Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת הוריות

כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת הוריות, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת הוריות). בדרך כלל, העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת זו, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות בתוך סוגריים מרובעות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים.
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.

ב ע"א
ב ע"ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"א
ו ע"ב
ז ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ח ע"ב
ט ע"א
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"א
יג ע"ב
יד ע"א


ב ע"א

[הוריות]
1

הוריות אותיות הרויות, לרמוז שאין מושיבין בדין רק מי שהוא שבע מד"ת, דגמיר וסביר, שנאמר "ומרוה גם הוא יורה" [משלי יא, כה]. ובביאור אמרו: מנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו? ת"ל "מדבר שקר תרחק" [שבועות ל ע"ב].
או הוריות אותיות תור'ה י'ו, לרמוז לאומרם הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים [ספרי דברים, פיסקא מ], וחרבו יתברך יש בו ששה עשר פיפיות כידוע [תיקוני זוהר דף עח ע"ב; ר' בחיי דברים לב, מא; מגלה עמוקות פ' ויצא].
או הוריות ר"ת ה'חכמים ו'החסידים ר'ואים ת'חלה ו'אחר י'ושבים, לרמוז לאומרם ז"ל ונקיי הדעת כך היו עושין, לא היו יושבין בדין עד שיודעים עם מי הם יושבים [סנהדרין כג ע"א]. וסיים על זה הרמב"ם בפ"ב דסנהדרין [הלכה יד]: שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל ב"ד. עכ"ל.
או הוריות אותיות הו'י תו'ר, לרמוז לאומרם "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" [משלי ז, כו]: "כי רבים חללים הפילה" - זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, "ועצומים כל הרוגיה" - זה שהגיע להוראה ואינו מורה [סוטה כב ע"א], דהיינו קודם שהגיע תור זמנו ומורה, אוי לו, ואם הגיע זמנו ואינו מורה, אוי לו, זהו שרמז "הוי תור".
או הוריות גימ' ת'ר ז'ך, ע"ד אומרם שהדין הוא כתורה, שכל מי שהוא יושב ודן כאלו עוסק בתורה [ברכות ו ע"א], זה ת'ר ז'ך, זמן הדין כאלו זמן ז'ך שיושב ועוסק בתורה שיש בה ז"ך אותיות.
או הוריות גימטריא תזכר, לומר שאין ב"ד מחוייבין על הוראתן אא"כ נודע להם שגגתן, שנאמר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" [ויקרא ד, יד], לכן נרמז לשון זכירה, שצריכין לזכור שגגתן ואח"כ מקריבין עליה.
או הוריות גימטריא בהכר'ת, לומר שאין מתחייבין ב"ד על ההוראה רק על המצוה שיש בה כרת.
או הוריות במספר קטן עם הכולל והאותיות גימטריא ל"א, לומר שיש ל"א עבירות בתורה שחייבים עליהם ב"ד אם הורו בהם שלא כהלכה, לפי שיש ל"ו כריתות בתורה, הוציא מהן פסח ומילה שהן בעשה וקרא כתיב "אשר לא תעשינה" [ויקרא ד, יג], ועוד הוציא טומאת מקדש וקדשיו שהם אינם בחטאת [קבועה] רק בקרבן עולה ויורד, ומגדף נמי כתיב "לעושה בשגגה" [במדבר טו, כט], ומגדף אין בו מעשה, נשארו בהם אחד ושלושים כמנין הוריות במספר קטן לרמוז לזה.
או הוריות אותיות והתיר'ו, לומר שאינם חייבים רק אם הורו והתירו בדבר האסור, לא שהורו בדבר המותר ואסרו אותו, שאינם חייבים על זה, שנאמר "אשר לא תעשינה" וכו'.

(רבי אברהם כהן, ולבש הכהן, לבוש למס' הוריות, דפים צו-צז)

[הוריות]
1

במס׳ הוריות יש ג׳ פרקים ור"ת שלהם גימטריא ל׳. וסופי תיבות שלהם גי׳ רצ"ט. ויש כ׳ משניות...
שם המס׳ הוריות בגי' תזכר, רומז שיקבלו המורים עליהם לזכור היטב ההלכות של תוה"ק לבל ישגו בהוראה ח"ו. גם גי׳ ר"ת של י"ב שבטים כזה רשלייזיבדנג"א, וזה עולה לפי מ"ד בפר העלם דבר של צבור מביא כל שבט פר בפ"ע [להלן ד ע"ב]. עוד י"ל במספר "בכל ביתי נאמן הוא" [במדבר יב, ז], רומז לדקדק היטב המורה הלכה שלא ישנה ח"ו מתורת משה ע"פ הכללים הנמסרים למשה מסיני כמו שקבלו איש מפי איש עד מרע"ה אשר בכל ביתי נאמן הוא, והממרה נידון במיתה והשוגג מביא קרבן.
וג' פרקים רומז ג' הוראות בטעות, והיינו טעות הב"ד והוא נקרא העלם דבר של צבור, וטעות הנשיא וטעות כהן המשיח, אשר חלוקים בהלכות קרבנותיהם. ור"ת הפרקים גימטריא ל', רומז למודי ה׳, הם הב"ד הגדול, כמו ל׳ שגדול מכל א"ב, שצריכים לזהירות יתירה בלמודם, כי שגגת תלמוד עולה זדון [אבות פ"ד מי"ג]. לכן חייבים בקרבן אף שלא עשו רק למדו לאחרים ועשו. וסופי תיבות הפרקים גי׳ רצ"ט, רמז למספר זכו"ר בדי"ן, כנ"ל שיזכרו היטב בדין ודת תוה"ק ולא יטעו. וכ׳ משניות רומז שישקול בכ"ף מאזנים היטב להכריע הלכה לאמתה. ועוי"ל ע"פ מ"ש באותיות דר' עקיבא כ׳ רומז לתורה שניתנה מכף ידו של הקב"ה כביכול לכף ידו של משה. לכן ישקול הדבר ע"פ הכללים שנמסרו למשה מסיני ולא ישגה ח"ו...
ופתיחה וחתימה ב׳ תיבות הורו, תיקו גי׳ תשל"ג, רומז שיהיה ד"ת מחוורין בעיני הב"ד וכשלג ילבינו ההלכה מבלי טעות. ופתיחה וחתימה ב׳ אותיות ה׳ ו׳, ה׳ רומז לתושבע"פ המקבלת מן ו׳ תושב"כ. לכן צריך לדקדק היטב להוציא הלכה תושבע"פ מן תושב"כ אות ו', הרומז מדת אמת ליעקב הלכה לאמתה.

(רבי מנחם מנדל הרטמן, סמוכים לעולם, הוריות, דף כז)

[הוריות]
1

ואחר מסכת אבות, שהוא המוסר והסדר, אם לא לקחו מוסר וסדר והזיקו עצמן והמון, מה יעשו? יתענו וישובו בתשובה, כי התענית והתשובה במקום קרבן. וזהו שאמר הוריות אחר האבות, שאם הורו ב"ד שלא כדין, מביאים קרבן. והוריות חתימת הנזיקין, שמצד המסכת של נזיקין יבאו ח"ו החכמים והדיינים לכלל טעות, ויצטרכו להביא קרבן.

(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה - ספר הקנה, ד"ה סדר נזיקין, דף יח ע"ד במהד' תקמ"ד, דף כז ע"ב במהד' תרמ"ד)

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה
1

נקדים חקירת מרן ז"ל שחקר מה טעם בביאת הנשמה לזה העולם שקרובה להפסד ורחוקה מהשכר, הואיל והיתה ניזונת מזיו השכינה מיום היותה שם, מה יתן ומה יוסיף לה ביאת העולם הזה שמועדת לכמה מקרים רעים ולא תשיג מקומה הראשון רק אחרי כמה וכמה? והשיב כי מתחלה היתה ניזונת בתורת צדקה, ועכשיו תהיה ניזונת ע"י זכותה ותהיה נשואת ראש למעלה, כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, ולכן גזרה חכמתו ית' להוריד הנשמה לזה העולם ולהעביר אותה במעבר הגוף. זהו מה שפתח ריש מאמר פיהו הורו ב"ד לעבור, שכך גזר בבית דינו יתברך לעבור את הנשמה בזה העולם ולאסוף אותה בגוף. ובא הרמז, כי סופי תיבות הור'ו בי'ת די'ן לעבו'ר הם אותיות נרו'ת, הם הנשמות שנקראות נרות שנא' "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ, כז]. ואמר לעבור לשון עיבור, שיתעברו הנשמות בגוף האדם. וא"ת מדוע עשה ה' ככה? והשיב ע"ז בסמכו לו פרק "הורה כהן משיח לעצמו", ר"ל שעי"ז תקנה הנשמה, שהיא כהן שמשרתת לגוף, משיחות גדולה ורבותא יתירתא, כי תרגום "משחה" [במדבר יח, ח] רבותא, "לעצמו" - שתהיה מצד הכנתה לא ממתנת אחרים. וכי תימא סוף סוף היא ניזונת? לזה סמך לו פרק "כהן משיח שחטא", הא לאו הכי יהיה לה גריעות וחסרון ע"י הבושה שיהיה לה ואינה ניזונת בנשיאות ראש. ותיבת "שחטא" לשון חסרון, כמו "אני ובני שלמה חטאים" [מלכים א' א, כא]. לכן גזרו בי דינא דלעילה להיות הנשמה באה לזה העולם כדי להגדיל מעלתה ולרומם תפארתה.
או נאמר באופן אחר: הורו ב"ד לעבור על אחת ממצות וכו', בהקדים מה שאמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה [ב"ק יז ע"א], כי לא עם הארץ חסיד, כי ע"י הלימוד ידע היאך הוא עיקר עשיית המצות וקיומם ולא תהיה עשייתו מצות אנשים מלומדה, ולכן כל מצוה צריך שילמוד דיניה שיהיה שגור אצלו לדעת מה יעשה ישראל. זהו אומרם הורו ב"ד, ר"ל שצונו ולמדונו חכמי המעשה שצריך אדם להקדים הלימוד לפני כל מצוה ומצוה כדי שידע וישכיל כיצד מקיים וכיצד עושה, ופי' לעבור לשון הקדמה, כמו "ויעבור מלכם לפניהם" [מיכה ב, יג], שיקדים על אחת מכל מצוות טרם עשותה, ומה הוא שיקדים לה, לזה סיים האמורות בתורה, ר"ל דיניה המבוארים בתורה ומפורשים הם הקודמים לקיום המצוות. ואח"ז פרק הורה כהן משיח לעצמו, בא לומר שלא תאמר שאין חשיבות הלימוד שנקרא גדול אינו רק בטעם שמביא לידי מעשה, ולא יש בו תועלת אחרת, לזה סמך לו "הורה כהן משיח לעצמו", שכל מה שלומד הוא לעצמו של אדם, ששכרו צפון לעוה"ב שכולו טוב ושכולו ארוך לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולעצמו הוא מוכן לא לזולתו, על דרך "חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי" [פסחים סח ע"ב], ר"ל שמלבד שמלמדת אדם להועיל לו בקיום המצוות, עוד בה קבלת שכר לפי רוב הלימוד והטורח יש לו רב טוב צפון.
עוד יש בה סגולה אחרת, שאינה נכבית מפני העבירה, כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה [סוטה כא ע"א]. זה אומרו בסמיכות הפרק כהן משיח שחטא, אף שחטא, בשם משיח נקרא, על דרך "אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה" [ברכות יט ע"א], כי האור שבו מחזירו למוטב...
או באופן הנאמר לעיל, הורו לעבור וכו', שלמדונו והורונו להקדים התורה לכל דבר. ואחר זה סידר פרק הורה כהן משיח לעצמו, בא לרמוז למאמר התנא שאמר "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם" [אבות פ"ד מ"ה], שאין נהנין מד"ת כלום, וכל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם. זהו אומרו "הורה כהן משיח לעצמו", שאם למד הת"ח לעצמו ולצורך הנאתו, "כהן משיח שחטא", שהחסיר נפשו מטובה ונטל חייו מן העולם, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. ונרמז בתיבת "כהן" שנשתמש בה כקרדום לחפור בו, כי פי' "כהן" - משרת. ונרמז בתיבת "משיח" מ"ש עטרה להתגדל בהם, כי "משיח" - גדולה ורבותא. ותיבת "לעצמו" - שנהנה מהם לצורך גופו.
או הורו ב"ד לעבור וכו' על דרך אומרם [ר"ה יז ע"א]: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנא' "נושא עון ועובר על פשע", כי האדם בנוי על יסוד רעוע, והטבע אינו מניח לו לאדם להיות נשפל ונכנע לפני זולתו, כי כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך, וכ"ש שאינו סובל החרפה והעלבון, כי תקצר נפשו משאתו, ובפרט אם יהיה נעלב מקטן מערכו תעלה קנאתו באפו. ולכן הגדילו רז"ל מעלת המעביר על מדותיו, כי יורה על התגברות שכלו על טבעו עד שהיה נחשב לו כאין כל חרפות המחרף, ולא ישית להם לבו, הואיל ורוב חרפת המחרפים העולבים הם בדברי ענייני העוה"ז, שהוא הבל וריק ויעבור והנה איננו. זהו אומרו הורו ב"ד לעבור וכו', ר"ל הגדילו ושבחו בני החכמה והמדע בעלי דת ודין את מעלת המעביר על מדותיו יותר מכל מצות האמורות בתורה, כי בשכר זה מעבירים לו על כל פשעיו... ונתן טעם לזה במה גדול כוחו של זה? והשיב בסומכו לו פרק "הורה כהן משיח לעצמו", ר"ל שהראה על עצמו התגברות כח שכלו על כח טבעו, שהשפיל את חמרו והכניע את יצרו במה שהעביר על מדותיו וסבל עלבון זולתו ויהי כמחריש, ולכן בדין הוא שימחלו לו כל פשעיו. זה שסמך לו "כהן משיח שחטא", אף שחטא, בשם משיח נקרא, כי סר עונו וחטאתו עברה ואיננה ולא תזכרנה עוד.
או הורו ב"ד וכו', ע"ד אומרם "צדיק ורשע לא קאמר" [נדה טז ע"ב], דהבחירה והרשות נתונה ביד האדם להטות עצמו לדרך טובה או לרעה באין מונע, הואיל וכן הוא ראוי האדם לשכר או לעונש, כי הכל תלוי בידו להרע או להטיב. ומטעם זה נתקן סוד הגלגול לתקן את אשר עיוות, דאילו היה זה בגזרתו, לא היה מקום לגלגול, כי צדיק וישר הוא. זהו מה שרמז התנא הורו ב"ד לעבור, שגזרו בבי דינא רבה, היא בית דינו יתברך, לעבור, לעבר הנשמות בגילגול על כל אחת ממצות האמורות בתורה, דאפילו שייר חק אחד, חוזר עליו בגילגול לתקן אותו, כי "ועושה חסד לאלפים" כתיב [שמות כ, ה]. וא"ת למה יחזור? והשיב "הורה כהן משיח לעצמו" ו"כהן משיח שחטא", דהיינו שכל מה שיסגל מצוות הוא לעצמו עושה אותם, ואין לו מכריח. ועוד, כהן שחטא ג"כ הוא מרצונו, הואיל וכן הוא ראוי לו להתגלגל עד שיתקן, מאחר שהיה בידו לעשות ולא עשה.

(רבי אברהם כהן, ולבש הכהן, לבוש למס' הוריות, דפים צו-צז)

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם וכו' פטור מפני שתלה בב"ד
2-4

אחרי רבים להטות... ומשרשי מצוה זו... עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה, ובכן בעשותנו מצוותם אנו משלימין מצות הא-ל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו ז"ל בהוריות שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם.

(ספר החינוך, מצוה עח)

...שיש עבירות שאין אדם רואה לעוול, וזה כשהכל עושין יאמר בלבבו "אין אני צדיק מכל ישראל", ועוד אם הורו לו ב"ד יאמר "מה לי, הלא ב"ד התירו לי", עד שמטעם זה אמרו יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, ובכ"ז כל ישראל שעשו ע"פ ב"ד, אם כי בחוץ אין כפרה ע"ז, בפנים על הפרכת צריכים לפר לכפר (ויקרא ד, יז)... נמצא דבלפני ולפנים גם על דבר של מצוה שעשה בצירוף כל ישראל בהוראת ב"ד ולא נודע לו עדיין מחטאו, ג"כ צריך כפרה.
כן בראש השנה שמלך יושב על כסא דין, צריך לחפש ולמדכר אנפשיה על כל מפעל פרטיי שעשה אם יש בו אשר לא כדת, אף כי כוון לדבר מצוה ועשה בהוראת ב"ד ככל ישראל. לכן אמר "זכרון תרועה יהיה לכם", שהאדם צריך להזכיר לעצמו כל פרטי מעלליו ומעשיו שעשה, אף מעשיו הטובים ומה שלא הרגיש בעשייתן שום חטא. וזה שאמר (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", על דברים המכוסים מבני האדם בתכלית ההעלם גם ע"ז צריכים לזכור ולחפש.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר כט, א)

"ושעיר עזים אחד לחטת". פירש רש"י: חסר אל"ף, שאינו כשאר חטאת, שכל חטאת שבתורה חטאת קודם לעולה, וזה עולה קודמת לחטאת. נראה ליתן טעם על זה, משום דבאמת כל הקהל שעשו בהוראת ב"ד אנוסים הם, ומהאי טעמא ס"ל לכמה תנאים, דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מקרבן, דאונס רחמנא פטריה. והב"ד עצמו שטעו בהוראתן הוא קרוב למזיד, כמ"ש בסוף אלו מציאות [ב"מ לג ע"ב] ששגגת תלמוד עולה זדון, פירש"י: אם שגית בהוראה וכו'. א"כ אין כאן מקום לקרבן. אלא שאמרו חז"ל [ב"ק נב ע"א]: כד רגיז רעיא על ענא עבד לנגדא סמותא. הרי שכל הקהל חייבים בשגגות הב"ד, שע"י שגבר מדת הרוגז עליהן, באו הב"ד לידי השגיאה...
ונראה דלכך אמרה תורה שיביאו בתחילה עולה לרצון, לכפר על מידת הרוגז שגרם להם טעות הב"ד, והטעם כי שגגה היא, ולא נתכוונו, ואח"כ כיון שנעשה שגגה, יביאו חטאת לכפר עליהן. והיינו דכתיב "כי שגגה היא, והם הביאו את קרבנם אשה לה'", דהיינו להפך מידת הרוגז לרחמים, כי נעשה שגגה ע"י העולה כנ"ל, וראויים להתכפר בחטאת.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר פרק טו, כד)

ומה שיש לעיין בזה, אם ראה באחד שהתפילין שלו מקולקלין בהנחתם והוא עומד במקום שאסור להפסיק... דיש לומר כיון שבעוונותינו הרבים בדורנו, יד השרים והסגנים בתורה גם כן במעל הזה לפעמים, ונמצאים לבשתנו יודעי תורה שמניחים תפיליהם שלא כהלכה, אוי לאותה בושה, אם כן יש לומר דהעם הארץ הרואה בני תורה נוהגים כן, דמי כ"עושה על פי בית דין" (ובפרט לפי מה שכתב המגן אברהם (בסימן ל ס"ק ג), דגם פעולה לבד "ברבים" מיקרי הוראה, לענין "הלכה ואין מורים כן", אם כן יש לומר ודאי, דמה שרואה אותם נוהגים כן חשיב סמיך על הוראתם ונקרא אנוס ולא פשע, ויחויב לחטוא באיסורא זוטא - לגבי המצוה הרבה הזאת - כדי להציל חברו מאיסורא רבא ולזכותו זכות גדול), דחשיב אונס לענין כמה דברים. וכדקיימא לן בהגהות רמ"א באבן העזר (סי' יז סעיף לד) דחשיבא אנוסה אף שהורו בית דין בטעות. אע"ג דיש מהאחרונים ז"ל (הצמח צדק ומהרי"ק) שרצו לומר דבעינן ב"ד גדול דוקא, כב"ד של שאול וכה"ג, אמנם הנוב"י (במהדורא תנינא אהע"ז סי' קלא יעו"ש) כתב דסגי בבית דין ממונה משבעה טובי העיר. וא"כ יש לומר, דדוקא בענייני אישות שמסורים לב"ד חשיבא בלתי אנוסה אם סמכה על בלתי מומחים גמורים, אבל בעניני תפלין, מצוה הנהוגה שלכל מסורה, איך יעלה על דעת עמא דארעא לחשוב שהבן תורה לא ידע, או לא יזהר ח"ו בדבר פשוט ומחויב כזה, ודאי חשוב אנוס בסמכו עליו גם בסתמא. א"כ לכולי עלמא אומרים לחבר, חֲטָא חֵטא קל כדי להצילו ממכשול כל ימיו. אמנם לע"ד לענין הפסק בקריאת שמע, במקום שאפשר שלא יזדמן לו אח"כ וישאר בכשלונו ח"ו, אין אנו צריכים לכל זה כמו שכתבתי (לעיל פ"ז), כיון שהותר ההפסק מכללו גם לכבוד הרב (או"ח סי' סו סעי' א), ומצינו דאפרושי מאיסורי אפילו פעם אחת חשוב מכבוד הרב (יו"ד סי' רמב).

(ראי"ה קוק, חבש פאר, פרק ט, עמ' כב-כד במהד' תשמ"ה)


ב ע"ב

מצוה לשמוע דברי חכמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כ]



ג ע"א

מעשה תלוי בקהל
13

אמר "ואם כל עדת ישראל ישגו", שהוא טעות הסנהדרין בדין. ואם הדבר תלוי במה שתחלה הזידו, והזדון הגורם והקודם גרם זה להם, הלא זה לא יצדק בסנהדרין שחטאו שבעים סנהדרין במזיד! לזה אמר "ואם כל עדת ישראל ישגו". אלא טעם אחר יש להם, והוא, כי הלא "ואשמו הקהל" הנזכר. והוא מאמר רבותינו ז"ל כי אין הסנהדרין מביאין פר אלא אם כן עשו ישראל מעשה על פי הוראת טעות הבית דין. וזהו "ואשמו", באופן כי על כן, שעל ידם חטאו כל ישראל, שהם חטא רבים נשאו, על כן ראוי יביאו פר בן בקר זכר תמים גם הם. וזהו אומרו "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה", שהוא "החטאת" של הסנהדרין, "אשר חטאו" הקהל הנזכר "עליה" כו'.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא ד, יג)

ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל
33

...דוד נכשל בו, כי בבואו עד הראש, גרם לו שכר עבירה עבירה כטעם שאמר "אתה וציבא תחלקו את השדה" [שמואל ב' יט, ל], כי אז יצאתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה [שבת נו ע"ב], וזה מן הדברים שהודיעו הא-ל ית' למשה ב'בל יאמר', כדכתיב "ואותי ציו"ה י' בע"ת ההו"א" [דברים ד, יד] ר"ת ציב"ה... ובסופי תיבות, ציו"ה ה' בע"ת [בגימטריא ת"י], נרמז כמה תמשך המרידה, שהיא כל זמן בית ראשון, שהרי בסופו החזיר ירמיה עשרת השבטים ויאשיהו מלך עליהם [מגילה יד ע"ב], פי' מקצת מכל שבט ושבט, וידוע כי אין קהל אלא יושבי הארץ כמבואר במס' הוריות.

(רמ"ע מפאנו, מאמר הנפש, ח"ה פ"ח)

אלה איפוא הם מערכות כלולות לכל חלקי הנפש. וכבר זכרנו בחלק הראשון פרק שביעי שפרטיהן שיבסר דרגין, וזיו שכינה עולה על גביהם משלים לחי העולמים. ולעומתם דרשו בתיקונין [תיקוני זוהר, הקדמה, דף א ע"ב] י"ז שמות וחלוקי מדרגות לנשמותיהם של ישראל, ואלו הם: מלכים, צדיקים, חוזים, נביאים, מארי תורה, גבורים, חסידים...
צא וחשוב מדוד עד יאשיהו י"ז מלכים היו, שירמיהו החזיר בימיו עשרת השבטים, פירוש מקצת מכל שבט ושבט ומלך עליהם, והואיל ולא איקרו קהל כי אם ביושבי הארץ כדאמרינן במס' הוריות, שפיר הוי יאשיהו מלך על כל ישראל.

(רמ"ע מפאנו, מאמר הנפש, ח"ז פרק יד ופרק טז)

צא חשוב י"ז פעמים דו"ד שהוא בסוד מלכות בכל מקום הרי הן בגי' רחל אמהון דכלהו וכן מדוד עד יאשיהו י"ז מלכים הוו שירמיהו החזיר בימיו עשרת השבטים פי' מקצת מכל שבט ומלך עליהם והואיל ולא אקרי קהל כי אם ביושבי הארץ כדאיתא במסכת הוריות שפיר הוי יאשיהו מלך על כל ישראל.

(רמ"ע מפאנו, יונת אלם, פרק נה)

איתא בגמרא (כתובות קי ע"ב): כל הדר בארץ ישראל - דומה שיש לו א-לוה, והדר בחוץ לארץ - דומה כמי שאין לו א-לוה. וגם איתא בגמרא, שכל התורה לא ניתנה רק לקיימה בארץ ישראל, עיין בגמרא הוריות. וגם איתא (ע"ז ח ע"א), שישראל בחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן. וגם איתא בזוהר הקדוש בפרשת יתרו (ח"ב עט ע"ב) במאמר "ומשה עלה אל האלהים", וז"ל: כל הדר בארץ ישראל וכו' מאי טעמא, משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא ושכינתא באתרה יתבה, והאי בהאי תליא, ומשה לא קאמר 'אלקיך' אלא לאינון דהוי זמינין למיעל לארעא קדישא ולקבלא אפי שכינתא, ומה דלא אמר 'אלקינו' משום דהא משה לא זכה למיעל לארעא, ובגין כך 'אלקיך' ודאי בכל אתר.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת יתרו)

ומעובדא דהרוגי לוד, שהביא כת"ר, אין ראיה אפילו על הצלת רבים, דמותר למסור נפשו במקום שאינו חייב, שי"ל דהתם אם לא היו הם מקבלים על עצמם ג"כ היו נהרגים בתוך הכלל, שהרי המלכות גזרה הגזירה על כל ישראל, ובכה"ג, שבלא"ה יהרג, הרי אין כאן משום "וחי בהם", ופשיטא שמצוה של חסידות גדולה היא למסור נפשו, אע"ג דאין חיוב ע"ז כי אם בתנאים דייחדוהו וחייב מיתה. ובדברי ר"ח בפסחים שם [פסחים נ ע"א] איתא מפורש, שהמלך גזר להרוג כל יהודי בשבילה, ואמרו שני האחים אנו הרגנוה כדי להציל כל ישראל כו', ומשמע מדבריו נמי שהיתה גזרה כללית על כל ישראל, ואז יש בזה כבר דין אחר, כמש"כ בשם האחרונים. אלא דלא מסתבר לומר שהיה על כל ישראל ממש, וכמדומני שטוריינוס זה לא היה מלך בכיפה כ"כ שתהיה כל האומה מסורה תחת ידו, וכמדומה שע"פ דברי הימים נראה שהיה רק נציב רומי בא"י. ואולי כל ישראל שבארץ ישראל נחשבים ככל האומה כולה, וכהוריות ג' א'. ובני שיחיה העיר מהא דשבט איקרי קהל לר"י ור"ש [לקמן ה ע"א].

(משפט כהן, סי' קמג, עמ' שז-שח)

ומש"כ כת"ר ראיה לדבריו, דעכ"פ ציבור של ארץ מיוחדה יהיה דינו ככלל ישראל כולו... עפ"ד הרא"ש בתשובה (כלל ד סי' י) בענין שאלת גשמים במקומות שעונת הגשמים שלהם היא חלוקה מא"י ומבבל. ענין הרא"ש שם אינו נוגע כלל לריבוי בני ישראל ומיעוטם בארץ ההיא, שאפילו בעיר גדולה או אי אחד או אחדים, שאינם מחולקים חלוקה אקלימית חשובה, אין עונת הגשמים שלה חשובה להחשב כרבים, לשאול שלא בזמן הקבוע מחכמים בא"י ובבבל לכל אחת כדינו, אלא דוקא בארץ שלמה, החלוקה באקלימה, אפילו אם יהיו ישראל מעטים בתוכה, ואין הטעם מפני שהם נחשבים כרבים מצד ריבוים, אלא מפני שהדעת נותנת שהולכים בכל ארץ אחרי צרכיה...
ואין זה ענין כלל לענין חשיבות הארץ כמו כלל ישראל כולו, שלא מצינו חשיבות זו לארץ מיוחדת כי אם להקהל היושב בא"י, וכמש"כ ע"פ דברי הגמ' בהוריות מקרא דכל הקהל מלבא חמת עד נחל מצרים, אבל בכל שאר ארצות, כל זמן שאין שם רוב האומה, כיחידים דמי...
ובגוף הדבר לא נתקבלו דברי הרא"ש בזה, ואנן קיי"ל בשו"ע סי' קיז, שגם בארץ שלמה ג"כ אין משנים ממטבע שתקנו חכמים, בא"י בז' במרחשוון ובבבל ובכל חו"ל ס' יום אחר התקופה, אע"פ שאין הטבע של הארץ נוטה לזה, ודינם כיחידים. וכפי הנראה שהטעם הוא, דס"ל דא"י לעולם כרבים דמו, כמש"כ, דהקהל שבא"י חשוב ככלל ישראל, ובבל, כיון שאז היתה רוב האומה כפי הנראה בבבל, היה ג"כ דינה ככל ישראל, וכיון שתקנו אז חכמים שוב אין משנים.

(משפט כהן, סי' קמד, אות יד, עמ' שלו)

"למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ". מקום אחר הוא היפך מציאות החיים שלנו. החיוניות של התורה, והחיוניות של הארץ, משלימות זו את זו. בדורותינו, יותר ויותר יהודים עולים לארץ, ומתוך כך יש יותר ויותר שלמות יהדותית, ויותר ויותר השראת שכינה, "המחזיר שכינתו לציון". חוזרת יותר ויותר הגבורה והבריאות ותפיסת התורה, יותר ויותר הבריאות הממשית של הגוף והנפש, עד לבריאות השלמה והמוחלטת של "המחזיר שכינתו לציון". אשרינו שזכינו, שנתגלגלנו לזה. ועלינו לדעת את ערכנו: "מלבוא חמת ועד נחל מצרים, הני הוא דאיקרו קהל", זה כלל ישראל. חוץ לגבולות אלה, יש יהודים, אבל לא כלל ישראל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק א, התשל"ח, פ' עקב, עמ' קנג)

"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", "בארץ הם גוי אחד", עיקר כלל ישראל בארץ. דבר ברור. ישראל שבחוץ לארץ הם יחידים, פרטיים, וכלל ישראל בארץ. נוגע להרבה דברים. במסכת הוריות: הורו בית דין בטעות. כפרה על כלל ישראל, כללית, אינה שייכת ליהודים שבחוץ לארץ. היום טוב הגדול על בנין בית המקדש, שבעה ימים חג. באו כל הקהל לירושלים, "מלבוא חמת עד נחל מצרים". "והני הוא דאיקרי קהל", הקהל הכללי של כלל ישראל, וחוץ לזה, הם יחידים, ולא כלל ישראל. מצות הקהל, דוקא בשטח הזה.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ב, פ' וארא, עמ' עג)

במסכת הוריות מתברר עניין הוראות בית הדין הגדול בישראל, ומופיעים שם פרטי הלכות. "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל... והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת". זהו כאשר רוב הקהל עשו. "אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל". זהו כלל ישראל. בחוץ לארץ יש יהודים: ראובן, יעקב, יחזקאל, אבל אין שם כלל ישראל.
הגמרא לומדת זאת מפסוקים מספר מלכים. כל ישראל באו לשמוח בבניין בית המקדש בירושלים: "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" - עד סואץ. "הני הוא דאקרי קהל", היהודים שנמצאים במסגרת ה"שטחים" האלה, הם כלל ישראל, "אבל הנך לא איקרי קהל", מחוץ לגבולות אלה, הם יהודים אבל לא קהל.

(שיחות הרב צבי יהודה, על ארץ ישראל, ארץ החיים)

"אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח ע"א). החכמה האמיתית הגדולה ביותר היא: יותר דבקות, יותר תשובה, יותר התקדשות. זוהי התגלות החכמה האמיתית. "ראשית חכמה יראת ה'". ההיפוך מהעובר עבירה, שאמרו חז"ל (סוטה ג ע"א), "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות". אוירא דארץ ישראל מחכים, מטהר, מקדש ומבריא. וכל זה, מתוך שעיקר השראת השכינה היא בארץ ישראל דוקא, שהרי אין מציאות של קהל אלא בארץ ישראל. בחו"ל יש יחידים, אבל לא קהל, לא כלל ישראל. ובארץ ישראל, "הני הוא דאיקרו קהל", כלל ישראל, השכינה, נמצאת בארץ ישראל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, מועדים וזמנים - ראש חודש אלול)

ישנם דיני יחיד וישנם דיני צבור. יש קרבן יחיד ויש קרבן צבור. במשנה וגמרא במסכת הוריות: הורו ב"ד, הוראה בטעות, בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ועשו הצבור על פי דבריהם. "ונעלם מעיני הקהל ועשו". בלשון חכמים: "צבור", ובלשון תורה: "קהל". כלומר, דוקא אם רובו של הקהל עשה, ע"פ אותה הוראה שבטעות, אז מקריבים קרבן חטאת של כל הקהל, חטאת של צבור. ממשיכה הגמ' שם ואומרת, שה"קהל" נמדד דוקא לפי יושבי ארץ ישראל. הדבר נלמד מפסוק במלכים, בזמן שלמה המלך, כשעשה יו"ט גדול על בנין בית המקדש: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים". "מלבוא חמת עד נחל מצרים - הני הוא דאיקרו קהל". צבור של ישראל הוא דוקא בארץ ישראל, ולכן פר העלם דבר של צבור תלוי דוקא ביושבי ארץ ישראל. חטאות מיוחדות של צבור תלויות דוקא בארץ ישראל. כפרה על כלל ישראל, אינה שייכת ליהודים שבחוץ לארץ. בחו"ל יש פזורים, חתיכות, אבל לא צבור של עם ישראל. "הנך" - כלומר, היהודים שבחו"ל, "לא איקרו קהל". מחוץ לגבולות של ארץ ישראל ישנם יהודים, אבל לא קהל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק ד, פרק ג)

שאלה: האם קהל וצבור זה אותו דבר?
תשובה: כן, קהל - לשון תורה, וצבור - לשון חכמים. בהתחלת ספר ויקרא נמצא: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ד' אשר לא תעשינה - ואשמו", ובגמרא מתברר שהמובן של קהל הוא צבור. הצבור כולל את מדרגות: הצדיקים הבינוניים והרשעים, וכן הקהל הוא כלל ישראל, ועם זה יש בו מדרגות... אבל כולם שייכים לקהל. בגמרא הוריות מביאים את הפסוק "ויעש שלמה את החג בעת ההיא שבעת ימים וכל ישראל עמו קהל גדול מאד מלבוא חמת עד נחל מצרים". "הני הוא דאיקרי קהל". זהו הקהל בה"א הידיעה: הקהל שכולל את כל כלל ישראל שבארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 316)

בספר חסד לאברהם [מעין ג, נהר יב]: דע, שכל מי שנמצא בארץ ישראל הוא צדיק. ואע"פ שלפי מעשיו הוא נראה לך רשע, דע לך שהוא צדיק, שאם לא כן, היתה הארץ מקיאה אותו. בכל אחד מאיתנו, ישנם שני צדדים. א. צד השייכות הכללית, הכלל ישראלית. ב. צד פרטי, אישי. מקומו של כלל ישראל הוא דוקא בארץ ישראל, כמפורש בגמ' בהוריות: "הני הוא דאיקרו קהל". כלומר - אלה שיושבים בתוך גבולות ארץ ישראל, הם הקהל, הם הצבור, של עם ישראל. אדם, שיהיה בו רקבון כזה, של חוסר קשר לכלל ישראל, לא ישאר בארץ ישראל, ארץ ישראל תקיא אותו.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, אורות הגאולה ונתיבותיה, פרק ג)

בחג החנוכה אומרים ומברכים הלל שלם, שהוא על נס של ארץ ישראל. בארצנו זאת, ארץ חיינו וקדשנו, מופיעה שלימותו ואחדותו של ישראל, של "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא) . "ויברך (שלמה) את כל קהל ישראל" (מלכים א ח יד), וכל הקהל הוא "מלבוא חמת עד נחל מצרים".

(רבי צבי יהודה קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ד, עמ' קעד-קעה = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, חנוכה, עמ' קכה במהד' תשנ"ה)

מסכת הוריות, ענינה הוראות של בית דין הגדול בישראל. פרטי הלכות. ושם: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל... והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת...". ובעינן רוב הקהל שיעשו. אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל.
בחו"ל יש יהודים, ראובן יעקב יחזקאל, אבל אין שם כלל ישראל. הגמרא לומדת זאת מפסוקים במלכים א'. כל ישראל באו לשמוח בבנין בית המקדש בירושלים, "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים". עד סואץ, "הני הוא דאיקרו קהל". היהודים שנמצאים במסגרת "השטחים" האלה, זה כלל ישראל, "אבל הנך לא איקרו קהל" - מחוץ לגבולות אלה, זה יהודים, אבל לא קהל.

(רבי צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, חלק א, התשל"ח, פ' חקת, עמ' קמג-קמד)

ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ויתיישבו ויתנחלו הארץ כולה, אשר היושב בה נשוא עוון, וכמבואר ב"חסד לאברהם" בפרקי עין הארץ, שכל אדם מישראל הנמצא בארץ ישראל הוא צדיק, מבחינת כלל ישראליותו, וכהלכה הברורה ומפורשת במסכת הוריות על משפט כל קהל ישראל, שהוא מלבוא חמת עד נחל-מצרים.

(רבי צבי יהודה קוק, ארץ הצבי, המאבק על שלמות ארצנו, סי' מה)

ושמעתי מרבינו הגאון רבן של ישראל מרן ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א הרב הראשי לארץ ישראל, שהסתפק מה דאמרינן... דבהוראה הולכין אחר רוב יושבי ארץ ישראל... איך יהיה בארצות הנכבשות שחל עליהם קדושת ארץ ישראל, אם זה רק לתרומות ומעשרות אבל לא לכל הדברים.

(רבי יהודה גרשוני, משפט המלוכה עמ' קנו)

ובתשובת חת"ס (או"ח סי' קצא) על השאלה "אם יכולין צבור או יחיד לקבוע עליהם יו"ט לעצמם על נס שנעשה להם", סיים וכתב: "מיהו נראה לי דלא אמרו שלא להוסיף אלא דומיא דהנך שפשטו בכל ישראל, אבל עיר אחת ומדינה אחת בפני עצמה, אינו דומה להנך, ומותר בלי פקפוק. מיהו נראה דהיינו דוקא ממיתה לחיים, דומיא דמרדכי ואסתר, אבל בפדות משאר צרות לא... וא"כ כל זמן שאנו בגלות וליכא פדיון מעבדות לחרות, כל שאין ההצלה ממיתה לחיים ממש הבו דלא להוסיף לקבוע יו"ט". ולפי זה בארץ ישראל שיש כאן פדיון מעבדות לחרות, ולא עוד אלא שהיתה כאן הצלה ממיתה לחיים ממש בחסדי ד' אשר גברו עלינו, ודאי שמותר להוסיף ולקבוע יו"ט עלינו ועל דורותינו.
[הערת העורך (ר' שאול ישראלי): ממקום שבא יש דוקא מקום לפקפק, כי נס שאירע לכל ישראל היושבים בארץ ישראל אינו בדין עיר אחת או מדינה אחת שדן בו החתם סופר להתיר בפשטות, כיון שקהל שבארץ ישראל נקרא קהל, יש לזה דין מאורע שאירע לכל ישראל. ונס חנוכה עצמו יוכיח, שלא פשטה מלכותו של אנטיוכוס לבבל, ולא היו כל ישראל בארץ ישראל בזמן בית שני, ומכל מקום נקבע על יסוד הקל וחומר של ממות לחיים (כפי שכתב הריטב"א) על כל ישראל, ולא רק לישוב שבארץ ישראל והסמוך לו].

(רבי משה צבי נריה, התורה והמדינה, קובץ ב, עמ' קיב-קיג = מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 179)

ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים
33-34

עוד יבואר הענין במלכים א' ח, סה, שבגמר בנין בית המקדש עשו את חג הסוכות שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, ופירש רש"י שאכלו ושתו ביום הכיפורים, והיו דואגים על זה, ויצתה בת קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי עוה"ב (מו"ק ט ע"א). ומי יתן ואדע איך נמחל אכילת יום הכיפורים שענשו כרת?... ויובן הא דאמרינן בריש פרק קמא דהוריות דרוב אנשי ארץ ישראל מיקרי קהל לענין הוראה, ויליף לה מהאי קרא: "ויעשו את החג...". ויש לדקדק איך שייכות דין זה שיודיע הפסוק במקום הזה?...
בחנוכת הבית שלרוב שמחתם אכלו ביום הכיפורים, ודאגו אולי עשו שלא כדין, ואפילו הכי לא היה שם עונש ומחל להם הקב"ה. והענין הוא, כיון שענין כרת באכילה ביום הכיפורים מצד שנבדל מכלל נפשות ישראל [עיי"ש לפני כן שהסביר כך], וכיון ששם כל ישראל אכלו, לכן ניצולו מהעונש, ולזה אמר "כולכם מזומנים לעולם הבא", ר"ל מצד היות כולכם באיסור זה, לכן נמחל לכם.
אכן ודאי לא ימלט שהיה איזה ישראל שלא בא לשם והתענו ביום הכיפורים, רק לפי שהיו שם רוב אנשי ארץ ישראל נחשב ככולו, כי המיעוט נגרר אחר הרוב, ולכן שפיר יליף בהוריות דלענין הוראה אזלינן בתר רוב אנשי ארץ ישראל.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת אמור, דרוש ד, שייך לר"ה שחל בשבת)

אמנם בלוחות שניות לא נגלה כח תשובה עילאה זו אלא בכללות כנסת ישראל... ותשובת היחיד שא"א לו להתעלות למעלות אלו אלא ע"י התכלללות בכנס"י, החלה להתגלות עם תשובתו של דוד המלך, שבו נתכללה הבדידיות והבדיליות בכלליות והאחדותיות, בו התמזגה הפרטיות של "יחיד ועני אני" [תהלים כה, טז] עם הכלליות של "לבו הוא לב כל קהל ישראל" [רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו]. "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה וכו', אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור" [ע"ז ה]...
וקבלת תשובתו של דוד נגמרה בעת חנוכת בהמ"ק בחודש תשרי, "ביומא דאתבני בי מקדשא עבד קב"ה טיבו לדוד מלכא וכו' ומני ליה למיכאל למיעל לדוד משיחא בתרעי ירשלים דלעילא וכו'" [זוהר חדש כה]. ועל כך אמרו במקום אחר "כשבנה שלמה את בהמ"ק ובקש להכניס ארון לבית קודש הקדשים, דבקו שערים זה בזה וכו', כיון שאמר 'ד' אלקים אל תשב פני משיחך' וגו', מיד נענה וכו' וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון וכו'" [שבת ל]...
ושלמות זו של כנס"י ופרטיה נרמזה בעשיית חנוכת הבית שבעת ימים ושבעת ימים, "שבועות סתם לאכללא עילא ותתא וכו' עד לא הוה שלמה לא הוה אתגליין, כיון דאתא שלמה עבד מנייהו פרטי, דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וכו'" [זוהר ח"ג דף צז]. וסיום חנוכת הבית ושלמות קבלת תשובת היחיד של דוד הוא ביום השביעי של חג הסוכות, הוא יום הושענא רבא הקרוי ע"ש תשועה גדולה זו. ומתוך הופעת ההתכללות של היחידים בקהל ישראל התבססה הכלליות של המלוכה שהיא "לב כל קהל ישראל", ומצד זה אמרו חז"ל ש"לא קם בנביאים כמשה אבל במלכים קם" [ר"ה כא ע"ב]. ולכך נרמז בפרשת חינוך המקדש גדרו של קהל ישראל בעיקרו "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י, שנאמר ויעש בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים".

(גנזי הראיה כרך ה, ירח האיתנים, עמ' קטז-קיז)


ג ע"ב

מאה שישבו להורות
2

מניין שאם הענקת לו פעם אחת תעניק לו אפילו מאה פעמים, ת"ל העניק תעניק אפילו מאה פעמים [ספרי [דברים פסקה קיט]]. כך מורה כפילת המקור על הפעל שתעשה הפעולה אפילו כמה פעמים... ואמנם הלשון "אפילו מאה פעמים" בודאי הוא לשון גוזמא על צד ההפלגה, יען כי לא יצוייר כלל שאדם אחד ימכור עצמו מאה פעמים לפי ערך שש שני עבודה בכל מכירה, ומצינו בחז"ל מספר מאה על מספר גוזמא בכלל ואף במקום שלא יצוייר כלל מספר מאה, וכמו בהוריות ג ב' מאה שישבו להורות, אע"פ שאין בסנהדרין אלא ע"א איש ואין מוסיפים עליהם כמש"כ הרמב"ם בפ"ט ה"ב מסנהדרין.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים פרק טו הערה מז)

"אם יוליד איש מאה" [קהלת ו, ג] - זה אחאב שהוליד מאה בנים (קהלת רבה [פרשה ו, [ג]]). ואע"פ דכתיב (מלכים ב' י, א) "ולאחאב שבעים בנים בשומרון", אך זהו בשומרון לבד, וכנגד זה היו לו שבעים בנים ביזרעאל [קהלת רבה שם]. ותפס המספר מאה ע"ש הרבוי הנפרז, וכמו בהוריות ג, ב: מאה שישבו להורות.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, קהלת פרק ו, הערה יג)

רובו ככולו
7

אליכם אישים, אישי ישראל החיים בכל חמישה חלקי תבל, אקרא, מקטן ועד גדול, מאיש עד אשה, מנער ועד זקן, כולכם קומו והתייצבו, עמדו נא והתעוררו נא, להיכנס בברית הזו של בנין הארץ, ואל תישאר אפילו נפש אחת חוצה (ומדינא סגי אפילו ברוב, כמבואר בהוריות דף ג), ונבנה ארצנו בבחינת ביאת כולכם, דמהאי טעמא לא היה קיום לא למקדש ראשון ולא למקדש שני, משום דלא כולם השתתפו בו. על כן, אם נשתתף עתה כולנו בה, אז יהיה לה כח נצחי, וה' יהיה אתנו, כמאמר הפסוק (בחגי ב) "וַחֲזַק כָּל עַם הארץ נאום ה' וַעֲשׂוּ, כי אני אתכם נאום ה' צב-אות... ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו". ונזכה לגאולה שלמה בביאת מלכות בית דוד. דכיון שבאה בהתאחדות הכלל כולו - אין שטן ואין פגע רע.

(אם הבנים שמחה, פרק ג, אות ע, עמ' רסט במהד' פרי הארץ, עמ' רצז במהד' קול מבשר)

אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה
22-23

כולה משפט וצדק גזרת התלמוד ולפי המוסר האמיתי שאין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה, לפי שהוויית הגוף והבריאות מחייבים לזה. וכבר נאמר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" [דברים ד, טו]. ואם אמרו בכלל אף על היחיד "כל היושב בתענית נקרא חוטא" [תענית יא ע"א], שאין לו לאדם לאבד עצמו בתעניות וסיגופים בלא טענה, וכ"ש לקלקל הציבור בכלל עם גזירות אשר אינם בהצטרפות טבע האדם. וכבר אמר שלמה "אל תהי צדיק הרבה וגו' למה תשומם" [קהלת ז, טז].

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן
30

ופירש רש'׳י ז"ל דרמז בקרא מזמור פב: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", דקולר תלוי בצואר כולן. ולי נראה דמוכח מרישא דקרא: "אלקים נצב בעדת א-ל", דמידת הדין "נצב בעדת", היינו בעשרה שיושבין בדין, דעשרה קרוין עדה, ובסוף כתיב "בקרב אלהים ישפוט".

(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)

רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה
32-33

בירושלמי כלאים פ"ט ה"א: ר"ש בר"י מייתי מאנא מבי קצרה [כשהביא בגד מהכובס] מייתב עלוהי עשרה חוטין [בירושלמי דפוס ווילנא מכת"י: מייתב עלוהי עשרה חייטין] ומפשפשין ליה [הושיב עשרה חייטים המכירים חוטי צמר ופשתים שיעיינו אם אין כלאים בבגד זה].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה וכו' רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה
32-34

הנסיונות של המדות שבלב האדם הם יותר קשים לפני האדם להעלותם לפי רצון ה', יותר ממסירת נפש שנאמר בו "בכל נפשך", וזה אנו רואים מתביעת שמים מגדולי עולם כמו מדבורה ומיוסף הצדיק... והמה נסיונות לפני האדם, ומדאגה בדבר אולי אינם לפי רוח התורה ומהלך המדות וכחות הנפש בכל מה שהוא עושה, אולי נתערב שם איזו הרגשה של כבוד וכדומה כפי שאנו רואים מדבורה ויוסף ועוד. וכל זה בדברים עמוקים. אבל אנו רואים חידוש גדול, כי אף בדברים הפשוטים הנראים לכל, בכל זאת אנו רואים מחז"ל כמו רב הונא ורב אשי כי הוה נפיק לבי דינא שענינים ידועים ונגלים המה, בכל זאת מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה שיסייעו לו להשמר איזו טעות, וכן רב אשי כי הוה מייתי טריפה לקמיה, שזה דבר הנראה לכל, בכל זאת חשד את עצמו והביא עשרה טבחי ומתיב קמיה... ובזה אנו רואים גדולת חז"ל ונצחיית האדם.

(רבי יעקב לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' קפז)

רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה
34

אף שאמרו בסוף קדושין [פב ע"א] טוב שבטבחים שותפו של עמלק, ואמרו בסנהדרין פ' זה בורר [סנהדרין כג ע"א]: נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים אלא א"כ יודעים עם מי היו יושבים, ודוחק לומר דאנשים אחרים לא ידעו הדינים. והנראה דמבואר לקמן (דף ט) אקילקלתא דמתא מחסיא תיבו וכו', פי' רש"י היו ת"ח וראויים להוראה ותרבות יפה היה להם, וא"כ במתא מחסיא קרוב לומר כי גם הטבחים היו ת"ח ותרבות יפה, ולכן ישב עמהם רב אשי.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

הורו ב"ד לעקור כל גוף המצוה פטורין לבטל מקצת ולקיים מקצת חייבין
40

עיין בספרי דברים קמא עמ' קמט [בשם ילקוט יהודה] הטעם [בדין המקביל בזקן ממרא] כי עיקר החומר שהטילו על זקן ממרא הוא למען לא יגררו אחריו חלק מישראל, וזה אפשר רק אם יורה לבטל מקצת אבל כשיורה לבטל כל המצוה אין לחוש שיגררו אחריו בני ישראל לבטל מצוה כולה ממצוות התורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ד ע"א

ונעלם דבר ולא שיעקר המצוה כולה
18

"ונעלם דבר" - פירוש, נעלם מהם חלק מה מן המצוה, שלא נתעלם מהם עיקר המצוה, רק חלק ממנה (כבהוריות פ"א). ומלת "דבר" כמו "אין נגרע מעבודתכם דבר" [שמות ה, יא], דתרגומו "מדעם".

(הכתב והקבלה, ויקרא ד, יג)

לא תסור מן הדבר מקצת דבר

מן הדרך וגו', הא למדת כל העובד ע"ז הרי הוא סר מכל הדרך. כתב הרא"ם אע"פ שמשמעות מן היינו מקצתו ולא כולו, משום דלשון הסרה אינו נופל רק על הסרה מכל דבר כו', והקשו עליו דאיתא פ"ק דהוריות (דף ד) לא תסור מן הדבר מקצת דבר כו'. ונ"ל דהפסוק עצמו מקשה כאן דסתרי אהדדי והוא מפרק לה, דהיינו שתחילה אמר אם לא תשמעו אל מצות ה' דמשמע כל המצות מדלא אמר כל המצוה ואח"כ אמר מן הדרך דמשמע אפי' מקצת, ומתרץ דשניהם אמת, ללכת אחרי אלהים אחרים, דכל העובד ע"ז אע"פ שמקיים כל שאר מצות הוי ככולו, והאי מילתא קמ"ל קרא. אח"כ דקדק רש"י לשון ללכת ולא אמר ועבדתם אלהים אחרים, ותירץ אע"פ שאין עובד ממש אלא מודה בה שיש בה ממש הוי ככופר בכל התורה, וע"כ אמר ללכת דהיינו הליכה בעלמא ולא שום עבודה לה'.

(דברי דוד, דברים יא, כח)

רש"י - השתחואה, בפשוט ידים ורגלים כדכתיב וישתחו אפים ארצה

צ"ע שלא הובא הפסוק דילפו מיניה בשבועות טז, ב, "הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה". ועמש"כ בהגהותי לעיל יומא מא, ב, ד"ה שאני מצורע. ועמש"כ בס' קב בשמים שבועות יא אות פד מדוכתי טובי, ובס' מרגליות הים סנהדרין פז, א, אות ז, וע"ע בתוי"ט פאה פ"ה מ"ב, הגהות הגרש"ש שבת סו. ויעוין בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים קמא, וביד מלאכי כללי התלמודים אות יג.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)


ד ע"ב

אין שבת בשביעית וכו' בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת
14-17

"שבת היא לה' בכל מושבותיכם" - עיין סוף פ"ק דקדושין (דף לז). ויתכן, דהצדוקים דורשים "בחריש ובקציר" - היכי דאיכא חריש וקציר, אבל בשביעית אין שבת. יעוין רש"י פ' משפטים (כג, יב), שלכך סמך הכתוב שבת לשמיטה, יעו"ש. לכן הצדוקים דדרשי כן בפ"ק דהוריות, א"כ בשביעית בארץ ישראל אין שבת ובחוצה לארץ יש שבת, לזה אמר "שבת היא לה' בכל מושבותיכם", כי היכי דנוהג בחו"ל, דשם איכא חריש וקציר, כן נוהג אף בארץ ישראל, דליכא חריש וקציר.
ויאות מאוד לשון הגמרא פ"ק דברכות (דף י) דאמר ר"א לצדוקי "אתון דלא דרשיתו סמוכים קשיא לכו" כו', דהם לא דרשי סמוכים, היינו הדרשא של המכילתא (משפטים ריז) דנסמך שבת לשביעית בפ' משפטים, דאתם אומרים דאין שבת בשביעית.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא כג, ג)

הורו ב"ד שוגגין
42

מצות קרבן בית דין אם טעו בהוראה: שיקריבו סנהדרי גדולה קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה בעבירות חמורות שחייבין עליהן כרת, ועשו הקהל או רובן על פיהן... כי מכוונות הקרבן להכנעת נפש המתאוה ולהגדיל נפש השכלית, ועל כן בהגיע אל הגדולים טעות בדבר, ידוע כי בחולשת השכל אירע להם וראויים לחזקו על כל פנים, ועל כן יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו, ויעשו מעשה הקרבן, וישובו אל לבם בכח הפעולה גריעות הנפש הבהמית הטועה וחשיבות השכלית המיושרת והזכה, ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו בכל הוראותם לעולם.

(ספר החינוך, מצוה קכ)

הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין
42

"מעיני העדה" - הם הב"ד הגדול של שבעים ואחד הראויים להוראה. מ"ם "מעיני" כמ"ם "משוד עניים מאנקת אביונים" [תהלים יב, ו], שהיא מ"ם הסיבה, מסיבת שוד, מסיבת אנקת, מסיבת עיני העדה, כלומר מסיבת הוראתם שהורו לעם לאמר על דרך משל "מותרים אתם לכרוע לע"ז בלא פישוט ידים ורגלים". ודבר זה שהורו, עשה העם, שהיו מדמים שהורו כדת, ולזה סמכו על הוראתם. וזה שאמר "נעשה לשגגה", כלומר העם עשה את הדבר לשגגת הוראת ב"ד. למ"ד "לשגגה" כלמ"ד "נסו לקולם" [במדבר טז, לד], "מקול נפלם רעשה הארץ" (ירמיהו מט, כא), כלומר לסיבת שגגה, נעשה הדבר מן העם, לפי ששגגו הב"ד והורו להם היתר עשיית דבר זה, והעם סמכו על הוראתם.
אמנם יש עוד תנאי בדבר זה, שצריך גם שגגת העם העושים, כי אם היו הב"ד שוגגים בהוראתם, והקהל ידעו שטעה הב"ד ושאין ראוי לקבל מהם, ואעפ"כ עשו, אין כאן חיוב קרבן, כי אם שהעם העושים היו ג"כ בשגגה. ועל זה אמר אחר כך "כי לכל העם בשגגה". כן הוא ביאור לשון המקרא לפי המבואר בסוגיות התלמוד ריש הוריות. וביונתן בן עוזיאל מתורגם מלת "לשגגה" - "בשלו". נראה שהוא ט"ס וצ"ל "לשלו" כבאונקלוס, דאם לא כן יחסר שגגת ב"ד בהוראתם.

(הכתב והקבלה, במדבר טו, כד)

מביאין פר
42

יש לבאר מה שמסיים סדר נזיקין במס' הוריות בפר העלם דבר של צבור, כי כל סדר נזיקין מלמד את האדם שיחוס על ממון חבירו כמו נזקין שלו ושל בהמתו, וכן להשיב אבידתו של חבירו, וכן לישא וליתן באמונה, וגם למנות שופטים ושוטרים להתנהג ביושר ובדין. ועי"ז מתקדש שם שמים ברבים, חכמות בחוץ תרונה וברחובות תתן קולה, קידוש השם היותר גדול למען דעת כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. לכן מסיים בפר העלם דבר של צבור, להודיע חומר הרבים מן היחיד, כי היחיד מביא כשבה או שעירה והצבור מביאים פר, כי הם מכשילים את הרבים לסור מה', ולכן כפרתם יותר גדולה.

(רבי ישעיהו חשין, דברי ישעיהו, ח"ב, הדרן על משניות נזיקין, עמ' קכה)

הורו ב"ד וכו' מביאין פר וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים
46-47

איתא במדרש רבה (ס' תשא פרשה מד)...: "זכור לאברהם" [שמות לב, יג] - למה הזכיר כאן משה ג' אבות? אמר רבי אבין: אמר הקב"ה למשה, אני מבקש מידך כשם שבקשתי מסדום עשרה, העמד לי מהן עשרה צדיקים ואיני מכלה אותן. אמר... הרי אני ואהרן, ואלעזר ואיתמר ופנחס ויהושע וכלב... אם חיים הם המתים "זכור לאברהם ליצחק ולישראל" הרי עשרה. לכך הזכיר ג' אבות.
והנה יש עוד במדרש (ס' עקב פרשה ג)...: אמר לפניו משה, חשוב אותם כסדום... וויתרת לו עד עשרה... ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים... הרי שבעים הזקנים... אהרן, נדב ואביהו, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה... אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להן בפירצה הזו יעמדו המתים. אמר לפניו עשה בזכות שלשת אבות, והרי שמונים... כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום אילולי שהזכיר זכות שלשה האבות שהיו מתים, התחיל לומר "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה" [קהלת ד, ב]. עכ"ל המדרש.
והנה המדרש הזה קשה להולמו. א) הזכיר כאן שמונים צדיקים ושם במדרש מבואר דסגי בעשרה כנ"ל. ב) מדוע בכאן אמר שכיון שראה שלמה המלך ע"ה הנ"ל התחיל לומר "ושבח אני את המתים"... ומדוע לא אמר זה גם שם... ג) בכלל אינו מובן מאמרו "כיון שעמד שלמה וכו' ושבח אני" כו', מה זה שבח גדול כ"כ למתים יותר מן החיים... המשל בזה אם היה נצרך לתפלה עשרה אנשים למנין, ונאספו אנשים צדיקים ופשוטים, האם יעלה על הדעת לשבח את הצדיק, לומר: הרי הוא צדיק גמור כי בלעדו לא היו יכולין להתפלל? הלא גם האיש הפשוט אם יצא לחוץ ג"כ יהרס המנין ולא יוכלו להתפלל... ה) אינו מובן כוונת מרע"ה מ"ש להקב"ה שיעמיד לו שמונים צדיקים, למה היה צריך לזה? כי כיון שאמר להקב"ה שיחשוב אותם כסדום שהיה די בעשרה, א"כ מה זה שאמר להקב"ה מספר שמונים?...
לתרץ כל זה... דהנה רבי אבין בסדר תשא סובר כרבי מאיר, דלדידיה אין חילוק בין חטאו שבט אחד או רוב השבטים או כולם, ויהיה איך שיהיה צריך להביא פר ושעיר אחד ולא יותר בשום אופן... והנה זאת גזירת הכתוב הוא שעשרה צדיקים מכפרים... כמו פר ושעיר שציותה התורה להביא לכפר. נמצא שהגם במעשה העגל חטאו י"א שבטים, ובסדום לא היה רק מיעוט קהל, א"כ לרבי מאיר אין נ"מ בזה. א"כ לרבי אבין דסובר כרבי מאיר היה די בעשרה צדיקים. ומפני זה אינו רוצה לחשוב השבעים זקנים כי אחרי שלא היה נצרך רק לשלשה צדיקים א"כ אין צורך ליתן שבעים צדיקים סכום גדול כ"כ, וניחא ליה יותר ליתן שלשה צדיקים, היינו שלשת אבות, ויהיה בין כולם המספר עשרה. בשגם אם כי היו השבעים זקנים צדיקים גמורים בלי ספק, אך עכ"ז אין יכולים לומר שהיו שווים במעלה כאלו השבעה צדיקים. וניחא ג"כ דלא מזכיר שם במדרש פ' תשא "כיון שעמד שלמה" וכו', כי אין להמתים שום יתרון על החיים בזה, כמו שדברנו מזה לעיל דאם האיש פשוט הולך לחוץ ג"כ נהרס המנין כמו הצדיק היותר גדול ומפורסם ואין בזה שום נ"מ.
אך זה המדרש דפ' עקב סובר כר"י ור"ש דכל שבט ושבט איקרי קהל בפני עצמו. וא"כ צריך לכל שבט ושבט עשרה צדיקים. ובכאן שחטאו י"א שבטים, כי שבט לוי לא חטא... ונמצא דצריך בכאן מאה ועשרה צדיקים, כמספר י"א פעמים עשרה. וזהו שאמר משרע"ה "חשוב אותם כסדום", ר"ל לפי חשבון סדום, היינו כמו שבסדום היו צריך עשרה צדיקים, אך בשם היו רק מיעוט קהל, ובכאן יש י"א שבטים וצריך מאה ועשרה, ואני מעמיד לך מאלו שמונים. וכוונתו שאלו השמונים היו נחשבים כמאה ועשרה. והתחיל לחשוב לו השבעים זקנים ואלו השבעה. ובכל המדרש הזה דסובר כר"י ור"ש מוכרח לחשוב השבעים זקנים, כי הלא נחוץ לו סכום גדול, ובאמת דהיו גם הם, ר"ל השבעים זקנים, צדיקים גמורים... דכל שבט ושבט יכול להתנצל ולומר דיש לו זכות אבות, א"כ לכל אחד מהי"א שבטים יש לו ג' צדיקים, ואחד עשר פעמים שלשה הם שלושים ושלשה, וביחד עם השבעים והשבעה עולים מכוון למספר מאה ועשרה צדיקים.
וזהו שמסיים המדרש "כיון דעמד שלמה וראה כו' ושבח אני את המתים" וכו'. היינו כי שלמה ע"ה ראה כל הענין הזה, שכל אחד ואחד מאלו השבעים ושבעה צדיקים לא היה נחשב רק במקום צדיק א' כנ"ל. משא"כ השלשה אבות שכל אחד מהם היה נחשב ועמד במקום כמה צדיקים. וכיון שראה זאת שלמה המלך ע"ה הנ"ל התחיל לומר "ושבח אני" וכו', כי האבות טובים וחשובים הרבה והרבה יותר מאלו הצדיקים החיים עדנה.

(רבי פנחס מקוריץ, אמרי פנחס השלם, ליקוטי אמרי פנחס, שער פרשיות ומועדים, אות כד = בית פנחס, אות א)

רש"י - או זקן שאינו ראוי לבנים

וק"ל מפני מה אין ראוי להוראה. יעוין סנהדרין לו, ב, ד"ה זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)


ה ע"א

הורו ב"ד של אחד מן השבטים
12

וכבר היו בירושלים תפ"א בתי כנסיות [ע"פ איכה רבה פרשה ב, ד]... והנה בכל אחת מבתי כנסיות ההן בירושלם היה בית ספר למקרא וכמוהו [למשנה] וכן לגמרא, למען יצא לאור מכל אחת מהכנסיות מאלף הנכנסים [למקרא] אדם אחד ראוי להוראה... ועוד צריכים היינו להיות תמיד רבים וגדולים בעלי הוראה בירושלם ליושבי לשכת הגזית, ולשני ב"ד של כ"ג, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית - מתני' היא בסוף סנהדרין [פו ע"ב]. ועוד ב"ד אחד לבית המלך כדכתיב "אביר הרועים אשר לשאול" [שמואל א' כא, ח]. וי"ב בתי דינין אחד לכל שבט ושבט - מתני' בהוריות. וכן כתב רש"י ז"ל בריש פרשת שופטים. סברא הוא שהיתה עדת השבט קבועה בירושלים נוסף על שופטים ושוטרים שהיו מתמנים בכל שערינו. ועוד ב"ד של לויים דלא גריעי משאר שבטים. וב"ד של כהנים נמי סברא הוא ויש לו רמז במשנה [כתובות יב ע"א].

(רמ"ע מפאנו, מאמר מאה קשיטה, סי' ע)

ועשה אותו השבט על פיהן אותן שבט הוא חייב
12-13

ובכלל ישראל חלוקים לשנים עשרה שבטים, שכל אחד מהם הוא ענין מיוחד, עיין בהוריות. והם כך קביעי וקיימא שאי אפשר להשתנות, כמו שאמרו (בבא בתרא קטו ע"ב): גמירי דלא כלה שיבטא, שכל אחד הוא היקף שלם בפני עצמו, דוגמת חודש הלבנה מצד קבלת האור של חמה, והם שנים עשרה צירופי הוי"ה כידוע. והיינו כי כל ישראל מכירים שה' יתברך הווה ומהוה הכל ואין עוד מלבדו, מראש המחשבה שהוא י' דשם עד סוף המעשה שהוא ה' אחרונה. אך באיכות ההשגה הזו יש חילוקים, יש מי שמשיג מצד החכמה ויש מצד הרגשת הלב וכדומה. והם שנים עשרה צירופים בחילוף סדר האותיות המורות על חילוף סדר ההשגה, שיש לכל שבט דרך וסדר מיוחד בקבלת אורו יתברך, שהוא היקף שלם דהיינו השגה דכל ארבע מדרגות דארבע אותיות השם. רק שהסדר משונה בכל אחד כפי שינוי קבלתו בהשגת אמיתותו יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות לט)

"וסמך ידו על ראש השעיר" - לרבות שעיר נחשון לסמיכה, דברי ר' יהודה, ר"ש אומר כו' (תו"כ רסח, זבחים מח:). נראה משום דר' יהודה לטעמיה בריש הוריות דשבט שעשה בהוראת ב"ד הוי כמו קהל להביא קרבן פר העלם דבר, ולכן אם השעירים שהביאו הנשיאים, אם היה לכפר בעד שבטים, הוי שבט ונשיא שלו כמו צבור, ואין סמיכה בקרבן צבור, לכן קמ"ל דבעו סמיכה דהיה רק קרבן יחיד. אבל ר' שמעון פליג שם, דשבט אחד בהוראת ב"ד דין יחיד להם, ומביאים כבשה ושעירה לכל חד, א"כ נשיא שבט שהביא על שבטו תמיד הוי יחיד, ולא צריך קרא לרבוי סמיכה.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא ד, כד)

...דגמירי דלא כלה שבטא (פרק יש נוחלין) [בבא בתרא קטו ע"ב], שנאמר "ואתם בני יעקב לא כליתם", ונאמר "ולא ימחה שבט מישראל". ולכן סבר ר' יהודה (פסחים פ) דאף אם שבט אחד טמא, יעשו כולם בטומאה, דהוי כמו צבור טמא ואינן נדחין לפסח שני. ולכן סבר ר' יהודה דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו אינם מביאים כבשה או שעירה לחטאת, שזה קרבן יחיד, שזדונו אינו בכרת, דאין צבור, והוא שבט, נכרת, רק קרבן שלהם כמו קרבן העלם דבר של צבור - פר.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר ט, י)

כל עדת ישראל
16

"כל עדת" - אלו סנהדרין (רש"י מרבותינו). אפשר שפירש שם "עדת" מלשון עדי וקשוט, מן "ואת הנזר ואת העדות" (מלכים ב' יא, יב), כלומר אותן המיוחסים והחשובים שבעם... וכמ"ש בתורת כהנים "העדה המיוחדת שבישראל"... והם הסנהדרי הגדולה המשובחים במדותיהם הטובות וביתרון מעלותיהם בחכמת התורה. וממה שאמר (במדבר כז, כא) "וכל בני ישראל אתו וכל העדה", מוכרחים אנו לפרש "עדה" - הסנהדרין.
ואם נתבונן על הוראות הפרטית שבמלת 'עד' לפי התחלפות האותיות המתחברות עמו לפניו ובאמצעו, יצא לנו אמתות הנחת שם 'עדה' על הסנהדרין, כי יורה א', על כנסיה וחברה המתאספת לדבר אחד... "ושפטו העדה" [במדבר לה, כד]. ויורה ב', על התורה והמצות בכלל, "ועדותי זו אלמדם" (תהלים קלב, יב), "ויקם עדות ביעקב ותורה" [תהלים עח, ה], "צור תעודה חתום תורה" (ישעיהו ח, טז). ויורה ג', על יחוד ושימת גבול לדבר... במקום או בזמן או בפעולה וכדומה, כמו "ואם לבנו ייעדנה" [שמות כא, ט], "ונועדתי לך שם" [שמות כה, כב]. וכל הוראות האלה מתאחדים בשם "עדה" להוראת הסנהדרין, כי הם הם הכנסיה הגדולה בענין התורה, לייחד לכל מצוה ומצוה, אם הזמן באיזה מן הזמנים המצוה נוהגת ובאיזה זמן לא, אם המקום באיזה מן המקומות חיוב קיום המצוה, אם באיש על איזה מן האנשים חיוב המצוה מוטלת ומי מהם הפטור, אם באופן הפעולה איזה מן האופנים הפרטיים מצטרכים אל כל מצוה ומצוה כדי לקיימם כראוי כפי דעת נותן התורה ית', כי כל אלה אינם מפורשים בתורה שבכתב, וצריכים להתבאר ע"י התורה שבע"פ, והסנהדרין הם המקבלים הנאמנים של תורה שבע"פ, ולכן הונח אליהם שם עדה... ובזה נכון אמרם (במכדרשב"י [בזוהר] אמור דף צ ע"ב) "לתורה ולתעודה" [ישעיהו ח, כ] - "לתורה" דא תורה שבכתב, "ולתעודה" דא תורה שבע"פ.

(הכתב והקבלה, ויקרא ד, יג)

ואם כל עדת ישראל ישגו
16

עי' זהר ויקרא כ רע"א: ["ואם כל עדת ישראל ישגו" וגו', כמה דאוקימנא, בהוראה דטעו בה, אבל "ואם כל עדת ישראל ישגו" - ואם כל ישראל ישגו מבעי ליה, מאי "כל עדת ישראל"? אלא אינון דאשתכחן בירושלם, דהא מתמן נפקא אורייתא לכל עמא, ואי אינון דהוו תמן טעאן, כל ישראל טעאן, ותנינן דכיון דתמן טעאן, כל עמא טעאן בגין דכלהו משכי אבתרייהו. "ונעלם דבר מעיני הקהל" - עיני הקהל אלין סנהדרי, אלין אנון דממנן על ישראל].

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

ת"ר ידעו שהורו וטעו מה הורו
17-18

בתורת כהנים [ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה ד, אות יב]: ולא ידעו מה הורו.

(רבי דוד כהן, נזיר אחיו, ח"ב, עמ' 188)


ה ע"ב

שבט אקרי קהל

לא קחשיב [רש"י בראשית טו, ט] אלא פרי חטאת שהם לכפרה... ולא מני הכא אלא דבר השוה לכל נפש כלומר לכל הקהל כמ"ש הרא"ם ז"ל. וא"ת א"כ היכי קא חשיב פר יה"כ דלא מכפר אלא על הכהנים?... י"ל דכיון דמכפר על כל השבט איקרי כפרת הקהל דשבט א' איקרי קהל כדאיתא בהוריות. ואפילו מאן דלית ליה הכי מודה בכהנים דאיקרו קהל [רב יוסף לקמן ו ע"א].

(משכיל לדוד, בראשית טו, ט)

שבט אחד דאקרי קהל מנא להו אמרי דכתיב ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה וכו' שחידשו דברים
40-42

יש לדקדק מפני מה הביא כאן דרשה זו דהחצר החדשה שחדש בה דברים כו', בפשיטות הוה ליה לאתויי מדכתיב ויעמד בקהל יהודא, משמע דשבט יהודא לחוד איקרי קהל? ונראה לפרש דאי לאו דמייתי הך דרשה הוה מצינן למימר דהא דכתיב ויעמוד בקהל יהודא לאו למימרא דשבט יהודא לחוד נקרא קהל שמביא פר בהוראה, אלא קרא לגופיה אתא לומר שעמד יהושפט בקהל של עשרה מישראל שהם נקראים ציבור, וכדאיתא פרק תמיד נשחט [פסחים סד ע"א]: הפסח נשחט בשלש כתות של עשרה בני אדם, שנאמר "קהל עדת ישראל" [שמות יב, ו], קהל ועדה וישראל, ולא בא הכתוב ללמדנו כאן דין השבט כלל. משום הכי מייתי הך דרשה דהחצר החדשה שחדשו בה דבר חדש. ואמרינן פ"ק דכתובות ז ע"ב[]: "ויקח בועז עשרה אנשים" [רות ד, ב] - ההוא למידרש עמוני ולא עמונית, שאין דורשין בכלה פחות מעשרה, כדא"ל שמואל לר"ח בגדתאה: זיל אייתי לי בי עשרה ואימא קמייהו הלכה המזכה לעובר קנה. והכי איתא בפ"ק דב"ב (יב ע"ב) בעובדא דמר בר אשי ע"ש. למדנו משם שהבא לדרוש ולדון בדבר החדש צריך שידרשנו בתוך עשרה. וכיון שיהושפט בא לחדש דבר באותה שעה, מילתא דפשיטא היא שהיו שם עשרה, וא"כ לא הוה צריך קרא לאשמועינן שעמד יהושפט בתוך עשרה באותה שעה, וא"כ למה נאמר בקהל יהודא? אלא הא קמ"ל דשבט אחד נקרא קהל.

(רבי שאול אמסטרדאם, בנין אריאל פ' ויחי)

לפני החצר החדשה וכו' שחידשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה
41-42

...ד"לפני החצר החדשה" בגימטריא טבול יום לא יכנס במחנה של לוים.

(שו"ת זכרון יוסף בסופו בחידושים, דף קיח ע"ב)

דכתיב ויעמד יהושפט בקהל יהודה וכו' מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דלמא שאני ירושלים דהוה נמי בנימין אלא אמר רב אחא בר יעקב דכתיב וכו' ונתתיך לקהל עמים וגו' ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא
41-44

בס' משכנות יעקב להגאון מהר"י ן' נעים ז"ל פ' ויחי [סד ע"ד] הקשה על רב אחא בר יעקב הא איתא בבראשית רבה [פרשה פב, ד] וכן פירש"י בפ' ויחי: "ונתתיך לקהל עמים" - בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואע"פ שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך. עכ"ל. נמצא לפ"ז קאי "קהל גוים" ו"קהל עמים" על מנשה ואפרים, א"כ אכתי י"ל שני שבטים הוא דאקרי קהל, אבל שבט אחד לא, ונדחו דברי רב אחא בר יעקב. וע"ש מה שתירץ על זה. ויפה כתב שם תלמידו הרב מ' אברהם ז"ל ליישב בזה קושיית הבאר שבע והלח"מ ז"ל על הרמב"ם פי"ב מהל' שגגות ה"א, דמייתי קרא דויעמוד יהושפט בקהל יהודא, והא דחי ליה ראב"י. אמנם לדעת רש"י ז"ל מצינן למימר דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל, ומשום הכי לא מייתי קרא דרב אחא בר יעקב, דאדרבה האי קרא מידחי טפי, דלא איירי כלל בבנימין, ואיפכא איכא למילף דב' שבטים דוקא איקרו קהל כקושיה הנ"ל. ואיהו דחי לקרא דויעמוד יהושפט וגו' בדרך ודילמא, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לתלמודא משום מאי דמספקא ליה לרב אחא בר יעקב.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

דלמא שאני ירושלים דהוה נמי בנימין אלא וכו' ונתתיך לקהל עמים וגו' מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא
42-44

"ונתתיך לקהל עמים" - היינו "לקהל גוים" [בראשית לה, יא] שאמר ה'. וכל משמעות לשון "גוי וקהל גוים" שאמר ה' לא נתכוין בזה שיהיו אומות ממש בפ"ע כעיקר משמעות גוי, אלא למלוכה ולנחלה בא"י על שמו, באשר שכך הוא ענין גוי ואומה בפ"ע. וכמו שביאר ה' שם "ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ" וגו'. וכאן לא אמר יעקב ליוסף אלא הנוגע אליו היינו "לקהל גוים" אבל "גוי" נאמר על בנימין. ועיקר לשון "וקהל גוים" אינו אלא בשביל לשון גוי שמורה על המלוכה, וזה אינו בעם בפ"ע אלא בגוי בפ"ע, אבל נחלה וארץ בפ"ע אפשר גם בעם בפ"ע תחת מלוכה אחרת. וא"כ היה ראוי לומר "וקהל עמים", שמורה על נחלה בפ"ע לאפרים ולמנשה. אלא בשביל שאמר "גוי", אמר "וקהל גוים". מש"ה יעקב שלא הזכיר גוי כלל, אמר "לקהל עמים"... (הרחב דבר: ורש"י פי' כאן "בשרני שעתידים לצאת ממני קהל ועמים". דעת רבינו שכלל יעקב דבר ה' "גוי וקהל גוים" בקיצור בתיבת "ונתתיך לקהל עמים", ויהי קהל בפ"ע שהוא בנימין, ועמים בפ"ע שהיינו בני יוסף. ולמד רבינו זה הפירוש מסוגיא דהוריות דף ה, ב, דיליף מכאן דשבט אחד איקרי קהל. והרי לדברינו לא מוכח אלא דשני שבטים איקרי קהל. ולכן הוכרח רש"י לפרש ד"קהל" קאי על בנימין לבדו. אבל כל זה הוא לפי קושית ראב"י, שהקשה דילמא יהודה ובנימין דוקא שהיו שני שבטים מיקרי קהל. הרי דמחלק בין שבט אחד לשני שבטים. אבל בירושלמי [הוריות פ"א ה"ו] יליף מדכתיב "גוי וקהל גוים יהיה ממך". ואע"ג דשם ודאי קאי "וקהל" על מנשה ואפרים, שהרי בנימין כתיב "גוי" בפ"ע, אלא ס"ל לירושלמי שאין מקום לחלק בין שבט אחד לשני שבטים. והכי סתים רש"י פסחים דף פ, דהוכחת ר"י דשבט אחד איקרי קהל הוא מדכתיב "גוי וקהל גוים" וכהירושלמי. וא"כ אין צריך לדחוק בפירוש מקרא דילן, אלא לקהל עמים אינו בבנימין כלל, רק מה שנוגע ליוסף).

(העמק דבר, בראשית מח, ד)

ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו' מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא
43-44

קשה במ"ש רש"י [בראשית מח, ד] "לצאת עוד קהל ועמים", דאמאי אחד נקרא בלשון יחיד "קהל" והאחד בלשון רבים "עמים" או "גוים"? ועוד קשה, דבפרשת וישלח [לה, יא] פירש רש"י: "גוים - מנשה ואפרים". הרי דשניהם נפקי מ"עמים" או מ"גוים", ולא כמו שפירש כאן... ע"כ נראה ברור דאיכא הכא ט"ס, וצ"ל "קהל עמים". ואין הכי נמי דתרווייהו מ"עמים" או מ"גוים" נפקי וכדכתב רש"י בפי' וישלח. והא דכתיב "קהל" קאי על יוסף שהוא קהל של גוים, דשבט אקרי קהל כדאיתא בשבועות ובשאר דוכתי. והאי דלא כתיב "עמים" או "גוים" לחוד, דא"כ הוה משמע שיעקר שם יוסף לגמרי מן השבטים, וחלילה, אלא שניהם נקראים על שבט יוסף, וכדכתיב "לבני יוסף לאפרים אלישמע וכו' למנשה גמליאל" וכו' [במדבר א, י]...
ואע"ג דבגמרא דפ"ק דהוריות דרשו קרא דונתתיך לקהל עמים על בנימין, רש"י תפס שיטת הבראשית רבה שהיא קרובה לפשט המקרא, דלפי הגמרא קצת קשה לאיזה תכלית סיפר יעקב זה השתא ליוסף?

(רבי דוד פארדו, משכיל לדוד, בראשית מח, ד)

כלומר, מאן הוי עתיד למילד ההיא שעתא - בנימין, וש"מ דקאמר ליה רחמנא השתא מתיליד לך קהל אחרינא. והיכא אמר ליה הכי, דכתיב בפ' וישלח "וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' ויאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך" [בראשית לה, יא]. וצ"ע רב שהביאו בגמרא הפסוק שלפנינו התלוי בפסוק דפ' וישלח, ולא הביאו מיד אותו הפסוק...
ונראה לי ע"פ מ"ש רש"י בפ' נח (ט, ז) בפסוק "ואתם פרו ורבו", דמש"כ שם בפסוק א' "פרו ורבו" הוא לברכה, והלשון "פרו ורבו" שבפסוק ז' הוא לציווי. ומבואר מזה דלשון "פרו ורבו" אפשר לפרש לצווי ולברכה. ולפי"ז י"ל דאי מפסוק דפ' וישלח אין ראיה מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די"ל מה שאמר לו הקב"ה "פרה ורבה" הוא לציווי, וכלומר שתתעסק בפריה ורביה ואז "גוי וקהל גוים יהיה ממך", וי"ל דלכן לא הוליד רק את בנימין, יען שלא עסק בפריה ורביה זולת תולדת בנימין, וממילא לא נתקיימה הברכה "גוי וקהל גוים יהיה ממך", משא"כ כאן בפ' ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב"ה, ופירש מפורש שאותו הלשון "פרה ורבה" היה לברכה ולא לצווי, כמו שאמר "א-ל ש-די נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים", ואנו רואים שקיים הקב"ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד אקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה' "גוי וקהל גוים יהיה ממך", ודו"ק.
[וכתב על דבריו ילקוט הגרשוני כאן: ולפענ"ד יש לפקפק על זה טובא, דבשלמא אם נאמר לו "פרה ורבה" לציווי, אתי שפיר דקאמר בלשון יחיד ולא "פרו ורבו" בלשון רבים, משום דנשים פטורות מפריה ורביה כדאמר ר' יוסף ביבמות דף סה ע"ב, אבל אם נאמר לו "פרה ורבה" לברכה כמ"ש הרב תורה תמימה הנ"ל, א"כ קשה מדוע לא אמר לו הקב"ה "פרו ורבו" בלשון רבים כמו בכל מקום שנאמר "פרו ורבו" לברכה בלשון רבים הוא אמור. וצ"ע. שוב בא לידי ש"ס דפוס ווילנא וראיתי שם בדף ו ע"ב גירסת רבינו חננאל ז"ל שנדפס על הגליון בזה"ל: אלא אמר רב אחא בר יעקב מהתם אני א-ל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך... וגירסתו נראה ואין מקום לתמיהת התורה תמימה].
ונ"מ מענין דרשא זו בכלל לדינא הוא לענין כמה דברים, כגון לענין פר העלם דבר... וגם מבואר בירושלמי ברכות פ"ט ה"א מהאי טעמא שמברכין על נס שבט אחד כמו על נס של כל ישראל. ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ו מבואר מטעם זה שאם נטמא שבט אחד בערב פסח יעשו הפסח בטומאה כמו אם נטמאו רוב ישראל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ז מבואר דמטעם פסוק זה קרבו ישראל את שבט בנימין לבא בקהל כמבואר בשופטים כא, כיון דרמז עליו הקב"ה שיהיה לקהל גוים.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית פרק מח, הערה ב)

ופר שני שני לעולה מה עולה לא נאכלת (ו.) אף חטאת לא נאכלת
48-ו.

גם הלויים הביאו בשעה שנתחנכו פר חטאת שנשרף כעולה כדאיתא בהוריות... נראה עיקר דהפרים הללו של הכהנים והלויים באו על שגגת הוראה, דאולי חטאו בהוראה, ונידונו כאן הלוים כסנהדרין. ודוקא בשארי עוונות היה מקום לחוש, ולא בחשש ע"ז, שא"כ היה ללוים להביא שעיר לחטאת.

(העמק דבר, שמות כט, יד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US