Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוכה


ב ע"א ב ע"ב ד ע"א ד ע"ב ה ע"א ה ע"ב ו ע"ב ז ע"ב ט ע"א ט ע"ב י ע"א י ע"ב יא ע"א
יא ע"ב יג ע"א יד ע"א טז ע"א טז ע"ב יח ע"א כ ע"א כ ע"ב כא ע"ב כב ע"א כב ע"ב כה ע"א
כה ע"ב כו ע"א כו ע"ב כז ע"א כז ע"ב כח ע"א כח ע"ב כט ע"א כט ע"ב
ל ע"א לא ע"א לא ע"ב לב ע"א לב ע"ב לג ע"ב לד ע"ב לה ע"א לה ע"ב לו ע"א לו ע"ב לז ע"א
לז ע"ב לח ע"א לח ע"ב לט ע"א מ ע"ב מא ע"א מא ע"ב מב ע"א מב ע"ב מג ע"א מג ע"ב מד ע"א מה ע"א מה ע"ב
מו ע"ב מז ע"א מז ע"ב מח ע"א מח ע"ב מט ע"א מט ע"ב נ ע"א נ ע"ב נא ע"א נא ע"ב נב ע"א נב ע"ב נג ע"א נג ע"ב נה ע"ב נו ע"א נו ע"ב


ב ע"א

סוכה

סוכה סוד כ"ו ה"ס, יחוד ידו"ד ואדני, ידו"ד עולה כ"ו, אדנ"י עולה ה"ס.

(של"ה, תולדות אדם, בית ה' בית דוד, אות רצא)

כתבו המפרשים תיבת סוכה בגימטריא צ"א כמנין ב' שמותיו יתברך, כי ע"י קיומו המצוה כראוי יעשה יחוד למעלה איש יחד פני רעהו.
או נאמר "סוכה" - סוך ה', דהיינו השכינה שהיא נקראת אות ה'א אחרונה שבשם כידוע, סוככת על האדם בהיותו יושב בצל סוכה, כמ"ש בזוה"ק בפרשת אמור וז"ל: בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפא עליה מלעילא ואברהם וחמשה צדיקיא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. עכ"ל. זהו סוך ה', דהיינו השכינה סיככה עליו.
או נאמר, סוכה, האותיות הקודמות לה בא"ב הם אותיות הדי'ן, רמז למה שאמרו ז"ל [תנחומא אמור אות כב]: ראשון לחשבון עוונות.
או בא לרמוז ע"פ מה שכתבו המפרשים טעם לעשיית הסוכה מיד לאחר יוה"כ, שמא יש בנו מי שמחויב גלות, על כן ציוה הוא יתברך לצאת כל איש מביתו ולשכון תחת פסולת גורן ויקב, והוא דוגמת גלות. זהו מה שנרמז לפניה אותיות "הדין", ר"ל שהם יצא דינא מלפני מלכו של עולם להיות גולה ישב בסוכה ויועיל לו.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"א)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה

מה שסידר רבינו הקדוש פרקי המסכתא זו בסדר הזה, בא לרמוז על ענייני זיווג האדם כדי לקיים העולם בפריה ורביה. ומה שרמז בכאן הענין הזה הוא לפי שקיי"ל תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו [סוכה כח ע"ב], כמ"ש מור"ם ז"ל בשו"ע [או"ח סי' תרלט, ב]. ומזה הטעם מקילין קצת בשינה לפי שאין להם סוכה מיוחדת. [ב ע"א] ואף שקיי"ל נשים פטורות מן הסוכה, מ"מ אם אפשר לקיים תשבו כעין תדורו עדיף טפי. וכ"כ הרב החסיד בעל של"ה ז"ל ע"ש...
ונקדים תחלה מה שאמרו ז"ל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לו לאדם מתי ישא אשה, וכיון שהגיעו כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו של אותו האיש[קידושין כט ע"ב]. והנה האשה נקראת סוכה, שהיא סוככת על בעלה ומשמרתו מן החטא, ע"ד אומרם: דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא [יבמות סג ע"א], וכתיב "נקבה תסובב גבר". זהו מה שפתח בראש דבריו סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה, ר"ל המשהה את עצמו מליקח לו אשה עד למעלה מכ' שנה, הרי זה פסול וגרוע, כי תיבת אמ'ה במספר קטן עם ג' אותיות גימטריא שנ'ה, לפי שיעברו רוב ימי בחרותו והוא בהרהורי עבירה, כדבריהם ז"ל. והמצוה לישא בן י"ח, כמ"ש בפרק דחסידי: בן י"ח לחופה [אבות פ"ה משנה כא] , וכתב שם הרע"ב ז"ל די"ט "אדם" כתובים בפ' בראשית, דל חד לגופיה, פש להו י"ח, ר"ל כשישלים י"ח ויכנס לי"ט. ולכן תיבת סוכה גימטריא במספר קטן י"ט, שבתחילת י"ט יאות לו להזדווג ולא יעבור.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב-ב ע"א)

...שבא רבינו לרמוז על ענין גלותנו מארץ מחמד עינינו, וביטול קיום מצוותיה של תורה, שלא נשאר לנו בזמן הגלות אלא ששים מצוות כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ומה שבא הרמז במסכתא הזאת, יען כי המסכתא הזו היא בנויה על הלכות סוכה, וישיבת סוכה היא מטעם גלות כמו שכתבתי לעיל. והנה ידוע כי ישראל ישבו במצרים ארבעה דורות, שנא' "ודור רביעי ישובו הנה" [בראשית טו, טז] , והם קהת ועמרם ומשה, ובני משה נכנסו לארץ, וכנגדם ישבו בארץ עשרים דור, כי שלמון בנו של נחשון היה מבאי הארץ, וממנו עד צדקיהו הם כ' דור. ויש לנו לדעת למה עשרים דור דווקא לא פחות ולא יותר.
אמנם הענין הוא, לפי שאמר הכתוב "כי יגנוב איש שור או שה וכו' חמשה בקר ישלם תחת השור" וכו' [שמות כא, לז], וכתבו המפרשים טעם גלות מצרים הוא מחטא מכירת יוסף, ולפי שהם גרמו ליעקב אביהם להיותו מצטער כ"ב שנה על יוסף, לכן נגזר עליהם לשבת מאתים וכ' שנה, כ"ב לכל שבט, אלא לפי שהשבטים מתו בחו"ל, ויתר להם עשרה שנים, וישבו שם רד"ו שנים. ע"כ. וידוע כי יוסף נקרא שור, וכתיב ביה "כי גנוב גונבתי" וכו' [בראשית מ, טו]. והשי"ת הסכים עמהם כ'ב יכו'ל במכירה הזאת, משום הכי שילם להם עשרים דור בארץ, כי היה דינו כ'ב יכו'ל כדין מי שגונב שור, שמשלם חמשה בקר תחתיו, אף כאן ע"י גניבת יוסף שנקרא שור, גרם להם לשבת בה ד' דורות, א"כ צריך לשלם להם ד' דורות חמשה פעמים, שהם כ' דור. זהו מה שפתח בראשית דבריו סוכה, שהיא א"י שהשי"ת מסתכל ומביט בה תדיר, שנאמר "עיני ה' אלהיך בה" וכו', וכתיב "והיו עיני ולבי שם כל הימים" [מלכים א' ט, ג], זהו סוכה, סוך ה', שהיא השכינה כדלעיל. שהיא גבוהה למעלה מכ', דכשהגיעו למעלה מכ' דור, נפסלה ונחלטה מידם בעוונותינו הרבים, וגורשו ממנה ויצאו קדמה וימה, וישנו להם בגלות תחת המטה, שנא' "שכבו לארץ חוצות", ומאז לא היו יכולים לצאת ידי חובה בקיום מצוותיה של תורה כדלעיל. זה שסמך לו פרק הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו [לקמן כ ע"ב].

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ג ע"ב-ד ע"א)

[רמז לעם ישראל בגולה, דירת עראי, שה' שונא גאוה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ל ע"א) לטקסט

[ס' שמנה לחמו פירש, שבין הארץ לרקיע השלישי, "שחקים", יש מהלך אלפיים וחמש מאות שנה, כמו שנאמר (חגיגה יג ע"א): מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע. ומהלך ת"ק מאות שנה הוא ארבע אמות של הקב"ה, כמו שאמרו שלכן מותר לה' להוריד גשם בשבת, אף שאסור להעביר ארבע אמות ברה"ר, כי כל העולם הוא ארבע אמות שלו, שבתוכן מותר לטלטל. נמצא שמהארץ עד שחקים יש 20 אמות של הקב"ה. והרי סוכה רומזת על עוה"ז, ולכן היא כשרה רק עד 20 אמות, כי עד שם מגיע שכר עוה"ז, ואילו בשחקים ה' טוחן מן לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב ע"ב), ובעוה"ז אסור ליהנות משכר עוה"ב.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מב ע"ב) לטקסט

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים

1-3
ושבעת ימי הסוכה, אף על פי שהם רומזים לשבעת ימי הבנין, מכל מקום בהכנסתם לבינה, ושלש ראשונות חשובות כאחת, הרי עשר ספירות, על כן סוכה שאינה גבוהה עשרה פסולה, והגבוהה למעלה מעשרים פסולה, כי מחצית השקל, והשקל השלם הוא עשרים, דהיינו 'יוד' במילואה. וזהו סוד עשר ספירות מלמעלה למטה באור הישר, ועשר מלמטה למעלה באור החוזר, בסוד נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו (ספר יצירה פ"א מ"ח).

(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עו)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה

סוכה סך ה'א וא'ו, ר"ל יש בהכשר סוכה ב' שיעורין, חשבון ה'א וחשבון וא'ו. וביאור הענין כך הוא: ידוע שיעור סוכה קטנה שבעה טפחים על ז' טפחים. וכשתצרפם יעלה בידך מ"ט טפחים. ועם כללות הסוכה הם חמשים. וגובה הסוכה אין פחות מיו'ד טפחים. ואם תחשוב חמשים הטפחים הנזכרים עשרה פעמים, יעלו בידך ת"ק, והם נגד שיעור מהלכו של עולם שהם ת"ק שנה כידוע [פסחים צד ע"ב]. ולפי שהיא נגד דירת עוה"ז כדלעיל, לכן בא שיעורה בזה, ואם עשאה פחות מזה פסולה. זהו סך ה'א, חשבון ה'א, שהיא חמש מאות. ושיעור השני שאמרנו הוא בסוכה גדולה, שאם היתה יותר מכ' אמה פסולה, למה עשרים דוקא, ואם הוסיף אפי' אצבע אחד תפסל בו? אלא טעם הדבר, שאם תחשוב כל הכ' אמה טפחים, יעלו לך ק"ך טפחים, כל אמה בת ו' טפחים, וסימן לזה "וסוכה תהיה לצ'ל", כי צ'ל גימ' ק'ך. ואם תחשוב כל העשרה טפחים מהם כחשבון הנ"ל חמש מאות, יעלו לך ששת אלפים, כי י"ב עשרות הם, וכל עשרה לת"ק הם ששת אלפים, והם נגד שנות העולם, כאומרם ז"ל שש אלפי שני הוי עלמא [עבודה זרה ט ע"א]. ולכן אם הוסיף בגובהה יותר מכ' פסולה, שנמצא בה יותר משיעור שנות העולם. זהו סך וא'ו, חשבון וא'ו, שהיא שש אלפי.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן ה ע"א בשם גן ירושלים]

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' ושחמתה מרובה מצלתה פסולה

1-4
והענין הג' שתהיה צלתה מרובה מחמתה, כי זה מה שיורה הוראה שלמה על שיהיה עיקר היותו על החסיה והבטחון בצל סוכתו של הקב"ה בכל מעשיו ועסקיו יותר ממה שיבטח בעצמו ולא בטוב מזלו, כי אף על פי שפרנסת העולם מוטל על ב' ההנהגות יחד, כמו שנתבאר בשער הג', המחוייב שיהיה ענין הצל הנזכר רב על החמה, והוא שיאמין כי מה שיתנהג בו הוא יותר ויותר מצד ההשגחה, ומעט על צד ההנהגה השמימיית המכונה בחמה, וע"ד שאמר שלמה בספרו (קהלת א) "תחת השמש" - כלומר תחת השמים...
שהחמה מרובה מהצל גם הוא פסול, למה שיורה ג"כ על ההריסה ופרוץ אל ה' לראות, אשר על זה נאמר (חגיגה יד ע"ב): הציץ ונפגע, הציץ ומת. והראוי והנאות מה שנאמר (מיכה ו): והצנע לכת עם אלהיך. ומהטעם הזה עצמו סוכה גבוהה למעלה מעשרים או הפחות מעשרה פסולות, כי בשתיהן נפסדה הכוונה בין למעלה בין למטה.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' דלא שלטא בה עינא

1-17
סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. הטעם בזה מפני שהמעלות כלולות מדין ורחמים נמצא מדתן עשרים, ולפי שלמעלה מהם אין העין שולטת אם עשאה בזה השיעור פסולה. ועוד יש בדבר סוד פנימי נעלם, כי עשרים אמה כנגד עשרה מדרגות הנתפשות בהרהור הלב וכנגד עשרה ידיעות נעלמות בלתי נתפשות, וכנגדן בחוץ עשרה נאצלות וביו"ד כלן נרמזות, ומי חכם ויבן את זאת. ומשם ולמעלה אין בהם וכל שכן במה שלמטה מהם יכולת להשיג, והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וכתיב (במדבר כד, יא) ברח לך אל מקומך, פליאה דעת ממני.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט במהד' תשנ"ו)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

1-27
"בסֻּכּת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻּכּת. למען ידעו דרתיכם כי בסֻּכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ד' אלקיכם". בכתובים האלה נבין בינה למה פרט כאן "כל האזרח" דוקא יותר מבשאר מצוות, עד שמשמע שחידש יותר בתיבת "האזרח", או שפרט כונתו יותר. גם נתינת הטעם של "למען ידעו" צריך להבין, ומה בכך אם ידעו כי הושיבם בסוכות או לא? ולא מבעי למאן דאמר [לקמן יא ע"ב] שישבו בסתם סוכות, לא בענני כבוד, ודאי צריך להבין מהו הזכר, ולמה צריך זכר? וגם למ"ד שישבו בסוכות ענני כבוד, גם כן חויבנו להבין, למה פרט הזכר בסוכה יותר מבשאר המון הפלאות אשר נעשו בימי צאת אבותינו ממצרים, כמו בקיעת הים, שלא חויבנו לתת עליהם זכר במעשה, או ירידת המן, וכדומה. גם צריך להבין למה פרט כאן "אני ד' אלקיכם" יותר מבכל המצוות. גם יש להבין ולעורר סמיכת טעם של פסוק "וידבר משה את מועדי ד' וכו'" (ויקרא כג, מד)...
הנה לנו לדעת במדע והשכל ולכתוב בדרושנו הטעם הנודע מהטעמים החיצוניים בענין הסוכה, כי היא באת לנו להורות לדעת כי רק כמו אוהל עראי חיי האדם הנה עלי חלד, ומהר ישא ויטולטל "טלטלה גבר" (ישעיהו כב, יז), יעבור מני ארץ או אל מרומי מעל או (ח"ו) אל עמקי תחת, לזאת באת לנו להורות כי נעזוב משכנותינו ונשב בסוכות אוהל עראי. ועל כן חיוב הסוכה בדרך עראי דוקא, ואם היא למעלה מעשרים אמה פסולה, להורות כי לא ירד הגבר להשתקע הֵנָה, רק לגור פה עלי אדמות עדי ימלא צבאו (ע"פ איוב ז, א) ויטול חבלו. ע"כ מן דרך המוסר לעזוב המותרות מטובות העולם הזה כיון שאינן תכליתיות.
וכן היתה כוונת ה' יתברך שהוליך את ישראל בסוכות ממצרים, להורותם בעת יסדם כי לא זו התכלית, לקבע בקביעות ולדמות חס ושלום בציור רעיונו שאין עולם אלא אחד, וזה הטעם נודע.
גם הנה ממי יוכר העיקר שהוא המואס הבלי שוא בעת עזבו מטעמות נעמות חלד? יוכר רק מהאיש אשר בידו למלאות שפק תאותיו, בידו להתענג על רוב טוב ושעשועי הבל המרמים רעיון נבון, והוא ימאסם, בו יוכר שמאס בתנואות הבלים, וכי רצונו לא הטה שכלו מני דרך האמת והצדק. אך בו יוכר, כי לא בְּדַל אשר אין בחילו להשיג חפצו והוא יעונה, בו לא יוכר כי מאס [העובר] וקירב הנצחי...
ועתה נבוא לביאור כתובינו אלה... והוא כמו שיבאר לקמן כדי שתזכרו שאין העולם הזה קביעות לכם, רק ארעי, והעיקר בזה הוא האות כי "כל האזרח בישראל ישבו בסֻּכּת", פירוש, האזרחים והעשירים, אשר משכנות מבטחים להם והמה יעזבו ארמנותם ויבואו להסתופף בצל הסוכה, בהם תהיה לאות אם יעשו זה בדעת נכונה, להם יִוָדע שהעבר והכּלֶה הוא טפל, והם ישבו בסוכות "למען ידעו דרתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", בעת הוצאתים ממצרים אשר הולכתים אז על שמי מעלי גרם ההצלחה ועם כל זה הושבתים בסוכות, להורותם כי אף שכוח הצלחתם היתה לעשות להם בתים, עם כל זה הושבתים בסוכות באהלי ארעי, להורות שגם עתה האזרחים אשר ידם משגת להקבע בזה העולם במעדנות, עם כל זה ישימו ללבבם כי אך הבל הוא. וכיון שיתבוננו שהעוה"ז הוא כלה ונפסד, ישימו ללבבם כי אף בשעה שאינו מצהיב להם פנים בזה העולם ומתנהג עמהם, עם כל זה הוא רחמים כי לוקח מהם ההבל והשקר, ונותן להם הטוב האמתי תמורו, וזה אמר כי "אני ד'", הנני ד' בעל הרחמים אפילו בשעה שתדמו לכם שאלקיכם חותר להתנהג בדין בעוה"ז הכלה, מ"מ הלא ד' הנני בזה, והכל תדעו מהסוכה.
אך כיון שהסברתי שעולם הזה הוא כלה ונמאס ונפסד, תאמרו כי מה לנו לשמח בכל שמחה ולשוש במועדים בשמחה הבָלה והכָלה, טוב לנו למאוס בכל אלה! על זה אמר לא כן, רק במועדים אשר צוה ד' לשמוח בהם, החיוב לשמוח ולשוש על כל טוב, וגם השמחה הזאת תופסת מקומות גבוהים ונישאים, וזה בעצמו הוא רצון ד'. וזה אמר, אף שענין הסוכה מבטל עולם הזה ושמחתו, מ"מ "וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל", שהורם שצריך לשמוח במועדים.
ובזה ג"כ נבין לאשורינו למה צוה ד' לחוג חגֵנו ביום הקדוש בעת חג האסיף. אך באמת כי אך עתה הוא העיקר העת אשר תחייב התבוננות בביטול העולם הזה, ולא עד מהרה יפעול זה בלבבו, בראותו כי כל אשר לו ירבה, ע"כ [הֶבִינַנוּ] מלכנו בינה, לבל נטעה באלילי כסף ואלילי זהב, ולדעת כי אף אם יחיל טובו, ויעלה שיא שמים, "כְּגֶלְלו לנצח יאבד" (איוב כ, ז), ורק אם טוב המעשים ותורה בידו אז יצלח נצח. ועיקר הכוונה אז דוקא, בהיות לו כל טוב והוא לא יפנה לבו רק לעבודת ד' ותורתו, וידע כי הבלי שוא המה הבלי העולם הזה ורוח ישאם ממנו ינחת ד'.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרוש ליום ראשון של סוכות, עמ' תטו-תכ במהד' תשסד, מכתי"ק)

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' משום דלא שלטא בה עינא

[עשרים האמה הן הסכום של חמשה מקומות שמצאנו שיעור ארבע אמות: (א) ק"ש משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו - רומז לאהבת בני אדם גם אם הם רחוקים מאיתנו בדעותיהם, שבד' אמות של הלכה הוא נוהג בדרך שלדעתנו נוגדת את ההלכה. (ב) מת תופס ארבע אמות לטומאה - רומז שיש להתרחק מרשע שהוא כמת. (ג) הרחקת ארבע אמות לזריעה מכרם - רומז להרחיק מכרם בית ישראל את הזרעים שהגוים זורעים בנימוסיהם ובדרכי חייהם. (ד) ארבע אמות של אדם קונות לו - רומז שהתורה מתנגדת לקומוניזם שלפיו אין ליחיד זכות לקנין. (ה) מרחיק ארבע אמות מצואה וקורא קריאת שמע - רומז שבקבלת עמ"ש לא לחשוב על המוות, יציאתו מן העולם, כי יש לעבוד את ה' מתוך אהבה ולא מתוך יראה שהמוות מעורר בנו. כל אחד מהם מביע רעיון יסודי ביהדות, אבל אין להגזים בהם לצד השני, כאילו יותר מארבע אמות. סוכה מייצגת את האמונה הישראלית. אם היא למעלה מאותן עשרים אמות, אינה האמונה הטהורה. העין לא שולטות בה, להכיר אם האדוק באמונה זו הוא יהודי או לא. כל היהדים והגוים צריכים לראות ולהכיר את היהדות בטהרתה. ואם היהדות לא ניכרת לעיניים, וחסרים העקרונים היסודים של היהדות, היא התרחק מה' ומהתורה, והסוכה שהיא סמל לאמונה זו היא פסולה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 177-179)
לטקסט

ושאינה גבוהה עשרה טפחים

2-3
והטעם כי הפוחת מעשרה מקצץ נטיעות, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם, ואין לפחות העשירית מן המנין, לפי שהיא שלימות הכל והיא קשר כולם ועמה הייחוד שלם, ואין למאורות העליונות רשות להשפיע לתחתונים אם לא על ידה, ואלו היו משפיעים שלא על ידה היה זה קצוץ נטיעות, ולפיכך אין לפוחתה מן המנין.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט-קל במהד' תשנ"ו)

ושחמתה מרובה מצלתה פסולה וכו' בצל סוכה וכו' בצל דפנות

4-21
ושיהיה צלתה מרובה מחמתה, לרמוז לנו שתהיה מדת רחמים גוברת על מדת הדין, כי מי יוכל לסבול חום האש הגדולה, ואנן צל סכך בעינן, שמשם רחמים גמורים באים ולא צל דפנות שיש בהם דין.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עב])

ושאין לה (שלשה) דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה

[ה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ציור הויה היא כמו האות ה, המסמן לאורך ורוחב וגובה, כמו שכתב הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר, תיקון סג. והסוכה היא זכר לענני הכבוד. ואם אין לסוכה שלש דפנות, אין לה ציור ה, ולכן היא פסולה. ואם חמתה מרובה, אין לה זכר מאלוקות, שהרי הסכך הוא סימן להשארת השכינה, ולכן היא פסולה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לח ע"א) לטקסט

למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות

[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי. אם הדפנות גבוהות מעשרים אמה, שאנחנו עושים את התרבות עיקר והתורה טפל, הסוכה פסולה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179)
לטקסט

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
אחר עבור כל ימי קציר, הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה, כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כג) "באספך את מעשיך" וגו'. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כג) "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות". כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי לעוררו כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומיעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להיישרה זאת כמו שיבוא במקומן, שער סז פרק ז.

(עקידת יצחק, ויקרא שער נט, עמ' מב במהד' עוז והדר)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
וכאשר תשאלהו למה אתה יוצא בתחלת החורף מביתך שהוא דירת קבע אל הסוכה הקטנה הזאת שהיא דירת עראי, ותקחו ביום הראשון אלו הד' מינים, הלא ישיבך הדעת היותר המוני שיאמר בזה, והוא, כי בחג האסיף הזה נצא מבתים מבטחים ומשכנות מנוחה, לשבת בסתר עליון ולבוא תחת כנפיו, כי הוא המכין טרפנו ואשר עשה כל צרכנו, ועל הכול אנו חייבים לבוא ולשמוח לפניו ולולבינו בידינו לשבח ולהלל למי שהספיק בידינו כל הטובות ההנה אשר אספנו אל בתינו, כדי שיוסיף ויתן לנו כהנה וכהנה בשנים הבאות חלף הודאותינו. והנה בזה הוא מודה על אמונת השכר והעונש.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, עמ' קצד במהד' עוז והדר)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
...חג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, שהוא זמן תחילת ימי הגשם והקור, אשר ציווה אותנו שנצא מבית קבע אשר אנחנו יושבים כל השנה לשבת בסוכה שהיא דירת עראי ותחת אויר השמים, הפך מה שעושין אז כל העולם, כי הם נאספים מהשדות או מהחצרות אל בתים ספונים בארז. כלומר, צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם, ובואו, חֲסו בצלי, כדי שיהא קבוע בלבכם אימות מה שהנחנו מהשחרור העולמי, כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים, חיים שמחים, חיים מאושרים, חיים מופנים מרוב העמל והטרדה אשר תחת עול הענינים הזמניים מבלי המשך תועלת עצמי לסוף כמו שאמרנו, חיים טובים ומתוקים... והנה להיות זאת הכוונה המיוחדת בזה החג באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה, בשם החג הזה, גדרו "חג הסכות", אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב סחורות ורוב תבואות וכל מידי דאקרי נכסים, ויוצאין אל סוכה קטנה זו אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושלחן וכסא ומנורה, שהוא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים, כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה שהיא דירת עראי כמ"ש התנא (אבות פ"ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא... כי הנה המרבה בענייני העולם הזה ממעיט בקנינים האמתיים, הנה הוא באמת מרחיב בית האשפות ומסיג גבול הטרקלין.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלה במהד' עוז והדר)

ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

חגיגת הסוכות... בא אחר שמחת הקציר וחדות האסיף, אשר הם שמחים ושקטים בהם, וציווה שיעשו חג ה' שבעת ימים, שבהם יזכרו וישובו אל ה' לבל יבעטו בהם, כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע אשר חשבו להם, לבוא לחסות תחת כנפיו ית' וזה באמת חג לה'.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רמא במהד' עוז והדר)

ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

בישיבת הסוכה וכוונתה על דרך שאמרו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, ומיעוט הפרים אשר בשבעת ימי החג, יתבאר להם פחיתות זה העולם, אשר הוא עולם של עראי, וחיוב מיעוט עסקיו השפלים, כמו שנתבאר היטב בפרשת סוכה שער סז פרק ז, ותתקיים אצלם מציאות העולם העליון הרוחני המוצלח, אשר הוא קודם במעלה בלתי נערכת, והעולם העליון ההוא הוא ראשית ממלכתו יתעלה על הנמצאים ואליו תיוחס מלכותו ראשונה.

(עקידת יצחק, דברים שער קב)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
באמרם, בפרק קמא דסכה: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, היתה כונתם, שבאה מצות סכה זאת ללמדנו, שלא ישים אדם בטחונו בגבה ביתו וחזוקו ותקונו הטוב, ואף כי יהיה מלא מכל טוב, ואל יבטח בסיוע שום אדם, אף על פי שיהא אדון הארץ ומושל בה, אבל ישים בטחונו במי שאמר והיה העולם, כי לא לבדו היכלת והאמונה ובמה שמבטיח אינו מתנחם ממנו, כדכתיב: 'לא איש אל ויכזב' וגו' (במדבר כג, יט). ולו לבדו המחסה והמסתור, כדכתיב: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהלים לב, י) ונאמר: 'אמר לה' מחסי' וגו' (שם צא, ב): ולהעיר לאדם על זה, באה מצות סכה בזמן הזה אחר אספת גרן ויקב בארץ ישראל, כמו שנאמר: 'באספך מגרנך ומיקבך' (דברים טז, יג), לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהאוצרות מלאים כל טוב והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזק בדר ביתו להשמר בו מזרם וממטר ומרוח ושאר פגעים, לפיכך צוה לצאת מביתו החזק וישב בסכה, כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם יתברך ויתן אל לבו, כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה, הכל בא לו ברצון השם. ועל זה רמזו, לעשותה מפסלת גרן ויקב, לזכר זה שאסף הפירות לאכל והפסלת לסכך, בתתו מטר בעתו. ויזכר, שכל שמירת גופו וכל אשר לו מאת השם יתברך ולא יבטח באשר לו.

(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, נר ג, חלק ו, פרק א, סי' קמו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות פד])

ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

והנה (הגה"ה: רמז של מצות סוכה, הוא, שיחשוב האדם כל העולם הזה הוא עראי, כדי שיתעורר לדבק בבית העליון...) סכה דירת ארעי, כי זה בבחינת 'לא יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים טו, יא). אמנם 'בחכמה יבנה בי"ת' (משלי כד, ג), ופירשו המקובלים, בי"ת ד'בראשית' (בראשית א, א), רומזת על 'חכמה', וכמו שתירגם יונתן על 'בראשית' - 'בחוכמ(ת)א', וזהו בית קבוע.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעו)

ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

'ולמקנהו עשה סוכות' - [ופירוש] עשה - תיקן, כמו 'ויעש אלהים את הרקיע' (בראשית א, ז)... רצה לומר, תיקן לנפש הבהמית שלו הנרמז במלת 'ומקנהו' - 'סוכות', רצה לומר, כמו שהסוכה היא דירת ארעי ושיעור מצומצם, רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, והם שבעה טפחים על שבעה, כמוזכר בפוסקים (שו"ע או"ח סימן תרל"ד ס"א). כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע"ה - הנרמז במלת 'מקנהו' כדלעיל - כל ימיו אכילת ארעי ושיעור מצומצם כדי חייו, פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא ביקש כי אם 'לחם לאכל ובגד ללבש' (בראשית כח, כ). על כן אמרו, סוכות כנגד יעקב [טור או"ח סי' תיז].

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות נג)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - נקט דוקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה, כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו, כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט. על כן נאמר "כל האזרח", הרוצה להיות כתושב בעולם הזה, ולא כגר, אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי, כדי שיכיר בפחיתות ערכו, שאינו בעולם הזה כי אם גר ולא תושב, כמדייר בי דיירי. ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם "בצל שדי יתלונן", כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים, כי אם בהיקף שבעה עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם, וזהו בצל שדי, ולא בצל קורות בתיהם ארזים.

(כלי יקר, ויקרא פרק כג, פסוק מב)

ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

וזהו גם כן טעם הקהל זה... כי שנת השמיטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת "שלי שלי", "זה אומר כולה שלי", וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי, ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום ראשון של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל, כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות.

(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק יב)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
והנה יעצה לנו התורה בסוכות, שהוא סוף ימי תשובה, לקבל על עצמנו גלות, ולהיות כל העולם נחשב בעינינו כתוהו וכצל, ולכך אמרו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע, וימינו כצל שבין לילה היה ובין לילה אבד, רוח נושב ואיננו, ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וכל ימיו תהיה עינו למעלה לשוכן שמימה, כאמרם (ירושלמי, הביאו הרא"ש וטוש"ע סימן תרלא) שיש לעשות סכך בענין שהכוכבים נראים מתוכו בהירים, ויהיה לבו לשמים, ואולי יחוס הקב"ה על נכה לבב ועני היודע מצב שפלותו, וכי כל שבתו בארץ מעט ורע כל היום, מי גבר ימלט מפגעי ונגעי זמן ותמורת הימים, וא"כ הקב"ה חומל דל ויתנחם על עפר ואפר, וזו עצה עמוקה לעשות בז' ימי סוכות, כי אז הדין עדיין מתוח ותלוי עד שמיני עצרת, שיש לנו לשמוח, ובטוחים אנו בחסד ה' שיצא לצדק דיננו, הנה עצה זו על ז' ימי החג. אבל האיש הירא וחרד לדברו של מלך מלכו של עולם, לא תהיה לו סוכה זו לבד בחג הסוכות, כי אם כל השנה יהיה לו הכל לדירת עראי, וילין בצל סוכה ויצא מדירת קבע, ויהיה הכל בעיניו כגר וכאורח בעלמא... וזהו שרמז הפסוק [ויקרא כג, מב] "בסוכות תשבו ז' ימים", זהו הכלל שזה ודאי להמלט מהדין, אבל "האזרח", דהיינו צדיקי ישראל הנקראים אזרחים, ע"ש אברהם אבינו הנקרא אזרחי מעבר הנהר, "ישבו בסוכות" תמיד מבלי הפסק ומבלי זמן כלל, כי אם תמיד ישבו בסוכות מבלי מניעה כלל, ותמיד יהיה כל העולם אצלם לדירת עראי כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
התהליך שעובר האדם מישראל והאומה בשנת השמיטה, מתבצע בחג הסוכות בתקופה קצרה - קורס מזורז להתנתקות מהקבע.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת אמור, עמ' 285)

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

26-27
דוקא הסמל של חולשה וארעיות הפך לסמלו של הקב"ה, שהוא כל יכול ואינו צריך לא מבצר ולא ארמון, אלא גם בסוכה רעועה ינצח וינקום את נקמתו בגוים, וכמו שמסיים הנביא עמוס (עמוס, יא-יב): "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנפלת... למען יירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם". כלומר, מהסוכה הזאת יצאו לרשת את הגוים... ולכן קבע הקב"ה לישראל את חג הסוכות... כל החג הזה הוא סמל של אמונה ובטחון שלם בה'. הסוכה היא הסמל הממשי והמוחשי למופתים הגדולים שלמעשה מצטמצמים למופת האחד הכולל - סכיכת הקב"ה, הגנתו על ישראל ארבעים שנה במדבר מול אויבים ומול סכנת הציה והשממה... והלא זה נס עצום שנמשך ארבעים שנה, ואין לך אמונה ובטחון יותר מזה באלקים המסוגל לכסות ולסוכך על עמו כך... וכדי להזכירנו את גודל כחו וגדלותו וכל-יכולתו, ציווה הקב"ה להיכנס ממש לאותן סוכות שבהן דרו אבותינו ארבעים שנה במדבר, ובכך להבין את גדולתו. וכמו שאמרו חז"ל: "אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רג)

[הסוכה היא סמל לחיי משפחה הרצויים. היא זכר לסוכות שבהן ישבו ישראל במדבר, ואנחנו צריכם ללמוד מהם איך לגור בבתינו לדורות. יהודי יושב בבית עם משפחתו, והוא יסוד לחיי האומה. היהודי מקושר לבני משפחתו, ופועל למענם. אבל הוא צריך להתחבר גם לשאר בני עמו. כשהיו ישראל במדבר, גרו באהלים, ולא היתה הפרדה כל כך בין משפחה למשפחה, ולא היו לכל אחד נכסים רבים, וזה יצר אחדות באומה. וכך אנחנו צריכים לנהוג גם בבתינו, כאילו הן דירת עראי, שנהיה מחוברים עם כל העם כמו שהיה במדבר, ע"י התורה המאחדת אותנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 180-181)
לטקסט

צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

אמרו המפרשים טעם למה מצות הסוכה דירת עראי בעינן, לפי שהיא רומזת לדירת עוה"ז, והאדם בעוה"ז אורח נטה ללון, היום כאן ומחר יבוקש ואיננו. משום הכי דירת עראי בעינן.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)



ב ע"ב

ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה

[באמת הוא מכשיר יותר מחמישים אמה, כאמור בעירובין ב ע"ב, ונקט ארבעים, כנגד ארבעים יום שניתנה בהם התורה, וחמישים כנגד חמישים שערי בינה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לח ע"א) לטקסט


ד ע"א

תבן וביטלו

הדין של ביטול ערך דברים חמריים ידועים, ביחס האדם אליהם וחשיבות ישותם לפיהו, שהוא עושה אותם אינם, בהיותם משוללי-משפט המציאות על ידו, ומחשבה אמתית זו מוציאה אותם מידי מעשיותם, על אחת כמה וכמה שהוא נוהג לגבי מחשבות והרגשות, שמתוך העמידה על שליליות ערכן, בהגיע צורך ביטולן, הרי הן חדלות מהיות, וריקניותן מבליטה את אפסיותן. ואם ממדת התשובה המקובלת היא, שעקירת הרצון נחשבת בה כעקירת המעשה, ולפי מדרגותיה הזדונות נחשבים בה כשגגות וכזכיות, הרי ביסודה נמצא ביטולן של הרצון הנדון, וממילא גם של גורמיו ומשפיעיו וקישורו אליהם.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, אות נ, עמ' קב)

דאמרינן דופן עקומה

[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי. אם הדופן עקומה, היינו שאנחנו מקיימים את התרבות בצורה נלעגת, כגון דיבור עם מבטא, בגדים לא מגוהצים כבגדי הגוים, כלים פחות מודרניים משלהם - זה לא מוריד את ערכנו המוסרי. הסוכה עדיין כשרה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179-180)
לטקסט



ד ע"ב

ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה

ומה שהזכיר "ואמה וחצי קומתו" אמה של תורה בת ששה טפחים, נמצא קומתו של ארון תשעה טפחים, והכפרת שבאה הקבלה לרז"ל שיהיה עביו טפח מגזרה שוה של פני פני, היה משלימו לעשרה. וכן מצינו מספר עשרה רמוז בשלחן... והיה תשעה טפחים ומסגרת טפח היה משלימו לעשרה. וכן במנורה כתיב (להלן כה, לא) "תיעשה המנורה", ביו"ד, ולכך עשה שלמה עשר מנורות... ועוד יש במנורה רמז למספר עשרה: שבעה קנים וכפתור וגביע ופרח, הרי עשרה... ונמצא למד כי מספר עשרה רשום בכל כלי המשכן.

(רבינו בחיי, שמות, פרק כה, י)

ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה

המשכן סוד הבריאה, ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה מ"א)... וכן תמצא מספר עשר במשכן ובכליו, דכתיב (שמות כו, א) 'ואת המשכן תעשה עשר יריעת', 'עשר אמות ארך הקרש' (שם שם, טז), הארון תשעה טפחים, והכפורת עביו טפח. על כן כתיב (דברי הימים ב' ו, מא) 'אתה וארון עזיך' מלא ביו"ד [גם רבינו בחיי, שמות כה, י, כותב ששם מלא יו"ד, אבל לפנינו חסר]. ומקום הארון אינו מהמדה (יומא כא א), בסוד 'ברוך ה' ממקומו', כי מקומו נעלם.

(של"ה, פרשת תרומה, תורה אור, אות י)

ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה

...שאמרו חז"ל (ערכין יג ע"ב): כינור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין ושל העולם הבא עשרה נימין, לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על שבעה כוכבי לכת, מנהיגי העולם הזה, אבל לעולם הבא שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי, יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו יתברך על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט', בסוד ארון ט' וכפורת טפח, ואז השמיני יעלה למספר עשר.

(כלי יקר, ויקרא פרק ט, פסוק א)

ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וכו' (ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים וכו' והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה וכו' אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה ונקט ביה

במדרש (שמות רבה פ' יב):... כשברא הקב"ה את עולמו, בתחלה אמר (תהלים קטו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם", וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל, אמר: מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים... כאשר נשים אליו לב מג' דיוקים... והשלישי כבד משניהם שהרי אמרו חכמינו בגמרא תניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למרום... והא כתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה... והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אישתרביב ליה כסא ונקיט ליה. והנה מכל זה המאמר יראה שהגזירה עצמה במקומה עומדת, ועדיין "השמים שמים לה'", ולא בטלה לגבי גדול וקטן להיות להם מהלכים, רק למטה מעשרה שהוא גבול העליונים בלי ספק...
מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה, הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם מהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם. וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת. והעשיריות כולם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקודש, איש ואיש כפי מעלתו, ונקראות אורות או אספקלריאות, יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר, וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות, עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי, כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין... אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד... יראה שהכל יהיה כפי מה שיהיה החסרון, יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות, ויש לא כל כך. והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חז"ל אשר הכבוד האלקי למעלה מכלן. ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פ שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה, הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה, ותמיד הוא למעלה מהעשרה, ומשם הושפע השפע האלקי על העולם הזה השפל, הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו. והוא כוונת מאמר "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ירצה, בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה, ואתה "בין שני הכרובים", כלומר שיהיו לך מהלכים שכליים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים... וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט, מעולם לא עלו למעלה מעשרה, אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט, כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפילו משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן... אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה, ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כולם הבדל גדול מאד.

(עקידת יצחק, שמות שער מד, עמ' קעז, קפג-קפו, במהד' עוז והדר)

ד: ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וכו' (ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' למטה מעשרה

ותמצא במעשה הארון רמזים על עסק התורה ולומדיה היאך יתנהגו... ארכו ורחבו ארבע וקומתו עשרה עם הכפורת, רומז לשם ידו"ד שהוא רחב ארבע אותיות, וקומתו דהיינו במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה עשרה. ואמרו רז"ל השכינה לא ירדה למטה מעשרה, ואז תשרה השכינה בסוד ארבע, דהיינו ארבע אמות של הלכה, שאמרו רז"ל (ברכות ח ע"א): מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה.

(של"ה, פרשת תרומה, דרך חיים תוכחת מוסר, אות כג)



ה ע"א

מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' למעלה מעשרה טפחים וכו' למטה מעשרה

א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י בגימטריא "שכינה" כגוונא דא: א' זמנא חדא, ב' תרי זמני, ג' תלת זמנין, ד' ארבעה זמנין, ה' חמש זמנין, ו' שית זמנין, ז' שבעה זמנין, ח' תמנייא זמנין, ט' תשעה זמנין, י' עשר זמנין כלהו סלקין לחושבן "שכינה". ורזא דחושבנא לקיימא דלית שכינה נחתא פחות מעשרה ולא סלקא למעלה מעשר. [מובא בתרגום בשל"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (ב), אות רלה:] והשכינה נרמז במנין יו"ד... כי הא' ב' עד י' עולה "שכינה". כיצד, א' פעם א', ב' פעמים ב', ג' פעמים ג', ד' פעמים ד', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ז' פעמים ז', ח' פעמים ח', ט' פעמים ט', י' פעמים י', הכל ביחד [1 + 4 + 9 + 16 + 25 + 36 + 49 + 64 + 81 + 100] עולה כמנין "שכינה" [385], וזהו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה.

(תיקוני זוהר, תיקון כו, דף עא ע"ב)

מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' למעלה מעשרה טפחים וכו' למטה מעשרה

מה שאמרו שם (ברכות נד): משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה... כי הוא ע"ה מצד עצמו הוא גבור בגבורתו ויותר, שארכו עשר אמות ועוג אינו אלא תשע, והרי ארוך ממנו אמה. ואין הכוונה להם שהיה כן ממש ארכו של משה עשר באמה, אלא כוונו למה שאמרו בגמרא מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה, כי אורך הקרשים כך הוא, וכן הוא גובה של משכן, וכן אמרו בגבהן של כרובים... אלא ששם מנו טפחים וכאן אמות, והענין אחד הוא. מ"מ כוונו לומר שלא נופל משה בגבורה ממנו אבל יתר עליו, שזה גבהו י' אמות שכליים של שכינה וזה תשע אמות של בשר ודם.

(עקידת יצחק, במדבר שער פא (פרשת חקת))

מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' מעשרה טפחים

1-5
וידוע כי העולם העליון ביו"ד, ועולם התחתון בה', כמבואר בגמרא (מנחות כט ע"ב) להדיה, בי"ה בראם. ולכך השר שמתדבק בשירתו למעלה ביו"ד, נעשה מן שר שיר בתוספת יו"ד, ולמטה בזה העולם התחתון נעשה שר"ה ובחיבור ע' עשרה. וזהו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, הן שבעים סנהדרין, הן נושאי מרכבה שכינה למטה... ולכך נאמר על מושב סנהדרין "שער", "עלי שער", שהוא ע'-שר. היוצא מזה הכל היה תלוי בשירה. ומזה תבינו מה שאמרו (סוטה מח ע"א): משבטלו סנהדרין בטל השיר. וזה אמרו [איכה ה, יד] ז"קנים משער שבתו", והיינו שער הנ"ל, ע'-שר, ופסק השיר כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' מעשרה טפחים

1-5
אמרינן בסוכה דלא ירדה שכינה למטה מעשרה... אם כן בגילוי הראש, י"ל דבשוכב, או יושב על הקרקע כבימי חז"ל, כיון דלמטה מעשרה הוא לא שייך טעם שכינה למעלה מראשו. אלא דצ"ע מהא דהנכנס לבקר וכו' לא ישב לא ע"ג מטה וכו' מפני ששכינה למעלה וכו', וכתבו התוספות שם דמיירי כשמוטל ע"ג קרקע, וא"כ הוי למטה מעשרה...
אמנם בדרישה (יו"ד סימן שלה) כתב לדברי תוספות שכתב הטעם שישב ע"ג קרקע ולא ע"ג כסא משום שאין נאה שיהי' יושב למעלה מהחולה כשהחולה מוטל על הארץ, והר"ן כתב משום שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה אין ראוי שישב למעלה ממקום השכינה, וכתב דלתוספות צ"ל דטעם שהשכינה למעלה ממטתו של חולה לא קאי כ"א אמתעטף ויושב לפניו, אבל להר"ן קאי אכולה מילתא גם אהא דלא ישב לא ע"ג כסא. ולפי דרכנו אשכחנא טעם נכון לדעת תוספות, כיון דצ"ל דמיירי דוקא כשיושב ע"ג קרקע, א"כ הוי למטה מעשרה ואין שייך שישב למעלה ממקום שכינה.

(מצות ראיה, או"ח ב, ו, עמ' טז)

ה. מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' מעשרה טפחים

1-5
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" - על דרך "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיהו ו), כי עצי השטים מקיימים להם היריעות לעשותם אהל חזק ומעמידים אותם כמו שהנבדלים ברוחניותם הם משפיעים אלו הגלגלים ומעמידים אותם... ולזה אמר "עשר אמות ארך הקרש" וגו', כי הוא ממש מה שאמרו לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והעשרה הוא מספר עולם השכליים שהנביאים יש להם מהלכים ביניהם כמו שביארנו בשער מד.

(עקידת יצחק, שמות שער מח)

מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים וכו' ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה

[יש השגה עליונה ויש השגה תחתונה. בכל השגה יש עשר כוחות, עשר ספירות. השגת אדם היא בבריאה, עד מלכות דאצילות. ומשם זכה משה להשראת השכינה. (לח ע"א) והשראת השכינה היא מאצילות כמו שכתב הגר"א בסוף ספרא דצניעותא. אדם לא יכול להשיג אלוקות באצילות. וכן לא ירדה השגה של עצם אלוקות בבריאה. על זה אמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה - לא ירדה השגת אלוקות, האצילות, למטה מעשר ספירות שלה, אל הבריאה. וכן לא עלה משה למעלה בהשגתו שהיתה בעשר ספירות של הבריאה. רק נהיר לו מאצילות לבריאה, אבל עצם האלוקות מובדלת ממנו. זה מה שלומדים מארון וכפורת שלא ירדה שכינה למטה מעשרה. ולכן הסוכה צריכה להיות עשרה טפחים, כי סוכה היא זכר לענני הכבוד, שחפף ה' עלינו ביציאת מצרים בהשראת שכינתו. ונתן לנו מצות סוכה זכר לנס של ענני הכבוד. ועלינו להתבונן במצוה זו בהגבלת אלוקות שהגביל אותנו, ועלינו לדבוק בה' ולא נסיח דעתנו ממנו, וכשאנו מתדבקים בשכינה, נקביל את מחשבותינו שבעשר ספירות של בריאה לעשר ספירות של אלוקות באצילות. הסכך הוא זכר לענני הכבוד, שבהם היתה השראת שכינה, ואנחנו יושבים בסוכה מתחת לסכך, ובזה מתדבקים עשר ספירות דבריאה עם עשר ספירות דאצלילת, ואז אנחנו בדבקות עם השכינה, וזה ביחד עשרים. אבל אם יש יותר מעשרים, יש הפרדה, ולכן אם הסכך מעל עשרים אמה, פסולה. [בדף לט ע"א הסביר שהשיעור הזה הוא באמות ולא בטפחים, כמו שמשה רבינו היה גבוה עשר אמות ועליו השרה ה' את שכינתו במעלה עליונה, ואהרן היה שווה לו, ובזכות אהרן היו ענני הכבוד]. אם היא פחות מעשרה טפחים, פסולה כי הסכך הוא סימן לשכינה, ושכינה לא ירדה למטה מעשרה, להשגת האדם, וא"כ הדבקות אינה באמת בעולם הזה. (לט ע"א) וכך הסביר הגר"א, יהל אור סוף פרשת פנחס, שסוכה צריכה שיעור עשרה, כי היא מלכות עשירית, והיא כלולה מעשר, וממנה ולמעלה י' עד הכתר, ולא למעלה מעשרים, שהיא כ', כתר עליון, שלא שולטת בו העין, כי כתר הוא מעל עשרים, כי מלכות היא עצמה עשרה וממנה עד כתר עשרה. והסביר שלגבי עשרה, השיעור הוא בטפחים, כי היא נגד מלכות שהיא עשרה טפחים שנאמר "הנה טפחות נתת ימי", כי לאות י' יש שתי בחינות, י' פשוטה וי' במילוי. י' פשוטה הן עשרה טפחים של מלכות, אבל למעלה מהמלכות הוא י' במילוי. ד' דמילוי הוא ד' אצבעות, כי תפסת מועט תפס, והוא טפח. ה-ו' הוא ו' טפחים, ו פעמים ד' אצבעות. ה-י' הוא עשר אמות, י' פעמים ו' טפחים שכל אחד הוא אמה. ויחד עם ה-י' עצמה, הרי עשרים אמות עד כתר עליון.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לז ע"ב) לטקסט

ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה

2-9

ובפרק התכלת (מנחות מג ע"ב): היה ר"מ אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום... פשט הכתוב שהאדם מחויב להכיר את ה' יתברך שהוא עילתו... וידע האדם כי ה' יתברך בשמים והאדם על הארץ, ולפיכך יש לאדם לברך ה' יתברך מאה ברכות, ובזה יכיר עילתו... ויש לדעת כי רשות האדם נחשב עד עשרה, שכך אמרו מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מן עשרה, לקיים מה שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ומאחר כי מספר עשרה שייך לארץ, ובודאי השמים הם נבדלים מן הארץ לגמרי, ולכך מספר המתיחס אל השמים הוא מאה... ודבר זה, שנותן לו מאה ברכות, אשר בברכות נראה שבחו וכחו, ומה מכיר עילתו שהוא נבדל ממנו והוא בשמים והאדם על הארץ, ובזה יש יראה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יד)

אמר רבי אלעזר, המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת (שבת צב ע"א). אם כי מקומו של אדם ורשותו הוא רק עשרה טפחים, עצם קישורו להמקום התחתיתי של הארץ הוא כ"כ גדול, עד שאי אפשר לו להתרומם כולו, בכל ערכו, בכל מהותו, למעלה מכל הערך הארצי המאגדו באגודיו הטבעיים בהכרח. אבל על יסוד הזה של האיגוד המקיף את כל האדם, "בשגם הוא בשר", ולא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, הנה זאת היא תעודת האדם להכיר שכל סבל חיוביו, משאו המוטל על גורל חייו וכל ערכו ותוכן מהותו הוא פונה רק למעלה. את האמת הזאת של ערך חובת האדם וסבלו החמרי והרוחני, המעשי והמוסרי, הבליטו בני קהת נושאי הארון. ומדור המדבר, מאז צמיחת האומה המודיעה לאדם כולו מהו תוכן סבל חייו, הוכרז זה הסוד לעולם כולו, לדעת מהו הדרך הנורמלי של משאו של האדם, שהוא דוקא נערך במה שלמעלה מרשותו האדמתית, הארצית, התחתיתית. והמוציא משא למעלה מעשרה טפחים חייב, שזו היא דרך המשאוי, אורח מלאכת האדם הקבועה, שכן משא בני קהת.

(עין איה, שבת צב ע"א)

והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים

4-5
"וירד ה' על הר סיני" - רז"ל אמרו למעלה מעשרה. וצריך לדעת למה הוצרך לומר "אל ראש ההר" כיון שגבוה הוא עשרה מההר, פשיטא שאפילו לראשו לא הגיע. ואולי כי בא לשלול שלא ירדה שכינה לצדדי ההר ואפילו למעלה מעשרה, הגם שמצינו לו שאפילו במקומות הנמוכים ירדה שכינה כל שיש ממנה לארץ י' טפחים, וצא ולמד מהמשכן בכל מקום אשר יחנו בני ישראל ישכון שם כבוד ה', כאן בהר לא ירד אלא על ראש ההר, ולזה מצא משה עלות אל ראש ההר, וכאומרו בסמוך "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר". וצריך ליישב עדיין למה לא אמר הכתוב וירד ה' על ראש הר סיני? ואולי שחש לטעות בכוונת דבריו, כי לעולם ירד על כללות הר סיני ראשו וצדדיו ואומרו על ראש לצד שלא השרה שכינתו ממש על ההר בבחינת כל חלק וחלק מההר יקרא מקום שכינת ה' שמה ראש להיותו עליון ממנו והבן, לזה אמר בסדר זה "וירד ה' על הר סיני" - למעלה מעשרה, ואחר כך חזר להודיע מקום שירד שמה שהוא אל ראש ההר.

(אור החיים שמות פרק יט, כ)

צא ולמד

22
'אלה מסעי בני ישראל' וגו' (במדבר לג, א) - המסעות הם כמו גליות והם מכפרים. גם מי שמכתת רגליו והוא גולה למקום תורה והולך ללמוד, אז מסע שלו על פי ה', לכן היו הראשונים מתגרשים מביתם לילך ללמוד תורה, ובפרט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו ותלמידיו, וסימנך 'צא ולמד'.

(של"ה, פרשת מסעי, דרך חיים תוכחת מוסר, אות יא)

ציץ דומה כמין טס של זהב ורחב שתי אצבעות ומוקף מאזן לאזן וכתוב עליו שתי שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה

25-27
הכהן הגדול בעבודתו לבש בגד מיוחד, שסימל בשבילו ובשביל כל מי שראוהו את המושג הזה של משגיח העולם ועול מלכות שמים - והוא הציץ... ומה היה הציץ הזה? אמרו חז"ל: "הציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו שתי שיטין [שורות]: יו"ד ה"א [השם של ארבע אותיות] מלמעלה [בשורה העליונה] וקדש למ"ד [המלה "קודש" והאות למ"ד אחריה] מלמטה [בשורה התחתונה]". והסיבה שכתבו אותו בדרך זו, היא כדי ששם ה' יהיה תמיד למעלה, וש"הקודש" יהיה קודש לשמו, משועבד לו. המלים "קודש לה'" הן סיסמת עם ישראל. הכהן הגדול נושא את הסיסמה על מצחו כהפגנה קבועה - שכל מעשי ידינו, כל מחשבותינו, וכל חיינו מכוונים למטרה אחת: קודש לה'. להתקדש ע"י קבלת עול מלכותו. והאותיות בציץ היו בולטות... כדי לסמל שהקב"ה בולט ומצוי, ואע"פ שאין רואים אותו, הוא נמצא, מציץ ומשגיח.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, ישעיהו, עמ' קמא)


ה ע"ב

ה: ומאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא

...הלב קודש קדשים, ושורייני דעינא בלבא תליא, תמצא שני אישון בשני עיניו צורות אדם להנה, הם ממש כשני הכרובים שהיו כצורות תינוקות, וכן נקראים 'אישון' מלשון 'איש', רק על קטנותם אומר 'אישון', המורה על הקטנות.

(של"ה, שער האותיות אות למ"ד - לב טוב, אות ד)

ומאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא

[רומז שהבנים צריכים לכסות על הכפורת, לשמור על התורה, לשמור בכנפיהם על הארון שבו מונחים הלוחות. גם אם "כרוב אחד מקצה מזה" (שמות פרק כה פסוק יט) - בן אחד הולך ללמוד תורה בישיבה, "וכרוב אחד מקצה מזה" - בן אחד הולך ללמוד להיות רופא או עורך דין, שניהם חייבים לסוכך בכנפיהם על הכפורת.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ג, עמ' 34) לטקסט

ומאי כרוב וכו' כרביא וכו' אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם היינו כרוב היינו אדם אפי רברבי ואפי זוטרא

11-15
הכרובים הסוככים היו דמות תינוק, רומז על הבל שאין בו חטא, דהיינו תינוקות של בית רבן שהם מבטלין גזירות. והרמז של הכרובים, אמרו אפי רברבי ואפי זוטרי. אשר בזה מתורץ שאמר (שמות כה, יח) 'שנים כרבים' ולא אמר 'שני' כרבים, כי לא היו שוים בבחינה אחת. ויש בזה סוד גדול. אמנם מה שנראה, רומז להרב עם תלמידו, הרב אפי רברבי, והתלמיד אפי זוטרי. 'ופניהם איש אל אחיו' (שם שם, כ), 'והיו עיניך ראות את מוריך' (ישעיה ל, כ).

(של"ה, פרשת תרומה, דרך חיים תוכחת מוסר, אות כו)

ומאי כרוב וכו' כרביא וכו' אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם היינו כרוב היינו אדם אפי רברבי ואפי זוטרא

11-15
מה שביקשו מאהרן לעשות עגל ותלו "כי משה לא ידענו מה היה לו"... כי שמעו מפי משה שהיה כבוד ה' חונה על הכרובים, כדכתיב [שמות כה, כב] "ונועדתי" וכו', וכרוב הוא פני אדם זוטרא, ושפטו כי השפעה באה ממרכבה קדושה אשר מימין פני אדם, ועל ידי שפעו בא על דמותו, והיותו למעלה אפי רברבי, כשיורד מלמעלה למטה נתקטן ונעשה אפי זוטרא. אבל מכל מקום הוא דמותו פניו משור וזהב, ומשה הוא מימין, כדכתיב [ישעיה סג, יב] "מוליך לימין משה", וא"כ היה אהרן משמאל כנודע שהיה אז לוי, ובמרכבה מימין פני אדם וכן פני שמאל פני שור, וא"כ שפטו, בעוד משה היה - היתה השפעה יורדת מימין מרכבה מפני אדם לפני אדם אשר זו של זהב, אמנם כעת אשר מת משה, והנהגה באהרן היותו משמאל, אם כן יורד שפע משמאל שבמרכבה שהוא שור אל למטה, ושם שור זוטא של זהב שהוא עגל של זהב אשר שם יהיה כבוד חונה כמו על אפי זוטא של אדם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

אפי רברבי ואפי זוטרא

15
וע"ד הקבלה: "יעקב יוסף" - יעקב הוא הכרוב, וכן יוסף, וזהו שאמר: אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא "נער", הוא שכתוב (הושע יא, א): "כי נער ישראל ואהבהו". וכתיב ביוסף: "והוא נער".

(רבינו בחיי, בראשית, פרק לז, ב)

אפי רברבי ואפי זוטרא

15
וע"ד הפשט: "שנים כרובים", זכר ונקבה היו, להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה כחבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא (נד ע"א)... ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם נקבה... והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן, כענין שראה יחזקאל "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם", ודרשו רז"ל: היינו כרוב היינו אדם, אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה. אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים, כענין שכתוב (משלי ה, יח): "ושמח מאשת נעוריך", וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתעלה עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי.

(רבינו בחיי, שמות, פרק כה, יח)

מבית עולמים

17
בית המקדש הוא קבוע, הנבנה כשמגיעים אל המנוחה והנחלה בירושלים. לכן הוא נקרא על ידי שלמה המלך בית עולמים: "בנֹה בניתי בית זבֻל לך, מכון לשבתך עולמים".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 393)

מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדין משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין

21-23
ע"ד הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים, שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת... כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים... ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים... זהו דעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים... ומפני שהכרובים לדעתי הם רמז למציאות המלאכים, והמלאכים רבים, על כן נוכל לומר לפי זה כי באה מלת "כרובים" לרמוז על לשון רבים, וה' אלהי ישראל עליהם, כאמרו (תהלים פ, ב) "יושב הכרובים", ואם כן מלת "כרובים" מורה שני ענינים: לשון רבים, ולשון נערים, מלשון רביא... נוכל לומר לפי זה כי טעם היות הכרובים עומדים בשליש המשכן, וכן בבית המקדש בשליש הבית, כמו שאמרו רז"ל בריש פ"ק דסוכה, והוא השליש התחתון, היה זה מפני שהמלאך שלישו של עולם, כלומר חלק שלישי מן העולם, ולפיכך הונחו בשליש התחתון כדי לבאר שאף על פי שהמלאכים חלק שלישי והעליון, הלא הם התחתון אצל העליון הרוכב עליהם.

(רבינו בחיי, שמות, פרק כה, יח)


ו ע"ב

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]

שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח

החכמה נרמזת בבי"ת של "בראשית". והסוכה נקרא בית, שנאמר (בראשית לג, יז) "ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית", וכן הוא אומר (משלי כד, ג) "בחכמה יבנה בית"... והחכמה מקפת וסובבת את הכל, ודוגמתה אות הבי"ת שהיא מוקפת משלשה צדדים, כנגד הכשר הסכה שהיא שלש דפנות, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. והוצרכו לומר כן: ושלישית אפילו טפח, על עוקצו של בי"ת היוצא מאחוריו.

(רבינו בחיי, דברים פרק טז, יד)

יש ענין רביעי שאמרו בהכשרה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, לכוון אל התשוקות האנושיות אשר ראוי לתת לב אליהם, שהם הטוב, המועיל והערב, אשר כל האנשים יכספום. אמנם המועיל והערב מהם, הם אשר צריכים שמירה חזקה, כי יצר לב האדם משתוקק לעבור בהם הגבול בשיעור נמרץ. ולזה היו דפנות הסוכה שתים כהלכתן, לפי שלפני אלו הענינים צריך מחיצה חזקה ושלמה עומדת בפני רוח מצויה [לקמן כג ע"א]. אמנם אמרו השלישית אפילו טפח, כי עם שצריך ג"כ ליגדר בענין הטוב, שיהיה כתיקונו בכוונה ובהגבלה, מ"מ מעט מהזירוז יספיק לזרז המזורז, לפי שאין תשוקת היצר להרוס מצבה ולפרוץ גדרה כמו הראשונות. ולפי שכבר נמצאת תשוקת האנשים הפרוצים רביעית, והיא רעה ופרוצה מבלי שום כוונה נאותה כלל... והיתה הכת הזאת אשר לא תקבל שום תיקון ולא שום הגדרה, לזה לא זכרוה בכלל דפנותיה כלל, כי הרביעית אין לה שם בתשוקות האנושיות ולא שמו לה רושם בחיים האנושיים כלל.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו-רלז במהד' עוז והדר)

במדרש (שמות רבה פ' לד): כך אמר להם הקב"ה לישראל, עשו לי דיר שארעה אתכם... עשו לי סוכה שאשמור אתכם... עשו לי בית שאדור ביניכם...
על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם" (עמוס ט). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך, הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר "וגדרתי את פרציהן", ועל הריסות הסכך אמר "והריסותיו אקים", ועל קיומה והעמדתה לעד אמר "ובניתיה כימי עולם"...
אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר "דיר" כתרגומו וצורתו, ואל ההיכל "סוכה", שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה, והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים ככוכבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצה הרביעית.

(עקידת יצחק, שמות שער נ)

וקבלתי רמז בתיבת 'סכה', ובזה הרמז יתבארו דיני דפנות של סוכה (הגה"ה: אמנם בסוכה של מצוה, אמרו (לקמן ז ע"ב): אם היתה עגולה, אם יש בה לרבע שבעה על שבעה, כשירה, דאז שיעורה כמו מרובעת). מצוה מן המובחר ארבע דפנות (תוספות ראש השנה כח ע"ב, ד"ה ומנא), ויוצא לכתחילה אפילו בשלשה. והלכתא אפילו בשנים ושלישית משהו. בחינת ד' דפנות רומזות לארבע חומות שזכרתי: תשובה, תפלה, צדקה, תורה. ונגד ס' ד'סכה' הסובבת ומקפת כל צד. אמנם יש בישראל שאינם בני תורה, ולא יש [להם] לב להבין, נמצא הם מחזיקים בשלש דפנות, שהם שלש חומות, תשובה, תפלה, צדקה. נגד זה כ"ף דתיבת 'סכה', הסובבת שלש רוחות. אמנם לפעמים יש שלא יוכלו להחזיק אף בשלש, כי אינם בעלי תורה, וגם הם עניים שלא יוכלו ליתן צדקה, אזי יחזיקו בשני דפנות, שהם שני חומות: תשובה, ותפלה, שזה יוכל לקיים כל איש ישראל. ועוד שלישית משהו, דהיינו ליתן דבר מועט, וכמו שאמרו רז"ל (גיטין ז ע"ב): אפילו העני הנוטל צדקה צריך ליתן מעט צדקה. נגד זה האות ה' מן 'סכה', שהיא שתי דפנות שלמות, ושלישית משהו. ולזה ההלכה שנים כהלכתן והשלישית משהו.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעו)

סוכה, סו'ך ה', ר"ל הסתכל בצורת ה'א ותדע צורתה, והיא על דרך מה שאמרו ז"ל שצריכה ג' דפנות, שתים כהלכתן וג' אפי' טפח, והיינו צורת ה'א ממש, שיש בה ב' קוין גמורים ומעט מקו שלישי. ו"סוך" מלשון הבטה, כי תרגום "ויבט" [שמואל א' יז, מב] - "ואסתכי".
ואם תאוה נפשך לדעת, מאחר שהסוכה היא נגד ענני כבוד כמאמרם ז"ל [לקמן יא ע"ב], והם היו מוקפין לנו מארבע רוחות, מדוע אכשר רחמנא בשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח? לזה אשיבך מלין. דע כי הנה אמרו המפרשים טעם למה מצות הסוכה דירת עראי בעינן, לפי שהיא רומזת לדירת עוה"ז, והאדם בעוה"ז אורח נטה ללון, היום כאן ומחר יבוקש ואיננו. משום הכי דירת עראי בעינן. וידוע כי העוה"ז נברא בה'א, כאומרם ז"ל [מנחות כט ע"ב] על פסוק "כי בי-ה צור עולמים", ע"ש. לכן אכשר רחמנא דפנות הסוכה שנים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, כצורת הה'א שבה נברא העוה"ז, שהיא דוגמת הסוכה וכאמור.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)

הסוכה היא בעדנו מבצר הגנה, "תצפנם בסוכה מריב לשונות" (תהילים לא, כא). אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דעבודה זרה מישראל (ערכין לב ע"ב), כתוב עליהם שעשו סוכות כאלה שלא נעשו כמותם מימות יהושע בן נון "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד" (נחמיה ח, יז). ומה היו הסוכות המפוארות הללו? מפרשים שם בתלמוד (ערכין שם) "דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה". ואם כן הסוכה היא בעלת תוכן של הגנה.
ואם יפלא בעינינו איך תוכל דירת עראי כסוכה להגן עד שבלא היסוס נוכל עוד לקחת אותה כדוגמא לההגנה והבטחון שלנו, איך יוכל בנין של "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" ליהפך למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב - מוכרחים אנחנו להגיד גלוי לפני כל באי עולם, שאמת נצחית היא, שדוקא זאת הסוכה, שהיא נבנית דוקא בצורה כל כך קלושה, עד שמצד צורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה להיות לנו למגדל עוז ולמבצר מפני כל אויב ומתנקם. כי באיזה אופן תוכל הסוכה הפרוצה ופתוחה מעברים ליהפך לבית דירה? הוי אומר לא מפני החוזק החמרי שבמחיצותיה הקלושות והחלשות, אלא מפני שהחוק, דבר ד', הוא אשר גזר אומר שבימי החג הקדוש הזה, חג האסיף, זאת היא בית דירתנו.
זה יהיה לנו לימוד לדורות, כי להאומץ הדרוש לנו לבנין ביתנו, כלומר בנין הבית הלאומי שלו, זקוקים אנו דוקא לאימוץ הרוחני, לאימוצו של החג, לאימוצו של דבר ד' הקיים לעד. ואם כלי המשחית היותר חדישים יכולים לפרוץ פרץ נבעה (ע"פ ישעיהו ל, יג) גם במבצרים היותר חזקים, יכולים למגר גם חומות נחושת עבים, הרי אין בכחם ולא בכח שום כלי יוּצר שבעולם להפיל את החומה החזקה והבצורה של החוק, ומזה נדע שהחוק, הוא יהיה מבצרנו הנצחי ומשגב לנו. גם כעת, בשעה שאנו ניגשים לבנות מחדש את ביתנו הלאומי על ארץ אבותינו, נכיר נא את האמת המוחלטת, שהחוק הרוחני שהוא דבר ד' אשר גזר אומר שבית ישראל יבנה, הוא הוא חומתנו הבצורה, למרות מה שהעין הקלושה של האדם לא תוכל להכיר חסנו ועוזו.
וכשאנו באים לבנות את סוכתנו המגינה בעדינו גם בהמתתו של יצרא דעבודה זרה, בכל המובנים שלו, העתיקים והחדשים, יהיה נא נגד עינינו, שהחוסן שלנו יהיה החוק חוקנו חוקי תורתנו הקדושה העומדים וקימים וחיים לעד!
אמנם, אנו צריכים להדר את הסוכה, ונויי סוכה מלוים את הסוכה תמיד, ואנו רגילים מדורות עולמים "לעטר אותה בסדינים המצויירים ולתלות בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים, יינות שמנים וסלתות" (לקמן י ע"א), זאת היא הסוכה הארץ-ישראלית הטפוסית, כלומר, הננו נקראים גם להדר את החוק שהוא מעוזנו. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב). אנחנו הננו מוכנים לעמוד על הגובה העליון של דבר ד' במוסרו הטהור, להיכנס עם כל אחינו לא רק במדת החוק, הדין, כי אם גם לפנים משורת הדין. והיתה לנו סוכתו למגדל עוז מפני אויב סלה (ע"פ תהילים סא, ד), ובית ישראל יבנה בארצו בכל עוז תפארתו, וסוכת דוד הנופלת תקום לנו במהרה בימינו אמן.

(ראי"ה קוק, נתיבה, י"ד תשרי תרצה = זכור זאת ליעקב עמ' שז-שח = מאמרי הראיה ח"א עמ' 149-150 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תכא-תכב במהד' תשסד = מועדי הראיה, עמ' צה, במהד' תש"מ)

וכך היה הרב אומר: אנו מתפללים ומבקשים "ופרוס עלינו סוכת שלומך" - נתייחדה הסוכה שנשנו בה הלכות המכשירות אותה, לא רק כשאיננה בשלמותה, אלא גם כשחסרים בה חלקים גדולים, "שתים [מחיצות] כהלכתן, ושלישית אפילו טפח", דופן עקומה עד ד' אמות, גוד אחית, לבוד. והוא הדין מדת השלום. יקר הוא השלום וחיוני גם אם לא ניתן להשיגו בשלימותו. וראוי להשתדל להשיגו גם בצורה חלקית, גם בצורה מקוטעת, ובלבד שיהיה שלום בין איש לרעהו, בין יחיד לציבור, בין אומה לחברתה. אנו מתפללים אפוא על השלום, גם אם יהיה רק בבחינת סוכה שרק ההלכות המיוחדות מכשירות אותה, כי אכן גדול השלום.

(רמ"צ נריה, שיחות הראי"ה, עמ' שיד במהד' תשל"ט)

[הדופין הרבעית הפתוחה רומזת שאנחנו מחוברים עם האנושות, ומחכים שכולם יבואו בברית אחת. לכתחילה צריך שיהיה סיכוך קל שהכוכבים נראים דרכו (שו"ע או"ח תרלא, ג) - לרמוז על צפייתנו שמלכות שמים תתפשט על כל העולם.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 186)
לטקסט

שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח

וצריכה שלש דפנות, כנגד האבות, דפנות הסוכה העליונה. ורבי שמעון שהיה מצריך רביעית אפי' טפח - כדי שתהיה המרכבה שלימה.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו)


ז ע"ב

ז: וסכת על הארון את הפרכת וכו' ורבנן ההוא דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך

"וסכת על הארון" וכו' - בשביל שנראה מדבר ה' לעיל כו, לג, "ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת" וגו', שמתחלה יתן הפרכת ואח"כ יביא הארון, מש"ה פירש המקום ית' שמתחלה ישים את הארון ואחר כך הפרכת. וכבר ביארנו שם שאין זה מקראות הסותרות זה את זה, אלא תליית הפרכת על הקרסים היה תחלה, ואחר הבאת הארון היה משלשל הפרכת שיסוך על הארון. ודיוק לשון וסכת מפורש בסוכה דף ז, דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך.

(העמק דבר, שמות פרק מ פסוק ג)

ורבי יהודה סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן וכו' דתנן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה רבי יהודה מכשיר

וכבר רמזתי לעיל (אות עב) סוד שתי סוכות. סוכת דוד ואימא עילאה, סוכת דוד הנופלת ויקויים בה (עמוס ה, ב) 'נפלה (ו)לא תוסיף קום בתולת ישראל'. ופירשו בזהר (ח"ג דף ו' ע"א-ע"ב) (ותמצא בספר [ה]מוסר (לר"י כלץ) דף סה (סוף פרק ד)), וזה לשונו שם: משל למטרוניתא, שהיתה לה קטטה עם המלך, והיתה הולכת מביתה, עד שתעבור חמתו של מלך, כיון שעברה חמת המלך, היתה היא מאליה שבה אל מקומה ואל ביתה, פעם ושתים ושלש. לימים הלכה בחמת המלך, והמלך נתנחם עליה, נשבע שלא תוסיף לבא כפעם בפעם, אלא הוא בעצמו ילך וישיבה להיכלו בכבוד, מה שלא היה בה כן בשאר פעמים, כענין 'נפלה לא תוסיף קום', וזו היא סוכת דוד וזו היא סוכת שלום וזו היא בתולת ישראל. עד כאן. ומה שהיתה עתה דירת עראי תחזור לדירת קבע, כי אם הבנים שמחה סוד עולם הבא. ומחלוקת רבי יהודה וחכמים, בסוכה דירת עראי ובדירת קבע, שניהם אמת, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עו)


ט ע"א

מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה

וכן היה מנהג מורי עליו השלום, שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה, והעד, שעצי סוכה חל עליהם קדושה ואסורים כל שבעה.

(ראשית חכמה, שער הקדושה פרק יד אות לד, כרך ב עמ' רצה במהד' תש"ם [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות יב])

כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה

ולפי שלא יחשב שום אדם, שזאת השמחה היא של מלוי כרס, על כן כתוב: 'חג הסכות שבעת ימים לה'', כלומר כל זאת השמחה לא תהא אלא לשם שמים. ודרשו על פסוק זה במסכת סוכה... מנין לעצי סכה שאסורין כל שבעה... מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסכה? תלמוד לומר: 'חג הסכות שבעת ימים לה'', מה חגיגה לה' אף סכה לה'. ואף על פי שכפי הפשט הביאו פסוק זה ללמד על עצי הסכה, עקר כונת המדרש לא בא אלא להורותנו, כי שמחת סוכה זו צריכה שתהא לה' ולא שתהא כולה להנאה גופנית.

(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, נר ג, חלק ו, פרק א, סי' קמו)

כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה

"שבעת ימים" - ימי הסוכה העליונה העומדים תמיד להריק השמן הטוב על סוכת דוד... ומפני זה אמרו רז"ל שחל שם שמים על הסוכה.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עא])


ט ע"ב

[בסכת] תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית

הענין השני - שצריכה להיות תחת השמים ולא יהיה סכך אחר מבדיל. כלומר, הבט מה למעלה ממך, השמים ושמי השמים וכל צבאם, וראה מי ברא אלה, וקבל עליך עול מלכות שלמה, וכמ"ש (אבות פ"א): ויהי מורא שמים עליכם, ואל יפסוק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מהדעות הנפסדות והתאוות המשולחות כי זה מה שיתקן כלל המעשים. וכמ"ש (שם פ"ב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)


י ע"א

ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזין שקדים אפרסקין ורימונים פרכילי ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות

[עי' לקט באורי אגדות לעיל ו ע"ב בשם מאמרי ראיה]


י ע"ב

נוי סוכה

בחג הוא בחינת אור מקיף שזה ענין סוכה כנודע ופירוש מקיף הוא אור היותר גדול ותוספות פאר וכבוד... וזהו שבסוכות יש נוי סוכה, וכן בלולב ומיניו כתיב "הדר" יותר מבכל המצוות, הוא כנ"ל, שבחינת החג הוא תוספת כבוד כנ"ל.

(שפת אמת, ליקוטים, לסוכות, ח"ב, עמ' 106 במהד' אור עציון)


יא ע"א

כל שהוא מקבל טומאה וכו' אין מסככין בו

וכבר כתבנו כי הסוכה תרמוז לעולם התבונה ואין שום טומאה מגעת לשם, ולפיכך אם סכך בדבר המקבל טומאה פסולה. אבל הדפנות שהם מקום שהטומאה נאחזת משם, אם עשאן מדבר המקבל טומאה כשרה.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עב])

וכל דבר שאינו מקבל טומאה וכו' מסככין בו

והיה הסכך הכשר מדברים שאינן מקבלין טומאה, לְמַה שהדברים ההם הם חסרים ובלתי מתוקנים במינם, כגון גולמי העצים אשר אין להם שום צורה ובית קיבול, שבשבילה ייקראו כלים או הדברים אשר אינן ראויים למאכל וכיוצא בזה. לרמוז רמז חזק שהפחיתות והחסרון הנמצא בטבע האדם, אם מצד הרכבתו ואם מצד צורך הדברים אשר הוא חסר מהם או שנמצאו בלתי שלמים, הוא המבדיל הבדל רב ועצום בינו ובין אלהיו, אשר כבודו שוכן למעלה מעשרה.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)

יא ע"א - כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו

[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. התורה טהורה ולכן הסכך אינו כשר מדבר המקבל טומאה. כל מה שעלול לקבל טומאה אינו בכלל אמונתנו. מה שמחובר לקרקע, הוא ארציות, ואינו מתרומם משפלות העפר, רחוק מהתורה. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי - ולכן הן כשרות גם אם מקבלות טומאה ומחוברות לקרקע.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179)
לטקסט



יא ע"ב

תעשה ולא מן העשוי

11
...שהדבר הבא בהזדמן אי אפשר שיפול על השלמות והיושר והכיוון הראוי אליו מכל צדדיו... על כן צריך לעשות המצוה לשמה. ואמרו תעשה ולא מן העשוי.

(עקידת יצחק, בראשית שער א, עמ' טז-יז במהד' עוז והדר)

ואד יעלה מן הארץ מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו' הניחא למאן דאמר ענני כבוד היו

46-48
"ואד יעלה מן הארץ"... לא היה ע"י מטר שהיא הנהגת העולם וקיומו, וזה אינו בא אלא ע"י פגיעה זו תפלה, כי כן יסד מלכו של עולם, משא"כ באותה שעה שנצרך ללחלח את האדמה בשביל יצירת האדם שהיה דבר חידוש בשעתו, על כן עלה אד. [ואפילו לר"ל, סוכה דף י"א, דמפרש ואד יעלה מן הארץ שהוא ענן, מ"מ לא היה ענן של גשם שמשקה בעומק האדמה].

(העמק דבר בראשית פרק ב, פסוק ו)

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו

49-50
"למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתם מארץ מצרים אני ה'" - והוא שידעו וישכילו כל הדורות הבאים מה שבחר הא-ל יתעלה בחיי הסיפוק, והתוחלת בא-ל יתעלה להנהיג האומה הזאת בהם בהוציאם מארץ מצרים, כל ימי היותם במדבר מ' שנה לא חסרו דבר, עם מה שיצורף להם מחיי הצמצום והסיפוק, לפי שעם זה ולא באופן אחר יוכלו להגיע לכלל הדעת את ה' ועשות דרכיו, כי הוא הנרצה מהם מתחלה ועד סוף, כמ"ש (שמות ג) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים" וגו'. ולזה, תחת הכניסם לארץ נושבת, נהגם במדבר מ' שנה, ותחת הביאם אל בתי ארזים, סבבם בעננים אשר המציא לכבודם להגין עליהם לבל יכם שרב ושמש, כיום המעונן הלזה שאין בו לא חום ולא קור.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלז-רלח במהד' עוז והדר)

יש עוד ענינים פרטיים, מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה [המועדים] כפי ענינו; ושורש כולם הוא סדר שסידרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו... וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אף על פי שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמו שכתוב: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

(דרך ה' חלק ד פרק ז אות ו)

הנה ענני הכבוד שהקיף הקב"ה את ישראל, מלבד תועלתם בגשמיות, שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם, עוד היתה תולדה גדולה נולדת מהם בדרכי הרוחניות, והוא - כמו שעל ידי העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, כן היתה נמשכת להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד, נבדלים מכל העמים, ומנושאים ומנוטלים מן העולם הזה עצמו, ועליונים ממש על כל גויי הארץ. ודבר זה נעשה בשעתו לישראל, להגיעם אל המעלה העליונה הראויה להם, ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדור דורים, שאמנם אור קדושה נמשך מלפניו יתברך, ומקיף כל צדיק מישראל, ומבדילו מכל שאר בני האדם, ומנשאו למעלה מהם, ומשימו עליון על כולם. ומתחדש דבר זה בישראל בחג הסוכות על ידי הסוכה.

(דרך ה' חלק ד פרק ח אות ב)

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

49-50
"כי בסכות הושבתי את בני ישראל" - ענני כבוד, לשון רש"י. והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי צוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא ששכן אותם בענני כבודו כסוכה, כענין שנאמר (ישעיה ד, ה-ו): "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה וסוכה תהיה לצל יומם מחרב וגו'". ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה, אמר סתם "כי בסכות הושבתי", שעשיתי להם ענני כבודי סוכות להגן עליהם. והנה צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת מצרים בחדשו ובמועדו, וצוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחלת ימות הגשמים. ועל דעת האומר סכות ממש עשו להם, החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות, ולכן צוה בהן בזמן הזה. והזכרון, שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה, וה' היה עמהם, לא חסרו דבר.

(רמב"ן ויקרא פרק כג, מג)

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

49-50
דעת האומר סכות ממש עשו להם, מפני זה נצטוינו לעשות סכות דוגמתן, כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצות הסכות גודל מעלתן של ישראל במדבר, שהיו הולכים עם כובד האנשים והנשים והטף במקום ההוא אשר אין בטבע האדם לחיות בו... ולפי דעת זו אפשר שבאו להם צמחים מארץ מרחקים ע"י סוחרים. דעת האומר ענני כבוד היו, מפני שהיו הולכים בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה... והיו מוקפין ומסוככין מכל צד בענני כבוד. וזהו העיקר והנכון בפשט הכתוב, ועל כן אמר: "כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", וידעו להורות הפליאה הזאת כי הסכות הללו יהיו ענני כבוד, וכדבר הנביא שאמר (ישעיה ד, ה) "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה", וסמיך ליה: "וסכה תהיה לצל יומם מחורב", והיא סכה של ענני כבוד ומיני מאורות לצדיקים לעתיד לבא, ועליו אמר דוד (תהלים כז, ה) "כי יצפנני בסכֹּה ביום רעה יסתירני" וגו'. "בסכה" כתיב.

(רבינו בחיי, ויקרא פרק כג, מג)

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

49-50
ולפי הפשט פירוש "כל האזרח" וגו', כפל המקרא להזהיר כל האזרח על ישיבת הסוכה, משום דתכלית המצוה לפי הפשט לצאת מישיבת קבע לדירת עראי [לעיל ב ע"א], כדי שישימו בעלי האסיף אל לב שמכל מקום אינם כתושבים בארץ אלא כגרים... ולפ"ז הייתי אומר דמצות סוכה לא ניתן אלא לבעלי קרקע בא"י ויש לו אסיף ולבו רחב עליו, אבל עני הנודד א"צ למצות סוכה. מש"ה חזר והזהיר כל האזרח וגו', ופירש הטעם ע"ז... "למען ידעו" וגו' - כדי שלא יהיו מתיאשים מן החיים הטובים אפילו אין להם אחוזת נחלה ושמחה טבעית, מכל מקום ידעו ממצות סוכה כי ניתן לזכור ישיבתם בסכות "בהוציאו אותם" וגו', והרי היה אז מכל מקום שמחת עולם על ראשם, והרי "אני ה' אלהיכם" מנהיג ומשגיח עליכם לעולם, ואין מעצור ממנו ית' להשפיע טובה וברכה גם בלי אחוזת נחלה. ועדיין יש להתבונן על לשון "האזרח", דמשמעו תושב ישראל ולא גר, אלא שנתרבה מ"כל האזרח" אפילו גרים כדאיתא בסוכה דף כח, ומכל מקום הרי מבואר דעיקר המצוה שייך בישראל תושב. אלא יש עוד לאלוה מלין במה דסמך המקרא מצות ישיבת סוכה ללקיחת ד' מינים, והרי לפי סדר הפרשה היה להקדים מצות ישיבת סוכה לבאר מהו חג הסכות ואח"כ הוספה של ד' מינים, אלא בא ללמדנו דמענין וכונה אחת המה באים, וכדאיתא ברבה... שלקיחת ד' מינים באים להורות לנו שאנו כמו שבים מן המלחמה ונצחנו, והיה המנהג לצאת בלולבין, והיינו מנענעים דכתיב [שמואל ב' ו, ה] בהולכת הארון בימי דוד לשמחה... דיוה"כ שעת מלחמה של כלל האומה עם שרי מעלה, ובסוכות אנו דומים לעם נברא יהלל י-ה, בהלל על הצלה זו. והנה דרך שבי מלחמה בשמחה הולכים באוהלים כמו בעת שהולכים למלחמה ועומדים בשדה, ורצה הקב"ה להעירנו על ידיעה זו, וצונו לישב בסוכה כמו שהיינו בצאת ישראל ממצרים, שהיינו כהולכי חיל חמושים ומזוינים למלחמה, כך עלינו לעשות לעולם אחר יוה"כ שהיינו נלחמים ונצחנו, ומש"ה עיקר מצות לולב וסוכה שייך לאזרחי ישראל... וממוצא דברינו בא ענין סוכה לשתי תכליות, לכל יחיד מישראל בפני עצמו בא לחזק בטחון ואמונה בצרכי בני אדם, ומש"ה צוה הקב"ה לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי ז' ימים, שנית בא לכלל ישראל לזכור ענין הגנת הקב"ה על ישראל במלחמתם כמו שהיה במדבר הניצוח. ונראה דהא דפליגי תנאי בסוכה דף י"א אם סוכות ממש היו או ענני כבוד, תרווייהו אמת, דכל א' מישראל ישב עם בני ביתו בסוכת אהלים וחיו בזה האופן ארבעים שנה, אבל הקיבוץ מישראל בעניני תורה ותפלה במדבר היה של ענני כבוד, וכמו אנשי חיל שרוים באהלי מחנה.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, פסוקים מב-מג)

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

49-50
כי בהיותם יושבים במחנה היו באהלים להגין מן השרב, אבל בנסעם מן המחנה היה הענן מגין. נמצא מש"כ "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וגו', היה גם סוכות ממש גם ענני כבוד, היינו בשעת חניה היו סוכות ממש, ובשעת המסע היו ענני כבוד.

(העמק דבר, במדבר פרק י פסוק לד)

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

49-50
ודאי שסוכות עשה להם, שהרי דרו באהלים, שהם דירות ארעיות, כמו שנאמר (דברים א, כז): "ותרגנו באהליכם"... וודאי שזה לבד סיבה מספקת לקבוע חג סוכות, כדי להזכיר את הנס של דירה בסוכות ארבעים שנה. אלא שבא ר"א להוסיף על זה ולומר, שמכיון שהקיפם הקב"ה בענני כבוד, הם הם ששמרו על בני ישראל בסוכותיהם החלשות, והם שמסמלים את כחו וגבורתו של הקב"ה ויכולתו להגן על ישראל אע"פ שהם בסוכה רעועה... הרי זאת הנקודה המרכזית של סוכות: בטחון מלא בהקב"ה, שהוא וענניו יכולים להגן על סוכת ישראל החלשה, ואין לפחד מהגוים, נחש, שרף ועקרב. ולזאת, וגם לסיבה שנתן לנו את האסיף ופירנס אותנו מקצירו ומתבואתו בסוף העונה, נקבע סוכות כ"זמן שמחתנו", שזאת - השמחה - המדה והמדרגה הגדולה והשלמה ביותר של בטחון... כי מי שבוטח בטחון מלא בהקב"ה, לעולם לא ידאג לא מחוסר פרנסה ולא מאויביו... ומשום כך, קבעו חז"ל בסוכות (ביום א' שבה וכן בשבת חול המועד) את ההפטרות של מלחמת גוג ומגוג (זכריה יד וכן יחזקאל לח-לט): כי דוקא בסוכות, סמל החולשה והארעיות, סמל הגלות (כי הרי הסוכה היא תמיד סמל הארעיות והגלות, כאשר האדם יוצא מביתו, מדירת קבע, ארץ ישראל כביכול, ויושב בדירה ארעית, במדבר, בחו"ל כביכול), דוקא בחג זה וסוכה זו המסמלת את החולשה ואת חוסר הוודאות למחר, דוקא ביום וחג כזה, קוראים את הפרשיות בתנ"ך המדברות על תבוסת גוג והגוים שעלו על הסוכה הרעועה והנופלת, ואשר הובסו והושמדו על ידי בעל ענני הכבוד, הכל יכול.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רג-רד)

ענני כבוד היו

50
וגם באה מצוה זו להעיר ולהזכיר, כי בסכות הושיב השם יתברך את בני ישראל במדבר ושמרם מן החרף והקרח והצנה והגשמים והחם בלי בית ותקרה, ובזה יראו, כי בכל דור ודור שומרם בוראם בלי בית וחומה, דלתים ובריח, כמו שנאמר: 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל'. ובזה נחלקו רבותינו, שרבי אליעזר אומר: ענני כבוד היו.

(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, נר ג, חלק ו, פרק א, סי' קמו)

בהתנוצץ ראשית המחשבה... נתפשטה המחשבה ההיא בסודה להאיר בעולם הבא, והחכמה על מ"י נגלתה, וישתלש בו ממנה ששה קצות עם בת שבע אם שלמה והם שבעת ימי הסוכה, ולפיכך "בסכת תשבו" (ויקרא כג, מב) חסר, סוד העששית שנראים מתוכה סוד המאורות, "שבעת ימים" - ימי הסוכה העליונה העומדים תמיד להריק השמן הטוב על סוכת דוד... ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה (ס' הבהיר אות קד):... מאי "ואת הבנים תקח לך"? רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימים בסוכות, והיינו שבעת ימי השבוע שהם שבע... ושבעת ימים אלה הם סוד שבעה ענני כבוד שהיו ישראל מוקפים בהם כדברי רבי אליעזר.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט במהד' תשנ"ו)

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" -... אין לומר שמדבר בסתם סוכות של הולכי דרכים, דאם כן הוה ליה לומר כי בסוכות ישבו בני ישראל, מהו "הושבתי"? משמע שהקב"ה בעצמו ובכבודו הושיבם בסוכות, ואין זה כי אם היקף שבעה עננים אשר פרש ה' ענן למסך עליהם, כי על כן באו בצל שדי יתברך.

(כלי יקר, ויקרא פרק כג, פסוק מב)

עוד אפשר שנתכוין בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סוכה, על דרך מה שאמרו ז"ל (תורת כהנים) בפסוק "מחוץ לפרוכת העדות" וז"ל: וכי לאורה היה צריך? והלא כל המ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו. ופירשו התוספות (שבת כב ע"ב) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה שהיו רואים מה שבתוך התפוח וכו'. אלא עדות לבאי עולם וכו' ע"כ. והוא מה שנתחכם ה' בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סוכה "כי בסוכות" וגו', לומר כי ישראל לצד ענני כבוד, לא היה להם אור השמש, והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא "לפרוכת העדות", עדות לבאי עולם וכו'.

(אור החיים, ויקרא פרק כד, ב)

"בשביעי בחמשה עשר יום לחדש וגו' יעשה כאלה" וגו' [יחזקאל מה, כה]. תמה רד"ק על אשר בז' ימי סוכות יעשו כמו ז' ימי הפסח ושלא נזכר קרבן שמיני עצרת... והרב מהר"י ז"ל נתן טעם שלא הוזכר קרבן שבועות, דדוקא פסח וסוכות הוצרך להזהיר, דאיכא מ"ד דאין מזכירין ליצ"מ לימות המשיח, ומשו"ה הזהיר שיעשו קרבנות בפסח שהוא יציאת מצרים, ובסוכות משום ענני כבוד שהיו בצאתם ממצרים, אבל על חג השבועות לא הוצרך להזהיר.

(חיד"א, נחל שורק, הפטרת החדש אות ב)

סוכה במילוי סמ'ך וי'ו ה'י גימטריא נזר, כמנין "הם ענני כבוד", שהיו נזר ועטרה על ראשינו.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)

ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

[שו"ע או"ח סי' תרכה כותב שענני כבוד היו. קשה למה פסק כר"א הרי הוא שמותי, ועוד שהלכה כר"ע מחברו. ויש נ"מ להלכה, שלפי ר"א מסככים בעפר, שהרי הוא לומד מ"ואד יעלה מן הארץ" שצריך להיות גדולי קרקע, וזה כולל גם עפר, ואילו ר"ע לומד שצריך להיות גדולי קרקע מ"באספך מגרנך ומיקבך", ולפי זה צריך דוקא דבר שצומח מהארץ ולא עפר. והרי רמ"א סי' תרכט, א, כתב שאין מסככים בעפר, וזה סותר את פסיקת שו"ע שהיו ענני כבוד. (קטו ע"ב) לר"א מובן מדוע עושים סוכה, זכר לנס, אבל לר"ע זה לא נס אלא זכר ליציאת מצרים, ומדוע עשו זכר דווקא מהסוכות שבנו להם ולא מדבר אחר שהיה במדבר? ועל ר"ע קשה מדוע נאמר "בסוכות הושבתי", היה צ"ל "ישבו". יש לדקדק עוד מדוע כתבה התורה בסכת, בסכת, בסכות, שלומדים מזה את מספר הדפנות (סוכה ו ע"ב), למה לא נאמר "בסכות" בהתחלה? (קטו ע"ג) יש ליישב ע"פ המבואר ביבמות מו, שר"ע סובר שאין דנים אפשר משאי אפשר, ור"א סובר שדנים. לכל הדעות ישבו בני ישראל במדבר בסוכות של ענני כבוד, כמו שנאמר בבראשית רבה פרשה מח, ובמכילתא בשלח, ובמדבר רבה נשוא פרשה יד. ולכל הדעות עשו סוכות ממש וישבו באהלים, כמו שנאמר (שמות לג, ח) "איש פתח אהלו". והפסוק אומר "כי בסוכות הושבתי" - בשתי סוכות, סוכות (אהלים) תחת סוכה של ענני כבוד (ולכן נכתב 'בסכות' עם ו' דוקא בסוף, במלים "כי בסוכות הושבתי", לרמוז לשתי הסוכות). ועושים זכר לענני הכבוד, גם לר"ע. (קטו ע"ד) אלא שר"ע לשיטתו שאין דנים אפשר משאי אפשר, ואי אפשר לעשות סוכות מעננים ולכן אנו צריכים לעשות את הזכרון לנס בדוגמת הסוכות ממש שהיו. ור"א לשיטתו שדנים אפשר משאי אפשר, לכן כשעושים סוכה גשמית זה נחשב דוגמה לענני הכבוד שגם הם היו מן הארץ שנאמר "ואד יעלה מן הארץ". ואמנם הלכה כר"ע מחברו לענין זה שאין מסככים בעפר, כמו שפסק רמ"א, אבל עיקר הזכר הוא לענני הכבוד, ולכן שו"ע כתב כך. ובזה מיושבת קושית תוס' סוכה כז ע"ב, לר"א שסוכה שאולה פסולה, כל אדם יצטרך סוכה לעצמו ואיך יוכלו בני משפחה לשבת בסוכה אחת? התשובה היא שלומדים אפשר משאי אפשר, והרי בענני הכבוד ישבו כל ישראל יחד, ומכאן שסוכת השותפים כשרה אף שסוכה שאולה פסולה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קטו ע"א-ע"ד) לטקסט


יג ע"א

שלש שמיה אגד

ולהבין דבר מתוך דבר זהו על ידי התחברות... וזהו עיקר החברה לחדד זה את זה, שיתחדשו דברי תורה על ידם, דלכן מצטרפין [שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה] לזימון כדאיתא בברכות (מז ע"ב)... דמה שצריך שלוש היינו דאין חברותא בפחות משלוש כדרך שאמרו בעירובין (טז ע"ב) לענין שיירא ובסוכה לענין אגודה וחבילה, עיין שם בתוס'. וכן במדרש (בראשית רבה סח, יב) על פסוק (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו" - אין החבל נפקע בפחות משלוש. רק על ידי החידוד הוא חברותא גם כן בשנים, כי החידוד מחברם... כי שלושה הוא חיבור שני קצוות ואמצעי המחבר.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קפו)



יד ע"א

מעשה מוציא מידי מעשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נט ע"ב]

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר

"ויעתר אל ה'" - לעיל במכת צפרדע ולהלן במכת ברד לא כתיב לשון עתר במעשה משה, אלא "ויצעק משה" וגו', "ויפרוש כפיו" וגו', וכאן אמר "ויעתר" דמשמעו רבוי תפלה כדאיתא בסוכה דף י"ד. והיינו משום שלא היה הדין נותן לכך, שהרי גם עתה הטיל פרעה תנאי שלא כדבר ה' במה שאמר "רק הרחק לא תרחיקו". אבל משה באמת נהג עם פרעה ועבדיו בחמלה רבה והעתיר לה' שיסיר מהם המשחית, אחר שידע שלא נגמר הענין עדיין.

(העמק דבר, שמות פרק ח פסוק כו)

מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" -... ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע. ומטעם זה הזכיר לשון "ויעתר" ולא אמר ויתפלל או ויצעק, ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפ"ק דסוכה: למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. באורו: מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה, ואח"כ מפלת ממעלה למטה, כך הצדיק בתפלתו מחשבתו משוטטת ועולה ממטה למעלה ואח"כ ממשיך ומוריד השפע ממעלה למטה.

(רבינו בחיי, בראשית, פרק כה, כא)

מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

התפילה היא עושה מהפכה ממש בעולם הפנימי לטובה, ולעומתה מתגדלת המהפכה לטובה בעולם החיצוני כולו, ביחוד באותן הקווים ששני העולמות מתחברים הם זה בזה. ונמשלה תפילתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה, אף תפילתן של צדיקים מהפכות מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.

(שמונה קבצים, קובץ א אות תתנא)

מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

כשמתפללים מתפשט כח הרצון. והדבר המפשט את כח הרצון ביותר, הוא כשמכוונים במילוי הרצון אל ד', כשהמחשבה דבקה באלהים, והרצון דבק בו אז בקשר מחשבתי פנימי. אז כל כוחות הנפש מתגדלים מעל כל גבול, והרצון הטוב והמעולה, בהתפשטו ביותר, פועל הוא את טובו. התפילה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש. אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי של המתפלל, ושל התוכן האלהי הממלא את נשמתו. ותפילתן של צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה בערכי העולם כולו: מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות. אין הפילוסופיה, המבינה את העדר השינוי ברצון ד', יכולה לגעת בגובה זה, שהוא כולל בקרבו את כל השינויים בהשוואה נצחית. בתנועות הרצון של האדם כלפי האלהים, בבירור טובו, מופיעה בהשוואה זו התגלות אור ד' באדם ובעולם לטובה, כמו שכל ההוויות הטבעיות פועלות את גילויי שינוייהן מתוך ההשוואה האיתנה של המציאות כולה.

(שמונה קבצים, קובץ ב אות רטו = ערפלי טוהר עמ' עה-עו)

מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

התפילה היא מרוממת את הרצון, ומעלה אותו למרומי מקורו. משיבה היא את המהותיות התוכית של האדם אל האלהים, ובזה הרצון של העתיד הגדול מתבסס. וכפי עומק ההכשר של יסוד הרצון להתעלות, ככה תהיה פעולתו. אי אפשר לשום תפילה לשוב ריקם. היא תופסת בכל אופן מקום בעולם, כפי אותה המדה האימוצית באימוץ היסודי שבה. ותפילתם של צדיקים דומה ממש כעתר שמהפך את התבואה, ומהפכת מדתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, והעולם והחיים מתכשרים להתפיס ולהאחד בצביון יותר עליון ורצוי מכפי מה שהיה לפני הבעתה של התפילה. כל תפילה מוסיפה תוכן חדש בעולם, מגוונת את החיים בגוון יותר בהיר, וממקור הכח היסודי מוסיפה ביקום חיל חדש.

(שמונה קבצים, קובץ ה אות רכט)

מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

יש אדם שעלה כ"כ במעלת האומץ הנפשי, עד שנטיותיו התכוניות הינן בנויות על עומק היסוד של האושר והטוב, אבל דוקא איש כזה צריך הוא לגבורה עליונה ונפלאה, [כדי] להכיר שגם הוא הנהו רק אנוש מוגבל, שגם עליו יקיפו המוני דמיונות להחשיך את נגהו. ויש אשר בעוצם כחותיו יוכל לפול במהמורות חטאים נוראים שיסבבו עמל ורעה רבה לו ולעולם, ע"כ בזאת יבחן האדם הנעלה, בעת אשר רגשותיו יהמיו ורעם גבורתו יעלה למעלה, והכרתו הפנימית תרהיבהו כי נטייתו העצמית היא בעצמה מלאה עז צדק ומשפט, כשיהפך את הסדרים הרגילים ברעיונו, ותחת אשר מטבעם יגביהו עוף ללכת מעלה מעלה, מאידיאל אחד למשנהו וממגמה חשובה מרהיבה וכוללת לרעותה. אבל הלא במקום המשפט שמה הרשע, כי אחרי אשר בא במעמד שמצודת החטא עליו פרוסה, ויש בה מקום להתנודדות וספק מאיזה פינה מופיע בנפשו זה האומץ עכשו, אז יהיה עליו לשוב אחור אל הסדר הכולל והנמוך, אשר לפעמים יהיה להועיל לחכמי לב יותר מכל עצות רמות הערך, הזכר של עונשו של דבר בחשבון ברור, שם - במקום החשבון של אימת הדין הפרטי - יזדככו הרעיונות. ואם גם הכחות כולם, שהם למודים כ"כ לשטוף בעז וגבורה, מפני שגם [ה]כח המוסרי נלוה עמם תמיד, הנה היום בשובם אחור מפחד חיצוני, יעשו שמות רבות בכל מערכי הגוף והנפש. אבל דוקא זה יהיה לברכה, ובזה תמלא סאתה של הגבורה העליונה השרויה בגיבור רב פעלים ורב צדקה, שיודע ג"כ להרכין עצמו במקום הצורך המוסרי הקדוש, כשם שהוא יודע לשא ברוממות מעלה את כחותיו כולם בעז ועצמה במצב התמידי. והטובה הנפלאה שבאה מזאת הגבורה, הלוקחת ג"כ את החלישות להיות לה לכלי זיינה, היא הפרישה מן החטא, אחר שכבר הוכן אליו בכל עז ואומץ רוח בחשבונות רבים והררי דמיון וציורי מושכל שונים. זאת היא גבורת היכולת להפוך את הכחות כולם ממקומם, על פי משפט השכל העליון המתנשא מעל כל נשא, בהקרבו לפני כסא כבוד משפטו של שופט כל הארץ ב"ה, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה, לא משא פנים ולא מקח שוחד. "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", שבועת אמת להיות צדיק ולא רשע, ואפילו כל העולם הפנימי שלך אומר לך צדיק אתה, תהי בעיניך כרשע, עדי תבא אל אמתת המשקל ברוח ד' אמת אשר עליך, בהיותך שליט על כל רכוש נפשך, גם על גבורתך ועז רוחך לישרם ולהפכם כעתר זה ממדת הדין למדת הרחמים, בזכירת עונשו של דבר, דוקא ממעל מכל החשבונות שהנטיה הגסה תוכל לחתור בהם מחתרת, ובהחלות עצמך חולי גדול, אפילו אם הנך [כולך] רחוק ומנוגד ממשטר כזה מצד שפלותו בעיניך, אבל גדול הוא הטוב היוצא לך משלטון רוח כזה, היכול לעלות גם לרדת, כי פירשת מלחטא, ונשארת שלם בקדושתך, בטהרתך, בגבורת עוזך, ושם ד' האל הקדוש הנקרא עליך.

(עין איה, שבת נה ע"ב, אות נב)

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

[האבות חששו מלידת עשיו, שיעבור על שס"ה לאוין. ואף שיוולד יעקב, שיקיים רמ"ח מצוות עשה, הרי "סור מרע" קודם ל"עשה טוב". ולכן רבקה היתה עקרה. אבל הם התפללו, "ויעתר", הפכו את הסדר, להקדים את "עשה טוב" לפני "סור מרע", ה"עשה טוב" של יעקב יבטל את ה"סור מרע" של עשיו.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף יד ע"א) לטקסט

יד. אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים, ורשעים להיפך... הקללה הוא החומר, הברכה הנשמה, והצדיקים מהפכין הקללה לברכה, והוא ממה שאמרו צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים, ורשעים בהיפך.

(של"ה, פרשת קדושים, תורה אור, אות כג ואות לב)

אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות

לפעמים יש כח בצדיקים ליתן אור קדושה בעצמות המלאכה עד שיהיה בה כח מעין של תורה, להביא לחיי עולם הבא ולתקן את הפגמים ולהשיב בתשובה גמורה את עוסקיה, "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים". וכשם שיש כח להמשיך את הקדושה והאור האלהי הפנימי בכל המלאכות ולהוציאן מכלל אתלטיא, כן יש כח להמציא אור קודש בכל הלשונות ובכל החכמות שבעולם. וצדיקים הגדולים צריכים להתפלל שיתמשך אור נועם ד' בכל החכמות ובכל הלשונות, באופן שמכל מקום יופיע כבוד ד' ומכל מקום יפוצו קרני אורה של תורה, ותפלתם של צדיקים והארת רצונם עושה רושם נמרץ עד אין קץ ותכלית.

(אורות התחיה, טז, עמ' סז =ארץ חפץ פרק יא אות ב)

מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סד]


טז ע"א

המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוה מן הארץ שלשה טפחים פסולה מלמטה למעלה אם גבוה עשרה טפחים כשרה

ולפי שכבר היו התחלת חיי האדם השלשה ענינים שכתבנו בשער סד, אמנם היתה תכלית ימי חייו ענין נכבד מאד כמ"ש המליץ (בחינת עולם פ"ח): ראשו אחוז בחבלי ההעדר הקודם להויות ואחריתו בנועם מתמיד לראות באור פני מלך. לזה היו הדפנות לבודות לארץ מתחת בתוך ג' טפחים, כמספר החומר והצורה וההעדר. והיא נאחזת בכבוד אשר למעלה מעשרה, כמו ששנינו בגמרת סוכה (ה ע"א):... מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)


טז ע"ב

וכל פחות משלשה כלבוד דמי

...למושג התמוה לכאורה של "לבוד" בסוכה, הדין שאמרו חז"ל: "וכל פחות משלשה [טפחים] כלבוד דמי". פירוש: בסוכה, בכל מקום שיש פתח או אויר בדופן הסוכה והוא פחות מג' טפחים, רואים את חלקי הדופן הנפרדים כאילו הם משולבים - ביחד. הקב"ה נתן לנו את הדין של לבוד, להורותנו שהוא משנה את חוקי הטבע לבדו, וגם אם שטח מסויים אינו שלם, הוא קובע שהוא שלם, והשטח הפתוח שהוא כאילו לבד, נחשב כאילו אינו לבד (והקביעה הזאת באה בסוכה, כי כל הענין של סוכה הוא בטחון בה' [עי' לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"א ולעיל יא ע"ב בשמו]).

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' ר)

שיעור משך סוכה קטנה שבעה

....בשיעור הכשרה בארכה ורחבה וגבהה שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב, ועשרה בגובה, כי זה מה שיורה תחלה על חיי הסיפוק והצמצום, כלומר צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות, כי אם תרגיל עצמך בכך, לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות לא יספיק לך כל... גם ירמזו אלו השיעורים למספר ימי האדם אשר הוא עומד בזאת המצודה, ועל דרך שאמר המשורר (תהלים צ) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וגו'. והם כמספר טפחי האורך והרוחב כשיעלו לעשיריות כמנהג. וכבר אמר דוד על ימיו הקצובים על זה המספר (שם לט): "הנה טפחות נתת ימי" - מי יודע אם לא כיון לזה.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)


יח ע"א

משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה לא מצי קאים

ובדרך רמז, רזי כל עשר ספירות דקליפה כלולות כאן... ושדרו של דג ע"ש חסד, הממשיך ומעמיד ומכונן טהרה, ודג טהור אית ליה שדרה, וקאי גם היכי דרדיפי מיא, מי החסד... וכל אלה מביאים את האדם הנדבק בהם לידי תחתית המדרגות, שטוב לפני ד' ימלט מהם ומכל המונם.

(עין איה, שבת פא ע"א, אות מז)


כ ע"א

חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה

וכאשר ה' יתברך מתפאר בשבחן של ישראל לו, מדה כנגד מדה זהו שבחן של ציבור [תענית כה ע"ב]. ואז הם דברים הפועלים, דהיינו שהשבח אינו בדרך סיפור דברים לבד, שזה אינו אצל ה' יתברך, כי "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), ודיבורו של ה' יתברך חשוב מעשה… והדיבור פועל ישועות… וזהו גם כן כח התורה שהוא דיבורו של ה' יתברך, ונקרא דיבור… ולכן אמרו (סנהדרין סה ע"ב): אי בעי צדיקי ברו עלמא, היינו על ידי עסקם בתורה במעשה בראשית. וזה כוחו של ר' חייא ובניו בבבא מציעא (פה ע"ב): אמר משיב הרוח נשיב וכו', היינו כמו שאמרו שם דעביד לתורה דלא תשכח, ובסוכה, דנשתכחה תורה ועלו ר' חייא ובניו ויסדוה. ומצד דברי תורה דכתיב בה "אמת", כח דיבורו להיות אמת, דהיינו מבורר לעין ולא אמונה לבד.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רלו)


כ ע"ב

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו

הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו, בא לומר שמי שישן לו תחת המטה ולא עלה על המטה להזדווג ולקיים מצוות פרו ורבו, כאומרם ז"ל פוריא שפרין ורבין עליה [כתובות י ע"ב], לא יצא ידי חובתו [עיין בשמו לעיל ב ע"א, שראשי פרקי המסכת רומזים למצוות פרו ורבו].

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ב ע"א [ועיין עוד בשמו, לעיל ב ע"א])

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו וכו' נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה וכו' אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה

צוה אותנו שנצא מבית קבע... לשבת בסוכה שהיא דירת עראי... כלומר צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם ובאו חסו בצלי כדי שיהא קבוע בלבכם... כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים...
וכל זה מה שנתבאר מהמשנה... האומרת שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, אם מפני שיורה זה על היות שום אמצעי בינו לבין צלו של הקב"ה וכן לא יעשה, ואם מפני שיורה שאינו מודה במה שתרמוז מדירת העראי, שהוא השחרור מעבדות זה העולם וחפשיותו ממנו כמו שאמרנו. ולזה מ"ש כי קצתם שהיו נוהגין בזה, היה להם לתוכחת מוסר מה שהגיד ר"ש ממעשה טבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה בסוכה, ושלגלג עליו ר"ג בפני הזקנים, שאמר ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שהעבדים פטורים מן הסוכה, כלומר הדין עמו, לא מפני שהכשר ישיבת סוכה הוא בכך אלא מפני שהעבדים פטורים ממנה. והנה בכלל שיחתו ולגלוגו עליו, יש תלמוד גדול בשני דברים שהם עקר דרושנו. האחד, שהעבדים פטורים מן הסוכה, כי ידוע הוא שאין מטבע העבדים לשבת בסוכה זו, כי הם נמכרים לעבדות הזמן, והסוכה הזאת ענינה הוא הגאולה והשחרור ממנו. וזה נרמז בפטור העבדים. ואף הטובים מהם, אם יקבלו קצת ממנו, את כולו לא יוכלו שאת. והוא מה שאמרו ז"ל (ע"ז ג ע"א) כי ביום הדין אומר להם הקב"ה לעכו"ם: מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. וכשהוציא הקב"ה חמה מנרתקה, מיד בעטו בה. ואף על פי שאמרו בגמרא (שם) שקראה מצוה קטנה מפני שאין בה חסרון כיס, יש לומר ג"כ לפי שענין הבטחון בא-ל יתעלה לצאת לשבת בצלו הוא דבר נקל בעיני האנשים, לא יחשבוהו למצוה, וכמעט שבאו לכללה, הנה בצאת הנסיון מיד בעטו בה. והענין השני, שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא, שלפיכך אמר שצדק עבדו לשבת בה כמו שאמרנו.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלה, רלז במהד' עוז והדר)


כא ע"ב

משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים וכו'

שיחה נקרא מילי דעלמא, כמו שאמרו משיחתו של רבן גמליאל וכו'. ובעירובין (נד ע"ב) על פסוק (שופטים ה, י) "על דרך שיחו" אלו וכו'. אבל "דיבור" הוא דברי תורה... רק רצה לומר שלא בכוונה גמורה... דלא ידע מאי קאמר... אבל הידיעה הגמורה נקרא לימוד ועסק בדברי תורה, שעל זה מברכין לעסוק בדברי תורה... דבהתחלה צריך לייגע שיהיה דברים היוצאים מן הלב, אבל אחר כך זוכה לדיבור וגירסא הגם דלא ידע מאי קאמר... והם שלוש מדרגות: בעלי מקרא זהו "תורת ה'", ובעלי משנה זהו "תורתו", ובעלי תלמוד הוא שאחר כך זוכה למדריגת השיחה כמו שאמרו בעירובין: "שיחו" - אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קפג)

משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים וכו' מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמר ועלהו לא יבול

מי שהוא תלמיד חכם, שאפילו שיחת חולין שלו צריכה לימוד, כמו שאמרו ז"ל, אז יש בו כח גם בשיחת חולין לתקן נפשות, שהוא ממש דברי תורה, וכמו שאמרו ז"ל (עירובין נד ע"ב) שכל שיחתן תורה, וכמו שתמצא בתורה כמה סיפורי מעשיות, וכן בתלמוד כמה דברים נראים כסיפורי חול, והם תורה ממש ככל דברי תורה. וכל הגדול מחבירו, שיחת חולין שלו גדולה מתורה של חבירו, כמו שאמרו (בראשית רבה ס, ח): יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים... ואמרו זה בסוכה בשיחת רבן גמליאל בסוכתו. ונראה מזה, דבסוכה, על ידי שהם בצלא דמהימנותא, זוכים להיות כן. ושם קראו לשיחת חולין "עלהו", ומצינו בפרק חלק (סנהדרין ק ע"א) "ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב) - להתיר פה עקרות, דהיינו הולדות נפשות חדשות הוא על ידי חידושי תורה שבשיחת חולין שלהם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קיח)

כא: שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד

35-36
במסכת ביצה פרק המביא (ל ע"ב): תניא, סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין, ותלה בהן אגוזים ושקדים וכו', אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג כו'. אפילו שיחתן של תלמידי חכמים הוא תלמוד, דמכאן נראה שהיה מנהגם כן, לחבב מצות הסוכה וליפותה בקרמין וסדינין, ולתלות בה פירות חשובין. על כן ראוי לעשות כן, וכל המרבה הרי זה משובח.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות ה)

שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד

35-36

ידוע דקליפת נוגה הוא נגד דברים המותרים ודברי רשות… כנודע ד"ראשית גוים עמלק", שההתחלה הוא על ידי דבר הרשות להיות נמשך בתאוות הרשות ותענוגים המותרים, רק בלא שום סרך מצוה. זהו שורש דיצר רע המסית. ומן ההיתר בא לאיסור כמו שכתב הרמב"ן ריש פרשת קדושים. וזו נכללת פעמים בטוב ופעם בשלוש קליפות האסורות. פירוש, כי התלמיד חכם שכל נפש רוח נשמה שלו בקדושה, הרי גם דברי רשות שלו שולחן דומה למזבח (אבות פ"ג מ"ג), ושתייתם יין לנסכים (יומא עא ע"א) ושיחת חולין דברי תורה כמו שאמרו ז"ל, וכן כל דברי רשות שלהם. ולהיפך במי שנפש רוח ונשמה שלו לרע ירוצו, כך כל דברי הרשות האכילה נותן כח לעשות רע הרי נכלל ברע וכן הכל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכח)

ענין שיחת חולין של תלמידי חכמים: שיחה נקראת מה שצומח מאיליו בלא השתדלות מפרי הרוח, וכן שיח השדה הבא מכח הצמיחה הטבעית הכוללת. והיינו שיחת חולין של ת"ח, שנובעת מאיליה בלא שום השתדלות. מפני שהם רגילים הרבה בתורה, משו"ה כל שיחתן דברי תורה. ו"הולכי על דרך שיחו" (שופטים ה, י) אלו בעלי תלמוד (ילקוט שמעוני שופטים רמז מט), שכל שיחתן ד"ת. ומיעוט שיחה [אבות ו, ה] יפה היא כדי לכבד את התורה על הבריות. וזהו "צריכין לימוד" מצד שורש השיחה שהיא כמוסה בד"ת. אמנם מצד החיצוניות היא נחשבת לחולין, להכשיר את כבוד התורה. וזהו ריחייהו דטרפי [עלים של שיח] [דרבה בר אבוה] דפלגינהו לחתנוותא (בבא מציעא קיד ע"ב), דכל מאן דמוקיר רבנן הוו ליה חתני רבנן (שבת כג ע"ב).

(פנקס יג, אות נו)

ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים הוא רק יחושי, לפי השקפתנו המוגבלה. אפשר לה לההשקפה שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים, אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום. כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אדם ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם, וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור, ויבאו לכלל ברוך.
יסוד השיח, מדתו של יצחק, העומדת למעלה גם ממדרגת שיר, שהוא יסוד התגלות קדושת ישראל, שיר א-ל: שכל, יכולת, רצון, שהוא למעלה מזמר, החובק רק את ההמשכות של השיר, ולא את עוצם מקוריותו: במקום שכל בא זכרון, במקום יכולת באה מחשבה, במקום רצון אדיר, הממולא אור השכל והיכולת המוחלטה, בא רצון קלוש, שהוא מתחיה רק מהשפעת הזכרון, של העבר, והציור לחשוב על דבר אידיאלי היכולת, בתשות כח, באפס כל גבורה להגשימם, להוציאם אל הפועל.
אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעוז החיים כולו, והעתיד הולך לקראת התהוות החיים בשלימותם, בהתעלות כל החול אל הקודש, כל הבטל אל הנשגב והמרומם מאד. עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם. זהו יסוד שיח: שכל, יכולת, חיים, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי.

(אורות הקודש, חלק ג, שער א, אות עג, עמ' קו)

מי שנשמתו היא שירית פיוטית, צריך הוא לדעת את תכונתו, את מאוייו ותשוקותיו המיוחדות, את הלך נפשו ואת המזון הרוחני המיוחד לו, הנדרש לסיפוק חיתו הרוחנית כאויר לנשימה. ואם גם ישתתף עם שאר בעלי כשרונות ביתר הדרישות הרוחניות, לא ישכח לעולם שהוא נתבע להיות עומד על מצבו ובסיסו הרוחני עמדה עצמית. ועל כל העובדות, השיחות, התורות, המחקרים, הפלפולים וההגיונות יזה עליהם מרוחו הטהור, האיתן, המלא שירת קודש חיה ותמימה, זריקת טהרה של זרמי אורה, הגיגי שירה, ורוממות נשמה, הכוספת תמיד לדודה גואלה, א-ל חי.

(אורות הקודש, חלק ג, שער ב, אות טו, עמ' רטו)

כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות, טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים, שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר. וצריך איש המעלה למצוא את היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם, בתכונתו השירית, ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי ;להוציא הרוח בדברים בטלים, ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן. ואם מתוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות, היֹה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם, ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד.

(שמונה קבצים, קובץ ח אות יד = אורות הקודש, חלק ג, שער ב, אות טו, עמ' רטו)

שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד

35-36
כל דבור שיוצא בלא דבקות אלהית, שכלית והרגשית, הרי הוא מאפיל את אור השכל, ומטשטש את הזוהר המוסרי. וכששבים בתשובה על זה, לוקחים את הדיבורים שכבר עברו ושותלים אותם במקום טהרה, והם מתחילים להתנוצץ בהתנוצצות של קדושה, ומאירים את הנשמה, ומתוך שירדו למטה לוקחים הם עמם כמה מחשבות וכחות נודדים שנתלשו מבית חייהם, ומתאחדים לחטיבה אחת של חיים וששון ישע. המעוף השכלי הנפלא של האור האלהי, ובהירות הדמיון הנשגב של המושפעים מאור הקודש, נותן הוא את הכח להכיר בכל ענין, בכל שיחה, בכל תנועה בעולם, את קישורם אל הנשגב הכללי, אל אור החיים העליונים, המסדרים את הכל לאושר עליון ונעלה. ונעשו כל שיחות החולין מרגליות עליונות, שזוהר הקודש מאיר בהן במילוי והדר, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח.

(אורות הקודש, חלק ג, עמ' רפ, אות טז = שמונה קבצים, קובץ ו אות קלה)

שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד

35-36
כל דיבור פותח הוא צינור בנשמה מעין אותו התוכן שהדיבור חצוב משם. על כן, כל דיבור של תורה חכמה ומוסר, קל וחומר של דבקות עליונה טהורה ומושכלת ביחודים עליונים, פותח פתח של קדושה מפולשת, וגלי הנפש הרוחניים הומים ומתנועעים תמיד מכחו של הרעדת הדיבור, בכל ספירותיהם. ודיבור בטל, וקל וחומר גרוע מאוס ואסור, פותח הוא גם הוא את הצינור המזוהם של הנפש, והמוני גלים רועשים של רפש וטיט הולכים ופועלים, עד אשר יעבור רוח טוב וישוכו. וכל דיבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאלו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע של בעליו. על כן, בעלי ההסתכלות השלמה, המאירים באור החיים העליונים, כל שיחה הנובעת מרוחם פותחת היא את הצינורות היותר טובים ומלאים זיו עליון. שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ויש שהיא שקולה נגד כל התורה כולה.

(אורות הקודש, חלק ג, עמ' רפא, אות יז = שמונה קבצים, קובץ ו אות קלח)

שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד

35-36
הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים [חגיגה יב ע"ב]. האש הקדושה, שלהבת הקודש, השרויה בדברי תורה, שהיא מחממת, מאירה ואינה שורפת למחזיקים בה ולמסתגלים אל קדושתה, הרי היא שורפת את המתרחקים ממנה ופורשים מאור קדשה. וזיקי אור התורה הינם הולכים אחרי העוסקים בה שזנחוה, והענינים החומריים הריקנים מתלבים והיו לבערה, והנשמה, אשר נפסק כרגע זרם מקור חיי קודשה, לא תוכל שאת, במצב הירוד שלה, את זיקי הקודש הנדבקים בעניני החול. אמנם, רק אם הוא פוסק מדברי התורה ומענינה ועוסק בדברי השיחה ועניניהם, אז הבעירה מכאבת ואוכלת כל פה וכל קרב ולב. אבל אם איננו פוסק מדברי תורה, ולוקח את השיחה להעלותה ולקדשה, להראות את אור הקודש מאורה של תורה של אור אין סוף ברוך הוא, חי החיים המופשט, להחיות כל היצורים, הרי הרתמים עצמם שבים להיות תכנים מהנים ומועילים. מדתו של אליהו הנביא, פותר כל קושיות ואיבעיות, ממונה על כל שיחות קודש ופעולת ישועות, והוא ישב תחת רותם אחד [מלכים א' יט, ה], ומשם לקח עוגת רצפים, ומזה באה שיחת חולין של תלמידי חכמים, שמצדה הקל היא צריכה תלמוד, ומצדה החמור היא שקולה ככל התורה כולה, כאמור במדרש משלי [פרשה א, ו]. מכבים אמנם את הגחלים של הרתמים על ידי בעירת התשובה, כששבים מיד אל התורה, ולמעלה מזה כשמעלים את השיחות למרומי ערכן, אל המקום שמשם נלקחו, מיסוד רוח החיה של האדם, ממקור שם ד' ורוח פיו, הנותן רוח לכל אשר רוח בו.

(שמונה קבצים, קובץ ו אות ד)

שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד

35-36
ומרן הרב זצ"ל היה אומר: הואיל ואמרו חז"ל ששיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד, מעתה חייב כל מי שהוא מוחזק לת"ח, לדקדק בדיבורו ולהשתדל שגם שיחת חולין שלו תהיה מדודה ומלותיה ספורות, וכל מה שהוא מוציא מפיו יהיה ראוי ללימוד.

(מועדי הראיה, עמ' קח, במהד' תש"מ)

כא: שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמר ועלהו לא יבול

"ורדף אותם קול עלה נדף"... ורמז עוד ב"עלה נדף", לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה, כדרך שנאמר "ועלהו לא יבול", ודרשו חז"ל אלו שיחת חולין של תלמידי חכמים וכו', כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה, דהיינו שיחת חולין של לשון הרע המשמיעים בחוץ.

(כלי יקר, ויקרא פרק כו, פסוק לו)

מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמר ועלהו לא יבול

דרשו חז"ל בחולין (פט ע"א) על פסוק (תהלים נח, ב) "האומנם אלם" וגו' - אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם. ופירוש לשון אומנות, דבר גדול שאין כל אחד יכול לעשותה... ואימת הוא אומנות? רק כש"צדק תדברון", שלזה צריך אומנות גדול כאשר מדבר ומפסיק באמצע, שעד פה הוא הדיבור צדק, מה שאין כן שלא לדבר כלל. אי נמי עצה הוא, איך יוכל לאומנות זו? כש"צדק תדברון" כמו שאמרו (ערכין טו ע"ב ודברים רבה ריש פרשה א) שדברי תורה מרפא הלשון. ושם בדברים רבה שמתיר הלשון, רצה לומר שהוא מתירו לדבר הכל, כמו שאמרו "עלהו" - אפילו שיחת חולין וכו', שכל שיחתן תורה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות פט)

הכבוד של האדם בעולם הזה הוא כפי טהרתו בדברי הרשות שלו, שהם הלבושין בעולם הזה לדברי המצוה... וכן המשילו בחולין (צב ע"א) עמי הארץ ותלמידי חכמים לעליא ואתכליא, עיין שם. וכן יש בפעולת כל אחד בעצמו. פעולות התורה הם מעשה תלמיד חכם, ופעולות דרך ארץ נקרא עם הארץ. וכן דרשו חז"ל "ועלהו לא יבול" - אפילו שיחת חולין וכו', שהם עליא לאתכליא דהיינו דברי תורה, ואלמלא עליא וכו' [לא אתקיימו אתכליא].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קנה)

ועלהו לא יבול

36-37
ע"פ יסוד הרזים, כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה... קל וחומר שכל עון וחטא של צדיק, אע"פ ש"בארץ ישולם" ו"סביביו נשערה מאד", מ"מ הכל הולך מדין מדה טובה מרובה לחזק ולגדל את אור הקודש והטוב... הרי כל חטא שבא ממקור כזה שרובו טוב, מה שהוא אות שבאמת בפנימיותו כולו הוא טוב, - יש בו באמת בגנזי פנימיותו אור גדול וישועה רבה, ועבירתם של שבטים כלכלה את כל העולם כולו, ו"בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך". אלא שכך היא המדה, שהטוב והבנין העולה מתוך החטא צריך הוא שיזוקק הרבה עד שיהיה עולה לשכלול היצור כולו, והזיקוק הוא מידת היסורין ממרקי החטא, כלומר המזקקים את החטא הבא מעומק הטוב - מכל כיעור החיצוניות שלו, ומעמידים אותו על יסודו הפנימי החי חיי אמת וקודש. ומתוך שאין דבר אבוד בכל מעשיהם של צדיקים, "ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח", ע"כ צריך כל חטא, גם קל וקטן שבקטנים, להזדקק כדי להיות מוכשר לשמש אותו הפועל הכללי העליון והמצוחצח, שנועדה לו כל תנועה של נשמה קדושה, "כי יודע ד' דרך צדיקים", רק ד' יודע, כמקום שכל שרעפי כל נוצר לא יגיעו.

(אורות התשובה, פרק יא, אות ו)


כב ע"א

סוכה המדובללת וכו' כשרה וכו' אבל יש בין זה לזה שלשה טפחים פסולה

[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי. אם הסכך גרוע, היינו שהתורה אינה מהודרת, כגון שהעולים לתורה לא יודעים לברך, אבל יודעים היטב את התרבות החיצונית, זה מראה שהם עושים את הדפנות עיקר ואת הסכך טפל, והסוכה פסולה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 180)
לטקסט




כב ע"ב

המעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה אין כוכבי חמה נראין מתוכה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין

אמנם צריך שיראו בו כוכבי שמים, כי צריך האדם שיכיר את בוראו מפאת מעשיו המפורסמים כמ"ש (תהלים יט): "השמים מספרים כבוד אל" וגו'. כי הוא העיון המותר והמחוייב, וכמ"ש (דברים ד): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל" וגו'. ולכן המעובה כמין בית עד שלא יראו בו כוכבי חמה או שאין המטר יורד בתוכה, הוא סכך פסול, שהוא יורה על הפתיות הגמור.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)


כה ע"א

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה

ובמדרש (במדבר רבה פרשה עב):... שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו להצליח בשליחותו כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, ומי היו? פנחס וכלב. במדרש הזה באו לבאר שאין לך דבר יותר כמו זה כאשר הוא שליח מצוה, ויראה לומר כי אף מן העושה המצוה עצמה הוא חביב, כמו שמשמע שאין לך דבר חביב. וזה כי העושה מצוה, דבר זה היא העבודה עצמו, ואין זה שהוא דבוק בו יתברך לגמרי, אבל מי שהוא שליח לדבר מצוה הוא הולך ומתנועע אל עבודת ה' יתברך והוא הדבוק בו יתברך, והדבוק בו יתברך שהוא על ידי תנועה שמתנועע אליו הוא דבוק בו יתברך יותר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה פרק טז)

והעוסק במצוה פטור מן המצוה

ה' יתברך רצה להוכיח אהרן ומרים על אשר דיברו עתה במשה, כמו שכתוב (במדבר יב, א): "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח"... ואמנם מה שנתעוררו עתה ולא קודם לכן, הטעם אצלי, מפני שעד עתה היו חושבים מפני טרדת משה רבנו ע"ה בהנהגת ישראל, היה כל זמנו עוסק במצוה שהוא פטור ממצוה אחרת, ולזה דנוהו עד עתה לזכות, אבל עתה שביקש מאת השם יתברך שיצטרפו עמו אחרים בהנהגת ישראל ולא ישאר הוא לבדו (במדבר יא, יד), וצירף עמו שבעים איש מזקני ישראל (שם כד), חשבו שהוא עכשיו מתחייב במצוה הזאת, ולכן דיברו בו.

(דרשות הר"ן, דרוש ח)

והעוסק במצוה פטור מן המצוה

מג. ותניא ביומא (לה ע"ב): עני ועשיר ורשע באים לדין לפני הקב"ה. אומרים לעני, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי... אומרין לעשיר, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי... שואלין לרשע, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי...
מד. המאמר הזה צריך ביאור. דקשה, מה היא דעת העשיר, שהשיב עשיר הייתי וטרוד בנכסים כו', מכל שכן היה לו לקיים התורה מעושר, ולא היה לו להטריד כל כך בעסקים. גם, מה זו תשובת העני שהיה טרוד במזונותיו, מכל מקום עני הוא ועסקיו מועטין במשא ומתן, אבל בודאי יש לו זמן וזמן ללמוד. והיותר קשה על ענין הרשע... מה אומר הייתי טרוד ביצרי, מכל שכן היה לו ללמוד, כמו שאמרו רז"ל (לקמן נב ע"ב): אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
מה. הענין, כל אחד רוצה להיות נפטר על דרך העוסק במצוה פטור ממצוה. טענת העשיר היא, מה שהפליגו רז"ל בשכר המחזיקים לומדי תורה בממונם...
מו. בכן טוען העשיר, שהוא מחזיק ידי כמה לומדים שיעסקו בתורה, סובר, שדי לו בזה, ואינו מחויב ללמוד בעצמו... עני טוען, אני אף שלא עסקתי בתורה, מכל מקום הוא כאילו עסקתי בתורה, כי ענין עסק התורה הוא תורת חסד, שאמרו רז"ל (לקמן מט ע"ב): איזה תורת חסד, זה הלומד תורה ומלמדה. עוד אמרו (בבא בתרא ח ב) 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל יב, ג) אלו הם מלמדי תינוקות. ואומר העני, שטרחתי הכל לזון בני ובני ביתי, אני גם כן בכלל מצדיקי הרבים, שהרי דרשו רז"ל (כתובות נ ע"א) 'עשה צדקה בכל עת' (תהלים קו, ג) זה הזן בניו ובני ביתו כשהם קטנים. וזה בודאי נאמר על עני שמטריח בכל גופו וזן אותם... רשע שהוזכר במאמר הזה, אינו רשע בפועל, רק רצונו לומר מי שנולד במזג תכונה רעה, להיותו בעל תאוות, והוא אדרבא - כובש תאוותו, והוא אומר: מה תכלית עסק התורה, שיבא לידו מעשה, ושיגבר על היצר הרע המנוול. אומר הרשע, מאחר שאני עושה כן, אם כן הרי כאילו עסקתי בתורה.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אותיות מג-מו)

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' נושאי ארונו של יוסף היו וכו' (כה:) מישאל ואלצפן היו וכו' עוסקין במת מצוה היו

"ויהי אנשים" וגו' - צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים? ועוד למה הוצרך לומר "ולא יכלו לעשות הפסח" אחר שהודיע שהיו טמאים? ואולי כי לצד שצוה ה' מראש חדש על הפסח, כמו שפירשו בפסחים דף ו' שמאמר "ויעשו בני ישראל את הפסח" הי' בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבוא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר "ויהי" לשון יחיד, לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו, ובעל כורחם היו נטמאים, כמאמרם ז"ל בין לר' יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר' יצחק שאמר טמאי מת מצוה, היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר. והוא מה שרמז מאמר "ולא יכלו לעשות הפסח", לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח.

(אור החיים, במדבר פרק ט, ו)

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו וכו' (כה:) שהיו עוסקין בנדב ואביהוא רבי יצחק אומר וכו' כבר היו יכולין ליטהר וכו' אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות

ולכאורה תמוה, למאי סיים ר' יצחק דרשה דביום ההוא לכאן? אלא מתחלה לא היו שואלים אותם אנשים מי היו, דודאי לא יתכן שיהיה מחנה גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום כמש"כ הראב"ע, אלא שקשה לחז"ל יתור לשון "אשר היו", ומשמעו ללמדנו שכבר היו טמאים ומכל מקום לא נטהרו, ומשום הכי ודאי יש לחקור מי היו שלא נזהרו ליטהר ואחר כך באו עוד לצעוק. ויישבו ריה"ג ור"ע דנתעסקו בעצמות יוסף או בקברות נדב ואביהוא, באופן שחשבו שמצוה עליהם שלא ליטהר, וכסבורים שמכל מקום לא יהיו נדחים מפסח. אבל ר' יצחק חולק שהרי יכולין היו ליטהר, ולמה לא שאלו מתחלה אי יטהרו בעל כרחן או יעשו בטומאה גם כן? אלא ודאי טמאי מת מצוה היו. והא דקשה למאי כתיב אשר היו", על זה השיב שחל שביעי שלהן בערב פסח דכתיב ביום ההוא, והוא גם כן מיותר, והיה אפשר לפרש "ביום ההוא" אינם יכולין לעשות הא אתמול היו יכולין, והיינו למדים מכאן דרשאי לטמא לקרובים אפילו בערב פסח עצמו... ואפשר לפרש ביום ההוא אינם יכולין הא למחר יכולים, ולמדין מזה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו, ואם כן אין אנו יודעים איך לפרש דיוק "ביום ההוא". משום הכי כתיב "אשר היו", דמשמעו מכבר, היינו זה שבעה ימים, ועל כרחך יש לפרש ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות.

(העמק דבר, במדבר פרק ט פסוק ו)


כה ע"ב

רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא

ועשרה עטרות נטל אותו היום: הראשון לבריאה כו' (שבת פז ע"ב), כי היה כמו בריאה חדשה... ארבע נכנסו לפרדס בימי תנאים (חגיגה יד ע"ב), וכן היה בשנים קדמונים, אדם ונח ואברהם אבינו ובני אהרן, וכולם נכנסו לפרדס כרם היין. אדם סחט אשכול של ענבים, ובאותה שעה נעשה מין, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח ב) והיה נעשה אחר... בני אהרן הציצו ומתו, כלומר, שקרבו אל הקודש כל כך בעומק השגתם, עד שנשארו דבקים למעלה, על כן אמר (ויקרא טז, א) 'בקרבתם לפני ה'', ולא אמר 'בהקריבם', אלא מיתתם היה קורבת עצמם. ומעלה גדולה ויתירה היה בהם זה הדבר, על כן נתקיים בהם 'ונקדש בכבדי' (שמות כט, מג), כי הם מכובדיו של ה' יתברך והקרובים אליו, וכן כתיב (ויקרא י, ג) 'בקרבי אקדש'. אמנם הם תיקון אדם הראשון, וכמו שקבלנו בשם האלהי האר"י ז"ל (שער הגלגולים הקדמה לג), כי הם היו גלגול מצד נפש אדם... הראשון. וזהו נרמז בפסוק (במדבר ט, ו) 'ויהי אנשים [אשר היו] טמאים לנפש אדם'. ובמסכת סוכה, פרק הישן סבירא ליה לרבי עקיבא שהם היו מישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהוא, ורמז הפסוק שהם היו נפש אדם הראשון.

(של"ה, פרשת ויקרא, תורה אור, אות ה)

כה: רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא

כתיב (במדבר ט, ו) 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם', וקבלנו מהאלהי האר"י ז"ל (שער הגלגולים הקדמה לג), שנדב ואביהוא היו מצד נפש אדם הראשון, ואלו האנשים היו מישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהוא כמו שאמרו רז"ל. על זה בא הרמז 'איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה', כלומר, טמא לנפש של עתה, או לנפש שהוא בדרך רחוקה, כמו אלו שהיו טמאים לנפש שכבר היה מרחוק, דהיינו נפש אדם. ועל כן נקוד על 'רחקה', להראות שהוא כפשוטו גם רומז לדבר זה.

(של"ה, פרשת בהעלותך, תורה אור, אות ד)

רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר

ידוע דעת הגמ' בשבת פ' ר"ע [פז, ב] דאותו יום נטל עשר עטרות והיה ראשון לחנוכת הנשיאים ג"כ. ואם כן מבואר דשבעת הימים דכתיב בהם "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים"... היה הכל לפני ר"ח ניסן. אך הראב"ע יצא בשיטה אחרת, דזה היום ר"ח ניסן היה תחלת שבעה ימים אלו, וראשון לחנוכת הנשיאים היה יום שמיני בחודש. ועיקר ראיה שלו משום שראה בספרי דהטמאים לנפש בי"ד היה מישאל ואלצפן שנטמאו בנדב ואביהוא, הרי שלא הגיע עת ליטהר. והנה כבר הובא ברייתא זו בסוכה... ובאמת הקשה ר' יצחק, אם מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולין ליטהר. ואפי' ר"ע שסובר כן על כרחו יישב שהושיב ישיבה על קברו. ועל כרחך צ"ל שהיה בר"ח, שהרי שעיר החטאת שנשרף היה של ר"ח, כידוע בזבחים [דף קא]. אלא ברור כמש"כ, [ולא כהמזרחי ורדב"ז ח"ה, שכתבו דר"ע ס"ל דנדב ואביהוא מתו בשמיני לניסן]. וגם לריה"ג שאמרו נושאי ארונו של יוסף היו, ג"כ היה בר"ח, אלא שהיו שומרים את המת באהל ולא יכלו ליטהר.

(העמק דבר, שמות פרק מ פסוק ב)

חוץ מתפילין שהרי נאמר בהן פאר וכו' פארך חבוש עליך

וזאת הספירה מלכות שהיא מעלה השלישית נקראת תפלה של יד... ותפלין של ראש הם ד' בתים והם חכמה בינה גדולה גבורה שבהם מתאחדת ספירת כתר עם שאר כל הספירות כי כל פרשה ופרשה שבתפלין רומזת לספירה מיוחדת הנזכרת... נמצאת למד כי בתפלין של ראש מתאחד תפארת בחכמה בינה גדולה וגבורה, שבהם מתאחדות כל עשר ספירות. ולפיכך נקראים התפלין תפארת, כמו שנאמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך" - אלו תפלין שבראש... נמצאת למד המניח תפלין הוא עומד במקום ספירת תפארת, ועליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", ו"אתפאר" לשון תפלין, כמו "פארך חבוש עליך".

(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)

מצטער פטור מן הסוכה

צא ולמד, כמה ישישו שרים נכבדים כאשר חלק להם מלך בשר ודם כבוד לעשות פקודתו, ואיך לא ישמח גבר נבזה חדל אישים תולעת נוצר מטפה סרוחה, באמור לו מלך מלכי המלכים הקב"ה "עֲשֵׂה זאת", ויהיה לנחת ולרצון לפני ה' תמיד, הלא על זה מהראוי להרבות שמחה כשמחת כל הון, ולומר: אני עשיתי דבר קטן, תקעתי בשופר, ומה היא תקעתי בקרן, לא יש בה עינוי נפש ויגיעה וכדומה, ומכל מקום יש בו רצון ונחת לה'. והיש חדוה ושמחה גדולה לפנים מזה? וכן כל המצוות כולן הן נוחות לעשותן, אין בהן רוב מיגיעה ועבודה, כמו מצוות אשר בדו העכו"ם מלבם, לילך יחף בקרים ובשלגים... לא כן רצון ה', כי אם הכל נאות לקיים, ואין בו מהכובד כלל. ואפילו בסוכה אמרינן המצטער פטור מסוכה, כי לא נתן מצוות לעול לטובה ולנחת, והנביא צועק [מיכה ו] "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי". וא"כ יש לאדם לשמוח מאוד מאוד.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

מצטער פטור מן הסוכה

עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית. תאוות הדבקות האלהית, ברעיון ובחפץ פנימי, היא תאוה וחמדה עליונה, חזקה וגדולה יותר מכל התאוות שבעולם. ויסוד שרשה והתפשטותה הפנימית היא בוודאי בקדושה, אמנם יצאה לחוץ ונתחללה ע"י יצרא דע"ז. ולעתיד לבא יואר העולם, וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה היסודית, תאות הקודש האמונית, ויתברר לכל כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא יימלא העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה זו לבוא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש. ומתוך שיסוד חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה, כלומר חומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבו, כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה מצד החסד שלה, ירדפו כל העמים לחוג את חג הסוכות, ולהתבסם בביסום הטבעי של האמונה האלהית, וארחות החיים הנובעים ממנה, מתוך דחיפה טבעית עצומה מאד.
אמנם היסוד הישראלי המקודש, אף על פי שתאוותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה, הרי תאוה זו עצמה נזדככה מאד מאד, והצורה השכלית של החובה והמצוה האלהית העליונה שבה, התגברה על ההמשכה הטבעית והמתיקתה, אשר על כן מיוסד בישראל כח הקודש של מסירות נפש ועמידה בנסיון בשביל קדושת האמונה, וסבילת כל צער מפני חובת המצוות האלהיות. ואם הטבע מתיישר כל-כך, עד שכל מה שהוא נגד הטבע והיצר הנפשי והגופני, הרי הוא גם-כן נגד המצוה האלהית, גם ביישור זה מונח תוכן רוחני טהור עליון ואידיאלי מאד. מה שאין כן אומות העולם, אינם נמשכים לתכונת האמונה בקדושתה, אלא מפני שעל-פי מעמד העולם והתבגרות השכל וההרגשה הרוחנית, נתפלש כח התאוה אל הערך הקדוש בעליוניותו. אבל כאשר יפגשו בשבילי החיים שעל-פי היסוד האמוני דברים מצערים, אף-על-פי שלפי ישרת העולם יהיה הצער כבר טעם הגון לגלות, שאין המצוה נהוגה שם, שזהו יסוד מצטער פטור מן הסוכה, מפני שסוכה מפתחת את העולם, את הזמן ואת הנפש, ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב קדושתה, ובעילוי העולם והחיים אין מקום לצער במצוה, כי כל מה שהוא שוה עם הטבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג. אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו, לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, ואי-אפשר לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי-אם בצער ומכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה, ו"אף-על-פי שמצר ומימר לי מכל-מקום דודי לי". אבל אומות העולם אינם רודפים את התוך הרוחני הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאותה ומילוי התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת חמה הם מבעטים (עבודה זרה ג ע"א), וזה מצריך זיכוך חדש לעולם. "הגו סיגים מכסף ויוצא לצורף כלי" (משלי כה, ד).

(שמונה קבצים קובץ ז, אות קלט = אורות האמונה, עמ' 116-118 = גנזי הראיה ה, ירח האיתנים, עמ' קלג = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תיב במהד' תשסד)

מצטער פטור מן הסוכה

בע"ז ג ע"א: לעתיד לבוא יאמרו אוה"ע לקב"ה: תנה לנו את התורה מראש ונעשנה, א"ל הקב"ה: שוטים שבעולם כו', אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו'. ואמאי קרי לה מצוה קלה, משום דלית ביה חסרון כיס וכו'. וכתבתי במכתב הקודם שיתכן לבאר עוד שהוי מצוה קלה משום שמצטער פטור מן הסוכה. דברי חן הם, אולם לכאורה זה שלא כדברי הגמ'. אבל נראה שהטעם שנתנה הגמ' הוא לבאר למה היא נקראת מצוה קלה לגבי הגויים, וכפי שהקב"ה אומר להם: מצוה קלה יש לי וכו', וחז"ל הבינו שלגויים אין חשיבות גדולה יותר מחשיבות הממון, והרי ב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה (עירובין סב ע"א), ולכן כשאומרים לגויים שהמצוה קלה, מזכירים רק את הקלות הזו שאין בה חסרון כיס, וחוץ מזה לא איכפת להם, ואין לדון מהרגשתנו להרגשת הגויים.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' ריז-ריח = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תכד במהד' תשסד)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לקמן כו ע"א בשם העמק דבר]


כו ע"א

תשבו כעין תדורו

25
"בסכות תשבו" - משמעות תשבו בכל מקום, או לשון ישיבה ולא עומד, או עכבה... אבל שיהא כעין תדורו אין שום משמעות מלשון תשבו, אלא משום דכתיב עוד הפעם "ישבו", למדנו דישיבה ראשונה הפירוש כעין תדורו. והא דלא מפרשים "ישבו" המיותר כעין תדורו, הוא מפני שא"א לפרש "כל האזרח בישראל" דמשמעו שיכולין לישב בסוכה אחת [לקמן כז ע"ב], וזה א"א להיות כעין תדורו, וכקושית המגן אברהם סי' תרלט, משום הכי פירש התנא דתשבו קמא הוא כעין תדורו, ולא "ישבו" בתרא. ולא תקשה א"כ סתרי אהדדי, דתשבו קמא הוא כעין תדורו, ו"ישבו" בתרא אינו כן, והיא קושית המגן אברהם. אבל על זה יש שני אופני ישוב: ישוב א', דמצוה שיהא כעין תדורו דוקא, אבל אם אי אפשר להשיג שיהא כעין תדורו, כשר אפי' שיהיו ישראל כולם בסוכה אחת. לפי זה מצטער דאינו תמיד בסוכה לא מתמעט מחמת שאינו כעין תדורו, שהרי אפילו שלא כעין תדורו ג"כ כשר, אלא צ"ל דמצטער פטור לגמרי [לעיל כה ע"ב] הוא מלשון "האזרח", דמשמעו ולא מצטער, וכ"כ הריטב"א. אבל ישוב אחר יש על הרומיא דקראי, דבלילה הראשונה דנפקא לן ט"ו ט"ו מחג המצות, אפילו כל ישראל שאינו כעין תדורו ג"כ חייב בסוכה, אבל שבעת ימים דוקא תשבו כעין תדורו, ומזה נתמעט מצטער. ולפי זה, בלילה הראשונה אפילו ירדו גשמים שהוא מצטער חייב בסוכה, ויותר מלילה הראשונה כל שאינו כעין תדורו פטור מן הסוכה.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, פסוק מב)

תשבו כעין תדורו

25
הרמב"ם [הל' סוכה פ"ו הי"ב] אומר שמקדש מעומד, כדי שיברך "אקב"ו לישב בסוכה", ואז ישב. הראב"ד והרא"ש מתקיפים, שגדר המצוה הוא "תשבו כעין תדורו", לדור בסוכה, ולא דוקא להתישב בה? הסביר הרב אבא ז"ל: ברמב"ם יש התחשבות מיוחדת בלשון התורה. שהרי יכלה התורה לומר: 'בסוכות תהיו שבעת ימים', או בלשון 'שכינה': 'בסוכות תשכנו שבעת ימים', ובחרה התורה דוקא בלשון זו: "בסוכות תשבו שבעת ימים". הסיגנון האלוהי נפגש עם התוכן האלוהי, והרמב"ם מתחשב בזה, למרות שגדר המצוה הוא "כעין תדורו". דוגמא נוספת לדבר זה ברמב"ם, בהלכות טריפות [הל' שחיטה פ"ה ה"ג], שהרמב"ם כותב, שדרוסה חמורה יותר משאר טריפות, משום שזה פשט הכתוב: "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"א עמ' קפד במהד' תשמג, עמ' 243 במהד' תשעג, חלק המועדים)

תשבו כעין תדורו וכו' ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה וכו' אין קבע לשינה

25-53
"תשבו כעין תדורו", וזה כולל את כל חיי האדם בביתו, וכולל גם שינה. יש צד כזה, ששינה יותר חמורה. האומר שבועה שלא אישן שלושה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר [לקמן נג ע"א]. זה לא מציאותי שאדם לא יישן משך זמן כזה. הכרח השינה קובע את חיובה בסוכה... סוכות, שבו אנחנו עובדים את ה' במצוות עשה של שינה בסוכה. זוהי מצוה של "תשבו". בסוכות אנו עולים עד כדי כך, שגם בחלק הזה של החיים, שהאדם משולל הכרה, הוא מקיים מצוה של עשייה, מצות עשה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"א עמ' קעט במהד' תשמג, עמ' 240 במהד' תשעג, חלק המועדים)

תשבו כעין תדורו וכו' ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה וכו' אין קבע לשינה וכו' (כו:) שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא

25-כו:
קיימא לן דאסור לישן חוץ לסוכה אפילו שנת ארעי דאין קבע לשינה. חוץ מהטעמים האמורים בזה נראה לתת הסבר חדש.
הרמח"ל מבאר דהשינה היא רק מחמת קלקול העולם בהתגברות הכח הגופני, ובתיקון העולם ועלייתו, בהתגברות הכחות העליונים, אזי ישוחררו מחבלי השינה, וכמו שאמרו בסוכה שם על דוד המלך ע"ה שמעולם לא ניים אלא כשנת הסוס, וזה משום עלייתו הנשמתית הגדולה.
והנה התורה, שניתנה לנו לעולמים שנשוב לתיקון השלם, ונהיה במדרגות העליונות, חפשיים מהטבע הגופני הגורם לשינה הקבועה, וכשאמרה התורה "בסֻּכּת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב) ודורשים ממקרא זה "תשבו כעין תדורו", בשינה באכילה ובשתיה, ודאי הכונה גם לאותה השינה שאנשי המעלה ישנים בדירתם, שאותה ישנו בסוכה. נמצינו למדים, שהשנת ארעי, שאצל הצדיקים כיום ושאצל כל העולם אחרי תיקונו לא תהיה שינה אחרת, כי אם כזו שהיא ארעית, כבר אסרה אותה התורה בציוויה "תשבו כעין תדורו" - אותה השינה הנוהגת בדירתכם, גם הדורות בעולם אחר התיקון ואצל הצדיקים עתה, שְנוּ באותם הימים בסוכה. וזה שאמר אין קבע לשינה, כלומר שינה, אפילו ארעית, נכנסת בצווי "תשבו" בסוכות, שאין קבע לשינה, שאין התורה מכוונת רק לשינה קבועה, כי בתיקון העולם משוחררים לגמרי ממנה, ועל המצב ההוא ג"כ דברה התורה בסוכות "כעין תדורו"...
דהנה לע"ל נא' "והיה הנכשל בהם ביום הוא כדויד" (זכריה יב, ח), ודיני התורה הלא יתקיימו גם לע"ל בלי שום שינוי, ועל דוד נאמר שמעולם לא ישן אלא כשינת הסוס, פחות משיתין נשמי, שהינה רק שינת ארעי. ואיך תתקיים מצוות השינה בסוכה אם נאמר שעל ארעי אין חיוב סוכה? אלא ודאי שעל כל שינה שהיא יש חיוב סוכה, והוא כהגמ' דאין ארעי לשינה].

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן, ח"א עמ' ריח-ריט, רכב-רכג, מפי הראי"ה = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תכג ועמ' תנה במהד' תשסד)

פרצה קוראה לגנב

26
כמו שהבית צריך חלונות לאורה, וגם צריך לסתום הפרצות והמקומות החלושים, שלא יכנסו הגנבים בהם, כי פרצה קוראה לגנב, כך בספר התורה צריך פתוחות וסתומות, ואם יסתם מה שצריך פתיחה, ויפתח מה שצריך סתימה, הספר פסול. כי מהפרשיות הפתוחות, שהם החלונות, מצדם בא האור אלינו... וצריך סתימות, כדי שהשטן לא יכנס דרך שם, כי יש מקומות של פורענות בתורה, שאם השטן ימצא דרך וסדק לכנוס שם, יזרוק זוהמתו וארסיותו, וידרוך קשתו כנגדנו ויקטרגנו. והסתימה למטה בספר התורה, מורה על סתימה למעלה בתורה, הכלול מהכל, שהיא חכמת שלמה, באופן לא יבא בה ערל [לב] וטמא.

(ר' יהודה חייט, מנחת יהודה, על מערכת האלקות פרק ג, עמ' 20 במהד' תשע"ג [הובא בשל"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שפב])

ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה

46-47
ואתם אחיי, ראו נא בעו"ה איזה בית אשר תבנו ואיזה מקום מנוחה לשכון בו, לבל יהיה שם כנגע נראה בבית, שהוא המשחית בחטאו ששורה שם, והוא הנגע צרעת ממארת נגעי בתים אשר משחית דבוק בקירות הבית, ולכך אמר על חטאי אדם [חבקוק ב, יא] אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, שהוא אשר שורה סטרא דמסאבא ונראה בו הנגע. ולכך עלינו לטהר המקומות והבתים בתשובה ביו"ד ימים אלו, ואח"כ "ונתץ הבית", ילך מבית לסוכה כדי לטהר המקום, כי שם צלא דמהימנותא קדישא, ושם יהיה לו צל סוכה להגין ולטהר הבית. ולכן צריך האדם מאוד לקבוע דירתו ביום ובלילה בסוכה, והפליגו חז"ל מבלי לישן שינת עראי חוץ לסוכה, כי בשינה יותר עלולים נגעי בני אדם להחטיא לאדם. ולכך לעתיד לבוא שיבקשו אומות העולם לקיים המצות, ואין מקום שאין בו חטא ומשחית מהם, ולכך יתן להם ה' סוכה, אולי שם ישובו (ע"ז ג ע"א). ולכן השמרו נא בסוכה מבלי לחטוא שם בתערובת אנשים ונשים בחורים ובתולות, שמחה של הוללות ושטות, וח"ו לשחוק שם בקארטין, או לדבר שם שום דבר נבלה, אוי לאותה בושה, מקום צל סוכה אשר הוא טהור ופנוי מכל נגעי אדם ונגעי בתים, לעשות גם שם חטא ועון ופשע.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

רש"י - לשמוע הדרשה

ולחיבת הקודש, ארשום מה שראיתי במה שכתב בסוכה דף כו, בעובדא דר"ח ורבה בר"ה שאמרו שלוחי מצוה אנן, ופי' רש"י: שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ר"ג, והקשה הרב המחבר ז"ל הרי שם בדף כז, אמר ר' דהיכי דלא אזיל ואתי ביומיה אין רשאי להקביל פני ר"ג? והעלה דמש"ה כתב רש''י "לשמוע הדרשה", דהי' ג"כ מצות ת"ת עכ"ד. ועדיין קשה הרי פשוט הוא דת"ת נדחית מכל מצוה שאי אפשר לקיימה ע"י אחרים, ואיך תדחה הדרשה מצות סוכה? וצ"ל דשמיעת הדרשה היתה בגדר כבוד התורה, וכבוד הכלל התלוי בכבוד הנשיאות, שהיא מצוה חוץ מצד הת''ת שיש בה. על כן אם לא היתה מחוברת עם הקבלת פנים, לא היינו יודעים שיש בה הכיבוד, אבל כיון שהיו הדברים מחוברים יחדיו, יש כאן משום מצות כבוד התורה והכלל, שהיא מצוה מעשית שיש בזה משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, וממילא פטורים היו מן הסוכה.

(ראי"ה קוק, הסכמה לס' נטעי נתן, לר' נתן נטע זייציק [הובא במועדי הראיה, עמ' קט במהד' תש"מ])


כו ע"ב

אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס

4-5
באותה מידה, יש לפעמים מצב של התמכרות לעבודה. בודאי שיש ערך לעבודה ושצריך לעבוד. חז"ל מוסרים לנו הדרכה שיש לישון בלילה ולא ביום, מפני שביום צריך לעבוד. אבל לפעמים יש שהעבודה נהפכת לאידיאל עצמי פנימי, ונעשית לאידיאל של כל החיים, ואז המנוחה נתפסת כהכנה והכשרה לעבודה. נחים כדי לאגור כח לעבוד. לעומת זאת, השבת אינה רק יום של מנוחה, של מנוחה גשמית, אלא של הופעת נשמה יתירה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, במדבר עמ' 83-83)

שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא

6-7
כשרוח צפון מתעורר בחצות הלילה מנשב בכנור דוד (ברכות ג ע"ב), לפי שהתעוררות השמחה בא אליו מצד צפון, ואז מזמר לפני הקב"ה... וכשקול רנה של תורה עולה מלמטה, מחריש הקב"ה כל צבא מעלה ומקשיב הקול ההוא... וכשהקב"ה מושך חוט של חסד על כנסת ישראל, נוטלים חלקם כל המתחברים עמה בלילה. ולפי שהיה דוד יודע דבר זה, אמר (תהלים קיט, סב) 'חצות לילה אקום להודות לך' וגו', וכתיב (שם נז, ט) 'עורה כבודי' וגו'. ודרשו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי. לפי שלא היה ישן אלא כשינת הסוס.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות החול וסודן, בתחילתו [מובא בשל"ה, מסכת חולין, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קעה])

שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא

6-7
צב. וקשר [נבוכדנצר] שערות ראשם [של הסנהדרין] בסוס [איכה רבתי ב, יד]... ארי נגד ארי. דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ומלכת שבא. ושלשה ציוויים במלך: "לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה" (דברים יז, טז-יז). דוד המלך קיים הכל... סוס, אמרו רז"ל, היה ישן שיתין נשמי כשינת הסוס, כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ששים ממיתה (ברכות נז ב). והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היתה בו דביקות קונו, למהר לעבודת קונו... ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, 'מדן נשמע נחרת סוסיו' (ירמיה ח, טז)...
צג. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר'. והנה כתיב (עמוס ה, ב) 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'. ו'נפלה', כמו 'נפלה עטרת ראשנו' (איכה ה, טז) אלו הסנהדרין... זה בא מתגבורת נבוכדנצר... אבל דוד המלך רמז 'סומך ה' לכל הנפלים' (תהלים קמה, יד), 'סומך' בגימטריא: סוס. ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) 'המה כרעו ונפלו ואנחנו' גו'. ובעוונותינו הרבים כשגבר נבוכדנצר, נקשרו בזנבות הסוס.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אותיות צב-צג)

שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא

6-7
ישנם אנשים שאינם יכולים לפרוש מן התורה והיראה, ואם יפרשו אפילו לשעה קלה לעניני העולם הם נפגמים. והנם דוגמת דוד המלך ע"ה שלא היה ישן כי אם כשינת הסוס, והיה עומד תמיד על המשמר, וה"ה מי שאינו יכול להיות יושב בטל, שכישן דמי.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות ל)

שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא

6-7
מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום, והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד. ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות, כל הצדדים, ואין בו שום סתירה. ויש בו עומק העצמיות כל כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש, כיון שעצמיות מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל. הוא אינו ראוי להיות עסוק בבטלה, ולא להשתקע בשינה, הוא צריך להיזהר כמה דאפשר מטעמא דמותא.

(אורות הקודש, חלק ג, אות עט, עמ' קיז = שמונה קבצים, קובץ ו אות ריב)

שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא

6-7
אז הלילה הזה... "ליל שימורים הוא לכל בני ישראל וכל דורותם"... השמירה היא עצמית לה מעיקר מקוריותה, ואין לה ענין לשמירה חיצונית מלאכותית אנושית, כי ד' עושה שמים וארץ שומר ישראל "לא ינום ולא יישן", מעתה עד עולם. ולעומת זה, הנה דויד הוא הקטן (שמואל א' יז, יד), הנקרא כמו יעקב "הקטן" (בראשית כז, טו) על שם מאור הירח במדת הצדיקים (חולין ס ע"ב), הקם בחצות לילה להודות לד' על משפטי צדקו, ומקדם בנשף בשועה ותוחלת לדברו ואשמורות לשיח באמרתו, בכח נגונו של הכנור שלמעלה ממטתו על ידי הרוח הצפונית (ברכות ג ע"ב), מכוונת משמרת שינתו עד לכדי מדת הסוס (זוהר ח"א רו ע"ב), אשר ירכב עליו המלך, "דעל סוס מלך דעל חמור בן-חורין" (שבת קנב ע"א), ובהגיע הלילה של התגדלותו במיתתו, שנסתכל באימה ואמר שירה (חולין ז ע"ב). אז בזמן הִגמר תוצאות חרותנו, בקבלנו נועם עול מלכותו וגזרותיו של מלך העולם כולו, תורתו ומצותיו, הננו עומדים על המשמר ומנדדים שינה מעינינו, במנהג ישראל המקודש, בהכשרת שכלול עסק התורה, שבכתב ושבעל פה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רנד = מאורות הראיה - הגדה של פסח, זמן חירותנו, עמ' רפא במהד' תשנו)

שנתיה דמר וכו' ודדוד כדסוסיא ודסוסיא שיתין נשמי

שינה אחד מששים במיתה [ברכות נז ע"ב], והיינו רוח הטומאה שהוא על ידי הרהורים רעים כנזכר לעיל. ועל ידי זה הוא בשינתו טועם טעם טומאת המת… וזה היה טעם דוד המלך ע"ה שלא ישן ששים נשמי ולא ידע טעם דמותא, כי כל יגיעת דוד המלך ע"ה כל ימיו לינצל ממחשבות זרות שהיה מוקף מהם ממש מתולדתו, כמו שנאמר (תהלים נא, ז) "הן בעוון חוללתי" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמד)


כז ע"א

כז. ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה

ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת [כתובות סד ע"ב]. עיין תרומות פ"ח מ"ג, שבת פט"ו מ"ג, פט"ז מ"ב, סוכה פ"ב מ"ו, נדרים פ"ח מ"ו, וריש מסכת פסחים, נדה פ"ד מ"ד.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, בגליון המשנה, מובא בטוב רואי, כתובות סד ע"ב)

תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה

"בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע" - ע"ד הפשט, מה שהיתה הפרנסה בשני עתים האחד ביום ואחד בלילה ולא נתן להם הכל בבקר, הנה זה בנוהג שבעולם שהבריות אוכלים שתי סעודות בכל יום אחת ביום ואחת בלילה, כמו שדרשו רז"ל "תשבו", כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה.

(רבינו בחיי, שמות, פרק טז, ח)


כז ע"ב

כל האזרח בישראל ישבו בסכת מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת

[התורה חששה שהעשיר יאמר "למה לי לשבת בסוכה, דירת עראי, הרי יש לי עושר רב ובית מרווח". ולכן הדגישה "כל האזרח - גם העשירים. ולכן אמרו "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", להדגיש שכל ישראל עם כל המצבים הוא אחד.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 65) לטקסט

מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת

22-23
יש הפרש גדול בין תפיסת החיים שהיא באה על ידי כח הדמיון של האדם היחידי, או החברה הצבורית בכלל, לתפיסת החיים הבאה ע"י בהירות השכל, בשעה שהוא ניצול מפגעי הדמיון. השכל, מפני שכשהוא עומד בבירורו, הרי הוא דן על כל הדברים כמו שהם, לא רק כמו שהדבר נתפס בציורו הפרטי של האדם, אלא הוא דן על עצמותם של הדברים, באין שום הפרש בין אם הוא יכול להגיע למטרתו להשיג באמת את הדברים כמו שהם, או שאינו יכול להגיע למטרתו זאת. אבל החפץ השכלי, הרי הוא תמיד להגיע אל האמת ולהכיר את הדברים כמו שהם, מה שאין כן החפץ הדמיוני, הדמיון אין לו שום נטיה כלל להגיע להשגתם של הדברים בברורם, אלא הוא משתוקק לצייר דברים כפי מה שהם ניתנים להצטייר בחוג המצייר הפרטי, האסור בדמיונו.
ובשביל כך, כל זמן שהאדם הוא קשור בכבלי הדמיון בחייו, הרי תפיסתו המחשבתית היא רק תפיסה פרטית, וזה גורם שאי אפשר כלל שיתלכדו הדעות ויתאחדו באגד אחד, כל זמן שבני אדם הינם מסורים להחיים הדמיוניים שלהם. כי רק תפיסת החיים השכלית, מפני שהיא לפחות שואפת להכרת הדברים כמו שהם עומדים מחוץ להמעמד הפרטי של המצייר ביחידותו, הכרה זו עלולה היא לקשר קשר של אחדות בין אישים שונים, ובין חבורות שונות, מפני שהבהירות השכלית, שהיא תפיסת חיים כוללת המאחדת את הפרטים, היא מאחדתם.
כל חטאות האדם, שהן נמשכות מפני התגבורת של הגסות החומרית על העדינות הנשמתית, הן גורמות שברוחו של האדם מתגברת תפיסת החיים הדמיונית, שהיא בטבעה פרטית. ובשביל כך, אי אפשר כלל שיבואו אנשים לידי אחדות מוחלטה בדיעותיהם ורגשות חייהם העצמיים, כל זמן שכח הדמיון הבא מתוך ההשפעה הרוחנית הירודה, הזולפת על הרוח מצד הכח החמרי שבאדם, הוא השולט על המערכת של החיים, היחידיים והצבוריים. ועל כן, כל זמן שהעוונות מקשרים את החיים בכבליהם, אי אפשר לקוות לשיווי בדעות ולאחדות של שלום.
אבל אחרי אשר אור התשובה הופיע בעולמנו, על ידי קדושת יום הקדוש, יום הכפורים, וכל ישראל נטהרו מחלאת החטא, אז הטוהר הנשמתי מתגבר בקרבנו, ובמקום הדמיון המתעה, יבוא השכל הטהור הגנוז במעמקי נשמתנו להאיר את אופק חיינו, וקרני הוד מאורה של תורה מגרשים את צללי הדמיון המתעה מקרב נפשנו. אז, כאשר בא אחר כך החג הקדוש חג הסוכות ההולך ובא עלינו לטובה, הננו כבר מתכשרים לבוא, על ידי טהרת השכל המאיר עלינו, לידי תפיסת החיים העצמיים השופעים ממקור האמת המוחלטת עלינו, ועל ידי זה יכולות הן הדעות המופרדות על ידי צללי המחשכים של הדמיון להיות הולכות ומתאחדות, ותחת המאפל של הפרודים והמשטמות, ריבי המפלגות והסכסוכים האישיים, המשחיתים בנו כל חלקה טובה, ברוח ובחומר, יבוא האור הטהור הנאצל על קדושתה של הסוכה, ומגרש מאתנו את צללי הבלהות של הדמיונות המתעים. ואור תורה, וזוהר יראת שמים באהבת אמת, הולך ומתפשט על כל מהותנו, לאחד על ידם את הרעיונות למיניהם, ואז הרינו מתעלים ומגיעים ליקרת האחדות השלמה, הראויה להיות מופיעה באור קדושתה על כל פזורי ישראל כולם. וכל ישראל נעשים ראויים לישב בסוכה אחת.

(קול יעקב שנה ו (תרצ"ד) גל' טו = אזכרה ח"א עמ' קפג = זכור זאת ליעקב עמ' שו-שז = מאמרי הראיה עמ' 148-149 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תג במהד' תשסד)

מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת

22-23
לכבוד קבוצת שלוחות, שלום וכל נועם ד'. מקרב לב הנני מביע לכם תודות על יקרת המשלוח של הרימונים הקדושים (בתשובות חתם סופר חלק שישי, חידושי לולב הגזול ד"ה דומה לכושי: "שהעבודה בקרקע גופה מצווה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים"), אשר חיבבתם להוציא לי דבר בעתו להלכת החג והדרו לכבוד הסוכה ונויה, בהתאם עניינה שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, ושכולם נעשים אגודה אחת, ושכולם מלאים מצוות כרימון.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לזכרו, עמ' 48)

מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת

22-23
מתוך שכל ישראל ראויים ומתוקנים להיות יושבים בסוכה אחת, המקפת וכוללת את כולם ביחד, מתגלה כל הערך הכלל ישראלי, שכולם מוקפים יושבים בסוכה אחת, המקפת וכוללת את כולם, ומגיעה לשיא ההכללה ברוממות שמחת התורה בסיומו של החג הקדוש.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, בדרך התורה הגואלת, ותשחק ליום אחרון - הכתיבה האחרונה)

מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת

22-23
בע"ז ג ע"א: לעתיד לבוא יאמרו אוה"ע לקב"ה: תנה לנו את התורה מראש ונעשנה, א"ל הקב"ה: שוטים שבעולם כו', אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו'... ובעיקר הענין שבחינת הגויים תהיה במצות סוכה, נראה שכשם שהד' מינים מסמלים את האיגוד של כל סוגי היהדות, אלו שיש להם טעם וריח ואלו שיש להם טעם בלא ריח או ריח בלא טעם, לא טעם ולא ריח (עי' ויקרא רבה ל, יב), הרי מצות סוכה מסמלת את האיחוד הגמור של כל ישראל, שלא זו בלבד שיהיו מאוגדים זה לזה כד' מינים, אלא שיהיו כאחד ממש, "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", ואז הם כולם כאחד ממש. וזוהי הכונה בנסיון של מצות סוכה, שהקב"ה יאמר לאומות העולם: האם יש בכוחכם להתאחד ממש, להיות כיחידה אחת? וזהו לקיים מצות סוכה המסמלת ענין זה. ואם אינכם יכולים, הרי הדבר מעכב בעדכם, ואינכם יכולים לקבל תורה אחדותית, ואין ראויים לה אלא ישראל שהם כולם חטיבה אחת, מאוחדת ומיוחדת בעולם (ע"פ ברכות ו ע"א).

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' ריז-ריח = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תכד במהד' תשסד)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לעיל כו ע"א בשם העמק דבר]

שהיה רבי אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל וכו' והאמר רבי יצחק מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל וכו' לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה הא דאזיל ולא אתי ביומיה

ועיקר כח קדושת יום טוב הוא תלוי בצדיקים, כמ"ש (ויקרא כג) "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", ודרשו רז"ל (ר"ה כד ע"א): אל תקרי אותם אלא אתם... ועל כן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, כי עיקר כח יום טוב תלוי בצדיקים. ובזה מיושב שפיר מה שהקשו בגמרא על ר"א שאמר משבח אני את העצלנים ברגל שנאמר "ושמחת בחגך", והאר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר "מדוע את הולכת" כו' ע"ש היטיב. כי אף שהוא ברחוק מאה פרסה מרבו ביום טוב, ולא אזיל ואתי ביומיה, על כ"ז הוא מחויב להקביל פני רבו ברגל, היינו שיכיר פני רבו ברגל, היינו שיכבד את היו"ט, ויקבל אור הגדול של יום טוב, שהוא בחי' פני רבו כו', כי עיקר קדושת היו"ט תלוי בצדיקים כנ"ל. וכשמקבל את היו"ט הוא מקבל פני רבו ממש... אם הוא מקושר להצדיק יוכל להרגיש קדושת יום טוב, כי הצדיק הוא בחי' קדושת יום טוב כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קלה)

[עי' עוד לקט באורי אגדות ראש השנה טז ע"ב]


משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל

התחלת הקדושה הוא על ידי גיאות שהרי זה היה התחלת בריאת העולמות ומעצמות אלהות נשפעה מחשבה זו. ובאמת אי אפשר להגיע לשום מדריגה דקדושה רק על ידי הגיאות, שיתגאה לבו לומר שגם בו ידבר ה'... וגם בפחותים, על ידי הגיאות ימנע מכמה מיני עבירות שהם נגד כבודו, והרי זה טוב וכניסה לקדושה. אף על פי שהוא מונע בשביל הגיאות, הרי זה על דרך שאמרו משבח אני את העצלנים וכו', ועצלות גם כן גרוע. וכן אותו גיאות הרי נעשה מרכבה לקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמו)

האדם צריך לנדב לה' יתברך דבר החביב לו, שבו יגדור עצמו לרצון ה' יתברך. ומי שהוא ממולא בכל מיני תאוות כאברהם אבינו ע"ה וגודרם, הוא הנקרא "בכל לבבך", לא מי שמקורר בטבעו ואינו בעל תאוה, אין זה עובד בכל לבבך כשאינו מתאוה לחמדות עולם הזה. וכן עצלן בטבעו ואינו פועל במעשה בעניני עולם הזה, אין נקרא "בכל נפשך", רק כמו יצחק שהיתה מדתו הגבורה בכח הפעולה וזריזתו, ועצר זריזתו בעניני עולם הזה... ומכל מקום אמרו משבח אני את העצלנים וכו', דודאי מכל מקום טוב, ועצל ונשכר קרינן ליה (פסחים נ ע"ב) רק שאינו במדריגת "בכל" וגו' - "כל" נקרא הדבר שנפשו בתולדה נקשרת בו והוא משעבדו לאהבת ה' יתברך ועבודתו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנד)

מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל

כמו שחייב להקביל פני שכינה ברגל, חייב ג"כ להקביל פני רבו, מפני כי רבו שהוא עילה לו יש לו דמיון אל ה' יתברך, שהוא עילת הכל... שכל קבלת פנים הוא לאמתת עצמו של רבו, ויאמר על זה שהיה מקבל פני עילתה... שהפנים הוא הכרת אמיתת עצמו, ולכך מקבל פני רבו נחשב כאלו הוא עושה לשכינה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב יראת השם פרק ה)

אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט וכו' אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים

42-44

[מרומי שדה פירש שר"א היה מקובל שהיו עוד שופטים ונביאים שלא נזכרו בפסוק. וכתב שגם יהוא היה מלך ממנשה. זה תמוה, כי הוא מלך רק על עשרת השבטים והגמרא מדברת על מי שמלך על כל ישראל. ועוד שהגמרא מתכוונת לנביא שניבא נבואה השייכת לדורות, וזה לא יכול להיות שלא נזכר בכתוב. ומה שכתב שהיו עוד שופטים, קשה הרי המשכן היה בשילה למשך שס"ט שנים, ושנות השופטים שנזכרו בכתוב מכסות מספר זה, א"כ לא היה זמן לשופט אחר, ואח"כ כבר היה שמואל מלך.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קי-קיא - לטקסט)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם

47-48
ומהראוי היה שלא יסופר ולא ידובר באלו הענינים רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים, שלא היו נזקקין לומר דבר שלא שמעו מפי רבם. אבל בעוונותינו ובעוונות אבותינו אנחנו בעומק גלותנו חשכו עינינו אבדה חכמתנו, וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו, ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק ממה ששמע מפי רבו בכמו אלו הענינים, כמעט שכנה דומה נפשו, ולא יישאר רק מה שנכתב מפשוטי הכתובים וגלמי המאמרים. ולזה משום "עת לעשות לה'" ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם שכלם השתדלו בפרישוֹת כפי מה שעלה ברעיוניהם, ועשו ספרים הרבה מפרי עיוניהם.

(עקידת יצחק, בראשית שער ז, עמ' קיז במהד' עוז והדר)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם

47-48
הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ, ונופל הוא בצביונו לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי, מהדעת. הדעת הולך הוא וזורם, יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק, מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם. ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ובהתגלות הגדולה האישית נוצרה האזן הנאמנה, הלב השומע, אשר לא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו, נביאי אמת וצדק, אשר דבר ד' בפיהם אמת.

(אורות הקודש כרך א, שער ב, אות יג, עמ' קפ = שמונה קבצים, קובץ ה אות רפא)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם

47-48
...הגאון הקדוש בעל אבני נזר זצ"ל, ודבריו הנובעים כפרץ מים כבירים, הנם בנויים על אשיות שכלו הטהור הקדוש והמבהיק כזוהר הרקיע. אמנם כבר הקדים הוא ז"ל בעצמו בהקדמתו היקרה לספרו "אגלי טל", ששם את לבו בעיקר, אחרי עמלו הגדול בפלפולא דאורייתא, על פי רוחו הכביר להיות דולה מים מבארות עמוקים לברר את השיטות של רבותינו הראשונים ז"ל שמהם תצא תורה לכל ישראל. ואם שמתוך בירורים הללו לשיטותיהם של הקדמונים מתנוצצים ללבנו ברקים נהדרים מאד, המנהירים את העין בזיו חריפותם העמוקה, כל אלה הנם באמת רק דברים מסתעפים מעיקר היסוד, שהוא בירורן של השיטות של רבותינו גדולי הראשונים, שאנו צריכים ללכת בעקבותיהם בכל דרכי התורה, וכדאמרינן בירושלמי פסחים פרק אלו דברים ה"א: כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, וכפירוש ראשון של הקרבן עדה, שהוא העיקר, שפירש שהיא קבלת רבותיו. ומ"מ אע"פ שהכל מיוסד על דברי הראשונים עמודי ההוראה, ניכרת היא גבורתו המיוחדת של המחדש המקורי, דסליק ודנחית מדנפשיה.
והרי מצאנו לרבי אליעזר הגדול שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, סוכה כז, ב, ויומא סו, ב, וקשה בזה מה שמצאנו באבות דר"נ פ"ו גבי רבי אליעזר שדרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם, ולכאורה זה סותר את הכלל של מדתו של ר"א שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. וצריכין אנו לומר שאם היינו אומרים שאמר דברים שלא אמרן פה לעולם, היה זה באמת סתירה על הכלל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אבל כיון שאמרו "שלא שמעתן אוזן מעולם", אנו מבינים שהפה של הרב, אב התורה, רבן יוחנן בן זכאי, אֲמָרו, אבל מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה, שאזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים. ונמצא שבאמת לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ותורתו היתה תורה שלימה שיש לה בית אב, ומכל מקום היתה כולה תורה מחודשת על ידי גבורת שכלו הקדוש. ודוגמא לזה הננו מוצאים בתורתו של מרן הגה"ק רבינו אברהם בעל אבני נזר ז"ל בספריו הקדושים. עולה הוא שמים ויורד תהומות בתעופת שכלו, אבל באמת דבריו איתנים ומבוססים על פי הקשבתו המיוחדת בתורתן של ראשונים רבנן קמאי ז"ל אשר לאורם נסע ונלך.

(בית אברהם, תשרי תרצ"ו, עמ' עה = מאמרי הראיה, חלק א עמ' רד)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם

47-48
כל מי שידרוש איזה חכמה, הנה כשיתכוין לאַמֵת איזה דבר הצריכה לכמה הקדמות, אז אם יגמור הענין ויציג כל ההקדמות הדרושות לו השיג כונתו, ואם יפסיק הדברים באמצע הרי פעולתו בטלה ותכליתו נשארה מעל. אבל במה דברים אמורים, כשלא יהיו ההקדמות מצד עצמן ג"כ מועילות בלימודן, אבל אם לבד התועלת המקובץ תהי' תועלת בעצם לימוד ההקדמות, יש בזה עכ"פ תכלית נכבדת גם אם לא נקבצו עדיין כל ההקדמות, ויותר מזה תהי' התועלת עולה בידו אם יהי' עצם המרכז שעליו הציג הקדמותיו מתקבל ג"כ מצד הידיעה הברורה גם בלא הקדמות, אלא שבא לבאר בהקדמותיו בירורן של דברים ולהניחם מתישבים אל הלב והשכל, א"כ לבד מה שבעצם ההקדמות הועיל גם במה שהשיג ענין המרכז והקוטב ג"כ יש בו תועלת, שהרי הדבר מאומת, אלא שהי' כונתו לברר יותר, ואם לא עלה בידו שלמות הבירור מ"מ הועיל הרבה מב' פנים הנ"ל. וזה שאמר [תהלים יב, ז]: "אמרות ד'", האמרות הפרטיות שהן בכלל התורה, אע"פ שכולן מתקבצות לדברים גדולים כוללים באורות והשגות מופלאות וברורות שאין ערוך להן בשכלנו, מ"מ מצד פרטיותן הן אמרות טהורות שכל אחת בפני עצמה מועילה ומבוררת. וביאר אע"פ שלפעמים מרבים הצעות והקדמות לבאר ענין תורני אחד, אין זה מפני שבעצם צריך הדבר לההצעות וההקדמות, שהרי באמת אין ראוי לומר דבר שלא שמע מפי רבו, ובפרט בדברים האלקיים שהסברא בהם סכלות כמש"כ הרמב"ן ז"ל, אלא שמרחיב ומישב הדברים אל השכל, אבל עצמותם של דברים מאומתים כבר מצד הקבלה הברורה בלא חקירות והקדמות, "כסף צרוף" ומבורר מכל סיג המה "בעליל" גלוי לכל, "לארץ" כפי מה שמושג בחושים ע"פ הדרכת השכל במשלים ארציים.

(פנקסי הראי"ה, ח"ג, פנקס טו, עמ' יא-יב = מאורות הראיה - שבועות, עמ' רסג במהד' תשנה, עמ' רצ במהד' תשעא)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם

47-48

והענין תמוה, וכי במשך כל ימי חייו לא פסק ר"א הלכה בדבר שלא שמע מרבו? וביותר תמוה, דמפורש באבות דרבי נתן (פ"ו, ג) שהיה ר"א עומד ודורש דברים שלא שמעה אוזן מעולם!... ביאור העניין כך הוא, דודאי דרש ר' אליעזר ופסק דברים שלא שמעתן אוזן מעולם. אלא שלא היה מוציא את הדין טרם שבירר והבהיר לעצמו שכך היה רבו פוסק את הדין.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"א מאמר כג עמ' עז-עח, במהד' תש"מ)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא סו ע"ב]


כח ע"א

כח. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש וכו'

10-11
ור"א [חשב] שר"ע סבור בדעתו שהוא... הואיל ונתרשל בתורה... ולזה שאלוֹ: עקיבא, כלום חסרתי מהתורה [סנהדרין קא ע"א]? הרצון, שמנע רגע אחד שלא למד, כי כבר מבואר בגמרא דסוכה בהפלגת התמדת התורה של ר"א ממש בלי ביטול הרף עין.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

ולא שחתי שיחת חולין וכו' מימיו לא שח שיחת חולין

13-15
...שאם ישתמש האדם בזה הכוח בדברים בלתי מיוחדים אליו, הנה החטיא הכוונה והחליף השיטה, והוא כמעיד עדות שקר בעצמו, והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו, כי כן משפט האיש שניתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו, והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת, או שיזיקו ויפסידו שלמותו, מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו, והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר. ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו שלא שחו שיחה בטלה מעולם, אשריהם ואשרי חלקם.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סב, עמ' צד במהד' עוז והדר)

כח. ולא שחתי שיחת חולין וכו' מימיו לא שח שיחת חולין

13-15
לא נקראו כל החכמים הנזכרים בתלמוד כולם "קדושים", עם היותם כולם צדיקים וחסידים, אבל נקראו כן מתי מספר שנמצאו בדורות, כמו רבינו הקדוש, שאמרו עליו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו (שבת קיח ע"ב), ועל רבי יוסי שלא שח שיחה בטלה מימיו, וכיוצא מאלו הפרישיות המופלגות מהמותר להם שנהגו קדושים ידועים אשר בארץ...
על פי הדברים האלה היו חכמינו הקדושים והמסוייגים אשר מעולם מפליגים הפרישות והנקיות העצום, מהם שלא שחו שיחת חולין מעולם, מהם שלא ראו קורות בתיהם שפת חלוקם (שבת שם) מהם שלא עברו מימיהם על דעת חבריהם.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סה, עמ' קנח-קנט במהד' עוז והדר)

ולא שחתי שיחת חולין וכו' מימיו לא שח שיחת חולין

13-15
בעלי הנשמות הזכות, שהמחשבה פועלת בהם בתדירות באופן בהיר, בולעת היא אצלם את כשרון הדיבור, ועל כל פנים את הנטייה ואת החפץ של דיבור. מרגישים הם בכל דיבור מעמסה ודחיקה על המרחב הגדול של החופש שבמחשבתם הפוריה, השולחת תמיד קרני אורה לעברים שונים. אם יזדמן הדבר, שירדו מרוממות מעלתם וידברו דיבורים בהרחבת פה, כאחד האנשים הרגילים, ירגישו בעצמם צער ועלבון גדול על אשר ציערו את נשמתם העדינה על ידי כבישת מעין החי, הזורם בעוז גאון של המחשבה המלאה בהירות עליונה. ותכסיסם הרגיל הוא, שיהיו הדברים שהם מוציאים מפיהם ספוגים ברטיבות הלח של המחשבה הנאדרת בקודש, ואינם שחים שיחת חולין מימיהם.

(שמונה קבצים, קובץ ג אות לט)

כח. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין

עוד ירמוז דרך רמז כי כל מי ש"לא יחל דברו", ר"ל שאינו משיח שיחות חולין כמו שהתפאר ריב"ז מעולם לא שחתי שיחות חולין, שכרו הוא כי "כל היוצא מפיו יעשה" הוא יתברך, כמ"ש "ותגזור אומר ויקם לו", מידה כנגד מידה.

(רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, פרשת מטות)

כח. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי וכו' ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש וכו' וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו וכו' שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה וכו' עשרים בינונים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים

14-26
והיה מענין הלל מה שהוא מפורסם מחכמתו וענותנותו, והוא מזרע דוד, וחיה מאה ועשרים שנה, והיו לו כמה אלפים תלמידים, ובמובחרים מהם אמרו: שמונים תלמידים היו להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה שכינה עליהם, ושלשים מהם ראויים לעבר השנים, ועשרים בינונים, גדול שבהם יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד והלכות והגדות וכל מדות חכמים וכל מדות סופרים וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה, שלא למדו. ואמרו עליו שלא שח שיחת חולין מימיו, ולא הניח אדם בבית המדרש, ויצא, ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ודורש, ולא פתח אדם לתלמידיו אלא הוא, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.

(ספר הכוזרי מאמר ג, אות סה)

ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין

15-16
"אם בחקתי" - הכתוב מדבר במצוה שנקרא "חוקה", שהיא מצות תפילין שנאמר (שמות יג, י) "ושמרת את החקה" וגו'. ואמר "תלכו" על דרך אומרם ז"ל: מנהג הראשונים מניחין תפילין בזרועם ובראשם כל היום הולך מביתו לבית המדרש תפילין בראשו וכו' מבית המדרש לביתו תפילין וכו'. ואמרו על רבי יוחנן בן זכאי ועל רבי שלא הלכו ד' אמות בלא תפילין.

(אור החיים, ויקרא פרק כו, ג, אות כה)

ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה וכו' דבר גדול מעשה מרכבה

18-29
המניעות מאיזה ציור של שקידת התורה, שבאות מחמת טהרת הנשמה וגעגועיה לציורים רוחניים עליונים, אינן בכלל ביטול ומניעה של תורה, כי אם דרגה עילאה לעלות על ידה לשקידתה של תורה העליונה, כמדת רבן יוחנן בן זכאי שלא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה, אף על פי שהיה עסוק בדבר גדול, שהוא מעשה מרכבה, שהדומיה בה הוא דבר של הכרח, מכל מקום השקידה הנובעת מעומק הידיעה וברורה היא מתגברת על כל.

(אורות התורה, פרק י, אות יג = ערפלי טוהר עמ' ס = שמונה קבצים, קובץ ב, אות קסח)

שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו

22-23
ונקבל באמנה שהנבואה היא... מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה, לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד, כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו, להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים, כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו, הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול... ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון... וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלמות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך [רשב"ם ב"ב קלד ע"א], לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים.

(עקידת יצחק, שמות שער לה, עמ' כ במהד' עוז והדר)

כח. שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו

22-23
כשתתעצם הנפש במעלה השלישית של תוספת ויתרון הנשמה, יעלו למעלת הנבואה סתם ובה יתנבאו כל אחד מן הראויים אליה לפי מעלתם, אם לתועלתם אם לתועלת הרבים, כשיסכימו הדברים אשר מחוץ, כמו שאמרו חז"ל: עשרים מהם ראויין שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ע"ה אלא שאין הדור ראוי לכך.

(עקידת יצחק, בראשית שער ו, עמ' קו במהד' עוז והדר)

כח. שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו

22-23
משה רבינו, אף על פי שחטא, הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות, ולזה נתנה התורה השלמה על ידו... שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל, הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך, והוא שיהיה הוא יותר ראוי להינתן דת על ידו, כל שכן שתהיה יותר שלמה, שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר, לפי הרב המורה פרק לג חלק ב. גם חז"ל מנו בתלמידיו של הלל הזקן רבים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ורבים שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך. והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו.

(עקידת יצחק, במדבר שער פ, עמ' קסו במהד' עוז והדר)

כח. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות וכו'

25-26
ומצינו שאפילו רבן יוחנן בן זכאי היה חרד וירא מדינה של גיהנם. כמו שאמרו רז"ל בברכות (כח ע"ב)... ואם רבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו... שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות וכו', היה ירא ולא היה בטוח ממעשיו, מה יאמר המלא עוונות לאין מספר, ובמה יבטח?

(של"ה, מסכת יומא, פרק נר מצוה, אות קיב)

כח. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח וכו' דבר גדול ודבר קטן

25-28
וזהו ענין שאמר רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח ע"ב) לתלמידיו קודם מותו, והיה בוכה ואומר, כי יש שתי דרכים, אחת לגיהנם ואחת לגן עדן, ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי. וכי חס ושלום היה מסופק רבן יוחנן בן זכאי אם יבא לגיהנם? הלא אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר גדול ודבר קטן כו', והפליגו מאד בשבחו, ואיך חס ושלום יהיה הוה אמינא לחוש מחמת גיהנם? אלא הענין היה כך: יודע היה שיכנס לגן עדן תיכף ומיד, רק יש שתי דרכים לצדיקים. דרך אחת, שהוא פשוט לגן עדן. ודרך השני, שהולך לגן עדן, אבל המעבר הוא עובר דרך הגיהנם, ואז מציל כמה רשעים מגיהנם. ואף שלא מגיע לאלו הצדיקים שום היזק, מכל מקום הם מתפחדים לעבור דרך שם.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קפ)

תקופות וגימטריאות

קשה הא דאמר במדרש (דברים רבה פרשה ח):... אמר שמואל... לא הייתי מביט באצטרלוגיא אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה בשעה שהייתי נכנס לבית המים. עד כאן. ואם כן לא הותרו לאדם ללמוד החכמות אלא בשעה שהוא פנוי מן התורה ואי אפשר לו לעסוק בתורה כלל... ולפי זה אף שאר חכמות כמו חכמת הטבע שהם מעיינים במציאת עולם הזה הגשמי אסורים. אבל בפרק הישן: אמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד אגדות וכו' עד תקופות גמטריאות שיחת מלאכי השרת שיחת שדים ושיחת דקלים וכו', ואם כן כל אלו מותר ללמדם ומצוה ללמדם. ומה שאמר לא הייתי מביט בה אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים, יש לפרש כי חכמה זאת חכמת חוזה בכוכבים, אשר חכמה זאת אינו לעמוד על מציאת עולם מסדר שלו, אבל חכמת מהלך הכוכבים והמזלות בודאי מחוייב ללמוד. וראיה לזה בפרק כלל גדול (שבת עה ע"ב): אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו... ורצו בזה כי תקופות ומזלות אשר הם בשמים פעל ה', ונקראו השמים מעשה ידיו, שנאמר (תהלים ח) "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך". וזה כי מן השמים יכול האדם להכיר מהם מעלת הפועל אשר פעל אותם ועל גודל כחו ועל חכמתו, כאשר מתבונן במהלך שלהם ובסדר שלהם, ולכך האדם מחויב עליו לדעת ולהכיר את בוראו... ומזה נלמוד כי כל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד, ומחויב הוא בזה, כי הכל מעשה ה' הוא, ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה בוראו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה פרק יד)

שיחת מלאכי השרת

27
שיחת מלאכי השרת הנה יותר טבעית, נובעת מזרם החיים הרוחניים הקבועים שלהם, וסיפור הנשמות הוא יותר מלאכותית במלאכת מחשבת, נובעת ממקור הבחירה וההתבוננות הפנימית. והריעות של מלאכים ונשמות יחד הוא מרומם את החיים עד קצה גובה עליון, "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני". וכשהתורה מתייחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים לטבעו הפנימי, אז הוא לובש מלאכיות, תרי מלאכי ברקיע, דוגמת תרי אמוראי בארעא. ומלאכי השרת מאן נינהו רבנן, ותלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת.

(אורות הקודש, כרך ג, עמ' שסו, אות טז = שמונה קבצים, קובץ א אות תשלב)

שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים

27-28
"ויאמר אל האשה" וגו' - פירוש, בציפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים. ואז היו מכירים כל ציפצופי וכו' ואפילו שיחת הדומם. כי כל מה שברא ה' יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו, כאומרו (משלי טז) "כל פעל ה' למענהו". וצא ולמד מפרקי שירה. ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה, כאומרם ז"ל אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי עליו השלום וכו', ומכל שכן אדם הראשון, יציר כפיו יתברך.

(אור החיים בראשית פרק ג, א)

ושיחת דקלים

28
...שאין מנחשין אלא בעופות טמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט, כו) "לא תנחשו", ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש... ונַחַש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונַחַש העוף הטהור אינו נקרא "נַחַש", כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף, וזה אפילו בטמאים אינו נקרא "נַחַש" אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל: שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י, כ): "עוף השמים יוליך את הקול", שאין זה נַחַש מעשה כי אם נַחַש דיבור, ואינו נקרא נַחַש, אלא חכמה היא ממיני החכמות.

(רבינו בחיי, ויקרא פרק יא, יג)

דבר גדול מעשה מרכבה

28-29
...כתבנו בהסכמת הרב המורה ז"ל כי כוונת "עולים ויורדים בו" היא להודיע כי מטבע הסלם האלהי ההוא שיקדימו בו העלייה אל הירידה, וזה כי העלייה בעיונים הטבעיים האנושיים בנמצאות כולן מן המתאחר אל הקודם היא הכרחית לשתימשך אחריה הירידה וההשכלה בהם מהקודם אל המתאחר, שהיא השגה נבואיית נפלאה הנקראת בלשון רבותינו מעשה מרכבה. ואין ספק שבמעמד הנכבד והנורא ההוא כולם החליפו כח והעלו אבר כנשרים לעלות בשכלם משפל מצבם בגרם המעלות השמימיות ממדרגה אל מדרגה עליונה ממנה עד עלותם אל השכל הנפרד מכלן... והוא יתברך אז נענה להם לפי עומק מחשבתם וטוב עיונם וישרו במדרגה הנבואיי בהקיץ, ואמר "אנכי ה' אלהיך"... והרי זו היתה להם תכלית המעלה וההשגה אשר אין למעלה ממנה, ממנה ישיג האדם השגה שכלית נבואיית, ובמראה אליו יתודע התקשרות המרכבה הכוללת ויכולת הרוכב והמנהיג בה יתברך שמו...והוא מה שהעיד עליהם בסוף שהשיגו אמתתו באומרו (שמות כד) "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו" וגו', כי הוא סוד מרכבת המשנה אשר לו יתברך להנהיג העולם בהנהגה שלמה לפי ההשגחה האישיית.

(עקידת יצחק, שמות שער מה, עמ' ריד במהד' עוז והדר)

כח. דבר גדול מעשה מרכבה

28-29
...החכמות הטבעיות אשר הם דבר קטון בערך הדברים האלהיים, וכמו שאמרו: דבר גדול מעשה מרכבה, ובלי ספק דבר קטון הוא בערכו מעשה בראשית, וכ"ש אם הוא חכמת הטבע כמו שחשבו קצת (הרמב"ם ה' יסה"ת פ"ה) כי בהשתדלם עצמן בהם יכירו וידעו בין קודש לחול.

(עקידת יצחק, שמות שער לה)

דבר גדול מעשה מרכבה

28-29
...על דרך שאמרו רז"ל (מגילה כח ע"ב) צריכה שמעתתא צילותא כיומא דאסתנא, רוח צפונית, לכך ניתנה התורה מפי הגבורה, שהוא בצפון, כנודע... כי שורש התורה חסד, כמו שנאמר (משלי לא, כו) 'ותורת חסד על לשונה', כי לקוחה היא מ'חכמה' עילאה, שהוא חסד עליון... מכל מקום נתינתה בקולות וברקים, על ידי הגבורה, שהיא בשמאל. וזהו 'ארך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד' (משלי ג, טז), ועל עושר זה אמרו רז"ל (בבא בתרא כה ע"ב): הרוצה להעשיר יצפין, כי אין עני אלא בעניות תורה. ועל זה נאמר (איוב לז, כב) 'מצפון זהב יאתה'... והרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה ע"ב), זהו חלק ההשכלה מהתורה בסודותיה, שקראו רז"ל דבר גדול מעשה מרכבה, מה שאינו נוגע למצות עשה ולא תעשה, אבל מצד הצפון, שם 'סור מרע ועשה טוב' כדפירשתי, ואז צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעג)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
ובזה יובן מאמר רז"ל במסכת סוכה, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא משנה... דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. ותימה, כי זהו חיינו ואורך ימינו, ויתד ויסוד שהכל תלוי בו, יקראהו 'דבר קטן'?... הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד, שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריין, להבין את מעשה המצות 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם' (ויקרא יח, ה), אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שהחיות הרוחניות הוא 'בהם' ממש. הוא הדבר אשר דיברתי (לעיל אות קפה-קפו) שמצוה הגשמית, שכרה רוחניות[ה] הנצחיות, והיא היא 'היום לעשותם' (דברים ז, יא) ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב ע"א) ממש, כי השכר אינו הסכמיי, רק המצוה ממש... כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאד [ולמעלה הוא גדול], כן בחינת המעשה - 'היום לעשותם' הוא דבר קטן, אמנם שרשה למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי. והדבר קטן הוא ממש דבר גדול, כמו גרעין החטה שצומח ממנה שבולת. הרי מבואר שתורה שבעל פה שהיא הנגלה, אשר יעשה [אותה] האדם, היא בעצמה הנסתר, סוד תורה שבכתב, כולה שמותיו, מעשה מרכבה.

(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות קפח = של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שלישי (א), אות שנא)

כח. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
שני המאורות הגדולים חמה ולבנה שוים נבראו. וצפה גם כן הקב"ה וראה כי יתמעט האדם, דהיינו שגופו יעשה חומריי, ומעשי התורה יתגשמו, ומה שהיה מתחלה שוה גוף ונשמה בבחינת שני מאורות, עתה נתמעט אור האחד. כן ענין אור חמה ולבנה, הלבנה היא בעצמה חשוכה, רק מה שמקבלת מהחמה והיא כלי. כן המעשים גשמיים, רק הכונה בהם מצד התורה וסודותיה מאירים, והמה כלים לקבל האורה... והאדם היה מתחלה שני מאורות גדולים שוים, ועתה נתמעט החצון ועשה פנימים, כי מה שהיה אז גשמיות התורה זוהי עתה השגתנו, והמעשים הוא גשמי ממש, אינם שוים, רק תלמוד גדול. וכמו שאמרו דבר גדול - מעשה מרכבה, סודות התורה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא, רצה לומר, מעשי מצות.

(של"ה, פרשת ראה, תורה אור, אות יב)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
בחומר יש שורש קטן, בערך שורש הנשמה שהיא שורש גדול, וכענין שקראו רז"ל הויות דאביי ורבא דבר קטן לנגד מעשה מרכבה שהיא דבר גדול. כי הויות דאביי ורבא הם התלמוד בפעולת המעשים אשר יעשה האדם אותם בגשמיית, ומעשה מרכבה הם הרוחניית. והנה הם שתי מדרגות גדולות, תלמוד ומעשה, וכבר פלפלו רז"ל (קידושין מ ע"ב) אם תלמוד גדול או מעשה גדול.

(של"ה, פרשת נשא, תורה אור, אות ח)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
והבי"ת שהיא ברכה רומז על שני תורות, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הם שני המאורות מאור הגדול ומאור הקטן, שהם דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, סוד תורה שבכתב שהיא כולה שמותיו יתברך, ודבר קטן הויות דאביי ורבא.

(של"ה, פרשת וזאת הברכה, תורה אור, אות ג)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
בחכמות וידיעות העולם במציאות המוחש הננו רואים, שנכון לאמר עם "מה גדלו מעשיך ד'" גם כן ברוב השתוממות "מה קטנו מעשיך ד'". כלומר, כשם שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים, המלאים כוכבי שחק נפלאים, והכחות הטבעיים האדירים, כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה, בפרטי האברים של בעלי חיים היותר קטנים, ודקות החמרים ודייקנות הכחות שבמקומות היותר רחוקים, ועל ידי הידיעה השלמה של שני הקצוות, של הגודל והקוטן, יתמלא ציור המציאות בלבו של אדם על מתכונתו. וכן הוא גם בהתורה. כללות ההשגות העליונות שבה, בדעות הכלליות ובארחות הצדק העליונים והחכמות הרוחניות הנעלות, הם מראים לאדם עולם מלא של גדולה, של מושגים כוללים שהם ככוכבי שחק. אבל דוקא מצד ההתרוממות הזאת צריך האדם לדון, שכשם שימצא רכוש גדול בכללים הגדולים, כן ימצא גם כן תלי תלים של המון חדשות ונצורות על כל קוץ וקוץ, בכל פרטי פרטיה של תורה, שההגבלות המדויקות וההתרחבות המתילדות בכל ענף וענף, ההולך ומתפצל לעליו ויונקותיו, אין להן שיעור. ואז אפילו כשיהיה הרבה נוטה לגדולת הדעת במרחבי הכללים, ינעם לו לעסוק בתורה לשמה בדיוקי פרטי הפרטים, ויעלה בידו בחוברת דבר גדול ודבר קטן, "דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הויות דאביי ורבא".

(אורות התורה, פרק ג, אות ח)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
בחיוב השגת התורה, עיקר החיוב נחלק לב' גדרים: לדעת המצוות ופרטי הלכותיהם. וזה חיוב גדול על האדם להשיג ולדעתן. אע"ג דאמרו חז"ל דבר קטן - הוויות דאביי ורבא, דבר גדול - מעשה מרכבה, מ"מ גדול החיוב לעמול ולדעת חוקי דיני התורה, ולהוסיף לקח ופלפול בחכמה הנגלית שבתורה, והדברים מגיעים עד רום המעלות ומגיעים את האדם להשיג צפונות בנועם ד'. כדברי חז"ל במדרש [תנחומא פרשת נח סי' ג] על פסוק "העם ההולכים בחשך" - אלו בעלי תלמוד - "ראו אור גדול". אע"פ שנדמה שעוסקים בדברים קטנים, בהלכות ודינים, מ"מ גדול ערכם מאד. אלא שאין זה סוף מעלת האדם, כי האדם נברא לדעת את ד', ולהשיג כפי יכולת וצפונות סתרי תורה ורזי עולם בסוד ד' ליראיו. אבל חלק הלימוד לדעת המעשה אשר יעשה הוא ג"כ עיקר גדול ורחב מאד.
והנה נודע שעובדין תלויים במלכות נוקבא, וכל ההשגות שנוגעות למעשים בה תלויים. והאדם הגדול בענקים המתנשא לראש השגות גדולות ע"י גדפין דאהבה ויראה, עיקר עיונו יהיה בהשגות גדולות נעלות מעניני המעשים, והבחינה בנפשו שבה מתעסק בחכמת המעשים היא מצד חלקים התחתונים שבחכמתו ושכלו. אך מ"מ לא יאמר האדם כי הדברים קלים ומעטים של עניני המעשים, ואין חיובם גדול וחזק עד שיתרשל מהם, כי הם מתפשטים הרבה מאד. ונודע שסוד ז' ספירות התחתונות, שבהם סוד תורה שבכתב ושבעל פה, ובבחי' המלכות כל הבחינות בה תלויין בעובדין. אבל יש בחי' התורה כענין הפלפול דקוב"ה חדי ביה, ועיקר השמחה הוא בבינה, וסוד 'אלו ואלו דברי אלהים חיים' הוא בבינה. וא"כ עולה מעלת פילפולה של תורה להראות פנים לטהור ולטמא עד הבינה.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' תלה-תלו)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
יש מגמה אחת לתורה לעורר את הצד הרוחני העליון שבאדם, שיהיה עסוק במושכלות קדושות, ויהיה סר משיקוע בהמי גופני שמדלדל את כח עצמיותו. ומצד המגמה השלילית של הסרה מרע כל עניני תורה שוים הם. אמנם מצד ההתגלות העצמית של האורה האלהית שמרוה את הנשמה, יש הבדל גדול בין דבר גדול לדבר קטן.

(שמונה קבצים, קובץ ב אות קעא = ערפלי טוהר עמ' סא)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
הנשמה ההולכת ומאירה בבעלי היצירה הרוחנית, צריכה היא להתאחד באוצר החיים המנוחל ממורשת קדומים, ששם מונחת היא נשמת הנשמה של חכמת עולמים, וצדקת עולמי עד של כל הדורות, הזמנים והתקופות גם יחד. התגלותה של הנשמה האישית, בתוך נשמת הכלל כולו, היא העובדה של התאחדות הכשרון הפרטי עם אורה של "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". לא תשבע עין לראות את הודם ויפעתם של זהרי אורה הללו הבוקעים ועולים, את האש הלוהטת בעושר גווניה על העוסקים בתורה לשמה בכל הופעת נשמתם האצילית, של החורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ומהם למעשה בראשית ולמעשה מרכבה, ומשם יורד הגבול עד עמקי עמקים של עמק הלכה של הוויות דאביי ורבא, אחרי אשר כבר סחף זרם החיים את המון האידיאלים החפציים, ותהומות רבים של ידיעות וציורים כבירים, הלשונות כולם וספרויותיהם, המדע האנושי לכל צדדיו, הגלוי והטמיר. הקדוש והחול, הטוב והרע. ומכל אלה יעמוד אור נהורים מלא נגוהות, לגדל עם אדיר של ענקי ענקים, להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

(שמונה קבצים, קובץ ב אות שסא = ערפלי טוהר עמ' קלז)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
הסדר הנורמלי הבריא הוא שמתוך מקור לימוד דברי אלוהים חיים של אורייתא וקודשא בריך הוא, מתוך הכלל הגדול של דבקות אלוהית אמיתית ושלמה, מתוך גדלות אמונה, מגיעים בחרדת קודש לכל פרטיה ולכל דקדוקיה של תורה. הצד המחשבי, האידיאולוגי, העליון, טעמי תורה וסתרי תורה, טעמי מצוות ומחשבת ישראל, הם נשמתה של תורה. והיא מתגלה בכל ממשיות פרטי המצוות. מתוך 'דבר גדול' של מעשה בראשית ומעשה מרכבה אל 'דבר קטן' של הוויות אביי ורבא, אל הענינים הפרטיים והקטנים. פרטי התורה מופיעים מתוך כלל התורה. וכן לגבי כלל ישראל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 142)

דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא

28-29
הישיבה היא תפארת הישיבות. הדבר ידוע לכל ישראל. ברוך השם, הישיבה מצוינת בשקידת התורה. מה המיוחד בישיבת "מרכז הרב"? אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שידע הכל, דבר גדול ודבר קטן. "דבר גדול - מעשה מרכבה, ודבר קטן - הוויות דאביי ורבא". הדבר הקטן הזה, הוויות דאביי ורבא, הם חיינו ואורך ימינו. הלואי ונזכה להתמלא בהם עוד ועוד. על ידם מתגלה הדבר הגדול. תמימות התורה כוללת את שמיימיותה של התורה, ומתוך כך, כל פרטיה ודקדוקיה של תורה. כאן אנו נפגשים עם המיוחד שבנו. שליחותנו המיוחדת לכל עוסקי התורה, היא בזה, שפגישתנו עם פרטי התורה, היא מתוך שמיימיותה של התורה, והמתוך הזה, מופיע, מקיף, ביודעים ובלא יודעים, את כל המציאות הנפשית שלנו, את כל השכל והרגש שלנו. כך צריך להיות! אנו עומדים הרבה יותר משאר הישיבות במרום הקודש. "מי יעלה בהר ה' ומי לקום במקום קדשו" - זוהי הישיבה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ד עמ' פט)

הויות דאביי ורבא

29
"אשר יעשה אותם" וגו'... לפירוש הראשון, דקאי על עסק התורה, פירוש "יעשה" - יחדש הלכה ע"י עומק עיונו לפי כללי התורה די"ג מדות והויות התלמוד, וכדאיתא בסוכה פ"ב דריב"ז למד הויות דאביי ורבא, הרי דפלפולה של תורה היה מדור דור, וזה מיקרי עשיה כלשון הגמרא שבת דף י: וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו, תורתו מתי נעשית, פירוש, אף על גב שכבר למד בהר סיני, אבל מה שמשה רבינו חידש הלכה עפ"י עיונו וזה מיקרי "תורתו"... אחר שהיה מוטרד, מתי נעשית?

(העמק דבר, ויקרא פרק יח פסוק ה)

הויות דאביי ורבא

29
בכלל "אשר צוה" נכלל גם קבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה, שהן י"ג מדות שהתורה נדרשת וכן ל"ב מדות שבאגדה, ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם ע"פ הויות התלמוד. וזהו משמעות "חקים ומשפטים" בכל התורה... דחקים הן המדות והכללים, והמשפטים הן החקירות, איך לשפוט המדות ע"פ הגיון התלמוד והויות דאביי ורבא שהיו מאז ומכבר, כדאיתא בסוכה דף כח על ריב"ז שהיה בקי בהויות דאביי ורבא.

(העמק דבר, דברים פרק א פסוק ג)

הויות דאביי ורבא

29
'הויות אביי ורבא' מוגדרים כ'דבר קטן', אבל יחד עם זה בביטוי 'הויות' מצטלצל שם הוי"ה. הויות הם לימודים עליונים. כמו כן הביטוי 'הויות דרב [ושמואל] קא חזינא הכא' [ברכות כ ע"א] מציין בירורים עמוקים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחת רבינו מס' 12, תלמוד תורה, ב, סעיף 33, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 142 הערה 84)

כח. הויות דאביי ורבא

29
צריך לזכור שלא קיימת אצלנו הדרכה כזאת שכל אחד יתחיל לחנך ולעשות בעלי תשובה. היסוד הוא שקידת התורה, שקידת "תורת ד' התמימה" עד שמגיעים לגדלות התורה, גדלות ב"הויות דאביי ורבא" וגדלות באמונה... קודם כל, לעצמך, צריכים הדברים להיות יותר ויותר מבוררים ומסודרים. אחר כך ומתוך כך יש לקוות שתהיה מוכשר ל"דע מה שתשיב לאפיקורוס" ולמצות "הוכח תוכיח".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 477-478)

כח. הויות דאביי ורבא

29
יש מסבירים שהתורה היא השירה, כדברי אאמו"ר הרב זצ"ל שכשם שיש חוקים לשירה, כך יש שירה לחוקים... והשירה הזאת מתגלה גם בגמרא, בהויות דאביי ורבא, ב"שב שמעתתא" וב"קצות החושן".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 505)

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף

31-32
ריב... נתבונן בענין מציאות האש מעסק התורה, כמו שאמרו רז"ל על יונתן בן עוזיאל, כל עוף הפורח עליו נשרף. וכדאיתא במדרש (ויקרא רבה פט"ז ס"ד): 'צווארך בחרוזים' (שיר השירים א, י) - בן עזאי יושב ודורש כו', וליהט אש סביבו כו', והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני...
ריג... נשמות ישראל הוא רוחניות התורה... וזה ענין שאמרו רז"ל (שיר השירים רבה פ"א סי"ג), כל דיבור שהיה יוצא מהקב"ה, היה מנשק לישראל על פיו. רומז לדיבוק נשמתו. וזהו ליהטת אש מכח עסק התורה, שמעורר אור הרוחניות שהיא תורה אור, ו'נר אלהים נשמת אדם'... כל מה שהתלמיד מחדש אין כל חדש, אלא שהיה כמוס, ועתה נתגלה, כי רוחניות זה הוא נשמתו של זה, והנשמות היו שם. ומה היה בעת נתינת התורה בסיני, ליהטת אש, "וההר בוער באש", על כן מלהטים הדברים עתה כמו שליהטו בסיני, כי עתה יוצאים מהכמוס לאור.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אותיות ריב-ריג)

מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה, כן ירבה יקר התלמוד וכחו. והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול ונותנת להם מעלה ויקר מה שלא נמצא בדורות האחרונים, מפני יתרון הכנתם על הכנות האחרונים. וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה מיד נשרף מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו על ידי לימודו.

(דרך ה' חלק ד פרק ב אות ז)


האדם עושה מעשיו, ולמעשים האלה יש תולדות, כי מפני הכונניות שזכרנו נמצא שכל תנועה קטנה שבאדם מנועעת דברים רבים וגדולים - כלל כל הנבראים העליונים והתחתונים, הגשמים והרוחנים, וכל הכחות הנבדלים, והשפעותיו ית' בהם, וכמו שביארנו. ועם כל זה, לא כל בני האדם שוים, ולא כל המעשים שוים, כי גבולות גדולים שם האדון ב"ה לכל נבראיו בשיעור מדוקדק עד אין תכלית. וימצאו שני בני אדם, על שלחן אחד ידברו, יאכלו וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחר לא יתעלו, ולא קרוב להם. ואביא לך ראיה ברורה: יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל עוף הפורח עליו נשרף, ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים, ולא יהיה להם כן; וזה מצד הפועל... אך הענין הוא, שתנאי הפועל והנפעל בכל המתלוים להם הם הם המשנים ומחליפים תולדות המעשים. יונתן בן עוזיאל, לפי שהוא איש קדוש ונורא מאד, ונשמתו מעוטרת בעטרי קדושה והארה רבה, על כן כל מעשה אשר יעשה יעלה ויגיע לרומו של עולם, וינועע כל אופני הקודש; ואדם אחר שאינו כל כך קדוש, ואינו מעוטר באלה העטרות, לא יתעלו מעשיו לעילוי זה. וכאן ההדרגה רבה: א) לפי הכנת האדם, ב) ולפי הכנת המעשים עצמם, ג) והזמן, וכל שאר המתלוים. הלא זאת ההכנה הכללית שנתן הקב"ה לעמו ישראל בתחלה, להיותם מקיימים ועושים כל התורה והמצוה, כי זולת זה לא היו יכולים לעשות במעשיהם מעשה התיקון הגדול שהם עושים לכלל כל הבריאה, כמו שנבאר. ועם כל זה, בהם עצמם יש ההדרגה שזכרנו, כי לא ידמה מעשה אחד מעמי הארץ למעשה אחד מן בעלי התורה; ולא מעשה בעל התורה עצמו שאינו כל כך מקודש במעשיו למעשה המקודש ממנו; ולא מעשה המקודש למעשה המקודש יותר, מן השרידים אשר ה' קורא; וכן על דרך זה עד משה רבנו ע"ה.

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' קכו)


תיכף כשנכנסה מחשבה אלהית רוממה בנשמה, הרי היא מתגבלת מדי עמדה במרכז החיים המעורבים בהגבלות גופניות, והיא חוזרת לעוף למקורה, טרם נתגשמה יותר מדאי, וברק חדש בא במקומה, וגם הוא ממהר לעלות, מיראתו מפני האש השחורה, הקודחת החמרנית, ופורח ועולה גם הוא, וחוזר חלילה. וזאת היתה מעלת לימודו של יונתן בן עוזיאל, שטרם הספיקה המחשבה להתגשם מנגיעת החומר, נתדקדקה ונתאצלה מהופעת האור העליון של הנשמה, שנתעדנה הרבה על ידי רוח הקודש של למודו. ומתוך כך אמרו עליו, שבשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

(שמונה קבצים, קובץ ג אות קלט = אורות הקודש, כרך א, הגיון הקודש, פסקה כ, עמ' קפד)


יש קדושה לארץ הזאת, לאבנים, לצמחים ולבעלי החיים, - כפי שמזכיר רבי יהודה הלוי בשיריו. "אוירא דארץ ישראל מחכים". "הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות". אור התורה מחכים לא רק את האדם העוסק בתורה, אלא גם את חמורו של רבי פינחס בן יאיר, במידה מסוימת. גם על רבי יונתן בן עוזיאל, הגדול בתלמידי הלל הזקן, מסופר שמתוך אש של תורה, "כל עוף שפורח עליו מיד נשרף". חכמתו הורגשה בארבע אמותיו בצורה כזאת שאי אפשר לסבול אותה, עד כדי כך שעוף שפרח עליו מיד נשרף. ככל שנרבה אור דעת ד' של "עם יודעי אלקיו" במידה יותר שלימה, אורה של תורה ורוממותה של תורה, דבקותה של תורה וקניינה של תורה - לעצמנו, נזכה להשפיע מתוכֵנו על כל החברה, על כל הארץ ועל כל המדינה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 124)


קדוש הוא מנא ידעא... וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו, ולא ראתה קרי עליו -...וי"ל מה שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו היא כמידת יונתן בן עוזיאל שבעסקו בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, סוכה כח ע"א. כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות י ע"ב)

נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה

38
צוה אותנו שנצא מבית קבע... לשבת בסוכה שהיא דירת עראי... כלומר צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם ובאו חסו בצלי כדי שיהא קבוע בלבכם... כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים...
ולפי זה הטעם אינם נכנסים בתוכה העבדים והקטנים והחרשים והשוטים, כי האנשים החסרים בדעותיהם ובתבונותיהם והאנשים הנמכרים ביד עולמם או ביד יצרם אינם משתמשים בסוכה הזאת מצד בחינותיה אלה. והוא מ"ש בסוף הענין "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח" וגו'. ביאר, שענין החג הזה וסוכות הוא שישבו בסוכות דירת עראי כל אלו שבעת הימים כדי שיקובל עליהם לעשות כן בכל ימי שני חייהם, ושהענין הזה הוא נאות אל האומה הזאת לקבלו יותר מכל זולתה ולזה אמר "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", כי מי שאינו מישראל אין בו נחת רוח לקבל עליו עול זה הפרישות מעניני זה העולם והיות יושב ומתלונן בסתר כנפיו של הקב"ה בלי ספק.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלה, רלז במהד' עוז והדר)

כח. אזרח גברי משמע

43
"[ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי] האזרח והגר"... "האזרח" ולא נשים כדאיתא בסוכה דף כח, ללמד דתורה אינה משמרת אלא לזכרים ולא לנשים, וכדאיתא בסוטה דף כ, דהמלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות.

(העמק דבר, ויקרא פרק יח פסוק כו)

אזרח גברי משמע וכו' (כח:) יום הכפורים וכו' לא נצרכא אלא לתוספת עינוי

43-כח:
פירשו בסוכה דף כח, דאזרח גברי משמע, אלא דמרבינן מהאזרח לרבות נשים אפילו לתוספת יוה"כ יע"ש. ויש להבין למאי פירש הכתוב "האזרח והגר"?... אכן לפי מה שרמז לנו הכתוב לעיל ט"ז שיוה"כ הוא יום מלחמה לישראל... המלחמה הוא עם כלל קיום האומה שהוא נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל, ורק השגחת ה' שבא ע"פ תורה ועבודה וגמ"ח מקיימם, ועל זה המה שרי אוה"ע מדיינים או שראוים לאבדם או להכניסם בכלל אוה"ע.... אכן איכא צערא בעלמא מכח הדין, וע"ז נצטוינו על הצום הקדוש ובמצותיו. והרי ידוע שאין נשים בעלי מלחמה, וכן לא שייך המלחמה לגרים גרורים כי אם לאזרחי ישראל, אלא שמכל מקום הכל מצווין בצום משום כפרת עון שיש לכל אחד, וזה שייך גם לנשים וגרים... אבל עסק המלחמה אינו שייך כי אם לאזרח, מש"ה נתפרש "האזרח".

(העמק דבר, ויקרא פרק טז פסוק כט)


כח ע"ב

לרבות את הגרים

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל יא ע"ב בשם העמק דבר]

למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו

מצוה הוא זכות לאדם שתזדמן לידו, כמו שאמרו (אבות פ"ד מ"ב): שכר מצוה מצוה... ובסוכה דגשמים בחג סימן רע משל וכו', ובחובת הלבבות: כאשר ה' יתברך רוצה לשלוח דורון לאוהבו, מזמין לו עני.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות טו)

ובתורת כהנים (בחוקותי, פרשתא א פרק א, מהדורת ה"חפץ חיים" עמ' 163)... כתוב: "ברביעיות אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות, אמרו אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדים בערבי שבתות אינו אלא סימן קללה". וב"ביאור" שם נאמר: "שהוא מופת שאינם נשלחים מההשגחה מאתו ית' אחר שהוא מבטלם עי"ז מרצונו יתברך". והעיר רבינו: "תמוה, ולמה הוצרך זה, ואיך לומר כן שהם שלא מהשגחתו ית', ואין עוד מלבדו. ומה שהם בכללם אינם נמסרין לשליח, הרי אין זה אומר ששאר דברים הם שלא מהשגחתו חלילה. ועונשים שע"י שליח ג"כ אינם ממועטים מהשגחתו ית'. ועיין להלן פרק ד (שם עמ' 167) אף אני ("אף אני איני מדבר אלא באף. אני אשר בניתי אני אהרוס. אני אשר נטעתי אני אתוש..."). ומה שהם סימן קללה בחג, פ"א דתענית (משנה א: "...אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה מזכיר (=גשמים בחג)?..."), מבואר בפ"ב דסוכה (משנה ט: "...ירדו גשמים... משלו משל: למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו") שנקרא כן במה שהוא מהקב"ה כסטירה ודחייה, ומה שהוא מבטלם עי"ז מקיום רצונו ומצותו זה עצמו הוא חומר העונש, ושם עוד באופן יותר ברור, וכמו 'הסבות לבבם' [מלכים א' יח, לז] וכיו"ב, וי"ל במובן הסתרת הפנים וסילוק ההשגחה".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 293, הערה 2)

מקרא ומתנא במטללתא ותנוי בר ממטללתא וכו' הא במגרס הא בעיוני

צוה אותנו שנצא מבית קבע... לשבת בסוכה שהיא דירת עראי... כלומר צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם ובאו חסו בצלי כדי שיהא קבוע בלבכם... כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים...
והנה הסוכה הזאת אשר על זה האופן, צדיקים יבואו בה ולא יצאו ממנה בשום דבר של קביעות, כמו שלא הותר להשתמש חוץ ממנה רק אכילה ושתיה פחותה מכשיעור (סוכה כו ע"ב) או דבר שאין קובעין עליו לדעת קצת (כה ע"א), גם שינת עראי (כו ע"א). אמנם לימוד של עיון הותר, לפי שהלמוד אשר על זה התואר הוא עצמו גופה של סוכה וטעמה כמו שאמרנו.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלה, רלז במהד' עוז והדר)

הא במגרס הא בעיוני (כט.) כי הא [דרבא ורמי] בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי והדר מעייני בסברא

לחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק. א', שיטה, ב', ריהטא, ג', גירסא, ד', לימוד, ה', עיון. שיטה היא שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב, הכל לפי גודל הרעיון, לפי אומץ השכל, ולפי חריפות הבינה, עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש, והיא מקפלת בקרבה עניינים לאין חקר, דנה עליהם בסקירה מהירה, לא יאומן כי יסופר, מעלה פנינים מזהירות מקרקעות ימים, מגלה אוצרות חושך ומטמוני מסתרים. ריהטא היא מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על העניינים, כמה שאפשר לקלוט, רק שהרבה עניינים יעברו דרך הפה והמחשבה, ולפעמים מדלגים איזה תיבות ועניינים וקולטים אותם דרך המחשבה, מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי, ומעודדים את חיי הרוח וחפץ של גדלות ורוחב התפשטות. גירסא היא כבר מוגבלת, לדעת את הפשוט בלא עיון ובירור. מ"מ הרצאת הענין באה בהגבלה, ובמהירות האפשרית. הלימוד הולך במתינות ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה. והעיון כבר מתפשט הוא, יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין, מקושר הוא עם הגבלתו, ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית. יש לכל אלה סעיפים וענפים מרובים. ודוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה ובתפלה. והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים ע"פ חלוקה מוטבעת זו, וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות, הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו, הלימודית והמעשית.

(אורות הקודש, חלק א, אות נז, עמ' עג-עד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US