כט ע"א

כט. כל זמן שמאורות לוקין סימן רע וכו' ומאותות השמים אל תחתו

26-38
"והיו לאותות" - כי בתנועת המאורות ובמהלכם נעשים אותות ומופתים בשמים דם ואש ותמרות עשן, וכמו שדרשו ז"ל: כשהמאורות לוקין סימן רע לעו"א, שנאמר: "ומאותות השמים אל תחתו".

(רבינו בחיי, בראשית פרק א, יד)

כט. לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שישראל מונין ללבנה וכו' ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין

30-42
ידוע מ"ש חז"ל בשביל הרבה עוונות המאורות לוקים. ואין הכונה כמו שחשבו רבים שהוא קדרות שמשי וירחי, שחושבים אותו הזמן ורגע ומקומו לפי מהלך וטיב סיבובם, כי זה באמת בא לפי חשבון ואינו באמת לקוי המאורות, כי אם יעשה אדם מחיצה בפני נר שלא יבהיק אור, וכי זה ליקוי לנר? הלא הנר דולק כדרכו, רק המניעה מהמקבל שמסך מבדיל בינותם. וכן הדבר בליקוי חמה ולבנה, כי אין העדר אור במאורות החמה, רק הירח או צל ארץ מפסיק במאורות ההמה שלא אפשר ליושבי הארץ להנות מאורם, ואין זה לקוי מאורות. אבל לקוי מאורות האמיתי הוא שיש במאורות ההם העדר אור ומיעוט כח פעולתם, וכמו שמצינו לפעמים כתמים שחורים וכדומה בשמש וירח, ואותו מקום הוא אור נעדר, וזהו אינו תלוי בחשבון וסיבה וטעם לדעת איך ואימת יהיה, רק אצבע אלהים הוא לפרקים, וזהו ליקוי המאורות שדיברו בו חז"ל. וזהו שבא בעון יושבי ארץ, כמ"ש חז"ל באריכות. ואמרו ליקוי לבנה הוא בשביל ישראל שמונים ללבנה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

שישראל מונים ללבנה

30-31

ואמרו כי גוון השחרות הנמצא בה הוא מענין מתאבלת על ישראל המונים ללבנה כשהם שרוים בגלות, ועל זה אמר שלמה (שיר השירים ו, י) "יפה כלבנה ברה כחמה", נתן היופי ללבנה והברירות לחמה, לפי שהלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה שהיא מתפעלת מן הזכר כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש, וכן אין אשה אלא ליופי, אבל בחמה הזכיר "ברה" כי האור שלה ברור, וממה שהזכיר בחמה "ברה" אתה יכול להביא שאין הלבנה ברה, ואל תתמה בזה, שגם השכינה שהיא כח הלבנה היא שורה עמהם בגלות ומצטערת בצרתם, שנאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לא צר".

(רבינו בחיי שמות פרק יב פסוק ב)

ישראל עמוסים מיני בטן, בסוד ספירת מלכות, שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות, כוללות מכל עשר הספירות. זהו סוד ישראל מונין ללבנה. כי ידוע סוד לבנה של מעלה הוא מדת מלכות, ואמרו בפרק אלו טריפות (חולין ס ע"ב), שאמר הקב"ה בפיוס לבנה: צדיקים יקראו על שמך. והרבות צבאיה בכוכבים (בראשית רבה פ"ו ס"ד), רומזים בכוכבים של מעלה וניצוצי הנשמות, ועליהם נאמר (דניאל יב, ג) 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות ריז)

שבעים שרים - מהם נמשך כתנות עור בע', אבל למעלה מהן בסוד פנימיות הקדושה אז כתנות אור ב'א', ונגד זה היה יחיד מופלא על ע' סנהדרין. וסימנך 'ראשו כתם פ"ז' (שיר השירים ה, יא), ונגד זה למטה הסנהדרין נקראים אלהים, 'אלהים' עולה פ"ו, והמופלא שעליהם שהוא עם אלהים עולה פ"ז. וזהו 'שרית עם אלהים'. ואלו שני שמות, שהם שם מ"ב הרמוז בבראשית שבו היתה הבריאה, והיתה בשביל 'אדם' העולה מ"ה כמנין ידו"ד במלואו (זהר חדש רות דף ע"ח ע"ב), ומ"ה ומ"ב עולים פ"ז, וישראל נקראים אדם (יבמות סא ע"א), וסימנך ישראל מונין ללבנה, כי 'לבנה' עולה פ"ז.

(של"ה, פרשת תולדות, תורה אור, אות כו)

כל תוספות הקדושות בסוד המוספים רומזות על העתיד. ראש חודש כתיב (שמות יב, ב) 'החדש הזה לכם', ישראל מונין ללבנה. ואמרו במדרש רבה בפרשת בא (שמות רבה פט"ו סכ"ו), כי גדולת ישראל כמו אור הלבנה. מן אברהם אבינו עד שלמה המלך היו ט"ו דורות, אז אור הלבנה במילואה, 'וישב שלמה על כסא ה'' (דברי הימים א' כט, כג). וכמו שמט"ו יום ואילך ממעט אור הלבנה עד כ"ט לחודש, ואז היא לגמרי פגומה, כך סך דורות היו משלמה עד צדקיהו, וכתיב (מלכים ב' כה, ז) 'ואת עיני צדקיהו עור'. אמנם לעתיד אור חדש על ציון תאיר, ו'יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה' וגו' (ישעיה ל, כו). זהו סוד מוסף ראש חודש.

(של"ה, פרשת פינחס, תורה אור, אות ד)

...דאיתא בשילהי מסכת שבת (קנו ע"א): האי מאן (דנולד) דבחמה יהי גבר זיותן וכו', ורזוהי גליין (פירוש, מי שנולד במזל חמה, יהיה יפה תואר ומגלה סודותיו, כשמש הזה שהוא גלוי לכל), מאן דבלבנה רזוהי כסיין (מכסה סודותיו), כלבנה שהיא מכוסה... ומתוכן הדברים יבואר מה שאמר הכתוב בפרשת בא (שמות יב, ב) "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם", ולכאורה מה שאמר מלת לכם תרי זימני, הוא אך למותר. ויבואר על פי מה שאמרו חז"ל בכמה דוכתי (כתובות קיב ע"א): אסור לגלות סוד העיבור וקידוש החודש לעובדי כוכבים, שנאמר (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", והיינו נמי מהאי טעמא, לפי שידוע שישראל מונין ללבנה והיא המזל של ישראל, וכבר הובא לעיל: האי מאן דבלבנה רזוהי כסיין. וזה שאמר הכתוב "החודש הזה", רצה לומר, הלבנה שנקראת "חודש" כמו שאמרו חז"ל בראש חודש בכמה דוכתי (ר"ה פ"ב מ"ז): אם נראה החודש בזמנו, הכוונה בזה, שהלבנה היא מזל שלכם, ולכך תמנו ללבנה. לכך מסיים "ראש חדשים הוא לכם", שלא תגלו סוד העיבור לעובדי כוכבים, לפי שמאן דבלבנה רזוהי כסיין, והלבנה הוא מזל של ישראל, וזהו שמדייק "לכם" שני פעמים.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת פינחס)

לבנה... אם היא מכוסה למטה, חצי כדור שהוא למעלה לצד רקיע מאיר, כנודע בסיבובי כדורי, ולהיפך, אם היא מאירה למטה, מה שהוא לצד מעלה חושך ולא אור. ולכן אמרו ישראלים נמשלים ללבנה [מדרש תהלים כב, יב], כי גם הם כמותה, אם הם מאירים למטה ביקר וגדולה וחמדת הזמן, הם חשכים למעלה קמי שמיא, "וישמן ישורון ויבעט", ואם הם חשכים למטה, הולכים דלים וסובלים גלות הולכים קדורנית בלחץ אויב, הם מאירים למעלה, וכבוד ה' עליהם חופה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ד-ה). ישראל מונים ללבנה ונמשלים ללבנה, משום תוכן ההתחדשות שהוא ניכר ומתגלה בה, שהם עתידים להתחדש כמותה. וכן מילוי הלבנה סימן טוב הוא לישראל. וראשי חדשים הם זמן כפרה לישראל, שנפשותיהם של ישראל מתחדשות כמו שהלבנה מתחדשת אז בהתכסות פניה ובהתחדשות אורה. כי תיקון התשובה למעשי החטאים הוא בגדרי התשובה של החרטה והעזיבה והקבלה להבא, אבל כל חטא, אם בקום-ועשה או בשב-ואל-תעשה, יש לו סיבה במיעוט יראת ה' ואהבתו, והתמעטות זו של היראה ואהבה הרי היא חולי בנפש, הגורם לקלקול המדות, שהן חוזרות וגורמות לגופי עברות, שריפויו של חולי זה הוא מוכרח לפני תיקון תולדותיו, שהם פרטי החטאים עצמם, וריפוי זה הוא בא ע"י התחדשות הנפש כברי' חדשה בזמנים הנתונים והקבועים לכך. על כן "תקעו בחודש", בזמן ההתחדשות, "שופר", שאין בו דברים מפורטים כי-אם מעורר מגלה וקובע אהבה ויראה, תקיעה בחסד כנגד אהבה, ותרועה בגבורה כנגד יראה, ומיטיב את המדות ברגשות הנפש ע"י חרדת קודש. "בכסה", שהחודש מתכסה בו, שהתכסות הכתמים שבהתחדשות זו היא קבוע "ליום חגנו", ולפיכך אפשר להיות יום המשפט, שהוא בזמן הכפרה הכללי, יום חגנו, כי כמו שנתן חוק וזמן ללבנה בחידושה וכיסויה, כן "חוק" הוא "לישראל" ו"משפט לאלהי יעקב", שקבע לבניו ולעמו את זמן הכפרה בהתחדשותם והתכסותם. ואחרי שאנו עוסקים מקודם לחזק את האהבה והיראה והמדות הטובות, שהן הסיבות הנכונות לביטול החטאים, באים אנו לזמן החשבון הפרטי בימי התשובה הבאים עלינו לטובה.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שלז-שלח)

ישראל מונים ללבנה ונמשלים ללבנה כמבואר בברכת קידוש לבנה, "שהם עתידים להתחדש כמותה". עכ"פ יש יחס גדול לישראל אל הלבנה. ומילוי הלבנה סימן טוב הוא לישראל.
בענין התשובה יש ב' דברים: א' כלל, ב' פרט. הכלל הוא כי כל דבר חטא אם יהיה בקו"ע או בשוא"ת יש לו סיבה בהכרח, והסיבה הוא מיעוט יראת ד' ואהבתו, כי השלם באהבת ד' לא יתרשל ממ"ע, והשלם ביראה לא יעשה שום דבר נגד רצונו ית'. ולפ"ז השב, קודם שמתקן עצם החטא, צריך שיסיר הסיבה, שיהי' נכון שלא יוסיף לחטא. ע"כ ראש לכל תשובה צריך שישוב את שבות אהבתו ויראתו ובזה יבא אל המלך לתקן עוותתו. והנה כשם שהחטא הוא סימן לדבר שיראת ד' ואהבתו רחקו מלבבו, כן הוא עצמו גורם עוד להרחיק אותו יותר, כי עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע"א), ואי אפשר לאור אהבה ויראה לפלש במקום אשר נסתמו חרכי אורו. ומיעוט האהבה והיראה גורם כמה מדות רעות, והמדות הרעות הן בעצם הגורמות לגופי העבירות, ע"כ צריך להגדיל האהבה והיראה, והן יהיו גורמות להסיר המדות הרעות, ואז יקרב לתיקוני העבירות עצמן.
והנה על המעשים, התרופה היא לשוב בעזיבה וחרטה ככל עיקרי התשובה. אבל מיעוט האהבה והיראה חולי הוא, מוטבע בנפש. אמנם ישראל נמשלו ללבנה, וזהו ענין כפרת ראש חדש, שנפשותיהם של ישראל מתחדשות כברי' חדשה בכל ראש חודש כמו שהלבנה מתחדשת. ע"כ כיון שישוב, יוכל לקנות לנפשו שלמות חדשה כאילו לא עבר עבירה מעולם. וזו היא סגולה לתשובה שיהי' כתינוק בן יומו, וכמו שהאריך רבינו יונה ביסוד התשובה.
והשי"ת מאהבתו לישראל קבע יום המשפט דוקא בר"ח, שאז כמו שהלבנה בחידושה, ופני' הקודמים אינם נראים בה, כמו כן, נפשות ישראל התלוים בה מתחדשות. וע"כ אין מקום לקטיגור לקטרג, כי בעצם הנפש אין הכתמים נראים, וכיון שהכתמים שגרמו העונות אינם נראים, קל הוא לקבוע אהבה ויראה ומדות טובות מחדש כאילו לא חטא. ע"כ בא השופר, שאין בו דברים כ"א מעורר אהבה ויראה, כי התקיעה בחסד נגד אהבה ותרועה בגבורה נגד יראה, ומטיב את המדות, ע"י החרדה ורגשות הנפש. וז"ש "תקעו בחודש" שמתחדשים מחדש, ונקל לקבע אהוי"ר ומדות טובות, "שופר" שבא לשם כך, "בכסה" שהירח מתכסה בו ה"נ אין כתמי הנפש נראים ואין להזכירם "ליום חגנו". ע"כ אפשר להיות בו חג, כי אם היתה הנפש נכתמת איך תשמח ותחוג, "כי חק לישראל" כמו שחק וזמן ניתן להלבנה בחידושה וכיסויה כן הוא חק לישראל שמתחדשים ונכסים ואין כתמי העונות נראים בהם, ע"כ הוא "משפט לאלהי יעקב" שקבע לטובת בניו ועמו, ע"כ אין להזכיר בר"ה עון וחטא, שהרי אנו עוסקים מקודם לחזק את האהבה והיראה והמדות הטובות כדי שיהיו לנו סבות נכונות שלא נחטא עוד, ואח"כ, בימי התשובה הבאים עלינו לטובה, אז זמן חשבון פרטי הוא.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפט במהד' תשס"ה)

וזה ענין הסנהדרין "כחצי גורן עגולה" (סנהדרין לו ע"ב), כי העיגול השלם כצורת לבנה ראוי להם שהם מקבלים אור מ"שמש ומגן ד' אלקים" (תהלים פד, יב), וע"כ מונין ישראל ללבנה. וכמ"ש צדיקים נמשלו ללבנה כדאמר לה קוב"ה (חולין ס ע"ב) "ליקרו צדיקי על שמך.... ודוד הוא הקטן" (שמואל א' טז, יח), דהיינו שיהיה ניכר לכל איך שהם מקבלים כל טוב ואורה מאת השם ית' בכל עת ורגע, שבשמש אין זה ניכר כל כך רק מצד ידיעת השכל שהרי היא עצם מאיר, מה שאין כן בלבנה, ניכר שכל קבלתה מצד עמידתה נוכח השמש. וכנסת ישראל כמו כן כל פעולתה להראות בעולם מלכותו ית' וש"אין עוד מלבדו", וכל חיים ואור רק ממנו ית', ולהראות גלוי לכל שתמלא הארץ דעה ויהיה חזק כקנין מוחשי, וזה נמשל לירח. וסנהדרין הם שמכשירין את ישראל לזה.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 255 במהד' תשסב)

"לפרקים - עד כמה? אמר רמי ב"א אר"י עד שלשים יום" - באשר נקח דעת מצבא השמים כאמור: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ומכל צבא השמים היותר קרובה אלינו ונטפלת ביותר למקום מושבנו כדור ארצנו היא הירח, על כן, חליפות הזמן שע"פ הלבנה שישראל מונים לה, ג"כ מזה הרעיון של המכוון הפרטי שיש ביצירתה לצורך ארצנו, פועל ג"כ על חידוש ההרגשות שראוי לחדש ברכה. וע"כ ראשי חדשים המה ג"כ זמן כפרה לישראל, לחדש רוח חדש תחת רוח כהה, ולברא לב חדש באור דעת ויראת ד'.

(עין איה, ברכות נט ע"ב, אות קסג)

קידושה של הזמניות, הבא מכוח קדושתם של ישראל, מתגלה הוא על פי כיוונו של המאור הקטן, השייך ומיוחד להנהגת מהלך הארץ, ולפיכך לבני האדם הדרים עליה, וליחוסי זמניהם, שישראל מונים ללבנה. ולפיכך כנסת ישראל נמשלה ללבנה, בסדר ההשגחה המובלט בה ביחוד, מלבד שיטת הטבע הכללית, שהחידוש התמידי של יוצר בראשית מופיע בה. וביחס של משל זה מתבטא ערך נצחיותם של ישראל ומלכותם, החיה והקיימת, עטרת ותפארת למעמסת קדושתם מתחילת הוייתם שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו... הפניה המיוחדת כלפי מעלה בברכה של הקידוש והחידוש הזה היא הקבלת פני אביהם שבשמים, של אלה הבנים לד' אלהיהם, הדבקים וחיים בו, אין לה ענין ישיר בעצמה מצד שבת בראשית, שאין מקדשים אותה בו, שהוא יסוד הראשית של כל עיקר הופעת מציאות הזמן ממקור-ההויה האלהי, אלא ביחוד במוצאיה של השבת ובתכיפות המשכה והשפעתה לימי המעשה, עם הכנת דברי נחמות הגאולה מתוכה, במצב מבושם בשמחות ורקודים, של ההתעוררות וההתרוממות היפה כלבנה ובכלילותה משוש כל הארץ, לעומת העתיד של ההתעלות הפנימית עד כאור החמה וכאור שבעת הימים, בקריאת חומות הישועה ושערי התהלה בהיות ד' לאור עולם ואלהינו לתפארתנו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לז)

[גם הישמעאלים לקחו את הלבנה כסמל, אבל אצלם הוא בגודל הלבנה בתחילת החודש. גם הם מזרע אברהם, שעליו נדרש "יהי אור" - זה אברהם, וקיבלו מעט מאמונתו של אברהם, אבל האור שלהם הוא קטן, כי חשכת הבערות כיסתה את רוב אור הלבנה, ואילו אמונת ישראל מלאה אור כירח באמצע החודש, נקייה מכל ערפלי הבערות. אבל כשאנחנו נלחמים אתו אסור לנו להיות כמותו, לנהוג בפראות ובקנאות כמותו. זה רמוז בהגדה של פסח, "יכול מראש מחוש" - האם נסתפק באור הדק של הלבנה בתחילת החודש? "תלמוד לומר ביום ההוא" - אנחנו צריכים להשתמש באור המלא שלנו כמו אור לבנה בט"ו ניסן, כי תפקידנו בעולם הוא להפיץ אור בעולם.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 122-123) לטקסט

שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה

30-31
לפום ריהטא יש קושיות גדולות: ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה, והלא מעלת חמה עדיפא, והא ראיה, משה נתעלה פניו כפני חמה [ב"ב עה ע"א]. איתא בזהר (ח"א דף מו ע"ב), שהענין שהאומות מונין לחמה כעת סיבובה, כמו שנאמר (קהלת א, ו) 'הולך אל דרום וסובב אל צפון'. וכן הם הרשעים, כמו שכתב רש"י ז"ל בקהלת (שם). אבל מעלת החמה בעמידה, זהו מעלה גדולה לישראל, כמו שאמר יהושע (יהושע י, יב) 'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון'.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות רלט)

ואמרו במדרש הנעלם מהזהר חדש (פרשת בראשית דף יד ע"א), כי האומות מונין לחמה וישראל מונין ללבנה. ולכאורה איפכא מסתברא. אמנם כשאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, לא נתפייסה עד שאמר לה הקב"ה ישראל לימנו בך וצדיקים יקראו על שמך (חולין ס ע"ב). והענין, כי ישראל בעולם הזה בחשיכה, ולהאומות מאיר. וכמו שהלבנה היא בחשיכה ממשלתה בלילה, כן ישראל בגלות הדומה ללילה. וכמו שהלבנה פגומה ואחר כך נתמלאת בהתחדשות, כן ישראל פגומים בעולם הזה ועתידים להתמלאות. ושחרות הלבנה רמז שמתאבלת על גלותינו. ואמרו במדרש (שמות רבה פט"ו סכ"ו) 'החדש הזה לכם', כי היו ט"ו דורות מאברהם עד שלמה שהיה מולך בכיפה, ואז נתמלא אור הלבנה, כי כן הלבנה בט"ו לחודש אז היא באורה הגדול. ואחר כך מתחיל למעט אורה עד סוף החודש והיא לגמרי מכוסה, כן התחיל להתמעט לאחר שלמה עד דור כ"ט שהוא צדקיה ונתחשכה, שנאמר (מלכים ב' כה, ז) 'ואת עיני צדקיהו עִוֵר'. אבל יהיה 'אור הלבנה כאור החמה' (ישעיה ל, כו), ו'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), ויתחדש אור חדש ועל ציון יאיר.

(של"ה, פרשת בא, תורה אור, אות ג)

כה... קדושתנו שאנו מקדישין אותו יתברך היא כפולה... אנו מקדישין בקדושת הגוף, ובקדושת הנשמה שאנו מוסרין חיותנו עבורו יתברך בשביל קדושת שמו, 'נחשבנו כצאן לטבחה' (תהלים מד, כג), ועושין בשמחה כענין שנאמר (שיר השירים ב, ה) 'כי חולת אהבה אני', שאני כנסת ישראל אוהב אותך בחליי, כלומר, בעת קבלת היסורין. מה שאין כן באומות העולם כתיב (ישעיה ח, כא) בעבודה זרה שלהם 'והיה כי ירעב והתקצף וקלל [במלכו ו]באלהיו'. ועל כן רוב(ם) המלכים בשלש(ה) שעות הראשונות מניחים כתריהם ומשתחווים לחמה כדאיתא בעבודה זרה (ד ע"ב), כי החמה לעולם אינה פגומה. אבל ישראל מונין ללבנה שהיא פגומה, ולפעמים מלאה, ועל הכל מברכין, כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה (ברכות נד א), על כן מונין ישראל ללבנה... הרי מבוארת בבא ראשונה מהמדרש (ילקוט שמעוני ח"א רמז קצא):... 'החדש הזה לכם' - אתם מונין לו ואין האומות מונין לו.
ב' קדושת הגוף, זיכוך חמרם לקרבו לרוחניי, דהיינו מצד הפרישות והקדושה... להזדכך החומר שלא יהא גס ועכור רק הזדככות, ויתגבר השכל על החומר, באופן שיהיה החומר בטל במיעוטו נגד השכל. וזהו ענין... (עמוס ז, ב) 'יעקב כי קטן', כלומר, מצד החומר. מה שאין כן עשו הוא הגדול, חומרו עב וחזק. והוא יצא ראשונה מבטן אמו, כי הזוהמא זוהמת הנדה כמו שכתבו המפרשים, על כן הוא 'אדמוני' (בראשית כה, כה), והכבד כולא דמא, ורדיפת אש התאוה הכל בכבד, ואש הוא עד אבדון תאכל, ומכח אש השורף לא יכול להתקרב וליהנות מהאור. וזהו ענין שהאומות מונין לחמה, אורה של חמה אש הוא, ו[ל]עתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה (נדרים ח ע"ב). מה שאין כן הלבנה אור היא ולא אש, לסיבה שקבלה האור ואינו שורף. וכן מצינו בהדיא במדרש רבה בפרשה הזו (שמות רבה פט"ו סכ"ז) וזה לשונו: מה החמה היא של אש כך הם עתידים לידון בה, שנאמר (מלאכי ג, יט) 'כי הנה היום בא בער כתנור' כו'. וכשם שהלבנה היא של אור כך ישראל נוחלין האור, שנאמר (תהלים צז, יא) 'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה', ואומר (ישעיה ס, א) 'קומי אורי כי בא אורך'. ואז מבואר בבא שניה מהמדרש (ילקוט שמעוני ח"א רמז קצא):... הגדול מונה לגדול. ונקרא בשם 'גדול' ולא 'בכור', כי הבכור שהיא הקדושה היא ליעקב, ועשו הוא הגדול, כלומר, בעל חומר גדול, היוצא ראשונה בזוהמא באש התאוה השורף, ואז חושך ולא אור, על כן מונה לחמה.
כו... גם כן מרומז במה שמונין ללבנה נגד התורה, אמר הא סימן טב [ילקוט שמעוני שם]... שהקב"ה נתן תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ותורה שבעל פה לא כתבה להיות סימן ביד בני ישראל, מה שאין כן תורה שבכתב העתיקו אותה האומות, על כן מסר הקב"ה בעל פה תורה לישראל שיהא להם סימן... עוד נודע לחכמי האמת (זהר ח"ב דף קנו ע"א), כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם נקראים חמה ולבנה, על כן ישראל מונין ללבנה, כי תורה שבעל פה היא סימן המסור בידם, זהו שאמר רב נחמן זהו סימן טב.

(של"ה, פרשת ויקהל פקודי, תורה אור, אותיות כה-כו)

ועיקר בחינת תקון והתחדשות הלבנה נמסרה לישראל, כי ישראל מונין ללבנה, וקידוש החודש תלוי בב"ד כשאומרים מקודש החודש כמו שדרשו רז"ל על הפסוק "החודש הזה לכם". והענין הוא כך, כי כל איש ישראל צריך להרחיק את עצמו מהטבעיות ומתאוות הגופנים כנ"ל, אך להשתוקק בכל לבו ונפשו רק לרצון הבורא ב"ה, ולידע שברצונו ית' תלוי הכל וברצונו ית' הוא מנהיג כל העולמות עליונים ותחתונים כמאמר הכתוב "ה' ברצונך העמדתה להררי עוז". ולזה אנו מונין ללבנה, לידע כמו שהלבנה מחמת שרצתה יותר מרצון הבורא ית"ש ועי"ז נתמעט אורה, על כן אנו בני ישראל צריכים ליזהר מתאוות המותרות ולהתרחק מטבעיות, רק תשוקתנו יהיה לקבל עלינו רצונו ית"ש בשמחה, כי בידו ית"ש לשדד המערכות ולפעול הכל כרצונו ית"ש... והעיקר הוא להתרחק ולברוח מהטבעיות וגופניות ומאומות העולם בתכלית הריחוק, כי המה משוקעים מאד רק בטבעיות ובתאוות גופנים, ולזה המה מונים לשמש, כי השמש מרמז לטבעיות, כי כמו שנבראת באורה כן הוא עתה כמאז ולא נתמעט ולא נתרבה אורה כלל, וכדאיתא בספר קדושת לוי על חנוכה שמש ידע מבואו פירוש כי היא בבחינת חק אחד כאשר גזר לה הש"י בעת בריאתה כן היא גם עתה אבל הלבנה אינה כן כי פעמים באה בארוכה פעמים באה בקצרה [והאומות העולם הם בבחינת טבעיות ולכן הם מונים לשמש שהוא ג"כ בחי' טבעיות אבל אנחנו עמו בית ישראל צריכים להתרחק מהם בתכלית הריחוק כמאמר הכתוב ובחוקותיהם לא תלכו כי התחברות עמהם גורם ח"ו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם] ולכן צריכים להתרחק מהם בתכלית הריחוק אך לראות לגשת אל הקודש להשתוקק לרצונו ית' ולדבק בעשר קדושות הרמוזים במשנה קדושת ארץ ישראל קדושת הר הבית וההיכל כמאמר הכתוב "והתפללו אליך דרך ארצם" וגו'...
איתא: ישראל מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה. הענין הוא לבנה היא בחינת מיעוט, שמעטה את עצמה, וגם ישראל ממעיטים את עצמם לפני המקום, כמאמר הכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", ודרשו רז"ל שאתם ממעיטין עצמכם לפני, היינו שיש להם בחינת הכנעה, שורש כל המדות טובות. ואברהם אבינו ע"ה תפס בזאת המדה ואמר "ואנכי עפר ואפר", וגם משה רבינו ע"ה אמר "ונחנו מה", ודוד המלך ע"ה אמר "ואנכי תולעת ולא איש". כי בחינת הכנעה ושבירת הרוח הוא חביב מאוד לפני הקדוש ברוך הוא, כמאמר הכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה" וגו', והוא בחינת תשובה, בחינת ה"א, וצדיקים גמורים בחינת יו"ד קטנה. וזהו "שפת אמת תכון לעד", שישראל נקראים בחינת אמ"ת. ובדרך רמז מלת אמ"ת ר"ת של א"פר מ"ה ת"ולעת, לרמז לאותה בחינה שתפסו בו אבותינו כנ"ל.

(רבי אברהם דב מאבריטש, בת עין, פרשת פינחס)

וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה, שהם בעל חסרון ומקוים השלמתן מהשם יתברך. אבל אומות העולם מונין לחמה, שאין להם שום חסרון לפי שאין להם שום השלמה, נדמה להם שאין חסרים כלום עד שאומרים "אעלה על במתי עב אדמה" וגו' (ישעיה יד, יד) לדמות לחמה. וזה כל חשק אומות העולם, שיהיה להם כל מאויים, שלא יצטרכו לדבר אפילו להשם יתברך. אבל חשק בני ישראל הוא שיצטרכו להשם יתברך והוא יהיה המשלימם, ואין חפצים כלל שלימות בלא השם יתברך. וזה ענין ירח שכל אורה מהחמה, ויש בה חסרון ומילוי בהשגת אורה על הארץ, כי כשסמוכה לחמה פניה המאירים למעלה ואין נרגש על הארץ אף על פי שבאמת יש לה אור. וכן חסרון שבשורש ישראל היינו בנגלה בהיותם בגוף נראה כחסרון אבל באמת אין חסרון כלל. וכן יש פעמים לקות ללבנה, והוא בשביל ארץ המפסקת בינה לחמה, והוא הגוף המעכיר ומאפיל מאור השם יתברך ואינו אלא זמן מועט וחוזר ומאיר.

(רסיסי לילה, אות כה)

וזה סוד שחשש יעקב אבינו שלא יעשה אלקי, לאשר הוא השמש שעובדין לה האומות, והאומות מונין לחמה ואנו ללבנה, שהוא מלכות הנקראת דוד ע"ה שהוא חי וקים. ולכך אומרים זה בקידוש הלבנה. וזה כלל הענין.

(שפת אמת, ליקוטים, לחודש ניסן)

הלבנה אורה בא לה מצד השתדלותה במהלכה לעמוד תמיד מקבלת, לקבל אור השמש, אבל החמה אורה עצמי לה מנדבת השי"ת בלא השתדלות. ע"כ אוה"ע מונין לחמה, כי כן שלמותם עצמית להם בלא השתדלות, וישראל ללבנה, שמקבלים את האור העליון ע"י מהלכם להקבילו, כמש"כ: "אחרי ד' אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה), אך התכלית הבאה מזה היא שעי"ז יזכו להאור המעולה שיזרח בהתכלל על ידם כל הבריאה לתכלית אחת... כשיבוא זמן התכלית, אז יהיה האור עצמי ולא ע"י השתדלות, כי ההשתדלות אינה כ"א קודם גמר התכלית, ע"כ גם השמש תיכנס במנינם של ישראל. כי לע"ל יבאו החדשים דהיינו חדשי הלבנה לכלל שלמות החמה ויהיה אורם גדול ועצמי בא בלא השתדלות, אבל יהיה חשוב מאד. כי האור שבא עתה בלא השתדלות אינו כ"א אור חלקי ופרטי ואינו ראוי כי אם לאוה"ע שהם רק פרטים, אבל ישראל הם כלל הבריאה, להם ראוי האור הכללי שיבא בהתאחדות של כל הבריאה כולה. ע"כ נמסר לישראל המנין מניסן שהוא המנין הכללי, ודוקא ללבנה שבאה זו השלמות ע"י השתדלות של היפוך הטבע. אלא שכ"ז שלא נגמרה השלמות עדיין ההשתדלות מוכרחת.. אבל לע"ל... תתאחד הבריאה כולה, ותהיה חלק עם ד' ונחלתו, כי כל העולם כולו כדאי הוא להם, ויקבלו שפע אור קדוש מהמלך הקדוש ב"ה, "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז ע"א).

(מדבר שור, דרוש א, עמ' יז-יח)

אוה"ע בכללם מונים לחמה. ולכאורה נראה כאלו ח"ו הדין עמהם, כיון שנוכל למנות בשוה לשניהם, הרי ראוי למנות להמאור הגדול החשוב, מה שאין אנו עושים כן, רק מונים ללבנה, המאור הקטן, אשר יקטן באיכותו וכמותו באין ערוך מהחמה. ועוד יתרה, כי לדעת רבים מהחוקרים אין להלבנה אור בעצם כלל, והיא נחשבת בין הכוכבים החשוכים אשר כל אורה תקבל מהשמש הלזו. אך גם בזה מצינו שינוי, כי כבר נמצאים אומות אשר התחקו גם הם להידמות אלינו למנות ללבנה, אף כי לא ידעו מהי סיבת דבר. אך גם ללבנה אין אנו מונים בשלמות, כי מניננו יהי' גם ללבנה גם לחמה. מנין החדשים בכללם יהי' ללבנה, אבל ביחוסם אל השנים עושים אנחנו עיבור בכל ג' שנים לא יגרע, והוא כדי שנשלים תמיד מנין שנותינו אחר תקופת החמה ג"כ. ומה לי כל הטורח הזה, וכי זוטר לנו מאור אחד למנות בו סדרי שנותינו?
אמנם לענין פשט הכתוב, כלל בזה ב' הענינים. "החֹדש הזה לכם ראש חדשים", יאמר זה לענין מנין החדשים שאינם נוגעים כ"א ללבנה, שהחודש הזה ראשית להם. גם אמר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", היינו מניין השנים שאנו רואים להשתוות גם לתקופת החמה, מ"מ החודש הזה ראשי הוא גם לענין זה. א"כ נראה מדברי הכתוב, שהמנינים האלה ענינים מיוחדים הם, יש להם תכליות מיוחדות...
גלגל החמה פועל בכוחו על כל היקום, והוא מניע תנועת החיים והקיום בכולם, ועי"ז נוכל לבא להכיר מציאות ד' וחכמתו ית' מדרך השכל... אם היו פעולות החיים נמשכות משני גלגלים, שהי' גלגל הלבנה פועל פעולתו כ"כ כמו גלגל חמה, בודאי יותר קשה הי' להבין האמת בשורש כל הפעולות [של] הקב"ה, שהוא אחד יחיד מיוחד ב"ה. אך הקב"ה עשה את האדם ישר, ואדה"ר קודם החטא היתה השגתו ע"ד נבואה... א"כ לא תהי' עבודתו כלל ע"ד השכל, ולא ישתבש בזה. אך הלבנה חשבה כי תהי' עבודת הברואים בני אדם על דרך ההכרה השכלית, קטרגה שיהי' נזק להכרת האמת באחדות ד' ע"י שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר א'... אמר לה הקב"ה "מעטי את עצמך", כדי שלא תהי' ממשלתך פועלת, לבל יטעו כ"כ. אך כל זה הי' צריך קודם מ"ת, אך אחרי מתן תוה"ק, שנגלה הקב"ה בענן כבודו לעיני עם רב, א"צ שוב להוראת השכל, כי עין בעין ראינו, א"כ מצידנו הי' אפשר גם פעולת הלבנה להיות כמקדם... ע"כ נצטוינו להורות על עיקר זה, למנות להירח, להבין כי מצדנו [ראוי] לנו להחזיר זכות הירח כמקדם, כאילו היתה פועלת פעולה שוה עם הגלגל חמה, כי ד' לנו לאור, ותוה"ק תנחינו מעגלי צדק, ואין אנו צריכים להוראות הראויות...
והנה, עד שהיו ישראל במצרים, והיו עדיין קודם מתן תורה, היתה כל עבודתם ג"כ ע"פ דרך השכל ככל הגוים. ובחודש ניסן, שאז נגאלו גאולת הנפש יחד עם גאולת הגוף, החלו לעלות במעלת התורה, ויצאו אז מעבודת השכל לבדו. ע"כ צוה הקב"ה שאצל מה שנמנה לחמה במנין השנים, כיון שעכ"פ היא המושלת, וצריכים אנחנו לעבוד את ד' בפעולותינו, והפעולות הן מדברים גשמיים הנפעלים מכח החמה אשר הטביע ד', אבל נמנה גם ללבנה, להורות שאין אנו צריכים לעבודתנו את היתרון של החמה, כי [גם כשיהיו] כמו קודם, שהיתה ממשלתם שוה, אנו היינו יודעים הדרך הנכונה.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' שז, שיח-שכ, במהד' תשנ"ז)

ישראל מונים ללבנה, ע"כ ביאר שכל מדרגות הבריאה ומשטרה היא ערוכה רק [כ]שרוח ישראל מרומם אותה, ואי אפשר כלל לעזוב רוח ישראל מכללות השלימות כי מהרה יפול כל בנין האושר האנושי, כי רק ע"י ישראל, תכונתם ודברי ימיהם נבנה כל אור העולם. ע"כ מנה יסוד הגלוי "שנים עשר מזלות בראתי ברקיע" (ברכות לב ע"ב), נערכים נגד חדשי הלבנה, שהוא ודאי לרוח ישראל המונים ללבנה, המאור הקטן, שאינם חפצים בגדולות גשמיות כ"א בחוזק כחם הפנימי לאלהים. "ועל כל מזל ומזל בראתי שלשים חיל"... והכונה שהדרך ששלמות העולם מהלך אינו כ"א דוקא ע"פ רוחם של ישראל, שהוא מיוסד רק על קיומם הלאומי. ע"כ נרשם בשנים עשר לעומת שבטי ישראל וערך הלבנה בסיבובה שהוא למספר שלשים, לחדשים הנערכים ללבנה. ובבא הכל למעלה העליונה ששם ערך הרבבות, שם מתאחד כח הלבנה עם כח החמה. אבל גם אז כשיבא השלימות למרום עוזו, היינו שהאור יתפשט בעולם כולו אבל הכל יהי' ברוח ישראל וחזקם הלאומי. ע"כ אמר ש"על כל גסטרא" שהוא הערך היותר שלם, "תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה כוכבים" כנגד ימות החמה. תליית הכוכבים מורה ג"כ על ישראל שנמשלים לכוכבים, מפני שכשם שהם מושלמים מצד עצמם כן הם משלימים חלקי המציאות הרחוק, כערך הכוכבים שהם עולמות מלאים, ואינם ניכרים לפי מעלתם כ"א ע"י עומק חכמה והוספת שלימות של דורות רבים. כן ערכם של ישראל אינו ראוי להחקר וא"א לאו"ה לעמוד עליו כ"א ע"י הוספת הרבה שלימות והתפתחות ברב הימים. והכוכבים הם כנגד ימות החמה, להורות שהשלימות שיהי' נשפע על אוה"ע המונים לחמה יבוא הכל ע"י ישראל, וישא תמיד עליו, גם בשלימותו והגיעו לתכליתו, חותמן של ישראל וגדולתן.

(עין איה, ברכות לב ע"ב, אות פג)

[הלבנה רומזת לאמונה מתוך מסורת אבות, כמו לבנה שמקבלת אור מהשמש. וזו דרכם של ישראל. ואילו הגוים מונים לחמה, שהם מסתמכים על חקירת שכלם ולא על אמונת אבות.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נב ע"ב) לטקסט

[יש י"א יום בין שנת חמה לשנת לבנה. י"א נקודות על המלים "לנו ולבנינו עד" בפרשת ניצבים, מזכירות לנו את ההבדל בין ישראל לגוים, להזכיר לנו לא להתערב בהם ולא לעשות כמעשיהם.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 111)
לטקסט

ואומות העולם לחמה

31
מה שאמרו חז"ל [ביצה ה ע"א] שני יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי, והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חשך, ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי. וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש, כי החמה לא שקעה ביום א'... אמנם למהלך לבנה היה בעשירי, כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב... ובתחלת הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה, לא נכחד יום אחד, והיינו למהלך החמה, כי אומות העולם מונים לחמה, ובמהלך החמה היה רק שס"ד, ולכך השטן בגימטריא שס"ד. אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר, כי נחלק יום ראש השנה לשנים, ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי, והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה, כי לא היה בשנה ראשונה רק שס"ד ימים, ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי, אין לשטן רשות וחלק בו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה גויים יחתו ואין ישראל יחתו

38-39
המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים. אמנם כשם שהגופים מטילים צל, ומעכבים את האור, ומלקים על ידי זה את המאורות, כן הצללים הרוחניים מעכבים את ההבהקה האורית של חלקים המקבילים להם. והצללים הם תולדות הדמיון, שלא הואר לגמרי בקרני השכל, או ההתפעלות, שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות, שלא ידע איך לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של הופעה חדשה בלתי מורגלת. וכל זה הוא בכלל מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, הגוים יחתו וישראל לא יחתו, הקשורים בחי העולמים, באור אין סוף, במקור הכל, באחדות השלם, שלפני אחד, המרומם מכל ברכה ותהלה, הם עומדים עדי עד על עמדם.

(אורות הקודש, חלק א, אות יב, עמ' טז)

בשביל ארבעה דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה

39-40
ואמרו במדרש רבה [בראשית רבה כב, יב]: "וישם ה' לקין אות" - הזריח לו חמה. והדבר תמוה, וכבר תמה במדרש רבה גופא, לאותו רשע יזריח ה' חמה? אבל בזה יובן ג"כ דברי גמרא [ע"ז ח ע"א] שביום שבת חרד אדם ואמר עולם חשך בעדי, עונותי הטו את אלה, כיון שראה אחר כך שיום הולך ומאיר, אמר: סדר של עולם כך הוא, ועשה יום משתה והודה לה'. וכבר תמהו, פיקח שכמותו לא ידע סדרן של מהלכי כוכבים וכדור הארץ?... כבר אמרו חז"ל בשביל ד' דברים חמה לוקה, ואחד מהם על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה. וכבר הבינו רבים זה הכוונה בליקוי הוא הניגוד שקורין ליקוי חמה ליקוי לבנה, ולכך צחקו צעירים על דברי חז"ל, שדבר זה טבעי הוא על פי חשבון, ויכול אדם לחשוב מהיום עד סוף עולם כמה שנים יהיה בו הליקוי המאורע באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ועל המדינות יאמר איזה ירגישו ואיזה לא ירגישו, וא"כ מה זה דיתייחס לחטא ועונש? אך באמת אין זה שם ליקוי, ואם יעמיד אדם דבר בפני נר החוצץ בינו לאורו, וכי הליקוי בנר? הלא הנר מבהיק אורו מבלי חסרון, רק חסרון במקבלים שיש כאן דבר חוצץ. ואף כאן בזמן נגודי הנ"ל, כי השמש והירח הולכין ומאירין מבלי השתנות, רק הלבנה חוצצת בפני חמה, או צל ארץ חוצץ בפני לבנה, ומה זה ליקוי אשר ייקרא לו? אך באמת הוא כך... כי לפעמים נמצא בחמה עצמה כתמים גדולים, כאשר מצאו בזמנים בכלי הבטה, וכתמים אלו אין להם סיבה ידועה, ומכל שכן זמן ידוע וחשבון, וכאשר יהיו בה כתמים, אין אורה מבהיק כל כך כמו בלי כתמים, וא"כ זהו ליקוי חמה באמת, כי החמה אפסה אורה, וזהו סיבת עונש, וזהו מאורות לוקין. ובאמת לעבירות שנולדו בנו אין אנו מרגישים בו כלום בהעדר קצת אור מהחמה, אבל קדמונים הרגישו למאוד בחסרון אורה ברוב או במעט, כי הוא חשכת אור... ולכך עונש גדול במה שקרה כתמים לחמה וקדרות, כי למאוד גברו, וזהו בסיבות חטאים שהזכירו חז"ל, ולפי גודל כבד עון, כן יקרה הליקוי והקדרות במאורות.
והנה אין לך אב בית דין גדול מהבל, שהיה נשמת משה ומשיח, וממש עיקר המרכבה, ונשפך דמו מאין קובר כלל, והיה קדרות גדול בשמש לפי גדול החטא, וזהו היה בטבת כמו שכתבתי לעיל, כי אז נהרג, והיה חשכה מרכבה לפי קדרות השמש יום ביומו, עד ששב קין בתשובה, שניתן לו אות שנתקבלה תשובתו, כי החמה שבה לאורה, ותמו ספו הכתמים בה. וזהו מאמרם ז"ל "הזריח לו חמה", שהחמה שבה כמקדם. וזהו ענין כי אדם הראשון כראותו כל כך קדרות וחשכות עולם, תלה בעצמו, וכאשר שבה למקדם, עשה יום טוב. ולכן תבין מ"ש במגילת תענית, כי ג' ימים ח' ט' י' היה חשך, כי חזר וניעור חטא קין שהיה על ידי שנאה, וכן היה בימי תלמי, שהיה הכל ממלשינות של פוחזי ישראל, כמ"ש יוסף בן גוריון, ולכך היו ימים אלו חושך בישראל בעונות הרבים, כאשר היה בימי קין.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

[צדיק שמת בעוון הדור, אין צורך להספיד אותו, כי הוא עדיין נחשב חי, ויקבל שכר על המצוות שהיה עושה אילו נשאר בחיים, כיון שהוא אנוס בזה שאינו יכול לקיים מצוות, והוא מצדו היה רוצה לעשות מצוות. אם מספידים אותו, זה נחשב שנספד שלא כהלכה. וזאת כוונת המדרש (בראשית רבה פרשה סד) שנאמר על אברהם "אל תבכו למת" - כי הוא נאסף לפני זמנו כדי שלא יראה ביציאת עשו לתרבות רעה, וזה כמיתת צדיק לפני זמנו בעוון הדור. ומיתת צדיק בעוון הדור נחשבת כביאת השמש בצהרים (מו"ק כה ע"ב), שאינו בגדר שקיעה אלא כאילו ליקוי חמה, שהשמש מאירה באמת אלא שהירח מונע מהאור להגיע.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ד ע"ב) לטקסט

בשביל ארבעה דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד

39-41
רז"ל שהשכילו בכל החכמות... וידעו את כל זה מענין לקות החמה וטעמה, באו להם ודיברו בה ע"ד משל ומליצה... אב"ד שמת הוא הירח שנמחק אורו בעת הקבוץ ועולה נשמתו. והנה הוא אז חשוב כמת. וכן מצינו הכמים שהיו בזמן הראשון יקראו השמש מלך והירח משנהו, ושבסוף כל חודש וחודש ימות ותצא נשמתו כשיחשוך מאורו. ולא נספד כהלכה שאמרו רמז למה שהוא בעת הקבוץ כזה עומד על אם הדרכים שהוא התלי, וקשר על מלכו ובא בגבולו, שהוא שטח המסלול, וקם עליו ועמד כנגדו ומרד בו, והיה לו לרחוק ממנו ולפנות על ימין או על שמאל כשאר ר"ח, והוא לא עשה כן עתה אלא עבר שבילו והשיג גבול שלא כהלכה. וכמו כן אני אומר כי שני אחים שנשפך דמם כאחד הוא משל ומליצה ג"כ לשני מאורות שיעמדו להם בעת כזאת מכוונים זה נוכח זה, ונתערב דמם לפי כך ונשפך לארץ כאחד. ומשכב זכר שאמרנו הם כמו שני המאורות ששינו את דרכם בעת כזאת ונדחה לו השמש על הירח שלא כדרך העולם וקלקלו הצורה והחשיכו שניהם אז לפי כן וחשכו וכבו זה את זה. והנערה המאורסה שצעקה ואין מושיע לה היא החמה בעת כזאת והירח הוא שנטה עליה על הדרך ותפשה והשיג אותה בין המצרים ותקף עליה ונצחה ועינה אותה ואין מציל מידו. זה צפון המימרא לפי דעתי. [והשיג עליו עקידת יצחק, מבוא שערים (עמ' יג במהד' עוז והדר):] ומה נכבד היה פירוש ה"ר יצחק ישראל ז"ל שפירש זה המאמר השני על לקות החמה... אילו היו ארבעה דברים הללו כל אחת סיבה לעצמה ללקות ההוא, כי אז היה ראוי לסבול דוחק הלשון ולומר שהם מסתירים דבר. אבל מה טעם ליחס לסיבה אחת ד' כינויים, ולומר עליהם שעל ד' סיבות אלו חמה לוקה. ועוד, שהיה ראוי שיפרש לנו גם כן המאמר הראשון על האופן ההוא, מה שלא יסבלהו כלל.

(ר' יצחק הישראלי, יסוד עולם, מאמר ג, פרק יז)

בשביל ארבעה דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין על כותבי [פלסטר] ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות

39-43
...באומרם בגמרא סוכה על ד' דברים מאורות לוקים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות. כי פשוטו הוא מבואר הביטול. ורש"י כתב שם בסמוך על מאמר הדומה לו...: לא שמעתי טעם בדבר. ואמר זה לפי שפשוטו שקר מבואר, שהרי הלקיות הם מחוייבים שיחולו ברגע היום ההוא או הלילה היוצא על פי חשבון תנועות גלגלי המאורות הידוע משערי החכמה ההיא, ואינן נתלים בחטאת האדם וזכיותיו. ואין מתנאי התורני לקבל שקרים מפורסמים ולהעמיד דמיונות לקיים פשט דברי הנביאים או החכמים... ואנו צריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולדעת שאין כוונת הדברים האלה למניחיהן כפשוטן. רק להורות בהם ענינים נכבדים ע"ד הרמז יושגו למעיינים בהם בדברים יש קצת יחס להם עם נגליהם. אמנם מה שיראה שכוונו בזה ע"ד החידה כמנהגם בכיוצא באלו הענינים, הוא להורות הסבות אשר בעבורם ילקו השכלים האנושיים, וילאו להשיג אור הצלת האמת ונשתבשו במושגיהם ויוציאו משפט מעוקל. האחד - הימשכם אחר כזבי הדמיון וגזרם מציאות והיות אל ענינים בטלים שאין להם שום מציאות ע"ד האמת. וירמוז לזה באמרם על כותבי פלסתר. ויאמת זה פי' רש"י ז"ל בהוראת זה השם שאמר שהוא ענין כותבי שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה עכ"ל. וזהו ענינם ממש, שגוזרים מציאות והיות לאשר לא צוה הממציא והמהוה ולא עלה על לבו. והשני - הימשכם אחר גזרות השכל ההיולני בדברים שהמוחש יגזור ביטולם, כמו שנודע מקצת החוקרים הקדמונים שהכחישום בזה החכמים האמתיים כמו שאמרנו. והוא אמרם מעידי עדות שקר. השלישי - על הודאת הקדמות אשר יראה פרסומם אמתי נאות, ונמשכו מהם אחר כמה מופתים דעות נפסדות כוזבות. והיא הסיבה הששית מההפך והסתירה שזכר הרב המורה (בהקדמה לחלק א). ולזה אמרו מגדלי בהמה דקה וכו', כי מצד עצמו אין רע, ולא נאסר רק מפני הגזל הנמשך מהם. הרביי - על הכחישם ההנחות האמתיות המקובלות מצד התורה האלהית או בהפיל בעקר מעקריה ספק וחשד בשום פנים. וזה רמזו באומרם קוצצי אילנות טובות, והוא לשון ידוע להם ז"ל לאשר זרחה במצחם רוח מינות, כאומרם (חגיגה יד): קוצץ בנטיעות היה...
וקרוב לענין זה אצלי מה שאמרו בסמוך באותו מקום עצמו על ד' דברים חמה לוקה על אב ב"ד שמת ולא נספד כהלכתו, ועל נערה מאורסה שצעקה ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחים שנשפך דם כמים. כי אב ב"ד שמת הוא הכוח המדמה, שהוא קרוב אל השכל, שהוא הנשיא ומשנהו, שנתדמה אליו הפך האמת ולא הורגש, ובנה עליו מצודים גדולים. והנערה המאורסה שצעקה וכו' הוא ההתרשלות הנופל בלימודים, כי אף על פי שימצאו אליו ההכנות, ונקל לו להזדווג אל שלמותו, והוא בעצלותו איננו מושיע, ונמצאת נפשו שוקקה וריקה ואין מושיע לה. והנכון שכוונו אל צעקת התורה על קציצת נטיעותיה הנעימים, כמו שאמרו עליה במקום אחר: אל תקרי מורשה אלא מאורסה (ברכות נז ע"א). ומשכב זכור הוא שימשך החוש אחר השכל הפך ממה שראוי להיות, כי השכל חויב להמשך בהתחלות אחר החוש. ושני אחים שנשפך דמם הם השומר והזוכר, שהם אחים תאומים, כמה דאת אמר: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר"ה כז). והוא שנשפכו ונמחקו הצורות המחוקות בם כמים הנגרים, ואין מאסף, כלומר שאינם שומרים תמונתם. ולזה לא יוכל להשתמש בעיוניו בהקדמות האמתיות אשר כבר ידעם. וזו היא סבת נפילתם אל הסבה הששית שזכרנו.

(עקידת יצחק, מבוא שערים, עמ' יב-יג במהד' עוז והדר)

בשביל ארבעה דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין על כותבי [פלסטר] ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות

39-43
...שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה, לאותו הכרח טבעי... אשר משם יפרד והיה לד' ראשים, אשר יראה רמזום חז"ל באומרם על ד' דברים חמה לוקה וכו'. וזה, כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין, כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים, המה השלמים אשר מעולם אנשי השם, כאומרו (יומא לח ע"ב): וזרח השמש ובא השמש וכו' - עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל, ונאמר (דניאל יב) "ומצדיקי הרבים כככבים". ורמזו אל הסיבות אשר מהֵנה תתחייב המיתה על כל פנים. וזה שאב ב"ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שניתך ולא נתחלף בכיוצא בו, והוא דבר שאינו נרגש לשעתו. והשני, כשיתחייב לסיבה מה, שכינו אותו אל משכב זכור, והוא תגבורת הכוחות או היכולת המתפעלים על הפעולות, ושיבוש סדר הנהגת הגוף וקלקולו. והשלישי, כשייפסד לסיבה או סיבות הכוח הזן אשר ישפך עמו דם הכח החיוני, שהוא אחיו תאומו, כדבר שנאמר (תהלים קז) "כל אוכל" וכו'. והרביעי, למלאת ימי הנערה המאורסה, היא הנפש הנכבדת, לבוא אל בית חופתה אשר היה שם אהלה, דכתיב (קהלת יב) "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", ולפי שאין הימלט מזה בשום פנים, אמר שצעקה ואין מושיע לה. ואפשר שרצו בזה לומר שאם לא היתה הנשמה העליונה אנוסה בעולם הזה כלל מכח החומר ומעשהו, שאפשר לה לחיות תמיד ולהחיות הגוף עמה כמו שהוא הענין באליהו ז"ל וזולתו כנזכר.
אמנם מה שאמר במאמר הקודם על ד' דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו', אחשוב שכוונו אל ד' סיבות חיצונות אל המסובב עצמו, לקוחות מרוע אנשי דורם, אשר לפיהם ראוי שילקו מאורותיהם ויאספו נגהם לעיניהם, ושלא יראו אור פני החכמים המזריחים נר מצוה ואור תורה בעולם, וכמו שאמר הנביא (ישעיה כט): "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר". וזה המאמר קרוב מאד למה שאמרו (סנהדרין קג ע"א): ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה וכו'. כי כותבי פלסתר, לפי מה שפירש רש"י ז"ל שכתב מכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה, הן עצמן כת מספרי לשון הרע, שמיחסים לאדם מה שלא ציווה ולא דיבר ולא עלתה על לבו. ומעידי עדות שקר הן הנה כת דוברי שקרים, שהם ממציאים המצאות בדויות להעמיד ולקיים כוונתם המקולקלת בשקריהם ובפחזותם. ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל הוא משל נאות על כת לצים, כי זאת לעגם בליצנותם כמתלהלהים יורו זיקים באזני שומעים ואמרו הלא משחקים אנו, וברוב הזמן נמצא היזקם גדול כמו הבהמה הדקה, יראה נזקה מועט ולסוף יימצא הנזק מרובה בארץ ההיא. וקוצצי אילנות טובות אלו החנפים, שנושאים פני הרשעים בעלי הזרוע, והוא סיבה עצומה למעט הצדיקים והשלמים ולגרשם מפניהם. וכמו שאלו הד' כתות הם נפרדות מפני שכינה... כך הם ראויים ליטרד מלפני החכמים והשלמים, ומפני רעתם נכבו מאורותיהם לעיניהם. ואם שהם זורחים שם בבית מנוחתם, אמנם הם נשארים זולתם חשך ולא אור, עד יכירו את ענשם והתודו את עונם ועליהם יזרח אור אחר ממינו, כמה שאמרו עד שלא כבתה וכו'.

(עקידת יצחק, בראשית שער לב, עמ' תקכד-תקכה במהד' עוז והדר)

ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין

42
ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא... שהקשה על מה שאמרו רז"ל על ארבעה דברים מאורות לוקים, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועת השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי, והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב ע"א): תנא דבי רבי ישמעאל, 'כי יפל הנפל ממנו' (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית דכתיב (ישעיה מא, ד) 'קרא הדרות מראש', שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה [והכתוב] קראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא, ש'קורא הדורות מראש' וידע מעשיהם ופורענותם, על כן... היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו ליקוי בעת שראויה ללקות מפני חטאם הנ"ל...
עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל העניינים הנזכרים לעיל בשם חכם מופלג, וזה לשונו בענין מאורות לוקין: הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב) 'כי אם עונתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם', הבדל גופני גשמי, היה הכל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו, בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים, ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל.

(של"ה, פרשת נח, תורה אור, הגה לאות ה)

עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים עב) "ייראוך עם שמש", ואמרו ז"ל (ברכות כט ע"ב) כי כל הנבראים זמן עבודתם הוא בזמן שהשמש עולה בבקר זמן תפלת שחרית, ובזמן שהשמש יורדת וכו'. והוא אומרו "אם בחקתי תלכו", על דרך אומרו (תהלים נה) "בבית אלקים נהלך ברגש"... ואומרו "ועשיתם אותם" - פירוש בזה יתקנו המאורות, כי על ידי מעשה התחתונים כשהולכין בדרך לא טוב המאורות לוקין.

(אור החיים, ויקרא פרק כו, ג, אות לא)