדתן עשרים, ולפי שלמעלה מהם אין העין שולטת אם עשאה בזה השיעור פסולה. ועוד יש בדבר סוד פנימי נעלם, כי עשרים אמה כנגד עשרה מדרגות הנתפשות בהרהור הלב וכנגד עשרה ידיעות נעלמות בלתי נתפשות, וכנגדן בחוץ עשרה נאצלות וביו"ד כלן נרמזות, ומי חכם ויבן את זאת. ומשם ולמעלה אין בהם וכל שכן במה שלמטה מהם יכולת להשיג, והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וכתיב (במדבר כד, יא) ברח לך אל מקומך, פליאה דעת ממני.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט במהד' תשנ"ו)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

1-27
"בסֻּכּת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻּכּת. למען ידעו דרתיכם כי בסֻּכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ד' אלקיכם". בכתובים האלה נבין בינה למה פרט כאן "כל האזרח" דוקא יותר מבשאר מצוות, עד שמשמע שחידש יותר בתיבת "האזרח", או שפרט כונתו יותר. גם נתינת הטעם של "למען ידעו" צריך להבין, ומה בכך אם ידעו כי הושיבם בסוכות או לא? ולא מבעי למאן דאמר [לקמן יא ע"ב] שישבו בסתם סוכות, לא בענני כבוד, ודאי צריך להבין מהו הזכר, ולמה צריך זכר? וגם למ"ד שישבו בסוכות ענני כבוד, גם כן חויבנו להבין, למה פרט הזכר בסוכה יותר מבשאר המון הפלאות אשר נעשו בימי צאת אבותינו ממצרים, כמו בקיעת הים, שלא חויבנו לתת עליהם זכר במעשה, או ירידת המן, וכדומה. גם צריך להבין למה פרט כאן "אני ד' אלקיכם" יותר מבכל המצוות. גם יש להבין ולעורר סמיכת טעם של פסוק "וידבר משה את מועדי ד' וכו'" (ויקרא כג, מד)...
הנה לנו לדעת במדע והשכל ולכתוב בדרושנו הטעם הנודע מהטעמים החיצוניים בענין הסוכה, כי היא באת לנו להורות לדעת כי רק כמו אוהל עראי חיי האדם הנה עלי חלד, ומהר ישא ויטולטל "טלטלה גבר" (ישעיהו כב, יז), יעבור מני ארץ או אל מרומי מעל או (ח"ו) אל עמקי תחת, לזאת באת לנו להורות כי נעזוב משכנותינו ונשב בסוכות אוהל עראי. ועל כן חיוב הסוכה בדרך עראי דוקא, ואם היא למעלה מעשרים אמה פסולה, להורות כי לא ירד הגבר להשתקע הֵנָה, רק לגור פה עלי אדמות עדי ימלא צבאו (ע"פ איוב ז, א) ויטול חבלו. ע"כ מן דרך המוסר לעזוב המותרות מטובות העולם הזה כיון שאינן תכליתיות.
וכן היתה כוונת ה' יתברך שהוליך את ישראל בסוכות ממצרים, להורותם בעת יסדם כי לא זו התכלית, לקבע בקביעות ולדמות חס ושלום בציור רעיונו שאין עולם אלא אחד, וזה הטעם נודע.
גם הנה ממי יוכר העיקר שהוא המואס הבלי שוא בעת עזבו מטעמות נעמות חלד? יוכר רק מהאיש אשר בידו למלאות שפק תאותיו, בידו להתענג על רוב טוב ושעשועי הבל המרמים רעיון נבון, והוא ימאסם, בו יוכר שמאס בתנואות הבלים, וכי רצונו לא הטה שכלו מני דרך האמת והצדק. אך בו יוכר, כי לא בְּדַל אשר אין בחילו להשיג חפצו והוא יעונה, בו לא יוכר כי מאס [העובר] וקירב הנצחי...
ועתה נבוא לביאור כתובינו אלה... והוא כמו שיבאר לקמן כדי שתזכרו שאין העולם הזה קביעות לכם, רק ארעי, והעיקר בזה הוא האות כי "כל האזרח בישראל ישבו בסֻּכּת", פירוש, האזרחים והעשירים, אשר משכנות מבטחים להם והמה יעזבו ארמנותם ויבואו להסתופף בצל הסוכה, בהם תהיה לאות אם יעשו זה בדעת נכונה, להם יִוָדע שהעבר והכּלֶה הוא טפל, והם ישבו בסוכות "למען ידעו דרתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", בעת הוצאתים ממצרים אשר הולכתים אז על שמי מעלי גרם ההצלחה ועם כל זה הושבתים בסוכות, להורותם כי אף שכוח הצלחתם היתה לעשות להם בתים, עם כל זה הושבתים בסוכות באהלי ארעי, להורות שגם עתה האזרחים אשר ידם משגת להקבע בזה העולם במעדנות, עם כל זה ישימו ללבבם כי אך הבל הוא. וכיון שיתבוננו שהעוה"ז הוא כלה ונפסד, ישימו ללבבם כי אף בשעה שאינו מצהיב להם פנים בזה העולם ומתנהג עמהם, עם כל זה הוא רחמים כי לוקח מהם ההבל והשקר, ונותן להם הטוב האמתי תמורו, וזה אמר כי "אני ד'", הנני ד' בעל הרחמים אפילו בשעה שתדמו לכם שאלקיכם חותר להתנהג בדין בעוה"ז הכלה, מ"מ הלא ד' הנני בזה, והכל תדעו מהסוכה.
אך כיון שהסברתי שעולם הזה הוא כלה ונמאס ונפסד, תאמרו כי מה לנו לשמח בכל שמחה ולשוש במועדים בשמחה הבָלה והכָלה, טוב לנו למאוס בכל אלה! על זה אמר לא כן, רק במועדים אשר צוה ד' לשמוח בהם, החיוב לשמוח ולשוש על כל טוב, וגם השמחה הזאת תופסת מקומות גבוהים ונישאים, וזה בעצמו הוא רצון ד'. וזה אמר, אף שענין הסוכה מבטל עולם הזה ושמחתו, מ"מ "וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל", שהורם שצריך לשמוח במועדים.
ובזה ג"כ נבין לאשורינו למה צוה ד' לחוג חגֵנו ביום הקדוש בעת חג האסיף. אך באמת כי אך עתה הוא העיקר העת אשר תחייב התבוננות בביטול העולם הזה, ולא עד מהרה יפעול זה בלבבו, בראותו כי כל אשר לו ירבה, ע"כ [הֶבִינַנוּ] מלכנו בינה, לבל נטעה באלילי כסף ואלילי זהב, ולדעת כי אף אם יחיל טובו, ויעלה שיא שמים, "כְּגֶלְלו לנצח יאבד" (איוב כ, ז), ורק אם טוב המעשים ותורה בידו אז יצלח נצח. ועיקר הכוונה אז דוקא, בהיות לו כל טוב והוא לא יפנה לבו רק לעבודת ד' ותורתו, וידע כי הבלי שוא המה הבלי העולם הזה ורוח ישאם ממנו ינחת ד'.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרוש ליום ראשון של סוכות, עמ' תטו-תכ במהד' תשסד, מכתי"ק)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' משום דלא שלטא בה עינא

[עשרים האמה הן הסכום של חמשה מקומות שמצאנו שיעור ארבע אמות: (א) ק"ש משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו - רומז לאהבת בני אדם גם אם הם רחוקים מאיתנו בדעותיהם, שבד' אמות של הלכה הוא נוהג בדרך שלדעתנו נוגדת את ההלכה. (ב) מת תופס ארבע אמות לטומאה - רומז שיש להתרחק מרשע שהוא כמת. (ג) הרחקת ארבע אמות לזריעה מכרם - רומז להרחיק מכרם בית ישראל את הזרעים שהגוים זורעים בנימוסיהם ובדרכי חייהם. (ד) ארבע אמות של אדם קונות לו - רומז שהתורה מתנגדת לקומוניזם שלפיו אין ליחיד זכות לקנין. (ה) מרחיק ארבע אמות מצואה וקורא קריאת שמע - רומז שבקבלת עמ"ש לא לחשוב על המוות, יציאתו מן העולם, כי יש לעבוד את ה' מתוך אהבה ולא מתוך יראה שהמוות מעורר בנו. כל אחד מהם מביע רעיון יסודי ביהדות, אבל אין להגזים בהם לצד השני, כאילו יותר מארבע אמות. סוכה מייצגת את האמונה הישראלית. אם היא למעלה מאותן עשרים אמות, אינה האמונה הטהורה. העין לא שולטות בה, להכיר אם האדוק באמונה זו הוא יהודי או לא. כל היהדים והגוים צריכים לראות ולהכיר את היהדות בטהרתה. ואם היהדות לא ניכרת לעיניים, וחסרים העקרונים היסודים של היהדות, היא התרחק מה' ומהתורה, והסוכה שהיא סמל לאמונה זו היא פסולה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 177-179)
לטקסט

ושאינה גבוהה עשרה טפחים

2-3
והטעם כי הפוחת מעשרה מקצץ נטיעות, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם, ואין לפחות העשירית מן המנין, לפי שהיא שלימות הכל והיא קשר כולם ועמה הייחוד שלם, ואין למאורות העליונות רשות להשפיע לתחתונים אם לא על ידה, ואלו היו משפיעים שלא על ידה היה זה קצוץ נטיעות, ולפיכך אין לפוחתה מן המנין.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט-קל במהד' תשנ"ו)

ושחמתה מרובה מצלתה פסולה

...שכתב בעקידה שסוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, שזה יורה על היותו יותר בוטח במזלו הנרמז בשמש, כי הוא המזל המפורסם יותר מזולתה, ממה שהוא יושב בצל שדי. נמצא שלדברי הרב הצל מורה על הבטחון בצל שדי, והחמה מורה על הבוטח במזלו...
ונראה ליתן טעם על ארז"ל שסוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה, כי הצל הוא מרמז על מדת הרחמים, כי הוא מורה על ההגנה והצלה להיות מחסה ומסתור. והחמה יש בה רמז למדת הדין, כי בה ידין ה' עמים בהוציאה מנרתקה והיא תלהט רשעים מסביב. וכן חמה הוא לשון חימה, כי על ידי שיעשן אף ה' וקנאת, הוא מתחמם. ולפי שמדה טובה מרובה ממדת פורענות, על כן צריכה להיות צילתה מרובה מחמתה, והעושה בהפך זה כאלו העיד שקר בבוראו. וכן לבלתי היות שם חמה כלל ג"כ אי אפשר, כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ולפיכך יש צורך במדת הדין לדין בו הרשעים כדי רשעתם. גם לטעם הראשון שהנחנו, שהחמה יש בו רמז לקנינים הזמניים הבאים ממגד תבואת שמש, יבוא ג"כ על נכון על שאין עושין הסכך מעובה לבלתי היות שם חמה כלל, כי בלי ספק יש צורך בהם, אך צריך שיהיה הצל מרובה, והוא שיהיו הקנינים הזמניים אצלו ארעי והבטחון בצל שדי עיקר.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד כג)

המשילו הקב"ה לצל המגין, כמ"ש "ה' שומרך ה' צלך" [תהלים קכא, ה], כי הבא בצל קורתו לחסות תחת כנפיו הרי הוא ניצול ממטר ומזרם ומחורב, וכל זה כינוי למקרים היורדים מלמעלה מפאת המערכה, כמ"ש "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ומחסה ומסתור ממטר ומזרם" [ישעיהו ד, ו] אשר ממנה אין המלט כי אם טוב לפני האלהים ימלט את נפשו בבואו לחסות בצל שדי. ומטעם זה ראו הקדמונים לדמות סכך הסוכה לצל שדי...
ועל הדרך שביאר בעקידה, שכל קניני הזמן מתייחסים אל השמש, לפיכך סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה, לפי שזה יורה על היותו יותר בוטח בקנינים הזמניים המתיחסים לשמש ממה שהוא בוטח ולן בצל שדי.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד כב)

ובעקידה פרשת אמור ביאר על ארז"ל סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, שזה יורה על מי שיש לו בטחון במזל, ואינו בוטח בצל שדי, כי השמש הוא כינוי לכל תאוות העולם הבאים ממגד ראש תבואת שמש. ולכך נאמר "ואין יתרון תחת השמש" [קהלת ב, יא].

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד ל)

ושחמתה מרובה מצלתה פסולה וכו' בצל סוכה וכו' בצל דפנות

4-21
ושיהיה צלתה מרובה מחמתה, לרמוז לנו שתהיה מדת רחמים גוברת על מדת הדין, כי מי יוכל לסבול חום האש הגדולה, ואנן צל סכך בעינן, שמשם רחמים גמורים באים ולא צל דפנות שיש בהם דין.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עב])

ושאין לה (שלשה) דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה

[ה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ציור הויה היא כמו האות ה, המסמן לאורך ורוחב וגובה, כמו שכתב הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר, תיקון סג. והסוכה היא זכר לענני הכבוד. ואם אין לסוכה שלש דפנות, אין לה ציור ה, ולכן היא פסולה. ואם חמתה מרובה, אין לה זכר מאלוקות, שהרי הסכך הוא סימן להשארת השכינה, ולכן היא פסולה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לח ע"א) לטקסט

אמר רבה דאמר קרא למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי וכו' למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא רבי זירא אמר מהכא וסכה תהיה לצל יומם מחרב וכו' למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות וכו' ורבא אמר מהכא בסכת תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע

ומה שמצינו ג' אמוראים אלו נותנים טעם על סוכה למעלה מעשרים שפסולה, או משום דלא שלטא בה עינא, או משום שהוא יושב בצל דפנות, או משום שהוא דירת קבע. נראה שהם חלוקים בטעם מצות הסוכה, וכל א' להוסיף בא ולא לחלוק. כי דעת רבה הדורש פסוק "למען ידעו" וגו', שטעם סוכה הוא כטעם שאר המועדות, זכר ליציאת מצרים, כי זכירה זו מועלת לטעת בלבנו כי אליו יתברך הגבורה והממשלה וההשגחה לשכר ועונש, ומתוך כך יהיו עיניו תמיד נשואות אל ה' לחקור בעין השכלי אחר מציאות ה' יתברך. לכך אמר שבזמן שהיא גבוהה למעלה מעשרים שפסולה משום דלא שלטא בה עינא, גילה בזה טעמו של מצוה זו שהיא כדי שתשלוט עין הרואה בסכך זה שהקב"ה נמשל בו, ומתוך כך יבא לחקור בעין השכלי הפנים הלבבי אחר מציאותו יתברך, ויכיר וידע שיש לעולם מנהיג ובורא ויכול. אמנם למעלה מכ' דלא שלטא עינא, בטלה כוונת המצוה לגמרי. זהו שמביא פסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" וגו', א"כ עיקר טעם מצוה זו לסבב הידיעה במציאות ה' יתברך וכדי שתשלוט עין השכלי בחקירה זו.
אמנם ר' זירא אמר, אף על פי שבלי ספק שזה טעם המצוה, שהרי מקרא הוא האומר "למען ידעו דורותיכם" וגו', מ"מ נוכל לומר שיש עוד טעם שני למצוה זו, והיא לטעת בלבנו מדת הבטחון, שלא נשב בצל ד' דפנות המתיחסים לד' מעלות שהנחנו [מעלת העושר ומעלת הגבורה ומעלת המדות ומעלות החכמה והתורה], כי אם "בצל שדי נתלונן", כמו שאמר "בצלו חמדתי וישבתי" וגו'. והוא שמביא פסוק "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ומחסה ומסתור" וגו' - זהו ראייה עצומה שנשים כל מחסנו בה'. לכך אמר עד כ' הוא יושב בצל הסכך מכאן ואילך הוא יושב בצל דפנות, ובטלה כוונה זו.
ורבא בא להוסיף טעם ג' למצוה זו, והוא שחג זה הוא כנגד סוף ימי חלדו של האדם, כי הוא חג האסיף המרמז על זמן אסיפת האדם מן העולם באספו את מעשיו מן העה"ז, והוא הזמן שהמשכיל צריך להתעורר עליו ולידע כי זה העולם הוא דירת ארעי, והרי הוא כגר בארץ וכאורח נטה ללון, ובסיבה זו ימעט בעסקים הזמניים לעשות לבית עולמו. ומיעוט פרי החג יוכיחו, שהעסקים הזמניים פוחתים והולכים... וזהו שדרש רבא תשבו כעין תדורו, צא מדירת קבע כו', עד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת ארעי, ויבא לידי הכרה בענין פנימי זה. יותר מכ' הוא עושה דירתו דירת קבע, ובטל רושם טעם נכבד זה.
האמנם, לפי שמצינו במדרש האומר שג' פעמים נאמר "בסוכות": א - "בסוכות תשבו". ב - "כי בסוכות הושבתי". ג - "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". ושניים חסרים וי"ו, ואחד מלא, לפי שהם מרמזים על ג' סוכות ב' חסירים ואחד מלא: א - סוכות מצרים. ב - סוכות של עכשיו. ג - סוכה של עתיד. והנה הסוכות של מדבר ושל עכשיו היו חסרים ולא שלמים, אמנם הסוכה של עתיד תהיה שלמה, "כי אז יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם" בשם המיוחד. ולהנחה זו נאמר שג' אמוראים חלוקים בטעמי הסוכה: רבה אמר שהיא זכר לסוכות מדבר, לכך הביא לראייה פסוק "למען ידעו דורותיכם וגו'. ורבא אמר שהוא מדבר בסוכה של עכשיו, לצאת מדירת קבע כו'. ור' זירא אמר שיש בה רמז על סוכה שלעתיד, לכך הביא לראייה פסוק "וסוכה תהיה לצל יומם" וגו'.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד כד)

עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה

"כי בסכות הושבתי" - תגין על כ"ף ד"בסכות", דעד כ' אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה.

(בעל הטורים, ויקרא, פרק כג פסוק מג)

אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות

...שארבע מדרגות אלו אשר הניח הרמב"ם בשמונה פרקיו, והם מעלת העושר ומעלת הגבורה ומעלת המדות ומעלות החכמה והתורה, מתיחסים לד' רוחות העולם, והם ד' דפנות המסבבים כל הנמצאים בארץ מאפליה זו. ואסרו החכמים הישיבה בצל דפנות, להסיר מקרבנו רוח עוועים אשר הומסך בקרב הקדמונים החוקרים, אשר נפלו במוקשות העיון לאמר עזב ה' את הארץ והדרים עליה לגודל שפלותם ומיעוט ערכם, וא"כ לדבריהם אין האדם יושב בצל שדי כי אם בצל ד' דפנות שהעולם מסובב מהם, ובדעה נפסדה זו יצאו למינות. וסוכה כזו פסולה, שהרי אדרבה נאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו" וגו' [דברים ד, ז], הרי שקרוב לנו ה' ובצל כנפיו אנחנו יושבים ולא בצל דפנות...
לפיכך אמרו שאין לישב בצל דפנות כי אם בצל הסכך, דהיינו בצל שדי, ולא יסמוך על ד' מדריגות אלו כלל. והסומך על ד' דפנות אלו הרי הוא כאלו סמך ידו על "קיר נטוי, גדר הדחויה"...
טעם השמיטה, ששנה השביעית לא יזרע ולא יעבד כדי שיהיו תמיד עיניהם נשואות אל ה'... ומטעם זה נאמר פרשת הקהל שיקראו התורה "באזני כל ישראל בשנת השמיטה בחג הסוכות", כי הסוכות והשמיטה שניהם באים להרגיל אותנו במדת הבטחון. בשמיטה הא דאמרן. בסוכות הוא הדבר אשר דברנו, שאסרו לישב בצל הדפנות כי אם בצל הסכך אשר שם ה' שוכן בקרבו...
ואחר הצעה זו נתבאר לנו טעם מניעת הישיבה בצל דפנות, לפי שלא שלטא עינא בצל שדי, והיו עיניו ולבו כל הימים לבטוח ברוב עשרו.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד כד)

למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות

[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי. אם הדפנות גבוהות מעשרים אמה, שאנחנו עושים את התרבות עיקר והתורה טפל, הסוכה פסולה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179)
לטקסט

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
אחר עבור כל ימי קציר, הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה, כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כג) "באספך את מעשיך" וגו'. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כג) "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות". כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי לעוררו כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומיעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להיישרה זאת כמו שיבוא במקומן, שער סז פרק ז.

(עקידת יצחק, ויקרא שער נט, עמ' מב במהד' עוז והדר)

וכאשר תשאלהו למה אתה יוצא בתחלת החורף מביתך שהוא דירת קבע אל הסוכה הקטנה הזאת שהיא דירת עראי, ותקחו ביום הראשון אלו הד' מינים, הלא ישיבך הדעת היותר המוני שיאמר בזה, והוא, כי בחג האסיף הזה נצא מבתים מבטחים ומשכנות מנוחה, לשבת בסתר עליון ולבוא תחת כנפיו, כי הוא המכין טרפנו ואשר עשה כל צרכנו, ועל הכול אנו חייבים לבוא ולשמוח לפניו ולולבינו בידינו לשבח ולהלל למי שהספיק בידינו כל הטובות ההנה אשר אספנו אל בתינו, כדי שיוסיף ויתן לנו כהנה וכהנה בשנים הבאות חלף הודאותינו. והנה בזה הוא מודה על אמונת השכר והעונש.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, עמ' קצד במהד' עוז והדר)

...חג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, שהוא זמן תחילת ימי הגשם והקור, אשר ציווה אותנו שנצא מבית קבע אשר אנחנו יושבים כל השנה לשבת בסוכה שהיא דירת עראי ותחת אויר השמים, הפך מה שעושין אז כל העולם, כי הם נאספים מהשדות או מהחצרות אל בתים ספונים בארז. כלומר, צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם, ובואו, חֲסו בצלי, כדי שיהא קבוע בלבכם אימות מה שהנחנו מהשחרור העולמי, כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים, חיים שמחים, חיים מאושרים, חיים מופנים מרוב העמל והטרדה אשר תחת עול הענינים הזמניים מבלי המשך תועלת עצמי לסוף כמו שאמרנו, חיים טובים ומתוקים... והנה להיות זאת הכוונה המיוחדת בזה החג באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה, בשם החג הזה, גדרו "חג הסכות", אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב סחורות ורוב תבואות וכל מידי דאקרי נכסים, ויוצאין אל סוכה קטנה זו אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושלחן וכסא ומנורה, שהוא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים, כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה שהיא דירת עראי כמ"ש התנא (אבות פ"ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא... כי הנה המרבה בענייני העולם הזה ממעיט בקנינים האמתיים, הנה הוא באמת מרחיב בית האשפות ומסיג גבול הטרקלין.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלה במהד' עוז והדר)

חגיגת הסוכות... בא אחר שמחת הקציר וחדות האסיף, אשר הם שמחים ושקטים בהם, וציווה שיעשו חג ה' שבעת ימים, שבהם יזכרו וישובו אל ה' לבל יבעטו בהם, כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע אשר חשבו להם, לבוא לחסות תחת כנפיו ית' וזה באמת חג לה'.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רמא במהד' עוז והדר)

בישיבת הסוכה וכוונתה על דרך שאמרו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, ומיעוט הפרים אשר בשבעת ימי החג, יתבאר להם פחיתות זה העולם, אשר הוא עולם של עראי, וחיוב מיעוט עסקיו השפלים, כמו שנתבאר היטב בפרשת סוכה שער סז פרק ז, ותתקיים אצלם מציאות העולם העליון הרוחני המוצלח, אשר הוא קודם במעלה בלתי נערכת, והעולם העליון ההוא הוא ראשית ממלכתו יתעלה על הנמצאים ואליו תיוחס מלכותו ראשונה.

(עקידת יצחק, דברים שער קב)

באמרם, בפרק קמא דסכה: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, היתה כונתם, שבאה מצות סכה זאת ללמדנו, שלא ישים אדם בטחונו בגבה ביתו וחזוקו ותקונו הטוב, ואף כי יהיה מלא מכל טוב, ואל יבטח בסיוע שום אדם, אף על פי שיהא אדון הארץ ומושל בה, אבל ישים בטחונו במי שאמר והיה העולם, כי לא לבדו היכלת והאמונה ובמה שמבטיח אינו מתנחם ממנו, כדכתיב: 'לא איש אל ויכזב' וגו' (במדבר כג, יט). ולו לבדו המחסה והמסתור, כדכתיב: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהלים לב, י) ונאמר: 'אמר לה' מחסי' וגו' (שם צא, ב): ולהעיר לאדם על זה, באה מצות סכה בזמן הזה אחר אספת גרן ויקב בארץ ישראל, כמו שנאמר: 'באספך מגרנך ומיקבך' (דברים טז, יג), לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהאוצרות מלאים כל טוב והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזק בדר ביתו להשמר בו מזרם וממטר ומרוח ושאר פגעים, לפיכך צוה לצאת מביתו החזק וישב בסכה, כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם יתברך ויתן אל לבו, כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה, הכל בא לו ברצון השם. ועל זה רמזו, לעשותה מפסלת גרן ויקב, לזכר זה שאסף הפירות לאכל והפסלת לסכך, בתתו מטר בעתו. ויזכר, שכל שמירת גופו וכל אשר לו מאת השם יתברך ולא יבטח באשר לו.

(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, נר ג, חלק ו, פרק א, סי' קמו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות פד])

והנה (הגה"ה: רמז של מצות סוכה, הוא, שיחשוב האדם כל העולם הזה הוא עראי, כדי שיתעורר לדבק בבית העליון...) סכה דירת ארעי, כי זה בבחינת 'לא יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים טו, יא). אמנם 'בחכמה יבנה בי"ת' (משלי כד, ג), ופירשו המקובלים, בי"ת ד'בראשית' (בראשית א, א), רומזת על 'חכמה', וכמו שתירגם יונתן על 'בראשית' - 'בחוכמ(ת)א', וזהו בית קבוע.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעו)

'ולמקנהו עשה סוכות' - [ופירוש] עשה - תיקן, כמו 'ויעש אלהים את הרקיע' (בראשית א, ז)... רצה לומר, תיקן לנפש הבהמית שלו הנרמז במלת 'ומקנהו' - 'סוכות', רצה לומר, כמו שהסוכה היא דירת ארעי ושיעור מצומצם, רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, והם שבעה טפחים על שבעה, כמוזכר בפוסקים (שו"ע או"ח סימן תרל"ד ס"א). כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע"ה - הנרמז במלת 'מקנהו' כדלעיל - כל ימיו אכילת ארעי ושיעור מצומצם כדי חייו, פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא ביקש כי אם 'לחם לאכל ובגד ללבש' (בראשית כח, כ). על כן אמרו, סוכות כנגד יעקב [טור או"ח סי' תיז].

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות נג)

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - נקט דוקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה, כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו, כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט. על כן נאמר "כל האזרח", הרוצה להיות כתושב בעולם הזה, ולא כגר, אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי, כדי שיכיר בפחיתות ערכו, שאינו בעולם הזה כי אם גר ולא תושב, כמדייר בי דיירי. ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם "בצל שדי יתלונן", כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים, כי אם בהיקף שבעה עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם, וזהו בצל שדי, ולא בצל קורות בתיהם ארזים.

(כלי יקר, ויקרא פרק כג, פסוק מב)

וזהו גם כן טעם הקהל זה... כי שנת השמיטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת "שלי שלי", "זה אומר כולה שלי", וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי, ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום ראשון של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל, כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות.

(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק יב)

בחג זה שנקרא זמן שמחתנו, ראוי שנבחן במה תהיה השמחה שלמה. אשר להערה זו בא הציווי לצאת מדירת קבע ולישב בדירת ארעי, לידע ולהודיע ולהיוודע שאין שמחה בכל קניני העה"ז שאנו חושבים לדירת קבע, ועיקר השמחה לבוא בקורת צל שדי...
"וסוכה תהי' לצל יומם מחורב ומחסה ומסתור ממטר ומזרם" [ישעיהו ד, ו], ואם בסתם סוכה ידבר והלא המטר יורד בה, אלא שבצל שדי ידבר, שכל האזרח בישראל אשר נגה עליו אור השכל יכירו וידעו שדירת ארץ מאפליה זו היא דירת ארעי, והשלמים יחסו בצל שדי, אשר הוא מחסה לעמו מחורב ושממון וממטר אשר ימטר מפאת המערכה, כמ"ש "ימטר על רשעים פחים" [תהלים יא, ו], ומזרם מים הזדונים כמ"ש "לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם וכו' אזי המים שטפונו" [תהלים קכד, ב-ד]...
ואחר הצעה זו נתבאר לנו למה נקרא יום זה ראשון לחשבון עונות [מדרש תנחומא, פרשת אמור, סי' כב]... כי הוא ראשון במעלה ביתר שאת על כל הימים, כי בעצם היום הזה יצאו מדירת קבע לישב בעה"ז דירת ארעי, וכל הדר בעה"ז דירת ארעי, הוא מלומד בחשבון עונות, רצה לומר שעיניו תמיד על כל דרכיו והוא מקפיד על כל מעשיו עד אשר ירגיש בכל שגיאה... לא כן הכיתות החושבים לישב בשלוה בעה"ז לדור בו דירת קבע ובונין להם בתים ספונים ועליות מרווחים ומכלים בהבל ימיהם לצבור כעפר שאר בכסף וזהב וסגולות בני האדם, עד אשר ירום לבבו וישכח את ה' עושהו וינבל צור ישועתו הנותן לו כח לעשות חיל, וכתות אלו בוודאי אינן יודעין חשבון עונותיהם אשר עברו ראשם עד כי חדל לספור כי אין מספר...
וכבר הסכימו החכמים שחג האסיף זה הוא כנגד יציאת האדם מן העולם, כמו שפירש בעקידה פרשת שמיני... כי בימיו האחרונים של האדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כו'... כי בימי הירידה יעשה חשבון עם נפשו, כי קרוב יום ה' והזמן אשר בו יבוא כל בשר ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ביום צאתו מן העה"ז, שחשבו לדירת קבע ובואו אל העוה"ב שחשבו לדירת ארעי, והוא באמת דירת קבע ובית עולמים...
בחג זה ישיבה בסוכה דירת ארעי ומצומצמת היא סיבת סור מרע בהרחקת בקשת המותרות.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד כב)

וזה שנאמר "כל האזרח בישראל ישבו בסכות" [ויקרא כג, מב], כי כבר הנחנו שתכלית הכוונה בסוכה זו כדי להחשיב את העה"ז לדירת ארעי, ולזה אין צורך כי אם לכתות החסרים החושבים להיות בעה"ז כאזרח כתושב, כנגדם בא הרמז בסוכה זו שיכירו וידעו שדירת העה"ז הוא דירת ארעי.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד כג)

והנה יעצה לנו התורה בסוכות, שהוא סוף ימי תשובה, לקבל על עצמנו גלות, ולהיות כל העולם נחשב בעינינו כתוהו וכצל, ולכך אמרו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע, וימינו כצל שבין לילה היה ובין לילה אבד, רוח נושב ואיננו, ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וכל ימיו תהיה עינו למעלה לשוכן שמימה, כאמרם (ירושלמי, הביאו הרא"ש וטוש"ע סימן תרלא) שיש לעשות סכך בענין שהכוכבים נראים מתוכו בהירים, ויהיה לבו לשמים, ואולי יחוס הקב"ה על נכה לבב ועני היודע מצב שפלותו, וכי כל שבתו בארץ מעט ורע כל היום, מי גבר ימלט מפגעי ונגעי זמן ותמורת הימים, וא"כ הקב"ה חומל דל ויתנחם על עפר ואפר, וזו עצה עמוקה לעשות בז' ימי סוכות, כי אז הדין עדיין מתוח ותלוי עד שמיני עצרת, שיש לנו לשמוח, ובטוחים אנו בחסד ה' שיצא לצדק דיננו, הנה עצה זו על ז' ימי החג. אבל האיש הירא וחרד לדברו של מלך מלכו של עולם, לא תהיה לו סוכה זו לבד בחג הסוכות, כי אם כל השנה יהיה לו הכל לדירת עראי, וילין בצל סוכה ויצא מדירת קבע, ויהיה הכל בעיניו כגר וכאורח בעלמא... וזהו שרמז הפסוק [ויקרא כג, מב] "בסוכות תשבו ז' ימים", זהו הכלל שזה ודאי להמלט מהדין, אבל "האזרח", דהיינו צדיקי ישראל הנקראים אזרחים, ע"ש אברהם אבינו הנקרא אזרחי מעבר הנהר, "ישבו בסוכות" תמיד מבלי הפסק ומבלי זמן כלל, כי אם תמיד ישבו בסוכות מבלי מניעה כלל, ותמיד יהיה כל העולם אצלם לדירת עראי כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

התהליך שעובר האדם מישראל והאומה בשנת השמיטה, מתבצע בחג הסוכות בתקופה קצרה - קורס מזורז להתנתקות מהקבע.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת אמור, עמ' 285)

דוקא הסמל של חולשה וארעיות הפך לסמלו של הקב"ה, שהוא כל יכול ואינו צריך לא מבצר ולא ארמון, אלא גם בסוכה רעועה ינצח וינקום את נקמתו בגוים, וכמו שמסיים הנביא עמוס (עמוס, יא-יב): "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנפלת... למען יירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם". כלומר, מהסוכה הזאת יצאו לרשת את הגוים... ולכן קבע הקב"ה לישראל את חג הסוכות... כל החג הזה הוא סמל של אמונה ובטחון שלם בה'. הסוכה היא הסמל הממשי והמוחשי למופתים הגדולים שלמעשה מצטמצמים למופת האחד הכולל - סכיכת הקב"ה, הגנתו על ישראל ארבעים שנה במדבר מול אויבים ומול סכנת הציה והשממה... והלא זה נס עצום שנמשך ארבעים שנה, ואין לך אמונה ובטחון יותר מזה באלקים המסוגל לכסות ולסוכך על עמו כך... וכדי להזכירנו את גודל כחו וגדלותו וכל-יכולתו, ציווה הקב"ה להיכנס ממש לאותן סוכות שבהן דרו אבותינו ארבעים שנה במדבר, ובכך להבין את גדולתו. וכמו שאמרו חז"ל: "אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רג)

[הסוכה היא סמל לחיי משפחה הרצויים. היא זכר לסוכות שבהן ישבו ישראל במדבר, ואנחנו צריכם ללמוד מהם איך לגור בבתינו לדורות. יהודי יושב בבית עם משפחתו, והוא יסוד לחיי האומה. היהודי מקושר לבני משפחתו, ופועל למענם. אבל הוא צריך להתחבר גם לשאר בני עמו. כשהיו ישראל במדבר, גרו באהלים, ולא היתה הפרדה כל כך בין משפחה למשפחה, ולא היו לכל אחד נכסים רבים, וזה יצר אחדות באומה. וכך אנחנו צריכים לנהוג גם בבתינו, כאילו הן דירת עראי, שנהיה מחוברים עם כל העם כמו שהיה במדבר, ע"י התורה המאחדת אותנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 180-181)
לטקסט

צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

אמרו המפרשים טעם למה מצות הסוכה דירת עראי בעינן, לפי שהיא רומזת לדירת עוה"ז, והאדם בעוה"ז אורח נטה ללון, היום כאן ומחר יבוקש ואיננו. משום הכי דירת עראי בעינן.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)