Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת סוכה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
ב ע"א
סוכה
סוכה סוד כ"ו ה"ס, יחוד ידו"ד ואדני, ידו"ד עולה כ"ו, אדנ"י עולה ה"ס.
(של"ה, תולדות אדם, בית ה' בית דוד, אות רצא)
כתבו המפרשים תיבת סוכה בגימטריא צ"א כמנין ב' שמותיו יתברך, כי ע"י קיומו המצוה כראוי יעשה יחוד למעלה איש יחד פני רעהו.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"א)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה
מה שסידר רבינו הקדוש פרקי המסכתא זו בסדר הזה, בא לרמוז על ענייני זיווג האדם כדי לקיים העולם בפריה ורביה. ומה שרמז בכאן הענין הזה הוא לפי שקיי"ל תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו [סוכה כח ע"ב], כמ"ש מור"ם ז"ל בשו"ע [או"ח סי' תרלט, ב]. ומזה הטעם מקילין קצת בשינה לפי שאין להם סוכה מיוחדת. [ב ע"א] ואף שקיי"ל נשים פטורות מן הסוכה, מ"מ אם אפשר לקיים תשבו כעין תדורו עדיף טפי. וכ"כ הרב החסיד בעל של"ה ז"ל ע"ש...
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב-ב ע"א)
...שבא רבינו לרמוז על ענין גלותנו מארץ מחמד עינינו, וביטול קיום מצוותיה של תורה, שלא נשאר לנו בזמן הגלות אלא ששים מצוות כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ומה שבא הרמז במסכתא הזאת, יען כי המסכתא הזו היא בנויה על הלכות סוכה, וישיבת סוכה היא מטעם גלות כמו שכתבתי לעיל. והנה ידוע כי ישראל ישבו במצרים ארבעה דורות, שנא' "ודור רביעי ישובו הנה" [בראשית טו, טז] , והם קהת ועמרם ומשה, ובני משה נכנסו לארץ, וכנגדם ישבו בארץ עשרים דור, כי שלמון בנו של נחשון היה מבאי הארץ, וממנו עד צדקיהו הם כ' דור. ויש לנו לדעת למה עשרים דור דווקא לא פחות ולא יותר.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ג ע"ב-ד ע"א)
[רמז לעם ישראל בגולה, דירת עראי, שה' שונא גאוה.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ל ע"א)
לטקסט
[ס' שמנה לחמו פירש, שבין הארץ לרקיע השלישי, "שחקים", יש מהלך אלפיים וחמש מאות שנה, כמו שנאמר (חגיגה יג ע"א): מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע. ומהלך ת"ק מאות שנה הוא ארבע אמות של הקב"ה, כמו שאמרו שלכן מותר לה' להוריד גשם בשבת, אף שאסור להעביר ארבע אמות ברה"ר, כי כל העולם הוא ארבע אמות שלו, שבתוכן מותר לטלטל. נמצא שמהארץ עד שחקים יש 20 אמות של הקב"ה. והרי סוכה רומזת על עוה"ז, ולכן היא כשרה רק עד 20 אמות, כי עד שם מגיע שכר עוה"ז, ואילו בשחקים ה' טוחן מן לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב ע"ב), ובעוה"ז אסור ליהנות משכר עוה"ב.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מב ע"ב)
לטקסט
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים
1-3
(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עו)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' פסולה
סוכה סך ה'א וא'ו, ר"ל יש בהכשר סוכה ב' שיעורין, חשבון ה'א וחשבון וא'ו. וביאור הענין כך הוא: ידוע שיעור סוכה קטנה שבעה טפחים על ז' טפחים. וכשתצרפם יעלה בידך מ"ט טפחים. ועם כללות הסוכה הם חמשים. וגובה הסוכה אין פחות מיו'ד טפחים. ואם תחשוב חמשים הטפחים הנזכרים עשרה פעמים, יעלו בידך ת"ק, והם נגד שיעור מהלכו של עולם שהם ת"ק שנה כידוע [פסחים צד ע"ב]. ולפי שהיא נגד דירת עוה"ז כדלעיל, לכן בא שיעורה בזה, ואם עשאה פחות מזה פסולה. זהו סך ה'א, חשבון ה'א, שהיא חמש מאות. ושיעור השני שאמרנו הוא בסוכה גדולה, שאם היתה יותר מכ' אמה פסולה, למה עשרים דוקא, ואם הוסיף אפי' אצבע אחד תפסל בו? אלא טעם הדבר, שאם תחשוב כל הכ' אמה טפחים, יעלו לך ק"ך טפחים, כל אמה בת ו' טפחים, וסימן לזה "וסוכה תהיה לצ'ל", כי צ'ל גימ' ק'ך. ואם תחשוב כל העשרה טפחים מהם כחשבון הנ"ל חמש מאות, יעלו לך ששת אלפים, כי י"ב עשרות הם, וכל עשרה לת"ק הם ששת אלפים, והם נגד שנות העולם, כאומרם ז"ל שש אלפי שני הוי עלמא [עבודה זרה ט ע"א]. ולכן אם הוסיף בגובהה יותר מכ' פסולה, שנמצא בה יותר משיעור שנות העולם. זהו סך וא'ו, חשבון וא'ו, שהיא שש אלפי.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים
[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן ה ע"א בשם גן ירושלים]
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה וכו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו' ושחמתה מרובה מצלתה פסולה
1-4
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' דלא שלטא בה עינא
1-17
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט במהד' תשנ"ו)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
1-27
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרוש ליום ראשון של סוכות, עמ' תטו-תכ במהד' תשסד, מכתי"ק)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' משום דלא שלטא בה עינא
[עשרים האמה הן הסכום של חמשה מקומות שמצאנו שיעור ארבע אמות: (א) ק"ש משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו - רומז לאהבת בני אדם גם אם הם רחוקים מאיתנו בדעותיהם, שבד' אמות של הלכה הוא נוהג בדרך שלדעתנו נוגדת את ההלכה. (ב) מת תופס ארבע אמות לטומאה - רומז שיש להתרחק מרשע שהוא כמת. (ג) הרחקת ארבע אמות לזריעה מכרם - רומז להרחיק מכרם בית ישראל את הזרעים שהגוים זורעים בנימוסיהם ובדרכי חייהם. (ד) ארבע אמות של אדם קונות לו - רומז שהתורה מתנגדת לקומוניזם שלפיו אין ליחיד זכות לקנין. (ה) מרחיק ארבע אמות מצואה וקורא קריאת שמע - רומז שבקבלת עמ"ש לא לחשוב על המוות, יציאתו מן העולם, כי יש לעבוד את ה' מתוך אהבה ולא מתוך יראה שהמוות מעורר בנו. כל אחד מהם מביע רעיון יסודי ביהדות, אבל אין להגזים בהם לצד השני, כאילו יותר מארבע אמות. סוכה מייצגת את האמונה הישראלית. אם היא למעלה מאותן עשרים אמות, אינה האמונה הטהורה. העין לא שולטות בה, להכיר אם האדוק באמונה זו הוא יהודי או לא. כל היהדים והגוים צריכים לראות ולהכיר את היהדות בטהרתה. ואם היהדות לא ניכרת לעיניים, וחסרים העקרונים היסודים של היהדות, היא התרחק מה' ומהתורה, והסוכה שהיא סמל לאמונה זו היא פסולה.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 177-179)
ושאינה גבוהה עשרה טפחים
2-3
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט-קל במהד' תשנ"ו)
ושחמתה מרובה מצלתה פסולה וכו' בצל סוכה וכו' בצל דפנות
4-21
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עב])
ושאין לה (שלשה) דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה
[ה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ציור הויה היא כמו האות ה, המסמן לאורך ורוחב וגובה, כמו שכתב הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר, תיקון סג. והסוכה היא זכר לענני הכבוד. ואם אין לסוכה שלש דפנות, אין לה ציור ה, ולכן היא פסולה. ואם חמתה מרובה, אין לה זכר מאלוקות, שהרי הסכך הוא סימן להשארת השכינה, ולכן היא פסולה.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לח ע"א)
לטקסט
למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות
[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי. אם הדפנות גבוהות מעשרים אמה, שאנחנו עושים את התרבות עיקר והתורה טפל, הסוכה פסולה.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(עקידת יצחק, ויקרא שער נט, עמ' מב במהד' עוז והדר)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, עמ' קצד במהד' עוז והדר)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלה במהד' עוז והדר)
ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
חגיגת הסוכות... בא אחר שמחת הקציר וחדות האסיף, אשר הם שמחים ושקטים בהם, וציווה שיעשו חג ה' שבעת ימים, שבהם יזכרו וישובו אל ה' לבל יבעטו בהם, כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע אשר חשבו להם, לבוא לחסות תחת כנפיו ית' וזה באמת חג לה'.
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רמא במהד' עוז והדר)
ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
בישיבת הסוכה וכוונתה על דרך שאמרו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, ומיעוט הפרים אשר בשבעת ימי החג, יתבאר להם פחיתות זה העולם, אשר הוא עולם של עראי, וחיוב מיעוט עסקיו השפלים, כמו שנתבאר היטב בפרשת סוכה שער סז פרק ז, ותתקיים אצלם מציאות העולם העליון הרוחני המוצלח, אשר הוא קודם במעלה בלתי נערכת, והעולם העליון ההוא הוא ראשית ממלכתו יתעלה על הנמצאים ואליו תיוחס מלכותו ראשונה.
(עקידת יצחק, דברים שער קב)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, נר ג, חלק ו, פרק א, סי' קמו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות פד])
ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
והנה (הגה"ה: רמז של מצות סוכה, הוא, שיחשוב האדם כל העולם הזה הוא עראי, כדי שיתעורר לדבק בבית העליון...) סכה דירת ארעי, כי זה בבחינת 'לא יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים טו, יא). אמנם 'בחכמה יבנה בי"ת' (משלי כד, ג), ופירשו המקובלים, בי"ת ד'בראשית' (בראשית א, א), רומזת על 'חכמה', וכמו שתירגם יונתן על 'בראשית' - 'בחוכמ(ת)א', וזהו בית קבוע.
(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעו)
ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
'ולמקנהו עשה סוכות' - [ופירוש] עשה - תיקן, כמו 'ויעש אלהים את הרקיע' (בראשית א, ז)... רצה לומר, תיקן לנפש הבהמית שלו הנרמז במלת 'ומקנהו' - 'סוכות', רצה לומר, כמו שהסוכה היא דירת ארעי ושיעור מצומצם, רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, והם שבעה טפחים על שבעה, כמוזכר בפוסקים (שו"ע או"ח סימן תרל"ד ס"א). כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע"ה - הנרמז במלת 'מקנהו' כדלעיל - כל ימיו אכילת ארעי ושיעור מצומצם כדי חייו, פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא ביקש כי אם 'לחם לאכל ובגד ללבש' (בראשית כח, כ). על כן אמרו, סוכות כנגד יעקב [טור או"ח סי' תיז].
(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות נג)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(כלי יקר, ויקרא פרק כג, פסוק מב)
ב. אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
וזהו גם כן טעם הקהל זה... כי שנת השמיטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת "שלי שלי", "זה אומר כולה שלי", וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי, ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום ראשון של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל, כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות.
(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק יב)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת אמור, עמ' 285)
אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
26-27
(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רג)
[הסוכה היא סמל לחיי משפחה הרצויים. היא זכר לסוכות שבהן ישבו ישראל במדבר, ואנחנו צריכם ללמוד מהם איך לגור בבתינו לדורות. יהודי יושב בבית עם משפחתו, והוא יסוד לחיי האומה. היהודי מקושר לבני משפחתו, ופועל למענם. אבל הוא צריך להתחבר גם לשאר בני עמו. כשהיו ישראל במדבר, גרו באהלים, ולא היתה הפרדה כל כך בין משפחה למשפחה, ולא היו לכל אחד נכסים רבים, וזה יצר אחדות באומה. וכך אנחנו צריכים לנהוג גם בבתינו, כאילו הן דירת עראי, שנהיה מחוברים עם כל העם כמו שהיה במדבר, ע"י התורה המאחדת אותנו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 180-181)
צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
אמרו המפרשים טעם למה מצות הסוכה דירת עראי בעינן, לפי שהיא רומזת לדירת עוה"ז, והאדם בעוה"ז אורח נטה ללון, היום כאן ומחר יבוקש ואיננו. משום הכי דירת עראי בעינן.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)
ב ע"ב
ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה
[באמת הוא מכשיר יותר מחמישים אמה, כאמור בעירובין ב ע"ב, ונקט ארבעים, כנגד ארבעים יום שניתנה בהם התורה, וחמישים כנגד חמישים שערי בינה.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לח ע"א)
לטקסט
ד ע"א
תבן וביטלו
הדין של ביטול ערך דברים חמריים ידועים, ביחס האדם אליהם וחשיבות ישותם לפיהו, שהוא עושה אותם אינם, בהיותם משוללי-משפט המציאות על ידו, ומחשבה אמתית זו מוציאה אותם מידי מעשיותם, על אחת כמה וכמה שהוא נוהג לגבי מחשבות והרגשות, שמתוך העמידה על שליליות ערכן, בהגיע צורך ביטולן, הרי הן חדלות מהיות, וריקניותן מבליטה את אפסיותן. ואם ממדת התשובה המקובלת היא, שעקירת הרצון נחשבת בה כעקירת המעשה, ולפי מדרגותיה הזדונות נחשבים בה כשגגות וכזכיות, הרי ביסודה נמצא ביטולן של הרצון הנדון, וממילא גם של גורמיו ומשפיעיו וקישורו אליהם.
(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, אות נ, עמ' קב)
דאמרינן דופן עקומה
[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי. אם הדופן עקומה, היינו שאנחנו מקיימים את התרבות בצורה נלעגת, כגון דיבור עם מבטא, בגדים לא מגוהצים כבגדי הגוים, כלים פחות מודרניים משלהם - זה לא מוריד את ערכנו המוסרי. הסוכה עדיין כשרה.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179-180)
ד ע"ב
ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה
ומה שהזכיר "ואמה וחצי קומתו" אמה של תורה בת ששה טפחים, נמצא קומתו של ארון תשעה טפחים, והכפרת שבאה הקבלה לרז"ל שיהיה עביו טפח מגזרה שוה של פני פני, היה משלימו לעשרה. וכן מצינו מספר עשרה רמוז בשלחן... והיה תשעה טפחים ומסגרת טפח היה משלימו לעשרה. וכן במנורה כתיב (להלן כה, לא) "תיעשה המנורה", ביו"ד, ולכך עשה שלמה עשר מנורות... ועוד יש במנורה רמז למספר עשרה: שבעה קנים וכפתור וגביע ופרח, הרי עשרה... ונמצא למד כי מספר עשרה רשום בכל כלי המשכן.
(רבינו בחיי, שמות, פרק כה, י)
ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה
המשכן סוד הבריאה, ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה מ"א)... וכן תמצא מספר עשר במשכן ובכליו, דכתיב (שמות כו, א) 'ואת המשכן תעשה עשר יריעת', 'עשר אמות ארך הקרש' (שם שם, טז), הארון תשעה טפחים, והכפורת עביו טפח. על כן כתיב (דברי הימים ב' ו, מא) 'אתה וארון עזיך' מלא ביו"ד [גם רבינו בחיי, שמות כה, י, כותב ששם מלא יו"ד, אבל לפנינו חסר]. ומקום הארון אינו מהמדה (יומא כא א), בסוד 'ברוך ה' ממקומו', כי מקומו נעלם.
(של"ה, פרשת תרומה, תורה אור, אות י)
ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה
...שאמרו חז"ל (ערכין יג ע"ב): כינור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין ושל העולם הבא עשרה נימין, לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על שבעה כוכבי לכת, מנהיגי העולם הזה, אבל לעולם הבא שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי, יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו יתברך על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט', בסוד ארון ט' וכפורת טפח, ואז השמיני יעלה למספר עשר.
(כלי יקר, ויקרא פרק ט, פסוק א)
ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וכו' (ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים וכו' והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה וכו' אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה ונקט ביה
במדרש (שמות רבה פ' יב):... כשברא הקב"ה את עולמו, בתחלה אמר (תהלים קטו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם", וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל, אמר: מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים... כאשר נשים אליו לב מג' דיוקים... והשלישי כבד משניהם שהרי אמרו חכמינו בגמרא תניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למרום... והא כתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה... והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אישתרביב ליה כסא ונקיט ליה. והנה מכל זה המאמר יראה שהגזירה עצמה במקומה עומדת, ועדיין "השמים שמים לה'", ולא בטלה לגבי גדול וקטן להיות להם מהלכים, רק למטה מעשרה שהוא גבול העליונים בלי ספק...
(עקידת יצחק, שמות שער מד, עמ' קעז, קפג-קפו, במהד' עוז והדר)
ד: ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וכו' (ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' למטה מעשרה
ותמצא במעשה הארון רמזים על עסק התורה ולומדיה היאך יתנהגו... ארכו ורחבו ארבע וקומתו עשרה עם הכפורת, רומז לשם ידו"ד שהוא רחב ארבע אותיות, וקומתו דהיינו במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה עשרה. ואמרו רז"ל השכינה לא ירדה למטה מעשרה, ואז תשרה השכינה בסוד ארבע, דהיינו ארבע אמות של הלכה, שאמרו רז"ל (ברכות ח ע"א): מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה.
(של"ה, פרשת תרומה, דרך חיים תוכחת מוסר, אות כג)
ה ע"א
מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' למעלה מעשרה טפחים וכו' למטה מעשרה
א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י בגימטריא "שכינה" כגוונא דא: א' זמנא חדא, ב' תרי זמני, ג' תלת זמנין, ד' ארבעה זמנין, ה' חמש זמנין, ו' שית זמנין, ז' שבעה זמנין, ח' תמנייא זמנין, ט' תשעה זמנין, י' עשר זמנין כלהו סלקין לחושבן "שכינה". ורזא דחושבנא לקיימא דלית שכינה נחתא פחות מעשרה ולא סלקא למעלה מעשר. [מובא בתרגום בשל"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (ב), אות רלה:] והשכינה נרמז במנין יו"ד... כי הא' ב' עד י' עולה "שכינה". כיצד, א' פעם א', ב' פעמים ב', ג' פעמים ג', ד' פעמים ד', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ז' פעמים ז', ח' פעמים ח', ט' פעמים ט', י' פעמים י', הכל ביחד [1 + 4 + 9 + 16 + 25 + 36 + 49 + 64 + 81 + 100] עולה כמנין "שכינה" [385], וזהו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה.
(תיקוני זוהר, תיקון כו, דף עא ע"ב)
מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' למעלה מעשרה טפחים וכו' למטה מעשרה
מה שאמרו שם (ברכות נד): משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה... כי הוא ע"ה מצד עצמו הוא גבור בגבורתו ויותר, שארכו עשר אמות ועוג אינו אלא תשע, והרי ארוך ממנו אמה. ואין הכוונה להם שהיה כן ממש ארכו של משה עשר באמה, אלא כוונו למה שאמרו בגמרא מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה, כי אורך הקרשים כך הוא, וכן הוא גובה של משכן, וכן אמרו בגבהן של כרובים... אלא ששם מנו טפחים וכאן אמות, והענין אחד הוא. מ"מ כוונו לומר שלא נופל משה בגבורה ממנו אבל יתר עליו, שזה גבהו י' אמות שכליים של שכינה וזה תשע אמות של בשר ודם.
(עקידת יצחק, במדבר שער פא (פרשת חקת))
מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' מעשרה טפחים
1-5
(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)
מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' מעשרה טפחים
1-5
(מצות ראיה, או"ח ב, ו, עמ' טז)
ה. מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו' מעשרה טפחים
1-5
(עקידת יצחק, שמות שער מח)
מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים וכו' ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה
[יש השגה עליונה ויש השגה תחתונה. בכל השגה יש עשר כוחות, עשר ספירות. השגת אדם היא בבריאה, עד מלכות דאצילות. ומשם זכה משה להשראת השכינה. (לח ע"א) והשראת השכינה היא מאצילות כמו שכתב הגר"א בסוף ספרא דצניעותא. אדם לא יכול להשיג אלוקות באצילות. וכן לא ירדה השגה של עצם אלוקות בבריאה. על זה אמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה - לא ירדה השגת אלוקות, האצילות, למטה מעשר ספירות שלה, אל הבריאה. וכן לא עלה משה למעלה בהשגתו שהיתה בעשר ספירות של הבריאה. רק נהיר לו מאצילות לבריאה, אבל עצם האלוקות מובדלת ממנו. זה מה שלומדים מארון וכפורת שלא ירדה שכינה למטה מעשרה. ולכן הסוכה צריכה להיות עשרה טפחים, כי סוכה היא זכר לענני הכבוד, שחפף ה' עלינו ביציאת מצרים בהשראת שכינתו. ונתן לנו מצות סוכה זכר לנס של ענני הכבוד. ועלינו להתבונן במצוה זו בהגבלת אלוקות שהגביל אותנו, ועלינו לדבוק בה' ולא נסיח דעתנו ממנו, וכשאנו מתדבקים בשכינה, נקביל את מחשבותינו שבעשר ספירות של בריאה לעשר ספירות של אלוקות באצילות. הסכך הוא זכר לענני הכבוד, שבהם היתה השראת שכינה, ואנחנו יושבים בסוכה מתחת לסכך, ובזה מתדבקים עשר ספירות דבריאה עם עשר ספירות דאצלילת, ואז אנחנו בדבקות עם השכינה, וזה ביחד עשרים. אבל אם יש יותר מעשרים, יש הפרדה, ולכן אם הסכך מעל עשרים אמה, פסולה. [בדף לט ע"א הסביר שהשיעור הזה הוא באמות ולא בטפחים, כמו שמשה רבינו היה גבוה עשר אמות ועליו השרה ה' את שכינתו במעלה עליונה, ואהרן היה שווה לו, ובזכות אהרן היו ענני הכבוד]. אם היא פחות מעשרה טפחים, פסולה כי הסכך הוא סימן לשכינה, ושכינה לא ירדה למטה מעשרה, להשגת האדם, וא"כ הדבקות אינה באמת בעולם הזה. (לט ע"א) וכך הסביר הגר"א, יהל אור סוף פרשת פנחס, שסוכה צריכה שיעור עשרה, כי היא מלכות עשירית, והיא כלולה מעשר, וממנה ולמעלה י' עד הכתר, ולא למעלה מעשרים, שהיא כ', כתר עליון, שלא שולטת בו העין, כי כתר הוא מעל עשרים, כי מלכות היא עצמה עשרה וממנה עד כתר עשרה. והסביר שלגבי עשרה, השיעור הוא בטפחים, כי היא נגד מלכות שהיא עשרה טפחים שנאמר "הנה טפחות נתת ימי", כי לאות י' יש שתי בחינות, י' פשוטה וי' במילוי. י' פשוטה הן עשרה טפחים של מלכות, אבל למעלה מהמלכות הוא י' במילוי. ד' דמילוי הוא ד' אצבעות, כי תפסת מועט תפס, והוא טפח. ה-ו' הוא ו' טפחים, ו פעמים ד' אצבעות. ה-י' הוא עשר אמות, י' פעמים ו' טפחים שכל אחד הוא אמה. ויחד עם ה-י' עצמה, הרי עשרים אמות עד כתר עליון.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לז ע"ב)
לטקסט
ולא עלו משה ואליהו למרום וכו' והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה
2-9
ובפרק התכלת (מנחות מג ע"ב): היה ר"מ אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום... פשט הכתוב שהאדם מחויב להכיר את ה' יתברך שהוא עילתו... וידע האדם כי ה' יתברך בשמים והאדם על הארץ, ולפיכך יש לאדם לברך ה' יתברך מאה ברכות, ובזה יכיר עילתו... ויש לדעת כי רשות האדם נחשב עד עשרה, שכך אמרו מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מן עשרה, לקיים מה שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ומאחר כי מספר עשרה שייך לארץ, ובודאי השמים הם נבדלים מן הארץ לגמרי, ולכך מספר המתיחס אל השמים הוא מאה... ודבר זה, שנותן לו מאה ברכות, אשר בברכות נראה שבחו וכחו, ומה מכיר עילתו שהוא נבדל ממנו והוא בשמים והאדם על הארץ, ובזה יש יראה.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יד)
אמר רבי אלעזר, המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת (שבת צב ע"א). אם כי מקומו של אדם ורשותו הוא רק עשרה טפחים, עצם קישורו להמקום התחתיתי של הארץ הוא כ"כ גדול, עד שאי אפשר לו להתרומם כולו, בכל ערכו, בכל מהותו, למעלה מכל הערך הארצי המאגדו באגודיו הטבעיים בהכרח. אבל על יסוד הזה של האיגוד המקיף את כל האדם, "בשגם הוא בשר", ולא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, הנה זאת היא תעודת האדם להכיר שכל סבל חיוביו, משאו המוטל על גורל חייו וכל ערכו ותוכן מהותו הוא פונה רק למעלה. את האמת הזאת של ערך חובת האדם וסבלו החמרי והרוחני, המעשי והמוסרי, הבליטו בני קהת נושאי הארון. ומדור המדבר, מאז צמיחת האומה המודיעה לאדם כולו מהו תוכן סבל חייו, הוכרז זה הסוד לעולם כולו, לדעת מהו הדרך הנורמלי של משאו של האדם, שהוא דוקא נערך במה שלמעלה מרשותו האדמתית, הארצית, התחתיתית. והמוציא משא למעלה מעשרה טפחים חייב, שזו היא דרך המשאוי, אורח מלאכת האדם הקבועה, שכן משא בני קהת.
(עין איה, שבת צב ע"א)
והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים
4-5
(אור החיים שמות פרק יט, כ)
צא ולמד
22
(של"ה, פרשת מסעי, דרך חיים תוכחת מוסר, אות יא)
ציץ דומה כמין טס של זהב ורחב שתי אצבעות ומוקף מאזן לאזן וכתוב עליו שתי שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה
25-27
(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, ישעיהו, עמ' קמא)
ה ע"ב
ה: ומאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא
...הלב קודש קדשים, ושורייני דעינא בלבא תליא, תמצא שני אישון בשני עיניו צורות אדם להנה, הם ממש כשני הכרובים שהיו כצורות תינוקות, וכן נקראים 'אישון' מלשון 'איש', רק על קטנותם אומר 'אישון', המורה על הקטנות.
(של"ה, שער האותיות אות למ"ד - לב טוב, אות ד)
ומאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא
[רומז שהבנים צריכים לכסות על הכפורת, לשמור על התורה, לשמור בכנפיהם על הארון שבו מונחים הלוחות. גם אם "כרוב אחד מקצה מזה" (שמות פרק כה פסוק יט) - בן אחד הולך ללמוד תורה בישיבה, "וכרוב אחד מקצה מזה" - בן אחד הולך ללמוד להיות רופא או עורך דין, שניהם חייבים לסוכך בכנפיהם על הכפורת.]
(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ג, עמ' 34)
לטקסט
ומאי כרוב וכו' כרביא וכו' אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם היינו כרוב היינו אדם אפי רברבי ואפי זוטרא
11-15
(של"ה, פרשת תרומה, דרך חיים תוכחת מוסר, אות כו)
ומאי כרוב וכו' כרביא וכו' אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם היינו כרוב היינו אדם אפי רברבי ואפי זוטרא
11-15
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)
אפי רברבי ואפי זוטרא
15
(רבינו בחיי, בראשית, פרק לז, ב)
אפי רברבי ואפי זוטרא
15
(רבינו בחיי, שמות, פרק כה, יח)
מבית עולמים
17
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 393)
מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדין משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין
21-23
(רבינו בחיי, שמות, פרק כה, יח)
ו ע"ב
היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]
שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח
החכמה נרמזת בבי"ת של "בראשית". והסוכה נקרא בית, שנאמר (בראשית לג, יז) "ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית", וכן הוא אומר (משלי כד, ג) "בחכמה יבנה בית"... והחכמה מקפת וסובבת את הכל, ודוגמתה אות הבי"ת שהיא מוקפת משלשה צדדים, כנגד הכשר הסכה שהיא שלש דפנות, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. והוצרכו לומר כן: ושלישית אפילו טפח, על עוקצו של בי"ת היוצא מאחוריו.
(רבינו בחיי, דברים פרק טז, יד)
יש ענין רביעי שאמרו בהכשרה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, לכוון אל התשוקות האנושיות אשר ראוי לתת לב אליהם, שהם הטוב, המועיל והערב, אשר כל האנשים יכספום. אמנם המועיל והערב מהם, הם אשר צריכים שמירה חזקה, כי יצר לב האדם משתוקק לעבור בהם הגבול בשיעור נמרץ. ולזה היו דפנות הסוכה שתים כהלכתן, לפי שלפני אלו הענינים צריך מחיצה חזקה ושלמה עומדת בפני רוח מצויה [לקמן כג ע"א]. אמנם אמרו השלישית אפילו טפח, כי עם שצריך ג"כ ליגדר בענין הטוב, שיהיה כתיקונו בכוונה ובהגבלה, מ"מ מעט מהזירוז יספיק לזרז המזורז, לפי שאין תשוקת היצר להרוס מצבה ולפרוץ גדרה כמו הראשונות. ולפי שכבר נמצאת תשוקת האנשים הפרוצים רביעית, והיא רעה ופרוצה מבלי שום כוונה נאותה כלל... והיתה הכת הזאת אשר לא תקבל שום תיקון ולא שום הגדרה, לזה לא זכרוה בכלל דפנותיה כלל, כי הרביעית אין לה שם בתשוקות האנושיות ולא שמו לה רושם בחיים האנושיים כלל.
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו-רלז במהד' עוז והדר)
במדרש (שמות רבה פ' לד): כך אמר להם הקב"ה לישראל, עשו לי דיר שארעה אתכם... עשו לי סוכה שאשמור אתכם... עשו לי בית שאדור ביניכם...
(עקידת יצחק, שמות שער נ)
וקבלתי רמז בתיבת 'סכה', ובזה הרמז יתבארו דיני דפנות של סוכה (הגה"ה: אמנם בסוכה של מצוה, אמרו (לקמן ז ע"ב): אם היתה עגולה, אם יש בה לרבע שבעה על שבעה, כשירה, דאז שיעורה כמו מרובעת). מצוה מן המובחר ארבע דפנות (תוספות ראש השנה כח ע"ב, ד"ה ומנא), ויוצא לכתחילה אפילו בשלשה. והלכתא אפילו בשנים ושלישית משהו. בחינת ד' דפנות רומזות לארבע חומות שזכרתי: תשובה, תפלה, צדקה, תורה. ונגד ס' ד'סכה' הסובבת ומקפת כל צד. אמנם יש בישראל שאינם בני תורה, ולא יש [להם] לב להבין, נמצא הם מחזיקים בשלש דפנות, שהם שלש חומות, תשובה, תפלה, צדקה. נגד זה כ"ף דתיבת 'סכה', הסובבת שלש רוחות. אמנם לפעמים יש שלא יוכלו להחזיק אף בשלש, כי אינם בעלי תורה, וגם הם עניים שלא יוכלו ליתן צדקה, אזי יחזיקו בשני דפנות, שהם שני חומות: תשובה, ותפלה, שזה יוכל לקיים כל איש ישראל. ועוד שלישית משהו, דהיינו ליתן דבר מועט, וכמו שאמרו רז"ל (גיטין ז ע"ב): אפילו העני הנוטל צדקה צריך ליתן מעט צדקה. נגד זה האות ה' מן 'סכה', שהיא שתי דפנות שלמות, ושלישית משהו. ולזה ההלכה שנים כהלכתן והשלישית משהו.
(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעו)
סוכה, סו'ך ה', ר"ל הסתכל בצורת ה'א ותדע צורתה, והיא על דרך מה שאמרו ז"ל שצריכה ג' דפנות, שתים כהלכתן וג' אפי' טפח, והיינו צורת ה'א ממש, שיש בה ב' קוין גמורים ומעט מקו שלישי. ו"סוך" מלשון הבטה, כי תרגום "ויבט" [שמואל א' יז, מב] - "ואסתכי".
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"ב)
הסוכה היא בעדנו מבצר הגנה, "תצפנם בסוכה מריב לשונות" (תהילים לא, כא). אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דעבודה זרה מישראל (ערכין לב ע"ב), כתוב עליהם שעשו סוכות כאלה שלא נעשו כמותם מימות יהושע בן נון "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד" (נחמיה ח, יז). ומה היו הסוכות המפוארות הללו? מפרשים שם בתלמוד (ערכין שם) "דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה". ואם כן הסוכה היא בעלת תוכן של הגנה.
(ראי"ה קוק, נתיבה, י"ד תשרי תרצה = זכור זאת ליעקב עמ' שז-שח = מאמרי הראיה ח"א עמ' 149-150 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תכא-תכב במהד' תשסד = מועדי הראיה, עמ' צה, במהד' תש"מ)
וכך היה הרב אומר: אנו מתפללים ומבקשים "ופרוס עלינו סוכת שלומך" - נתייחדה הסוכה שנשנו בה הלכות המכשירות אותה, לא רק כשאיננה בשלמותה, אלא גם כשחסרים בה חלקים גדולים, "שתים [מחיצות] כהלכתן, ושלישית אפילו טפח", דופן עקומה עד ד' אמות, גוד אחית, לבוד. והוא הדין מדת השלום. יקר הוא השלום וחיוני גם אם לא ניתן להשיגו בשלימותו. וראוי להשתדל להשיגו גם בצורה חלקית, גם בצורה מקוטעת, ובלבד שיהיה שלום בין איש לרעהו, בין יחיד לציבור, בין אומה לחברתה. אנו מתפללים אפוא על השלום, גם אם יהיה רק בבחינת סוכה שרק ההלכות המיוחדות מכשירות אותה, כי אכן גדול השלום.
(רמ"צ נריה, שיחות הראי"ה, עמ' שיד במהד' תשל"ט)
[הדופין הרבעית הפתוחה רומזת שאנחנו מחוברים עם האנושות, ומחכים שכולם יבואו בברית אחת. לכתחילה צריך שיהיה סיכוך קל שהכוכבים נראים דרכו (שו"ע או"ח תרלא, ג) - לרמוז על צפייתנו שמלכות שמים תתפשט על כל העולם.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 186)
שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח
וצריכה שלש דפנות, כנגד האבות, דפנות הסוכה העליונה. ורבי שמעון שהיה מצריך רביעית אפי' טפח - כדי שתהיה המרכבה שלימה.
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו)
ז ע"ב
ז: וסכת על הארון את הפרכת וכו' ורבנן ההוא דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך
"וסכת על הארון" וכו' - בשביל שנראה מדבר ה' לעיל כו, לג, "ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת" וגו', שמתחלה יתן הפרכת ואח"כ יביא הארון, מש"ה פירש המקום ית' שמתחלה ישים את הארון ואחר כך הפרכת. וכבר ביארנו שם שאין זה מקראות הסותרות זה את זה, אלא תליית הפרכת על הקרסים היה תחלה, ואחר הבאת הארון היה משלשל הפרכת שיסוך על הארון. ודיוק לשון וסכת מפורש בסוכה דף ז, דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך.
(העמק דבר, שמות פרק מ פסוק ג)
ורבי יהודה סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן וכו' דתנן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה רבי יהודה מכשיר
וכבר רמזתי לעיל (אות עב) סוד שתי סוכות. סוכת דוד ואימא עילאה, סוכת דוד הנופלת ויקויים בה (עמוס ה, ב) 'נפלה (ו)לא תוסיף קום בתולת ישראל'. ופירשו בזהר (ח"ג דף ו' ע"א-ע"ב) (ותמצא בספר [ה]מוסר (לר"י כלץ) דף סה (סוף פרק ד)), וזה לשונו שם: משל למטרוניתא, שהיתה לה קטטה עם המלך, והיתה הולכת מביתה, עד שתעבור חמתו של מלך, כיון שעברה חמת המלך, היתה היא מאליה שבה אל מקומה ואל ביתה, פעם ושתים ושלש. לימים הלכה בחמת המלך, והמלך נתנחם עליה, נשבע שלא תוסיף לבא כפעם בפעם, אלא הוא בעצמו ילך וישיבה להיכלו בכבוד, מה שלא היה בה כן בשאר פעמים, כענין 'נפלה לא תוסיף קום', וזו היא סוכת דוד וזו היא סוכת שלום וזו היא בתולת ישראל. עד כאן. ומה שהיתה עתה דירת עראי תחזור לדירת קבע, כי אם הבנים שמחה סוד עולם הבא. ומחלוקת רבי יהודה וחכמים, בסוכה דירת עראי ובדירת קבע, שניהם אמת, אלו ואלו דברי אלהים חיים.
(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עו)
ט ע"א
מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה
וכן היה מנהג מורי עליו השלום, שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה, והעד, שעצי סוכה חל עליהם קדושה ואסורים כל שבעה.
(ראשית חכמה, שער הקדושה פרק יד אות לד, כרך ב עמ' רצה במהד' תש"ם [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות יב])
כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה
ולפי שלא יחשב שום אדם, שזאת השמחה היא של מלוי כרס, על כן כתוב: 'חג הסכות שבעת ימים לה'', כלומר כל זאת השמחה לא תהא אלא לשם שמים. ודרשו על פסוק זה במסכת סוכה... מנין לעצי סכה שאסורין כל שבעה... מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסכה? תלמוד לומר: 'חג הסכות שבעת ימים לה'', מה חגיגה לה' אף סכה לה'. ואף על פי שכפי הפשט הביאו פסוק זה ללמד על עצי הסכה, עקר כונת המדרש לא בא אלא להורותנו, כי שמחת סוכה זו צריכה שתהא לה' ולא שתהא כולה להנאה גופנית.
(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, נר ג, חלק ו, פרק א, סי' קמו)
כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה
"שבעת ימים" - ימי הסוכה העליונה העומדים תמיד להריק השמן הטוב על סוכת דוד... ומפני זה אמרו רז"ל שחל שם שמים על הסוכה.
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קכט במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עא])
ט ע"ב
[בסכת] תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית
הענין השני - שצריכה להיות תחת השמים ולא יהיה סכך אחר מבדיל. כלומר, הבט מה למעלה ממך, השמים ושמי השמים וכל צבאם, וראה מי ברא אלה, וקבל עליך עול מלכות שלמה, וכמ"ש (אבות פ"א): ויהי מורא שמים עליכם, ואל יפסוק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מהדעות הנפסדות והתאוות המשולחות כי זה מה שיתקן כלל המעשים. וכמ"ש (שם פ"ב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)
י ע"א
ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזין שקדים אפרסקין ורימונים פרכילי ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות
[עי' לקט באורי אגדות לעיל ו ע"ב בשם מאמרי ראיה]
י ע"ב
נוי סוכה
בחג הוא בחינת אור מקיף שזה ענין סוכה כנודע ופירוש מקיף הוא אור היותר גדול ותוספות פאר וכבוד... וזהו שבסוכות יש נוי סוכה, וכן בלולב ומיניו כתיב "הדר" יותר מבכל המצוות, הוא כנ"ל, שבחינת החג הוא תוספת כבוד כנ"ל.
(שפת אמת, ליקוטים, לסוכות, ח"ב, עמ' 106 במהד' אור עציון)
יא ע"א
כל שהוא מקבל טומאה וכו' אין מסככין בו
וכבר כתבנו כי הסוכה תרמוז לעולם התבונה ואין שום טומאה מגעת לשם, ולפיכך אם סכך בדבר המקבל טומאה פסולה. אבל הדפנות שהם מקום שהטומאה נאחזת משם, אם עשאן מדבר המקבל טומאה כשרה.
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד הסוכה, עמ' קל במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עב])
וכל דבר שאינו מקבל טומאה וכו' מסככין בו
והיה הסכך הכשר מדברים שאינן מקבלין טומאה, לְמַה שהדברים ההם הם חסרים ובלתי מתוקנים במינם, כגון גולמי העצים אשר אין להם שום צורה ובית קיבול, שבשבילה ייקראו כלים או הדברים אשר אינן ראויים למאכל וכיוצא בזה. לרמוז רמז חזק שהפחיתות והחסרון הנמצא בטבע האדם, אם מצד הרכבתו ואם מצד צורך הדברים אשר הוא חסר מהם או שנמצאו בלתי שלמים, הוא המבדיל הבדל רב ועצום בינו ובין אלהיו, אשר כבודו שוכן למעלה מעשרה.
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלו במהד' עוז והדר)
יא ע"א - כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו
[הסוכה היא סמל לבית היהודי בין העמים. הסכך מסמל את התורה והאמונה שהם הרוח המושל והכוח המניע את ישראל. התורה טהורה ולכן הסכך אינו כשר מדבר המקבל טומאה. כל מה שעלול לקבל טומאה אינו בכלל אמונתנו. מה שמחובר לקרקע, הוא ארציות, ואינו מתרומם משפלות העפר, רחוק מהתורה. אבל הדפנות מסמלות את התרבות שאנחנו לומדים מהגוים, הדברים שנחוצים לחיינו כדי לנוכל לעבוד את ה' ולקיים את הסכך, היינו התורה, כגון מזון, לבוש, אומנות, מסחר, כתב ונימוס חברתי - ולכן הן כשרות גם אם מקבלות טומאה ומחוברות לקרקע.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 179)
יא ע"ב
תעשה ולא מן העשוי
11
(עקידת יצחק, בראשית שער א, עמ' טז-יז במהד' עוז והדר)
ואד יעלה מן הארץ מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו' הניחא למאן דאמר ענני כבוד היו
46-48
(העמק דבר בראשית פרק ב, פסוק ו)
כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו
49-50
(עקידת יצחק, ויקרא שער סז, פרק ז, עמ' רלז-רלח במהד' עוז והדר)
יש עוד ענינים פרטיים, מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה
ב ע"א
ב ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"ב
ז ע"ב
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יג ע"א
יד ע"א
טז ע"א
טז ע"ב
יח ע"א
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כה ע"א
כה ע"ב
כו ע"א
כו ע"ב
כז ע"א
כז ע"ב
כח ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א
לב ע"ב
לג ע"ב
לד ע"ב
לה ע"א
לה ע"ב
לו ע"א
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"א
מ ע"ב
מא ע"א
מא ע"ב
מב ע"א
מב ע"ב
מג ע"א
מג ע"ב
מד ע"א
מה ע"א
מה ע"ב
מו ע"ב
מז ע"א
מז ע"ב
מח ע"א
מח ע"ב
מט ע"א
מט ע"ב
נ ע"א
נ ע"ב
נא ע"א
נא ע"ב
נב ע"א
נב ע"ב
נג ע"א
נג ע"ב
נה ע"ב
נו ע"א
נו ע"ב
או נאמר "סוכה" - סוך ה', דהיינו השכינה שהיא נקראת אות ה'א אחרונה שבשם כידוע, סוככת על האדם בהיותו יושב בצל סוכה, כמ"ש בזוה"ק בפרשת אמור וז"ל: בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפא עליה מלעילא ואברהם וחמשה צדיקיא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. עכ"ל. זהו סוך ה', דהיינו השכינה סיככה עליו.
או נאמר, סוכה, האותיות הקודמות לה בא"ב הם אותיות הדי'ן, רמז למה שאמרו ז"ל [תנחומא אמור אות כב]: ראשון לחשבון עוונות.
או בא לרמוז ע"פ מה שכתבו המפרשים טעם לעשיית הסוכה מיד לאחר יוה"כ, שמא יש בנו מי שמחויב גלות, על כן ציוה הוא יתברך לצאת כל איש מביתו ולשכון תחת פסולת גורן ויקב, והוא דוגמת גלות. זהו מה שנרמז לפניה אותיות "הדין", ר"ל שהם יצא דינא מלפני מלכו של עולם להיות גולה ישב בסוכה ויועיל לו.
ונקדים תחלה מה שאמרו ז"ל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לו לאדם מתי ישא אשה, וכיון שהגיעו כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו של אותו האיש[קידושין כט ע"ב]. והנה האשה נקראת סוכה, שהיא סוככת על בעלה ומשמרתו מן החטא, ע"ד אומרם: דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא [יבמות סג ע"א], וכתיב "נקבה תסובב גבר". זהו מה שפתח בראש דבריו סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה, ר"ל המשהה את עצמו מליקח לו אשה עד למעלה מכ' שנה, הרי זה פסול וגרוע, כי תיבת אמ'ה במספר קטן עם ג' אותיות גימטריא שנ'ה, לפי שיעברו רוב ימי בחרותו והוא בהרהורי עבירה, כדבריהם ז"ל. והמצוה לישא בן י"ח, כמ"ש בפרק דחסידי: בן י"ח לחופה [אבות פ"ה משנה כא] , וכתב שם הרע"ב ז"ל די"ט "אדם" כתובים בפ' בראשית, דל חד לגופיה, פש להו י"ח, ר"ל כשישלים י"ח ויכנס לי"ט. ולכן תיבת סוכה גימטריא במספר קטן י"ט, שבתחילת י"ט יאות לו להזדווג ולא יעבור.
אמנם הענין הוא, לפי שאמר הכתוב "כי יגנוב איש שור או שה וכו' חמשה בקר ישלם תחת השור" וכו' [שמות כא, לז], וכתבו המפרשים טעם גלות מצרים הוא מחטא מכירת יוסף, ולפי שהם גרמו ליעקב אביהם להיותו מצטער כ"ב שנה על יוסף, לכן נגזר עליהם לשבת מאתים וכ' שנה, כ"ב לכל שבט, אלא לפי שהשבטים מתו בחו"ל, ויתר להם עשרה שנים, וישבו שם רד"ו שנים. ע"כ. וידוע כי יוסף נקרא שור, וכתיב ביה "כי גנוב גונבתי" וכו' [בראשית מ, טו]. והשי"ת הסכים עמהם כ'ב יכו'ל במכירה הזאת, משום הכי שילם להם עשרים דור בארץ, כי היה דינו כ'ב יכו'ל כדין מי שגונב שור, שמשלם חמשה בקר תחתיו, אף כאן ע"י גניבת יוסף שנקרא שור, גרם להם לשבת בה ד' דורות, א"כ צריך לשלם להם ד' דורות חמשה פעמים, שהם כ' דור. זהו מה שפתח בראשית דבריו סוכה, שהיא א"י שהשי"ת מסתכל ומביט בה תדיר, שנאמר "עיני ה' אלהיך בה" וכו', וכתיב "והיו עיני ולבי שם כל הימים" [מלכים א' ט, ג], זהו סוכה, סוך ה', שהיא השכינה כדלעיל. שהיא גבוהה למעלה מכ', דכשהגיעו למעלה מכ' דור, נפסלה ונחלטה מידם בעוונותינו הרבים, וגורשו ממנה ויצאו קדמה וימה, וישנו להם בגלות תחת המטה, שנא' "שכבו לארץ חוצות", ומאז לא היו יכולים לצאת ידי חובה בקיום מצוותיה של תורה כדלעיל. זה שסמך לו פרק הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו [לקמן כ ע"ב].
ושבעת ימי הסוכה, אף על פי שהם רומזים לשבעת ימי הבנין, מכל מקום בהכנסתם לבינה, ושלש ראשונות חשובות כאחת, הרי עשר ספירות, על כן סוכה שאינה גבוהה עשרה פסולה, והגבוהה למעלה מעשרים פסולה, כי מחצית השקל, והשקל השלם הוא עשרים, דהיינו 'יוד' במילואה. וזהו סוד עשר ספירות מלמעלה למטה באור הישר, ועשר מלמטה למעלה באור החוזר, בסוד נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו (ספר יצירה פ"א מ"ח).
והענין הג' שתהיה צלתה מרובה מחמתה, כי זה מה שיורה הוראה שלמה על שיהיה עיקר היותו על החסיה והבטחון בצל סוכתו של הקב"ה בכל מעשיו ועסקיו יותר ממה שיבטח בעצמו ולא בטוב מזלו, כי אף על פי שפרנסת העולם מוטל על ב' ההנהגות יחד, כמו שנתבאר בשער הג', המחוייב שיהיה ענין הצל הנזכר רב על החמה, והוא שיאמין כי מה שיתנהג בו הוא יותר ויותר מצד ההשגחה, ומעט על צד ההנהגה השמימיית המכונה בחמה, וע"ד שאמר שלמה בספרו (קהלת א) "תחת השמש" - כלומר תחת השמים...
שהחמה מרובה מהצל גם הוא פסול, למה שיורה ג"כ על ההריסה ופרוץ אל ה' לראות, אשר על זה נאמר (חגיגה יד ע"ב): הציץ ונפגע, הציץ ומת. והראוי והנאות מה שנאמר (מיכה ו): והצנע לכת עם אלהיך. ומהטעם הזה עצמו סוכה גבוהה למעלה מעשרים או הפחות מעשרה פסולות, כי בשתיהן נפסדה הכוונה בין למעלה בין למטה.
סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. הטעם בזה מפני שהמעלות כלולות מדין ורחמים נמצא מדתן עשרים, ולפי שלמעלה מהם אין העין שולטת אם עשאה בזה השיעור פסולה. ועוד יש בדבר סוד פנימי נעלם, כי עשרים אמה כנגד עשרה מדרגות הנתפשות בהרהור הלב וכנגד עשרה ידיעות נעלמות בלתי נתפשות, וכנגדן בחוץ עשרה נאצלות וביו"ד כלן נרמזות, ומי חכם ויבן את זאת. ומשם ולמעלה אין בהם וכל שכן במה שלמטה מהם יכולת להשיג, והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וכתיב (במדבר כד, יא) ברח לך אל מקומך, פליאה דעת ממני.
"בסֻּכּת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻּכּת. למען ידעו דרתיכם כי בסֻּכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ד' אלקיכם". בכתובים האלה נבין בינה למה פרט כאן "כל האזרח" דוקא יותר מבשאר מצוות, עד שמשמע שחידש יותר בתיבת "האזרח", או שפרט כונתו יותר. גם נתינת הטעם של "למען ידעו" צריך להבין, ומה בכך אם ידעו כי הושיבם בסוכות או לא? ולא מבעי למאן דאמר [לקמן יא ע"ב] שישבו בסתם סוכות, לא בענני כבוד, ודאי צריך להבין מהו הזכר, ולמה צריך זכר? וגם למ"ד שישבו בסוכות ענני כבוד, גם כן חויבנו להבין, למה פרט הזכר בסוכה יותר מבשאר המון הפלאות אשר נעשו בימי צאת אבותינו ממצרים, כמו בקיעת הים, שלא חויבנו לתת עליהם זכר במעשה, או ירידת המן, וכדומה. גם צריך להבין למה פרט כאן "אני ד' אלקיכם" יותר מבכל המצוות. גם יש להבין ולעורר סמיכת טעם של פסוק "וידבר משה את מועדי ד' וכו'" (ויקרא כג, מד)...
הנה לנו לדעת במדע והשכל ולכתוב בדרושנו הטעם הנודע מהטעמים החיצוניים בענין הסוכה, כי היא באת לנו להורות לדעת כי רק כמו אוהל עראי חיי האדם הנה עלי חלד, ומהר ישא ויטולטל "טלטלה גבר" (ישעיהו כב, יז), יעבור מני ארץ או אל מרומי מעל או (ח"ו) אל עמקי תחת, לזאת באת לנו להורות כי נעזוב משכנותינו ונשב בסוכות אוהל עראי. ועל כן חיוב הסוכה בדרך עראי דוקא, ואם היא למעלה מעשרים אמה פסולה, להורות כי לא ירד הגבר להשתקע הֵנָה, רק לגור פה עלי אדמות עדי ימלא צבאו (ע"פ איוב ז, א) ויטול חבלו. ע"כ מן דרך המוסר לעזוב המותרות מטובות העולם הזה כיון שאינן תכליתיות.
וכן היתה כוונת ה' יתברך שהוליך את ישראל בסוכות ממצרים, להורותם בעת יסדם כי לא זו התכלית, לקבע בקביעות ולדמות חס ושלום בציור רעיונו שאין עולם אלא אחד, וזה הטעם נודע.
גם הנה ממי יוכר העיקר שהוא המואס הבלי שוא בעת עזבו מטעמות נעמות חלד? יוכר רק מהאיש אשר בידו למלאות שפק תאותיו, בידו להתענג על רוב טוב ושעשועי הבל המרמים רעיון נבון, והוא ימאסם, בו יוכר שמאס בתנואות הבלים, וכי רצונו לא הטה שכלו מני דרך האמת והצדק. אך בו יוכר, כי לא בְּדַל אשר אין בחילו להשיג חפצו והוא יעונה, בו לא יוכר כי מאס [העובר] וקירב הנצחי...
ועתה נבוא לביאור כתובינו אלה... והוא כמו שיבאר לקמן כדי שתזכרו שאין העולם הזה קביעות לכם, רק ארעי, והעיקר בזה הוא האות כי "כל האזרח בישראל ישבו בסֻּכּת", פירוש, האזרחים והעשירים, אשר משכנות מבטחים להם והמה יעזבו ארמנותם ויבואו להסתופף בצל הסוכה, בהם תהיה לאות אם יעשו זה בדעת נכונה, להם יִוָדע שהעבר והכּלֶה הוא טפל, והם ישבו בסוכות "למען ידעו דרתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", בעת הוצאתים ממצרים אשר הולכתים אז על שמי מעלי גרם ההצלחה ועם כל זה הושבתים בסוכות, להורותם כי אף שכוח הצלחתם היתה לעשות להם בתים, עם כל זה הושבתים בסוכות באהלי ארעי, להורות שגם עתה האזרחים אשר ידם משגת להקבע בזה העולם במעדנות, עם כל זה ישימו ללבבם כי אך הבל הוא. וכיון שיתבוננו שהעוה"ז הוא כלה ונפסד, ישימו ללבבם כי אף בשעה שאינו מצהיב להם פנים בזה העולם ומתנהג עמהם, עם כל זה הוא רחמים כי לוקח מהם ההבל והשקר, ונותן להם הטוב האמתי תמורו, וזה אמר כי "אני ד'", הנני ד' בעל הרחמים אפילו בשעה שתדמו לכם שאלקיכם חותר להתנהג בדין בעוה"ז הכלה, מ"מ הלא ד' הנני בזה, והכל תדעו מהסוכה.
אך כיון שהסברתי שעולם הזה הוא כלה ונמאס ונפסד, תאמרו כי מה לנו לשמח בכל שמחה ולשוש במועדים בשמחה הבָלה והכָלה, טוב לנו למאוס בכל אלה! על זה אמר לא כן, רק במועדים אשר צוה ד' לשמוח בהם, החיוב לשמוח ולשוש על כל טוב, וגם השמחה הזאת תופסת מקומות גבוהים ונישאים, וזה בעצמו הוא רצון ד'. וזה אמר, אף שענין הסוכה מבטל עולם הזה ושמחתו, מ"מ "וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל", שהורם שצריך לשמוח במועדים.
ובזה ג"כ נבין לאשורינו למה צוה ד' לחוג חגֵנו ביום הקדוש בעת חג האסיף. אך באמת כי אך עתה הוא העיקר העת אשר תחייב התבוננות בביטול העולם הזה, ולא עד מהרה יפעול זה בלבבו, בראותו כי כל אשר לו ירבה, ע"כ [הֶבִינַנוּ] מלכנו בינה, לבל נטעה באלילי כסף ואלילי זהב, ולדעת כי אף אם יחיל טובו, ויעלה שיא שמים, "כְּגֶלְלו לנצח יאבד" (איוב כ, ז), ורק אם טוב המעשים ותורה בידו אז יצלח נצח. ועיקר הכוונה אז דוקא, בהיות לו כל טוב והוא לא יפנה לבו רק לעבודת ד' ותורתו, וידע כי הבלי שוא המה הבלי העולם הזה ורוח ישאם ממנו ינחת ד'.
לטקסט
והטעם כי הפוחת מעשרה מקצץ נטיעות, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם, ואין לפחות העשירית מן המנין, לפי שהיא שלימות הכל והיא קשר כולם ועמה הייחוד שלם, ואין למאורות העליונות רשות להשפיע לתחתונים אם לא על ידה, ואלו היו משפיעים שלא על ידה היה זה קצוץ נטיעות, ולפיכך אין לפוחתה מן המנין.
ושיהיה צלתה מרובה מחמתה, לרמוז לנו שתהיה מדת רחמים גוברת על מדת הדין, כי מי יוכל לסבול חום האש הגדולה, ואנן צל סכך בעינן, שמשם רחמים גמורים באים ולא צל דפנות שיש בהם דין.
לטקסט
אחר עבור כל ימי קציר, הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה, כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כג) "באספך את מעשיך" וגו'. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כג) "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות". כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי לעוררו כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומיעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להיישרה זאת כמו שיבוא במקומן, שער סז פרק ז.
וכאשר תשאלהו למה אתה יוצא בתחלת החורף מביתך שהוא דירת קבע אל הסוכה הקטנה הזאת שהיא דירת עראי, ותקחו ביום הראשון אלו הד' מינים, הלא ישיבך הדעת היותר המוני שיאמר בזה, והוא, כי בחג האסיף הזה נצא מבתים מבטחים ומשכנות מנוחה, לשבת בסתר עליון ולבוא תחת כנפיו, כי הוא המכין טרפנו ואשר עשה כל צרכנו, ועל הכול אנו חייבים לבוא ולשמוח לפניו ולולבינו בידינו לשבח ולהלל למי שהספיק בידינו כל הטובות ההנה אשר אספנו אל בתינו, כדי שיוסיף ויתן לנו כהנה וכהנה בשנים הבאות חלף הודאותינו. והנה בזה הוא מודה על אמונת השכר והעונש.
...חג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, שהוא זמן תחילת ימי הגשם והקור, אשר ציווה אותנו שנצא מבית קבע אשר אנחנו יושבים כל השנה לשבת בסוכה שהיא דירת עראי ותחת אויר השמים, הפך מה שעושין אז כל העולם, כי הם נאספים מהשדות או מהחצרות אל בתים ספונים בארז. כלומר, צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם, ובואו, חֲסו בצלי, כדי שיהא קבוע בלבכם אימות מה שהנחנו מהשחרור העולמי, כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים, חיים שמחים, חיים מאושרים, חיים מופנים מרוב העמל והטרדה אשר תחת עול הענינים הזמניים מבלי המשך תועלת עצמי לסוף כמו שאמרנו, חיים טובים ומתוקים... והנה להיות זאת הכוונה המיוחדת בזה החג באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה, בשם החג הזה, גדרו "חג הסכות", אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב סחורות ורוב תבואות וכל מידי דאקרי נכסים, ויוצאין אל סוכה קטנה זו אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושלחן וכסא ומנורה, שהוא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים, כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה שהיא דירת עראי כמ"ש התנא (אבות פ"ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא... כי הנה המרבה בענייני העולם הזה ממעיט בקנינים האמתיים, הנה הוא באמת מרחיב בית האשפות ומסיג גבול הטרקלין.
באמרם, בפרק קמא דסכה: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, היתה כונתם, שבאה מצות סכה זאת ללמדנו, שלא ישים אדם בטחונו בגבה ביתו וחזוקו ותקונו הטוב, ואף כי יהיה מלא מכל טוב, ואל יבטח בסיוע שום אדם, אף על פי שיהא אדון הארץ ומושל בה, אבל ישים בטחונו במי שאמר והיה העולם, כי לא לבדו היכלת והאמונה ובמה שמבטיח אינו מתנחם ממנו, כדכתיב: 'לא איש אל ויכזב' וגו' (במדבר כג, יט). ולו לבדו המחסה והמסתור, כדכתיב: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהלים לב, י) ונאמר: 'אמר לה' מחסי' וגו' (שם צא, ב): ולהעיר לאדם על זה, באה מצות סכה בזמן הזה אחר אספת גרן ויקב בארץ ישראל, כמו שנאמר: 'באספך מגרנך ומיקבך' (דברים טז, יג), לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהאוצרות מלאים כל טוב והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזק בדר ביתו להשמר בו מזרם וממטר ומרוח ושאר פגעים, לפיכך צוה לצאת מביתו החזק וישב בסכה, כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם יתברך ויתן אל לבו, כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה, הכל בא לו ברצון השם. ועל זה רמזו, לעשותה מפסלת גרן ויקב, לזכר זה שאסף הפירות לאכל והפסלת לסכך, בתתו מטר בעתו. ויזכר, שכל שמירת גופו וכל אשר לו מאת השם יתברך ולא יבטח באשר לו.
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - נקט דוקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה, כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו, כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט. על כן נאמר "כל האזרח", הרוצה להיות כתושב בעולם הזה, ולא כגר, אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי, כדי שיכיר בפחיתות ערכו, שאינו בעולם הזה כי אם גר ולא תושב, כמדייר בי דיירי. ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם "בצל שדי יתלונן", כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים, כי אם בהיקף שבעה עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם, וזהו בצל שדי, ולא בצל קורות בתיהם ארזים.
והנה יעצה לנו התורה בסוכות, שהוא סוף ימי תשובה, לקבל על עצמנו גלות, ולהיות כל העולם נחשב בעינינו כתוהו וכצל, ולכך אמרו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע, וימינו כצל שבין לילה היה ובין לילה אבד, רוח נושב ואיננו, ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וכל ימיו תהיה עינו למעלה לשוכן שמימה, כאמרם (ירושלמי, הביאו הרא"ש וטוש"ע סימן תרלא) שיש לעשות סכך בענין שהכוכבים נראים מתוכו בהירים, ויהיה לבו לשמים, ואולי יחוס הקב"ה על נכה לבב ועני היודע מצב שפלותו, וכי כל שבתו בארץ מעט ורע כל היום, מי גבר ימלט מפגעי ונגעי זמן ותמורת הימים, וא"כ הקב"ה חומל דל ויתנחם על עפר ואפר, וזו עצה עמוקה לעשות בז' ימי סוכות, כי אז הדין עדיין מתוח ותלוי עד שמיני עצרת, שיש לנו לשמוח, ובטוחים אנו בחסד ה' שיצא לצדק דיננו, הנה עצה זו על ז' ימי החג. אבל האיש הירא וחרד לדברו של מלך מלכו של עולם, לא תהיה לו סוכה זו לבד בחג הסוכות, כי אם כל השנה יהיה לו הכל לדירת עראי, וילין בצל סוכה ויצא מדירת קבע, ויהיה הכל בעיניו כגר וכאורח בעלמא... וזהו שרמז הפסוק [ויקרא כג, מב] "בסוכות תשבו ז' ימים", זהו הכלל שזה ודאי להמלט מהדין, אבל "האזרח", דהיינו צדיקי ישראל הנקראים אזרחים, ע"ש אברהם אבינו הנקרא אזרחי מעבר הנהר, "ישבו בסוכות" תמיד מבלי הפסק ומבלי זמן כלל, כי אם תמיד ישבו בסוכות מבלי מניעה כלל, ותמיד יהיה כל העולם אצלם לדירת עראי כנ"ל.
התהליך שעובר האדם מישראל והאומה בשנת השמיטה, מתבצע בחג הסוכות בתקופה קצרה - קורס מזורז להתנתקות מהקבע.
דוקא הסמל של חולשה וארעיות הפך לסמלו של הקב"ה, שהוא כל יכול ואינו צריך לא מבצר ולא ארמון, אלא גם בסוכה רעועה ינצח וינקום את נקמתו בגוים, וכמו שמסיים הנביא עמוס (עמוס, יא-יב): "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנפלת... למען יירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם". כלומר, מהסוכה הזאת יצאו לרשת את הגוים... ולכן קבע הקב"ה לישראל את חג הסוכות... כל החג הזה הוא סמל של אמונה ובטחון שלם בה'. הסוכה היא הסמל הממשי והמוחשי למופתים הגדולים שלמעשה מצטמצמים למופת האחד הכולל - סכיכת הקב"ה, הגנתו על ישראל ארבעים שנה במדבר מול אויבים ומול סכנת הציה והשממה... והלא זה נס עצום שנמשך ארבעים שנה, ואין לך אמונה ובטחון יותר מזה באלקים המסוגל לכסות ולסוכך על עמו כך... וכדי להזכירנו את גודל כחו וגדלותו וכל-יכולתו, ציווה הקב"ה להיכנס ממש לאותן סוכות שבהן דרו אבותינו ארבעים שנה במדבר, ובכך להבין את גדולתו. וכמו שאמרו חז"ל: "אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".
לטקסט
לטקסט
מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה, הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם מהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם. וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת. והעשיריות כולם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקודש, איש ואיש כפי מעלתו, ונקראות אורות או אספקלריאות, יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר, וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות, עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי, כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין... אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד... יראה שהכל יהיה כפי מה שיהיה החסרון, יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות, ויש לא כל כך. והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חז"ל אשר הכבוד האלקי למעלה מכלן. ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פ שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה, הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה, ותמיד הוא למעלה מהעשרה, ומשם הושפע השפע האלקי על העולם הזה השפל, הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו. והוא כוונת מאמר "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ירצה, בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה, ואתה "בין שני הכרובים", כלומר שיהיו לך מהלכים שכליים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים... וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט, מעולם לא עלו למעלה מעשרה, אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט, כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפילו משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן... אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה, ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כולם הבדל גדול מאד.
וידוע כי העולם העליון ביו"ד, ועולם התחתון בה', כמבואר בגמרא (מנחות כט ע"ב) להדיה, בי"ה בראם. ולכך השר שמתדבק בשירתו למעלה ביו"ד, נעשה מן שר שיר בתוספת יו"ד, ולמטה בזה העולם התחתון נעשה שר"ה ובחיבור ע' עשרה. וזהו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, הן שבעים סנהדרין, הן נושאי מרכבה שכינה למטה... ולכך נאמר על מושב סנהדרין "שער", "עלי שער", שהוא ע'-שר. היוצא מזה הכל היה תלוי בשירה. ומזה תבינו מה שאמרו (סוטה מח ע"א): משבטלו סנהדרין בטל השיר. וזה אמרו [איכה ה, יד] ז"קנים משער שבתו", והיינו שער הנ"ל, ע'-שר, ופסק השיר כנ"ל.
אמרינן בסוכה דלא ירדה שכינה למטה מעשרה... אם כן בגילוי הראש, י"ל דבשוכב, או יושב על הקרקע כבימי חז"ל, כיון דלמטה מעשרה הוא לא שייך טעם שכינה למעלה מראשו. אלא דצ"ע מהא דהנכנס לבקר וכו' לא ישב לא ע"ג מטה וכו' מפני ששכינה למעלה וכו', וכתבו התוספות שם דמיירי כשמוטל ע"ג קרקע, וא"כ הוי למטה מעשרה...
אמנם בדרישה (יו"ד סימן שלה) כתב לדברי תוספות שכתב הטעם שישב ע"ג קרקע ולא ע"ג כסא משום שאין נאה שיהי' יושב למעלה מהחולה כשהחולה מוטל על הארץ, והר"ן כתב משום שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה אין ראוי שישב למעלה ממקום השכינה, וכתב דלתוספות צ"ל דטעם שהשכינה למעלה ממטתו של חולה לא קאי כ"א אמתעטף ויושב לפניו, אבל להר"ן קאי אכולה מילתא גם אהא דלא ישב לא ע"ג כסא. ולפי דרכנו אשכחנא טעם נכון לדעת תוספות, כיון דצ"ל דמיירי דוקא כשיושב ע"ג קרקע, א"כ הוי למטה מעשרה ואין שייך שישב למעלה ממקום שכינה.
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" - על דרך "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיהו ו), כי עצי השטים מקיימים להם היריעות לעשותם אהל חזק ומעמידים אותם כמו שהנבדלים ברוחניותם הם משפיעים אלו הגלגלים ומעמידים אותם... ולזה אמר "עשר אמות ארך הקרש" וגו', כי הוא ממש מה שאמרו לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והעשרה הוא מספר עולם השכליים שהנביאים יש להם מהלכים ביניהם כמו שביארנו בשער מד.
"וירד ה' על הר סיני" - רז"ל אמרו למעלה מעשרה. וצריך לדעת למה הוצרך לומר "אל ראש ההר" כיון שגבוה הוא עשרה מההר, פשיטא שאפילו לראשו לא הגיע. ואולי כי בא לשלול שלא ירדה שכינה לצדדי ההר ואפילו למעלה מעשרה, הגם שמצינו לו שאפילו במקומות הנמוכים ירדה שכינה כל שיש ממנה לארץ י' טפחים, וצא ולמד מהמשכן בכל מקום אשר יחנו בני ישראל ישכון שם כבוד ה', כאן בהר לא ירד אלא על ראש ההר, ולזה מצא משה עלות אל ראש ההר, וכאומרו בסמוך "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר". וצריך ליישב עדיין למה לא אמר הכתוב וירד ה' על ראש הר סיני? ואולי שחש לטעות בכוונת דבריו, כי לעולם ירד על כללות הר סיני ראשו וצדדיו ואומרו על ראש לצד שלא השרה שכינתו ממש על ההר בבחינת כל חלק וחלק מההר יקרא מקום שכינת ה' שמה ראש להיותו עליון ממנו והבן, לזה אמר בסדר זה "וירד ה' על הר סיני" - למעלה מעשרה, ואחר כך חזר להודיע מקום שירד שמה שהוא אל ראש ההר.
'אלה מסעי בני ישראל' וגו' (במדבר לג, א) - המסעות הם כמו גליות והם מכפרים. גם מי שמכתת רגליו והוא גולה למקום תורה והולך ללמוד, אז מסע שלו על פי ה', לכן היו הראשונים מתגרשים מביתם לילך ללמוד תורה, ובפרט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו ותלמידיו, וסימנך 'צא ולמד'.
הכהן הגדול בעבודתו לבש בגד מיוחד, שסימל בשבילו ובשביל כל מי שראוהו את המושג הזה של משגיח העולם ועול מלכות שמים - והוא הציץ... ומה היה הציץ הזה? אמרו חז"ל: "הציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו שתי שיטין [שורות]: יו"ד ה"א [השם של ארבע אותיות] מלמעלה [בשורה העליונה] וקדש למ"ד [המלה "קודש" והאות למ"ד אחריה] מלמטה [בשורה התחתונה]". והסיבה שכתבו אותו בדרך זו, היא כדי ששם ה' יהיה תמיד למעלה, וש"הקודש" יהיה קודש לשמו, משועבד לו. המלים "קודש לה'" הן סיסמת עם ישראל. הכהן הגדול נושא את הסיסמה על מצחו כהפגנה קבועה - שכל מעשי ידינו, כל מחשבותינו, וכל חיינו מכוונים למטרה אחת: קודש לה'. להתקדש ע"י קבלת עול מלכותו. והאותיות בציץ היו בולטות... כדי לסמל שהקב"ה בולט ומצוי, ואע"פ שאין רואים אותו, הוא נמצא, מציץ ומשגיח.
הכרובים הסוככים היו דמות תינוק, רומז על הבל שאין בו חטא, דהיינו תינוקות של בית רבן שהם מבטלין גזירות. והרמז של הכרובים, אמרו אפי רברבי ואפי זוטרי. אשר בזה מתורץ שאמר (שמות כה, יח) 'שנים כרבים' ולא אמר 'שני' כרבים, כי לא היו שוים בבחינה אחת. ויש בזה סוד גדול. אמנם מה שנראה, רומז להרב עם תלמידו, הרב אפי רברבי, והתלמיד אפי זוטרי. 'ופניהם איש אל אחיו' (שם שם, כ), 'והיו עיניך ראות את מוריך' (ישעיה ל, כ).
מה שביקשו מאהרן לעשות עגל ותלו "כי משה לא ידענו מה היה לו"... כי שמעו מפי משה שהיה כבוד ה' חונה על הכרובים, כדכתיב [שמות כה, כב] "ונועדתי" וכו', וכרוב הוא פני אדם זוטרא, ושפטו כי השפעה באה ממרכבה קדושה אשר מימין פני אדם, ועל ידי שפעו בא על דמותו, והיותו למעלה אפי רברבי, כשיורד מלמעלה למטה נתקטן ונעשה אפי זוטרא. אבל מכל מקום הוא דמותו פניו משור וזהב, ומשה הוא מימין, כדכתיב [ישעיה סג, יב] "מוליך לימין משה", וא"כ היה אהרן משמאל כנודע שהיה אז לוי, ובמרכבה מימין פני אדם וכן פני שמאל פני שור, וא"כ שפטו, בעוד משה היה - היתה השפעה יורדת מימין מרכבה מפני אדם לפני אדם אשר זו של זהב, אמנם כעת אשר מת משה, והנהגה באהרן היותו משמאל, אם כן יורד שפע משמאל שבמרכבה שהוא שור אל למטה, ושם שור זוטא של זהב שהוא עגל של זהב אשר שם יהיה כבוד חונה כמו על אפי זוטא של אדם.
וע"ד הקבלה: "יעקב יוסף" - יעקב הוא הכרוב, וכן יוסף, וזהו שאמר: אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא "נער", הוא שכתוב (הושע יא, א): "כי נער ישראל ואהבהו". וכתיב ביוסף: "והוא נער".
וע"ד הפשט: "שנים כרובים", זכר ונקבה היו, להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה כחבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא (נד ע"א)... ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם נקבה... והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן, כענין שראה יחזקאל "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם", ודרשו רז"ל: היינו כרוב היינו אדם, אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה. אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים, כענין שכתוב (משלי ה, יח): "ושמח מאשת נעוריך", וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתעלה עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי.
בית המקדש הוא קבוע, הנבנה כשמגיעים אל המנוחה והנחלה בירושלים. לכן הוא נקרא על ידי שלמה המלך בית עולמים: "בנֹה בניתי בית זבֻל לך, מכון לשבתך עולמים".
ע"ד הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים, שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת... כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים... ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים... זהו דעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים... ומפני שהכרובים לדעתי הם רמז למציאות המלאכים, והמלאכים רבים, על כן נוכל לומר לפי זה כי באה מלת "כרובים" לרמוז על לשון רבים, וה' אלהי ישראל עליהם, כאמרו (תהלים פ, ב) "יושב הכרובים", ואם כן מלת "כרובים" מורה שני ענינים: לשון רבים, ולשון נערים, מלשון רביא... נוכל לומר לפי זה כי טעם היות הכרובים עומדים בשליש המשכן, וכן בבית המקדש בשליש הבית, כמו שאמרו רז"ל בריש פ"ק דסוכה, והוא השליש התחתון, היה זה מפני שהמלאך שלישו של עולם, כלומר חלק שלישי מן העולם, ולפיכך הונחו בשליש התחתון כדי לבאר שאף על פי שהמלאכים חלק שלישי והעליון, הלא הם התחתון אצל העליון הרוכב עליהם.
על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם" (עמוס ט). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך, הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר "וגדרתי את פרציהן", ועל הריסות הסכך אמר "והריסותיו אקים", ועל קיומה והעמדתה לעד אמר "ובניתיה כימי עולם"...
אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר "דיר" כתרגומו וצורתו, ואל ההיכל "סוכה", שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה, והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים ככוכבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצה הרביעית.
ואם תאוה נפשך לדעת, מאחר שהסוכה היא נגד ענני כבוד כמאמרם ז"ל [לקמן יא ע"ב], והם היו מוקפין לנו מארבע רוחות, מדוע אכשר רחמנא בשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח? לזה אשיבך מלין. דע כי הנה אמרו המפרשים טעם למה מצות הסוכה דירת עראי בעינן, לפי שהיא רומזת לדירת עוה"ז, והאדם בעוה"ז אורח נטה ללון, היום כאן ומחר יבוקש ואיננו. משום הכי דירת עראי בעינן. וידוע כי העוה"ז נברא בה'א, כאומרם ז"ל [מנחות כט ע"ב] על פסוק "כי בי-ה צור עולמים", ע"ש. לכן אכשר רחמנא דפנות הסוכה שנים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, כצורת הה'א שבה נברא העוה"ז, שהיא דוגמת הסוכה וכאמור.
ואם יפלא בעינינו איך תוכל דירת עראי כסוכה להגן עד שבלא היסוס נוכל עוד לקחת אותה כדוגמא לההגנה והבטחון שלנו, איך יוכל בנין של "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" ליהפך למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב - מוכרחים אנחנו להגיד גלוי לפני כל באי עולם, שאמת נצחית היא, שדוקא זאת הסוכה, שהיא נבנית דוקא בצורה כל כך קלושה, עד שמצד צורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה להיות לנו למגדל עוז ולמבצר מפני כל אויב ומתנקם. כי באיזה אופן תוכל הסוכה הפרוצה ופתוחה מעברים ליהפך לבית דירה? הוי אומר לא מפני החוזק החמרי שבמחיצותיה הקלושות והחלשות, אלא מפני שהחוק, דבר ד', הוא אשר גזר אומר שבימי החג הקדוש הזה, חג האסיף, זאת היא בית דירתנו.
זה יהיה לנו לימוד לדורות, כי להאומץ הדרוש לנו לבנין ביתנו, כלומר בנין הבית הלאומי שלו, זקוקים אנו דוקא לאימוץ הרוחני, לאימוצו של החג, לאימוצו של דבר ד' הקיים לעד. ואם כלי המשחית היותר חדישים יכולים לפרוץ פרץ נבעה (ע"פ ישעיהו ל, יג) גם במבצרים היותר חזקים, יכולים למגר גם חומות נחושת עבים, הרי אין בכחם ולא בכח שום כלי יוּצר שבעולם להפיל את החומה החזקה והבצורה של החוק, ומזה נדע שהחוק, הוא יהיה מבצרנו הנצחי ומשגב לנו. גם כעת, בשעה שאנו ניגשים לבנות מחדש את ביתנו הלאומי על ארץ אבותינו, נכיר נא את האמת המוחלטת, שהחוק הרוחני שהוא דבר ד' אשר גזר אומר שבית ישראל יבנה, הוא הוא חומתנו הבצורה, למרות מה שהעין הקלושה של האדם לא תוכל להכיר חסנו ועוזו.
וכשאנו באים לבנות את סוכתנו המגינה בעדינו גם בהמתתו של יצרא דעבודה זרה, בכל המובנים שלו, העתיקים והחדשים, יהיה נא נגד עינינו, שהחוסן שלנו יהיה החוק חוקנו חוקי תורתנו הקדושה העומדים וקימים וחיים לעד!
אמנם, אנו צריכים להדר את הסוכה, ונויי סוכה מלוים את הסוכה תמיד, ואנו רגילים מדורות עולמים "לעטר אותה בסדינים המצויירים ולתלות בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים, יינות שמנים וסלתות" (לקמן י ע"א), זאת היא הסוכה הארץ-ישראלית הטפוסית, כלומר, הננו נקראים גם להדר את החוק שהוא מעוזנו. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב). אנחנו הננו מוכנים לעמוד על הגובה העליון של דבר ד' במוסרו הטהור, להיכנס עם כל אחינו לא רק במדת החוק, הדין, כי אם גם לפנים משורת הדין. והיתה לנו סוכתו למגדל עוז מפני אויב סלה (ע"פ תהילים סא, ד), ובית ישראל יבנה בארצו בכל עוז תפארתו, וסוכת דוד הנופלת תקום לנו במהרה בימינו אמן.
לטקסט
לטקסט
...שהדבר הבא בהזדמן אי אפשר שיפול על השלמות והיושר והכיוון הראוי אליו מכל צדדיו... על כן צריך לעשות המצוה לשמה. ואמרו תעשה ולא מן העשוי.
"ואד יעלה מן הארץ"... לא היה ע"י מטר שהיא הנהגת העולם וקיומו, וזה אינו בא אלא ע"י פגיעה זו תפלה, כי כן יסד מלכו של עולם, משא"כ באותה שעה שנצרך ללחלח את האדמה בשביל יצירת האדם שהיה דבר חידוש בשעתו, על כן עלה אד. [ואפילו לר"ל, סוכה דף י"א, דמפרש ואד יעלה מן הארץ שהוא ענן, מ"מ לא היה ענן של גשם שמשקה בעומק האדמה].
"למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתם מארץ מצרים אני ה'" - והוא שידעו וישכילו כל הדורות הבאים מה שבחר הא-ל יתעלה בחיי הסיפוק, והתוחלת בא-ל יתעלה להנהיג האומה הזאת בהם בהוציאם מארץ מצרים, כל ימי היותם במדבר מ' שנה לא חסרו דבר, עם מה שיצורף להם מחיי הצמצום והסיפוק, לפי שעם זה ולא באופן אחר יוכלו להגיע לכלל הדעת את ה' ועשות דרכיו, כי הוא הנרצה מהם מתחלה ועד סוף, כמ"ש (שמות ג) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים" וגו'. ולזה, תחת הכניסם לארץ נושבת, נהגם במדבר מ' שנה, ותחת הביאם אל בתי ארזים, סבבם בעננים אשר המציא לכבודם להגין עליהם לבל יכם שרב ושמש, כיום המעונן הלזה שאין בו לא חום ולא קור.