כה ע"ב

רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי
2-3

אין ענוה נוהגת לעוה"ב ולא שום אדם יכול לכבד חבירו. מקור חסד שם: צ"ע ממו"ק כה ראש ע"ב: יקרא עבדו רבנן להדדי. וי"ל בשביל שהיה קודם קבורה, כדאמרו בקהלת רבה פ"ט פסוק "כל אשר תמצא ידך" כו', שהמת שומע קילוסו מתוך ארונו כמו בחלום כו'.

(ס' חסידים סי' טז, ומקור חסד שם אות יב)

מר אמר מר ניעול ברישא ומר אמר מר ניעול ברישא אמר דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא וכו' נתור ככיה ושניה דההוא טייעא פתח עליה ההוא ינוקא וכו' קאת וקפוד הוכפלו וכו' וחמס ממנו נפשות
3-10

וקשה להבין למה מסרו את ההספד על שני גדולי עולם אלה לינוקא, שאע"פ שמהספדו ניכר שהיה בו דעת גדולים, אבל למה לא הספידו אותם גדולי א"י שבודאי השתתפו בהלויה הגדולה הזאת? ולמה הזכירו חז"ל שאת ההספד נשא ההוא ינוקא ולא ההוא ספדנא כדרך הגמרא בהרבה מקומות? והנראה בזה, שמפני שהי' צורך להספיד שני גדולים כאחד (שאמנם הם היו' מכבדים זא"ז בחייהם ובמותם לא נפרדו מלכבד זא"ז, ומר אמר ניעול מר ברישא וכו', אבל אין לאיש צדדי להתערב בזה, ואפילו אם יאמר דבר הגון בדינא דידי, צפוי לו עונש גדול) - יראו הגדולים מלהספידם כאחד, שמא יפגעו בכבודו של אחד מהנפטרים הגדולים, ולכן מסרו את ההספד הכפול הזה לינוקא, שאינו בר עונשין.
ומהספדו שלו ניכר שהי' יניק וחכים, וגם הוא ידע להזהר, והמעט שדיבר על הנפטרים הגדולים, דיבר ברמזים ולא הזכיר את שמותיהם... והעיקר דיבר על קאת וקיפוד הוכפלו בשוד ושבר הבא משנער... וחמס ממנו נפשות יקרות ושמח בהן ככלה חדשה - זכר את שני הגדולים כאחד.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לא עמ' קסא)

דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא
4-5

יעוין בשבת נא סוף ע"ב: לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא, חלש דעתיה דרבה בר"ה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות וכו' קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות
7-10

גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות (עד כאן הספיד את רבה בר רב הונא, שארונו הקדים לבוא), קאת וקפוד הוכפלו... וחמס ממנו נפשות (וכנראה בא כבר ארונו של רב המנונא והספידם בלשון רבים). והתואר גזע ישישים צריך ביאור. ורש"י פירש גזע ישישים - זה רבה בר רב הונא דהוא גזע ישישים בן גדולים, בן רב הונא דהוה ראש גולה, ועדיף מנשיא דא"י. אבל בסדר הדורות הוכיח בראיות ברורות שרב הונא ריש גלותא היה בזמן רבי, ואילו רב הונא בבלאי היה ראש ישיבה בסורא מ' שנה ורבה בר רב הונא הי' בנו, שנפטר בימי רב המנונא ושארונותיהם באו כאחד לקבורה בא"י, ולפי זה קשה למה קרא הספדן את רבה גזע ישישים?
ונ"ל שאדרבה, לפי פירש"י קשה לשון ישישים על רב הונא ראש גולה, ויותר היה מתאים עליו התואר "מושל", וכאמרם ז"ל (סנהדרין ה): "לא יסור שבט מיהודה" - אלה ראשי גליות שבבבל שרדדין את ישראל בשבט, והיינו שבט מושלים. אבל לפי המבואר בסדר הדורות, שזה היה רב הונא בבלאי, שהי' גדול בחכמה מכל בני דורו והי' ראש ישיבה מ' שנה בסורא, והי' שמנה מאות מתלמידיו אוכלי שולחנו, וקברו אותו במערת ר' חייא המרביץ תורה, הרי התיאור שאמרו על בנו רבה גזע ישישים מתאים מאד ע"פ האמור "בישישים חכמה" (איוב יב), וכן אמרו: מרבה ישיבה מרבה חכמה, ורב הונא הלא הי' מ' שנה ר"מ בסורא. וקרא את רבה בר רב הונא גזע ישישים, היינו שהי' בנו של רב הונא, המרביץ תורה בה"א הידיעה. אבל רבה לא ירש את הראשות של ישיבת סורא, ובראשה אחר פטירתו של ר"ה עמד רב חסדא. ואולי לא רצה רבה בנו מרוב ענוותנותו(רבא התפלל שיזכה להיות עניו כרבה בר רב הונא, מו"ק כח) לקבל עליו משרת ר"מ בסורא נגד רב חסדא.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לב, עמ' קעא-קעב)

ועמו ספר המלחמות
8

"את והב בסופה" (עי' קדושין ל, ב [אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה]), בעוד שבהיותם בחיים ילחמו במלחמתה של תורה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

ועמו ספר מלחמות

[הכוונה לרשמי פעולותיו בחיים, כמו במשנה "וכל מעשיך בספר נכתבים", ו"זה ספר תולדות אדם". עוד יש לפרש מלשון ספירת דברים, סיפורי הפעולות המנציחות את שמו ואישיותו. בחיינו אנחנו נלחמים את מלחמת הדעות. מלחמה זו נותנת חיי נצח לאישיותנו. מי שנלחם במלחמת החיים והדעות ויצא בשלום, פותח לו ספר היסטורי באישיותו וקובע דפים מזהירים בספר ההיסטוריה הלאומית. ספר זה עובר בירושה לעם ולאנושות.]

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, גיא חזיון (ספיר), עמ' 21) לטקסט

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

"שיר השירים אשר לשלמה" וגו' - רצונו בזה לומר, שיר ה' שירים, פירוש, שיר זה הוא המשובח ומעולה בכל חמש שירים... יש לפרש "אשר לשלמה" דקאי על הנשמה, על דרך מה שאמרו בגמרא: כי נח נפשיה דרבה בר רב הונא ורב המנונא פתח עלייהו ההוא ספדנא גזע ישישים עלה וכו', וחמס (הקב"ה) ממנו נפשות ושמח בהן ככלה חדשה וכו'. הכוונה בזה, על דרך מה דאיתא בגמרא (פסחים פז ע"א) על פסוק (שיר השירים ח, י) "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" וגו': ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה והיא רדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה. עד כאן. ואם כן הכי פירושו: "אשר לשלמה" - הנשמה היא ככלה שנמצאת שלימה, הנקראת "מוצאת שלום", וכנגדה אמר דוד חמשה שירים, דהיינו חמשה "ברכי נפשי", משעה שהיה דר במעי אמו עד יום המיתה, על דרך מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא קז ע"א) "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו) - שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא וכו'. והיינו דקאמר "אשר לשלמה"... כנגד נשמת הצדיק שהיא ככלה שלימה כמוצאת שלום...
ואמר "עלמות אהבוך"... מלשון עלמה, רצה לומר, על דרך מה דפתח האי ספדנא על רבה ורב המנונא חמס נפשות צדיקים ושמח בהם ככלה חדשה וכו', רמז על נשמה שלא נתגלגלה עדיין, ונמשלה לכלה חדשה, קרקע בתולה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, שיר השירים)

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

ונראה פירוש "עצם היום הזה" שתרגומו "בקרן יומא הדן", כמו שכתב הרמב"ן גירסת תרגום אונקלוס שהוא מלשון זריחה מלשון "קרן עור פני משה" (שמות לד, ל)... ועל זה אמר הכתוב שבעצם וזריחת אור השמים יצאו כל צבאות ה' (שהם המלאכים). וכן אמר בפרשת החודש "ושמרתם את המצות כי בעצם" - זריחת אור שהיה ביום הזה, "הוצאתי את צבאותיכם", שאז האיר להם ה' יתברך לתקן השאור שבעיסה שיהיה האכילה בקדושה... וכן בפטירת משה כתיב גם כן (דברים לב, מח): "בעצם היום הזה", כמו שמצינו שנקרא פטירת הצדיק הלולא ושמח עליהם ככלה חדשה, וכמו שנקרא בלשון חז"ל "נח נפשיה", שאז הנייחא שלהם, ואז יש תוספות אור, ולכן בפטירת משה רבינו ע"ה בפרט נזכר "עצם היום הזה", שהיה זריחת אור חזק.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות כב)

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

ובפסיקתא (פרשה לז): ואם נפשך לומר מה כלה כיון שכלו ימי שמחתה חוזרת למלאכתה וכו' תלמוד לומר "שמחת עולם על ראשם". דכלה הוא רק שבעת ימי המשתה ואחר כך לא נקראת עוד כלה, אבל ישראל נקראו תמיד בבחינת כלה. והוא על ידי שבשבת משיגים נשמה יתירה, נשמה חדשה, נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, כמו שמובא בזוה"ק (ח"ב פח ע"ב). ועל ידי זה נקראים כלה. וימי המעשה הם שבעת ימי המשתה. ולשבת הבאה משיגים נשמה חדשה יותר, והוא כלה חדשה. וכן לעולם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת נצבים, אות טו)

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

והוא שבשבת יש שני ענינים: אחד - מתן שכרה... שה' יתברך נותן בשבת קדושה בהאדם... ואז נקראו ישראל בבחינת מטרוניתא ומלכתא... ולכן אמרו על זה במדרש (שמות רבה כה, יא): בן נח ששבת חייב מיתה משל למלך ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהן חייב מיתה... והשני הוא הנשמה יתירה שיורדת לכל אחד מישראל בכל מעלי שבתא, היינו שכל אחד מישראל משיג בשבת חשק מחודש לעבודת ה' יתברך... וזה נקרא בחינת כלה, כמו שמצינו בגמרא ככלה חדשה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות ו)

ושמח בהם ככלה חדשה וכו' בבא אליו נפש נקי וצדיק
10-12

"יום חתונתו" היינו שה' יתברך בחר בנו להיות לו לעם סגולה וקדשנו בתורתו וחיי עולם נטע בתוכנו כענין קידושי החתן להכלה. ויש עוד בחינה אחת, והיא נקראת "ביום שמחת לבו", וזה בנין בית המקדש [תענית כו ע"ב], היינו כאשר זוכים נפשות ישראל להתעורר מעצמם בבחינת הדעת והכרת השגחתו יתברך בפנימיות נקודת לבם, זה נקרא בנין בית המקדש בעצם, כאומרם ז"ל (ברכות נה ע"א): יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ... ועל זה אמרו ז"ל (ברכות לג ע"א): כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, מפני שבחינת הדעת הוא בעצם הבנין בית המקדש. וזה דייקא נקרא "ביום שמחת לבו", שכביכול ה' יתברך מקבל השמחה מנפשות ישראל בעת שבא התעוררות הדעת מצידם, וגם בכל פרט נפש ביחוד בהתעצמו בנפשו לדעת את ה', וכאומרם ז"ל שהקב"ה שש ושמח ככלה חדשה בבוא אליו נפש צדיק.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לחמישה עשר באב, אות ד)

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק
11-12

במסכת ברכות דף נה ע"א: אמר ליה הקב"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל? אמר ליה, רבש"ע, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? יש לבאר מאמר זה על פי משל: אחד משרי הפנימים למלך הי' לו טבעת על ידו ובתוכו אבן טוב יקרה, ותמה המלך עליה ואמר להשר: מה יפה אבן ההוא החביבה עליך מאוד, או לא. התבונן השר: אם אומר למלך שאינה חביבה, לא נכון לדבר שקר לפניו, ואם אומר חביבה עלי, אולי יאמר המלך אבן ההוא ראויה להיות יושבת בכתר המלכות ואתן לך מחירה, ומה אשיבנו ע"ז? והשיב למלך תשובה שכלית: מה חביבה עלי אבן ההוא, כל זמן שאני רואה אותה, ואשמח כי אוכל לראותה יען שאני זוכה שהיא חביבה לפניך המלך. ואז אין מקום למלך לשאלו ליתן לו. והנמשל כאן במשה, דמצינו במו"ק שהקב"ה שמח ושש בבוא אליו נפש נקי וצדיק ככלה חדשה. והיה משה מתירא לומר שבצלאל הגון עליו, אולי יאמר הקב"ה: מאחר שהוא אבן טוב, ראוי הוא להיות יושב בין נפשות צדיקים תחת כסא כבודו בשמים. ולכן השיב: אם לפניך הגון, עלי לא כל שכן, שאזכור תמיד שהוא האבן אשר חביב למלך.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, דרוש לח' טבת [תקפ"א])

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק
11-12

...מה שאמרו: קשה סילוקן של צדיקים (איכה רבה א, לז), וגם אמרו: הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק. ובזה אתי שפיר, כי כשהקב"ה מסלק נפש הצדיק שלא בזמנו, מחמת עון הדור, או עון עצמו, הוא קשה לפני הקב"ה. משא"כ כשנפש הצדיק בא אליו מעצמו, לגודל תאות הנפש, שהוא החלק, להדבק בהקב"ה, שהוא הכל, שמח בו... ומיתה כזו מכפרת להיותו יום שמחה ויום רצון לפני הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק, וקראוהו הילולא.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, ויקרא טז, א)

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק
11-12

עי' זהר חדש נח כא, א, במדרש הנעלם: מגיעים לשער השביעי שהוא ערבות, וכל נשמותיהם של צדיקים כולם שם וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק

[קשה, הרי נאמר במדרש (דברים רבה פרשה ט סימן א): "קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, מנין, שנאמר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". י"ל ששם מדובר במיתת צדיק בגלל חטאו, וזה קשה לה' כי אז הוא מפסיד את שכר המצוות שהיה עושה אילו המשיך לחיות. ומה שכתוב "שש ושמח" הוא בצדיק שנתפס בעוון הדור, שיקבל שכר על המצוות שהיה עושה אילו נשאר בחיים, כיון שהוא אנוס בזה שאינו יכול לקיים מצוות, והוא מצדו היה רוצה לעשות מצוות. וזה כמו פועל שנשכר לעשות מלאכה מסוימת, והיא נגמרה באמצע היום, שהפועל שמח כי הוקלה עבודתו, בלי להפסיד משכרו, וכן ה' שמח "בבא אליו" - היינו שמת בעוון הדור, שאינו נקרא "מת" כיון שהוא ממשיך לחיות בעוה"ב, אלא נקרא "בא".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ב ע"ב, ג ע"א) לטקסט

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק וכו' בכו לאבלים ולא לאבידה וכו' חלש דעתיה עלייהו
11-20

וזהו כוונת הכתוב: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד [נאספים] באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו נז, א). מה שאמר "הצדיק אבד" ולא נאבד, כי מצינו ברב אשי שהקפיד על מה שאמר הספדן בכו לאבילים ולא לאבידה, כי אין אבידה שייך בצדיקים, רק הצדיק כשמת בזמנו אחר שהשלים חוקו, הוא שמחה לפניו - שהשלים חוקו; ולפני ה' יתברך - כמו שאמרו: הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק. אבל כשנוטלו קודם זמנו, שעדיין לא השלים חוקו, הוא קשה לו - שאפשר שיצטרך להתגלגל; וגם קשה להקב"ה - כמו שאמרו: קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה (ירושלמי יומא פ"ב ה"א). וזהו חשוב כאבידה לפני הצדיק. וזהו שאמר "הצדיק אבד", לומר שמת קודם זמנו ואבד מה שהיה יכול לסגל עוד תורה ומצות, ואין איש שם על לב. "ואנשי חסד נאספו", פי' כי מחמת זה שהצדיקים נאבדו מן העולם, כח הטומאה מתגבר.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמו-תמז)

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר
13-14

ומה שכינה הצדיק כתמר, שבש"ס אמרו תמר אין גזעו מחליף (תענית כה ע"א), וה"נ אמרו בצדיק שמת שאין לו תמורה (במדבר רבה פרשה ג, א).

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמד)

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר
13-14

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"... ומה שאמר בתחילה כתמר ואח"כ כארז, הוא מבואר תענית דף כג: אם נאמר תמר, הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף, ולכן נאמר ארז. ור"ל... עיקרו של צדיק הוא להחליף גזעו, שידריך אחרים ולהעמיד אחריו כמותו. ואם נאמר ארז הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות, לכן נאמר כתמר, וכלומר שיזכה להעמיד פירות ולעשות פירות דהיינו צדקה ומשפט ברבים. ולכן אמר האי ספדנאי כי נח נפשי' דר"א תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, היינו אם מת צדיק כתמר, דאין גזעו מחליף... שמת בלא בנים.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, דרוש לח' טבת [תקפ"א])

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר
13-14

כל מאכל, כמו שיש לו כח מיוחד להחיות הגוף, כך מסתמא בפנימיות החיות שבו המחיה את הנפש. ושבעה מינין שנשתבחה ארץ ישראל מסתמא הם נגד שבע מדות הידועות בנפש. ותמרים הוא האחרון. ושמעתי דלכן דרשו חז"ל שילהי תענית (כט ע"ב) "אחרית ותקוה" [ירמיהו כט, יא] - תמרים ופשתן. פשתן מלשון תקות חוט, ואחרית שהוא האחרון דשבעה מינים. ונראה דבכוחו לתת בנפש דרישת האחרית... ואיתא במועד קטן תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, רצה לומר גם כן כי כח התמר על האחרית טוב של צדיק. וגם רומז למה שאמרו ז"ל (תענית כה ע"ב): מה תמר גזעו מחליף וכו', ויש בו מעין נחמה, כי זרח השמש ובא וגו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל, אות יג)

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר נשים לילות כימים [על משים לילות כימים]
13-15

נראה לי לבאר ש"ס דפרק ג' דמועד קטן: כי נח נפשי' דרבינא פתח עליה, תמרים הניעו ראש וכו' על משים לילות כימים... ונ"ל דהרשעים נקרא לילה, שנאמר "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט, טו), והצדיק נקרא יום. וכשם שאי אפשר לפרי בלא קליפה, כך אי אפשר לעולם שיהי' צדיקים בלא רשעים, כי הנשמה הוא הצדיק, והגוף הוא הרשע, ושניהם יחד הוא פרצוף אחד, קומה שלימה. ואשרי לצדיקים שעושין מהגוף נשמה, שמחזירין הרשעים למוטב, וטוב לרשעים שנעשין מן הגוף נשמה. ואוי להם לרשעים שעושין מהנשמה גוף, שאינם מניחין הצדיקים ג"כ שישארו בעבודת ה', לא די שהם אינם נכנעין להם, אלא שהם חוטאין ומחטיאין, אוי להם שגמלו לנפשם רעה, שאין מספיקין בידם לעשות תשובה.
ונודע כי תמר הוא עולה וצומח זכר ונקבה יחד, כמ"ש בכתבים "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג), יעו"ש. וענין זכר ונקבה, כי הזכר הוא חסדים שהוא הצדיק, ונקבה היא גבורות שהם הרשעים, שהם מסטרא דגבורה. ועולין יחד כמו הגוף ונשמה, כך הצדיקים והרשעים נבראין, זכו נעשה מן הגוף נשמה, ואם לאו בהיפך. ובזה יובן דפתח ההוא ספדנא עלי' דרבינא תמרים הניעו, ור"ל תמרים שהם זכר ונקבה, גוף ונשמה, הרשעים וצדיקים שיש בכל דור ודור, שאי אפשר לזה בלא זה, כמו תמרים שעולין יחד מצד הבחירה, או שיהי' נעשה הגוף נשמה, או איפכא ח"ו. לכך עתה שמת רבינא ראוי להניע ראש על צדיק כתמר, ר"ל אף שהי' עם בני דורו כתמר שהם ב' מינים זכר ונקבה, מ"מ הי' צדיק שהכריע אותן והחזירן למוטב. לכך ראוי לקונן, ולהשים לילות כימים על משים לילות כימים, שהחזיר למוטב הרשעים שהם לילות, ועשאן כימים - צדיקים.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת שמיני)

כה: נשים לילות כימים [על משים לילות כימים]
14-15

...דאיתא בפרק מגלחין נשים לילות כימים על משים לילות כימים וכו'. ובארתי, כי ע"י תורה ומוסר השיב רבים מעוון, ונעשה מן לילות שהם הרשעים העושין בחושך מעשיהם, וכשהחזירום בתשובה נעשו ימים וכו'. וזה שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א, ה) - שצריך להחזיר הרשעים למוטב עד שיעשו אחד עם הצדיקים...
ובזה יובן "ואברהם זקן" - ע"י שהי' זקן, זה קנה חכמה (קידושין לב ע"ב)... והשפיע תורה ומוסר... ולהשיב רבים מעון לעשות מן לילות ימים, לכך "בא בימים" - לביאה יחשב לו בימים, שזכה להשיב רבים מעון, לעשות מלילות ימים. ומלבד שכרו לעה"ב, גורם בעולם הזה "וה' ברך אברהם בכל", ע"י תוכחה ומוסר שהי' בעולם על ידו.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת חיי שרה, פרק כד, א)

א"ל רב אשי לבר קיפוק
15

בספרי לחקר שמות וכנויים בתלמוד (עמ' יא) הערתי כי בר קיפוק אינו שם עצם, ובדקדוקי סופרים מביא שבכת"י "בן קיפוד", וזהו כינוי לספדן על שמדרכו ליילל, עי' ישעיהו לד, יא: "קאת וקפוד" [שטבעו ליילל].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת
15-16

מסקנת ש"ס בסנהדרין (מז ע"א) הספדא יקרא דשכבי, ואי אמר אל תספדוני שומעין לו... אך א"כ כל התנאים והאמוראים שהקפידו על ההספד, ורבינו הקדוש שהי' עניו ביותר אמר אל תספדוני בעיירות כי אם בכרכים גדולים משום יקרא, עי' כתובות קג ע"ב, ורב אמר אחים לי בהספדאי (שבת קנג ע"א), ורב אשי שאל לבר קיפוק ההוא יומא מאי קא אמרת, וכי כולם לא היו ענווים למחול על יקרא דשכבא? אך התירוץ לזה הוא, דאמרי' בסנהדרין סח ע"א: כשפגע ר"ע במטתו של ר"א הגדול, היה מכה בפניו עד שהיה דם שותת, וצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן. והקשו תוס' והא כתיב "ושרט לנפש לא תתנו"? ותירצו תוס': בשביל המת אסור, אבל הוא נצטער על סלוק התורה, כדאמר: הרבה מעות יש לי לפרוט. והכי נמי מיושב קושיה הנ"ל: בודאי ההספד שהוא רק יקרא דשכבא הוא ניתן למחול, אבל כל אלו הגדולים חסו ליקרא דאורייתא.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק לו)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמר ליה אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק
15-17

ויש לפרש מה השאלה מה יאמר, יספיד עליו ויקונן כראוי?! והאי ספדנא שכפל הדברים, ארזים ודגים עם לויתן, כפילה זו מה טיבה? אבל נראה דאמרו [גיטין נט ע"א]: מימות רבי עד רב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד. ואם כן אצל רב אשי היה תורה וגדולה במקום אחד. וא"כ שאל רב אשי האי יומא מאי אמרת, אם תספיד על העדר התורה, או על העדר הגדולה? והספדנא השיבו, שעל שניהם יספיד, מול הגדולה יאמר אם בארזים וכו', שהוא תואר הגדולה, כמ"ש [עמוס ב, ט] "אשר כגובה ארזים גובהו" כו', ועל התורה יאמר אם לויתן העלה כו', כי מבואר במסכת אבות דרבי נתן [פרק מ] שתלמידי חכמים נמשלו לדגים שבים, ואמר על ראש חכמים שהוא תואר בתואר לויתן, ולכך אמר העלה בחכה, כי כבר אמרו [שבת לג ע"א] בדוד המלך וכן ברבה בר נחמני [ב"מ פו ע"א], כד היותם עוסקים בתורה אי אפשר למלאך המות ליטול נשמתם. רק היה עושה תחבולה באיזה רעש להשתיקם מתורה, ואז שלט בהם. לכך אמר, העלה בחכה, שהוא חכה לתוך פיו שלא יכול לדבר דברי תורה, ואז יכול מלאך המות לשלוט כנ"ל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמר ליה אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר וכו' אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא
15-19

ולפום רהיטא קשה הגמרא להולמה, במאי היה ויכוחם? ונראה, דהבינה לעתים [דרוש עה] פירש הפסוק בשמואל ב' [ג, לח]: "דעו כי שר וגדול נפל היום בישראל", כלומר לא תחשובו כי לימים הבאים יהיה ניכר חסרון אבנר, אך כי היום נפל שר בישראל, היום ניכר חסרונו. והנה רב אשי ביקש לדעת אם העדרו יהיה תיכף נרגש או לא. לכך שאל ודייק "אותו היום מאי אמרת"? והשיב: "אם בארזים נפלה שלהבת", כלומר שניקח מוסר ותהא תשובה גדולה ממיתתך. והבין ר' אשי מדבריו אשר הוא חושב שמיתתו והספדו יהיה על רעתו ויד ה' כי נגעה בו. לכך השיב לו "ח"ו, חכה ושלהבת בצדיקים ליכא", כלומר רק רע לאנשים שנשארו לאנחה, אבל הצדיקים למנוחה. והגאון ר"י מפראג [יערות דבש ח"א דרוש יב] פירש אשר מימות רבי ועד ר' אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד [גיטין נט ע"א], ושאל לו אם הספדו יהיה על עשרו או על חכמתו, והשיב לו דההספד יהיה על שניהם.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מח, במהד' תשס"ח)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת וכו' חלש דעתיה עלייהו
15-20

נולד מקום זרות, במה שמצאנו לגדולי רבותינו הקדושים ע"ה, היו מצווים על התעסקות הספדם, ומשתדלים לזרז יהיה באופן יגיע להם ממנו הכבוד הראוי - כרב ע"ה, בפרק שואל [שבת קנג ע"א], שאמר לרב שמואל בר שילא: אחים לי בהספדאי, דהתם קאימנא. וכן רב אשי במועד קטן רצה לידע מה יאמרו עליו, ואיקפד על שלא היו אומרים לפי כבודו. ואפילו נאמר כי כוונתם ע"ה, לא היתה לבקשת הכבוד, חלילה, אלא לחמם את בני דורם, שעל ידי ההספד יתעוררו אל התשובה - מה נאמר באותה של רבי ע"ה, דמייתינן בפרק הנושא [כתובות קג ע"א], שאמר: אל תספדוני בעיירות, אלא בכרכים, ומסיק [שם קג ע"ב] דמשום יקרא הוא דקאמר...
יקרה מאוד מאוד מעלת הצדיק אחרי מותו, ולגדולתו אין ערך עם מה שהיה לו בחייו. והנה כי כן, היה עולה על הדעת כי בהעדר הגדולים, אשר אז נתעלו בהפלגת המדרגה, מי ומי יהיה ראוי והגון להספיד עליהם ולהתפעל מחסרונם, לגודל ערכם? והיה נראה כי ההספד הנעשה עליהם, אם לא יהיה מאדם רשום ויחיד בדורו, יהיה זה להם לחסרון כבוד... היה מקום לומר כי נשיאי הדור יבזו בעיניהם מה שיכבדום אחרי מותם אותם אשר לא היו מערכם, ושתהיה להם דומיה תהילה; באופן שלא ישימו לב ולא יחשיבו לכלום מה שיספדום וירבו בשבחם, ויהפכו עורף ולא פנים. לפיכך רצו להורות ולפרסם ההפך מזה: שמדעת קונם יש בם, שבמקום גדולתם אנו מוצאין ענוותנותן, וכי אדרבה, הם מחשיבים עוד ומחזיקים להם יקר הערך ההספד הנעשה עליהם, ואינם מייחסים לעצמם הפלגת הגדולה, שלא יספיק לפרסמה שום נברא בעולם; וזה הוא תכלית בקשת שאלתם.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש עב)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר
16-17

עיקר הספד, אשר חל על האדם לפשפש במעשיו ולומר אם בארזים נפלה שלהבת. ודייק שלהבת, הרצון, כי אמרו כי ארזים אין גזעם מחליף [תענית כ ע"א], וכן צדיק שמת אין לו תמורה. אבל מחקרים חשבו כי אין אמת בפי חז"ל באומרם כי ארזים אין גזעם מחליף, כי החוש מכחישו, ומאין ארזים לנו אם כל ארזים שנקצצו מיום עולם לא החליפו? אבל טעו, ודאי כי אם ישרישו אילנות, כח האילן באדמה להצמיח כמוהו, אבל דורות אחרונים התחכמו בכרתם יערות לעשות מהן שדה זרועה, ששורפים השרש באש, והאש שואבת כל לחלוחית שיש בעפר ההוא ומייבשו, ומכלה אותו עד שנעשית ארץ שרופה מלחה, ולא תצליח לגדל עצי יער. וזהו ענין בארזים, בהשרשה בעלמא יחליף גזעו, אבל בשריפת שרשו אז יפסיד. וזהו שדייקו, אם בארזים נפלה שלהבת, דייקא, וכן בצדיק אין גזעו מחליף, ולכן מחויבים אנו לעשות אבל יחיד, כי אבד עולם ומלואו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר
16-17

אף שעיקר ההספד הוא משום יקרא דשכבי, להזכיר דברים של מת לספר שבחיו תורתו ומעשים טובים שעשה, אעפ"כ מצינו שאמרו על ההספד דברים המעוררין תשובה. כמו שמצינו ברב אשי דאמר האי ספדנא: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. אם לויתן העלה בחכה, מה יעשו דגי רקק. הרי שאמרו דברים שאינן שבחים של מת, רק לעורר בתשובה.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמא)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים
16-18

ונראה, דהנה לפעמים מת הצדיק ע"י עון הדור בעון עצמו, כי אף שעון עצמו אין ראוי להמיתו, מ"מ בעון הדור שהיותו עידן ריתחא, נענש בעון קל, כענין שאמר בעידן ריתחא מענישין אעשה (מנחות מא ע"א). והנה טבע השלהבת, כל שהדליקה גדולה יותר, שורף יותר הסמוכים. ולזה אמר מיתת הצדיק היה על עון עצמו, מחמת הריתחא של עון הדור, ואז הוא מת קודם - שלא יראה הרעה. ולזה מכנהו בשם שלהבת, ואמר שבודאי ישרוף יותר.
ואם הוא מת במה שהקב"ה תולה סיבת חטא הדור בגרמת הצדיק, ואז המיתה מכפר, ומת כדי שלא יבוא הרעה. ולזה ממשיל בחכה, שאינו חוטף רק אחד, או מה שיכיל המצודה. וע"י שהמצודה חוטף אחד, ניצולין האחרים. אמנם מ"מ יראין הדגים, כיון שהצייד כאן, שלא יחזור ויצוד.
ויש עוד צדיק אשר הוא מגין על הדור, עד שמחמתו אי אפשר שיבוא הצרה להדור. ולזה ממשיל אותו בנחל שוטף, אשר אינו מניח החכה לילך למקום הדגים. ולזה אמר, אם הצד הוא אומן גדול כל כך, שיכול לזרוק חכה לנחל שוטף למקום הדגים, מכ"ש שיכול לצוד במקום מים קטנים. כמו כן, אם השטן קיטרג במקום שהי' צדיק המגין, כל שכן שיכול לקטרג נגד צדיקים קטנים.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, ויקרא טז, א)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק וכו' אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא
16-19

וזהו שהחי יתן אל לבו מ"ש בגמרא דהאי ספדנא אמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, אם לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי הים, א"ל ח"ו שלהבת וחכה בצדיקים ליכא. והדבר תמוה, דהא אין זה גנאי, ובם כתיב [איכה א, יג] "ממרום שלח אש בעצמותי", ודרשינן הם צדיקים, דכתיב "עצם השמים לטוהר", ואיך אמר שלהבת בצדיקים ליכא? וגם מ"ש חכה בצדיקים ליכא, ומשנה שלמה באבות: ומצודה פרוסה על כל החיים...
יש הבדל בין צדיק גמור לשאר אדם, כי לצדיקים גמורים בא אש של מעלה, והוא רק להפריד נפש טבעי מגוף, כי נפש טבעי יתדבק באש של מעלה כטבע רוחני לדבק באש כנודע... אבל אינו מכלה כמ"ש, ולכך הגוף יש לו קיום, כמבואר בגמרא דשבת [דף קנב ע"א] כי גופות של צדיקים קיימים עד סמוך לתחיית המתים אי"ה. אבל זולת צדיקים גמורים ביותר, בא בתוך אש של גיהנום, והוא המכלה לגוף עד שיכלה צורתו וקיום מצבו וישוב לעפר. ועיין בשיר השירים [ח, ו]: "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה", ופירש רש"י: שלהבת מגיהנום. והוא כי אש דגיהנום כונה בפסוק שלהבת, ששורשו הב, כדדרשינן [ע"ז יז ע"א] "לעלוקה שתי בנות" - אומרות הב הב, ולכך אש מגיהנום הוא שלהבת, כי מבקש הב הב.
והנה גופות של צדיקים הם נקראים ארזים, כדכתיב [תהלים צב, יג] "כארז בלבנון ישגה", כי הם יש להם קיום ביותר, כי אינם נוטים אחר המותרות וחמדת הזמן ברוב תאוה אשר הם קשים לגוף כחרבות. וזהו שחשב המקונן לעורר אבל, אמר: אם בארזים, גופות של צדיקים, נפל שלהבת, בא אש קודם מותם כמ"ש, מה יעשו שאר גופים, שהם מעותדים להפסד וכליון כמו אזובי קיר. אבל המקונן ההוא לא שמר לשונו ולא בירר מלולו להבחין, כי בצדיקים בא אש של מעלה, ולא שלהבת שהוא כינוי לאש של גיהנום, ואין מכלה גופם של צדיקים כהנ"ל, רק אש שלמעלה בא, והוא אמר שלהבת, ולכך גער בו ואמר: ח"ו שלהבת בצדיקים ליכא, כי אין אצלם אש גיהנום כלל, רק אש שלמעלה שאין מכלה וא"ש.
וכן אמר אם בלויתן חכה וכו', כי ידוע כי נשמת אדם הוא חלק ממעל, וכן הרוח ונפש של אדם וכולם מתדבקים בגוף הגשמי, ובעת מיתה להפרידן מה שהיו דבקים ביחד כל ימי חייו, הקב"ה מאציל על אדם אור מלמעלה ומתדבקת בו הנשמה כטבע רוחני להתדבק ברוחני, וכן הרוח בנשמה ונפש ברוח, ומתפרדים מגוף. וזהו "תוסף רוחם יגועון" [תהלים קד, עא], כי על ידי כך נעשית הגויעה, כי מתדבקים ברוחני למעלה...
והנה הצדיקים שכל ימיהם לא נטו אחרי תאות החומר וחמדת הזמן ביותר, ונשמרו מהמותרות, רק לקיים המין, וכל עסקם במושכלות, א"כ דביקות החומר אין כ"כ בנשמה, ואדרבה, זה חפצם וישעם כל הימים להתדבק ברוחני, וכשיבא לידם, מהר נתדבק אצלם, וגם הארת קדושה מלמעלה ביתר שאת ויתר עוז עד שעלאי גבר, ובקל מתדבקת הנשמה בו, וכן הרוח והנפש, ולכך מיתתו קלה, ואמרו חז"ל [ברכות ח ע"א] כמשחל בניתא מחלבא, כי הוא מתדבק אל שורשו בקל.
אמנם מי שנטה אחרי תאוות הזמן ודבק במותרות והבלי עולם עד שנשקע ונטבע רוחו ונפשו בדיבוק הגוף בדברים כאלה, קשה פרידתו, ואם ידבק ברוחני מלמעלה, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, וקשה מיתתו, עד לבסוף שיחלש כח הגוף ויתדבק ברוחני, וזהו צער המיתה והחולי. והנה המקונן הזה כינה לחיבור הלזה - גוף ונפש ורוח - לויתן, כי הוא לשון חיבור ודיבוק, כדכתיב [איוב ג, ח]: "העתידים עורר לויתן" וכו', ודימה ענין הנ"ל לחכה, כמו שנותנים חכה במים ודג לוקחו בפיו, ואח"כ מושכים החכה למעלה ועל ידי כך בעל כרחו הדג נמשך עמו, וכן ענין הזה, כי ע"י תוספת השפעת רוחני, מתדבק בו הנפש ורוח, וכשאחר כך נסתלק השפע והארת רוחני למעלה, אף זהו נמשך עמו מהגוף ומסתלק מגוף ועולה למעלה, והגוף כחומר מת. וזהו אמרו אם לויתן בחכה וכו'.
אבל באמת טעה בדמיונו ואין עולה יפה, כי על ידי חכה מושכים לדג שלא בטובתו, כי אין רצונו לעלות מהמים מקום חיותו ויניקתו, רק בעל כרחו מושכים אותו ע"י חכה, אבל צדיקים אדרבה, הנפש ורוח הדבקות בשפעת הרוחני, שהוא כמו חכה, ברצון טוב ונפש חפיצה, באהבה ושמחה מתדבקים עמו, ומצא מינו את מינו ודביקותו בחומר עכור, מעט הוא, והיא נשיקה כמ"ש. רק בשאר אנשים, שהם דבקים ומשוקעים בבור החומרי, קשה עליהם לפרוש, וכמ"ש זה מושך וזה מושך, וזהו כמו חכה שנמשך בעל כרחו, עד שרשעים גמורים הוי אסכרא, ואמרו חז"ל [שם] כממשיך צמר מקוצים דלאחוריה נשרא, כן הדבר, כי הנשמה דביקה למאוד בחומרי, וכל החכה אינה מועילה למשכו. ולכך אמר כי טעה המקונן באמרו על לוית חן, היינו לויתן, גופן של צדיקים, חכה, כי חכה בצדיקים ליכא, כי בנשיקה ימותו, ורוחם ונפשם מתדבק בטוב וברצון.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים וכו' חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא וכו' בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו
16-20

...דאמרינן בשלהי מועד קטן בהספד תלמידי חכמים: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. לויתן הועלה בחכה, מה יעשו דגי רקק. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גיבים. ונראה ענין שלשה משלים הללו, דהנה בקרא "מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו נז, א), איכא למ"ד שלא יבא הרעה, ואיכא מ"ד שלא יראה ברעה. הנה למ"ד שלא יראה ברעה, דהיינו שמתחיל בצדיקים בכדי שלא יראו ברעה, ואח"כ באה הגזירה על הכל. וא"כ הגזירה באה על כולם, ומש"ה מדמה אותם לשלהבת, שמתחיל בגבוהים ומסיים בשפלים. ולמ"ד שלא יבא הרעה, מדמי לחכה, כי כמו שהחכה, אם תופס דג גדול, ממילא ניצולין הקטנים, ה"נ חוטף הצדיק וממילא ניצולין כולם. מ"מ אמר "מה יעשו דגי רקק", שלבסוף כאשר לא ישובו בתשובה, יחזור השטן ויקטרג, ולא יהיה מי שיתפוס בחטאם, וישאר הגזירה עליהם. והנה לפעמים יש צדיק גדול שדוחה הגזירה לגמרי, כענין שאמרו: הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה [לעיל טז ע"ב]. ומזה מדמי לנחל שוטף, ששוטף ומדחה החכה מן הדגים. וכיון שהחכה גדולה כ"כ עד שיכול לילך לנחל שוטף, כגון הכא שתפס לרב אשי, מה יעשו מי גבים, שאינם יכולין לדחות הגזירה מעליהן.
והא דכעס רב אשי ואמר דחכה בצדיקים ליכא, הוא מטעם שכתבתי... דצדיק גמור אינו נשקל עם הרשעים לתפוס בעוונם. וכן מה שכעס על [בר אבין דאמר] בכו לאבילים ולא לאבידה, היינו דצדיק גדול אף לאחר מותו ממליץ ומגין על הדור, לא שייך לומר לגביה אבידה, דאבידה היינו שנאבד מן העולם, ואין בו שוב תועלת להאובד, אבל צדיק גמור, אף לאחר שמת, זכותו עומד להדור. וזהו אומרו "בקרובי אקדש" - שהם צדיקים גמורים, ואף אחר מותם "על פני כל העם אכבד" - שזכותם יעמוד להדור, וזה היה תנחומין להדור.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב ויקרא י, ג)

בנחל שוטף נפלה חכה
18

וראה בדקדוקי סופרים אות פ' מכת"י: נפלה חרבה, וכלשון הכתוב (איוב יד, יא) "ונהר יחרב ויבש".

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

בכו לאבלים ולא לאבידה
19

"יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב) - לומר כי זאת הנפש ההיולאנית אינה מתה בצדיקים, אבל שהיא מתעצמת עם השכלים המתעצמים עמה ונשארת עמהם... והנה מפני ששמע השומע והבין כוונתו הקשה עליו, בכדי אמאי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, כלומר, אם כדבריך כן הוא, שהצורה ההיולאנית הזאת היא נקשרת ונשארה עם הנאצלת, למה יבכו למת וינודו לו, מאחר שלא נעדר ממנו האישיות עצמו אשר הוא עליו?... והיה ראוי שימצא רושם אמתת זה הענין בפרסום המנהג אבל צערם והספדם יורה שכבר אבד ממנו דבר מעצמיותו עליו ראוי להספיד ולהתאונן... והשיב: מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא"... וכדאי הוא המקרא הזה לבטל הדעת הלקוח מהמנהג והפרסום אשר בכל ההמון כי לא מחכמה עשו, רק אם היה על דרך בכו לאובדים ולא לאבדה, או שהבשר עליהם יכאב כמו שאמר (ברכות ה ע"ב): על שופרך קא בכינא וכו'. וזה דמיון ורעות רוח.

(עקידת יצחק, בראשית, שער לב, עמ' תקכד-תקכד במהד' תשע"ו)

בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו
19-20

ליישב במס' מו"ק דאמר בר אבין בכו לאבלים ולא לאבידה כי היא למנוחות ואנחנו לאנחות, וצווחו עליו: אבידה בצדיקים ליכא. וקשה, הא כתיב "הצדיק אבד"... שני מיני הספדים יש: אם מת הצדיק ונפטר מדור רע, זהו חיותו וטובתו, ונקרא חי ולא אבידה, וההספד אינו עליו כי אם על הנשארים שגרמו מיתתו, והוא שמח שנפטר מהם. אך כשתלמידיו ובניו צדיקים, שאז הוא מצטער אחרי מותו ויתואר אבידה, כי טוב הי' שעה א' במצוה ומע"ט בעה"ז מכל חיי עוה"ב, ואז ההספד עליו על צערו... והנה בר קיפוק יפה אמר בהספידו שיבכו הדור לא על רב אשי כי הוא צדיק ושמח שנפטר ממנו הוא למנוחות, אך לפ"ז ממה נפשך, איך תאר אותו אבידה, ואמר בכו לאובדים ולא לאבידה, והרי על זה שבכי' לאובדים אין הצדיק אבידה.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק יח)

בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו
19-20

"כי שר וגדול נפל היום הזה" (שמואל ב' ג, לח)... לכאורה היה חטא לדוד על שאמר לשון נפילה, כדאשכחנא בהאי ספדנא שאמר על רב אשי לשון אבידה סוף מס' מועד קטן, וזה לא שייך בצדיקים כי הם הולכים לאור החיים נצחי, והיתכן לומר עליו לשון נפילה? לכן אמר אח"כ "כנפול לפני בני עוולה נפלת", דהיינו אצל בני עוולה ורשעים היא נפילה, כי הם אינם מאמינים בשכר חיי עוה"ב, ואצלם יקרא למיתה לשון נפילה, אבל אצל הצדיקים לאו נפילה.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמואל ב)

בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו ואתהפוך כרעייהו וכו' והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו וכו' כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה וכו' אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
19-35

כי נח נפשיה דר' זירא פתח עליה ההוא ספדנא, ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. כי נח נפשיה דר' פדת פתח עליה ר"י קשה היום לישראל כיום ביאת השמש בצהרים (מורה שמת קודם זמנו) דכתיב והבאתי השמש בצהרים, ואמר ר' יוחנן, זה יומו של יאשיה. תו מייתי בעובדא דבר קיפוק שאמר לרב אשי שיאמר בהספדו, אם בארזים (הוא מענין ונקדש בכבודי (שמות כט מג), שנעשה הקב"ה יראוי על השאר) כו' בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. וקאמר שם דנענש על זה על שהזכיר לשון אבידה בצדיק (עי' רש"י). ויש לתמוה שהש"ס סותר זה לזה, דהא מתחלה קאמר כי אבדה כלי חמדתה. ותו, דהא ירמיה קונן על יאשיהו (ישעיה נז, א) "הצדיק אבד ואין איש" כו'.
וי"ל דנודע ב' פירושים על פסוק (ישעיה שם) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", או שלא יראה הרעה ח"ו, או שלא תבא רעה, והיינו כמאמרם ז"ל (עי' לקמן כח ע"א): מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. ושני הפירושים ודאי אמת, דלפעמים כך ופעמים כך. ואמנם הבחינה לזה י"ל, אם הצדיק מלאו ימיו ושנותיו ונפטר בשיבה, אזי ודאי מכפר, כי גדולים צדיקים במיתתם כו' (חולין ז ע"ב), משא"כ אם ח"ו מת בחצי ימיו, שזהו ע"י גרם בני אדם, אין זה סברא כלל שמיתת צדיקים כזו תכפר, ואדרבה יש עונש על שגרמו לו זאת, והיינו כפירוש השני, וצריכים לעשות תשובה על זה, אזי ע"י תשובה יהיה מיתתו מכפרת ג"כ, כי גרם לבני אדם שיעשו תשובה.
והנה מי שיש לו איזה כלי חמדה יקרה ונתנה לאחר, ואותו האחר נתן לו תמורתה איזה דבר אחר, אף אם יש לו געגועין על אותה הכלי כי אין לה תמורה, מ"מ מאחר שיש לו איזה הנאה ותמורה עבורה אף שלא יערכנה זהב וזכוכית, מ"מ לא נקרא אבדה. משא"כ אם איבד אותה, דאז אין לו שום תמורה והנאה ממנה, זה נקרא אבידה. ובזה יובן דבר קיפוק נענש במה שאמר על רב אשי לשון אבידה, דבאמת כשנפטר צדיק מהעולם אחר מלאת ימיו ושנותיו אין זה נקרא אבידה להדור, כיון שיהיה להם מזה תמורה והנאה שיתכפרו עונותם, אין זה נקרא אבידה, ועל זה נענש שאמר לרב אשי בחייו שיספידהו בלשון אבידה, יורה שלא מילא שנותיו וכאמור. משא"כ ביאשיהו שעליו נאמר "והבאתי את השמש בצהרים", שמת בלא עתו, דאז אינו מכפר, לכן אמר הנביא שפיר "הצדיק אבד", שאבידה גמורה היא, שנאבד אותה כלי חמדה ואין בו שום תמורה והנאה כי אינו מכפר, והטעם, משום "ואין איש שם על לב" לעשות תשובה על ידי פטירתו, ואז אינו מכפר, ואתי שפיר.
והנה ענין מה שמיתת צדיקים מכפר, הענין הוא, כשהצדיק נפטר אזי כל קרוביו ואוהביו ויודעיו יש להם להצטער הרבה מסתמא עליו, וע"י הצער והגעגועין האלה יש להם כפרת עון. וזה יתכן בצדיק שנפטר במקום מולדתו וגידולו, שיש לו קרובים שם ואוהבים ומיודעים שמצטערים עליו הרבה, ועל ידם גם שאר העם מצטערים בו. משא"כ מי שהוא גר מארץ אחרת ונתיישב זה זמן לא כביר בארץ אחרת, ואין לו שם קרובים ומיודעים, אין הצער והגעגועין שם גדול כ"כ, אזי ג"כ לא יתכן שיהיה כפרת עון... ולזה אמר אותו הספדן על רבי זירא שהיה מבבל ולא היה לו בא"י קרובים ואוהבים כל כך, ארץ שנער הרה כו' אוי נא לה אמרת רקת כי אבדה כלי חמדתה, הורה להם ענין זה, שאם לא יצטערו עליו כראוי לו, אז יהיה אבידה שלא יתכפרו, ולכן הזכיר שפיר לשון אבידה.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת ויחי, דרוש ג)

רבא כי הוה אתא לדגלת אמר ליה לבר אבין קום אימא מילתא קאי ואמר באו רוב שלישית במים זכור ורחם תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה
22-24

ונראה לדעתי כי בתענית כד, ב, מבואר שבית דינו של רבא הכוהו לאיש אחד שבעל כותית עד שמת, ועל זה כעס שבור מלכא ורדף אחר רבא להורגו, אבל אפרא הורמיז שלחה לרבא שיתפלל על גשמים וכן עשה עד דשפוך מרזבי דציפורי לדגלת, כלומר כדי שהדגלת יהיו מימיו מרובים ויוכל רבא בנקל להמלט על הספינה. ובסנהדרין קיא, א, מבואר כי הנשארים בישראל נקראו שלישית. ויען כי האומות שבבבל נקראו מים רבים, כמאמר הכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות" אהבת של ישראל להקב״ת (שיר השירים רבתי), אם כן בשעה שבא רבא לדגלת וניצל מרדיפת שבור מלכא, אמר ר׳ אבין באו רוב שלישית לבין האומות, כלומר ישראל בכלל, וראוי אם כן להשגיח על מוסר אב ולהבחין כי טוב עשה רבא במה שענש הבועל כותית, כי כמו שמי מרה מבררים טומאת תאשה או טהרתה, כן בררו מי דגלת שניצל רבא שהדין עמו להשגיח בין האומות על מעמד ישראל בקדושה.

(ר' יעקב יחזקאל הלוי, ביקורת התלמוד, עמ' 448)

באו רוב שלישית במים זכור ורחם תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה
22-24

וי"ל דאמר בביאת רבא מנהיג וגדול הדור, בזכותו יש להמשיך זכות אבות. וזה שאמר רוב שלישית, שישראל שלהם זכות של שלשת אבות, זכור ורחם אף אם תמה זכות אבות, ע"י רבא יש להמשיך זכות. וי"ל אל תזניחנו כאות מי מרה... ע"פ גירסת הילקוט והעין יעקב ביומא פו: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלקיך", ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל, ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, שנאמר "הן שלח איש את אשתו התשוב אליו עוד ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'", ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור. ע"ש. ומבואר מזה דלר"י יש חילוק, דביחיד אם עושה תשובה אינו בבחינת "ושוב אלי", ובצבור גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, והוא בבחינת "ושוב אלי". ולכן אמר בר אבין שבהצטרף גודל הזכות של הצדיק ומנהיג הגדול להצבור, יהיה הכח של תשובה בבחינת "ושוב אלי", ואל תזניחנו כאות מי מרה.

(רבי דוד יונגרייז, אור דוד, ויקרא פרק כו, מד, עמ' טו)

תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה
23-24

המדרגה היותר גדולה אם האדם הולך אחרי ד'... וישראל והקב"ה נקראו איש ואשה ע"ד המליצה כידוע. ולכן יאמר תעינו מאחריך כאשה מבעלה, כי שבנו מאחריך תעינו וחטאנו. אבל אל תזניחנו כאות מי מרה, דהאשה סוטה נבדקת בהם, שאמרו: בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. וככה הקב"ה אמר על עצמו "ואשר הרעותי", ומתחרט על בריאת היצה"ר. וא"כ ע"ד מליצה נקרא כי אין האיש מנוקה מעוון, ולכן אל תזניחנו...
ויתכן עוד הכוונה... ע"פ דברי מהרי"ק בתשובה (שורש קסז) דאשה שזינתה תחת בעלה ברצון, והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר, דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה, כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באשה ומזנה תחתיו... ולזה אמר תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה דאשה נבדקת בהם, דהתם בעינן שתהא מתכוונת למעול מעל באישה, דאז אם שותת מים המאררים צבתה בטנה ונפלה יריכה, וכן אנחנו ישראל, דיש לנו עם הקב"ה דין אשה ובעלה, הנה תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אך אין כוונתינו למעול מעל בה' שהוא בעל לנו, לכן אל תזניחנו כאות מי מרה שאשה סוטה נבדקת בהם, דזהו דוקא אם כיוונה למעול מעל באישה, אבל אצלינו אין כוונתינו למעול בה' רק מפני דוחק וטרדת הפרנסה בגדנו.

(רבי אברהם אהרן יודלביץ, יד צר על איכה [בסוף ספרו דרש אב, על דברים], דף לא ע"ב ודף לו ע"א)

כה: ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה
25-26

וסיים (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא", שלא יהיה חס ושלום הם חילופם, וגם בהולדה יש פעמים חס ושלום כן, כברחל בלידת בנימין וברב חנין במועד קטן, על כן אמר שהם ימלאו ימיהם ושנותיהם הקצובים, וברכת ה' בנים, יזכו על ידי ד"את אימתי אשלח לפניך", שיזכו ליראת שמים, ו"כי כן יבורך גבר ירא ה'" בשכר פרי הבטן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ב)

ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה וכו' אסיקו ליה חנן על שמיה
25-26

מכאן נהגו אדם שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת קורין הבן על שם אביו.

(ספר האגודה, כאן)

ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה וכו' אסיקו ליה חנן על שמיה
25-26

ואם נולד הנער הנימול אחר מיתת אביו נהגו לקרוא לו שם אביו. ונ"ל דטעמא דמילתא הוא עפ"י מ"ש האר"י ז"ל [הובא בס' הנהגות אדם, דף מב ע"ב, ובמדרש תלפיות, מע' ג, ע' גלגולים, דף קכב ע"ד במהד' תרל"ה], כשהאדם חייב גלגול ומת ונולד לו בן אחר מיתתו הוא מתגלגל באותו הבן. וזה שנקרא אביי, על שם אביו שנתגלגל בו: נוטריקון אשר בך ירוחם יתום, ראשי תיבות אביי שהיה יתום, ע"כ. וכן נ"ל להביא ראיה ממה דאיתא בגמ' דמו"ק פ"ג בההיא עובדא דרב חנן שמת באותו היום שהיו לו למול את בנו ואסיקו ליה חנן על שמיה.

(רבי דוד זכות, זכר דוד, מאמר א, פרק פג, עמ' תרא)

ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה וכו' אסיקו ליה חנן על שמיה
25-26

בעין יעקב הגירסא: ההוא יומא דבעי למימהליה נח נפשיה... וראה במקור חסד לס' חסידים סי' תתשמ אות א [מנהגינו לקרות שם בישראל אחר שנימל].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים
28-29

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתחו עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים... הספד זה ראוי לאומרו על הסתלקותו של רבנו ומאורנו נשיא הרבנות הראשית רכב ישראל ופרשיו, מרן הגאון הגדול כמוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, לא רק מפני שנתבקש בישיבה של מעלה לפני זמנו, אלא מפני מעמדו הגדול, השפעתו המרובה ופעולותיו הגדולות שנקרא אליהן מרחם למלאותם בשעת מעבר מגלות לגאולה, וחשך שמשו בטרם השלים את פעולותיו, מפני שלא זכינו להן.
ההשגחה העליונה הדבקה בעם ישראל ושומרת הבטחתה הנאמנה שלא תשתכח תורה מישראל... מעמידה דור דור, תקופה ותקופה, גדולי הרוח אמיצי הלב ואבירי המחשבה אשר יעמדו בראש ההנהגה הרוחנית של האומה... כאלה היו נביאי האומה בשעתה, שעליהם נאמר "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיהו א)... וכאלה היו גם רבני הדור בכל התקופות הגדולות בתולדות עם ישראל. וכן מספרת האגדה על רבי יוחנן, זה האיש הגדול אשר האיר באור היהדות לדורו ולדורות עולם, וקראו עליו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (יומא פב)...
על אנשים כאלה, שהם שליחי ההשגחה העליונה לשמור מנורת היהדות בטהרתה, זיוה והדרה, ראוי לזמר עליהם במותם כי בא השמש בצהרים, כי מיתת הצדיקים וחכמי הדור בכלל היא בבחינת "וזרח השמש ובא השמש", טרם שקיעת שמש יום זה מתחילה לזרוח השמש של יום מחר, והשקיעה היא צורך זריחה, אבל שמש השוקעת בצהרים בלא עתה וזמנה בטרם מלאה תפקידה הנועד לה, אינה זורחת, ומי יודע מתי תזרח שמש דומה לה, וחסרונה ניכרת בכל מרירותה, והחשכתי לארץ ביום אור. וכן הוא הדבר בהסתלקותו של רבנו הגדול, נשיא אלקים בתוכנו.

(מכמני עוזיאל, מאמר נ, עמ' שנג-שנד)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים
28-29

יעוין בבבא מציעא פד, א, דשופריה דר' יוחנן מעין שופריה דאדה"ר שהיה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה (ויקרא רבה פרשה כה). וכן הבהיק זוהר גופו של ר' יוחנן, עי' ברכות ה ע"ב: גליא לדרעיה ונפל נהורא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו
28-30

היינו שהשמש וצבא השמים המה רוצים לעשות רצון בוראם בחשק בלתי מוגבל, רק שה' יתברך מעכבם בכוח המושך, וידוע לתוכנים... והנה יאשיה היה בעצמו הגורם למיתתו, וכן ר' יוחנן, כמפורש במלכים (ב' כג, כט) ובבבא מציעא פרק הפועלים (פד ע"א), כי ה' יתברך הסיר כח המעכב, ועשה סיבות אשר המה הגורמים לזה. וזהו "והבאתי השמש בצהרים", שהשמש רצה מצד עצמותה, רק שה' יתברך הסיר המעכבים.

(משך חכמה בראשית נ, י)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו

[קשה, הרי נאמר בבבא מציעא פד ע"א שר' יוחנן השתגע ולכן ביקשו רחמים שימות, א"כ מדוע הספידו אותו, הרי הם ביקשו שימות והתקבלה תפילתם?
"כיום בא השמש בצהרים" הוא בצדיק שמת בעוון הדור, שהוא כמו שמש ששוקעת בצהריים בעודו בתוקף זהרו, ואינו טבעי, כי מיתתו אינה טבעית אלא בהשגחה. וכמו ששמש שבא בצהרים נשאר במעלתו הקודמת, ומפיץ אור כבתחילה, אלא שענן מכסה אותו או שיש עליו ליקוי בגלל כיסוי הירח, כך צדיק שמת בעוון הדור יקבל שכר על המצוות היה יכול לעשות אילו נשאר בחיים, וגם במיתתו נחשב כחי אלא הוא נסתר מאיתנו.
אם צדיק מת בעוון עצמו, שזו מיתת עונש, יש מקום להתפלל שלא ימות, אולי ה' ירחם עליו, ולא יעניש אותו. אבל צדיק שמת בעוון הדור, אינו כעונש אלא כרפואה, כרופא שקוטע אבר שאם לא יקטע אותו, האדם ימות, ובזה לא מועילה תפילה, כי זה דווקא לטובת העם שהצדיק ימות, כמו שלא יועילו תחנונים לרופא שלא יקטע, כי זה לטובת האדם. לכן אם רואים שמתפללים הרבה שלא ימות הצדיק מחוליו והתפילות לא הועילו, סימן הוא שהוא מת בעוון הדור, כרפואה.
אצל יאשיהו נאמר (דברי הימים ב' פרק לה פסוק כג) "ויורו היורים למלך יאשיהו", ופירושו שכל החצים נפלו על יאשיהו ולא נפל שום חץ על אחרים, וזה הוכחה שמת בהשגחה, כי הוא מת בעוון הדור. לכן נאמר עליו "והבאתי השמש בצהרים". וכן אצל ר' יוחנן, התפללו שיתרפא מחוליו, ולא הועילה תפילתם, וזה הוכחה שמת בעוון הדור, ולכן נאמר עליו שבא השמש בצהרים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ב ע"א, ג ע"ב, ד ע"א-ע"ב) לטקסט

קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים וכו' והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
29-30

ובזה תובן הקושיא שיש, במה שדרשו ובא שמש בצהרים, זהו יומו של יאשיה המלך, וגבי מיתת אחז פירש רש"י נמי [ישעיהו לח, ח] ששקעה השמש שלא בעונתה, ונתקצר היום עשר שעות, וא"כ מקרה אחד לעובר ואינו עובר חס ושלום.
אמנם ידוע כי כל תנועת הגלגלים המה בקול ושיר, כדדרשינן במדרש [ילק"ש ח"ב רמז כב] שאמר יהושע לחמה דום, שכשהיא הולכת אומרת שירה, ואמרה מי יאמר שירה במקומי, אמר יהושע אני אומר. והיינו כי ע"י שירה יכולים להתדבק בשפעת שכינה, ועי"כ יכולת בידם לקבל שפע. וכל כוחות רוחנים, אפילו הממונים על עופות מחצבים ודוממים, אין להם יכולת לקבל שפע ולהשפיע כי אם בשירה, וזהו פרק שירה של כל עופות וכדומה, וכ"כ האר"י ז"ל ובעל חסד לאברהם להדיא, וכאשר יחדלו לומר, אין להם יכולת להתדבק כ"כ. וזהו קול של תנועת גלגלים אפילו חכמי יונים מודים, עד שאמרו בשם פיטאגראס שאמר בהיות אויר צלול והארץ שקטה מהומים, שומע קול תנועת הגלגל. אבל עכ"פ הכל תלוי בשירה. וידוע במות "ואבוד רשעים רינה", לעומת זה במות צדיק ח"ו לשורר לפני ה' [ישעיה כב, יב]: "ויקרא ה' צבאות לבכי", וקשה סילוקן יותר מחורבן בית המקדש [ילק"ש ה"ב רמז תל"ו], וכן באיבוד רשעים מוסיפים כח בפמליא של ה', ולהיפך במות צדיקים מתישים כחו.
ולכך במות אחז שהיתה החמה יכולה לשורר בכפליים על אבוד רשעים והיתה מוספת כח, אם כן כחה עז לרוץ מהר לצד מערב להשתחוות נוכח פני ה', ולכך רצתה מהר בגלגלה, וכן כל כוכבים, עד שנתקצר היום לרוב מרוצת הגלגלים. אבל בהריגת יאשיה היה להיפך, כי בהריגתו לא היה סיפק ביד השמש לומר שירה, וגם תש כחה, לכך כשהיא היתה באמצע היום כשנהרג, לא היתה יכולה לזוז ולילך לצד מערב, כי תש כחה להתקרב לשכינה, וגם אין בידה לשיר באבל הזה, ואנה תלך להתדבק בשכינה בלי שירה, ולכך נשארה עומדת נסתרה בנרתיק שלה, שיש לחמה נרתיק מסתתרת בו, והוא עובר גלגל שלו, וזהו בא שמש בצהרים, שעומדת באמצע רקיע בלי נטיה.
ואפשר לומר עוד סמוכים לזה, דבפרק חלק (דף צא ע"ב) פרכינן למה שוקעת במערב, ליתן שלום לקונה, ותיתי באמצע רקיע, ומשני הגמרא: משום פועלים ומשום עוברי דרכים. ומדנקט תרווייהו ש"מ דמשום חד לא הוי שוקעת במערב. וא"כ בתלמיד חכם שמת, הכל בטלים מן מלאכה בלאו הכי, ואם כן לא שייך משום פועלים, ולכך בא שמש בצהרים. וזהו מאמר ירמיה "איכה יועם זהב" [איכה ד, א], כי נודע - וכמ"ש מהרש"א - כי זהב מכח חמה, ואמר איכה כהה הזהב ונשתנה מראה של כתם הטוב, ואמר שהיה בעבור שנהרג יאשיה, כמאמרם "אבני קודש תשתפכנה בראש כל חוצות", ודרשו חז"ל על דמו של יאשיה. ואם כן בא השמש בצהרים ופסק כח של חמה, ולא היה כח לגמור הזהב והכתם על תכליתו ובצבעו, ולכך "יועם הזהב" ונשנה כתם, כי בעו"ה ע"י סיבה מקרית זהב מלא סיגים, כי לא נזדכך כראוי ע"י חמה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

כה: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים וכו' והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
29-30

ואמרו במדרש רבה [בראשית רבה צו, ה]: "ויקרבו ימי יעקב" - אמר הקב"ה ליעקב, היום קובל עליך אתה חי ולא אתה מת... דיום שמת בו צדיק הוא יום יללה, ואמרו ובא השמש בצהרים, הוא יומו של יאשיה המלך. וביום שמת רשע, הוא יום חדוה, "באבוד רשעים רנה". והנה רבקה אומרת [בראשית כז, מה]: "למה אשכל גם שניכם ביום אחד", שעשו ויעקב ימותו ביום אחד. ואתי שפיר דהיום קובל על יעקב שימות, דאם הוא ימות אף עשו ימות, וזהו ליום ההוא חדוה, מה שאין כן כל זמן שהוא חי אף עשו יחיה, רק קשה מה תועלת יש אם ימות עשו, גם יעקב ימות, ויצא שכרו בהפסדו. ולזה קאמר דזה אינו, אתה, דאף דנראה כמת, מכל מקום אתה חי ולא מת, וא"כ אין כאן יללה ליום, מה שאין כן במות עשו, יום חדוה, ולכך היום קובל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים וכו' והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
29-30

נקדים במ"ש בסנהדרין [דף צו ע"א]... כד מית אחז נתקצר היום עשר שעות, וכד חלש חזקיה נתוספו אלו עשר שעות... יש להבין במה שאמרו "והבאתי השמש בצהרים", זהו יומו של יאשיהו הצדיק. והרי קרה יותר מזה למיתת אחז הרשע, שירדה השמש קודם חצות, כאשר זרחה רק ב' שעות... יובן כי מ"ש חז"ל [ב"ב טז ע"א] והטבעים גם כן, כי קודם חצות היום דיש נייחא להחולי, ולמול זה אחר חצות היום יחליש ויגבר החולי למאוד. והטעם כתבו חכמי חן, כי על החמה ממונים מלאכים המנהיגים אותה, וכל פעולת החמה על ידיהן וכל שעה ושעה מלאכים אחרים ומתחלפים, והן י"ב כתות ביום וי"ב כתות בלילה... וקודם חצות מלאכי החמה מלאכי רחמים, ולאחר חצות מלאכי דין, ולכך קודם חצות נייחא לעולם, כי בשפעתם רחמים גמורים, אבל אחר חצות היום מנהיגי חמה מלאכי דין, לית נייחא... ובזה תבין כי במות אחז הרשע נתקצר היום משעות רחמים, שהם רוב השעות מן קודם חצות נתקצרו, ובא לילה שהוא דין גמור. אבל במות צדיק באה השמש בצהרים, כי עד חצות היום ששמשו מלאכי רחמים האירו, אבל אחר חצות ששמשו מלאכי דין, באה השמש לבל ישלטו במות הצדיק, כי מפני רעה נאסף הצדיק ובחבורתו נרפא לנו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו

[בפסוק אח"כ כתוב "ושמתיה כאבל יחיד", ופירש רש"י: כאב שמתאבל על בן יחיד. בהמשך הפסוק כתוב "והחשכתי לארץ ביום אור". יש להסביר את הכפילות, "והבאתי השמש בצהרים" - הנפטר עצמו שמת צעיר, "והחשכתי לארץ ביום אור" - צער אביו שהוא צער שנמשך לעולם. ונאמר בב"ב קטז שמי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה. וזוהר בראשית מח ע"א אומר שמי שאין לו בן לא דבק בשם הקדוש. וזוהר לך לך צ ע"א אומר שמי שאין לו בן לא יזכה להיכנס לפרגוד. גם לענין יאשיהו, יש שני סוגי מרירות, "והבאתי השמש בצהרים" - שיאשיהו נהרג לפני זמנו, בן ל"ט שנים, "והחשכתי לארץ ביום אור" - צערם של ישראל שחסו בצילו, וסמכו עליו כ"משיח ה'".]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' ריד, קונטרס זכרון יואל) לטקסט

והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
30

יש לדקדק, למה אמרו זה יומו של יאשיהו, ולא אמרו "זו מיתתו או הריגתו של יאשיהו"? אבל חז"ל הדגישו בזה כי האסון קרה ביום ולא ביום רגיל, אלא "ביום אור", וכן הוא במקרא: "והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור", מכלל שהי' שמש צהרים ואור ליהודים, היינו שבמשך ל"א שנה היתה תקופה מזהירה, שהמלך יאשיהו שמלך אז ביהודה הלך בדרך ה', ואחרי המלכים שהיו לפניו והחטיאו את ישראל בע"ז ובבל התועבות אשר שנא ה', בא המלך החסיד הזה ועקר ע"ז מארצנו הקדושה... ונאמר עליו שהלך בדרך ה' לא סר ימין ושמאל... תקופה מזהירה כזאת... באמת היתה דומה ל"שמש בצהרים", והיה יום אור ליהודים. וכשנהרג המלך יאשייהו מחרבו של פרעה נכה (מפני שהדור לא שב כ"כ אל ה', תענית כד), המשיל הכתוב את הריגתו ואת האסון שקרה לארץ הקודש לביאת השמש בצהרים, "והחשכתי לארץ ביום אור", וחז"ל דרשו זה יומו של יאשיהו, שהיה אז יום אור, שהאיר יאשיהו לארץ ולדרים עליה באור התורה, ופתאום שקעה עליהם.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לא עמ' קסד-קסה)

כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה

[יש מי שמגיע לעיר, ולוקח זמן עד שהוא גדל בתורה, אבל אח"כ נהנים ממנו מגדולתו בתורה. ויש שהוא עובר לעיר אחרת, ומיד נהנים ממנו. ויש שהוא עובר לעיר שלישית ומיד נפטר, כך שלא רק שלא נהנו ממנו אלא אף הצטערו במיתתו. כך היה עם ר' זירא שגדל בבל ועלה לא"י וחי שם את רוב שנותיו, ואח"כ בא לטבריה (רקת) אבל מת מיד, ולא נהנו ממנו. וזה מה שאמר הספדן: "ארץ שנער הרה וילדה" - בבל היה לה צער הריון, אבל נהנו אח"כ מלידת האיש שהיה גדול בתורה. "ארץ צבי גידלה שעשועיה" - כל הזמן שהיה שם, נהנו ממנו. אבל טבריה לא נהנתנה ממנו, כי נפטר מיד כשהגיע לשם. "אבדה כלי חמדתה" - טבריה חשבה שיהיה ר' זירא לכלי חמדה, ובמקום זה אבד לה בפתאומיות.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 78) לטקסט

ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
34-35

רצונו לומר, כי אם הצדיק מת מתוך זקנה ומחלישות, מתחילה מרגישים ההפסד מהתועליות ממנו הרחוקים, וכשנחלש יותר גם כן הקרובים, וכשמת, גם מעירו. אבל אם מת פתאום, אז עדיין שמעתתיה מבדרן בעלמא, רק הקרובים מרגישים תיכף. וזה שאמר "אוי נא לה" - פירוש שבטבריא מרגישים תיכף ההעדר, ולענין התועלת היו המאוחרים, כמו שכתב 'ארץ שנער הרה וילדה' וכו'.

(משך חכמה בראשית נ, י)

ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
34-35

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ו ע"א]

אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
35

ואיתא בגמרא מו"ק: כי נח נפשיה דר' זירא, פתח עליה ההוא ספדנא: ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי שעשועיה גדלה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. הנה מה חידש לנו הספדן באורין תליתאי הזה? היה לו לאמר: אוי לרקת כי אבדה כו'? אך דבר חכמה הודיע הספדן, דלא נאמר דאנו צריכין לבכות על העדר הצדיק מה שאירע רע להצדיק, שמת מן העולם ונשאר כל יגיעו עלי חלדו, וא"כ צריכין כולם כאחד לבכות כהורו ומגדלו ומקום שמת. אבל באמת על הצדיק אין לבכות, רק עלינו, שעזב אותנו לאנחה. ואנו אשמים שבעונינו נלקח ממנו, וא"כ הבכי רק לעיר שמת, כי המה בעונם אבדו את הצדיק (הערה: ובזה נוכל לפרש הפסוק בויחי [נ, יא]: "וירא יושב הארץ ויאמרו אבל כבד זה למצרים" - זה היה כונתם, אשר הבכי לא מחמת העונש אשר נענש הצדיק כי חשכה שמשו, וא"כ כל העולם כולו צריכין לבכות על העדר הצדיק, אבל באמת כי הצדיק נסע למנוחתו, והצדיק שאבד מהדור בעוונם, והנה כי כן האבל למצרים), כמאמר הפסוק: "בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגודדו" [דברים יד, א], ופירש האלשיך: למשל אם ב' חבירים שהיו ביחד ונפרדו זה מזה, ואחד יש לו אב עשיר מאד, ונוסע לאביו, אינו בוכה כלל בהפרדו מחבירו, מדוע? כי יסע לאביו העשיר. לזה אמר: אתם בני ישראל בני אל חי, אין לכם לבכות על מת, מדוע? כי תסעו לאביכם עשיר, אבל הבכי רק על הנותרים שנשארו בלי מגין עליהם. וזהו שאמר במליצתו: אוי נא לה אמרה רקת, הרע רק על רקת, כי היא אבדה כלי חמדתה כנ"ל.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מא במהד' תשס"ח)

אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
35

ראיתי נדפס בס' עמק הבכא [וילנא תקצ"ו עמ' 31] בשם הגאון ר' אבלי מווילנא ז"ל, הגמרא דמו"ק: אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה, ופירש הגאון הגמרא, ד"נא" לשון עתה, אף כי "וזרח השמש ובא השמש" [קהלת א, ה; יומא לח ע"ב], ויהיה צדיק במקומו, אבל לעת עתה אין במקומו. לזה "אוי נא לה", כלומר עתה אוי לה "כי אבדה כלי חמדתה", כי עדן לא נולד צדיק כמוהו.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מה במהד' תשס"ח)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

בגמרא אמרינן: כשמת רבי אבהו [אחיתו] עמודי דקיסרי מיא, ופירש רש"י: דמעה. והכוונה, כי על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב). ואמר זה למליצה, כי לפעמים יש צדיק אשר עוסק רק בתורה ומרבה ישיבות, ועל מיתתו ראוי לומר ספדי התורה כי חוללה תפארתך (מלשון סדר תיקון חצות קינה ה), ורק עמוד התורה יש לבכות על זה. ויש צדיק אשר כל עסקו הוא רק בגמילות חסדים, ובמיתתו אין מתעורר להחזיק בזה, ועל זה יש לומר שעמוד זה של גמילות חסדים בוכה על מיתתו. וכן יש צדיק המעורר לעבודת הבורא יתברך וליראתו, המוכיח תדיר להעם, ובמיתתו יש לומר במליצה שעמוד העבודה בכה עליו. וכשמת רבי אבהו שהי' שר התורה ועשיר גדול (רש"י שבת קיט ע"א) וצדיק גדול, והי' כח בידו לכוף העשירים לצדקה [ועבודת] ויראת ה', ממילא במותו בא קילקול לכל העמודים, ואמר על דרך המליצה שכל העמודים בכו.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על שני חכמי הדור, עמ' תכח-תכט)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

...כמו שאמרו על ר' אבהו: שפעו כל עמודי דקסרי מיא, ובוודאי לא עשה רחמנא ניסא למגנא, רק הוא על דרך מליצה, כי על שלשה עמודים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), שעבודה זו תפלה (רבינו יונה שם). וכשרוצה לומר שהסמיכה שסמכו עליו נתקלקל, נאמר "וכל ברכים תלכנה מים" (יחזקאל ז, יז), היינו שימס ויהיו למים (רד"ק שם). ורבי אבהו היה חשוב בקיסרי, והיה עמוד גדול לסמוך עליו, וכשמת נתבטלו כל הסמיכות, ולא נשאר עמוד לסמוך עליו.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמה)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

הכוונה... פתח עליו האי ספדנא אחיתי עמודי דקסרי מיא וכו'. וכן הלאה, כלהון פתיחות להספדנים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

[עי' לקט ביאורי אגדות לקמן כח ע"א בשם אלשיך ויקרא טז]

דרבי יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא
37

גדול הדור הוא כשמש שמכהה בקרני אורו שאר הת"ח שבסביבתו, אך אחר הסתלקותו יתראו הכוכבים הקטנים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)