ג ע"א

מעשה תלוי בקהל
13

אמר "ואם כל עדת ישראל ישגו", שהוא טעות הסנהדרין בדין. ואם הדבר תלוי במה שתחלה הזידו, והזדון הגורם והקודם גרם זה להם, הלא זה לא יצדק בסנהדרין שחטאו שבעים סנהדרין במזיד! לזה אמר "ואם כל עדת ישראל ישגו". אלא טעם אחר יש להם, והוא, כי הלא "ואשמו הקהל" הנזכר. והוא מאמר רבותינו ז"ל כי אין הסנהדרין מביאין פר אלא אם כן עשו ישראל מעשה על פי הוראת טעות הבית דין. וזהו "ואשמו", באופן כי על כן, שעל ידם חטאו כל ישראל, שהם חטא רבים נשאו, על כן ראוי יביאו פר בן בקר זכר תמים גם הם. וזהו אומרו "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה", שהוא "החטאת" של הסנהדרין, "אשר חטאו" הקהל הנזכר "עליה" כו'.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא ד, יג)

ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל
33

...דוד נכשל בו, כי בבואו עד הראש, גרם לו שכר עבירה עבירה כטעם שאמר "אתה וציבא תחלקו את השדה" [שמואל ב' יט, ל], כי אז יצאתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה [שבת נו ע"ב], וזה מן הדברים שהודיעו הא-ל ית' למשה ב'בל יאמר', כדכתיב "ואותי ציו"ה י' בע"ת ההו"א" [דברים ד, יד] ר"ת ציב"ה... ובסופי תיבות, ציו"ה ה' בע"ת [בגימטריא ת"י], נרמז כמה תמשך המרידה, שהיא כל זמן בית ראשון, שהרי בסופו החזיר ירמיה עשרת השבטים ויאשיהו מלך עליהם [מגילה יד ע"ב], פי' מקצת מכל שבט ושבט, וידוע כי אין קהל אלא יושבי הארץ כמבואר במס' הוריות.

(רמ"ע מפאנו, מאמר הנפש, ח"ה פ"ח)

אלה איפוא הם מערכות כלולות לכל חלקי הנפש. וכבר זכרנו בחלק הראשון פרק שביעי שפרטיהן שיבסר דרגין, וזיו שכינה עולה על גביהם משלים לחי העולמים. ולעומתם דרשו בתיקונין [תיקוני זוהר, הקדמה, דף א ע"ב] י"ז שמות וחלוקי מדרגות לנשמותיהם של ישראל, ואלו הם: מלכים, צדיקים, חוזים, נביאים, מארי תורה, גבורים, חסידים...
צא וחשוב מדוד עד יאשיהו י"ז מלכים היו, שירמיהו החזיר בימיו עשרת השבטים, פירוש מקצת מכל שבט ושבט ומלך עליהם, והואיל ולא איקרו קהל כי אם ביושבי הארץ כדאמרינן במס' הוריות, שפיר הוי יאשיהו מלך על כל ישראל.

(רמ"ע מפאנו, מאמר הנפש, ח"ז פרק יד ופרק טז)

צא חשוב י"ז פעמים דו"ד שהוא בסוד מלכות בכל מקום הרי הן בגי' רחל אמהון דכלהו וכן מדוד עד יאשיהו י"ז מלכים הוו שירמיהו החזיר בימיו עשרת השבטים פי' מקצת מכל שבט ומלך עליהם והואיל ולא אקרי קהל כי אם ביושבי הארץ כדאיתא במסכת הוריות שפיר הוי יאשיהו מלך על כל ישראל.

(רמ"ע מפאנו, יונת אלם, פרק נה)

איתא בגמרא (כתובות קי ע"ב): כל הדר בארץ ישראל - דומה שיש לו א-לוה, והדר בחוץ לארץ - דומה כמי שאין לו א-לוה. וגם איתא בגמרא, שכל התורה לא ניתנה רק לקיימה בארץ ישראל, עיין בגמרא הוריות. וגם איתא (ע"ז ח ע"א), שישראל בחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן. וגם איתא בזוהר הקדוש בפרשת יתרו (ח"ב עט ע"ב) במאמר "ומשה עלה אל האלהים", וז"ל: כל הדר בארץ ישראל וכו' מאי טעמא, משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא ושכינתא באתרה יתבה, והאי בהאי תליא, ומשה לא קאמר 'אלקיך' אלא לאינון דהוי זמינין למיעל לארעא קדישא ולקבלא אפי שכינתא, ומה דלא אמר 'אלקינו' משום דהא משה לא זכה למיעל לארעא, ובגין כך 'אלקיך' ודאי בכל אתר.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת יתרו)

ומעובדא דהרוגי לוד, שהביא כת"ר, אין ראיה אפילו על הצלת רבים, דמותר למסור נפשו במקום שאינו חייב, שי"ל דהתם אם לא היו הם מקבלים על עצמם ג"כ היו נהרגים בתוך הכלל, שהרי המלכות גזרה הגזירה על כל ישראל, ובכה"ג, שבלא"ה יהרג, הרי אין כאן משום "וחי בהם", ופשיטא שמצוה של חסידות גדולה היא למסור נפשו, אע"ג דאין חיוב ע"ז כי אם בתנאים דייחדוהו וחייב מיתה. ובדברי ר"ח בפסחים שם [פסחים נ ע"א] איתא מפורש, שהמלך גזר להרוג כל יהודי בשבילה, ואמרו שני האחים אנו הרגנוה כדי להציל כל ישראל כו', ומשמע מדבריו נמי שהיתה גזרה כללית על כל ישראל, ואז יש בזה כבר דין אחר, כמש"כ בשם האחרונים. אלא דלא מסתבר לומר שהיה על כל ישראל ממש, וכמדומני שטוריינוס זה לא היה מלך בכיפה כ"כ שתהיה כל האומה מסורה תחת ידו, וכמדומה שע"פ דברי הימים נראה שהיה רק נציב רומי בא"י. ואולי כל ישראל שבארץ ישראל נחשבים ככל האומה כולה, וכהוריות ג' א'. ובני שיחיה העיר מהא דשבט איקרי קהל לר"י ור"ש [לקמן ה ע"א].

(משפט כהן, סי' קמג, עמ' שז-שח)

ומש"כ כת"ר ראיה לדבריו, דעכ"פ ציבור של ארץ מיוחדה יהיה דינו ככלל ישראל כולו... עפ"ד הרא"ש בתשובה (כלל ד סי' י) בענין שאלת גשמים במקומות שעונת הגשמים שלהם היא חלוקה מא"י ומבבל. ענין הרא"ש שם אינו נוגע כלל לריבוי בני ישראל ומיעוטם בארץ ההיא, שאפילו בעיר גדולה או אי אחד או אחדים, שאינם מחולקים חלוקה אקלימית חשובה, אין עונת הגשמים שלה חשובה להחשב כרבים, לשאול שלא בזמן הקבוע מחכמים בא"י ובבבל לכל אחת כדינו, אלא דוקא בארץ שלמה, החלוקה באקלימה, אפילו אם יהיו ישראל מעטים בתוכה, ואין הטעם מפני שהם נחשבים כרבים מצד ריבוים, אלא מפני שהדעת נותנת שהולכים בכל ארץ אחרי צרכיה...
ואין זה ענין כלל לענין חשיבות הארץ כמו כלל ישראל כולו, שלא מצינו חשיבות זו לארץ מיוחדת כי אם להקהל היושב בא"י, וכמש"כ ע"פ דברי הגמ' בהוריות מקרא דכל הקהל מלבא חמת עד נחל מצרים, אבל בכל שאר ארצות, כל זמן שאין שם רוב האומה, כיחידים דמי...
ובגוף הדבר לא נתקבלו דברי הרא"ש בזה, ואנן קיי"ל בשו"ע סי' קיז, שגם בארץ שלמה ג"כ אין משנים ממטבע שתקנו חכמים, בא"י בז' במרחשוון ובבבל ובכל חו"ל ס' יום אחר התקופה, אע"פ שאין הטבע של הארץ נוטה לזה, ודינם כיחידים. וכפי הנראה שהטעם הוא, דס"ל דא"י לעולם כרבים דמו, כמש"כ, דהקהל שבא"י חשוב ככלל ישראל, ובבל, כיון שאז היתה רוב האומה כפי הנראה בבבל, היה ג"כ דינה ככל ישראל, וכיון שתקנו אז חכמים שוב אין משנים.

(משפט כהן, סי' קמד, אות יד, עמ' שלו)

"למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ". מקום אחר הוא היפך מציאות החיים שלנו. החיוניות של התורה, והחיוניות של הארץ, משלימות זו את זו. בדורותינו, יותר ויותר יהודים עולים לארץ, ומתוך כך יש יותר ויותר שלמות יהדותית, ויותר ויותר השראת שכינה, "המחזיר שכינתו לציון". חוזרת יותר ויותר הגבורה והבריאות ותפיסת התורה, יותר ויותר הבריאות הממשית של הגוף והנפש, עד לבריאות השלמה והמוחלטת של "המחזיר שכינתו לציון". אשרינו שזכינו, שנתגלגלנו לזה. ועלינו לדעת את ערכנו: "מלבוא חמת ועד נחל מצרים, הני הוא דאיקרו קהל", זה כלל ישראל. חוץ לגבולות אלה, יש יהודים, אבל לא כלל ישראל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק א, התשל"ח, פ' עקב, עמ' קנג)

"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", "בארץ הם גוי אחד", עיקר כלל ישראל בארץ. דבר ברור. ישראל שבחוץ לארץ הם יחידים, פרטיים, וכלל ישראל בארץ. נוגע להרבה דברים. במסכת הוריות: הורו בית דין בטעות. כפרה על כלל ישראל, כללית, אינה שייכת ליהודים שבחוץ לארץ. היום טוב הגדול על בנין בית המקדש, שבעה ימים חג. באו כל הקהל לירושלים, "מלבוא חמת עד נחל מצרים". "והני הוא דאיקרי קהל", הקהל הכללי של כלל ישראל, וחוץ לזה, הם יחידים, ולא כלל ישראל. מצות הקהל, דוקא בשטח הזה.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ב, פ' וארא, עמ' עג)

במסכת הוריות מתברר עניין הוראות בית הדין הגדול בישראל, ומופיעים שם פרטי הלכות. "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל... והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת". זהו כאשר רוב הקהל עשו. "אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל". זהו כלל ישראל. בחוץ לארץ יש יהודים: ראובן, יעקב, יחזקאל, אבל אין שם כלל ישראל.
הגמרא לומדת זאת מפסוקים מספר מלכים. כל ישראל באו לשמוח בבניין בית המקדש בירושלים: "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" - עד סואץ. "הני הוא דאקרי קהל", היהודים שנמצאים במסגרת ה"שטחים" האלה, הם כלל ישראל, "אבל הנך לא איקרי קהל", מחוץ לגבולות אלה, הם יהודים אבל לא קהל.

(שיחות הרב צבי יהודה, על ארץ ישראל, ארץ החיים)

"אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח ע"א). החכמה האמיתית הגדולה ביותר היא: יותר דבקות, יותר תשובה, יותר התקדשות. זוהי התגלות החכמה האמיתית. "ראשית חכמה יראת ה'". ההיפוך מהעובר עבירה, שאמרו חז"ל (סוטה ג ע"א), "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות". אוירא דארץ ישראל מחכים, מטהר, מקדש ומבריא. וכל זה, מתוך שעיקר השראת השכינה היא בארץ ישראל דוקא, שהרי אין מציאות של קהל אלא בארץ ישראל. בחו"ל יש יחידים, אבל לא קהל, לא כלל ישראל. ובארץ ישראל, "הני הוא דאיקרו קהל", כלל ישראל, השכינה, נמצאת בארץ ישראל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, מועדים וזמנים - ראש חודש אלול)

ישנם דיני יחיד וישנם דיני צבור. יש קרבן יחיד ויש קרבן צבור. במשנה וגמרא במסכת הוריות: הורו ב"ד, הוראה בטעות, בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ועשו הצבור על פי דבריהם. "ונעלם מעיני הקהל ועשו". בלשון חכמים: "צבור", ובלשון תורה: "קהל". כלומר, דוקא אם רובו של הקהל עשה, ע"פ אותה הוראה שבטעות, אז מקריבים קרבן חטאת של כל הקהל, חטאת של צבור. ממשיכה הגמ' שם ואומרת, שה"קהל" נמדד דוקא לפי יושבי ארץ ישראל. הדבר נלמד מפסוק במלכים, בזמן שלמה המלך, כשעשה יו"ט גדול על בנין בית המקדש: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים". "מלבוא חמת עד נחל מצרים - הני הוא דאיקרו קהל". צבור של ישראל הוא דוקא בארץ ישראל, ולכן פר העלם דבר של צבור תלוי דוקא ביושבי ארץ ישראל. חטאות מיוחדות של צבור תלויות דוקא בארץ ישראל. כפרה על כלל ישראל, אינה שייכת ליהודים שבחוץ לארץ. בחו"ל יש פזורים, חתיכות, אבל לא צבור של עם ישראל. "הנך" - כלומר, היהודים שבחו"ל, "לא איקרו קהל". מחוץ לגבולות של ארץ ישראל ישנם יהודים, אבל לא קהל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ד, פרק ג)

שאלה: האם קהל וצבור זה אותו דבר?
תשובה: כן, קהל - לשון תורה, וצבור - לשון חכמים. בהתחלת ספר ויקרא נמצא: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ד' אשר לא תעשינה - ואשמו", ובגמרא מתברר שהמובן של קהל הוא צבור. הצבור כולל את מדרגות: הצדיקים הבינוניים והרשעים, וכן הקהל הוא כלל ישראל, ועם זה יש בו מדרגות... אבל כולם שייכים לקהל. בגמרא הוריות מביאים את הפסוק "ויעש שלמה את החג בעת ההיא שבעת ימים וכל ישראל עמו קהל גדול מאד מלבוא חמת עד נחל מצרים". "הני הוא דאיקרי קהל". זהו הקהל בה"א הידיעה: הקהל שכולל את כל כלל ישראל שבארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 316)

בספר חסד לאברהם [מעין ג, נהר יב]: דע, שכל מי שנמצא בארץ ישראל הוא צדיק. ואע"פ שלפי מעשיו הוא נראה לך רשע, דע לך שהוא צדיק, שאם לא כן, היתה הארץ מקיאה אותו. בכל אחד מאיתנו, ישנם שני צדדים. א. צד השייכות הכללית, הכלל ישראלית. ב. צד פרטי, אישי. מקומו של כלל ישראל הוא דוקא בארץ ישראל, כמפורש בגמ' בהוריות: "הני הוא דאיקרו קהל". כלומר - אלה שיושבים בתוך גבולות ארץ ישראל, הם הקהל, הם הצבור, של עם ישראל. אדם, שיהיה בו רקבון כזה, של חוסר קשר לכלל ישראל, לא ישאר בארץ ישראל, ארץ ישראל תקיא אותו.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, אורות הגאולה ונתיבותיה, פרק ג)

בחג החנוכה אומרים ומברכים הלל שלם, שהוא על נס של ארץ ישראל. בארצנו זאת, ארץ חיינו וקדשנו, מופיעה שלימותו ואחדותו של ישראל, של "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא) . "ויברך (שלמה) את כל קהל ישראל" (מלכים א ח יד), וכל הקהל הוא "מלבוא חמת עד נחל מצרים".

(רבי צבי יהודה קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ד, עמ' קעד-קעה = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, חנוכה, עמ' קכה במהד' תשנ"ה)

מסכת הוריות, ענינה הוראות של בית דין הגדול בישראל. פרטי הלכות. ושם: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל... והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת...". ובעינן רוב הקהל שיעשו. אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל.
בחו"ל יש יהודים, ראובן יעקב יחזקאל, אבל אין שם כלל ישראל. הגמרא לומדת זאת מפסוקים במלכים א'. כל ישראל באו לשמוח בבנין בית המקדש בירושלים, "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים". עד סואץ, "הני הוא דאיקרו קהל". היהודים שנמצאים במסגרת "השטחים" האלה, זה כלל ישראל, "אבל הנך לא איקרו קהל" - מחוץ לגבולות אלה, זה יהודים, אבל לא קהל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק א, התשל"ח, פ' חקת, עמ' קמג-קמד)

ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ויתיישבו ויתנחלו הארץ כולה, אשר היושב בה נשוא עוון, וכמבואר ב"חסד לאברהם" בפרקי עין הארץ, שכל אדם מישראל הנמצא בארץ ישראל הוא צדיק, מבחינת כלל ישראליותו, וכהלכה הברורה ומפורשת במסכת הוריות על משפט כל קהל ישראל, שהוא מלבוא חמת עד נחל-מצרים.

(רבי צבי יהודה קוק, ארץ הצבי, המאבק על שלמות ארצנו, סי' מה)

ושמעתי מרבינו הגאון רבן של ישראל מרן ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א הרב הראשי לארץ ישראל, שהסתפק מה דאמרינן... דבהוראה הולכין אחר רוב יושבי ארץ ישראל... איך יהיה בארצות הנכבשות שחל עליהם קדושת ארץ ישראל, אם זה רק לתרומות ומעשרות אבל לא לכל הדברים.

(רבי יהודה גרשוני, משפט המלוכה עמ' קנו)

ובתשובת חת"ס (או"ח סי' קצא) על השאלה "אם יכולין צבור או יחיד לקבוע עליהם יו"ט לעצמם על נס שנעשה להם", סיים וכתב: "מיהו נראה לי דלא אמרו שלא להוסיף אלא דומיא דהנך שפשטו בכל ישראל, אבל עיר אחת ומדינה אחת בפני עצמה, אינו דומה להנך, ומותר בלי פקפוק. מיהו נראה דהיינו דוקא ממיתה לחיים, דומיא דמרדכי ואסתר, אבל בפדות משאר צרות לא... וא"כ כל זמן שאנו בגלות וליכא פדיון מעבדות לחרות, כל שאין ההצלה ממיתה לחיים ממש הבו דלא להוסיף לקבוע יו"ט". ולפי זה בארץ ישראל שיש כאן פדיון מעבדות לחרות, ולא עוד אלא שהיתה כאן הצלה ממיתה לחיים ממש בחסדי ד' אשר גברו עלינו, ודאי שמותר להוסיף ולקבוע יו"ט עלינו ועל דורותינו.
[הערת העורך (ר' שאול ישראלי): ממקום שבא יש דוקא מקום לפקפק, כי נס שאירע לכל ישראל היושבים בארץ ישראל אינו בדין עיר אחת או מדינה אחת שדן בו החתם סופר להתיר בפשטות, כיון שקהל שבארץ ישראל נקרא קהל, יש לזה דין מאורע שאירע לכל ישראל. ונס חנוכה עצמו יוכיח, שלא פשטה מלכותו של אנטיוכוס לבבל, ולא היו כל ישראל בארץ ישראל בזמן בית שני, ומכל מקום נקבע על יסוד הקל וחומר של ממות לחיים (כפי שכתב הריטב"א) על כל ישראל, ולא רק לישוב שבארץ ישראל והסמוך לו].

(רבי משה צבי נריה, התורה והמדינה, קובץ ב, עמ' קיב-קיג = מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 179)

ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים
33-34

עוד יבואר הענין במלכים א' ח, סה, שבגמר בנין בית המקדש עשו את חג הסוכות שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, ופירש רש"י שאכלו ושתו ביום הכיפורים, והיו דואגים על זה, ויצתה בת קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי עוה"ב (מו"ק ט ע"א). ומי יתן ואדע איך נמחל אכילת יום הכיפורים שענשו כרת?... ויובן הא דאמרינן בריש פרק קמא דהוריות דרוב אנשי ארץ ישראל מיקרי קהל לענין הוראה, ויליף לה מהאי קרא: "ויעשו את החג...". ויש לדקדק איך שייכות דין זה שיודיע הפסוק במקום הזה?...
בחנוכת הבית שלרוב שמחתם אכלו ביום הכיפורים, ודאגו אולי עשו שלא כדין, ואפילו הכי לא היה שם עונש ומחל להם הקב"ה. והענין הוא, כיון שענין כרת באכילה ביום הכיפורים מצד שנבדל מכלל נפשות ישראל [עיי"ש לפני כן שהסביר כך], וכיון ששם כל ישראל אכלו, לכן ניצולו מהעונש, ולזה אמר "כולכם מזומנים לעולם הבא", ר"ל מצד היות כולכם באיסור זה, לכן נמחל לכם.
אכן ודאי לא ימלט שהיה איזה ישראל שלא בא לשם והתענו ביום הכיפורים, רק לפי שהיו שם רוב אנשי ארץ ישראל נחשב ככולו, כי המיעוט נגרר אחר הרוב, ולכן שפיר יליף בהוריות דלענין הוראה אזלינן בתר רוב אנשי ארץ ישראל.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת אמור, דרוש ד, שייך לר"ה שחל בשבת)

אמנם בלוחות שניות לא נגלה כח תשובה עילאה זו אלא בכללות כנסת ישראל... ותשובת היחיד שא"א לו להתעלות למעלות אלו אלא ע"י התכלללות בכנס"י, החלה להתגלות עם תשובתו של דוד המלך, שבו נתכללה הבדידיות והבדיליות בכלליות והאחדותיות, בו התמזגה הפרטיות של "יחיד ועני אני" [תהלים כה, טז] עם הכלליות של "לבו הוא לב כל קהל ישראל" [רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו]. "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה וכו', אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור" [ע"ז ה]...
וקבלת תשובתו של דוד נגמרה בעת חנוכת בהמ"ק בחודש תשרי, "ביומא דאתבני בי מקדשא עבד קב"ה טיבו לדוד מלכא וכו' ומני ליה למיכאל למיעל לדוד משיחא בתרעי ירשלים דלעילא וכו'" [זוהר חדש כה]. ועל כך אמרו במקום אחר "כשבנה שלמה את בהמ"ק ובקש להכניס ארון לבית קודש הקדשים, דבקו שערים זה בזה וכו', כיון שאמר 'ד' אלקים אל תשב פני משיחך' וגו', מיד נענה וכו' וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון וכו'" [שבת ל]...
ושלמות זו של כנס"י ופרטיה נרמזה בעשיית חנוכת הבית שבעת ימים ושבעת ימים, "שבועות סתם לאכללא עילא ותתא וכו' עד לא הוה שלמה לא הוה אתגליין, כיון דאתא שלמה עבד מנייהו פרטי, דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וכו'" [זוהר ח"ג דף צז]. וסיום חנוכת הבית ושלמות קבלת תשובת היחיד של דוד הוא ביום השביעי של חג הסוכות, הוא יום הושענא רבא הקרוי ע"ש תשועה גדולה זו. ומתוך הופעת ההתכללות של היחידים בקהל ישראל התבססה הכלליות של המלוכה שהיא "לב כל קהל ישראל", ומצד זה אמרו חז"ל ש"לא קם בנביאים כמשה אבל במלכים קם" [ר"ה כא ע"ב]. ולכך נרמז בפרשת חינוך המקדש גדרו של קהל ישראל בעיקרו "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י, שנאמר ויעש בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים".

(גנזי הראיה כרך ה, ירח האיתנים, עמ' קטז-קיז)