Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מועד קטן דפים יט-כט


כ ע"א

קיים כפיית המטה שלשה ימים וכו' דברי רבי אליעזר וכו' הן הן דברי בית שמאי

ובהיותו תלמיד בית שמאי, נחשב למוסר שמועות הבית הזה ונתכנה "שמותי", ומה שנמסר בשם ר' אליעזר הן הם דברי בית שמאי - ראה מועד קטן כ ע"ב, ערכין כג, א, ותוספתא שביעית ספ"ד.

(רבי ראובן מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד, עמ' לז-לח)

מנין לאבילות שבעה

...שהתורה האלקית נתנה לכל דבר מהדברים חוקו, וכמו שאין ראוי שהאדם יתאבל על מתיו בהפלגה יותר מהשיעור הנאות, כמ"ש כל המתאבל על מתו יותר מדאי וכו' [לקמן כז ע"ב], ככה אין ראוי שיהיה האדם בלתי מרגיש בצערו ולא יחוש במות קרוביו שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ומפני זה תקנו חכמים ז"ל ששבעת ימים יסגר בתוך ביתו, רמז לימי שנותיו שבעים שנה שהם חיי האדם הנהוגים, ושיספוד ויבכה כמצטער על פרידתם.

(אברבנאל יחזקאל כד, יז)

מנין לאבילות שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה

"והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה" (הושע ב, יג)... ונראה ד"חגה" קאי על תשעה באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר: "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל? אם על חמישה חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה. רק קאי על תשעה באב, שבזמן הבית היה חג, וכמו בבית שני ששאלו אם יתענו בצומות, והשיבום הנביא: "צום הרביעי וגו' והיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". אף שידעו שעדיין לא היתה הגאולה בשלימות, מכל מקום בזמן הבית היה יום טוב מפני שהיו צומות מקודם, ומפני שידעו שיהיה לעתיד למועדים טובים. כן בזמן בית ראשון היה בתשעה באב יום טוב ומועד, ואף שלא היה עוד צום מקודם, מכל מקום מזמן המדבר שנגזר במרגלים, כמו שאמרו (תענית כט ע"א): אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות. ובמדרש (במדבר רבה טז, כ) איתא: ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב כדי שיגלו ישראל, שכן הוא אומר "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות". ונראה דקאי על שני החורבנות, ד"להפיל זרעם בגוים" קאי על חורבן בית ראשון שהיה די בבבל, "ולזרותם בארצות" היינו חורבן בית שני שבו נגזר לזרותם בארצות, שיהיו משועבדים בשבעים אומות... וכיון שראו אחר כך שהיו בארץ ישראל, ולא נתקיים רק "להפיל אותם במדבר", והם שרוין בארץ ישראל, לכן עשו אז בזמן בית ראשון גם כן חג בתשעה באב כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה. ועל זה נאמר "והפכתי חגיכם לאבל" - על תשעה באב.
ונראה שהיה החג שבעה ימים מתשעה באב עד ט"ו באב. ויש לומר שזה שלמדו לאבילות שבעה דכתיב "והפכתי חגיכם לאבל" מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ובירושלמי (מועד קטן פרק ג הלכה ה) דייק: אימא שמונה כמו שמונה ימי החג? ומשני: שמיני רגל בפני עצמו. ויש לומר שלמדו בגמרא דידן מדכתיב "חגיכם לאבל", דהיינו מה שהיה להם תשעה באב לחג שבעה ימים בזמן הבית, ואמר הנביא שעל ידי החורבן "והפכתי חגיכם לאבל", ולמדו מזה אבילות שבעה.
ובאמת איתא בגמרא הנ"ל [תענית ל ע"ב] בין הטעמים של ט"ו באב: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה... בתוס' (ב"ב קכא ע"ב ד"ה יום) פירשו דבשנה אחרונה גם כן מתו בתשעה באב, רק מפני האבל שהיה שבעה ימים מתשעה באב עד מקצת יום ט"ו באב שהיה יום שביעי ומקצת היום ככולו לכן לא היה הדיבור עד ט"ו באב... ולכן עשו יום טוב בט"ו באב שאז דיבר ה' אליו בלשון של תורה בלשון חיבה... ולכן למדו אבל שבעה ימים ממה שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל" דקאי על תשעה באב, שהיה מושך עמו שבעה ימים עד ט"ו בו, ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן שבעה ימי חג אלו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לחמישה עשר באב, אות א)

תוס' ד"ה מה - ובירושלמי משני דאין למידין מקודם מתן תורה

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" - בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) בעי למילף מכאן אבילות ז', ופריך: וכי למדין מקודם מתן תורה. עיין תוס' מו"ק... והקשני הרב החסיד מהו' בער בלאך זצ"ל, דהירושלמי יליף ז' ימי משתה מקודם מתן תורה מ"מלא שבוע זאת", עיין תוס' מו"ק ח ע"ב (ד"ה לפי) וכו'. עיין שם. ונלע"ד לפמ"ש רמב"ן (דברים יד, א) "בנים אתם לד' אלקיכם", לכן "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", כי הבן ההולך אצל אביו אין לצער עליו. ומ"מ בהקדמתו לתורת האדם כתב: מ"מ אין ראוי שלא לצער כלל, אלא ג' לבכי ז' לאבל וכו' עיין שם. וא"כ אתי שפיר, דודאי ז' ימי משתה ילפינן מק"ו, דבן נח אינו מצווה על פריה ורביה ואפ"ה שמח ולא עירב שמחה בשמחה, ק"ו לאחר מתן תורה שנצטוינו על פריה ורביה שיש שמחת מצוה. אך באבילות נ"ל קודם מתן תורה לא יקראו בנים למקום יש להתאבל, אבל אחר מתן תורה שנקראו בנים למקום הוה סד"א שלא להתאבל כלל.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק נ, י)

תוס' ד"ה מה - ומויעש לאביו אבל שבעת ימים וכו' קודם קבורה היה

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" - עוד היה קודם קבורה וכמ"ש התוס' מו"ק דף כ, א, ובאמת אין אבלות אלא לאחר קבורה, והיינו דכתיב "וירא וגו' את האבל בגורן האטד", שהוא לפני מקום קבורה.

(העמק דבר, בראשית נ, י-יא)

תוס' ד"ה אייבו - וקשה שהיה לר' חייא לומר אמך קיימת ולא אמא

נודע שר' חייא לא היה יכול לבטאות היטב אות "ח" - עי' מגילה כד, ב: כשאתה מגיע לוחכית לה' לא נמצאת כו' (וכ' ממוצא הח'). ועי' לעיל טז רע"ב, כי בקפדו על ר' חייא אמר: עייא, מי קורא לך בחוץ (שזהו כעין "כשאתה מגיע לוחכית" הנזכר). וראה בכריתות ח רע"א: מה בבלי אומר בדבר זה כו' שצריכים לדברי עייא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן [ובדומה בספרו נפש חיה סי' נג סעיף יב])


כ ע"ב

באפה נהוג אבילותא בלא אפה לא תינהוג אבילותא

"ויבך אותו אביו" - זהו יצחק. ר' סימון אומר: על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו. ר' לוי אמר: אצלו היה בוכה, כמו שהיה יוצא ממנו היה אוכל ושותה ורוחץ וסך [בראשית רבה פרשה פד, כא], כדאמר ליה רב לר' חייא בריה: באפה נהיג אבילותא, בלא אפה לא תנהיג אבלותא.

(חזקוני בראשית לז, לה)


כא ע"ב

ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין
6-7

איתא במדרש [ילקוט שמעוני וישב רמז קמג] בפסוק "ויקומו כל בניו ובנותיו [לנחמו]": ר' נחמן אמר כמה בנות היו לו? והלא לא היתה לו אלא אחת, ולואי קוברה? אלא שאדם קורא לכלתו בתו. יש לפרש מפני שאמרו חז"ל אם הוא אבל יושב אצל המתנחמים... א"כ על בניו אין לתמוה, שהרי הם עצמם אינם ראוים להתאבל, שהרי ידעו שבאמת הוא חי. ובנימין היה קטן ולא היה חייב באבילות. אבל דינה שכבר היתה גדולה, היא עצמה היה לה להתאבל ולא לנחם. כיון שאמרו חז"ל [שבת קה ע"ב] כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקוברו בחייו, היינו דאמר דאם קאי על דינה היתה ראויה לקוברה על שנתעצלה באבלו ובאה לנחם אותו. אלא באמת לא קאי על דינה אלא על כלותיו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית לז, לה)

אבל שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל
8-10

ובישל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים? שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד, מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר. ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן: אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו').

(רש"י, בראשית פרק כה, ל)

מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא וכו' עמד רבי עקיבא וכו' מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם וכו' כך אמרתם תורת אלהיו בלבו
12-18

מאמר זה אומר דרשוני וחיו, וכי רע"ק הי' רודף אחר כבוד ח"ו? וגם הכי בשביל כבוד יהי' מנוחם על בניו שמתו... י"ל בהקדם מאמרם בויקרא רבה (פ' יב)... כיון ששמע אהרן שבניו יר"ש שתק... כיון שנתיחד עליו הדיבור שמח, ע"ש. והנה ח"ו שהי' אהרן עצב על מיתת בניו ר"ל בפשטות... אך הענין דכהנים הם פנימיים, ובפרט כה"ג שנכנס לפני ולפנים... ולכך הי' מתירא מן העונש שהגיע להם ונגפם והוציאם לחוץ שמא ח"ו נדחו לגמרי, ולכך הי' עצב. אבל אחר ששמע שהם יר"ש ונתקדש ש"ש על ידיהם כמ"ש "בקרובי אקדש" וגו', ולכך "וידום אהרן", דעיקר בריאת האדם הוא להרבות כבוד שמים כמ"ש (ישעיהו מג) "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ואחר שנתקדש ש"ש על ידם כבר עשו את שלהם בעולם, והלכו לאור באור החיים וזכו בחלקם לעוה"ב. ולכך "וידום אהרן" ושמח עוד בקידוש ש"ש, וע"י ששמח שמחה שלמה בקידוש ש"ש שנצמח מזה, עד שמיתת בניו לא תפסה אצלו מקום כלל, הרי שהיתה לו השתוקקות עליונה בלי שום אמצעי, זכה ונתיחד אליו הדיבור בלי שום אמצעי. וזה הענין גופו הי' ברע"ק, דאמר ששמע שנתקדש ש"ש וכבוד ה' נתרבה ע"י בניו, כמ"ש אלא כך אמרתם וכו' תורת אלקיו בלבו, לכך הי' מנוחם.

(שם משמואל, פרשת כי תשא, תר"ע)

מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו
16-18

ורש"י ז"ל פירש (באבות פ"ד מ"ו) ש"מכבד את התורה" - אינו יושב על הספסל שהתורה עליה, ופי' הוא זה על התורה עצמה. ואין נראה, כמו שבארנו במסכת אבות (דרך חיים שם). אבל המכבד ת"ח נקרא זה שמכבד את התורה, כי הוא עושה בשביל התורה, כמו שאמר ר' עקיבא כשבאו לנחמו: כל מה שעושים לא עושים בשביל עקיבא רק בשביל כבוד התורה.

(מהר"ל, חידושי אגדות שבת קיט ע"א)

מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו
16-18

"שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך וגו' ותקשרים ככלה" - ע"ד שאמר ר"ע אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם, ואם בשביל עקיבא באתם כמה עקיבא איכא בשוקא אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו - דרך הצדיק, כשכבודו מתרבה, תולה הכל בכבוד ד' ותורתו, כי מייחד כל מעשיו והנאותיו לשמו יתברך, ככלה זו שכל קישוטיה הוא למצוא חן בעיני החתן. והיינו "שאי סביב עיניך וראי" כי "כולם נקבצו באו לך" לכבודך, ואמנם תתכוין בזה לכבוד ד' "ותקשרים ככלה" המתקשטת לכבוד החתן.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, הפטרת עקב)

כא: אמר רבי מאיר המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה

תנא משמיה דר' מאיר ריש תורא בדקולא סליק לאגרא [ברכות לג.]. ממשלותיו של ר"מ עיין משנה אחרונה דסוטה, וסנהדרין דל"ח ע"ב ומועד קטן דכ"א ע"ב.

(רבי צבי יהודה, גליון הש"ס, ברכות שם)


כב ע"א

אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" - בירושלמי מועד קטן דרשו ז' ימי אבילות. והיינו לכל חיל פרעה אשר לא יכלו עבור בארץ אחרת, כמו בסוס ורכב ופרשים, והוי בעי לאהדורי מגבול הארץ. ולדידהו הוי, כדאמר רבא מועד קטן כב, א: מכי מהדרו אפייהו מאבילא דסיכרא חייל אבילות, ולכן עשו אבל, דלדידהו כמו שנסתם הגולל. ולכן אמרו "אבל כבד זה למצרים" - דאילו לבניו עדיין לא חיילא אבילות עד הקבורה. ולכן שב "אחרי קברו את אביו" (פסוק יד) "אחרי" - מופלג, ששהו ז' ימים. ולמאן דאמר "אחרי - סמוך", הוא כמו שכתב בשלחן ערוך (יורה דעה שצג, ב) שאם הוא קרוא להמושל, שכן אמר (פסוק ה) "ואשובה".

(משך חכמה בראשית נ, י)

על כל המתים כולן מדחה מטתו הרי זה משובח

"במבחר קברינו קבור" - ואל תשהה מתך עד שתקנה, כאמרם ז"ל כל המתים כלם כל המדחה מטתם הרי זה משובח.

(ספורנו בראשית כג, ו)


כב ע"ב

על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש
16

האיש אשר לא ישמע לקול התורה הזאת... כי נמסר ביד יצרו לתתו בעבודת עבד למלאכת העולם... במלאת לו היובל והוא עת צאת נפשו... לא תימנע מהיות גאולתו עד תום שנת ממכרו, והם מספר הימים שהזכירו חז"ל (שבת קנב ע"ב) בשנים עשר חדש שהנשמה עולה ויורדת, כי זה ודאי יספיק למרק את נפשו, ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הייסורין, כי בזה יבא אל פני המלך ה'... אמנם אם לא ייגאל עד מלאת לו שנה תמימה, כי רבו הפרצות... עד שלא הספיק זה הזמן למרק אותו, והיה זה מפני שלא הוקף עצמו בעצה אשר קדם זכרה - "וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל"... וזה משפט הנדונים בגהינם שנים עשר חדש שאמרו חז"ל (עדיות פ"ב מ"י), כי יש טעם נכון לקצבה זו שאמרנו "ימים תהיה גאולתו", אחר שנדונו שם ימי הסבוב הגדול שבו נמנו ימי שנותיהם, שנאמר "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים"... כי בזה ייחשב שנדונו כמספר הימים אשר תרו את הארץ וחטאו עליה בשס"ה אזהרות אשר לא תעשינה ואשמו בהנה. וזה טעם האבל הנמשך כל שנים עשר חדש, כי ראוי שכל ימי היותם בצער ידאגו קרוביהם עליהם ויבקשו עליהם רחמים, מצורף למה שחוייב לאדם מהדאגה והעצב הימים האלה במספר, כמו שאמרו בפ' הרואה (נח ע"ב): אין המת משתכח מן הלב כל שנים עשר חדש... והטעם... כי האדם, בעברו על כל אחד מפרקיה, זכור יזכור מה שהיה שמח עם קרובו אביו או אחיו או בנו או אוהבו אשתקד בפרק הזה, ונתחדשה עליו דאגה גדולה כמו שהיה זה שאבד ממנו החפץ ועצב. אמנם כשעברו עליו כל פרקי השנה פעם אחת, הנה מכאן ואילך נחלש העצב מלבו, כי מעתה לא נתחדש לו ענין מאשתקד עד הנה וכבר עלה קצת מזור אל מכאובו. ולזה אמרו במסכת שמחות (פ' יד): לאחר שנים עשר חדש לא יזכירנו כל עיקר, שהיה ר"מ אומר: משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו מכה וחייתה, ובא רופא ואומר לו: תן לי מכה זו ואני קורעה וחוזרה ומרפא אותה וכו'.

(עקידת יצחק, ויקרא, שער סט, עמ' רסח במהד' תשע"ו)

מאי קרא ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח
24-25

"ואחוז בזנבו" - אחיזה היינו החזקה דבסמוך, כדמוכח במו"ק דכ"ב ב' על המקרא "ויחזק בבגדיו" - אין אחיזה פחות מטפח, אלא שאחיזה משמעו אפילו רפה בידו. "ויחזק בו" - יתרה עשה שהחזיק בזנבו בחוזק, כענין תשובה על הניסה, שנתיישב דעת משה עליו שאין פחד משום דבר במקום השכינה. "ויהי למטה בכפו" - בידו מיבעי, אלא כאשר החזיק במלא ידו כמו שאדם אוחז מטה במלא כפו. [ומזה למדו במו"ק שם ובחולין דף קכ"ג א' דאחיזה הוא טפח, היינו שיעור מלא כף, דיד הוא ד' אצבעות שהם פחות מטפח, אבל מלא כף היינו עם אגודל מן הצד הוא טפח].

(העמק דבר, שמות ד, ד)

חכם שמת בית מדרשו בטל
49-50

קרא אותם נערים, שנאמר "ויגדלו הנערים", ואחר כך קורא אותם "איש" - "ויהי עשו איש", וביעקב "איש תם". אלא כשהיו קטנים, הלכו לבית הספר למדרש שם ועבר. וכשמת אברהם, בטלו הלימוד, כאומרם ז"ל: חכם שמת בתי מדרשות בטלין. ואותו היום יצא [עשיו] לשדה וראה נמרוד לבוש לבושו של אדם הראשון, וחמדו והרגו, ולקח הלבוש, והיו כל החיות והבהמות באות מאליהן לפי שהיו בהלבוש כל צורות החיות, והיה צד אותם. ולזה אמר "ויהי עשו" - ווי ליה שהוא "איש יודע ציד", לא עתה מחדש אלא כאילו הוא "איש" גדול, שהוא למוד, והוא דומה לנמרוד שהיה צייד.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, בראשית כה, כז)


כג ע"א

מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך

ולא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו. מקור חסד שם: היינו כשלא הניחה ילדים קטנים, וכן הכוונה בדברי רבינו בפנים הספר חסידים סי' תעז, אבל כשהניחה ילדים קטנים והיא חסה על בני אחותה, מצינו במו"ק כג, א: מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך וכו'. וכן בירושלמי יבמות פ"ד סוף ה"י (כב, א), וקהלת רבה פ"ט פסוק "ראה חיים" כו': מעשה שמתה אשתו של ר' טרפון, וכשנסתם הגולל אמר לאחותה הכנסי וגדלי את בני אחותך כו'. ויעוין בשו"ת חדות יעקב מהדו"ב סי' נ, באחות אשתו ויש בה חשש קטלנית, ואעפ"כ כיון שזהו לטובת היתומים הקטנים, היא מצוה גדולה שישא אחות אשתו, שמרחמת על בני אחותה היתומים ולבלי תבוא אחרת ותהי להם לאכזרית והוי מצוה רבה, וכמו ביבמה קטלנית דשרינן משום שומר מצוה כו', ואף להמחמירים שם י"ל משום דאפשר בחליצה, אבל הכא הוי מצוה גדולה כו'. וע' בפתחי תשובה אהע"ז סי' נ סק"ט, שהביא דמשודכת שמתה אחותה נשואה וחפצה להנשא לבעל אחותה בכדי לטפל ביתומיה, פטורה מקנס בטול השידוך. ועי' במילי דחסידותא הכא קמא ותניינא, שכן היא תקנת ארצות והסכימו לכך גדולי עולם. ובשו"ת אבני צדק מהגרי"י טייטלבוים מסיגוט יו"ד סו"ס קמב, שכתב: קבלה בידינו מצדיקים דכל כהאי נונא אם שלשה גדולי הדור מתירים משום לחוס על הבנים שפיר דמי, וכן אנו נוהגין להורות כו'.

(צוואת ר' יהודה החסיד, אות כו, ומקור חסד שם אות לח)


כד ע"א

קרע עליה תליסר אצטלי מלתא

"שמלותיו"... שהמה בגדי כבוד, וקרע יעקב כל בגדי כבוד שהיה לו, וכדאי' כיוב"ז במ"ק דף כד דר' יוחנן קרע על ר' חנינא תליסר מני, היינו אפילו לא היה לובשם אז, וכך עשה יעקב. אבל ראובן שהיה בשדה לא היו שמלותיו בידו, מש"ה לא קרע אלא בגדיו שהיה לבוש אז.

(העמק דבר, בראשית לז, לד)

מתאחין או אין מתאחין

יש אהבה ואחוה ודביקות בין איש לאחיו או לאחותו, וכמו כן יש אהבה ודביקות בין איש לאשתו. והחילוק ביניהם: אח ואחיו אינם מתפרשין זה מזה לעולם, ותמיד דביקין זה בזה, כי נולדו כך בטבע מאב אחד או מאם אחת. ועל כן נקרא "אח" ו"אחות", כי הוא לשון חיבור ודביקות כמו מאחין הנאמר בתפירה. ולא כן באיש ואשה, שדביקתן הוא רק לפעמים.

(באר מים חיים, פרשת בראשית, פרק ב, כג)

כד. מתאחין או אין מתאחין

"אחות לנו קטנה" - "אחות" משמעו לשון דביקות והתחברות, לשון איחוי, כמו אלו קרעים שאין מתאחין, ירצה, בחינת דביקתינו לבורא ב"ה היא קטנה בכמות ואיכות כמו מצות אנשים מלומדה.

(רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר, אור המאיר, ויקרא, שיר השירים)

כד. מתאחין או אין מתאחין

"ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו"... כשהעולמות הם דבוקים בגשמיות שלהם אז אינם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא, וכשהם מרחקים עצמם ומפשיטים מגשמיות שלהם אז הם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק 'מרחוק', כשאדם הוא מרוחק מגשמיות שלו, אז ה' נראה לו. וזהו הרמז 'ותתצב אחותו', כי 'אחותו' לשון דביקות מלשון 'מאחה', מה שהוא דבוק בגשמיות שלו, 'מרחוק' להתרחק עצמו מגשמיות שבו, 'לדעה מה יעשה לו', 'לדעה' מלשון התחברות, 'וידע אדם' (בראשית ד, כה), 'מה' יעשה לו, שהאי"ן הוא השופע עליו תמיד, ותמיד הוא מקבל חיות מאת הבורא ברוך הוא, כי האי"ן נקרא 'מה'.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרשת שמות, פרק ב, ד)

כד. זקיפת המטה חובה

ועיין באור זרוע... (חלק א סוף סימן שס) שהביא הא דברכות (כב, א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים וכו' ועונת תלמידי חכמים מערב שבת. וכתב: מיהו ההוא עובדא וכו' שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו וכו' (כתובות סב, ב) משמע דמעליותא הוא שהיה תדיר אצל אשתו. עד כאן. ומפרש "כל בי שמשא" על בין השמשות דכל יום. ואולי טעמו בזה מדציוה לנהוג אבילות דכפיית המטה וכבר היה בין השמשות, ובמועד קטן: זקיפת המטה חובה. וכל המפרשים משמע דמפרשי כבי שמשי דכל הש"ס דהיינו ליל שבת... והעמודא דנורא שהיה נראה קודם ביאתו היה מבעוד יום, דהיה עדיין פנאי לכפות ולנהוג אבילות שעה קלה.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים, אות ד)

אין אבילות בשבת וכו' דברים שבצינעא נוהג

מ"ש רז"ל כי בשבת אין נוהגים דברים שבפרהסייא אלא דברים שבצנעא, הענין הוא: דע, כי אע"פ שאמרנו כי מיום ב' ואילך מתחילים המוחין ליכנס באבל, הנה זה במוחין דמצד אימא, אבל המוחין דמצד אבא אינם נכנסין כל ז' ימי האבלות. וזכר לדבר בפסוק שאמר "ימותו ולא בחכמה" [איוב ד, כא], פירוש, כי במקום שיש מיתה יש הסתלקות מוחין דאבא הנקרא חכמה. והנה ביום שבת שבתוך האבלות, יש ספק בדבר אם נכנסין בו מוחין דאבא אם לאו, ויש פנים לכאן ולכאן, ולכן דברים שבצנעה נוהג, כי המוחין דאבא המכוסים ומלובשים ומוצנעים תוך המוחין דאימא כנודע, הנה אינם נכנסין בו אפילו בשבת, ולכן נוהגים דברים שבצנעה, אבל דברים שבפרהסיא אינם נוהגים, לפי שהמוחין דאימא נכנסין בו ביום השבת והם מוחין בפרהסיא.

(רבי יצחק לוריא, שער המצוות, פרשת ויחי)


כד ע"ב

מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]

רש"י - שהעני מצטער על בניו יותר

ראיתי במוסרי הפילוסופים... רוב הבנים רקב הממון. והנה כל חכמתם למאס בריבוי בנים מפני שיחסר ממונו על ידי זה... ובאמת זהו מדתן של גוים, מה שאין כן אצל בני ישראל, הם משתוקקים לרוב בנים, ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו לה' יתברך דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו, ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר וכמו שאמרו ז"ל (מועד קטן כד, ב) ובמסכת שמחות (פרק ג' הלכה ד') דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר. ועל כן, כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו, שאין חפץ בכל שעשועי העולם, שהם אצלו כלא, ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי, אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל, רק בשעשועי והנאת עצמם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ב)


כה ע"א

חכם שמת וכו' הכל כקרוביו
1-3

ועל צד הרמז יש להוציא מכאן דין, מה שאמרו חז"ל: תלמיד חכם שמת הכל כקרוביו, ועליו אמר "כי אם לשארו הקרוב אליו", כי "שארו" היינו מזונו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יז ע"ב): כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו'... לכך נאמר "כי אם לשארו הקרוב אליו", רמז לתלמיד חכם המזין אותו והכל כקרוביו.

(כלי יקר, ויקרא פרק כא, ב)

חכם שמת וכו' הכל כקרוביו
1-3

שאמרו [זוהר חיי שרה קכב ע"ב] דענין ההספד הוא על גוף המת שירד ממדרגתו שהיה דבק בחיותו בנשמה קדושה, והבכי הוא על הנשמה הקדושה שנסתלקה מן הדור ועלתה למעלה, וכמו שאמרו [מגילה טו ע"א]: צדיק אבד לדורו אבד משל לאדם שאבדה לו מרגלית וכו'. ועוד אמרו חז"ל חכם שמת הכל כקרוביו. אמנם הטעם בזה, שנשמת החכם כוללת נשמת דורו, והם נאצלים מנשמתו, ומטעם זה התלמידים נקראו בנים, ויחויב בהן האבל מצד הקורבה. אבל בהספד שהוא מצד הגוף לא יצדק בהן הקורבה... מ"מ כיון שהנשמה היא מתאבלת על הגוף, כדכתיב [איוב יד, כב] "ונפשו עליו תאבל", ומצד החיבור והקורבה שהיה לנשמה עם הגוף, א"כ כיון דקיי"ל [לעיל כ ע"ב]: כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו בפניו... א"כ כיון דהנשמה הכל קרובים אצלה והיא מתאבלת על הגוף, ממילא מחוייבים להתאבל עמה מצד הקורבה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית כג, א)

חכם שמת וכו' הכל כקרוביו
1-3

תלמיד חכם שמת הכל קרוביו, הכל קרוביו ס"ד? אלא אימא הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו הכל סופדין עליו הכל מברין עליו ברחבה. כוונתם לומר שהכל הם במדה שוה לקרוביו גם לענין האבלות הממושכת וגם לענין ההספד המקוצר, לפי שתלמיד חכם הוא לא רק האיש שקרא ושנה ולמד ולימד את אחרים, אלא הוא גם סמל השלמות והטוביות, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ומשמש דוגמא יפה ונשאה לשלמות מין האדם ודמות דיוקנה של היהדות בקדושתה והדורה.

(מכמני עוזיאל, עמ' תיג)

מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים
6-7

...מאמרם ז"ל שבעון האב בנים מתים כשהם קטנים, והלא רשב"י וחכמי האמת למדונו ענין הגלגולים, כי הקטנים הנכרתים באו להיכרת קטנים מעת לידתם, לסיבות ובחינות שונות כנודע מדבריהם, ואם כן איך ימותו בעון האב הזה, אם הם מתים על דבר נפש הילד על מעשיו הראשונים בגלגול הראשון? אך הוא כי הוא יתברך ידע אשר יבחר האיש הזה במעשיו, ומאז נולד לו הבן זרק בו נשמה העתידה ליכרת בעת יעוות מעשיו וידאג עליו ויכופר עונו, באופן שיוצאות ב' הכוונות אל הפועל במשפט וצדק, ולא שהידיעה מכרחת חלילה, רק שגלוי לפניו יתברך אשר יבחר האדם בחפשיות בחירתו כנודע. (אלשיך משלי לא)

מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים
6-7

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כח ע"א בשם שיר מעון, במדבר פרק כ]

העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף
15-17

כבר עמד הרמב"ן בתורת האדם ומובא בבית יוסף (יורה דעה סימן שמ), מה שאמרו לחיוב קריעה דדומה לספר תורה שנשרף, הא בספר תורה לא אמרו אלא בזרוע כמו שאמרו במועד קטן (כו ע"א), ונדחק דמשל בעלמא אמרו, עיין שם. ועדיין צריך ביאור דמכל מקום מה דימה לספר תורה וללמוד משם לקרוע?... נראה דכל מיתת אדם נחשב בזרוע על ידי קטרוג המקטרגים ומשטינים, וה' יתברך לא יחפוץ במות המת, רק מצד מדת הדין המקטרגת על ידי השטן העולה ומקטרג, והוא עצמו המלאך המות, שבכוח קטרוגו זה יורד ונוטל נשמה, והוא עצמו היצר הרע והמסית להעבירה, וכמו שאמרו בבבא בתרא (טז ע"א), והכל ממנו. והיינו בזרוע, כל שאין מחויב מיתה בבית דין, ובית דין של מטה היו פוטרין אותו, אף דהקב"ה נתן רשות לשטן להשטין ולהיות רשעים תרדף רעה, והכל במשפט ובדין של מעלה, מכל מקום לגבי דידן מאחר דכפי משפטי התורה המסורים לנו אין עליו משפט המות, נחשב כבזרוע. ועל כן דימוהו לנשרף בזרוע. אבל הרוגי בית דין דבדין קטלינן להו, ואף דשב ומתודה אין בית דין שלמטה מוחלין לו, ואנו ממיתין אותו בידינו על פי מצות התורה, לא שייך לדמותו לבזרוע. והכי נמי מומר להכעיס ועובד עבודה זרה שהם בכלל המינין דמורידין, כמו שאמרו בעבודה זרה (כו ע"ב), כיון דבדין להורידן ולהמיתם בידים, גם כשמתו מעצמן לא הוי בזרוע, דהא דינא הכי, וכולי עלמא מצווין לבערו. ובכהאי גוונא הוא שאמרו דבאבדן רינה, ואף על פי שיש בהם גם כן תורה ומצוות והם כספר תורה שנשרף, אינו כנשרף בזרוע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, עמ' קעז-קעח)

העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף
15-17

שבר גדול נשברנו בהלקח ממנו אותו צדיק וגאון המנוח ר' זלמן סנדר זצ"ל. אם על כל אדם מישראל אמרו חז"ל שכשמת למה זה דומה לספר תורה שנשרף, מה נאמר ומה נדבר על אוצר קודש זה, אוצר תורה ואוצר יראת שמים. אוצר מדות טובות, ואוצר קדושה וטהרה.
אם אנו מעריכים את השרפה אשר שרף ד' לספר תורה שנשרף, הרי אנו יכולים לשער שדרגות רבות אנו יכולים למנות בספר תורה שנשרף. הרי ספר תורה שיש בו רק ללקט שמונים וחמש אותיות כפרשת "ויהי בנסוע הארון", שמצילין אותו מפני הדלקה, יש בו כבר משום ספר תורה שנשרף, כמה מעלות יתרות יש עליה, וכמה דאבון לב וצער עמוק ונורא בספר תורה שיש בו הרבה מענינות של תורה, מאורה של תורה מעמלה ומקדושתה, שנשרף, כאוצר הגדול של תורה שהיה שרוי בכלי חמדה זה שנטל מאתנו בעונינו. אוי נא לנו כי חטאנו ואבדנו את הסגולה הקדושה והיקרה הזאת, שהיתה מפארת את עיר הקודש ואת ארצנו הק' בכלל בשרפתה של תורה מלאה בסלוקו של אותו גאון וצדיק זצ"ל.
עלינו לשים על לב, שכשם שמצד הכמות מעריכים אנחנו את הערך של הספר תורה שנשרף כמותו של אדם מישראל, לפי אלה המדרגות, החל מספר תורה שיש בה רק ללקט פ"ה אותיות עד המדרגות הגדולות של ספר תורה גדולה מלאה בעניניה של תורה, ככה בודאי ישנן מדרגות רבות באיכות לפי ההידור של ספר התורה הזה, לפי מדת הכשרות שלה, לפי הנוי והתפארת של כתיבתה, של גויליה, של עצי החיים שלה, של השיראין הנאים שהיא נכרכת בהן, של העטרות והקישוטין שהם מעטרים אותה. ומה גדול הכאב כשנשרף לעינינו ספר תורה נאה ומהודר, שהיינו יכולים לומר שנתקיים על ידו "זה אלי ואנוהו" (שבת קלג), ותכשיטיו הלא הן הן המדות הטובות הקדושות והמופלאות של התלמיד חכם מרא דאורייתא, שהיה המנוח הגאון זצ"ל כל כך מעוטר בהן.
כשאנו מונים את המעלות של ספר תורה הכולל את כל כתבי הקדש באיכותן, הרינו הולכים ועולים עד לידי המעלה של הספר היותר קדוש, אשר שריפתו חס וחלילה היא היותר מחרידה כל לב ונפש, הלא הוא ספר העזרה. והנה דבר מצוין בספר העזרה שאינו מטמא את הידים (משנה כלים טו, ו), לעומת מה שכתבי הקודש האחרים מטמאין את הידים. אמנם טומאתן היא מתוך חיבתן, שהרי דוקא כתבי הקודש מטמאין את הידים, וספרי המירוס אינן מטמאין את הידים (משנה דידים פ"ד, ו), איך שהוא הטעם: אם כפשטא דמילתא מפני שהיו מצניעין את האוכלין דתרומה פרנסתן של שומרי משמרת הקודש, הזוכים משולחן גבוה אצל ספר תורה ואמרו 'האי קודש והאי קודש', אבל עי"ז קאתי לידי פסידא מפני העכברים המצוין אצל אוכלים ומפסידין את הספר (כדפירש"י שבת יד); או מפני הרמז שבדבר, שהעיר בזה החכמת אדם (בקונטרס מצבת משה סי' יד), ע"ד העכברים הרוחניים, שהם המהפכים דברי אלקים חיים (מקור הדברים הם בדברי קדשו של רבינו הגר"א ז"ל, בטעם הפנימי של גזירת טומאת ידים לכתבי הקודש), כל אלה הדברים הם שייכים רק בכל הספרים שהם יוצאים חוץ למחיצתם, לפעמים, בעניני פעולות וידים עסקניות אפילו כשהם לתכלית הטוב ולדבר מצוה, מ"מ מתערבים בזה ג"כ לפעמים אינשי דלא מעלי ומפסידים את הספרים הקדושים, את כתבי הקודש, תלמידי חכמים אוצרותיה של תורה שמהפכים את דבריהם, שלא כחפצם וכוונתם האמיתית...
הנה רבותי, זה הספר הקדוש שנשרף לפנינו בעונינו, הגאון הצדיק ז"ל, הוא בבחינת ספר העזרה שאינו מטמא את הידים. עניו וצנוע, עוסק בתורה ובעבודה ומרביץ תורה ברבים היה מנעוריו. גם בענין רבנותו ידוע שנתרחק מכל ענין של עסקנות ציבורית, ואפילו מעניני הוראות ומשפטים היו לו דיינים ומורי צדק שעסקו בזה. וכל מגמתו היתה תורת ד' תמימה והעמדת תלמידים הרבה. גם בזמן הקצר שהיה עמנו פה בעיה"ק, התרחק מכל הענינים שיש בהם משום דברים העלולים להשבית את הטהרה של כלי חמדותינו, את טהרתם של כתבי הקודש, ספרי התורה החיים עמנו יוסף ד' על ימיהם, ימים ושנים טובים וארוכים רק באהלו ישב מקודש לשמים, עולה תמימה על התורה ועל העבודה בקדושה ובטהרה...
הנה על ספר תורה שנשרף צריכים לקרוע שתי קריעות: אחת על הגוילין ואחת על הכתב (לקמן כו ע"א). בחינת הכתב זאת היא הנשמה הקדושה אותיות פורחות שאנו רואים שהן נסתלקו מאתנו, ואנו צועקים צעקתו של אלישע על סילוקו של אליהו שהיה מצעק: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". אמנם מדה יתרה נמצאת בצדיק זה שראוי לנו לקרוע גם על הגויל, על האי שופרא דבלי בעפרא, על הגוף הטהור שהקריב אותו עולה כליל לקדושתה של תורה, ויגיעתה. שמעתי שגופו היה זקוף בילדותו. ומתוך התמדתו הנוראה בעשותו לילות כימים כפוף על הספרים, נתעקם ונתגבן. הקרבה קדושה כזאת, מסירות הנפש והחיים הזאת, מצד אהבתה של תורה היא קדשה כבר את הגויל, את החומר, את הגוף, עד שעלינו לומר שוד ושבר הוכפל בסילוקו זצ"ל. אוי לנו על הגויל החומר של ספר התורה שכל כך נתקדש בעיבוד והזמנה דקדושה, ואוי לנו על הכתב, על אור התורה של הנשמה שנגנז ממנו. כמה יש לנו ללמוד מדרכיו היקרים והישרים, כמה יש לנו לשמור על כבוד התורה, על כבוד עיר הקודש וארצנו הק', על כבודן של תלמדי חכמים ועל כבוד עם ד' כלל ישראל בכללותו, לקחת לקח מעולה תמימה זו, מצניעותו ומתמימותו גם בעת אשר אנחנו מוכרחים לעסוק בענינים מעשיים, בהנהגות של הצבור ועסקי הרבים המטורדים.

(מאמרי הראיה, עמ' שעג-שעה)

העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף
15-17

יש שלשה מיני הספדים: הראשון, שנינו: "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. למה זה דומה לספר תורה שנשרף". ולמדנו מכאן שכל אדם מישראל, כל יהודי פשוט, בלי יחוסים מיוחדים, אף הוא חשוב ומקודש כספר תורה. אמנם יש הבדלים בין קדושת ספר תורה זו לחבירתה. ועם זה אמרו לנו חז"ל כי פ"ה אותיות כמנין "ויהי בנסוע" נחשבים כבר כספר תורה בפני עצמו (שבת קטז ע"א) ואפי' פ"ה אותיות זה דוקא כשאין בהן אזכרת שם שמים. אבל אם יש בהן אזכרה אפילו פחות מכאן (שם קטו ע"ב), כי ההבדלים אינם רק בצד הכמותי אלא גם בצד האיכותי.
הספד ממין שני זהו מה שאמרו לנו חז"ל: "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו" (שבת קה ע"ב). מדת הכשרות איננה עולה רק מתוך פרט זה או אחר, אלא היא מביעה את הצורה הכללית, את האופי הכללי של חיי האדם הכשר. תואר זה נקנה ע"י התמדה בחיים כשרים וטהורים, ומתוך כך הדמעות שמורידין על אדם כשר ניתנות לספירה...
והצד השלישי שבהספד הוא מה שאמרו ז"ל: "כל המתעצל בהספדו של חכם" (שבת קה ע"ב). לא אמרו כל מי שאינו מספיד את החכם, אלא הדגישו שגם כשיש מי שמספיד אותו. אולם הוא מתעצל בהספדו ראוי הוא לעונש...
שלשת הבחינות הללו מתאימים לנפטר הגדול, הברון רוטשילד ז"ל: אדם מישראל, איש ישראל בעל שעור קומה, גובה ושלמות; אדם כשר שכל חייו הם קו אחד של כשרות, טוהר ותום; חכם שטוהר נשמתו הפנימי היה מבצבץ ועולה מתוך כל מפעליו ומעשיו, שהרגשנו שמתחת לצד הגלוי הנראה לנו, נמצא צד גנוז, אוצר של יראת שמים, אהבת ישראל וארץ ישראל.

(מאמרי הראיה, עמ' שצג-שצד)

העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף
15-17

"אם אמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין, יש תורה בגויים אל תאמין (איכה רבתי ב)... לפי שאין מציאות התורה נקנית בחכמה ותבונה, אלא עצם הויתה היא אצילות אלקית שנתנה למשה בסיני מפי א-ל אחד אלקים חיים ומלך עולם, שכשם שהוא יחיד בעולמו כך תורתו היא יחידה, שאין שניות ולא חילוף נופל בה לעולמים. וזהו סוד מאמרם ז"ל: אוריתא וקודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד הוא (זהר אחרי עג ע"א), כי התורה היא אצילות אלקית שהצטיירה בצורת אותיות כתובות על הלוחות או על הגויל, ונושאיה הם ישראל שהם בבחינת נר אלקים מתהלך בארץ. מכאן נובעת ההלכה: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חיב לקרוע, למה זה דומה? לס"ת שנשרף.

(מכמני עוזיאל עמ' תקמב)

כה. העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף

עד כאן היה סדר של שבת. כל הדברים האלה שייכים לשבת. עכשיו אנחנו חוזרים למציאות הרגילה, היום - יומית. אולי חשבתם, אולי הרגשתם, חלק גדול מהדברים של קודם, שייכים לפגישה שלנו עם עולם הנשמות. רבונו של עולם מסדר אותנו כך. אולי שערתם ויתכן שלא שערתם כך, זה שייך לסדר עניני אבילות שלנו במשפחה, הסתלקותו של ר' רפאל זצ"ל (בן אחיו של מרן הרב זצ"ל). הוא היה בא תמיד בג' אלול לישיבה ומחדש בדברי תורה ומעלה זכרונות. דברנו בעניני נשמות. במו"ק - העומד לפני יציאת נשמה של אדם מישראל הרי דינו כרואה ספר תורה שנשרף. ישראל ואוריתא. כל נשמה מישראל הרי היא כספר תורה, ויש מדרגות בספרי תורה. ישנו ספר תורה מהודר ומשובח, וישנה נשמה גדולה - נשמת תלמיד חכם, מצב מיוחד של גדול בישראל.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' רה במהד' תשמ"ד, עמ' 295-296 במה' תשע"ג)

למה זה דומה לספר תורה שנשרף
16-17

כפי ערך מעלות הקודש של האדם, שהוא נעשה חשוב כקדושת ספר תורה, כן יגדל גם ערך החשיבות והאחראיות של כל פרט היותר קטן שבו, ככל תג וכל קוץ, וכן תיקר ותנעם המעלה של כל מה שמזדמן לו ומצטרף אתו ושייך לענינו ולאותיות נשמתו.

(אור לנתיבתי, אות קמה)

כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה
23

רב הונא ראש גולה היה ועדיף מנשיא (כדאיתא ברש"י שם ע"ב) ומרביץ תורה ברבים, וכדנח נפשיה, חשבו כולם כי עמו תמות חכמה, וכי במיתתו מת ספר התורה. ובמה שהניחו ס"ת על מטתו בזמן הוצאת נפשו של מת לקבורה, שהוא גוף רב הונא, רמזו ותארו את המאורע והעריכו בנפשם כי בהוצאת המטה שמוליכים המה לקבורה את רב הונא והס"ת עמו, ר"ל שהיה פחדם כ"כ גדול לחשוב שאחר מיתתו תשתכח תורה מישראל, ולא יהיה עוד ס"ת בעולם ולא יהיו ישיבות ות"ת גדולות בישראל, וממילא לא יהיו גדולי תורה צדיקים וחסידים, ואם כל אלה לא יהיו ח"ו, איך יהיו ישראל?

(רבי יהדה לייב לווין, האדרת והאמונה, ח"ג, עמ' ריד)

כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה
23

יעויין בבבא בתרא יד ע"א, שרב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא. ויתכן שלכן נקרא רב הונא ספרא דסדרא, ירושלמי כלאים פ"ג ה"א, שהיה חכם סופר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרב הונא וכו' לא הוה נפיק פוריא מבבא סבור לשלשולי דרך גגין אמר להו רב חסדא הא גמירנא מיניה חכם כבודו דרך פתח סבור לאשנויי מפוריא לפוריא אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה וכו' פרוס בבא ואפקוה
23-32

הגמרא במו"ק מספרת: כד נח נפשיה דרב הונא לא הוי נפיק פוריא מבבא. כשמת רב הונא, דהוי דריש בתליסר אמוראי [כתובות קו ע"א], שהעם לא הבין אותו... וכדי להסביר לפרקים את שיטתו להמון, היה זקוק לשלושה עשר מתרגמים, שתירגמו ופירשו קצת לאנשים מן השוק את עמדתו ומבטו של רב הונא. לא יצאה מיטתו, כלומר דמותו הרוחנית ("מיטתו פורחת באוויר", "מיטתו שלמה"), דיוקנו הגדול לא יצא דרך פתח אהלו לרשות הרבים. היהודי הפשוט, המשועבד להשפעות מן השוק, לא הבין, לא הרגיש את מי אבד... פתח תפיסת העם, הבנתו, פתח זיקת העם לגדולי ישראל, היה צר יותר מדי. קומתו של רב הונא לא יכלה להכנס דרך פתח זה. תעודה חמורה ומסובכת ביותר היתה מוטלת על המתרגמים להוציא מיטתו של רב הונא, של גדול הדור, לרחוב, לשוק, לרשות הרבים, כדי שהעם יראה את מיטתו. ההמון שקוע היה בשפלות הנפש... עד שלא הכיר את מיטתו של רב הונא, קלסתר פניו ודיוקנו. נביאי השקר, כהנים מזויפים, בילבלו מחשבותיו והרגשותיו, עד שקהתה האינטואיציה של ההמון ביחס לגדוליו.
כדי להניע את לב העם... צריכים היו המתרגמים להזדקק לתחום האמוציונלי... להזכירו צרותיו הפרטיות, סבלות קרוביו וידידיו, לתאר לפניו את כל האנדרלמוסיה שבאה לעולם... ואגב אורחא להזכיר בנשימה אחת גם את שמו של רב הונא, של גדול הדור! המתרגמים מוכרחים להטעות את העם שהוא בוכה על רב הונא, בשעה שבאמת הוא בוכה על מכאוביו הפרטיים; להונות אותו שהוא מתאבל על המת הגדול, מתו של כלל ישראל, בשעה שלאמיתו של דבר מתאבל הוא על מתיו... סברו המתרגמים, שרצו לתרגם את רב הונא לשפת העם, ללשון ההמון, להוציא את רב הונא דרך גגות... של אמוציות זולות... של בכי מזויף ודמעות נבובות.
עמד רב חסדא ואמר: כך גמירנא מיניה חכם כבודו דרך פתח. כך קיבלתי מרבי הגדול, בעל השקט והמרגוע, בעל מנוחת הנפש ושיווי המשקל, שמעולם לא נסחף בזרם האמוציונלי... שמעולם, אפילו בשעת אנינות הלב ודיכוי הרוח, לא ויתר אפילו על קוצו של יוד, על משהו של שיטתו ודעתו - שחכם כבודו דרך פתח: השכל והתפיסה ההגיונית חייבים אנו להוציאו לרשות הרבים דרך פתח האמת, דרך פתח אור הדעת והתורה, אבל לא דרך גגות וקרפיפות של להט ספדני, לא דרך גגות וקרפיפות של רגשיות זולה. אם יכולים אתם להוציא את מיטתו של רב הונא דרך פתח האולם, הפתח המרכזי, כדי שהעם יכיר את מיטתו, הוציאוהו; ואם לאו - אל תוציאוהו כל עיקר!
סברוהו לשינויי מפוריא לפוריא. אם יש צורך בהוצאת מיטתו של רב הונא דרך פתח השכל, שההמון ירגיש בדיוקנו של רב הונא, יכיר את שיטתו ויעריך אישיותו, אז מוכרחים המתרגמים להטילו למיטה אחרת, לזייף דמותו... לתאר את רב הונא כמנהיג חדשני, כמנהיג מפלגתי... כמתייצב לפני מלכים... המופיע לפני העם באור של פירסום ופומביות. אפשר ואפשר למתרגם (וזוהי משימה קלה ביותר) לצייר את רב הונא בשרטוטים זולים כאלה, בצבעים מרהיבי עינם של עמי הארץ, בורים ובערי לב. אפשר ואפשר להוציא את רב הונא במיטה חדשה, מיטת "מנהיג הדור", שנוצרה בתקופה האחרונה. אז היה העם מקונן... ואז יידע העם להעריך את המנהיג.
אבל... אמר רב חסדא: כך גמירנא מיניה... להתרחק מן הזיוף ומן הוספת נופך שטחי, מקישוט ומפיאור, המקטינים את גדול הדור ומשפילים דיוקנו ושיעור קומתו. חכם כבודו במיטה הראשונה, במיטתו האוריגינלית, בשיעור קומתו העצמית. אם יכולים אתם לתאר את רב הונא כמו שהוא, בלי כחל ובלי שרק, במיטתו הראשונה, בפרצופו המקורי - הספידוהו, תארוהו; אבל חס ושלום אל תעשו כמו שעשו הרבה, שהטילו את רב הונא ממיטה למיטה, ממיטת ענק של דור העבר למיטת ננס מודרני.
פרס בבא ונפקיה - העצה היחידה היא לא להקטין את המת, לא לזייף דמותו ודיוקנו, לא להוציאו דרך גגות וקרפיפות, אלא להוציאו במיטתו הראשונה דרך הפתח המרכזי. ואם הפתח צר וקטן מדי - שברוהו, הרחיבוהו! צאו אל העם וגלו את האמת... הרחיבו את פתח לבם... הילחמו בעם הארצות, בחשכה בבערות ובשקר! הראו להם טיפוס של גדול, של מנהיג! הספד על רב הונא זוהי מלחמת תנופה בטיפשות הלב, בצרות המוח ובזיוף התורה; הספד על רב הונא זוהי שבירת הפתח של הבנת העם.

(רבי יוסף דוב סולובייציק, דברי הגות והערכה, הספד על רח"ע גרודזינסקי, עמ' 188-191)

לא הוה נפיק פוריא מבבא סבור לשלשולי דרך גגין אמר להו רב חסדא הא גמירנא מיניה חכם כבודו דרך פתח
27-29

נקדים דברי עקידת יצחק מאשר חקרו הפלוסופים איך אדם יכול לעבור עבירה למרוד בקונו. ואמרו בגמרא אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות [סוטה ג ע"א]. והרבה טענו להפך, הלא גדולי צדיקים שחטאו? מוכרחין אנחנו לאמר, מחמת שהאדם יש לו יצ"ט ויצה"ר כבינוני, וא"כ מלחמה אצלו תמיד, לפעמים השכל יכריע להפך ויחטא ומחשבתו לשם שמים, כמו שכתוב "חדל להשכיל להטיב" [תהלים לו, ד]. ורוב אדם חוטא אשר ילך בשער של כל העולם באכילה ושתיה ומסחר בעניני עוה"ז קל להטות מן הדרך, ויש חלילה שמטמטם שכלו ומוצא דרך ע"פ שכלו ויעבור עבירה אף שהיא רחוק מן תענוגי עוה"ז. וחכמה ובינה מכונה בשם גג מקורה, ועניני עוה"ז מכונה בשם בית. ע"כ רצו להוציא דרך גג, אמרו כבודו של חכם דרך שער שהכל הולכים שמה, ולא חלילה לאמר בעצלתיים ימך המקרה...
עוד אפשר לענ"ד להבין... ע"פ שאמר לי... ר' יוסף מ"ץ בווילנא, רב צריך להרגיל עצמו להורות משולחן ערוך, "זה השער לד' צדיקים" וכו', אבל אם ירגיל עצמו להודות מספרים שו"ת חדשים ישנים אשר אין ידוע לכל, נקרא דרך גגות. לכך אמרו כבודו של חכם דרך פתח גדול, להורות שהורה שידוע לכל שדן בצדק וביושר.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף מא ע"ב-ע"ג, מב ע"ב)

לא הוה נפיק פוריא מבבא וכו' סבור לאשנויי מפוריא לפוריא אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה וכו' שנאמר וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה
27-32

כבוד תלמיד חכם וכבוד ארון אלקים הכל אחד, כי שם מקור התורה, כאומרם בגמרא מו"ק: כד לא הוו מצי פוריה דר"ה למיפק דרך פתח, בעי לשנויה לפוריה אחרינא. אמרו המת כבודו במטה ראשונה, דכתיב "וירכיבו את ארון אלהים על עגלה חדשה". ופירש רש"י: מדכתיב עגלה חדשה, משמע עגלה ששלחו בה פלשתים ארון לישראל. ע"ש. והדבר תמוה, דמנ"ל זאת? וגם משמעות הפסוק כי עגלה ששלחו פלשתים נשרפה, דכתיב [עיין שמואל א' ו, יד]: "ואת עצי עגלה שרפו באש". וגם כבר תמה מהרש"א, הא זו טעות היתה, דאמרינן [סוטה לה ע"א] בדוד שאמר "זמירות היו לי חוקיך" - אתה קראת לדברי תורה זמירות, חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, דכתיב "ולבני קהת לא נתן עגלות" וכו', והא כתיב "וירכיבו את ארון האלקים על עגלה חדשה" וכו'. הרי דהיה טעות אצל דוד, ומטעות איך ניקום ונילף?...
הרד"ק כתב מה היתה טעות דוד, וכי נתעלם ממנו הפסוק "ולבני קהת לא נתן עגלות" כו'? וכתב דדוד חשב דזה נוהג רק במדבר ולא אצלו. וצריך טעם לדבריו מהיכי תיתי לחלק, מאי שנא במדבר ומאי שנא אצלו? אבל כבר ידוע כי הנשיאים נדבו י"ב עגלות, ובהן טענו המשכן וכליו. וכתבו המפרשים, לבל תהיה קנאה בנשיאים, כי בעגלה של נשיא זה יטענו דרך משל המנורה והשולחן של זהב, שהוא מקודש למאוד, ובעגלה מנשיא שני יטענו אדני נחשת של חצר, והרי כאן קנאה, ולכך כתבו שהיו מחליפים העגלות במסעות, פעם בעגלה זו כלי היכל, ופעם בזו, באופן שלא תהיה בם קנאה, ודרכי א-ל דרכי נועם ושלום. ולפי זה לא היה אפשר לטעון הארון בעגלה, רק בכתף ישאו, כי בעגלה צריך להיות תמיד בעגלה אחת, כי אין משנין, ואין לך קנאה גדולה מזו, שבעגלה זו המיוחסת לנשיא זה יטענו ארון קודש הקדשים, ובשאר עגלות שאר כלים, שאין ערך כלל לקדושת הארון, ואם יחליפו, הא אין משנין ארון מעגלה לעגלה, ולא סגי בלא"ה שהיו בכתף נושאים. אבל בזמן דוד שהיה מלך, והוא נותן עגלה משלו, כי לו משפט המלוכה, א"כ יאתה לישא ארון על עגלה. וזאת היתה טעות דוד בבירור כמ"ש הרד"ק, שחשב שאינו נוהג אלא במדבר.
ומזה מוכח דהך דינא הוא מוחלט, דאין משנין מעגלה לעגלה, דאל"כ למה היה מקום לדוד לחשוב שיש שינוי בין במדבר מבזמנו? אלא על כרחך כנ"ל. ובזה היתה הטעות של דוד, הואיל שחשב שיש שינוי כמ"ש הרד"ק, ובאמת אין שינוי, כי צריך להיות בזמנו כמו במדבר, וזו היתה הטעות, אבל האי דינא דאין משנין וכו', שפיר למדין ממדבר בעצמו כנ"ל, ולק"מ קושית המהרש"א.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טז)

סבור לאשנויי מפוריא לפוריא אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה
29-30

אפשר להסביר... ע"פ דברי האפיקי ים חלק ב דרוש מי אפסים, שביאר הגמרא שבת פכ"ג [קנג ע"ר], בני גלילאה [אמרי עשה דברים לפני מטתך] ובני יהודה [אמרי עשה דברים לאחר מטתך], דהנה בני גלילאה היו ע"ה, המוכיחים הוכיחו אותם בעניני גשמיים, כמו שכתוב בתורה "אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם", או כמו שאמר ישעיה הנביא "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו" וכו'. אבל בני יהודה היו ת"ח הרבה שם, והיו אוהבי תורה ומקורבים לתורה, והיו מוכיחים אותם שיתחזקו בתורה כי אורך ימים בימינה ועושר וכבוד בשמאלה, "בהתהלכך תנחה אותך", כמו שכתוב באבות: בעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לא כסף וזהב אלא תורה ומע"ט בלבד. זה מליצה גלילאה אמרו: לפני מטתך, כלומר בעניני עוה"ז כנ"ל. אבל בני יהודה העירו לעמם בדברי תורה אשר ילוו לאדם אחרי מטתו. זהו נוכל לאמר כוונת הגמרא במו"ק אצל רב הונא, בעו לאשנויי מפוריא לפוריא, אמרו כבודו של חכם במטה ראשונה, כי ת"ח כרב הונא אף בימי ילדותו לא משך עצמו אחרי תענוגים, רק למד בשקידה בתורה, ואף בעניני עוה"ז באכילה ושתיה היה מתנהג כהלל הנשיא [ביצה טז ע"א] הכל לשם שמים. זהו מליצת הגמרא כבודו של חכם ותמים במטה ראשונה, להורות מימי ילדותו עד סוף ימיו לא החליף מטתו, אף מטת ילדותו שכב על ערש אהבתו לה'.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף מא ע"ב-ע"ג)

חכם כבודו במטה ראשונה
30

"ויחנטו אותו... בארון" - הקמץ שתחת הבית משמע ארון הידוע כאלו כתיב "בהארון", והטעם... שהיה ידוע בימי משה ארונו של יוסף שנשאו במדבר, ובא הכתוב להודיע שזהו הארון עצמו ששמו אותו לאחר מיתתו במצרים, ולא הניחו אותו בארון חדש. ומזה סמך למה שאמרו... סבר לשנויי מפוריא לפוריא אר"ח הא גמירנא כבודו של חכם במטה ראשונה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית נ, כו)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

ובזה תבין מה שאמרו חז"ל [ב"ב קכג ע"א]: בפרטן אתה מוצא ס"ט, ובכללן ע'... כי בדבר נפרד אין שכינה שורה, כי כל קדושה היא באתר דיחודא... וידוע במדרש [פרקי דר"א פל"ט] וזוהר, כי שכינה השלֵמה מספר ע', ולכך בכללן כשכוללן יחד, אז השכינה שורה, ואתה מוצא ע', אבל בפרטן, עלמא דפרודא, אז אין השכינה שורה, ולכך אי אתה מוצא רק ס"ט. ומזה תבין אמרם (ב"ב שם, סוטה יב) כי יוכבד נולדה בין החומות, היינו בין גבול ארץ ישראל למצרים, והיא השלימה. ויש להבין למה היה כך, שכל ס"ט נולדו בא"י בצאת יעקב, ויוכבד לבד היא שהשלימה בין חומות, ולמה דוקא בין מצרים כנ"ל?
אמנם הענין מובן, כי מספר ע' היה מספר מכוון לע' שרים כנודע, ולא היה יכול להיות לא פחות ולא יותר, וידוע כי מעולם לא ירדה השכינה בחוץ לארץ, ואף דנאמר דירדה שכינה, היינו רק הארה בעלמא, אבל מעולם אין שכינה שורה אלא בארץ ישראל, כמבואר בגמ' ובזהר [ח"א קסו ע"א] ובס' טוב ארץ, והשכינה השלימה. אך זהו כל זמן היותם בארץ ישראל, אבל בהגיעם לגבול מצרים, אז פסקה השריית שכינה גמורה, ואם כן חסר ע', ולכך תיכף באותו פעם נולדה יוכבד, להשלים החסר. ולכך לא היה אפשר שתהיה נולדת מקודם, כי א"כ היה ע"א בצירוף השכינה, ולכך לא נולדה רק בגבול מצרים, זה מסתלק וזה נולד, אל יחסר המנין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" כו' - כי שניהם הן ביחוד, ישראל וא"י: ישראל מע' אומות וא"י מכל הארצות. וכמו שנקרא "אלהי ישראל", כן נקרא "אלהי הארץ". וזהו מה שאמר באברהם "אלהי השמים ואלהי הארץ" ואח"כ לא אמר "אלהי הארץ", מפני שבשעה שלקח אותו היה בחו"ל. ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ, כמ"ש (מלכים ב' יז): "לא ידעו את משפט אלהי הארץ", שישראל מצוּוה על כל התורה בחו"ל, ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ, כמו שכתבתי. וזהו מ"ש (סוף כתובות): כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגילוי של תורה הוא בארץ, כמ"ש: אוירא דא"י מחכים. וגם הנבואה אינו שורה אלא בא"י, ולכן ברח יונה, כמ"ש ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו. וכמ"ש "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'". אבל כשהיו ישראל בארץ היו גוי אחד, וכן לע"ל ב"ב אי"ה. כמ"ש בזוהר: אימתי גוי אחד? בזמן שהן בארץ.

(גר"א, אדרת אליהו, דברים, פרק א)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

ממעלת משה על כל הנביאים הוא... "לכל האותות וגו' אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה" וגו', ר"ל הפלא הגדול הי' שהיתה נבואה גדולה כזו בבחי' פנים אל פנים נגלית עליו בהיותו בארץ מצרים, ערות הארץ מלאה גלולים... ובאמת בשאר הנביאים אפי' לפי מדרגתם שהי' קטן ופחות מאד משל משה לא שרתה עליהם כי אם בארץ הקדושה [ועי' מו"ק כה ברש"י ד"ה בבל גרמה כו' ובד"ה שהי' כו', ועי' בזוה"ק ח"ב דף פב ע"ב].

(רבי משולם פייבוש הלר מזבוריז, יושר דברי אמת, פרשת בראשית)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

וזהו ענין החילוק בין תלמידי חכמים שבבבל לבני ארץ ישראל, ד"למען ירבו ימיכם" פירוש רביית הימים לבד ולא הלילות, כמו שאמרו במשנה סוף פרק קמא דברכות (משנה ה) דמ"ימים" הוה ממעטין לילות. והיינו שירבה האור והבהירות מהכרת אחדות ה' יתברך וחשכת הלילה יתמעט, זהו רק על האדמה, כמו שאמרו (כתובות קי ע"ב): הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה. כי ידוע מספר יצירה (פרק ו) שכל דבר הוא בעולם שנה ונפש. ובנפשות יש גברא דמרי צבי, והוא נפש הצדיק שהעולם עומד עליו, כמו שאמרו בפרק ב' דחגיגה (יב ע"ב)... והוא עיקר הנפשות. ובשנה יש יום השבת שהוא נמי דמרי צבי בו כמו שאמרו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סה ע"ב), וקדושת ה' יתברך ניכרת בו כמו שנתבאר לעיל. ובעולם הוא ארץ ישראל, שמקודשת מכל הארצות, כדתנן סוף פרק קמא דכלים (משנה ו), וכמו שכתב הרמב"ן בפירוש התורה ובכוזרי מאמר ה, כי ה' יתברך נקרא אלקי הארץ, ויש שייכות לאלקים ולתורה ולישראל עם הארץ... והנבואה לכך רק בארץ כמו שאמרו במועד קטן. ולכך בארץ ישראל הוא כמו שיש לו אלוה, שזה מדריגת השבת והנפש מגברא דמרי צבי ביה... מה שאין כן בחוץ לארץ דומה וכו', שמצד הדמיון עדיין הוא כמי שאין לו וכו' שיש מקום לדמיון והעלם ואין ההכרה ברורה כל כך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' סז)

כה. ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

תיקון למקרה הוא הטבילה... והנה הוקשו אוהלים לנחלים בברכות (טז ע"א), לכך גם דברי תורה שהוא מי הדעת מועיל כמו כן. וצריך לזה דברי תורה בדחילו, שזה הוא היפך דאימה ויראה כמו שאמרו בברכות (כב ע"א)... ולכך עזרא תיקן טבילה לבעלי קרי, כדי לעסוק בתורה באימה כדאיתא שם, והיינו שיתקן עצמו קודם. והוא על דרך שאמרו (יומא עב ע"ב) תורה בטהרה, ואמרינן עלה (קידושין כט ע"ב) הא לן והא להו. וכשהתחילה תורה בבבל, בטלוהו לטבילותא, דזה מיקרי ריחים בצוארו שם בקידושין, וביטול תורה שם בברכות. והכל אחד, שזה ענין תלמוד בבלי, אף על פי שנקרא "במחשכים" (סנהדרין כד ע"א), והיינו כמו שאמרו שבבל גרמה לו לענין הארת גילוי שכינה, מכל מקום אמרו שם (סנהדרין שם): מאי בבל בלולה וכו', כי על ידי זה הוא ריבוי תורה והכל לטוב.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קז)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

דלעולם לא היה רוח הקדש חלה אלא בבית המקדש מקום עבודה, ומשם היו שואבין רוח הקדש, או בד' אמות של הלכה כמו שמצינו בישעיה הנביא, דאי' במדרש שהיה מטייל בבית מדרשו ושמע דבר ה' "את מי אשלח" וגו', ממילא אין מסוגל להשיג רוח הקדש אלא בארץ ישראל כדאי' במו"ק דף כה, והיינו משום דעיקר כחה של תורה הוא בארץ ישראל, כדאיתא בויקרא רבה פי"ג: אין תורה כתורת ארץ ישראל, ומש"ה כתיב "תורת אלהי הארץ" כמש"כ הרמב"ן בס' דברים. אבל מנהגי' טובים המכונים בשם תורת אם כמבואר בחולין דף צח: ואת לא תכול משום "ואל תטוש תורת אמך", יכולים לעשות פעולתם לטוב אפי' בחוץ לארץ.

(נצי"ב, מטיב שיר, שיר השירים, פרק ח, א)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ... ואפי' אם נאמר שאין גומרים ההלכה ע"פ נבואה, מ"מ פועלת היא על סידור הלימודים. ע"כ בא"י, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית וא"צ כ"כ אריכות בירורים, והיינו "אוירא דא"י מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בא"י הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה, כדאמרינן במו"ק "ראוי הי' רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו".
והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והניתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט. וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אלה הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היו די דקדוקים קצרים לברור ההלכה. אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל כך, לא היה מספיק הקיצור, והיה צורך באריכות דברים.

(אגרות הראי"ה, חלק א, אגרת קג, עמ' קכג-קכד = ארץ חפץ, פרק ב, אות ו)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

וענין האדמה הוא שכמו שבאדם יש עצמיות ויש צורה, כן גם בארץ ישראל יש עצמיות ויש צורה. וכמו שבאדם ביאור של השם "אדם" הוא בשתים, מצד כי לוּקח מן האדמה ומצד "אדמה לעליון", כך בארץ ישראל שם אדמה הוא בשתיים. הנה כח המדמה הוא הממוצע בין השכל והנשמה לבין ההרגל והגוף, והוא המעביר מזה לזה, המדמה שהוא מצד הנשמה להעביר ממנה להגוף, הוא הצד העליון שבהמדמה, שממנו נבואה ורוח הקדש מתגלה, "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא), ויש עוד מדמה גרוע, הוא הרהורי הנוף ודמיונותיו שעולים לנשמה ופוגמים ומחשיכים אותה.
וכמו כן בארץ ישראל שנקראת גם ארץ וגם אדמה, לפי שיש בה בחינת מדמה, הנובע ממקור קדושת הנשמה, קדושת המקדש והקודש, ושלכן אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל. ויש בה גם מדמה חיצוני, הרהורי הבל, הדומה בזה לשאר הארצות, וכמו שעצמיות ישראל קדושתם נורא ואיום, ואם לפעמים חוטאים הרי החטא מגיע רק בהמדמה ואל עצמיותם לא יגשו, כלומר שרק בהמדמה לא ידמו מצד הגובה שלהם, וידמו רק מצד השפל, כן גם ארץ ישראל, עצמיותה של א"י נוראה היא קדושתה, וכל החטאים לא יגשו אליה ולא יפגמו בה, ורק המדמה מתקלקל, ולזאת הארץ מצד המדמה נקראת אדמה לצד שני דברים, יש למעליותא ולתוספות רוממות על עצמיותה של הארץ ויש לגריעותא.

(מי מרום חלק ח, בראשית, מאמר יא עמ' לו)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה
32-33

הכל מכוּון אל התכלית של השראת השכינה והנבואה. "ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ". ידוע הביטוי של ספר "הכוזרי": "בה או בעבורה". בפרקים הראשונים של "אורות" מופיע ביטוי זה של "בה או בעבורה" אבל בסגנון שונה: "יניקה ושייכוּת". זה ענינו של המדבר: "בעבורה". כל נסיעתנו במדבר על כל נוראותיו, עם רבונו של עולם והארון שהולך אִתנו, "ויהי בנסֹע הארן", הכל הוא "בעבורה", לקראת הקוממיות והעליה לארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה, מטות מסעי, עמ' 404-405)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

כמו שזכר החבר לכוזר, הנבואה לא נמצאה לנביאים כי אם בא"י, לפי שהיה ממשפט אלהי הארץ הנבואה והדביקות. ולכן אדוננו משה בשירת האזינו סיפר מחסדי ה' לעמו, שבהיותם בארץ דבקה בהם השגחתו ונבואתו, שלא היה ראוי שתמצא בחו"ל, כמ"ש (דברים לב, י) "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון", ועם כל זה "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו". וכבר הוקשה לחז"ל איך ניבא יחזקאל בחו"ל, ואמר "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן חוזי הכהן" - היה מה שכבר היה, כי בעבור שהתחיל להינבא בארץ, התמידה נבואתו גם אח"כ. וכן היה הענין בירמיהו, שמפני שהתחיל להינבא בארץ, ניבא ג"כ אח"כ לבני הגולה. ועוד בארו אחרוני המחברים הסיבה בזה, והיא שבהיות ארון ברית ה' ולוחות העדות בבית המקדש בירושלם, היתה שמה השכינה, ומשם היה מקור נפתח להורדת השפע הנבואיי על האנשים הראויים אליו, ומשם רואה דעה והשכל ונבואת כל חוזה, וכמו שנרמז באומרו "ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים", כי משם היה השפע הנבואיי, עד שמפני זה היו רוב הנביאים אנשי ירושלם.

(אברבנאל, הקדמה לתרי עשר)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

"אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי על כן קרא לבאר באר לחי רואי הנה בין קדש ובין ברד"... הגר עצמה היתה מסופקת אם זה הוא מענין נבואה או מלאך ההשגחה, ופשיטא לה שהוא רק מלאך השגחה, דאמרו חז"ל מי שלא ניבא כבר בא"י אי אפשר שתהי' תחלת נבואתו בחו"ל. ע"כ אמרה "אתה אל ראי" - מלאך השגחה, דאי מלאך נבואה, וכי "הגם הלום ראיתי אחרי רואי" כבר בא"י? והלא עדיין לא ראיתי בא"י והמקום הלז חו"ל הוא. והודיע לנו הפסוק הלא הוא "בין קדש ובין ברד", ומתרגם בין רקם וחגרא, ומבואר ריש מס' גיטין שהוא חו"ל - עי' תוס' שם.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק טז, יג)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

שירה הוא רק כשמכיר הנוכח, כענין "ראתה שפחה" וכו', אז נפתח פיהם לומר שירה. ולכן אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, כי הדר בחוץ לארץ דומה וכו' (כתובות קי ע"ב), שאין מכיר הנוכח, כמו שמובא בזוהר (יתרו עט ע"ב) עיין שם, שהרי אין נבואה והשראת שכינה בחוץ לארץ, דהיינו גילוי הכרת נוכח שכינתו יתברך ממש "ה' לנגדי תמיד". ואומרים הלל ברגלים, דאז באים "ליראות פני" וגו', וזכו לראיה. ומה שכבר היה איזה פעם, הרי זה כדרך שאמרו בנבואת יחזקאל בחוץ לארץ "היה היה" - שהיה כבר. וזהו בקדושת הנפש, וכן בקדושת הזמן, כשבאותו זמן כבר היה קדושה וגילוי שכינה בארץ ישראל, יוכל להיות אחר כך גם בחוץ לארץ. ולכן אומרים הלל בימים ההם...
כמו שקדושה שהיתה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות, וכן בנפש כמו קדושת האבות בבנים, וכן בכלל ישראל, כל קדושות שסיגלו דורות שקדמונו כבר הם קבועים וחקוקים בלבבות כל בני ישראל כנודע - כן גם אלהבא, יש רושם וחקיקה בין בנפשות כמו שאמרו (בראשית רבה נ, י) גם בגוים: היכן מצאתי? בסדום, דניצול לוט בזכות דוד המלך ע"ה וכדומה הרבה... ובישראל שכולם כאיש אחד כל זכויות של הדורות הבאים יש בהם רושם גם כן בדורות שלפניהם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות ח)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

"הגם הלום ראיתי אחרי רואי [על כן קרא לבאר] באר לחי ראי" - הנה מבואר ריש גיטין דרקם וחגר תרגום קדש וברד.... וכפי הנראה דמחוצה לארץ הוי. אם כן הא אמרו סוף מועד קטן דאין השכינה שורה בחוצה לארץ, ויעוין במכילתא פרשה בא דגבי יחזקאל או משום דכבר התנבא בארץ, או משום שהיה על נהר כבר, והוי מקום טהור. ולכן התפלאה על שראתה "הלום", לא בארץ, ותרצה בעצמה דזה משום "אחרי רואי", הואיל שראתה מלאכים ושכינה בביתו של אברהם, יכלה לראות אף בחוצה לארץ. ולכן אמר "על כן קרא לבאר באר לחי רואי", שהואיל שהיה על המעין מקום טהור, לכן זכתה אף בחוצה לארץ, וכמו שאמרו שם (מכילתא): אף על פי כן, לא נדבר אתו אלא על המים, והבאר גרם לזה.

(משך חכמה בראשית טז, יג)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

"ויאמר אלקים [לישראל] במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב" - הנה אצל אברהם ויצחק לא מצאנו זה, רק ביעקב כאן, ובויצא, היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחוצה לארץ לגור, לכן בא אליו התגלות אלקית בלילה, להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל, כמו שאמרו: גלו לבבל, שכינה עמהם (מגילה כט ע"א). ולזה אברהם תיקן תפילת שחרית, ויצחק מנחה, ויעקב ערבית (ברכות כו ע"ב) - והם איברים ופדרים שהם קרבים בין ביום ובין בלילה (ברכות ב ע"א). והנה אמרו ז"ל שאין השכינה שורה בחו"ל רק למי שהיה רואה בארץ ישראל, כמו שאמרו על יחזקאל סוף מועד קטן. לכן סוף עבודה, כמו הקטרת איברים - שכבר נשחט ונזרק ביום - נוהג אף בלילה (שם ב ע"א)... ומזה יצא לנו מוסר השכל, שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי ולמודי אבותיכם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עמהם גם בחוצה לארץ - גם "בלילה". אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא אין שכינה שורה בחו"ל, ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה, "והיה דבר ה' אליו", ודו"ק.
ובזה יובן... כי בגבעון כתוב (מלכים א' ג, ה): "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה" - זה בבמת צבור, וכשנבנה בית המקדש והתפלל והיה גילוי שכינה, כתוב: "וירא ה' אל שלמה בלילה" (דברי הימים ב' ז, יב), ולא זכה להראות אליו ה' ביום אחרי גילוי שכינה כזאת לעיני כל ישראל, כי גזר על ישראל שיגלו על שנשא בת פרעה. לכן היה מתגלה להם "בלילה", להורות שגם בגלותם יהיה ה' עמהם.

(משך חכמה בראשית מו, ב)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

"כי פי המדבר אליכם" - פירוש, שרצונו היה להתאפק ולהביא באופנים האלה את יעקב [כמפורש במדרש], אך היה סבור שלא ירד, כי בחוץ לארץ אין רוח הקודש שורה. דרק כל זמן שנאבד יוסף לא שרתה עליו שכינה, שאין שכינה שורה מעצבות. אבל כיון שייוודע ליעקב, מיד ישיג רוח הקודש, ושוב לא ירצה לבא למצרים. לכן אמר "כי פי המדבר וכו'", כי ידוע מאמרם... "על נהר כבר" - אשר היה מכבר. ואם כן כיון ששרתה עליו שכינה בארץ ישראל, שוב לא יפסיק אף בחו"ל. וזה אמר "כי פי המדבר", רצונו לומר בלשון רוח הקודש, כמו בארץ ישראל.

(משך חכמה, בראשית פרק מה, יב)

ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה וכו' היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
32-36

מי שזוכה לצייר בעצמו עוד לפני הגאולה כאילו השליך מעליו את כל כבלי הגלות ומאסריה, והוא נמצא כבר במעמד הגאולה שלמה, ואף גם מצייר לפניו שכל הטומאה, החלאה והבוץ חלפו ועברו מן העולם, הרי הציור הקדוש הזה מתגשם בו, שכן בכל מה שאדם חושב שם הוא נמצא, וזה משפיע עליו שיהיו נתון כולו באמת במציאות הגאולה השלמה, ואין ליצר שום שליטה עליו, וממילא הוא פדוי ומשוחרר מן הכל.
ציור קדוש כזה אי אפשר להגיע אליו ולהשיגו כי אם דוקא בארץ ישראל, שכל הציורים והדמיונות שישנם בארץ הקדש הם הם נרתיקי הנבואה, בבחינת "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא). לא כן בחוץ לארץ, שעל פי הרוב הדמיונות שישנם שמה הם שוא ותפל, שכן אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל. לכן אי אפשר להשתחרר שם מציורי הגלות. ועל אחת כמה וכמה שאי אפשך להגיע בחוץ לארץ לציורי אמת של הגאולה. אלא שמאחר שישראל היו לפני זה בארץ ישראל ושרתה עליהם הנבואה, אי אפשר שתפסק לגמרי גם בחו"ל, וכדרך שאמרו: "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים, מאי היה שהיה כבר, "שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקדש" (רש"י שם).
ופעמים יש שעל ידי התאמצות מרובה זוכים גם בחוץ לארץ להמשיך אוירא דארץ ישראל ולהנות מזיו תפארתה ולהיות יונקים מצוף דבשה ולהגיע גם לציור הקדוש הזה. ובכגון זה נאמר "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון" - אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה (כתובות עה ע"א), שאפילו מי שנמצא בחו"ל, אם רק מקשר את עצמו לארץ ישראל יכול לזכות לרוח הקדש אם הוא ראוי לזה. ועל ידי ארץ ישראל רואים ומביטים למרחוק, והנם בכלל צופי עתידות באמת. אולם בלא התקשרות לארץ ישראל אי אפשר לזכות לרוח הקדש, אפילו אם מצד המעשים ראויים לזה.

(ממעייני הישועה, פרק ה, עמ' רמ-רמא)

היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
34-36

כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה... ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה.

(ס' הכוזרי, מאמר ב אות יד)

כה. היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
34-36

יחזקאל היה בחו"ל. אין הנבואה שורה בחו"ל? אלא, "היה היה", היה מקודם בארץ ונמשך לחו"ל. נבואה שתחילתה בארץ ישראל והמשכה בחו"ל. "על נהר כבר". ומעשה מיוחד, פלאי פלאים, דברים נוראים, מעשה מרכבה. עובדה מיוחדת, וכל הביטויים המיוחדים. ביחזקאל, דברים מיוחדים. "ראיתי מראות אלוהים". באופן מיוחד, פלאי פלאים, דברים מיוחדים. ואח"כ עם זקני ישראל. ואח"כ המשך ידיעות של. הבית העתיד לבוא, הלכות מיוחדות. דברים מבולבלים. המשך מא"י לחו"ל, בפסוקים - מראות אלהים. מה שהראו לו אז ומה שלעתיד. ובחז"ל הרבה דברים על כך.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' קעו במהד' תשמ"ד, עמ' 250-251 במהד' תשע"ג)

כה. היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
34-36

יחזקאל אמר: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלהים". יש על כך דיון במסכת מועד קטן: הרי אין נבואה אלא בארץ ישראל? הגמרא מסבירה: "היה היה דבר ד' אל יחזקאל" - "מאי היה? שהיה כבר", זאת-אומרת "שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקודש". התחלת השראת השכינה היתה בארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 417)

כה. היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
34-36

יש מדרגות בנביאים, וכל אחד מהם הוא בבחינת "חד בדרא", בעל גדלות מיוחדת... יחזקאל הנביא היה נביא בארץ ישראל והמשיך להנבא בחוץ לארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה, וארא, עמ' 91)

כה. היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
34-36

ישעיה היה כולו בארץ ישראל בירושלים כשמלכות ישראל היתה קיימת והמקדש היה קיים ועם זה נבואה וכהונה מצב כמעט אידיאלי. אחר כך היה ירמיה חציו בארץ ואחר כך בבבל ויחזקאל רוב נבואתו בחוצה לארץ. חז"ל מבררים היאך שרתה שכינה בבבל, ואמרו על הפסוק "היה היה דבר ה' אל יחזקאל" - היה מפני שכבר היה. משום שקודם היו אליו דברי נבואה בארץ ישראל לכן שרתה עליו נבואה בבבל אף על פי שאצלנו לא נשארו דבריו שבארץ ישראל.

(קנין תורה, הקדמה)

כה. היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו' מאי היה שהיה כבר
34-36

בספר מלא העומר (בראשית טז, יג) כתוב: "...איתא בזוהר שאין השכינה שורה בבבל, ומקשה מיחזקאל, ומתרץ שכבר נגלה לו השכינה מעיקרה בא"י...", והעיר רבינו: "הוא בגמ' מו"ק כ"ה. ובזוהר בראשית פ"ה [א] הוא משום שהי' לשעתא".
ובניצוצי זוהר שם העיר: "ע' מכילתא בא ד' ובגמ' מוע"ק כה, א, שהיה כבר...", והעיר רבינו: "וע' כוזרי מאמר ב' סי"ד ["אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה...", והעיר שם רבינו: "ע' מ"ק כ"ה. שהי' כבר"]".
במכילתא (מסכת דפסחא פ' א) כתוב: "ואף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים", והעיר רבינו: "בארץ הזכות והטהרה הנן בעצם מציאות קדושתה, ובחו"ל הן זקוקות להבחנה והפעלה מיוחדת. וע' מ"ק כה. שהיה כבר".

(שיחות הרב צבי יהודה, מטות מסעי, עמ' 404-405, הערה 9)

מאי היה שהיה כבר
36

אף על פי שדורות אחרונים קטנים, מכל מקום יש להם מעלה זו דננס על גבי ענק, כי כבר פתוחים לפניהם כל שערים שפתחו קדמונים, והם מחדשים והולכים לפתוח שערים אחרים. אף על פי שהם קטנים מאד, מכל מקום הם במעמקים יותר, כי הם כבר עברו שער בנפשם שנפתח לראשונים. וכל הלכות, שהוא מאור המאיר בלב לכל אחד מחכמי התלמוד בפרט, כבר נקבעו לאורות והלכות קבועות לכל ישראל, כי מיד שנפתח אותו אור ללב חכם פרטי, לבבות כל ישראל מחוברות כלב אחד, ומיד הוא פתוח בלב כולם, כל אחד כפי מדרגתו עד קטנות המדרגות. וכטעם "היה היה" - שהיה כבר בארץ ישראל, יוכל להיות אחר כך אף בחוץ לארץ, שהוא שפל המדרגה והעלם אור, מכל מקום אותו אור שכבר נפתח אין נסתם עוד.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות יג)

מאי היה שהיה כבר
36

ונראה דהנה אין הנבואה שורה בחו"ל רק כשהתנבא מקודם בארץ (כבש"ס מ"ק כ"ה א). והטעם יש לומר, דהנה נבואה היא ענין התדבקות הנפש בשרשה, אך הגוף הוא דבר החוצץ בפני הנפש. וע"כ בארץ, הקדושה חלה על גוף הארץ שהיא דומם, ובודאי ששם גם הדומם יש לו הזדככות בצד מה, זה פועל ג"כ על גוף האדם שמקבל צורת מזוכך שלא יחצוץ עוד בפני הנפש, וע"כ כשהתנבא בארץ וקיבל הגוף צורת מזוכך, שוב שורה הנבואה עליו אפי' בחו"ל. והנה בש"ס חגיגה (ה ע"א): אעפ"י שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו. ונראה מזה שבחלום יכולה הנבואה לחול אפי' בחו"ל, והטעם כנ"ל, דמה שאין הנבואה שורה בחו"ל הוא מצד הגוף החוצץ, ובחלום כשהאדם ישן הנפש מופשטת מהגוף, ואדם הזוכה לזה יכול לדבק אז נפשו בשרשה.
והנה בזוה"ק: "ויצא יעקב מבאר שבע" - ר' שמעון אמר נפק מכללא דארעא דישראל... ונראה עפ"י מה שאמרנו במקום אחר בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שכל מקום שדעתו של אדם שם נחשב כאילו הוא שם בפועל... וא"כ כשיצא על דעת ללכת לחרן... נחשב כאילו הי' שם בפועל תיכף כשפנה שכמו מבאר שבע. וזהו שכתב הזוה"ק דנפק מכללא דארעא דישראל... שתיכף מיציאתו מבאר שבע נחשב כאילו הוא בחו"ל.
ולפימ"ש יובן טעמו של דבר מה שלא היתה לו נבואה בהקיץ... מאחר דחשיב כאילו הוא בחו"ל ואין הנבואה שורה רק כשהתנבא פעם בארץ, ומאחר שלא מצינו לו נבואה מקודם בארץ, ע"כ לא באה אליו הנבואה אלא בחלום... מה דבחרן מצינו מאמר ה' יתברך אליו להדיא (לא, ג): "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך" וגו' ולא בחלום, והיינו כי זה הי' אחר שראה את פני לבן "והנה איננו עמו כתמול שלשום" ויהב דעתיה למיהדר, וכיון שדעתו הי' בארץ שוב נחשב כאילו הוא בארץ, וע"כ באה לו הנבואה בהקיץ.

(שם משמואל, פרשת ויצא, תרע"ב)

מאי היה שהיה כבר
36

פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל פועלת היא תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סיבה מוכרחת. הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ. "היה היה דבר ד' אל יחזקאל בארץ כשדים - היה מפני שהיה כבר". שפעת הקודש, שהותחלה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל בירורי הקודש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים, ומקרבתם בכוחה המושך אליה. כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סימן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יֵעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים, גם בהתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו. הזרות שמרגישים בחוץ לארץ הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, הצפיה לראותה מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של "ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה ועד אחרית שנה", מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקודש של חיבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעיינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה, וקול שופר של קיבוץ נדחים מתעורר, ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים.

(אורות, אורות מאופל, ארץ ישראל, אות ו = ארץ חפץ פרק ד אות יא = שמונה קבצים, קובץ ה, אות רב)

מאי היה שהיה כבר
36

ידי"נ... מוהר"ר יהודא ליב פישמאן... הגיעני ספרו היקר והנחמד "חדר הורתי"... והצצתי בו בכמה מקומות... שיטת הכוזרי היא שהנבואה ורוה"ק מסייע להוראה, דלא כד' הרמב"ם [הלכות יסודי התורה פ"ט] שמחלקם. והופעת רוה"ק הי' בביהמ"ק ובמי שהי' בבנינו, כדאמרי' "הי' הי' שכבר הי'", מ"ק כ"ה, וריב"ז הי' בביהמ"ק ושאב רוה"ק משם, ומיושבת קצת הערתו על זה [בעמ' 79, איך אומר כוזרי, מאמר ג, סי' לט, שאין מברכים על מצווה שנתקנה אחר החורבן, הרי מברכים על נטילת לולב כל שבעה אף שריב"ז תיקן אותה אחרי החורבן].

(אגרות הראיה, כרך ב, אגרת תסז)

היכא נינחיה רב הונא ריבץ תורה בישראל ורבי חייא ריבץ תורה בישראל
43

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל יז ע"א בשם מנחת אלעזר]

אנא מעיילנא ליה דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי
44-45

מצינו בגמרא במועד קטן... מאן מעייל, אמר רב חגי אנא מעיילינא, דאוקמיה תלמודאי כי הואי בר חמיסר שנין, ולא חזאי קרי. וביוסף הצדיק מצינו אלו שני ענינים להיפך. אחד, כמו שמצינו במדרש (בראשית רבה פרשה עט, ה), על פסוק (בראשית מא, נא) 'כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי', ששכח מה שלמד תורה. ועוד אחרת, שראה קרי במעשה דאשת פוטיפרע, שיצא זרע מתוך אצבעותיו, כדפירש רש"י על 'ויפוזו זרועי ידיו' (שם מט, כד). ואם כן, פן יאמר האומר שיוסף לא היה מהראוי לעייל את יעקב למערתו. על כן כדי להוציא הדבר מן הטועים, אמר 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם', כי כדאי והגון אתה לקבור אותי.

(רבי שבתי הורוויץ, ווי העמודים, עמוד האמת, פרק כג, אות יד)

דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא
45-46

...ולמדנו סוד הארבעה קשירות הבאות בד' פרשיות של תפלין שזכרנו, כי הם באמת הטלת חבלי היראה ועבותות האהבה על ידינו ועל חלקת צוארינו באלו הד' ענינים שבהם יושלם עול מלכות שמים, להעתיק אותנו מהפסד הדעות וקלקול המעשים ולהמשיכנו בהם אל הטוב והיושר האלהי. ומן הידוע כי אשר לא יביא צוארו תחת העול המעולה הזה, הוא האיש אשר לא יצלח ואשר תארוהו חז"ל "קרקפתא דלא מנח תפלי", ומנו אותו בכלל פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמתן נשרפת וכו' (ר"ה טז ע"ב). אמנם הבאים בעול הם הנושעים. ואף שיזדמן לפעמים שינתק החבל ההוא, או שיפסקו קצת מחוטיו לשעה, כי אין איש אשר לא יחטא, ראוי לזריז להתחזק ולחזור ולקשר אותו קשר אמיץ לא במהרה ינתק. כי על זה אמר על רב הונא יומא חד אפסיק' ליה רצועה תפלי' ויתיב עלה ארבעין תענית', כדאיתא במועד קטן. ודאי פסיקת הרצועה הוא משל נכבד וקרוב לצד פריקת עול מהמחוייב לו ולכיוצא בו לפי מעלתו, אם בדעות או במעשה, בדבר אחד מהרבה הנכללים בעול התפלין כמו שאמרנו.

(עקידת יצחק, דברים, שער צח, עמ' קסז במהד' תשע"ו)

דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא
45-46

...דברוקח (סימן כ) סידר תשובה למוציא זרע לבטלה תענית ארבעים יום... ואפשר דקאי כשרוצה למרק הכפרה קמי יום הכפורים דצריך למוציא זרע לבטלה, וסבירא ליה דהכי נמי למחייבי לאוין בקום ועשה. אך מלבד דסתימות דבריו לא משמע כן, אינו נראה גם כן צורך לזה, כיון דהתשובה תולה להגן בעדו עד שיגיע יום הכפורים, ואם ימות מקודם יום הכפורים הרי המיתה ממרקת, מה צורך לסיגופי התענית למרק? ובאמת מצינו בגמרא בכמה דוכתי שהתענו תעניות הרבה על דברים קלים, כהאי דמועד קטן ברב הונא דאתהפיך רצועה דתפילין ליה ויתיב ארבעים תעניות, ובודאי שלא היה במזיד חס ושלום, וכדמשמע גם כן מלשון אתהפיכא דמשמע ממילא ומעצמו בלא דעתו, אלא שהיה קצת פשיעות על שלא השגיח שלא יתהפך, ושם אינו דבר של הנאה שיהיה לתשובת המשקל של ההנאה מהאיסור, אבל עיקר התענית הוא במקום קרבן, כמבואר בברכות (יז ע"א): אדם חוטא ומקריב קרבן וכו' ועכשיו ישבתי בתענית וכו' חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו וכו'. והרי גם עובר אמצות עשה, דמוחלין על ידי התשובה מיד, גם כן מביא עולה לדורון, ועתה שאין לו קרבנות, התענית הוא במקום דורון הקרבן, ואם על כפרת מצות עשה מביאין דורון, כל שכן על מצות לא תעשה גם אחר יום הכפורים צריך דורון גם כן לרצות, ועל זה הם התעניות, אפילו על ביטול מצות עשה קלה צריך תענית יום אחד על כל פנים לדורון במקום עולה...
ואפשר דההוא דרבי וכו' הוא סימן על ששב ומתחרט באמת, דמתוך חרטתו הוא מצטער ולבו דואג על ידי שעבר למרות מלך מלכי המלכים, מתוך יגונו וצערו לא יוכל להתנאות בקישוטי גופו כדרך השרוים בצער. ועל דרך זה יש לומר גם כן בתעניות דרב הונא דמועד קטן הנזכר לעיל, שמתוך צערו על מה שבא לידו כך לא היה יכול להכניס אוכל לפיו מגודל מרירות לבו, ועל דרך שאמרו (ברכות נו ע"א): ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך. וכל ענינים אלו לא שייך לצוות ולהזהיר לבעל תשובה על זה ולקבוע מספר תעניות מיוחד לכל עבירה שוה לכל אחד, ודבר זה תלוי הכל כפי מה שהוא אדם בהשתקעותו בעבירה והתגברות היצר נגדו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, עמ' קנט, קסא)

דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא
45-46

בעשרת ימי תשובה, כיון שקבע אותם ה' יתברך שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל... וי"ל שהרהור זה ג"כ מחולק לפי ערך הנפשות, שיש נפשות שלרוב טהרתם ההרהור הבא מלמעלה הוא כמכריחם לתשובה גדולה וחשק נמרץ, ואחרי שהם עושים את מה שהם מוצאים בנפשם נעזרים, עוסקים הם בתשובה ע"פ שכל חפשי. וי"ל שזה היה ריבוי התעניות של גדולי הצדיקים כמו ר"ה דאתהפכא ליה רצועתא ויתיב מ' יומין בתעניתא וכיו"ב, היינו שמלמעלה הושפע עליהם שפע קדושה שלא מצאו לנפשם מנוח עד השלמתם התעניות, כענין ר"א דלא הוה מיתבא דעתי' עד דקביל עליה יסורין (עי' בבא מציעא פד ע"ב)... ע"כ הנביא שיזהיר על זה הענין שתהיה עיקר התשובה בידי אדם... וזהו שאמר "שובה ישראל וגו' קחו עמכם דברים" (הושע יד, ב-ג), פירוש: לא תסמכו על השפע של הרהורי תשובה שמלמעלה אלא קחו עמכם דברים מעצמכם, במה שתחקרו ותחפשו דרככם.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רצד ועמ' רצז במהד' תשסה)

ויתיב עלה ארבעין תעניתא
45-46

סגולת ארבעים יום לתענית יסודה בעליית משה רבינו ע"ה למרום, אשר "לחם לא אכל ומים לא שתה" ארבעים יום. וכן מצינו בבבא מציעא לג סוף ע"א: יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא כו', ושם פה, א: רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא כו', ובירושלמי כלאים פ"ט ה"'ג: ר"י צם תמנין יומין (פעמיים ארבעין), ובמדרש משלי פ"א "משלי שלמה" כו' - שישב ארבעים יום והיה מבקש חכמה וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן [ובדומה בספרו מחקרים בדרכי התלמוד עמ' נה])

הוה גני יהודה מימיניה דאבוה וחזקיה משמאליה
46

...הקדוש באמת, שכוונתו באמת לאמיתו למצוה לבד, כדוד המלך ע"ה שלא ביטל עונתו (סנהדרין קז, א) וכיהודה בריה דר' חייא (כתובות סב, ב), דגם כן הגיע למדריגה גדולה מהקדושה, כי מצינו (בבא בתרא עה, א) פליגי תרי מלאכי ברקיע... מיכאל וגריאל... ואמרי לה תרי אמוראי יהודה וחזקיה, כי הן דוגמת אותן המלאכים... ובבבא מציעא (פה, ב) דר' חייא ובניו כאבות. ונראה לי דהוא נגד יעקב אבינו ע"ה, מדת האמת, זו תורה דעביד [רבי חייא] דלא תשתכח מישראל, כמדת (משלי יב, יט) "שפת אמת התכון לעד ולא עד ארגיעה", ועל כן כי אייקר תלמודייהו ובעו לאדכוריה, אמרו: ידע אבון בהאי צערא (ברכות יח, ב), דזה היה כל עסקו וכוחו שלא תשתכח תורה ועל ידי שהזכירו מעט מידיעת אביהם חשבו לעורר מדריגתו דעל ידי זה יוכלו לזכור. וזהו מדריגת יעקב אבינו ע"ה לא מת, דמדת האמיתות הוא שלא יהיה לו ביטול כלל לעולם. ובניו הם תרין דרועין, יהודה דוגמת מיכאל מימין, וכן איתא במועד קטן דגני יהודה מימיניה וחזקיה משמאל. וזה אחיזתו במדת החסד לאברהם, שהוא שלימות כל תאוותיו בקדושה לשם שמים, כמו שנאמר (משלי יט, כב) "תאות אדם חסדו", כנודע. ועל כן אמרו עליו גם כן לא ביטל עונתו, כי לא היה לו שום כוונה אחרת, רק למצות עונה, ואז הרי הוא ככל המצוות שהם הנותנות קדושה בלב בני אדם, ועל ידי זה אדרבא היתה נתוספת קדושה בלבבם.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים, אות ד, דף ו במהד' תרפ"ח, עמ' 13 במהד' הר ברכה)

כי נח נפשיה דרבה בר הונא ורב המנונא אסקינהו להתם (כה:) כי מטו אגישרא קמו גמלי אמר להו ההוא טייעא מאי האי אמרו ליה רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי מר אמר מר ניעול ברישא ומר אמר מר ניעול ברישא אמר דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא חליף גמליה דרבה בר הונא נתור ככיה ושניה דההוא טייעא פתח עליה ההוא ינוקא גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות קאת וקפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא משנער קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק

[(מב ע"ב) קשה, למה הצדיקים כיבדו זה את זה אחרי מותם, הרי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות ואינם חייבים במצוות כיבוד? ולמה נפלו שיניו של הטייעא, הרי צדק במה שאמר שחכם בן חכם קודם? י"ל שצדיקים במותם נקראים חיים, ולכן כיבדו זה את זה. והטייעא תמה, הרי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, והשיבו לו "רבנן" - כלומר כיון שהם צדיקים, הם נקראים חיים. ונשרו שיניו של הטייעא כי אי אפשר לדעת מי יותר גדול. דברי הספדן יתפרשו ע"פ מה שאמרו המפרשים, ש"מפני הרעה נאסף הצדיק" מתפרש בשני אופנים: אם רק צדיק אחד נפטר, העניין הוא שהוא מת כדי שלא תבוא הרעה. ואם שניים מתים, העניין הוא שהם מתים כדי שלא יראו את הרעה שתבוא. כשהספדן ראה שבאים שני צדיקים שמתו, חשש שזה מראה שתבוא רעה. ואמר "גזע ישישים עלה מבבל" - רבה בר רב הונא. "ועמו ספר מלחמות" - רב המנונא, שהפיל את שיניו של הטייעא שפגע בכבודו. "קאת וקפוד הוכפלו" - שלא די שהצדיקים שהם מגינים על העולם הסתלקו בעוון הדור, אלא עתידה לבוא עוד רעה, ועל זה הוכפלו יללות. "לראות בשוד ושבר הבא משנער" - חטאי הדור גרמו לזה, עד ש"קצף על עולמו" - להביא את הרעה, והראיה "שחמס ממנו נפשות" - ששני הצדיקים מתו. אמר "חמס" כי הצדיקים עצמם אין בהם חטא, ומתו רק בעוון הדור. (מג ע"ב) "ושמח בהם ככלה חדשה" - ה' נותן להם שכר חדש שלא עמלו בו, והוא כי יקבלו את חלקם של הרשעים שגרמו להם למות. וזה כמו שכלה מתקשטת בבגדים חדשים. "רוכב ערבות שש ושמח" - כאמור, כיון ששני צדיקים מתו, סימן שתבוא רעה לעולם, וה' שמח במפלת הרשעים, כי "באבוד רשעים רנה", ומה שכתוב (מגילה י) שאין הקב"ה שמח במפלת רשעים, הוא אם עוד לא נתמלאה סאתם, וכאן נתמלאה סאתם. "בבא אליו נפש נקי וצדיק" - עוד טעם שה' שמח במפלת הרשעים, היא כי גרמו למות הצדיקים, (מד ע"א) ובזה הצדיקים הפסידו זמן של לימוד תורה.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מב ע"א-מד ע"א) לטקסט


כה ע"ב

רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי
2-3

אין ענוה נוהגת לעוה"ב ולא שום אדם יכול לכבד חבירו. מקור חסד שם: צ"ע ממו"ק כה ראש ע"ב: יקרא עבדו רבנן להדדי. וי"ל בשביל שהיה קודם קבורה, כדאמרו בקהלת רבה פ"ט פסוק "כל אשר תמצא ידך" כו', שהמת שומע קילוסו מתוך ארונו כמו בחלום כו'.

(ס' חסידים סי' טז, ומקור חסד שם אות יב)

מר אמר מר ניעול ברישא ומר אמר מר ניעול ברישא אמר דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא וכו' נתור ככיה ושניה דההוא טייעא פתח עליה ההוא ינוקא וכו' קאת וקפוד הוכפלו וכו' וחמס ממנו נפשות
3-10

וקשה להבין למה מסרו את ההספד על שני גדולי עולם אלה לינוקא, שאע"פ שמהספדו ניכר שהיה בו דעת גדולים, אבל למה לא הספידו אותם גדולי א"י שבודאי השתתפו בהלויה הגדולה הזאת? ולמה הזכירו חז"ל שאת ההספד נשא ההוא ינוקא ולא ההוא ספדנא כדרך הגמרא בהרבה מקומות? והנראה בזה, שמפני שהי' צורך להספיד שני גדולים כאחד (שאמנם הם היו' מכבדים זא"ז בחייהם ובמותם לא נפרדו מלכבד זא"ז, ומר אמר ניעול מר ברישא וכו', אבל אין לאיש צדדי להתערב בזה, ואפילו אם יאמר דבר הגון בדינא דידי, צפוי לו עונש גדול) - יראו הגדולים מלהספידם כאחד, שמא יפגעו בכבודו של אחד מהנפטרים הגדולים, ולכן מסרו את ההספד הכפול הזה לינוקא, שאינו בר עונשין.
ומהספדו שלו ניכר שהי' יניק וחכים, וגם הוא ידע להזהר, והמעט שדיבר על הנפטרים הגדולים, דיבר ברמזים ולא הזכיר את שמותיהם... והעיקר דיבר על קאת וקיפוד הוכפלו בשוד ושבר הבא משנער... וחמס ממנו נפשות יקרות ושמח בהן ככלה חדשה - זכר את שני הגדולים כאחד.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לא עמ' קסא)

דינא הוא דרבה בר הונא ליעול ברישא
4-5

יעוין בשבת נא סוף ע"ב: לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא, חלש דעתיה דרבה בר"ה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות וכו' קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות
7-10

גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות (עד כאן הספיד את רבה בר רב הונא, שארונו הקדים לבוא), קאת וקפוד הוכפלו... וחמס ממנו נפשות (וכנראה בא כבר ארונו של רב המנונא והספידם בלשון רבים). והתואר גזע ישישים צריך ביאור. ורש"י פירש גזע ישישים - זה רבה בר רב הונא דהוא גזע ישישים בן גדולים, בן רב הונא דהוה ראש גולה, ועדיף מנשיא דא"י. אבל בסדר הדורות הוכיח בראיות ברורות שרב הונא ריש גלותא היה בזמן רבי, ואילו רב הונא בבלאי היה ראש ישיבה בסורא מ' שנה ורבה בר רב הונא הי' בנו, שנפטר בימי רב המנונא ושארונותיהם באו כאחד לקבורה בא"י, ולפי זה קשה למה קרא הספדן את רבה גזע ישישים?
ונ"ל שאדרבה, לפי פירש"י קשה לשון ישישים על רב הונא ראש גולה, ויותר היה מתאים עליו התואר "מושל", וכאמרם ז"ל (סנהדרין ה): "לא יסור שבט מיהודה" - אלה ראשי גליות שבבבל שרדדין את ישראל בשבט, והיינו שבט מושלים. אבל לפי המבואר בסדר הדורות, שזה היה רב הונא בבלאי, שהי' גדול בחכמה מכל בני דורו והי' ראש ישיבה מ' שנה בסורא, והי' שמנה מאות מתלמידיו אוכלי שולחנו, וקברו אותו במערת ר' חייא המרביץ תורה, הרי התיאור שאמרו על בנו רבה גזע ישישים מתאים מאד ע"פ האמור "בישישים חכמה" (איוב יב), וכן אמרו: מרבה ישיבה מרבה חכמה, ורב הונא הלא הי' מ' שנה ר"מ בסורא. וקרא את רבה בר רב הונא גזע ישישים, היינו שהי' בנו של רב הונא, המרביץ תורה בה"א הידיעה. אבל רבה לא ירש את הראשות של ישיבת סורא, ובראשה אחר פטירתו של ר"ה עמד רב חסדא. ואולי לא רצה רבה בנו מרוב ענוותנותו(רבא התפלל שיזכה להיות עניו כרבה בר רב הונא, מו"ק כח) לקבל עליו משרת ר"מ בסורא נגד רב חסדא.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לב, עמ' קעא-קעב)

ועמו ספר המלחמות
8

"את והב בסופה" (עי' קדושין ל, ב [אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה]), בעוד שבהיותם בחיים ילחמו במלחמתה של תורה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

ועמו ספר מלחמות

[הכוונה לרשמי פעולותיו בחיים, כמו במשנה "וכל מעשיך בספר נכתבים", ו"זה ספר תולדות אדם". עוד יש לפרש מלשון ספירת דברים, סיפורי הפעולות המנציחות את שמו ואישיותו. בחיינו אנחנו נלחמים את מלחמת הדעות. מלחמה זו נותנת חיי נצח לאישיותנו. מי שנלחם במלחמת החיים והדעות ויצא בשלום, פותח לו ספר היסטורי באישיותו וקובע דפים מזהירים בספר ההיסטוריה הלאומית. ספר זה עובר בירושה לעם ולאנושות.]

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, גיא חזיון (ספיר), עמ' 21) לטקסט

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

"שיר השירים אשר לשלמה" וגו' - רצונו בזה לומר, שיר ה' שירים, פירוש, שיר זה הוא המשובח ומעולה בכל חמש שירים... יש לפרש "אשר לשלמה" דקאי על הנשמה, על דרך מה שאמרו בגמרא: כי נח נפשיה דרבה בר רב הונא ורב המנונא פתח עלייהו ההוא ספדנא גזע ישישים עלה וכו', וחמס (הקב"ה) ממנו נפשות ושמח בהן ככלה חדשה וכו'. הכוונה בזה, על דרך מה דאיתא בגמרא (פסחים פז ע"א) על פסוק (שיר השירים ח, י) "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" וגו': ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה והיא רדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה. עד כאן. ואם כן הכי פירושו: "אשר לשלמה" - הנשמה היא ככלה שנמצאת שלימה, הנקראת "מוצאת שלום", וכנגדה אמר דוד חמשה שירים, דהיינו חמשה "ברכי נפשי", משעה שהיה דר במעי אמו עד יום המיתה, על דרך מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא קז ע"א) "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו) - שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא וכו'. והיינו דקאמר "אשר לשלמה"... כנגד נשמת הצדיק שהיא ככלה שלימה כמוצאת שלום...
ואמר "עלמות אהבוך"... מלשון עלמה, רצה לומר, על דרך מה דפתח האי ספדנא על רבה ורב המנונא חמס נפשות צדיקים ושמח בהם ככלה חדשה וכו', רמז על נשמה שלא נתגלגלה עדיין, ונמשלה לכלה חדשה, קרקע בתולה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, שיר השירים)

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

ונראה פירוש "עצם היום הזה" שתרגומו "בקרן יומא הדן", כמו שכתב הרמב"ן גירסת תרגום אונקלוס שהוא מלשון זריחה מלשון "קרן עור פני משה" (שמות לד, ל)... ועל זה אמר הכתוב שבעצם וזריחת אור השמים יצאו כל צבאות ה' (שהם המלאכים). וכן אמר בפרשת החודש "ושמרתם את המצות כי בעצם" - זריחת אור שהיה ביום הזה, "הוצאתי את צבאותיכם", שאז האיר להם ה' יתברך לתקן השאור שבעיסה שיהיה האכילה בקדושה... וכן בפטירת משה כתיב גם כן (דברים לב, מח): "בעצם היום הזה", כמו שמצינו שנקרא פטירת הצדיק הלולא ושמח עליהם ככלה חדשה, וכמו שנקרא בלשון חז"ל "נח נפשיה", שאז הנייחא שלהם, ואז יש תוספות אור, ולכן בפטירת משה רבינו ע"ה בפרט נזכר "עצם היום הזה", שהיה זריחת אור חזק.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות כב)

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

ובפסיקתא (פרשה לז): ואם נפשך לומר מה כלה כיון שכלו ימי שמחתה חוזרת למלאכתה וכו' תלמוד לומר "שמחת עולם על ראשם". דכלה הוא רק שבעת ימי המשתה ואחר כך לא נקראת עוד כלה, אבל ישראל נקראו תמיד בבחינת כלה. והוא על ידי שבשבת משיגים נשמה יתירה, נשמה חדשה, נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, כמו שמובא בזוה"ק (ח"ב פח ע"ב). ועל ידי זה נקראים כלה. וימי המעשה הם שבעת ימי המשתה. ולשבת הבאה משיגים נשמה חדשה יותר, והוא כלה חדשה. וכן לעולם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת נצבים, אות טו)

ושמח בהם ככלה חדשה
10-11

והוא שבשבת יש שני ענינים: אחד - מתן שכרה... שה' יתברך נותן בשבת קדושה בהאדם... ואז נקראו ישראל בבחינת מטרוניתא ומלכתא... ולכן אמרו על זה במדרש (שמות רבה כה, יא): בן נח ששבת חייב מיתה משל למלך ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהן חייב מיתה... והשני הוא הנשמה יתירה שיורדת לכל אחד מישראל בכל מעלי שבתא, היינו שכל אחד מישראל משיג בשבת חשק מחודש לעבודת ה' יתברך... וזה נקרא בחינת כלה, כמו שמצינו בגמרא ככלה חדשה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות ו)

ושמח בהם ככלה חדשה וכו' בבא אליו נפש נקי וצדיק
10-12

"יום חתונתו" היינו שה' יתברך בחר בנו להיות לו לעם סגולה וקדשנו בתורתו וחיי עולם נטע בתוכנו כענין קידושי החתן להכלה. ויש עוד בחינה אחת, והיא נקראת "ביום שמחת לבו", וזה בנין בית המקדש [תענית כו ע"ב], היינו כאשר זוכים נפשות ישראל להתעורר מעצמם בבחינת הדעת והכרת השגחתו יתברך בפנימיות נקודת לבם, זה נקרא בנין בית המקדש בעצם, כאומרם ז"ל (ברכות נה ע"א): יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ... ועל זה אמרו ז"ל (ברכות לג ע"א): כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, מפני שבחינת הדעת הוא בעצם הבנין בית המקדש. וזה דייקא נקרא "ביום שמחת לבו", שכביכול ה' יתברך מקבל השמחה מנפשות ישראל בעת שבא התעוררות הדעת מצידם, וגם בכל פרט נפש ביחוד בהתעצמו בנפשו לדעת את ה', וכאומרם ז"ל שהקב"ה שש ושמח ככלה חדשה בבוא אליו נפש צדיק.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לחמישה עשר באב, אות ד)

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק
11-12

במסכת ברכות דף נה ע"א: אמר ליה הקב"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל? אמר ליה, רבש"ע, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? יש לבאר מאמר זה על פי משל: אחד משרי הפנימים למלך הי' לו טבעת על ידו ובתוכו אבן טוב יקרה, ותמה המלך עליה ואמר להשר: מה יפה אבן ההוא החביבה עליך מאוד, או לא. התבונן השר: אם אומר למלך שאינה חביבה, לא נכון לדבר שקר לפניו, ואם אומר חביבה עלי, אולי יאמר המלך אבן ההוא ראויה להיות יושבת בכתר המלכות ואתן לך מחירה, ומה אשיבנו ע"ז? והשיב למלך תשובה שכלית: מה חביבה עלי אבן ההוא, כל זמן שאני רואה אותה, ואשמח כי אוכל לראותה יען שאני זוכה שהיא חביבה לפניך המלך. ואז אין מקום למלך לשאלו ליתן לו. והנמשל כאן במשה, דמצינו במו"ק שהקב"ה שמח ושש בבוא אליו נפש נקי וצדיק ככלה חדשה. והיה משה מתירא לומר שבצלאל הגון עליו, אולי יאמר הקב"ה: מאחר שהוא אבן טוב, ראוי הוא להיות יושב בין נפשות צדיקים תחת כסא כבודו בשמים. ולכן השיב: אם לפניך הגון, עלי לא כל שכן, שאזכור תמיד שהוא האבן אשר חביב למלך.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, דרוש לח' טבת [תקפ"א])

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק
11-12

...מה שאמרו: קשה סילוקן של צדיקים (איכה רבה א, לז), וגם אמרו: הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק. ובזה אתי שפיר, כי כשהקב"ה מסלק נפש הצדיק שלא בזמנו, מחמת עון הדור, או עון עצמו, הוא קשה לפני הקב"ה. משא"כ כשנפש הצדיק בא אליו מעצמו, לגודל תאות הנפש, שהוא החלק, להדבק בהקב"ה, שהוא הכל, שמח בו... ומיתה כזו מכפרת להיותו יום שמחה ויום רצון לפני הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק, וקראוהו הילולא.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, ויקרא טז, א)

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק
11-12

עי' זהר חדש נח כא, א, במדרש הנעלם: מגיעים לשער השביעי שהוא ערבות, וכל נשמותיהם של צדיקים כולם שם וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק

[קשה, הרי נאמר במדרש (דברים רבה פרשה ט סימן א): "קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, מנין, שנאמר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". י"ל ששם מדובר במיתת צדיק בגלל חטאו, וזה קשה לה' כי אז הוא מפסיד את שכר המצוות שהיה עושה אילו המשיך לחיות. ומה שכתוב "שש ושמח" הוא בצדיק שנתפס בעוון הדור, שיקבל שכר על המצוות שהיה עושה אילו נשאר בחיים, כיון שהוא אנוס בזה שאינו יכול לקיים מצוות, והוא מצדו היה רוצה לעשות מצוות. וזה כמו פועל שנשכר לעשות מלאכה מסוימת, והיא נגמרה באמצע היום, שהפועל שמח כי הוקלה עבודתו, בלי להפסיד משכרו, וכן ה' שמח "בבא אליו" - היינו שמת בעוון הדור, שאינו נקרא "מת" כיון שהוא ממשיך לחיות בעוה"ב, אלא נקרא "בא".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ב ע"ב, ג ע"א) לטקסט

רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק וכו' בכו לאבלים ולא לאבידה וכו' חלש דעתיה עלייהו
11-20

וזהו כוונת הכתוב: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד [נאספים] באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו נז, א). מה שאמר "הצדיק אבד" ולא נאבד, כי מצינו ברב אשי שהקפיד על מה שאמר הספדן בכו לאבילים ולא לאבידה, כי אין אבידה שייך בצדיקים, רק הצדיק כשמת בזמנו אחר שהשלים חוקו, הוא שמחה לפניו - שהשלים חוקו; ולפני ה' יתברך - כמו שאמרו: הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק. אבל כשנוטלו קודם זמנו, שעדיין לא השלים חוקו, הוא קשה לו - שאפשר שיצטרך להתגלגל; וגם קשה להקב"ה - כמו שאמרו: קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה (ירושלמי יומא פ"ב ה"א). וזהו חשוב כאבידה לפני הצדיק. וזהו שאמר "הצדיק אבד", לומר שמת קודם זמנו ואבד מה שהיה יכול לסגל עוד תורה ומצות, ואין איש שם על לב. "ואנשי חסד נאספו", פי' כי מחמת זה שהצדיקים נאבדו מן העולם, כח הטומאה מתגבר.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמו-תמז)

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר
13-14

ומה שכינה הצדיק כתמר, שבש"ס אמרו תמר אין גזעו מחליף (תענית כה ע"א), וה"נ אמרו בצדיק שמת שאין לו תמורה (במדבר רבה פרשה ג, א).

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמד)

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר
13-14

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"... ומה שאמר בתחילה כתמר ואח"כ כארז, הוא מבואר תענית דף כג: אם נאמר תמר, הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף, ולכן נאמר ארז. ור"ל... עיקרו של צדיק הוא להחליף גזעו, שידריך אחרים ולהעמיד אחריו כמותו. ואם נאמר ארז הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות, לכן נאמר כתמר, וכלומר שיזכה להעמיד פירות ולעשות פירות דהיינו צדקה ומשפט ברבים. ולכן אמר האי ספדנאי כי נח נפשי' דר"א תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, היינו אם מת צדיק כתמר, דאין גזעו מחליף... שמת בלא בנים.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, דרוש לח' טבת [תקפ"א])

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר
13-14

כל מאכל, כמו שיש לו כח מיוחד להחיות הגוף, כך מסתמא בפנימיות החיות שבו המחיה את הנפש. ושבעה מינין שנשתבחה ארץ ישראל מסתמא הם נגד שבע מדות הידועות בנפש. ותמרים הוא האחרון. ושמעתי דלכן דרשו חז"ל שילהי תענית (כט ע"ב) "אחרית ותקוה" [ירמיהו כט, יא] - תמרים ופשתן. פשתן מלשון תקות חוט, ואחרית שהוא האחרון דשבעה מינים. ונראה דבכוחו לתת בנפש דרישת האחרית... ואיתא במועד קטן תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, רצה לומר גם כן כי כח התמר על האחרית טוב של צדיק. וגם רומז למה שאמרו ז"ל (תענית כה ע"ב): מה תמר גזעו מחליף וכו', ויש בו מעין נחמה, כי זרח השמש ובא וגו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל, אות יג)

תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר נשים לילות כימים [על משים לילות כימים]
13-15

נראה לי לבאר ש"ס דפרק ג' דמועד קטן: כי נח נפשי' דרבינא פתח עליה, תמרים הניעו ראש וכו' על משים לילות כימים... ונ"ל דהרשעים נקרא לילה, שנאמר "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט, טו), והצדיק נקרא יום. וכשם שאי אפשר לפרי בלא קליפה, כך אי אפשר לעולם שיהי' צדיקים בלא רשעים, כי הנשמה הוא הצדיק, והגוף הוא הרשע, ושניהם יחד הוא פרצוף אחד, קומה שלימה. ואשרי לצדיקים שעושין מהגוף נשמה, שמחזירין הרשעים למוטב, וטוב לרשעים שנעשין מן הגוף נשמה. ואוי להם לרשעים שעושין מהנשמה גוף, שאינם מניחין הצדיקים ג"כ שישארו בעבודת ה', לא די שהם אינם נכנעין להם, אלא שהם חוטאין ומחטיאין, אוי להם שגמלו לנפשם רעה, שאין מספיקין בידם לעשות תשובה.
ונודע כי תמר הוא עולה וצומח זכר ונקבה יחד, כמ"ש בכתבים "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג), יעו"ש. וענין זכר ונקבה, כי הזכר הוא חסדים שהוא הצדיק, ונקבה היא גבורות שהם הרשעים, שהם מסטרא דגבורה. ועולין יחד כמו הגוף ונשמה, כך הצדיקים והרשעים נבראין, זכו נעשה מן הגוף נשמה, ואם לאו בהיפך. ובזה יובן דפתח ההוא ספדנא עלי' דרבינא תמרים הניעו, ור"ל תמרים שהם זכר ונקבה, גוף ונשמה, הרשעים וצדיקים שיש בכל דור ודור, שאי אפשר לזה בלא זה, כמו תמרים שעולין יחד מצד הבחירה, או שיהי' נעשה הגוף נשמה, או איפכא ח"ו. לכך עתה שמת רבינא ראוי להניע ראש על צדיק כתמר, ר"ל אף שהי' עם בני דורו כתמר שהם ב' מינים זכר ונקבה, מ"מ הי' צדיק שהכריע אותן והחזירן למוטב. לכך ראוי לקונן, ולהשים לילות כימים על משים לילות כימים, שהחזיר למוטב הרשעים שהם לילות, ועשאן כימים - צדיקים.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת שמיני)

כה: נשים לילות כימים [על משים לילות כימים]
14-15

...דאיתא בפרק מגלחין נשים לילות כימים על משים לילות כימים וכו'. ובארתי, כי ע"י תורה ומוסר השיב רבים מעוון, ונעשה מן לילות שהם הרשעים העושין בחושך מעשיהם, וכשהחזירום בתשובה נעשו ימים וכו'. וזה שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א, ה) - שצריך להחזיר הרשעים למוטב עד שיעשו אחד עם הצדיקים...
ובזה יובן "ואברהם זקן" - ע"י שהי' זקן, זה קנה חכמה (קידושין לב ע"ב)... והשפיע תורה ומוסר... ולהשיב רבים מעון לעשות מן לילות ימים, לכך "בא בימים" - לביאה יחשב לו בימים, שזכה להשיב רבים מעון, לעשות מלילות ימים. ומלבד שכרו לעה"ב, גורם בעולם הזה "וה' ברך אברהם בכל", ע"י תוכחה ומוסר שהי' בעולם על ידו.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת חיי שרה, פרק כד, א)

א"ל רב אשי לבר קיפוק
15

בספרי לחקר שמות וכנויים בתלמוד (עמ' יא) הערתי כי בר קיפוק אינו שם עצם, ובדקדוקי סופרים מביא שבכת"י "בן קיפוד", וזהו כינוי לספדן על שמדרכו ליילל, עי' ישעיהו לד, יא: "קאת וקפוד" [שטבעו ליילל].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת
15-16

מסקנת ש"ס בסנהדרין (מז ע"א) הספדא יקרא דשכבי, ואי אמר אל תספדוני שומעין לו... אך א"כ כל התנאים והאמוראים שהקפידו על ההספד, ורבינו הקדוש שהי' עניו ביותר אמר אל תספדוני בעיירות כי אם בכרכים גדולים משום יקרא, עי' כתובות קג ע"ב, ורב אמר אחים לי בהספדאי (שבת קנג ע"א), ורב אשי שאל לבר קיפוק ההוא יומא מאי קא אמרת, וכי כולם לא היו ענווים למחול על יקרא דשכבא? אך התירוץ לזה הוא, דאמרי' בסנהדרין סח ע"א: כשפגע ר"ע במטתו של ר"א הגדול, היה מכה בפניו עד שהיה דם שותת, וצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן. והקשו תוס' והא כתיב "ושרט לנפש לא תתנו"? ותירצו תוס': בשביל המת אסור, אבל הוא נצטער על סלוק התורה, כדאמר: הרבה מעות יש לי לפרוט. והכי נמי מיושב קושיה הנ"ל: בודאי ההספד שהוא רק יקרא דשכבא הוא ניתן למחול, אבל כל אלו הגדולים חסו ליקרא דאורייתא.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק לו)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמר ליה אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק
15-17

ויש לפרש מה השאלה מה יאמר, יספיד עליו ויקונן כראוי?! והאי ספדנא שכפל הדברים, ארזים ודגים עם לויתן, כפילה זו מה טיבה? אבל נראה דאמרו [גיטין נט ע"א]: מימות רבי עד רב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד. ואם כן אצל רב אשי היה תורה וגדולה במקום אחד. וא"כ שאל רב אשי האי יומא מאי אמרת, אם תספיד על העדר התורה, או על העדר הגדולה? והספדנא השיבו, שעל שניהם יספיד, מול הגדולה יאמר אם בארזים וכו', שהוא תואר הגדולה, כמ"ש [עמוס ב, ט] "אשר כגובה ארזים גובהו" כו', ועל התורה יאמר אם לויתן העלה כו', כי מבואר במסכת אבות דרבי נתן [פרק מ] שתלמידי חכמים נמשלו לדגים שבים, ואמר על ראש חכמים שהוא תואר בתואר לויתן, ולכך אמר העלה בחכה, כי כבר אמרו [שבת לג ע"א] בדוד המלך וכן ברבה בר נחמני [ב"מ פו ע"א], כד היותם עוסקים בתורה אי אפשר למלאך המות ליטול נשמתם. רק היה עושה תחבולה באיזה רעש להשתיקם מתורה, ואז שלט בהם. לכך אמר, העלה בחכה, שהוא חכה לתוך פיו שלא יכול לדבר דברי תורה, ואז יכול מלאך המות לשלוט כנ"ל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמר ליה אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר וכו' אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא
15-19

ולפום רהיטא קשה הגמרא להולמה, במאי היה ויכוחם? ונראה, דהבינה לעתים [דרוש עה] פירש הפסוק בשמואל ב' [ג, לח]: "דעו כי שר וגדול נפל היום בישראל", כלומר לא תחשובו כי לימים הבאים יהיה ניכר חסרון אבנר, אך כי היום נפל שר בישראל, היום ניכר חסרונו. והנה רב אשי ביקש לדעת אם העדרו יהיה תיכף נרגש או לא. לכך שאל ודייק "אותו היום מאי אמרת"? והשיב: "אם בארזים נפלה שלהבת", כלומר שניקח מוסר ותהא תשובה גדולה ממיתתך. והבין ר' אשי מדבריו אשר הוא חושב שמיתתו והספדו יהיה על רעתו ויד ה' כי נגעה בו. לכך השיב לו "ח"ו, חכה ושלהבת בצדיקים ליכא", כלומר רק רע לאנשים שנשארו לאנחה, אבל הצדיקים למנוחה. והגאון ר"י מפראג [יערות דבש ח"א דרוש יב] פירש אשר מימות רבי ועד ר' אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד [גיטין נט ע"א], ושאל לו אם הספדו יהיה על עשרו או על חכמתו, והשיב לו דההספד יהיה על שניהם.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מח, במהד' תשס"ח)

אמר ליה רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת וכו' חלש דעתיה עלייהו
15-20

נולד מקום זרות, במה שמצאנו לגדולי רבותינו הקדושים ע"ה, היו מצווים על התעסקות הספדם, ומשתדלים לזרז יהיה באופן יגיע להם ממנו הכבוד הראוי - כרב ע"ה, בפרק שואל [שבת קנג ע"א], שאמר לרב שמואל בר שילא: אחים לי בהספדאי, דהתם קאימנא. וכן רב אשי במועד קטן רצה לידע מה יאמרו עליו, ואיקפד על שלא היו אומרים לפי כבודו. ואפילו נאמר כי כוונתם ע"ה, לא היתה לבקשת הכבוד, חלילה, אלא לחמם את בני דורם, שעל ידי ההספד יתעוררו אל התשובה - מה נאמר באותה של רבי ע"ה, דמייתינן בפרק הנושא [כתובות קג ע"א], שאמר: אל תספדוני בעיירות, אלא בכרכים, ומסיק [שם קג ע"ב] דמשום יקרא הוא דקאמר...
יקרה מאוד מאוד מעלת הצדיק אחרי מותו, ולגדולתו אין ערך עם מה שהיה לו בחייו. והנה כי כן, היה עולה על הדעת כי בהעדר הגדולים, אשר אז נתעלו בהפלגת המדרגה, מי ומי יהיה ראוי והגון להספיד עליהם ולהתפעל מחסרונם, לגודל ערכם? והיה נראה כי ההספד הנעשה עליהם, אם לא יהיה מאדם רשום ויחיד בדורו, יהיה זה להם לחסרון כבוד... היה מקום לומר כי נשיאי הדור יבזו בעיניהם מה שיכבדום אחרי מותם אותם אשר לא היו מערכם, ושתהיה להם דומיה תהילה; באופן שלא ישימו לב ולא יחשיבו לכלום מה שיספדום וירבו בשבחם, ויהפכו עורף ולא פנים. לפיכך רצו להורות ולפרסם ההפך מזה: שמדעת קונם יש בם, שבמקום גדולתם אנו מוצאין ענוותנותן, וכי אדרבה, הם מחשיבים עוד ומחזיקים להם יקר הערך ההספד הנעשה עליהם, ואינם מייחסים לעצמם הפלגת הגדולה, שלא יספיק לפרסמה שום נברא בעולם; וזה הוא תכלית בקשת שאלתם.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש עב)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר
16-17

עיקר הספד, אשר חל על האדם לפשפש במעשיו ולומר אם בארזים נפלה שלהבת. ודייק שלהבת, הרצון, כי אמרו כי ארזים אין גזעם מחליף [תענית כ ע"א], וכן צדיק שמת אין לו תמורה. אבל מחקרים חשבו כי אין אמת בפי חז"ל באומרם כי ארזים אין גזעם מחליף, כי החוש מכחישו, ומאין ארזים לנו אם כל ארזים שנקצצו מיום עולם לא החליפו? אבל טעו, ודאי כי אם ישרישו אילנות, כח האילן באדמה להצמיח כמוהו, אבל דורות אחרונים התחכמו בכרתם יערות לעשות מהן שדה זרועה, ששורפים השרש באש, והאש שואבת כל לחלוחית שיש בעפר ההוא ומייבשו, ומכלה אותו עד שנעשית ארץ שרופה מלחה, ולא תצליח לגדל עצי יער. וזהו ענין בארזים, בהשרשה בעלמא יחליף גזעו, אבל בשריפת שרשו אז יפסיד. וזהו שדייקו, אם בארזים נפלה שלהבת, דייקא, וכן בצדיק אין גזעו מחליף, ולכן מחויבים אנו לעשות אבל יחיד, כי אבד עולם ומלואו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר
16-17

אף שעיקר ההספד הוא משום יקרא דשכבי, להזכיר דברים של מת לספר שבחיו תורתו ומעשים טובים שעשה, אעפ"כ מצינו שאמרו על ההספד דברים המעוררין תשובה. כמו שמצינו ברב אשי דאמר האי ספדנא: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. אם לויתן העלה בחכה, מה יעשו דגי רקק. הרי שאמרו דברים שאינן שבחים של מת, רק לעורר בתשובה.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמא)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים
16-18

ונראה, דהנה לפעמים מת הצדיק ע"י עון הדור בעון עצמו, כי אף שעון עצמו אין ראוי להמיתו, מ"מ בעון הדור שהיותו עידן ריתחא, נענש בעון קל, כענין שאמר בעידן ריתחא מענישין אעשה (מנחות מא ע"א). והנה טבע השלהבת, כל שהדליקה גדולה יותר, שורף יותר הסמוכים. ולזה אמר מיתת הצדיק היה על עון עצמו, מחמת הריתחא של עון הדור, ואז הוא מת קודם - שלא יראה הרעה. ולזה מכנהו בשם שלהבת, ואמר שבודאי ישרוף יותר.
ואם הוא מת במה שהקב"ה תולה סיבת חטא הדור בגרמת הצדיק, ואז המיתה מכפר, ומת כדי שלא יבוא הרעה. ולזה ממשיל בחכה, שאינו חוטף רק אחד, או מה שיכיל המצודה. וע"י שהמצודה חוטף אחד, ניצולין האחרים. אמנם מ"מ יראין הדגים, כיון שהצייד כאן, שלא יחזור ויצוד.
ויש עוד צדיק אשר הוא מגין על הדור, עד שמחמתו אי אפשר שיבוא הצרה להדור. ולזה ממשיל אותו בנחל שוטף, אשר אינו מניח החכה לילך למקום הדגים. ולזה אמר, אם הצד הוא אומן גדול כל כך, שיכול לזרוק חכה לנחל שוטף למקום הדגים, מכ"ש שיכול לצוד במקום מים קטנים. כמו כן, אם השטן קיטרג במקום שהי' צדיק המגין, כל שכן שיכול לקטרג נגד צדיקים קטנים.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, ויקרא טז, א)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק וכו' אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא
16-19

וזהו שהחי יתן אל לבו מ"ש בגמרא דהאי ספדנא אמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, אם לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי הים, א"ל ח"ו שלהבת וחכה בצדיקים ליכא. והדבר תמוה, דהא אין זה גנאי, ובם כתיב [איכה א, יג] "ממרום שלח אש בעצמותי", ודרשינן הם צדיקים, דכתיב "עצם השמים לטוהר", ואיך אמר שלהבת בצדיקים ליכא? וגם מ"ש חכה בצדיקים ליכא, ומשנה שלמה באבות: ומצודה פרוסה על כל החיים...
יש הבדל בין צדיק גמור לשאר אדם, כי לצדיקים גמורים בא אש של מעלה, והוא רק להפריד נפש טבעי מגוף, כי נפש טבעי יתדבק באש של מעלה כטבע רוחני לדבק באש כנודע... אבל אינו מכלה כמ"ש, ולכך הגוף יש לו קיום, כמבואר בגמרא דשבת [דף קנב ע"א] כי גופות של צדיקים קיימים עד סמוך לתחיית המתים אי"ה. אבל זולת צדיקים גמורים ביותר, בא בתוך אש של גיהנום, והוא המכלה לגוף עד שיכלה צורתו וקיום מצבו וישוב לעפר. ועיין בשיר השירים [ח, ו]: "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה", ופירש רש"י: שלהבת מגיהנום. והוא כי אש דגיהנום כונה בפסוק שלהבת, ששורשו הב, כדדרשינן [ע"ז יז ע"א] "לעלוקה שתי בנות" - אומרות הב הב, ולכך אש מגיהנום הוא שלהבת, כי מבקש הב הב.
והנה גופות של צדיקים הם נקראים ארזים, כדכתיב [תהלים צב, יג] "כארז בלבנון ישגה", כי הם יש להם קיום ביותר, כי אינם נוטים אחר המותרות וחמדת הזמן ברוב תאוה אשר הם קשים לגוף כחרבות. וזהו שחשב המקונן לעורר אבל, אמר: אם בארזים, גופות של צדיקים, נפל שלהבת, בא אש קודם מותם כמ"ש, מה יעשו שאר גופים, שהם מעותדים להפסד וכליון כמו אזובי קיר. אבל המקונן ההוא לא שמר לשונו ולא בירר מלולו להבחין, כי בצדיקים בא אש של מעלה, ולא שלהבת שהוא כינוי לאש של גיהנום, ואין מכלה גופם של צדיקים כהנ"ל, רק אש שלמעלה בא, והוא אמר שלהבת, ולכך גער בו ואמר: ח"ו שלהבת בצדיקים ליכא, כי אין אצלם אש גיהנום כלל, רק אש שלמעלה שאין מכלה וא"ש.
וכן אמר אם בלויתן חכה וכו', כי ידוע כי נשמת אדם הוא חלק ממעל, וכן הרוח ונפש של אדם וכולם מתדבקים בגוף הגשמי, ובעת מיתה להפרידן מה שהיו דבקים ביחד כל ימי חייו, הקב"ה מאציל על אדם אור מלמעלה ומתדבקת בו הנשמה כטבע רוחני להתדבק ברוחני, וכן הרוח בנשמה ונפש ברוח, ומתפרדים מגוף. וזהו "תוסף רוחם יגועון" [תהלים קד, עא], כי על ידי כך נעשית הגויעה, כי מתדבקים ברוחני למעלה...
והנה הצדיקים שכל ימיהם לא נטו אחרי תאות החומר וחמדת הזמן ביותר, ונשמרו מהמותרות, רק לקיים המין, וכל עסקם במושכלות, א"כ דביקות החומר אין כ"כ בנשמה, ואדרבה, זה חפצם וישעם כל הימים להתדבק ברוחני, וכשיבא לידם, מהר נתדבק אצלם, וגם הארת קדושה מלמעלה ביתר שאת ויתר עוז עד שעלאי גבר, ובקל מתדבקת הנשמה בו, וכן הרוח והנפש, ולכך מיתתו קלה, ואמרו חז"ל [ברכות ח ע"א] כמשחל בניתא מחלבא, כי הוא מתדבק אל שורשו בקל.
אמנם מי שנטה אחרי תאוות הזמן ודבק במותרות והבלי עולם עד שנשקע ונטבע רוחו ונפשו בדיבוק הגוף בדברים כאלה, קשה פרידתו, ואם ידבק ברוחני מלמעלה, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, וקשה מיתתו, עד לבסוף שיחלש כח הגוף ויתדבק ברוחני, וזהו צער המיתה והחולי. והנה המקונן הזה כינה לחיבור הלזה - גוף ונפש ורוח - לויתן, כי הוא לשון חיבור ודיבוק, כדכתיב [איוב ג, ח]: "העתידים עורר לויתן" וכו', ודימה ענין הנ"ל לחכה, כמו שנותנים חכה במים ודג לוקחו בפיו, ואח"כ מושכים החכה למעלה ועל ידי כך בעל כרחו הדג נמשך עמו, וכן ענין הזה, כי ע"י תוספת השפעת רוחני, מתדבק בו הנפש ורוח, וכשאחר כך נסתלק השפע והארת רוחני למעלה, אף זהו נמשך עמו מהגוף ומסתלק מגוף ועולה למעלה, והגוף כחומר מת. וזהו אמרו אם לויתן בחכה וכו'.
אבל באמת טעה בדמיונו ואין עולה יפה, כי על ידי חכה מושכים לדג שלא בטובתו, כי אין רצונו לעלות מהמים מקום חיותו ויניקתו, רק בעל כרחו מושכים אותו ע"י חכה, אבל צדיקים אדרבה, הנפש ורוח הדבקות בשפעת הרוחני, שהוא כמו חכה, ברצון טוב ונפש חפיצה, באהבה ושמחה מתדבקים עמו, ומצא מינו את מינו ודביקותו בחומר עכור, מעט הוא, והיא נשיקה כמ"ש. רק בשאר אנשים, שהם דבקים ומשוקעים בבור החומרי, קשה עליהם לפרוש, וכמ"ש זה מושך וזה מושך, וזהו כמו חכה שנמשך בעל כרחו, עד שרשעים גמורים הוי אסכרא, ואמרו חז"ל [שם] כממשיך צמר מקוצים דלאחוריה נשרא, כן הדבר, כי הנשמה דביקה למאוד בחומרי, וכל החכה אינה מועילה למשכו. ולכך אמר כי טעה המקונן באמרו על לוית חן, היינו לויתן, גופן של צדיקים, חכה, כי חכה בצדיקים ליכא, כי בנשיקה ימותו, ורוחם ונפשם מתדבק בטוב וברצון.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים וכו' חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא וכו' בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו
16-20

...דאמרינן בשלהי מועד קטן בהספד תלמידי חכמים: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. לויתן הועלה בחכה, מה יעשו דגי רקק. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גיבים. ונראה ענין שלשה משלים הללו, דהנה בקרא "מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו נז, א), איכא למ"ד שלא יבא הרעה, ואיכא מ"ד שלא יראה ברעה. הנה למ"ד שלא יראה ברעה, דהיינו שמתחיל בצדיקים בכדי שלא יראו ברעה, ואח"כ באה הגזירה על הכל. וא"כ הגזירה באה על כולם, ומש"ה מדמה אותם לשלהבת, שמתחיל בגבוהים ומסיים בשפלים. ולמ"ד שלא יבא הרעה, מדמי לחכה, כי כמו שהחכה, אם תופס דג גדול, ממילא ניצולין הקטנים, ה"נ חוטף הצדיק וממילא ניצולין כולם. מ"מ אמר "מה יעשו דגי רקק", שלבסוף כאשר לא ישובו בתשובה, יחזור השטן ויקטרג, ולא יהיה מי שיתפוס בחטאם, וישאר הגזירה עליהם. והנה לפעמים יש צדיק גדול שדוחה הגזירה לגמרי, כענין שאמרו: הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה [לעיל טז ע"ב]. ומזה מדמי לנחל שוטף, ששוטף ומדחה החכה מן הדגים. וכיון שהחכה גדולה כ"כ עד שיכול לילך לנחל שוטף, כגון הכא שתפס לרב אשי, מה יעשו מי גבים, שאינם יכולין לדחות הגזירה מעליהן.
והא דכעס רב אשי ואמר דחכה בצדיקים ליכא, הוא מטעם שכתבתי... דצדיק גמור אינו נשקל עם הרשעים לתפוס בעוונם. וכן מה שכעס על [בר אבין דאמר] בכו לאבילים ולא לאבידה, היינו דצדיק גדול אף לאחר מותו ממליץ ומגין על הדור, לא שייך לומר לגביה אבידה, דאבידה היינו שנאבד מן העולם, ואין בו שוב תועלת להאובד, אבל צדיק גמור, אף לאחר שמת, זכותו עומד להדור. וזהו אומרו "בקרובי אקדש" - שהם צדיקים גמורים, ואף אחר מותם "על פני כל העם אכבד" - שזכותם יעמוד להדור, וזה היה תנחומין להדור.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב ויקרא י, ג)

בנחל שוטף נפלה חכה
18

וראה בדקדוקי סופרים אות פ' מכת"י: נפלה חרבה, וכלשון הכתוב (איוב יד, יא) "ונהר יחרב ויבש".

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

בכו לאבלים ולא לאבידה
19

"יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב) - לומר כי זאת הנפש ההיולאנית אינה מתה בצדיקים, אבל שהיא מתעצמת עם השכלים המתעצמים עמה ונשארת עמהם... והנה מפני ששמע השומע והבין כוונתו הקשה עליו, בכדי אמאי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, כלומר, אם כדבריך כן הוא, שהצורה ההיולאנית הזאת היא נקשרת ונשארה עם הנאצלת, למה יבכו למת וינודו לו, מאחר שלא נעדר ממנו האישיות עצמו אשר הוא עליו?... והיה ראוי שימצא רושם אמתת זה הענין בפרסום המנהג אבל צערם והספדם יורה שכבר אבד ממנו דבר מעצמיותו עליו ראוי להספיד ולהתאונן... והשיב: מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא"... וכדאי הוא המקרא הזה לבטל הדעת הלקוח מהמנהג והפרסום אשר בכל ההמון כי לא מחכמה עשו, רק אם היה על דרך בכו לאובדים ולא לאבדה, או שהבשר עליהם יכאב כמו שאמר (ברכות ה ע"ב): על שופרך קא בכינא וכו'. וזה דמיון ורעות רוח.

(עקידת יצחק, בראשית, שער לב, עמ' תקכד-תקכד במהד' תשע"ו)

בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו
19-20

ליישב במס' מו"ק דאמר בר אבין בכו לאבלים ולא לאבידה כי היא למנוחות ואנחנו לאנחות, וצווחו עליו: אבידה בצדיקים ליכא. וקשה, הא כתיב "הצדיק אבד"... שני מיני הספדים יש: אם מת הצדיק ונפטר מדור רע, זהו חיותו וטובתו, ונקרא חי ולא אבידה, וההספד אינו עליו כי אם על הנשארים שגרמו מיתתו, והוא שמח שנפטר מהם. אך כשתלמידיו ובניו צדיקים, שאז הוא מצטער אחרי מותו ויתואר אבידה, כי טוב הי' שעה א' במצוה ומע"ט בעה"ז מכל חיי עוה"ב, ואז ההספד עליו על צערו... והנה בר קיפוק יפה אמר בהספידו שיבכו הדור לא על רב אשי כי הוא צדיק ושמח שנפטר ממנו הוא למנוחות, אך לפ"ז ממה נפשך, איך תאר אותו אבידה, ואמר בכו לאובדים ולא לאבידה, והרי על זה שבכי' לאובדים אין הצדיק אבידה.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק יח)

בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו
19-20

"כי שר וגדול נפל היום הזה" (שמואל ב' ג, לח)... לכאורה היה חטא לדוד על שאמר לשון נפילה, כדאשכחנא בהאי ספדנא שאמר על רב אשי לשון אבידה סוף מס' מועד קטן, וזה לא שייך בצדיקים כי הם הולכים לאור החיים נצחי, והיתכן לומר עליו לשון נפילה? לכן אמר אח"כ "כנפול לפני בני עוולה נפלת", דהיינו אצל בני עוולה ורשעים היא נפילה, כי הם אינם מאמינים בשכר חיי עוה"ב, ואצלם יקרא למיתה לשון נפילה, אבל אצל הצדיקים לאו נפילה.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמואל ב)

בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה עלייהו ואתהפוך כרעייהו וכו' והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו וכו' כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה וכו' אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
19-35

כי נח נפשיה דר' זירא פתח עליה ההוא ספדנא, ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. כי נח נפשיה דר' פדת פתח עליה ר"י קשה היום לישראל כיום ביאת השמש בצהרים (מורה שמת קודם זמנו) דכתיב והבאתי השמש בצהרים, ואמר ר' יוחנן, זה יומו של יאשיה. תו מייתי בעובדא דבר קיפוק שאמר לרב אשי שיאמר בהספדו, אם בארזים (הוא מענין ונקדש בכבודי (שמות כט מג), שנעשה הקב"ה יראוי על השאר) כו' בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. וקאמר שם דנענש על זה על שהזכיר לשון אבידה בצדיק (עי' רש"י). ויש לתמוה שהש"ס סותר זה לזה, דהא מתחלה קאמר כי אבדה כלי חמדתה. ותו, דהא ירמיה קונן על יאשיהו (ישעיה נז, א) "הצדיק אבד ואין איש" כו'.
וי"ל דנודע ב' פירושים על פסוק (ישעיה שם) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", או שלא יראה הרעה ח"ו, או שלא תבא רעה, והיינו כמאמרם ז"ל (עי' לקמן כח ע"א): מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. ושני הפירושים ודאי אמת, דלפעמים כך ופעמים כך. ואמנם הבחינה לזה י"ל, אם הצדיק מלאו ימיו ושנותיו ונפטר בשיבה, אזי ודאי מכפר, כי גדולים צדיקים במיתתם כו' (חולין ז ע"ב), משא"כ אם ח"ו מת בחצי ימיו, שזהו ע"י גרם בני אדם, אין זה סברא כלל שמיתת צדיקים כזו תכפר, ואדרבה יש עונש על שגרמו לו זאת, והיינו כפירוש השני, וצריכים לעשות תשובה על זה, אזי ע"י תשובה יהיה מיתתו מכפרת ג"כ, כי גרם לבני אדם שיעשו תשובה.
והנה מי שיש לו איזה כלי חמדה יקרה ונתנה לאחר, ואותו האחר נתן לו תמורתה איזה דבר אחר, אף אם יש לו געגועין על אותה הכלי כי אין לה תמורה, מ"מ מאחר שיש לו איזה הנאה ותמורה עבורה אף שלא יערכנה זהב וזכוכית, מ"מ לא נקרא אבדה. משא"כ אם איבד אותה, דאז אין לו שום תמורה והנאה ממנה, זה נקרא אבידה. ובזה יובן דבר קיפוק נענש במה שאמר על רב אשי לשון אבידה, דבאמת כשנפטר צדיק מהעולם אחר מלאת ימיו ושנותיו אין זה נקרא אבידה להדור, כיון שיהיה להם מזה תמורה והנאה שיתכפרו עונותם, אין זה נקרא אבידה, ועל זה נענש שאמר לרב אשי בחייו שיספידהו בלשון אבידה, יורה שלא מילא שנותיו וכאמור. משא"כ ביאשיהו שעליו נאמר "והבאתי את השמש בצהרים", שמת בלא עתו, דאז אינו מכפר, לכן אמר הנביא שפיר "הצדיק אבד", שאבידה גמורה היא, שנאבד אותה כלי חמדה ואין בו שום תמורה והנאה כי אינו מכפר, והטעם, משום "ואין איש שם על לב" לעשות תשובה על ידי פטירתו, ואז אינו מכפר, ואתי שפיר.
והנה ענין מה שמיתת צדיקים מכפר, הענין הוא, כשהצדיק נפטר אזי כל קרוביו ואוהביו ויודעיו יש להם להצטער הרבה מסתמא עליו, וע"י הצער והגעגועין האלה יש להם כפרת עון. וזה יתכן בצדיק שנפטר במקום מולדתו וגידולו, שיש לו קרובים שם ואוהבים ומיודעים שמצטערים עליו הרבה, ועל ידם גם שאר העם מצטערים בו. משא"כ מי שהוא גר מארץ אחרת ונתיישב זה זמן לא כביר בארץ אחרת, ואין לו שם קרובים ומיודעים, אין הצער והגעגועין שם גדול כ"כ, אזי ג"כ לא יתכן שיהיה כפרת עון... ולזה אמר אותו הספדן על רבי זירא שהיה מבבל ולא היה לו בא"י קרובים ואוהבים כל כך, ארץ שנער הרה כו' אוי נא לה אמרת רקת כי אבדה כלי חמדתה, הורה להם ענין זה, שאם לא יצטערו עליו כראוי לו, אז יהיה אבידה שלא יתכפרו, ולכן הזכיר שפיר לשון אבידה.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת ויחי, דרוש ג)

רבא כי הוה אתא לדגלת אמר ליה לבר אבין קום אימא מילתא קאי ואמר באו רוב שלישית במים זכור ורחם תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה
22-24

ונראה לדעתי כי בתענית כד, ב, מבואר שבית דינו של רבא הכוהו לאיש אחד שבעל כותית עד שמת, ועל זה כעס שבור מלכא ורדף אחר רבא להורגו, אבל אפרא הורמיז שלחה לרבא שיתפלל על גשמים וכן עשה עד דשפוך מרזבי דציפורי לדגלת, כלומר כדי שהדגלת יהיו מימיו מרובים ויוכל רבא בנקל להמלט על הספינה. ובסנהדרין קיא, א, מבואר כי הנשארים בישראל נקראו שלישית. ויען כי האומות שבבבל נקראו מים רבים, כמאמר הכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות" אהבת של ישראל להקב״ת (שיר השירים רבתי), אם כן בשעה שבא רבא לדגלת וניצל מרדיפת שבור מלכא, אמר ר׳ אבין באו רוב שלישית לבין האומות, כלומר ישראל בכלל, וראוי אם כן להשגיח על מוסר אב ולהבחין כי טוב עשה רבא במה שענש הבועל כותית, כי כמו שמי מרה מבררים טומאת תאשה או טהרתה, כן בררו מי דגלת שניצל רבא שהדין עמו להשגיח בין האומות על מעמד ישראל בקדושה.

(ר' יעקב יחזקאל הלוי, ביקורת התלמוד, עמ' 448)

באו רוב שלישית במים זכור ורחם תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה
22-24

וי"ל דאמר בביאת רבא מנהיג וגדול הדור, בזכותו יש להמשיך זכות אבות. וזה שאמר רוב שלישית, שישראל שלהם זכות של שלשת אבות, זכור ורחם אף אם תמה זכות אבות, ע"י רבא יש להמשיך זכות. וי"ל אל תזניחנו כאות מי מרה... ע"פ גירסת הילקוט והעין יעקב ביומא פו: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלקיך", ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל, ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, שנאמר "הן שלח איש את אשתו התשוב אליו עוד ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'", ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור. ע"ש. ומבואר מזה דלר"י יש חילוק, דביחיד אם עושה תשובה אינו בבחינת "ושוב אלי", ובצבור גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, והוא בבחינת "ושוב אלי". ולכן אמר בר אבין שבהצטרף גודל הזכות של הצדיק ומנהיג הגדול להצבור, יהיה הכח של תשובה בבחינת "ושוב אלי", ואל תזניחנו כאות מי מרה.

(רבי דוד יונגרייז, אור דוד, ויקרא פרק כו, מד, עמ' טו)

תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה
23-24

המדרגה היותר גדולה אם האדם הולך אחרי ד'... וישראל והקב"ה נקראו איש ואשה ע"ד המליצה כידוע. ולכן יאמר תעינו מאחריך כאשה מבעלה, כי שבנו מאחריך תעינו וחטאנו. אבל אל תזניחנו כאות מי מרה, דהאשה סוטה נבדקת בהם, שאמרו: בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. וככה הקב"ה אמר על עצמו "ואשר הרעותי", ומתחרט על בריאת היצה"ר. וא"כ ע"ד מליצה נקרא כי אין האיש מנוקה מעוון, ולכן אל תזניחנו...
ויתכן עוד הכוונה... ע"פ דברי מהרי"ק בתשובה (שורש קסז) דאשה שזינתה תחת בעלה ברצון, והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר, דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה, כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באשה ומזנה תחתיו... ולזה אמר תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו כאות מי מרה דאשה נבדקת בהם, דהתם בעינן שתהא מתכוונת למעול מעל באישה, דאז אם שותת מים המאררים צבתה בטנה ונפלה יריכה, וכן אנחנו ישראל, דיש לנו עם הקב"ה דין אשה ובעלה, הנה תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אך אין כוונתינו למעול מעל בה' שהוא בעל לנו, לכן אל תזניחנו כאות מי מרה שאשה סוטה נבדקת בהם, דזהו דוקא אם כיוונה למעול מעל באישה, אבל אצלינו אין כוונתינו למעול בה' רק מפני דוחק וטרדת הפרנסה בגדנו.

(רבי אברהם אהרן יודלביץ, יד צר על איכה [בסוף ספרו דרש אב, על דברים], דף לא ע"ב ודף לו ע"א)

כה: ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה
25-26

וסיים (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא", שלא יהיה חס ושלום הם חילופם, וגם בהולדה יש פעמים חס ושלום כן, כברחל בלידת בנימין וברב חנין במועד קטן, על כן אמר שהם ימלאו ימיהם ושנותיהם הקצובים, וברכת ה' בנים, יזכו על ידי ד"את אימתי אשלח לפניך", שיזכו ליראת שמים, ו"כי כן יבורך גבר ירא ה'" בשכר פרי הבטן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ב)

ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה וכו' אסיקו ליה חנן על שמיה
25-26

מכאן נהגו אדם שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת קורין הבן על שם אביו.

(ספר האגודה, כאן)

ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה וכו' אסיקו ליה חנן על שמיה
25-26

ואם נולד הנער הנימול אחר מיתת אביו נהגו לקרוא לו שם אביו. ונ"ל דטעמא דמילתא הוא עפ"י מ"ש האר"י ז"ל [הובא בס' הנהגות אדם, דף מב ע"ב, ובמדרש תלפיות, מע' ג, ע' גלגולים, דף קכב ע"ד במהד' תרל"ה], כשהאדם חייב גלגול ומת ונולד לו בן אחר מיתתו הוא מתגלגל באותו הבן. וזה שנקרא אביי, על שם אביו שנתגלגל בו: נוטריקון אשר בך ירוחם יתום, ראשי תיבות אביי שהיה יתום, ע"כ. וכן נ"ל להביא ראיה ממה דאיתא בגמ' דמו"ק פ"ג בההיא עובדא דרב חנן שמת באותו היום שהיו לו למול את בנו ואסיקו ליה חנן על שמיה.

(רבי דוד זכות, זכר דוד, מאמר א, פרק פג, עמ' תרא)

ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה וכו' אסיקו ליה חנן על שמיה
25-26

בעין יעקב הגירסא: ההוא יומא דבעי למימהליה נח נפשיה... וראה במקור חסד לס' חסידים סי' תתשמ אות א [מנהגינו לקרות שם בישראל אחר שנימל].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים
28-29

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתחו עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים... הספד זה ראוי לאומרו על הסתלקותו של רבנו ומאורנו נשיא הרבנות הראשית רכב ישראל ופרשיו, מרן הגאון הגדול כמוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, לא רק מפני שנתבקש בישיבה של מעלה לפני זמנו, אלא מפני מעמדו הגדול, השפעתו המרובה ופעולותיו הגדולות שנקרא אליהן מרחם למלאותם בשעת מעבר מגלות לגאולה, וחשך שמשו בטרם השלים את פעולותיו, מפני שלא זכינו להן.
ההשגחה העליונה הדבקה בעם ישראל ושומרת הבטחתה הנאמנה שלא תשתכח תורה מישראל... מעמידה דור דור, תקופה ותקופה, גדולי הרוח אמיצי הלב ואבירי המחשבה אשר יעמדו בראש ההנהגה הרוחנית של האומה... כאלה היו נביאי האומה בשעתה, שעליהם נאמר "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיהו א)... וכאלה היו גם רבני הדור בכל התקופות הגדולות בתולדות עם ישראל. וכן מספרת האגדה על רבי יוחנן, זה האיש הגדול אשר האיר באור היהדות לדורו ולדורות עולם, וקראו עליו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (יומא פב)...
על אנשים כאלה, שהם שליחי ההשגחה העליונה לשמור מנורת היהדות בטהרתה, זיוה והדרה, ראוי לזמר עליהם במותם כי בא השמש בצהרים, כי מיתת הצדיקים וחכמי הדור בכלל היא בבחינת "וזרח השמש ובא השמש", טרם שקיעת שמש יום זה מתחילה לזרוח השמש של יום מחר, והשקיעה היא צורך זריחה, אבל שמש השוקעת בצהרים בלא עתה וזמנה בטרם מלאה תפקידה הנועד לה, אינה זורחת, ומי יודע מתי תזרח שמש דומה לה, וחסרונה ניכרת בכל מרירותה, והחשכתי לארץ ביום אור. וכן הוא הדבר בהסתלקותו של רבנו הגדול, נשיא אלקים בתוכנו.

(מכמני עוזיאל, מאמר נ, עמ' שנג-שנד)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים
28-29

יעוין בבבא מציעא פד, א, דשופריה דר' יוחנן מעין שופריה דאדה"ר שהיה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה (ויקרא רבה פרשה כה). וכן הבהיק זוהר גופו של ר' יוחנן, עי' ברכות ה ע"ב: גליא לדרעיה ונפל נהורא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו
28-30

היינו שהשמש וצבא השמים המה רוצים לעשות רצון בוראם בחשק בלתי מוגבל, רק שה' יתברך מעכבם בכוח המושך, וידוע לתוכנים... והנה יאשיה היה בעצמו הגורם למיתתו, וכן ר' יוחנן, כמפורש במלכים (ב' כג, כט) ובבבא מציעא פרק הפועלים (פד ע"א), כי ה' יתברך הסיר כח המעכב, ועשה סיבות אשר המה הגורמים לזה. וזהו "והבאתי השמש בצהרים", שהשמש רצה מצד עצמותה, רק שה' יתברך הסיר המעכבים.

(משך חכמה בראשית נ, י)

כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו

[קשה, הרי נאמר בבבא מציעא פד ע"א שר' יוחנן השתגע ולכן ביקשו רחמים שימות, א"כ מדוע הספידו אותו, הרי הם ביקשו שימות והתקבלה תפילתם?
"כיום בא השמש בצהרים" הוא בצדיק שמת בעוון הדור, שהוא כמו שמש ששוקעת בצהריים בעודו בתוקף זהרו, ואינו טבעי, כי מיתתו אינה טבעית אלא בהשגחה. וכמו ששמש שבא בצהרים נשאר במעלתו הקודמת, ומפיץ אור כבתחילה, אלא שענן מכסה אותו או שיש עליו ליקוי בגלל כיסוי הירח, כך צדיק שמת בעוון הדור יקבל שכר על המצוות היה יכול לעשות אילו נשאר בחיים, וגם במיתתו נחשב כחי אלא הוא נסתר מאיתנו.
אם צדיק מת בעוון עצמו, שזו מיתת עונש, יש מקום להתפלל שלא ימות, אולי ה' ירחם עליו, ולא יעניש אותו. אבל צדיק שמת בעוון הדור, אינו כעונש אלא כרפואה, כרופא שקוטע אבר שאם לא יקטע אותו, האדם ימות, ובזה לא מועילה תפילה, כי זה דווקא לטובת העם שהצדיק ימות, כמו שלא יועילו תחנונים לרופא שלא יקטע, כי זה לטובת האדם. לכן אם רואים שמתפללים הרבה שלא ימות הצדיק מחוליו והתפילות לא הועילו, סימן הוא שהוא מת בעוון הדור, כרפואה.
אצל יאשיהו נאמר (דברי הימים ב' פרק לה פסוק כג) "ויורו היורים למלך יאשיהו", ופירושו שכל החצים נפלו על יאשיהו ולא נפל שום חץ על אחרים, וזה הוכחה שמת בהשגחה, כי הוא מת בעוון הדור. לכן נאמר עליו "והבאתי השמש בצהרים". וכן אצל ר' יוחנן, התפללו שיתרפא מחוליו, ולא הועילה תפילתם, וזה הוכחה שמת בעוון הדור, ולכן נאמר עליו שבא השמש בצהרים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ב ע"א, ג ע"ב, ד ע"א-ע"ב) לטקסט

קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים וכו' והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
29-30

ובזה תובן הקושיא שיש, במה שדרשו ובא שמש בצהרים, זהו יומו של יאשיה המלך, וגבי מיתת אחז פירש רש"י נמי [ישעיהו לח, ח] ששקעה השמש שלא בעונתה, ונתקצר היום עשר שעות, וא"כ מקרה אחד לעובר ואינו עובר חס ושלום.
אמנם ידוע כי כל תנועת הגלגלים המה בקול ושיר, כדדרשינן במדרש [ילק"ש ח"ב רמז כב] שאמר יהושע לחמה דום, שכשהיא הולכת אומרת שירה, ואמרה מי יאמר שירה במקומי, אמר יהושע אני אומר. והיינו כי ע"י שירה יכולים להתדבק בשפעת שכינה, ועי"כ יכולת בידם לקבל שפע. וכל כוחות רוחנים, אפילו הממונים על עופות מחצבים ודוממים, אין להם יכולת לקבל שפע ולהשפיע כי אם בשירה, וזהו פרק שירה של כל עופות וכדומה, וכ"כ האר"י ז"ל ובעל חסד לאברהם להדיא, וכאשר יחדלו לומר, אין להם יכולת להתדבק כ"כ. וזהו קול של תנועת גלגלים אפילו חכמי יונים מודים, עד שאמרו בשם פיטאגראס שאמר בהיות אויר צלול והארץ שקטה מהומים, שומע קול תנועת הגלגל. אבל עכ"פ הכל תלוי בשירה. וידוע במות "ואבוד רשעים רינה", לעומת זה במות צדיק ח"ו לשורר לפני ה' [ישעיה כב, יב]: "ויקרא ה' צבאות לבכי", וקשה סילוקן יותר מחורבן בית המקדש [ילק"ש ה"ב רמז תל"ו], וכן באיבוד רשעים מוסיפים כח בפמליא של ה', ולהיפך במות צדיקים מתישים כחו.
ולכך במות אחז שהיתה החמה יכולה לשורר בכפליים על אבוד רשעים והיתה מוספת כח, אם כן כחה עז לרוץ מהר לצד מערב להשתחוות נוכח פני ה', ולכך רצתה מהר בגלגלה, וכן כל כוכבים, עד שנתקצר היום לרוב מרוצת הגלגלים. אבל בהריגת יאשיה היה להיפך, כי בהריגתו לא היה סיפק ביד השמש לומר שירה, וגם תש כחה, לכך כשהיא היתה באמצע היום כשנהרג, לא היתה יכולה לזוז ולילך לצד מערב, כי תש כחה להתקרב לשכינה, וגם אין בידה לשיר באבל הזה, ואנה תלך להתדבק בשכינה בלי שירה, ולכך נשארה עומדת נסתרה בנרתיק שלה, שיש לחמה נרתיק מסתתרת בו, והוא עובר גלגל שלו, וזהו בא שמש בצהרים, שעומדת באמצע רקיע בלי נטיה.
ואפשר לומר עוד סמוכים לזה, דבפרק חלק (דף צא ע"ב) פרכינן למה שוקעת במערב, ליתן שלום לקונה, ותיתי באמצע רקיע, ומשני הגמרא: משום פועלים ומשום עוברי דרכים. ומדנקט תרווייהו ש"מ דמשום חד לא הוי שוקעת במערב. וא"כ בתלמיד חכם שמת, הכל בטלים מן מלאכה בלאו הכי, ואם כן לא שייך משום פועלים, ולכך בא שמש בצהרים. וזהו מאמר ירמיה "איכה יועם זהב" [איכה ד, א], כי נודע - וכמ"ש מהרש"א - כי זהב מכח חמה, ואמר איכה כהה הזהב ונשתנה מראה של כתם הטוב, ואמר שהיה בעבור שנהרג יאשיה, כמאמרם "אבני קודש תשתפכנה בראש כל חוצות", ודרשו חז"ל על דמו של יאשיה. ואם כן בא השמש בצהרים ופסק כח של חמה, ולא היה כח לגמור הזהב והכתם על תכליתו ובצבעו, ולכך "יועם הזהב" ונשנה כתם, כי בעו"ה ע"י סיבה מקרית זהב מלא סיגים, כי לא נזדכך כראוי ע"י חמה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

כה: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים וכו' והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
29-30

ואמרו במדרש רבה [בראשית רבה צו, ה]: "ויקרבו ימי יעקב" - אמר הקב"ה ליעקב, היום קובל עליך אתה חי ולא אתה מת... דיום שמת בו צדיק הוא יום יללה, ואמרו ובא השמש בצהרים, הוא יומו של יאשיה המלך. וביום שמת רשע, הוא יום חדוה, "באבוד רשעים רנה". והנה רבקה אומרת [בראשית כז, מה]: "למה אשכל גם שניכם ביום אחד", שעשו ויעקב ימותו ביום אחד. ואתי שפיר דהיום קובל על יעקב שימות, דאם הוא ימות אף עשו ימות, וזהו ליום ההוא חדוה, מה שאין כן כל זמן שהוא חי אף עשו יחיה, רק קשה מה תועלת יש אם ימות עשו, גם יעקב ימות, ויצא שכרו בהפסדו. ולזה קאמר דזה אינו, אתה, דאף דנראה כמת, מכל מקום אתה חי ולא מת, וא"כ אין כאן יללה ליום, מה שאין כן במות עשו, יום חדוה, ולכך היום קובל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים וכו' והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
29-30

נקדים במ"ש בסנהדרין [דף צו ע"א]... כד מית אחז נתקצר היום עשר שעות, וכד חלש חזקיה נתוספו אלו עשר שעות... יש להבין במה שאמרו "והבאתי השמש בצהרים", זהו יומו של יאשיהו הצדיק. והרי קרה יותר מזה למיתת אחז הרשע, שירדה השמש קודם חצות, כאשר זרחה רק ב' שעות... יובן כי מ"ש חז"ל [ב"ב טז ע"א] והטבעים גם כן, כי קודם חצות היום דיש נייחא להחולי, ולמול זה אחר חצות היום יחליש ויגבר החולי למאוד. והטעם כתבו חכמי חן, כי על החמה ממונים מלאכים המנהיגים אותה, וכל פעולת החמה על ידיהן וכל שעה ושעה מלאכים אחרים ומתחלפים, והן י"ב כתות ביום וי"ב כתות בלילה... וקודם חצות מלאכי החמה מלאכי רחמים, ולאחר חצות מלאכי דין, ולכך קודם חצות נייחא לעולם, כי בשפעתם רחמים גמורים, אבל אחר חצות היום מנהיגי חמה מלאכי דין, לית נייחא... ובזה תבין כי במות אחז הרשע נתקצר היום משעות רחמים, שהם רוב השעות מן קודם חצות נתקצרו, ובא לילה שהוא דין גמור. אבל במות צדיק באה השמש בצהרים, כי עד חצות היום ששמשו מלאכי רחמים האירו, אבל אחר חצות ששמשו מלאכי דין, באה השמש לבל ישלטו במות הצדיק, כי מפני רעה נאסף הצדיק ובחבורתו נרפא לנו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו

[בפסוק אח"כ כתוב "ושמתיה כאבל יחיד", ופירש רש"י: כאב שמתאבל על בן יחיד. בהמשך הפסוק כתוב "והחשכתי לארץ ביום אור". יש להסביר את הכפילות, "והבאתי השמש בצהרים" - הנפטר עצמו שמת צעיר, "והחשכתי לארץ ביום אור" - צער אביו שהוא צער שנמשך לעולם. ונאמר בב"ב קטז שמי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה. וזוהר בראשית מח ע"א אומר שמי שאין לו בן לא דבק בשם הקדוש. וזוהר לך לך צ ע"א אומר שמי שאין לו בן לא יזכה להיכנס לפרגוד. גם לענין יאשיהו, יש שני סוגי מרירות, "והבאתי השמש בצהרים" - שיאשיהו נהרג לפני זמנו, בן ל"ט שנים, "והחשכתי לארץ ביום אור" - צערם של ישראל שחסו בצילו, וסמכו עליו כ"משיח ה'".]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' ריד, קונטרס זכרון יואל) לטקסט

והבאתי השמש בצהרים וכו' זה יומו של יאשיהו
30

יש לדקדק, למה אמרו זה יומו של יאשיהו, ולא אמרו "זו מיתתו או הריגתו של יאשיהו"? אבל חז"ל הדגישו בזה כי האסון קרה ביום ולא ביום רגיל, אלא "ביום אור", וכן הוא במקרא: "והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור", מכלל שהי' שמש צהרים ואור ליהודים, היינו שבמשך ל"א שנה היתה תקופה מזהירה, שהמלך יאשיהו שמלך אז ביהודה הלך בדרך ה', ואחרי המלכים שהיו לפניו והחטיאו את ישראל בע"ז ובבל התועבות אשר שנא ה', בא המלך החסיד הזה ועקר ע"ז מארצנו הקדושה... ונאמר עליו שהלך בדרך ה' לא סר ימין ושמאל... תקופה מזהירה כזאת... באמת היתה דומה ל"שמש בצהרים", והיה יום אור ליהודים. וכשנהרג המלך יאשייהו מחרבו של פרעה נכה (מפני שהדור לא שב כ"כ אל ה', תענית כד), המשיל הכתוב את הריגתו ואת האסון שקרה לארץ הקודש לביאת השמש בצהרים, "והחשכתי לארץ ביום אור", וחז"ל דרשו זה יומו של יאשיהו, שהיה אז יום אור, שהאיר יאשיהו לארץ ולדרים עליה באור התורה, ופתאום שקעה עליהם.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לא עמ' קסד-קסה)

כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה

[יש מי שמגיע לעיר, ולוקח זמן עד שהוא גדל בתורה, אבל אח"כ נהנים ממנו מגדולתו בתורה. ויש שהוא עובר לעיר אחרת, ומיד נהנים ממנו. ויש שהוא עובר לעיר שלישית ומיד נפטר, כך שלא רק שלא נהנו ממנו אלא אף הצטערו במיתתו. כך היה עם ר' זירא שגדל בבל ועלה לא"י וחי שם את רוב שנותיו, ואח"כ בא לטבריה (רקת) אבל מת מיד, ולא נהנו ממנו. וזה מה שאמר הספדן: "ארץ שנער הרה וילדה" - בבל היה לה צער הריון, אבל נהנו אח"כ מלידת האיש שהיה גדול בתורה. "ארץ צבי גידלה שעשועיה" - כל הזמן שהיה שם, נהנו ממנו. אבל טבריה לא נהנתנה ממנו, כי נפטר מיד כשהגיע לשם. "אבדה כלי חמדתה" - טבריה חשבה שיהיה ר' זירא לכלי חמדה, ובמקום זה אבד לה בפתאומיות.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 78) לטקסט

ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
34-35

רצונו לומר, כי אם הצדיק מת מתוך זקנה ומחלישות, מתחילה מרגישים ההפסד מהתועליות ממנו הרחוקים, וכשנחלש יותר גם כן הקרובים, וכשמת, גם מעירו. אבל אם מת פתאום, אז עדיין שמעתתיה מבדרן בעלמא, רק הקרובים מרגישים תיכף. וזה שאמר "אוי נא לה" - פירוש שבטבריא מרגישים תיכף ההעדר, ולענין התועלת היו המאוחרים, כמו שכתב 'ארץ שנער הרה וילדה' וכו'.

(משך חכמה בראשית נ, י)

ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
34-35

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ו ע"א]

אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
35

ואיתא בגמרא מו"ק: כי נח נפשיה דר' זירא, פתח עליה ההוא ספדנא: ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי שעשועיה גדלה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. הנה מה חידש לנו הספדן באורין תליתאי הזה? היה לו לאמר: אוי לרקת כי אבדה כו'? אך דבר חכמה הודיע הספדן, דלא נאמר דאנו צריכין לבכות על העדר הצדיק מה שאירע רע להצדיק, שמת מן העולם ונשאר כל יגיעו עלי חלדו, וא"כ צריכין כולם כאחד לבכות כהורו ומגדלו ומקום שמת. אבל באמת על הצדיק אין לבכות, רק עלינו, שעזב אותנו לאנחה. ואנו אשמים שבעונינו נלקח ממנו, וא"כ הבכי רק לעיר שמת, כי המה בעונם אבדו את הצדיק (הערה: ובזה נוכל לפרש הפסוק בויחי [נ, יא]: "וירא יושב הארץ ויאמרו אבל כבד זה למצרים" - זה היה כונתם, אשר הבכי לא מחמת העונש אשר נענש הצדיק כי חשכה שמשו, וא"כ כל העולם כולו צריכין לבכות על העדר הצדיק, אבל באמת כי הצדיק נסע למנוחתו, והצדיק שאבד מהדור בעוונם, והנה כי כן האבל למצרים), כמאמר הפסוק: "בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגודדו" [דברים יד, א], ופירש האלשיך: למשל אם ב' חבירים שהיו ביחד ונפרדו זה מזה, ואחד יש לו אב עשיר מאד, ונוסע לאביו, אינו בוכה כלל בהפרדו מחבירו, מדוע? כי יסע לאביו העשיר. לזה אמר: אתם בני ישראל בני אל חי, אין לכם לבכות על מת, מדוע? כי תסעו לאביכם עשיר, אבל הבכי רק על הנותרים שנשארו בלי מגין עליהם. וזהו שאמר במליצתו: אוי נא לה אמרה רקת, הרע רק על רקת, כי היא אבדה כלי חמדתה כנ"ל.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מא במהד' תשס"ח)

אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה
35

ראיתי נדפס בס' עמק הבכא [וילנא תקצ"ו עמ' 31] בשם הגאון ר' אבלי מווילנא ז"ל, הגמרא דמו"ק: אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה, ופירש הגאון הגמרא, ד"נא" לשון עתה, אף כי "וזרח השמש ובא השמש" [קהלת א, ה; יומא לח ע"ב], ויהיה צדיק במקומו, אבל לעת עתה אין במקומו. לזה "אוי נא לה", כלומר עתה אוי לה "כי אבדה כלי חמדתה", כי עדן לא נולד צדיק כמוהו.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מה במהד' תשס"ח)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

בגמרא אמרינן: כשמת רבי אבהו [אחיתו] עמודי דקיסרי מיא, ופירש רש"י: דמעה. והכוונה, כי על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב). ואמר זה למליצה, כי לפעמים יש צדיק אשר עוסק רק בתורה ומרבה ישיבות, ועל מיתתו ראוי לומר ספדי התורה כי חוללה תפארתך (מלשון סדר תיקון חצות קינה ה), ורק עמוד התורה יש לבכות על זה. ויש צדיק אשר כל עסקו הוא רק בגמילות חסדים, ובמיתתו אין מתעורר להחזיק בזה, ועל זה יש לומר שעמוד זה של גמילות חסדים בוכה על מיתתו. וכן יש צדיק המעורר לעבודת הבורא יתברך וליראתו, המוכיח תדיר להעם, ובמיתתו יש לומר במליצה שעמוד העבודה בכה עליו. וכשמת רבי אבהו שהי' שר התורה ועשיר גדול (רש"י שבת קיט ע"א) וצדיק גדול, והי' כח בידו לכוף העשירים לצדקה [ועבודת] ויראת ה', ממילא במותו בא קילקול לכל העמודים, ואמר על דרך המליצה שכל העמודים בכו.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על שני חכמי הדור, עמ' תכח-תכט)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

...כמו שאמרו על ר' אבהו: שפעו כל עמודי דקסרי מיא, ובוודאי לא עשה רחמנא ניסא למגנא, רק הוא על דרך מליצה, כי על שלשה עמודים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), שעבודה זו תפלה (רבינו יונה שם). וכשרוצה לומר שהסמיכה שסמכו עליו נתקלקל, נאמר "וכל ברכים תלכנה מים" (יחזקאל ז, יז), היינו שימס ויהיו למים (רד"ק שם). ורבי אבהו היה חשוב בקיסרי, והיה עמוד גדול לסמוך עליו, וכשמת נתבטלו כל הסמיכות, ולא נשאר עמוד לסמוך עליו.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמה)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

הכוונה... פתח עליו האי ספדנא אחיתי עמודי דקסרי מיא וכו'. וכן הלאה, כלהון פתיחות להספדנים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא
35-36

[עי' לקט ביאורי אגדות לקמן כח ע"א בשם אלשיך ויקרא טז]

דרבי יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא
37

גדול הדור הוא כשמש שמכהה בקרני אורו שאר הת"ח שבסביבתו, אך אחר הסתלקותו יתראו הכוכבים הקטנים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)


כו ע"א

כו. ואלו קרעין שאין מתאחין

"ימחאו כף" - משמעו לשון התחברות, כמו אלו קרעים שאין מאחין, והכוונה, אפילו מדריגות התחתונים, ימחאו ויתחברו יחדיו ידבקו אל מדריגה יותר עליונה.

(רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר, אור המאיר, פרשת האזינו)

ואלו קרעין שאין מתאחין הקורע על וכו' אב בית דין
1-3

"ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה" וגו' - פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל "על כל העדה יקצוף" אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין, שחייבין לקרוע עליו כל ישראל. ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן, חייבים כל ישראל לקרוע עליהם.

(אור החיים, ויקרא פרק י, ו)

ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים וכו' ורמינהו וכו' וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה לא קשיא הא דפגע במקדש ברישא הא דפגע בירושלים ברישא
4-48

סדר הברייתא תמוה, דכיון שהתחיל מלמטה, ערי יהודה, היה צריך להמשיך בירושלים שהיא החשובה שבהן, ולהזכיר אחר כך את המקדש שהוא החשוב ביותר, ומדוע אפוא הקדים מקדש לירושלים? וכן מה שאמרו בגמרא שאם פגע בירושלים ברישא, הריהו קורע שתי קריעות נפרדות - על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה, ואילו אם פגע מקדש ברישא אמנם אינו צריך לקרוע במיוחד על ירושלים, אולם חייב הוא בתוספת קריעה - צריך להבין טעמו של דבר. דהנה מובן לנו טעמה של ההלכה שאם פגע בירושלים ברישא שחוזר וקורע על המקדש בפני עצמו, דהקריעה על הפחות חמור אינה הפוטרת מן הקריעה על היותר חמור. אכן סברת אם פגע במקדש ברישא מוסיף על ירושלים (רק תוספת גרידא) צריכה הסבר, כי אמנם מה שאינו חייב לקרוע קריעה גמורה, הרי הטעם הוא מפני שכבר קרע על היותר חמור, אלא שמאותו טעם עצמו היה לנו לפוטרו אפילו מתוספת קריעה, כשם שאם קרע על ירושלים שוב אינו קורע על שאר ערי יהודה, כיון שהקריעה על ה"חשובה שבהן" פטרתו מלהמשיך ולקרוע על ערי יהודה האחרות, ואם כן תוספת זו מה טיבה?
ונראה, כי צער החורבן שהוא הגורם לחיוב קריעה, כולל בתוכו שני ענינים: חורבן המלכות וחורבן הקודש. והנה "ערי יהודה בחורבנן" זהו חורבן המלכות והשלטון, כהסברו של הגר"י משקלוב [פאת השולחן, הל' א"י סי' ג ס"ק א], שיהודה היתה עיקר המלכות בישראל ("לא יסור שבט מיהודה" - לא יעדי עביד שלטון מדבית יהודה). ו"המקדש בחורבנו" היינו חורבן הקודש. ברם מיוחדת היא ירושלים עיר הקודש, שהיו בה שני הצדדים גם יחד, גם מלכות וגם קדושה - "מקדש מלך עיר מלוכה".
ומעתה מובן סדר הברייתא. התנא נוקט מקודם את שני העניינים: ערי יהודה (מלכות) ומקדש (קדושה), ואחר כך הוא מעלה את ירושלים, ששניהם בה (קדושה ומלכות). ומובן עתה הטעם, שגם אם פגע במקדש ברישא אין זה פוטר אותו מלקרוע על ירושלים, כיון שבקריעה על המקדש נכלל אמנם צד הקודש שבירושלים, אולם לא נכלל עדיין צד המלכות שבירושלים, על השלטון שאיננו, ולכן מוסיף על ירושלים המסמלת גם את המלכות, את השלטון.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 199)

אליהו חי הוא
16-17

אחר שהחסרון היותר גדול והיותר מפורסם הנמצא במין האנושי הוא פגע המָוְתה לאנשיו, וכבר נמצאו אנשי מופת ניצולו ממנה מפני גודל זכותן, כמו שהיה הענין מבואר באליהו זצ"ל בהילקח אותו בסערה השמים... ומצאנו ראינו כי משה אדוננו, רבן של נביאים וחסידים ואנשי השם אשר מעולם כולם, לא נעשה עמו יקר וגדולה זו, אבל נאמר בפירוש "וימת שם משה עבד ה' ויקבר אותו בגי", שיֵראה שמת ונקבר כאחד האדם. הנה באמת לא ימלט הענין משנאמר שזה שקרה לאליהו ז"ל ולזולתו בזה לא היתה מעלה או שלא היה זכות ומעלתו של משה שוה למעלתם. וזה וזה ממה שימאנהו השכל מיאון חזק...
אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרות אנשי מופת כמו שאמרנו, שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו עירוב וקישור, אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם, אבל לא ניצולו מנטייה מה במדה מהמדות ותכונה מהתכונות. ואנשים כאלה בשעת הפרדתם, אם לא גברה יד חומרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשונים, הנה גם כן לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החומר ולהתפשטה ממנו לגמרי, אבל יישארו עדיין ענינים קלים וחלושים ממנו, וידבקו עם הנפש ויעלו עמה, ותשב שם במחיצה ידועה עד שתתפשט שם ממנה הפשטה גמורה, שא"א באופן אחר, כמו שכתב הרד"ק ז"ל בכאן, שבגלגל האש נשרפו בגדים של אליהו ז"ל וכלה בשרו ועצמו, והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה, אשר נעשתה בו ההפרדה השלימ' הטהור' עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי, והעפר על הארץ כשהיה מבלי שום התאחזות לנשמה עמו. והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא, הנה באמת הגוף הנפרד מזה החבור אין בו צד טומאה, כי נתקיים בו "וישוב העפר על הארץ כשהיה", ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה...
עם שהוא [משה] מכלל המורכבים, הנה הפרדתו היתה שלמה, באופן שהאל ית' הוא לבדו המתעסק בה, והוא הבין דרכה וידע את מקומה כי הוא יתעלה בכבודו ובעצמו גנזו מבלי שהיתה שם צד טומאה והביא נשמתו לחיי העולם הבא. והוא מ"ש "ויקבור אותו בגי". וזו חבה יתירה נודעת לו למשה רבינו על כל אשר היו לפניו ולאחריו. וכבר היה האל ית' עם משה ואליהו ע"ה בזה הענין כמלך שהיו לו באחת הפרזות שני אוהבים חולאים נוטים למות, האחד ציווה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו, והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו. למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר? את השני, כי באמת כאשר היתה מיתתו הפרדה נפלאה על פי ה' כמו שאמרנו, כן היה ענין קבורתו דבר נפלא אשר לא נודע עד היום ההוא טעם הקבורה האמתי....
וכבר דיבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה, והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין "הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה" (יחזקאל כד), וכמוהו "כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה), כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל אליהו לא מת, רצו שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו, דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות, שכן אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב יז ע"א) וזולתם. והנה לפי זה הפי' בטל זה המחלוקת, אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי, שאם כן מאי שנא אלו? והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים. ועל כל פנים יש להודות כי הנה אליהו ז"ל נתאוה למקום פטירתו של משה רבו, כי המקום אשר שלחו ה' להעלותו בסערה השמים שם חלקת מחוקק ספון, כמו שכתבנו על ענין אותו שליחות לצורך הנבואה בפרשת הסנה שער לה. וזו ראיה עצומה למעלתו עליו בלי ספק.

(עקידת יצחק, דברים, שער קה, עמ' רעה-רפ במהד' תשע"ו)

אליהו חי הוא
16-17

נאמר על אליהו הנביא, שלא טעם טעם מיתה, ואם כן מדרגתו היא מדרגה על אנושית. האישיות הזאת, המתוארת עם "אֵזור עור אָזור במתניה", היא אישיות על נורמלית, רוחנית, כלל ישראלית. לכן רבים המדרשים שמספרים על גילוי אליהו. אליהו הנביא, בהיקפו הכלל ישראלי, העל חומרי, שייך לפגישה רוחנית עם כוחות רוחניים במשך כל הדורות בישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 334)

שאול זה נשיא יהונתן זה אב בית דין על עם ה' ועל בית ישראל אלו שמועות הרעות
22-23

"על שאול ועל יהונתן בנו, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בֶחרב" - מפלה לאומית! דוד נתקף בהלם, והוא קורע את בגדיו על שלשה דברים: על מות שאול שהוא המלך והנשיא של הסנהדרין; ועל יהונתן שהוא אב ב"ד; ועל השמועה המחרידה שרוב העם נפל במלחמה. אמרו חז"ל: "...'שאול' - זה נשיא; 'יהונתן' - זה אב"ד; 'על עם ה' ועל בית ישראל' - אלו שמועות הרעות"... הרמב"ם (הל' אבל ט, ו) פירש שמדובר שנפל רוב הציבור שהיה במקום. אבל הרמב"ן (תורת האדם עמ' סז) סובר שקורעים דוקא כאשר רוב הציבור התקבץ למלחמה וניגף לפני האויב, גם אם רק מיעוטם נפל ממש. וכן פסקו בטור ובשו"ע (יו"ד סי' שמ, לו).
המכה הלאומית כל כך גדולה עד שלא רק שקורעים, אלא שדוד גוזר שיספדו ויצומו כל היום עד הערב. וכתוב (פסוק יא): "ויחזק דוד... וגם כל האנשים...", משום שבתחילה לא ידעו אנשי דוד אם יש מקום לקרוע כאן על שאול מכיון שהוא היה רודף, שרדף את דוד; ואולי כבר איבד את מלכותו ודוד היה באמת המלך; ועוד, שאולי הוא כבר לא היה ראוי להיות הנשיא מכיון שחטא חטאים חמורים. אבל כאשר ראו שדוד קרע, גם הם עשו כך. והנה, לא כתוב "ויאחז" אלא "ויחזק", והיא ה"מדה כנגד מדה" האחרונה, שהרי קריעת מלכות שאול התחילה באופן סמלי בכתוב (שמואל א טו, כז): "ויַחֲזֵק בכנף מעילו ויקָרַע", ועתה, מלכותו נקרעה ממנו; הוא ובניו מתים; ועם ישראל הוכה מכה לאומית, ועל זה קורע דוד את בגדיו...
כתוב גם "על עם ה'" וגם "ועל בית ישראל". והכוונה ברורה: שלכל מכה - בין ליהודי יחיד כיהודי, ובין לעם ישראל - יש שתי משמעויות. הראשונה היא המכה גופה ליהודי או לעם, שהיא צרה כשלעצמה; והשניה היא, שכל כשלון ובזיון של בית ישראל הוא גם כשלון ובזיון כביכול להקב"ה, שהרי עם ישראל הוא עם ה', וחילול ישראל הוא חילול השם. וזאת כוונת הפסוק כאן: "על עם ה'" - על חילול שמו של הקב"ה. והסיבה שקורעים על צרת רוב הציבור ושאסור לאחות את הקרע, היא משום חילול השם, שהרי צריכים לקרוע גם על ברכת השם (מו"ק שם) קריעה שאינה מתאחה לעולם. וכן צריכים לקרוע על אב ואם, שהרי כבודם הוא ככבוד ה', והם שותפים בבן ביחד עם ה', וא"כ גם כאן יש כעין חילול. "ועל בית ישראל" - על הצרה והסבל שנגרמו לעם ישראל גופו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל ב', פרק א, יב, עמ' רט-רי)

יהונתן זה אב בית דין
22-23

דוד שאל מיהונתן שהי' אב ב"ד, אי כבוד המלך לסעוד על שולחנו בראש חודש עדיף או כבוד אביו שהוא זבח משפחה שהוא כבוד אביו, ויהונתן נתן לו רשות כי האי עשה והאי עשה ואיזה מהם שירצה יעשה...
ליישב מה שאמר "ושלשת", וכי ידע יהונתן שיהי' חודש ב' ימים? אם יבואו העדים ביום ראשון לא יהי' אלא יום אחד. וצריך לומר הרי יהונתן אב ב"ד היה, ו"אתם" - אפי' מזידים (ר"ה כג ע"א), ע"כ איים על העדים שלא יתקבלו ועיבר החדש, וצרכי של דוד הוא כמו צרכי למי שהציבור צריכים לו, שדינו כמו רבים שמעברים בשבילם.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית, הפטרת מחר חודש)

אמר להו מה כתיב ביה איכה ישבה בדד אמר להו אנא מלכא
33

למראה עינינו היה כאן שני עניני מכות, דהיינו סוג הא' מה שנוגע לגוף כמו דם כנים ושחין וכדומה, והב' המכות הנוגעים לממון כמו דבר ארבה וכדומה. והנה המכות הנוגעים להגוף היו יותר נוגעים לפרעה בעצמו כמ"ש [שמואל ב' יח, ג] "ואם ימותו חציינו לא ישימו אלינו לב", כי כשהמלך נוקף אצבעו, יותר כואב לו משאם ימותו הרבה במדינה שלו, כי בו תלוי כל המדינה. ואותן המכות הנוגעין לממון היו מריעים יותר למצרים כי המלך עושר וכבוד לפניו, וכמ"ש אצל יהויקים כשקראו לפניו מגלת קינות אמר אנא מלכא אנא. ובאמת הוצרכו שני סוגי מכות הנ"ל, כי בודאי עיקר העונש היה על פרעה שהוא התחיל בעבירה… ולכן הלקה בעונש הגוף. אמנם בזה לא היה נתקדש שם שמים כל כך… והקב"ה היה רוצה להתוודע ולהגלות כי מלכותו בכל משלה, ע"כ הוצרך ג"כ להכות במכות הנוגעים למצרים.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, פרשת בא)

אמר להו מה כתיב ביה איכה ישבה בדד אמר להו אנא מלכא וכו' היו צריה לראש אמר להו מאן אמרה כי ה' הוגה על רב פשעיה מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש
33-35

ויש לתמוה, כי דבר זה בלתי מובן, בקראו כי ירושלים תשב בדד כאלמנה, והיתה למס, וגלתה יהודה מעוני, ודרכי ציון יהיו אבילות וכהנה, יהיה מתנשא הוא בלבו לומר אני אמלוך - מלך כזה מה טיבו בנאות מדבר, שועלים הלכו בו בעו"ה? ואין מלך בלא עם. וגם מה שאל מי אמר, וירמיה השיבו ה' הוגה, השאלה והתשובה תמוהות, פשיטא, כל דברי ירמיה מפי ה', ולא ענה מלבו כלל. וקדירת אזכרות לשרפן באש פשיטא אין לה מובן, כי נלחם לחלל שמו הגדול והקדוש.
אמנם יובן... במה דאמרינן [בראשית רבה נג, ד] שזה שאומר הקב"ה בעצמו חוזר היינו לרע, אבל לטוב אינו חוזר, כי לא יחזור ה' מיעוד הטוב... והנה כל מה שאבותינו בארץ ישראל לא האמינו בדברי הנביאים המתנבאים בשוממות הארץ, ואמרו "לא תבא עלינו רעה", הוא שחשבו כי ה' אל רחום וחנון ארך אפים חומל ישראל למאוד, ואפילו בעת כעסו לא שוכח רחמיו, ולכך אף שדיבר לעשות רעה, כאשר יגיע העת לעשות, יחמול על עמו וינחם על הרעה. וזו היתה תכלית טעותם. ולכך כשירמיה אמר לו כל פסוקי איכה, לא חרד, ואמר מלכא אנא, כי לא תקרה הרעה אשר ניבא, כי יינחם ה' ויחמול על עמו. אבל כששמע "היו צריה לראש", היינו כי אמלאה זו חריבה זו, וכשאנו יורדים הצרים עולים, ואם כן זהו לטובתם, ובזה אין דבר ה' חוזר, כי אין דובר דיבור לטובה ויחזור בו ויוציא דבריו לבטלה חס ושלום. רק ידוע דעת הרמב"ן שהוא רק דבר ה' בפועל, אבל ע"י רוח הקדש וכדומה יש חזרה. ולכך שאל מי אמרה, אמר כי ה' אמרה, וכשומעו כי יצא מפי ה' לטוב לעמים צרי ישראל, א"כ ליתנוהו בחזרה, והרי הרעה לפניו, ובזה נתמלא כעס וחימה...
ומה שקדר אזכרות ושרף באש, הוא שטען טענת משה, כי שמך נקרא עליהם "ומה תעשה לשמך הגדול", וכן טען דניאל [דניאל ט, יט]: "כי שמך נקרא על עירך ועל עמך", ושם ה' נקרא על בית המקדש, כדכתיב [דברי הימים ב' ו, לג]: "הבית אשר שמו ה' נקרא עליו", א"כ בשרוף הבית באש, אף שמו כביכול כאילו וכו'. וזהו מטענת יהויקים, איך אפשר לשרוף בית ה'? ולזה קדר האזכרות ושרפן באש, להורות כי שריפת בית המקדש אינה נוגעת לו, רק לכבוד ה' אשר שמו הגדול נקרא עליו וא"ש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

אמר להו מה כתיב ביה איכה ישבה בדד אמר להו אנא מלכא וכו' היו צריה לראש אמר להו מאן אמרה כי ה' הוגה על רב פשעיה מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש
33-35

"[הנה אנכי הורג] את בנך בכרך" - שהוא המסייע בעניני מלוכה, והיה בזה המאמר לפרעה סכנה גדולה יותר מכל המכות שלא נגעו בעצם המלוכה, רק עונשי המדינה... משא"כ כשאמר לו "הנה אנכי הורג את בנך בכרך", היה לו להתפעל ולעשות כל האפשר איזה רע למשה. כמו שמצינו ביהויקים המלך, כשקרא לפניו "איכה ישבה בדד" אמר אנא מלכא וכן עוד, וכשהגיע לפסוק "היו צריה לראש" ונגע בזה למלכותו, יצא מן הגדר ושרף המגילה וביקש להרוג את הנביא, אף על גב שידע כי דבר ה' הוא. כך כל המכות שהרעו לפרעה, לא היה בהם להוציא את פרעה מן הגדר שהיה גדור לבלי ליגע במשה, מחמת שיודע כי דבר ה' בפיו, אבל באותו מאמר היה בכח להוציאו מן הגדר ולשלוח יד במשה. וא"כ היה למשה לירא להגיד לפרעה כזאת, אבל בשכר הבטחון שהיה למשה בלכתו לשוב מצרימה, זכה לחוזק הלב שלא יירא מפרעה משום דבר.

(העמק דבר, שמות ד, כג)

אמר להו מאן אמרה כי ה' הוגה על רב פשעיה מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש
35

מדה כנגד מדה על ש"קנאוני בלא אל", "אני אקניאם בלא עם", הם כשדים... ולא שיכבשום לגמרי... רק שאקניאם, והוא בואם לירושלים והגלו את מנשה יוליכם בבלה ויתנו לו את מחמד זהבם... אך כאשר אחרי זאת "אש קדחה באפי", הוא אש שרפת יהויקים את מגלת איכה באח שלפניו מבוערת, וכמו שאמרו ז"ל שלא שרף אלא פסוק חמישי שהוא "היו צריה לראש", אמר מי גזר כן? אמר "כי ה' הוגה על רוב פשעיה", עמד אז ושרף הפסוק ההוא שנאמר "ויהי כקרוא יהודי חמש דלתות" כו'. אז על קנאת השם הגדול, אותו "אש קדחה באפי", הוא האף, אחד ממלאכי משחית, "ותיקד עד" גדר "שאול תחתית", לידון בם כל הדור.

(אלשיך דברים לב, כא-כב)

הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב
37-38

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל כה ע"א בשם מאמרי הראיה]

הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע
44

נושא פינוי יישוב יהודי בארץ ישראל ומסירתו לידי שלטון עם אחר הוא מעל ומעבר לנושא מצות יישוב ארץ ישראל. כי השאלה העומדת לפנינו אינה על מידת המצוה - מצות עשה - של הקמת יישוב יהודי בארץ ישראל, אלא מה מידת העבירה - הלא תעשה - של עקירת יישוב יהודי מארץ ישראל, ובייחוד כשהמדובר הוא לא על פינוי גרידא, אלא על פינויו ומסירתו לשלטון עם זר, העם הערבי הלוחם נגד עמנו, העם השולל את זכותנו על ארצנו.
הנה מצאנו שענין יישוב יהודי בארץ ישראל שנפל בידי שלטון זר, היה כה חמור בעיני חז"ל, שהם קבעו חובת קריעה אפילו על ראיית יישוב בארץ ישראל שנפל בידי גויים, גם אם יהודים ממשיכים לגור שם. ועל דברי הגמרא הרואה ערי [יהודה] בחורבנן אומר וכו' וקורע, כותב הבית יוסף (אורח חיים סימן תקסא): נראה שכל שהם ביד גויים, אף על פי שיש בהם יישוב (יהודי), בחורבנן מקרי, וכן עיקר. וממשיך שם הב"ח: כל שיד האומות שולטת עליו - בחורבנן מקרי. והודגש ענין חומר התמורה, יציאת יישוב יהודי מתחת מלכות ישראל למלכות גויים, בזה שהלכה זו מתייחסת לערי יהודה... ומסביר תלמידו המובהק של הגאון מווילנא, רבי ישראל משקלוב ז"ל, בספרו פאת השולחן (הלכות ארץ ישראל סימן ג ס"ק א): מפני ששם היתה עיקר המלוכה בישראל.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 480)


כז ע"א

ערסא דגדא
18

ההגדה באה ע"י היגמלם של הציורים, אחרי אשר נסתעפו לסעיפים ונצטיירו בהגלמה ציורית, נתעבו עיבוי כמותי עד שיוכל הדיבור המבטאי להיות תופש אותם. אז בא התוכן של הגימל ומתאחד עם הצד היותר דלול שבהעומק הרוחני, בהדלת, במקום שהפתיחה השכלית באה ע"י מיעוט שפעת אור הרוחני, עד שהחושים הגשמיים, וההגיון הגבולי, יכול לשוט בהם בערכים מובנים. וכפי זה הערך באה ג"כ ההבנה של הוראת גד בתואר מזל, כלומר הסכמת חלקי העולם הכללי, הגשמי והרוחני, במבטם והתאחדם זה עם זה, להיות משפיעים את המסלול של צביון החיים המיוחד אשר לכל נושא, שתיאור ההתגמלות של הנושאים, בואם בגבול המפעל, והערכתם לגבי העולם החיצוני לערכם, והכשרון לשאוב מכל מקור המזדמן להם, לינק מכל מבוע של חיים ושפעת כח הבא בהתנגשות עמם, זה כולו מתמם את ערך המזל, העושה חטיבה קבועה על המהלכים של הפרטים מתוך המהות הכללית, שרק בהינשא הרוח למעלה מהעיבוי הגבולי, ובהתרוממו ממעל להדלות העולמית, הרי הוא מתנשא למעלה מן המזל, אין מזל לישראל [שבת קנו ע"א]. אבל בהיות ההגמלה המתבטאת בהגימל מחוברת לפועל השאיבה והדליה, דלה דלה של ביטוי הדלת, ועם זה עם דלות ההקצבה, ופתיחת התפיסה המוחשית, או ההצטיירות ההבנית המבוטאה ג"כ בתוכן הדלת, כשמתאגדים יחד, נעשה המורד מוכן לערך מזלי, ובא גד.

(ראש מילין, חלק ב, השרשים, גד, עמ' קמג-קמד)

ולא של נשים לעולם מפני הכבוד
43

"ואקברה שם בדרך אפרת"... ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה, ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה? ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה? וזה טעם "עלי". ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו. ושנו חכמים ולא של נשים לעולם מפני הכבוד.

(רמב"ן בראשית מח, ז)

ולא של נשים לעולם מפני הכבוד
43

"ואקברה מתי מלפני" - כי אין ראוי לעכב המת, כאמרם ז"ל במועד קטן: ולא של נשים לעולם מפני שקרובות להתנוול.

(צרור המור, בראשית פרק כג, ד)

ולא של נשים לעולם מפני הכבוד
43

"בצאת נפשה כי מתה... ותמת רחל ותקבר" - כפל המיתה, וסמך מיתה לקבורה, שאין משהין מטה של חיה מפני הכבוד, כדאמרו נהרדעי בסוף מועד קטן.

(משך חכמה בראשית לה, יח-יט)

בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים

[הקשה תוי"ט, ביכורים פ"ג מ"ח, מדוע נאמר שם "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה", הרי העניים מתביישים? ותירץ "דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים". יש ליישב עוד, שהתקנה כאן היתה שעדיף שהעניים לא יתביישו, משיתכבדו האבלים בכלים יקרים. אין מצווה בהבאת כלים יקרים בבית אבל. (סב ע"ד) אבל כאן מדובר במצוה של תורה, כבוד שמים, ובוודאי יש להדר במצווה, וכמו שמותר לעשיר לקנות אתרוג מהודר אף שהעני לא יכול, וכן שעשיר צריך לענג את השבת הרבה, אף שעני לא יכול.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף סב ע"ג) לטקסט


כז ע"ב

אין מועד בפני תלמיד חכם וכו' יום שמועה הוה וכבפניו דמי
16-19

"ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" - נראה שמזה למדו חז"ל שאין מועד בפני ת"ח, שהרי מת בר"ח אב, והבכיה היתה בר"ח שנקרא מועד [פסחים עז ע"א], דאין לומר שהתחילו השלשים יום מיום שלאחריו, דא"כ הדר הוי יום שלשים בר"ח אלול, אלא על כרחך אותו יום היה ממנין שלשים, ואף שלא היה בפניו ממש, מ"מ לא תהא שמועה גדולה מראיה, שהרי אמרו חז"ל יום שמועה כלפניו דמי. והיינו דכתיב "ויראו כל העדה". לכך הספידו ביום ר"ח ונחשב ממנין השלשים. ואף דבשבתות שבנתיים לא הספידו, מ"מ מקרי שלשים יום כיון שנמשך ההספד שלשים יום מתחלתו ועד סופו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, במדבר כ, כט)

יום שמועה הוה וכבפניו דמי
18-19

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל יח ע"ב בשם תורת משה בראשית פרק כד]

לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה
23

"ארצות החיים"... חיבר הגאון המלבי"ם כשהיה צעיר לימים, ונסע לפרשבורג על שבת לקבל הסכמה מאת החת"ס... כשחזרו שניהם (הח"ס והמלבי"ם) לבית הכנסת להתפלל מעריב, היה אפל וקשה לראות, ועפ"י טעות ישב המלבי"ם על כסאו של החת"ס... וכשראה החת"ס את הנעשה אמר... שישאר שמה. ורק אז הכיר המלבי"ם בדבר, שעפ"י טעות היה יושב על כסאו של הרב. ומאז והלאה היה עיקר כח החידוש שלו בתנ"ך ולא בהלכה. והרגיש (המלבי"ם) בעצמו שהיה זה מפני שקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת, וכאילו לשונו של החתם סופר שאמר לו "שישאר שמה" היה מוסבת על דרגת הלימוד שלו, שלא יעלה עוד הלאה בהלכה.

(רבי צבי שכטר בשם רבי יוסף דוב סולובייציק, נפש הרב, עמ' רנא-רנב)

אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו
24

אין ראוי שיהיה האדם בלתי מרגיש בצערו ולא יחוש במות קרוביו שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו... ומפני שאחרי קבורת המת לא יצטרך האבל ללכת לקנות בר ולחם ומזון למאכלו, ציוו שלא יאכל פעם ראשונה משלו כי אם מהבראת אוהביו.

(אברבנאל יחזקאל כד, יז)

אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו
24

נראה לומר טעם על מה שאמרו חז"ל "ולחם אנשים תאכל" [בכל אבל חוץ מיחזקאל], כי כבר ידוע ענין הבריאה של האדם, אשר נפש האדם בעצמותה היא שכל נבדל, רק הוא כמו נהמא דכסופא, שאין לה רק מחסד חנם. לא כן בירידתה, אשריה וטוב לה כי תאכל יגיע כפה... ולכן, כדי שלא ישאל האדם על דרכי ה' מה המה, אם בן תמותה הנהו למה הורד ממרום גאונו, על זה מאכילין אותו לחם אנשים: פוק חזי נהמא דכסופי, לחם חסד, ותו לא תתלונן על דרכי ה'.

(משך חכמה בראשית נ, י)

כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה
30

"וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני" וכו' - והלא הסירוב בהתנחמות עון פלילי, ויש בו משום קריאת תגר, ורז"ל אמרו: אין מתקשין על המת יותר מדאי, וחלילה לו, כי היה לו לומר "ולא יכול להתנחם", שנראה המר גדול... ויש שאמרו (בראשית רבה פ' פד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש אבל לא על החי כסבור שהוא מת. והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו, כי ראה שבעוונו מת בנו, ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלבו, יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת, כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא ייווסר באחת, שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה". ירצה, כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה, ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר, אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה. והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'.

(עקידת יצחק, בראשית, שער כח, עמ' תנה ועמ' תנט במהד' תשע"ו)

כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה
30

"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת"... והטעם לכל [זה] חמש סיבות... השנית, לפי שהעושה הרגש גדול בזה קרחה ושריטה, יחשבו הרואים שעשה כן לפי שעשו לו עוול, ובזה מחלל את השם, שהשם "אל אמונה ואין עול". ולזה אמרו ז"ל שהמתקשה על המת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה, לפי שמורה שהקב"ה עשה לו עוול, ולכן אומר לו הקב"ה: עדיין אתה חייב יותר. השלישית, שנראה ממעשיו בקרחה ושריטה שהולך המת לאיבוד וזה חילול השם... ואלו השתי סיבות כלל באומרו "ולא יחללו שם אלהיהם".

(תולדות יצחק ויקרא כא, ה-ו)

כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה
30

"ותקבר מתחת לבית אל" - רמז בזה שהספידה כראוי, שהרי בית אל היה בהר, ואילו לא הספידה היה ההר גועש עליהם, כמו שדרשו אצל "הר געש" (שבת קה ע"ב). והגיד לנו עוד הכתוב שהספיד יותר מן הראוי, שנאמר "מתחת לבית אל תחת האלון". מהו "מתחת"? אלא שהתחיל תחת העיר, ומשם האריך בהספדה עד תחת האלון. וזהו הוראת מ"ם של "מתחת", כי היה נעתק ממקום למקום והספידה בכמה מקומות. ואמרו חז"ל כל המתקשה על מת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. על כן נקרא מקום זה "אלון בכות", בכיה אחרת, כי הוגד לו שם מיתת רבקה אמו, או רמז למיתת רחל שהיתה גם כן סמוך לזה.

(כלי יקר, בראשית פרק לה, ז)

כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה וכו' הא כיצד שלשה ימים לבכי
30-36

במדרש פרשת ויחי (בראשית רבה פרשה ק, ד): "ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" (דברים לד, ח-ט), וביעקב כתיב "ויעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה אבי השביעני" (בראשית נ, ד-ה), אלא יעקב שהיו לו בוכים כתיב ויעברו, משה שלא היו לו בוכים כתיב ויתמו... עפ"י הידוע שאסור לבכות על המת יותר מדאי רק השיעור שקבעו חז"ל, כמו שאמרו המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. והמצרים שהי' בוכין על מיתת יעקב ע' יום, כדכתיב "ויבכו אותו מצרים שבעים יום" (בראשית נ, ג), והמצרים עברו באמת הגבול שגבלו חכמים ג' לבכי, ולזה אמר "יעקב שהי' לו בוכים" עד אותו השיעור, והוא היה יותר מהגבול, לכך נאמר "ויעברו"... "משה שלא הי' לו בוכים", כלומר שלא הי' לו בוכים אחרים, רק שבכו והתאבלו כל ישראל על מיתת משה, ועל המת אסור לבכות ולהתאבל יותר מהשיעור של שלשים, ולכך תיכף כשכלו ימי בכיתו על מיתתו שאסור לבכות יותר על המת, והסיחו דעתן מהאבילות, היה השראת הקב"ה על יהושע.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, בראשית פרק נ, ד)

כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה וכו' הא כיצד שלשה ימים לבכי
30-36

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו"... חז"ל אמרו שלושה ימים לבכי וכו'. ועוד אמרו (ויקרא רבה יט, ה) בפסוק "וכי יזוב זוב דמה ימים רבים" וכו' (ויקרא טו, כה) - רבים שלושה וכו'. ועל כן אחר אומרו "ויתאבל על בנו ימים רבים", ואבל זה בכי הוא כמו שסיים כאן "ויבך אותו" וגו', ו"ימים רבים" שלושה הם, ומעתה אסור לבכות. על כן "ויקומו כל בניו" וגו', כלומר קמו מאבילותן, שבודאי התאבלו עמו כדין אחים לאח, ויקומו מהארץ לנחמו שיפסוק בכייתו אחרי שלושה ימים.
ועוד ירמוז אומרו "כל בניו וכל בנותיו" על דרך אומרם ז"ל: הבוכה על מתו יותר מדאי ח"ו על מת אחר הוא בוכה, ועל כן עד כלות השלושה ימים לא קמו בניו ובנותיו לנחמו, אדרבה הם בכו עמו. אך אחרי עבור הג' ימים של בכי, אז קמו כל בניו וגו', כלומר כי ראוי לו לחוס על בניו להתנחם בדברי תנחומין ולהשתתק מהבכי. אבל "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה", כלומר כי אין אני כשאר בוכה על מת, שיגיע לכם ח"ו לא טובה מזה, כי אני בוכה על עצמי במה שאמר לי הקב"ה: סימן זה מסור בידך, אם לא ימות אחד מבניך בחייך תבטח שאינך רואה גיהנם כמאמר חז"ל (רש"י כאן). וזה אני בוכה, כי ח"ו "ארד" וגו', ועל כן "ויבך אותו אביו", ולא הניח בכייתו גם אחרי עבור השלושה ימים.

(באר מים חיים, פרשת וישב, פרק לז, לה)

ההיא איתתא וכו' הוו לה שבעה בני מת חד מינייהו הוות קא בכיא ביתירתא עליה שלח לה רב הונא לא תעבדי הכי לא אשגחה ביה וכו' ומיתו כולהו
30-33

ויתכן שזהו מקור המנהג שאין מתאבלין על הבן הבכור - עי' רמ"א יו"ד סי' שעד סע' יא. ואם אמנם כתב שם שמנהג טעות הוא, כבר העירו שנרמז בתרגום ירושלמי בראשית לח, פסוק "ותקרא את שמו אונן", שאמרה: עתיד אבוהו לאיתאבלא עליה... מה שלא אמרה כן על הבן הבכור. ועי' זכריה יב: "כהמר על הבכור", כלומר כיון שאינו מפיק צערו בהספד, אינו שמח לאחר זמן ונשאר במרירות. וביחזקאל כד, טו: "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך [שזהו הבכור...] במגיפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך". ובעבודת הגרשוני העיר מנדה כג: "ראשית אונו" - מי שלבו דוה עליו, וברש"י שם: דמתאבל עליו בלב, דהיינו שאינו מתאבל בפועל ובגלוי רק בלב.

(רבי ראובן מרגליות, מקור חסד על צוואת ר' יהודה החסיד, אות כב)

אל תבכו למת יותר מדאי
35

טעם "עם קדוש" - הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר: אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה', ולא ישא אלהים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי.

(רמב"ן דברים יד, א)

אל תבכו למת יותר מדאי
35

"וימאן להתנחם" - פירש רש"י: אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שהוא מת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי. וצריך להבין... כיון שהברירה ביד אדם ומצוה עליו לקבל באהבה ולא יתאבל יותר מדי כמו שאמרו חז"ל, ואיך שייך בזה גזירה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב]? אמנם הענין הוא... שאהבה היא כמים הפנים אל פנים, וכיון שאהבת הקב"ה לישראל היא תמידית, על כן היא מעוררת את ישראל לאהוב את ה' יתברך. לכן אין מקבלין תנחומין על החי, כיון שהחי הנאבד משתוקק אליו הוא מעורר אהבתו לבל ישכח... ובזה מובן הא דקאמר שנגזר על המת, שכיון שהוא ישכח החיים, וממילא לא יהא המניעה ממנו ויכול החי לשכוח אותו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית לז, לה)

אל תבכו למת יותר מדאי
35

"עת לבכות" בשעת האבל, "ועת לשחוק" - אחר האבל, "עת ספוד" - בשעת האבל, "ועת רקוד" - אחר האבל [קהלת רבה]. נראה דמכוין למ"ש במו"ק כז, ב: אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי אלא שלשה לבכי וכו', ואמר בזה שלא יאמר האדם כיון דלבו דוי יתאבל ויתאבל, אלא לכל עת, בשעת שיעור האבל "עת לספוד", ואח"כ אסור לנהוג כזה.

(תורה תמימה, קהלת פרק ג הערה טז)

אל תבכו למת יותר מדאי

[הגוים מתקשים על מתיהם הרבה, כי אינם נשארים אחרי המווות. ואילו לישראל אסור להתקשות יותר מדי, כי אנחנו נשארים בעוה"ב אחרי המוות. וזה מה שנאמר (דברים פרק יד פסוק א) "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" - היות שאתם בנים לה', ויש לכם הישארות הנפש, אין ראוי להתאבל יותר מדי, שהרי הוא עתיד לחזור לקדמותו בתחיית המתים. (הגהת ר' שמואל טייב: לכן במלה "למת" יש קמץ מתחת לאות ל', כאילו אפשר לקרוא אותה "לא מת", כלומר, אל תתגודדו כי הוא לא מת לגמרי אלא יש הישארות הנפש). וכך יתפרש הפסוק (ירמיהו פרק כב פסוק י) "אל תבכו למת ואל תנודו לו" - למת מישראל, כי הוא שב לאחוזת אביו בעוה"ב וגם עתיד לקום בתחיית המתים, "בכו בכו להולך" - למת רשע גוי, "כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו", הוא לא ישוב. (ט ע"ב) לכן אין להספיד יותר מדי על מת ישראל, כדי שלא יהיה נראה כדבר שאבוד לגמרי. אבל אם לא נספיד כלל, ייראה כאילו אנחנו מתייאשים. לכן עושים בדרך פשרה.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ט ע"א-ע"ב) לטקסט

אל תבכו למת יותר מדאי

[אמרו המפרשים, ש"מפני הרעה נאסף הצדיק" מתפרש בשני אופנים: אם רק צדיק אחד נפטר, העניין הוא שהוא מת כדי שלא תבוא הרעה. ואם שניים מתים, העניין הוא שהם מתים כדי שלא יראו את הרעה שתבוא. בזה אפשר לפרש את קינת דוד על שאול ויהונתן, שאמר (שמואל ב' פרק א פסוק יח-יט) "ללמד בני יהודה קשת" - מלשון קושי, שצריך ללמד את בני יהודה לבכות הרבה עליהם, כי כששני צדיקים מתים הוא סימן שתבוא רעה, ואולי בזכות בכייתם יבטל ה' את הגזירה. ואף שאסור לבכות על מת יותר מדאי, אמר "הנה כתובה על ספר הישר" - היינו ספר בראשית,ששם כתוב (בראשית פרק לז פסוק לה) "ויקומו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה", ומשם נלמד שמותר לבכות הרבה על המת. ואמר "הצבי ישראל על במותיך חלל" - אילו היה רק צדיק מת, היינו אומרים שהוא מת כדי לבטל את הרעה, שלא תבוא, אבל "איך נפלו גבורים" - מתו שני צדיקים, וזה סימן שהרעה תבוא.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מד ע"א) לטקסט

אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנדו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

מה שמצינו ברבה בר נחמני בהפועלים [ב"מ פו ע"א]: דנפקי אביי וכולהו רבנן לעסוקי ביה; לא הוו ידעי דוכתיה. אזלו לאגמא, חזו צפורי דמטללי וקיימי. אמרו: שמע מינה התם הוא. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. נפל פיתקא: "כל הפורש יהא בנידוי". ספדוהו שבעה יומי. נפל פיתקא: "לכו לבתיכם לשלום"... יקשה בעיני: מאי קא סברי אביי ורבנן דעמיה ע"ה, להספידו שלושה ימים בלבד? אטו גרע בעינייהו רבה מכל מאן דהוא בעלמא, דהוי דינא: שלושה לבכי, שבעה להספד וכו'... ואפשר לי לומר כי לפי שהגבילו רבותינו זמני הבכי וההספד ואסמכוה אקרא ד"אל תבכו למת" וגו' - שלא יעשה יותר מדאי; ואמרו: מכאן ואילך, אמר הקב"ה: לא תרחמו עליו יותר ממני וכו', שהורו בזה היות היתרון בזה מגונה, כאשר לא יאות, גם כן, בו החסרון - על כן, חשבו אביי ושאר החכמים כי גבולי הזמנים של שלושה ושל שבעה לא נאמרו אלא למי שנודע זמן מיתתו, שמתחילין מאז למנות ימי הבכי וההספד, כי הוא בשעת חימום; אבל כשעבר זמן מה, לא יהיה הדבר כן. ועתה שנעלם מהם זמן מיתת רבה ע"ה, נמשך מזה שגם כן לא היו יודעים איך יתנהגו בהמשך זמן ההספד, וחששו שלא להיכנס בקצה היתרון. וזה הוא: "לא הוו ידעי דוכתיה" - דהיינו: שלא ידעו המקום והגבול אשר הוא מן הראוי לספדו, אם מעט ואם הרבה. וכשראו צל הציפורים, אמרו: הא מיהא ידענו שהוא כאן; והסכימו ללכת אל המיצוע ולספדו שם שלושה ימים, כי חששו מאוד לאזהרת "ואל תנודו לו" יותר מכשיעור. ואמנם, מן השמים הוכיחו כי אותם הזמנים המוגבלים נאמרו על אישי המין דרך כלל, אבל [על] האנשים הרשומים, שהם מהאיברים הראשיים בקיבוץ, צריך להגדיל ההרגש ולהרבות ההספד, ולפיכך "כל הפורש יהא בנידוי". עד שעשו המוטל עליהם מהפלגת ההתפעלות, ואז נתבשרו: "לכו לבתיכם לשלום".
ועוד ייראה לי ביישוב כל זה... שבשעת פטירת רבי, ע"ה, כשנכנסו אצלו חכמי ישראל, אמר להם: אל תספדוני בעיירות... ואמרינן בגמרא [כתובות קג ע"ב]:... משום יקרא הוא דקאמר. נתבאר מזה שאין כבודו של תלמיד חכם להיות נספד במקום אשר לא יהיה שם רבתי עם... מעתה, כיון שהיתה פטירת רבה ע"ה במקום מוצנע מחוץ לעיר... נכנסו בספק אביי וחבריו היוצאים לאיתעסוקי ביה: היכן יספידוהו? אם כבודו הוא לספדו במקום אשר הוא קבור שם - כי לכאורה, היה נראה ראוי והגון לעשות כן על קברו ממש, תיכף אשר מצאוהו; או אם יספידוהו אחר כך בכרכים, בשובם אל העיר, בכנופיא גדולה ובקיבוץ עצום... וכשראו שהצפורים היו עושים צל על קברו, שאפילו בעלי החיים היו מכבדים אותו על קברו, אמרו: שמע מינה התם הוא - שראוי לכבדו במקומו. ולמען קיים גם כן צוואת רבי, ביקשו לעשות פשרה בזה: לחלק ההספד - קצתו על הקבר וקצתו בכרכים. והתחילו להספידו שם שלושה ימים, והיתה כוונתם אחר כך לבוא אל הכרכים להשלים שם ימי ההספד. אז יצאה הפיתקא ואמרה: "כל הפורש יהא בנידוי" - כל החושב שכבודו הוא לפרוש מכאן ולהיכנס העירה ולהשלים הספדו, טועה הוא, כי כבודו במקומו מונח; והואיל וכאן נמצא, הוא מקום קברו בהיותו על האופן הבלתי מורגל, הוא ודאי יעיר זה הגדלת ההספד בכבוד גדול יותר משיהיה בעיר, אפילו בהיות שם קיבוץ עם רב.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש עב)

אל תבכו למת יותר מדאי וכו' הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת
35-36

"ויתמו ימי בכי אבל משה" - ביאר הכתוב "אבל משה", ללמדנו הא דאיתא במס' תמורה די"ז שנשתכח הרבה הלכות מתורה שבע"פ... מש"ה הקדים שלא היה בכי בלבד, אלא שנהגו אבל ולא עסקו בתורה וננעלו בתי מדרש. ויש להוסיף דמש"ה דייק הכתוב "אבל משה", ללמדנו דרק עליו לא יבכו עוד, שאסור לבכות יותר מל' יום כדאיתא במו"ק כז, ב, אבל על דברי תורה שנשכחו בכו עוד.

(העמק דבר, דברים לד, ח)

שלשה ימים לבכי
35-36

כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער נ"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו, כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי, והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כה ע"א) ק"ו לשכינה י"ד יום, כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם, אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם, שיהיה שלשים.

(עקידת יצחק, דברים, שער קה, עמ' רפד במהד' תשע"ו)

שלשה ימים לבכי
35-36

יאמר "ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום", והנה אחר שבמקום שלשה לבכי היו להם שלשים, לערך זה היה ראוי יהיה הספד ואבל עוד ימים רבים. לזה אמר: דע לך, כי אחר שבכו לו שלשים יום, והיה ראוי שלא יספיקו השלשים לבכי לבדו, וגם שלערך זה ירבו גם להספד ואבל. אך על ידי השלשים של בכי תמו "ימי בכי ואבל משה", יען כי "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה", והיה "מאשר סמך משה את ידיו עליו", בזה שתו כוס תנחומין, באומרם כי אין צריך לומר שחכמתו לא חסרה מן העולם, כי אם שגם זה היה על ידי אצילות שפע ברכת סמיכות ידו בזה היה בעיניהם כאילו עודנו חי.

(אלשיך דברים לד, ח-ט)

שלשה ימים לבכי
35-36

שאלה. על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת - אם זו מדה טובה או לא? תשובה: זו מדה רעה, מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש, והיא מדת אכזריות. והוא דרך הפילוסופים האומרים כי זה העולם הבל הוא מעשה תעתועים... אל יפתוך חטאת שלהם ומשליהם, כי כולם בנויים על ההקדמה הזו. אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה, ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש, כי הוא נקרא עולם המעשה, ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגתו ולהתאונן על הזמן כאשר עשו רוב המשוררים הראשונים. אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו, דכתיב "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו". והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכ"ש על אדם כשר מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו, ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו לזה סיבה. ולא לחנם אמרו רז"ל: שלשה לבכי ז' להספד שלשים לגיהוץ ותספורת, ואם היה הדבר בלתי נאות, לא היו מתקנין לו ג' ימים. וכן אברהם אבינו ע"ה כתיב ביה "לספוד לשרה ולבכותה", וכן יעקב וכן דוד המלך ורבים כאלה אין מספר.

(שו"ת הרדב"ז חלק ג סי' תתקפה (תקנה))

שלשה ימים לבכי
35-36

אומר הכתוב נס שנעשה לשרה, כי הנה מארץ פלשתים לחברון ודאי לא קרוב כל כך היה... אבל בזכות שרה שתיספד כראוי הנה בא אברהם לספדה ולבכותה, מה שידוע כי רק שלושה ימים הראשונים הן לבכי ולא יותר, כמאמר חז"ל, ונתקצר הדרך לפניו בכדי לבכותה גם כן, כי אגרא דהספדא דלויא כמאמר חז"ל (ברכות ו ע"ב), והוא הרמת הקול בבכיה.
ואמנם נודע מאמרם ז"ל (רש"י לעיל כא, לד) בכל מקום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש... ונמצא כאן שמגיד הכתוב שבא בעוד ימי הבכיה, ודאי שבא בסוף הימים יום השלישי או בסוף יום השלישי כי לא בא לסתום וכו', ונמצא שעיקר ביאתו ועשייתו היה ההספד, כי להספידא אין שיעור... מה שאין כן הבכיה שלא היה לו עת להאריך בה. וגם אמנם שהעיקר הוא ההספד להצדיק ולספר בשבחו, והבכיה אינה כי אם לעורר לבו ולבב העומדים בהספד שיעשו תשובה לפני קונם באהבה כי הולך אדם לבית עולמו ושם עתיד ליתן דין וחשבון... ועל כן נאמר "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" ולא אמר "לספד ולבכות את שרה", ואכן כי ההספד היה העיקר שם מטעמים האמורים. אחת, כי באמת ההספד הוא העיקר יקרא דשכבי. והשנית, כי כבר הלך עת הבכיה ולא נשאר כי אם מעט בכדי שיהיה זה גם כן ליקרא דחיי אשר שם. ואמנם כי אברהם ויצחק לא היו צריכים כל כך להתעורר בתשובה על ידי זה כי צדיקים גמורים היו ומי לנו גדול מאבות העולם. ושאר העומדים שמה לא בנקל יעשו תשובה כי לא מבני ישראל המה. ולכל זה, לא היתה הבכיה העיקר, ועל כן כתיב "ולבכתה" אחר כך, ובכ' זעירא, להורות כי מעט מזעיר היה, לא כההספד.

(באר מים חיים, פרשת חיי שרה, כג, ב)

שלשה ימים לבכי
35-36

"וידום אהרן" - שלא בכה. אף על גב דבכיה על המת הוא באמת מצוה כדאיתא במ"ק שלשה לבכי, ומי שאינו בוכה על קרוביו הרי זה מגונה, וכמו שהאריך הרמב"ן בהקדמה לס' תורת האדם, אבל הטעם לזה הוא אם במיתת בנים קטנים ר"ל, ובא לעונש, הרי התכלית שירגיש בעונשו והחי יתן אל לבו, אבל אם לא יבכה דומה להבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק, ומוסיף בזה צער לאביו, ואם בקרובים גדולים ואין בא לעונש החי, מכל מקום הרי כבוד המת הוא, והרי כבוד המת הוא ענין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים כידוע. אבל בזה הענין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה' וישראל, אם כן אין לאהרן לבכות, והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי, ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו, מה שאין כן אם מראה פנים צהובות, ה"ז עושה בזה נחת רוח לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו.

(העמק דבר, ויקרא י, ג)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

"ויבא אברהם לספוד לשרה" וכו' - מן הדין היה לו לקחת לבכתה קודם לספוד, כדאמרי' במועד קטן ג' ימים לבכי וז' להספד, ולמה כתב "לספוד" קודם? לפי כשבא אברהם מצא בני ביתו סופדים אותה, שכבר עברו ג' ימים שמתה, ועשה אברהם הספד עמהם, ואח"כ בכה עליה.

(הדר זקנים בראשית כג, ב [ובדומה בריב"א, בראשית שם])

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

הצלם של הנשמה והצלם של הרוח הכוללים אורותיהם הפנימים והמקיפים, בעת הפטירה מסתלקים כל אחד הולך אל מקום המוכן לו כפי מעשיו, אבל אורות וכלים דצלם של הנפש התחתון מכולם, אשר גם הוא נחלק לב' בחינות, אור פנימי וז' אורות מקיפין, כמנין ל"ם דצלם כנזכר, הנה הנפש הפנימי משתתפת תיכף עם הגוף בקבר כמו שכתוב "ונפשו עליו תאבל", אבל הז' מקיפין של הנפש נשארים עדיין בבית במקום שנפטר בו כי קשה עליהם עזיבת מקומם בחיים. ולבחינות אלו הז' מקיפין של הנפש אמרו רז"ל [זוהר ויחי קיט ע"א] כי כל ז' ימי האבלות הנפש הולכת ובאה בבית, והוא כי אינם יכולים ליפרד כ"כ במהרה מן הבית אשר בו נפטר וקשה להם פרידתם משם, וגם קשה עליהם ליפרד מן הנפש הפנימית שלהם ולכן הולכים ובאים מן הבית אל הקבר ומן הקבר אל הבית. ובכל יום ויום מז' ימי האבלות נשאר מקיף אחד מז' המקיפין קשור עם הנפש הפנימית בקבר. ובהשתלם ז' ימי האבלות, נפרדו כולם מהבית וחונים על ציון הקבר ונתקשרו עם הנפש הפנימית העומדת בקבר עם הגוף שלו. וזו היא סיבת שבעת ימי אבלות, לפי שעדיין המקיפין של נפש המת הולכת באה בבית עד היום הז'. ונמצא כי בעוד אשר ז' המקיפין הם בבית, אז הקלי' נאחזים מאוד בנפש הפנימית של המת כנודע, כי אין שליטתן באורות המקיפין אלא באורות הפנימים. ובכל יום ויום שמתחבר מקיף אחד עם הנפש הפנימית, מסתלקת ממנה קליפה אחת מהז' קליפות שנתאחזו בו. ובתשלום ז' ימי האבלות, שכבר נתחברו כל ז' המקיפים עם הנפש הפנימית, אז אין הקלי' נאחזת בה, אלא אותה קליפה המוכרחת לישאר שם נדבקת עמה בעוד שהבשר קיים ולא נרקב כנזכר בפרשת תרומה. גם בזה תבין טעם טומאת המת, והוא כי בעת פטירת האדם, מסתלקים המקיפים מן הנפש הפנימית ונאחזים בה החיצונים מאד, ובכל יום מתמעטת טומאתו ואחיזת הקליפות הטמאים בו.
גם בזה תבין ענין תגבורת הדינין של המת בז' ימי אבלות. ובזה יתבאר טעם מ"ש רז"ל ג' ימים לבכי וז' להספד כו'. ולכן נבאר תחילה סדר הסתלקות ז' מקיפין מבית האבל ממטה למעלה. כי הנה בתחלה מסתלק מקיף התחתון, ל' דצלם, הכולל ג' מקיפין. וביום הראשון מסתלק התחתון שבהם מוח הדעת, וביום הב' מקיף דבינה, וביום הג' מקיף דחכמה, לפי שהם מקיפים תחתונים אינם יכולים לבטל אחיזת הקלי' בנפש הפנימית. ולכן עיקר עונש נפש המת הוא בג' ימים ראשונים, ולזה אמרו שלשה ימים לבכי. ובארבעה ימים אחרונים מסתלקים ד' מקיפין העליונים הכלולים במ' דצלם ממטה למעלה, עיטרא דגבורה, ואח"כ עיטרא דחסד, אח"כ מוח בינה, אח"כ מוח חכמה. ואז מקילין הדין והעונש מן המת לסיבות אורות המקיפים העליונים המתחברים עמו בנפש הפנימית. וביום הז' נגמר דינו ולא נשאר זולתי אותה הבחינה דקלי' הנשארת שם כל זמן שהבשר קיים כנזכר. ולכן אמרו רז"ל ז' להספד.

(רבי יצחק לוריא, שער המצוות, פרשת ויחי)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" - כי ז"א נוטל לעצמו מן האור היוצא מיסוד אמא ויעקב מיסוד אבא והנוקבא נוטלת משתיהן. וע"כ "מספד" עולה קפ"ד נגד מה שאבדה בפטירתה בחינת אבא שהוא מאיר בה. ולפי שאינו אלא אחור שלו, ולכן הוא קפ"ד אחור דיודי"ן. "בכיה" עולה ל"ז נגד מה שנטלה מאמא, שהוא מילוי ס"ג. ועל שאבדה במיתתה אור זה היא הבכיה. ולפי שבכל בני אדם מאיר בם הצלם כנודע, צ' שהיא בחי' שנכנסה לתוכו, והל' והם הם המקיפים עליו, ובחינ' הם' היא בחינ' הטפה כשיוצאת מאבא שעדיין אין לה לבוש, והוא בבחינ' ד' מוחין ח"ב חו"ג, ובחי' ל' הוא אחר שמתלבשים המוחים בנה"י, נעשי' הד' ל' לבד. וכשמת האדם נסתלק מעליו הל"ם המקיפים עליו, שאלו היו שומרים לבחי' הצ' שלא תצא ולא יהיה בה אחיזה לחיצונים לאחוז. ולכן כשמת עושין לו ג' דברים נגד ג' דברים אלו: צ' הוא תוך הלב, כי חיות של אדם הוא תוך הלב, הוי קריעה בלב, שנקרע ויוצא מה שבתוכו. וכנגד הל' שהם המוחים שבתוך נה"י דאמא הוי הבכיה, שהוא ל"ז מלוי ס"ג. והם ג' ימים לבכי נגד נה"י שלה. ונגד ם' שהוא בחי' ד' מוחי' בלי לבוש, הוא ד' ימי הספד היתרים על הבכי, שג' ימים לבכי ז' להספד, שהם ד' יותר, כי הם נגד טפה דאבא וכן עולה מספד קפ"ד... "לספוד לשרה ולבכותה" - כ' זעיר' משום ג' לבכי וז' להספד, והוי הבכי מועט מן ההספד.

(רבי יצחק לוריא, לקוטי תורה, פרשת חיי שרה)

כז: שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

"וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים" - יש לשאול, שמי שיש לו שנים עשר בנים ומת אחד מהם יש לו להתנחם בשאר ולמה ימאן? ולמה שק ולמה ימים רבים? וכבר אמרו ז"ל שלושה לבכי שבעה להספד. אלא כשראה שנולד יוסף ידע שהוא שטנו של עשו שהוא קש... וכשראה שיוסף איננו, שהוא הלהבה שמכלה הקש, אמר יעקב אני אש ואין כח באש לכלות הקש בלא להבה; הרי אני אוחז בו והופך הקש לשק, ואחזו במתניו שלא להניחו שיהיה לו מרגוע ולהחזיק בו עד שיבוא שטנו... לזה "וימאן להתנחם".

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, בראשית פרק לז, לד)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"... בכל מקום הבכי קודם להספד וכאן מוחלפת השיטה, כי בכל מקום שלושה לבכי שבעה להספד. ונראה לפי שבכל מת האבל הולך ומתמעט, כי ברבות הימים הכל נשכח, אמנם צדקת זו בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים ההספד לבכי. ועוד אמרו חז"ל (סנהדרין כב ע"א): כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו וכו'. על כן מתחילה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה כי ידע שעלתה לה למרום למקום יקר ונכבד מאשר היתה בו בארץ מאפליה זו, ואחר כך בכה על בית המקדש שנחרב בימיו.

(כלי יקר, בראשית פרק כג, ב)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

וטעם להזאת שלישי ושביעי, לפי שהטומאה מתמעטת והולכת, שהרי אמרו שלושה לבכי שבעה להספד, על כן הזאתו בשני זמנים הללו.

(כלי יקר, במדבר פרק יט, ג)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד
35-36

"לספוד לשרה ולבכותה" - ידוע מה שעמדו המפרשים על מה שהזכיר הספד קודם הבכי, ולא כסוגיא דעלמא ג' לבכי וז' להספד, דבכי קודם להספד... וזהו מה שהגיע לאמנו שרה ע"ה, כי ע"י בשורת העקידה נתגברה בלבה אהבה ותשוקה עצומה, עד שמגודל גבורת האהבה נתבטלו כל חושיה. ולפי שההתגברות אז לא היתה בדרך "מטי ולא מטי", פרחה נשמתה ממנה, שכבר לא היה בכח גופה החומרי לסבול אור גדול אדיר כזה. ועל כן לא היה שייך אצלה ענין הבכי שקודם להספד, שזה בא דוקא מהתגברות הדינים על הנפטר, ששלשה הימים הראשונים הדין קשה עליו ביותר, וע"כ כל קרוביו מרגישים צערו, ואע"ג דאינהו הקרובים לא חזו, מזלייהו חזו, ומתעורר הבכי גם בלא הספד, שהוא סיפור והגדת מעלותיו וחסרת העדרו. לא כן שרה, אשר מיתתה מיתת נשיקה, ושנשמתה פרחה ממנה להתדבק ולהתקשר במקורה, מקום אשר נחצבה, לא היה שייך ענין הדין והעונש, ולזאת כל ענין הבכי צריך להיות מכח הספד וסיפור גבורת מעלותיה ועוצם החסרון לעולם בהעדרה, וע"כ נאמר "לספוד לשרה ולבכותה", הבכי שאחר ההספד.

(מי מרום, חלק ח, בראשית, מאמר לג, עמ' קד-קו)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת
35-36

זכר הכתוב שבכו בני ישראל את משה ל' יום... יסודו הוא מה שאמרו חז"ל... "אל תבכו למת ואל תנודו לו" יותר מכשיעור, כיצד? ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רשאין לרחם עליו יותר ממני... והנראה לי הוא שהאבלות היה מנהג קדום באומות. ולפי שימי שנות האדם כפי המנהג הטבעי ע' שנה, היו עושין ההספד ע' יום, וכמו שנאמר ביעקב "ויבכו אותו מצרים שבעים יום", שהיה הספדם יום לשנה... אבל יוסף לא עשה האבל על אביו כל אותן הע' יום בהיותו במצרים, אם לטרדתו במשא מלך ושרים, או שלא רצה לעשות כמעשיהם. ואחרי שיצאו עם המת ממצרים בגורן האטד, נאמר "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", כי היו ז' כנגד ע' שנות ימי האדם הרגילין לחיות, כאילו יתאבל האדם על קרובו להפסידו ממנו אחרי שחיה בתוך עמו ע' שנה, או בעבור שלא נמלאו לו ע' שנה אם מת קודם שהגיע אליהם. וכמו ששבעים שנות ימיו אינם שוים בכח וגבורה, אבל ל' שנה הראשונים הם בתגבורת הכח, ושאר הירידי' תמצא בהם הירידה מהכח ההוא, כך בענין האבלות, הג' ימים הראשונים שהם כנגד ל' שנים הראשונים מחיי האדם, יהיה בהם תגבורת הבכי וההספד, ושאר הימים הם להספד, לא לתגבורת הבכי וכוחו. ולפי ששבעה המה הימים מכוונים כנגד היפקד גוף האדם וחיותו מבין קרוביו, לכן הם מיוחדים לבכי ולהספד. האמנם ה-ל' להיפקד חכמת המת ותורתו מקרוביו ובכלל שלמיותיו הנפשיים, לא הגופיים, ולכן היו ימים רבים כנגד מעלת הנפש ומעלת השלמיות הנפשיים על הגופיים. ולכן לא היה בהם לא בכי ולא הספד, לפי שהנפש ושלמיותיה אינם מתים ונעדרים כדברים הגופיים, אבל נתיחדו אלה לתספורת ולגיהוץ, כאילו יורו המתאבלים שלהעדר חכמת קרובו ותורתו, היו כטמא כולם, כי לא היטהרו לסיבת העדר מהם לימודו ותורת פיו. וכבר נתיחד זה המספר ל' יום לעניני המצוות התוריות כמ"ש במסכת שמחות: שלשים לאבל שלשים לתספור' ולגיהוץ שלשי' להלואות ל' ליפת תואר ל' לאירוסין שלשי' לנשואין ל' לאלמנ' ל' ליבמה ל' למדיר את אשתו ל' לנזירות, כאילו היה זה המספר ל' יום מיוחד דבר מצוה ושלמות נפשיי.
ולפי שהיו כמו שאמרתי ל' יום האסורים לאבל בתספורת להיפקד שלמות נפש המת ולימודו ודרך תורתו, לכן היה שבמות אהרן שלימדם תורה, ובמות משה רבינו שהזהירם והשלימם בתורתו, התאבלו על היפקד מהם דרך הנהגתם ותורתם ל' יום. אבל כפי גודל הצער ועוצם הכאב, היו כולם לא לבד לתספורת, כי אם גם להספד ולבכי. והוא על דרך מה שאמרו חז"ל בפ' כיצד הרגל [ב"ק כה ע"א]: "ואביה ירוק ירק בפניה" - ק"ו לשכינה י"ד יום. וכן בהיות על כל אדם ג' לבכי, היה ראוי שיהיו על משה ל' יום, כי גם כל ימיהם היה ראוי שיתאוננו על היפרד מעליהם תורתו ונבואתו וכל טובותיו.

(אברבנאל דברים לד, ח)

כז: שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת

...כתב מסעי, ואינון לקבל מ' דינין דנחת' נפשא כד אתא מההוא עלמא להאי עלמא, שכנגדם מ' יום של יצירת הולד. וכנגדם כד נפטר מהאי עלמא ג' לבכי ז' להספד שלשים לתגלחת, דצירופא דכלהו מ'. ואוף דג' וז' מכלל ל', מ"מ מידי חושבן מ' עולה. והכי מ' מסעות דאזל ישראל הוו מתתא לעילא, ולקבליהון הוו מ' שנין. וקאמר קרא דטעם דכתב משה הני מסעות היינו כי היכי דנודע "מוצאיהם" וכו', כלומר מטלני נפשא כד נפקא מההוא עלמא למיתי להאי עלמא, דהיינו מלעילא לתתא, אבל הני מטלני דכתבינהו מתתא לעילא, והיינו "ואלה מסעיהם למוצאיהם". ואוף דתשכח תרין מטלני יתרין, מ"מ הנך תרין עמיקין טובא, ולית השתא עידן לגלאה יתהון.

(מגיד מישרים, פרשת מטות ומסעי)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת

[לפי הגישה שהצער הוא על אבדן הגוף, יש לפרש ששלושת ימי הבכי הם כנגד סתירת בנין הגוף, שנקרא עולם קטן, שאבריו מתייחסים לשלושת חלקי העולם, כמו שכתבו ר' בחיי ועקידת יצחק, שהראש מיוחס לעולם העליון, הלב לעולם האמצעי, ושאר חלקי הגוף לעולם התחתון. ועוד ארבעה ימים (סך הכל שבעה) להספד, כנגד פירוד ארבעה יסודות. אלא שעליהם די להספיד וא"צ לבכות, כי אין בהם אבדן גמור אלא כל אחד חוזר לשורשו, שרק ההרכבה נפרדת, לא כמו סתירת חלקי הבנין, שעליה בוכים, כי לא ייבנה עוד. ועוד שלשים לגיהוץ, כנגד הפסקת ימיו, שמתייחסים לאור הלבנה שהיא שלשים יום, שיש בהם עלייה וירידה, וכך ימי האדם, בחציים הראשונה הוא עולה, ובחציים השני הוא יורד.
לפי הגישה שהצער הוא על אבדן הנשמה, יש לפרש ששלושת ימי הבכי הם כנגד שלשה חלקי הנשמה - נפש רוח ונשמה. ז' להספד כנגד שבעה ימים שאין לנשמה מנוח אחרי היפרדה מהגוף, כמו שכתב עקידת יצחק בענין שליחת היונה. ל' לגיהוץ כנגד הפסק חיותה מהעולם הזה (בשם ראש דוד דף סו ע"ד).]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ט ע"ב) לטקסט

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני
35-37

מה שאמרו ז"ל במועד קטן: "אל תבכו למת ואל תנודו לו" - אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד? ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם כשרין לרחם עליו יותר ממני... כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל, לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו. האחד, מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני, מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם, אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים. והשלישי, מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם, ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים אל ימי חלדם, כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה.
והנה היו שלשה לבכי על הפסד הענין הראשון, כי התורה היא מוגבלת במספר הזה, כאמרם: בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פח ע"א), ואמר החכם (משלי כב): "הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת". והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד, לפי שבו קויים העולם, כמו שאמר (תהלים פט): "אמרתי עולם חסד יבנה", ואמר (אבות פ"א): על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ואלו כולם בחלק המעשי שזכרנו. ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק, והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת, להרגש החסרון השלישי, שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין, כמו שהלבנה היא מיוחדת להיות דוגמא לו בזה משאר צבאות השמים מפני עוצם זריזותה בתנועותיה, לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות. ועוד וכמוהו תדמה למראה האנשים, כי מדי נוסעה היא הולכת ומתמלאת אורה עד חצי זמנה, ואח"כ היא הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום היולדה, וכמו שאמר איוב (א) על ענין זה: "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה"... ולזה היה המספר בזה מיוחד אל הרגש החסרון המושג בכמו אלו הענינים הזמניים, וכמו שאמרו במסכת שמחות (פ"ז): שלשים לאבל, שלשים לגיהוץ ולתספורת, שלשים להלוואתו, שלשים ליפ"ת, שלשים לאירוסין, שלשים לנישואין, שלשים לאלמנה, שלשים ליבמה, שלשים למדיר את אשתו, שלשים לנזירות. כי מלבד הדינין המפורשים בכל אחד מהם שם, יורה כי רוב העסקים האנושיים או כולן יתיחסו אל זה המספר. ואמרו שע"כ יש לעשות להתאבל על הרגש החסרונות האלו.
אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו, אין אנו רשאין, כי הבנים בניו של הקב"ה הם, ואין לרחם עליהם יותר ממנו. והעובר הרי הוא דרך רע וזר, ומראה צרעת המינות במצחו לכפור בעולם הנשמות, כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו, השוגים בדמיונם הכוזב וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד... כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתגודדו כמשפטם כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה ולא מצאו בה שום נחמה... והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו, אמרה תורה (דברים יד): "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך" וגו'. והכוונה, כי אחר שעיקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש, אין להם לעשות עיקר מהגוף יותר ממה ששיערו חז"ל.

(עקידת יצחק, ויקרא, שער נט, עמ' מג-מה במהד' תשע"ו)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני
35-37

"ויהי לשבעת הימים" - מה טיבם של שבעת הימים, ששמר הקב"ה על עולמו שבעת ימים, ומכאן לאבלות שבעת ימים [ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה]. ענין השימור ר"ל שנתאבל כביכול על חורבן העולם שבעת ימים, ושימור הוא מלשון המתנה, והיינו שהמתין במבול שבעת ימים... ועי' במו"ק כז, ב: אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב"ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש רש"י: שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ"ל. והנה לפי"ז אין מבואר טעם מספר השבעת ימים... לדעתי אפשר לפרש ע"פ הדרשא שלפנינו, שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר.

(תורה תמימה, בראשית ז, הערה ח)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני
35-37

ושייכות ההקדמה לזה "בנים אתם לה' אלהיכם", נראה ע"פ מ"ש במו"ק כז, ב, בהגבלת השיעורים לבכי ולמספד על מת, שלשה לבכי, שבעה להספד וכו', אמרו שם: מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רחמנים יותר ממני. וכלומר שאחר השיעורים האלה אסור להצטער עוד. והסברא פשוטה, שכמו בשיעור הזמן, כך באיכות ומהות הצער אסור להצטער יותר מדאי. והנה אם המצטער עושה מרוב צערו ומרירות לבו חבורות ופצעים בבשרו, כמובן הוא שהוא שיעור יותר על הרגיל והטבעי. ועל זה אמר "בנים אתם לה' אלהיכם", וא"כ אחרי שהקב"ה דן את הנפטר במיתה, בודאי עשה זאת כאב הרודה את בנו אשר בודאי לטובה כונתו, וא"כ כשאתם עושים סימני צער איומים עד שמחבלים אתם בגופכם, הרי אתם עושים עצמכם רחמנים יותר מהקב"ה, וכאילו אין אתם מכירים אותו לאב לכם ואתכם לבנים, דלולא כן הרי אין מוכיחין את האב המייסר את בנו החפץ בתיקונו. וזהו שאמר "בנים אתם לה' אלהיכם", ובכן "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת".

(תורה תמימה, דברים פרק יד הערה ג)

אל תבכו למת וכו' בכו בכו להלך וכו' להולך בלא בנים
35-38

נראה לבאר ביאור ש"ס פרק אלו מגלחין... "אל תבכו למת וכו' בכו בכה להולך", אמר הקב"ה להולך בלא בנים... ויש להקשות, א' איך אמר אל תבכו למת, והוא היפך מה שאמר וכו'. ב' כפול בכו בכה. ג' תואר הולך... אל [תבכו] למת, ר"ל כשמת ממש אל תבכו, מצד שמת ונסתלק מן חיי עולם הזה לעלות לחיי עולם הבא, כי אדרבא מיתת הצדיק נקרא הלולא כי נעשה יחוד עליון על ידי זה כמפורש בזוהר, מלבד שנפטר מצרות העולם הזה והולך למנוחות לחיי עולם הבא, לכך נקרא פטירה וכו', רק בכו בכה להולך, שיש צדיק שאינו מת ממש, רק יורד ממדריגתו, שנקרא "הולך", כדי שיתחבר עם מדריגת המוני עם להעלותם... וכאשר הם אינן רוצים להתחבר אליו להעלותן, אם כן בחנם הלך ממדריגתו, וז"ש כפול "בכו בכה", א' על ירידת הצדיק, בכה הב' על ירידתן של המוני עם שנשארו למטה ואינם יכולים לעלות, וז"ש להולך בלא בנים, שאם חזרו למוטב על ידו נקרא לו בנים.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת יתרו)

אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנדו לו יותר מכשיעור וכו' בכו בכו להלך וכו' להולך בלא בנים וכו' כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו
35-40

ויובן לפי דברי הרמב"ן על הפסוק (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", כי ישראל בנים לה', ואחר פטירתם המה דבוקים באור עליון, לכן אין לבכות ולנוד יותר מדאי, רק כפי מה שציוו חז"ל. והנה גם אם לא טוב היה בחייו ועשה עבירות הרבה, מ"מ י"ל כי לא יבכו עליו יותר מדאי, כי יש תקוה לו לבוא בגלגול פעמים ושלש ולתקן את עצמו. וידוע מה שכתב האר"י ז"ל, שהגלגול קרוי בן והגלגול השני קרוי בן הבן. אבל אם הוא מאותן רשעים ששנו חז"ל (ר"ה יז ע"א) כגון המינין והמסורות והכופרים בתורה ובתחיית המתים שנדונים לדורי דורות בגיהנם, גיהנם כלה והם אינם כלים שאח"כ נשמתן נשרפת, עליהם אין לקוות שיבואו בגלגול לתקן עצמם. וזה י"ל כונת חז"ל, "בכו בכו" - בכו להולך בלא בנים, היינו שאין לקוות שיהיה לו בנים שיבוא פעמים בגלגול. וזה שמסיים הכתוב "כי לא ישוב אל ארץ מולדתו" עוד, כי הבא בגלגול שב עוד פעם אל ארץ מולדתו, כמו שאמר גדול אחד שמת בנו ובכה עליו בכי רב, ואמרו לו: רבינו, למה אתה בוכה הלא לא טוב עשה בעמיו? והשיב: על זה גופא הוא בוכה, יען שאין מה לבכות עליו, אבל אם היה מה לבכות עליו היה מתנחם שיאור באור החיים.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, ישעיהו כח, ח)

אל תבכו למת וכו' בכו בכו להלך וכו' להולך בלא בנים וכו' רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
35-42

דרש בש"ס: "אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד"... להולך בלא בנים, רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה. ופירש רש"י: כלומר בכו גם לרשע חי, שלא ישוב עוד ונטרד מהעולם. ויש להבין מה פליגי תנא קמא ורב הונא...
דאיתא בפרק ט' דנדרים (סד ע"ב): תניא ד' דברים שחשובין כמתים, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים... ולי נראה דכולהו ד' ישנו בכלל עני, כי סימן לגסות הרוח עניות... ומצורע נכלל גם כן בו, כי הוא מז' דברים אשר נגעים באין עליהם, גסות הרוח, כדאיתא בערכין (טז ע"א)... סומא הוא מחמת גסות הרוח, וכאשר ביארתי "ועיני ישראל כבדו מזוקן" וגו' (בראשית מח, י)... ומי שאין לו בנים, כי עיקר תולדות הצדיקים הוא מעשים טובים (בראשית רבה ל, ו). וגסות הרוח שהוא שורש לכל העבירות, כמ"ש בספר עוללות אפרים. אם כן אין לו בנים ונקרא מת בחייו... ובזה יובן "אל תבכו למת", ר"ל שמת באמת, כי אם "בכו להולך למיתה, שהם רשעים בחייהם קרויין מתים, שהולך בלא בנים, בלא מעשים טובים. ובא רב הונא לפרש שעבר ושנה, שהם ד' דברים שנקראים מת, שנמשך מגסות, שלא ישוב בתשובה, כי גסות מביא לחטא לשון הרע שנקרא מת, שנעשה מצורע גם כן, ואינָך גם כן, וקשה לשוב וכו'... על ידי חטא גסות בא לידי לשון הרע גם כן, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר, ולא ישוב בתשובה מאחר שלדעתו לא חטא כלל.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת נשא)

מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני
36-37

הקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים לומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם... ואומר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" וגו' [ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"י]... ומפרש שיעור הכתוב "ונתן לך רחמים ורחמך", שרק אז ירחמך, רק במקום שהרשה לך לרחם, והיינו בעת שאדם חי וכשר, אבל כשאדם חייב מיתה כמו בענין עיר הנדחת דאיירי ביה, אסור לך לרחם יותר מהקב"ה. וזה הוי כעין מ"ש במו"ק כז, ב, בשיעור הבכי והמספד, שלשה ימים לבכי שבעה להספד וכו', מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רחמנים יותר ממני וכו'.

(תורה תמימה, דברים יג, הערה עא)

כז: בכו בכו להלך
37

ועל כל משמר הקדוש ברוך הוא שואג ובוכה [ברכות ג ע"א], כי אמרו בש"ס "בכו בכה להולך" ר"ל להולך בלא תשובה.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת קדושים)

בכו בכו להלך וכו' להולך בלא בנים
37-38

מדרש רות [פד ע"ב]:... מאן דלית ליה בנין איהו אזיל מיד ליד, דכתיב [משלי יא, כא]: "יד ליד לא ינקה רע"... כשהאדם יוצא מן העולם ונפשו באה ליכנס, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, כמה מלאכי שלום עומדין מצד זה ומצד זה. זכה, מלאכי שלום מקדימין ואומרים לו: שלום בואך. לא זכה, מלאכי חבלה עומדים ומקדימין לו רע ואומרים לו: אוי לרשע רע. ומאי ניהו? מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה... ולא יימר בר נש הרי תורתי ומעשי מגינין עלי ולא אתעסק בפריה ורביה, אלא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אינו נכנס במחיצתו של מקום ואין להם חלק לעולם הבא... לית לך בתורה ומעשים טובים כחזקיה מלך יהודה, וכתיב ביה [ישעיה לח, א] כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. וזהו "אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך", ואמרו רז"ל להולך בלא בנים. וסוף הפסוק מוכיח, שנאמר "לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו", רמז לנשמתו שלא תשוב אל המקום אשר ממנו חוצבה.

(ריקאנטי בראשית לח, ח)

כן הוא דרכי הצדיק, שאם הבן הולך בדרכי התורה נחשב לו לבן, כי יוכל לקוות שלאחר פטירתו הבן הזה יזכה אותו בתורתו ובתפלתו ובמעשים טובים אשר יעשה, כמ"ש רז"ל [סנהדרין קד ע"א]: ברא מזכה אבא, אבל הבן אשר אינו הולך בדרכי התורה והיראה לא נחשב להצדיק כלל לבן, כי מה הנאה ומה תועלת יהיה לו ממנו לאחר פטירתו?... וי"ל שזהו שאמרו רז"ל "בכו בכה להולך" - להולך בלא בנים. כלומר אף כי בהיותו בעולם השפל הזה היה חושב שיש לו בנים, אבל כשהוא הולך לעולמו אז הוא מכיר ומבין שאינם נחשבים לו לבנים, וזהו להולך בלא בנים, והחי יתן אל לבו.

(רבי שלמה גנצפריד, אפריון, שמות פרק י, ב)

[הכוונה למי שלא השלים את נפשו והולך בלי מעשים טובים, ויש לבכות כי אולי אילו המשיך לחיות היה עושה מעשים טובים. ולכן בשרה כתוב "לבכותה" בכ' קטנה, כי לא היה צריך לבכות עליה הרבה, כי השלימה את נפשה].

(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות, עמ' ח) לטקסט

[הכוונה שיש לבכות על מי שמת בלי בנים ישרים, כי ללדת בנים שאינם הולכים בדרך ה'יותר גרוע ממי שאינו מוליד כלל, כמו שאמר אברהם (בראשית רבה פרשה מד סימן ט) "אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך, מוטב לי 'ואני הולך ערירי'".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 79) לטקסט
נממ

[הטעם הוא שאם הוא מניח בן כמותו וזרעו הולך בדרכיו, בזה נפש אביהם חי בתוכם, כי ברא מזכה אבא. אבל אם מת צדיק בלי להניח בן כמותו, אנחנו מצטערים, אף שמיתתו טובה לו בכך שהוא הולך לקבל שכר בעוה"ב. ולכן אמרו (איכה רבה פרשה א סימן לז) "מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש", והכונה לצדיק שמת בלי בנים, שהרי שלשון סילוק נאמר על דבר שלא נשאר ממנו שום רושם, כמו שפרעון חוב נקרא "סילוק" החוב. והצער הוא על צדיק שמת בלי להניח בן כמותו. והמשך הפסק הוא "כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" - כי אם מניח אחריו שילך בדרכיו הוא כאילו רואה את ארץ מולדתו, משא"כ אם מת בלי בן כמותו.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 43) לטקסט

בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וכו' זה שעבר עבירה ושנה בה וכו' כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
39-42

ואמרו חז"ל [יומא פו ע"ב] כיון שעבר עבירה ושנה בו נעשית לו כהיתר, שנאמר "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו". ויש להבין מה זה הלשון דהותרה, מה נפקא מינה? וגם איך נרמז בפסוק "ככלב שב על קיאו" דנעשה לו כהיתר? וגם בגמרא דמו"ק אמרינן: "בכו בכה להולך ולא ישוב לראות ארץ מולדתו" זה העובר עבירה ושונה בו, ופירש רש"י דתשובתו קשה. ויש להבין למה. אבל הענין הוא ד"מים גנובים ימתקו", ואם כן יש לאדם תירוץ אם מניח היתר ואוכל איסור, דזהו מים גנובים. אבל אם אינו מים גנובים ומניח היתר ואוכל איסור, אין לו שום תירוץ ועונו קשה מנשוא, כיון דשביק התירא ואכל איסורא היינו מומר.
וזהו אמרם כשאדם עובר עבירה ושנה בו נעשית לו כהיתר, ואינו כלל בגדר מים גנובים כי כבר עשה זאת, ואם כן ענשו חמור דשביק התירא. ולכך אמר "ככלב שב על קיאו", דאין בו טעם כלל כי כבר כלה הטעם בלעיסה הראשון, כך "הכסיל שונה באיוולתו", כלה הטעם ואין בו מים גנובים כלל, ולכך תשובתו קשה. כי היכי דמי בעל תשובה, באותו מעשה וכובש יצרו [עיין יומא פו ע"ב], וזהו שאם אין נעשה לו כהיתר וכובש יצרו, אבל אם נעשה לו כהיתר אין בו מהטעם כלל, ואין כל כך קשה לפרוש עד שיהיה זה תכלית תשובה, כי היה אצלו כהיתר ועכשיו אין עושה מעשה זה, ולכך תשובתו קשה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
41-42

ידוע מ"ש חכמים ז"ל [יומא ט ע"ב]: בבית ראשון נתגלה עונם, נתגלה קצם, ובשני לא נתגלה עונם, לא נתגלה קצם. ויש להבין מה תליא זה בזה, וכי בשביל שנתגלה העון יתגלה ויהיה הקץ מהר? וגם הלא בבית שני ידענו העון, כמאמר חז"ל [יומא ט ע"א] שנאת חנם, ואי שלא נכתבה, הא בעונות הרבים מתחלת בנין בית שני, חדל חזון ונחתמו כתבי קודש.
אבל הענין כאמרם: כשאדם דש בחטא, נעשה לו כהיתר ואינו מרגיש בחטא, אבל כאשר יינחם ויימנע מעשות חטא, אז יזכיר בחסרונו ובחטאו אשר חטא, ומעלו אשר מעל בה' ובתורתו. וזהו בבית ראשון, שהרעו לעשות. אבל בגלות בבל, התנחמו מאשר עשו, ולא עבדו עוד עבודה זרה, ולא עברו על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואם כן נתגלה עונם, כי בעזבם הרע, חטאם לנגדם תמיד, ולכך שסרו מלעשות, אף ה' ריחם עליהם, והבטיחם לגאלם מהר בפקידת שבעים שנה ונגלה קיצם. אמנם בית שני שהיה שנאת חנם ולשון הרע, וזהו לא שבו בעונות הרבים, ועוד היום מחזיקים בטומאה זו לשנוא חנם... ואם כן לא נתגלה עדיין עון בית שני, כי הלא להיתר יחשב, ולכך בעונות הרבים לא נתגלה קיצם, ואנו יושבים זמן רב בגולה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
41-42

מדת היצה"ר להאבידו משני עולמות, כמ"ש [ב"ב טז ע"א]: הוא היצה"ר הוא המלאך המות. ומה שיסית האדם שישמח בהוללות ותאוות העוה"ז אינו מידתו, כי שמחת האדם לפי שעה ואח"כ היצה"ר מצר בו, כי מדתו רע גמור ואינו סובל שמחת העבירה, אלא כדי להשחיתו באחרונה מהעוה"ב שהיא טובה גמורה, אבל מיצר הוא לפי שעה. ולכך אמרו כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, ר"ל שיצה"ר אינו מסיתו, ואין לו הנאה בעבירה כשעה ראשונה, ונעשה רצונו לעשות רע גמור, עד שמשחיתו לגמרי ח"ו. אבל בתחילה כשעושה עבירה, שניהם מצירים, היצ"ט מציר על העבירה, וגם היצה"ר מציר על שמחתו באותו שעה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית ב, ז)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
41-42

...שאמרו חז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, דאף שכשנעשה לו כהיתר אינו טועם הנאה בעבירה, אפ"ה ענשו חמור יותר ממזיד, דבמזיד אמרו חז"ל [עיין סוטה כב ע"א] בטענות הרשעים: בראת יצה"ר בראת גיהנם, אבל כשנעשה לו כהיתר ענשו קשה יותר, שכבר פסק כח היצה"ר, משום הכי ענשו יותר, דאין לו הנאה בעשייתו. וזה שכתוב "זעקת סדום ועמורה כי רבה", שעברו עבירה ושנו ונעשה להם כהיתר, שהוא נקרא חטא וכבדו מאוד. וי"ל שהוא ענין "מידת סדום", זה נהנה וזה לא חסר, דאף שלא היה להם הנאה, אפ"ה עברו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית יח, כ)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
41-42

הרשע המכיר בחטאו ועובר במזיד, והחַטָא הוא שאומר מותר, ובאילו ב' הבחינות יכול להחזירו בתשובה אם יודיע לו שיכיר בחטאו ויתחרט על רשעו. אבל הבחינה השלישית שמכיר בחטאו וגם אומר מותר, והוא מה שאמרו חז"ל מי שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, והוא נקרא "לץ". והרמז לזה שאותיות למ"ד צדי"ק הוא רומז שלמד שהיא עבירה, וסובר שהוא צדיק. וזהו קשה תשובתו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית כה, לא)

כז: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר
41-42

כיון דאומר בתחלה "נשוי פשע" שהוא מזיד, על כרחך "כסוי חטאה" היינו בחטא החמור טפי, כענין שאמרו כל העובר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, ונקראים "חטאים" שהוא יותר חמור מרשעים, כמ"ש בתחלת תהלים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד".

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, בראשית לז, כח)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר
41-42

יש טועים ומורים היתר לעצמן מפירוש הגמרא זו, ואומרים שכשעבר עבירה, רק שאחר כך שונה, פירוש שלומד, וזהו ושנה, הגם שהוא בלי קדימת התשובה והכנעה, מכל מקום הותרה לו. וזהו שהגמרא מוכיח אותם נגד פניהם, ואמרו הותרה לו סלקא דעתך, פירוש, אם הוא ברוב גדלותו מהלימוד, אז מדמה שהותרה לו לגמרי? אלא אימא, פירוש כשאינו כל כך בגדלות לפעמים, אז סובר שנעשה לו כהיתר לכל הפחות. אבל באמת הפירוש מהגמרא, עבר עבירה, שכבר עבר עבירה, ועשה תשובה גמורה על זה בלב נשבר וחרטה והכנעה אמיתית במר נפשו על עוצם ריחוקו מאור פני מלך, ואחר גודל המרירות יושב ללמוד בגודל הכנעה, אז הותרה לו. וזהו הותרה לו סלקא דעתך, היינו אם לימודו הוא בדעת גדול ושלם אז הותרה לו ממש, אלא אימא, פירוש, שאינו לומד בדעת גדול כל כך, מכל מקום נעשה לו כהיתר.

(רבי ישראל דב בר מווילדניק, שארית ישראל, שער ההתקשרות, ליקוטים)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו וכו' אימא נעשית לו כהיתר
41-42

(אות ד) דידוע דרובי הפעולות תתעצמנה בנפש ונעשה לה כטבע שנית... (אות ה) ובתשובת חוט השני סי' מז, הורה באשה שזינתה הרבה פעמים, ואם תצטרך לעשות תשובה על כל זנות ינעל דלת בפני בעלי תשובה, ופסק שתעשה תשובה על ב' פעמים, דכיון שעבר אדם עבירה פעם ראשונה ושני' הותרה לו, והו"ל כשוגג. ובספר יעלות חן פ' האזינו פי' מקרא דיחזקאל יח "שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהי' למכשול עון", והכוונה שמכל פשעכם תשובו ב' פעמים ולא יהי' לכם למכשול עון, כי יותר מב' פעמים הו"ל שוגג. וגם לדברינו למעלה א"צ לעשות תשובה רק על ב' פעמים, דשוב אח"כ הוא רגיל בעבירה ונעשה לו כטבע שני' ומש"ה הו"ל כשוגג. ואולי זה גופה הטעם דהותרה לו. ואף דבב' זימנא לא הוי חזקה, רק בג' זימנא, מ"מ רגיל מיקרי בב' פעמים, כמ"ש הר"ן נדרים מו בשם ירושלמי, דבב' זימנא מיקרי רגיל (אך בתשו' כתבתי דזה דברי ר"ח בירושלמי אולי ס"ל כרבי דבב' זימנא הוה חזקה ולדידן אולי בעינן ג' זימנא). ועל דרך זה יש לפרש "שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל" (יחזקאל לג) - הכוונה שישובו ב' פעמים על ב' עבירות. ועל דרך צחות יש לפרש דהנה קיי"ל בג' זימנא הוה חזקה, אך בקטלנית דהוה סכנת נפשות קיי"ל בב' זימנא הוה חזקה. על כן אמר "ולמה תמותו בית ישראל", ובמיתה קיי"ל בב' זימנא הוה חזקה, ואם תשובו רק מב' פעמים לא תמותו.

(שו"ת בית יצחק, יו"ד, צלעות הבית (בסופו), דרוש ג, אות ה)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר

ענינו שלא הוא אחר והעבירה אחרת, אלא שהוא אחד עם העבירה, שאז גם בלא שום התעוררות פיתויים הוא חוזר באולתו ושונה בה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כב, עמ' קלו)

כז: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר
41-42

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פו ע"ב]

שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי (יריכותיו) [כתיפיו]
42-43

עיקר אבילות כי הקרובים אל המת הם דבוקים בנפשו, ולכך כאשר גברה מדת הדין בָּהֵמה, אף לקרובים אחזה מדת הדין ומתוחה בם. ולכך אמרו: כל ימי אבילות יראה אדם האבל כאילו חרב כרוך אחריו וכדומה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

כאילו חרב מונחת לו בין שתי (יריכותיו) [כתיפיו]
43

ועל המסובב שהוא מלחמת ישראל, משמעו של "ובין כתפיו שכן", דבדורות שעברו היה מקום החרב בין כתפיים [ובמס' מ"ק דף כז כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו, נוסח הרי"ף וברמב"ן בספר תורת האדם: בין כתפיו, וכן בסנהדרין דף ז: לעולם יראה הדיין כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו, נוס' השאלתות דר"א פ' משפטים וכן ברמב"ם: בין כתפיו]. אך זה אינו אלא למי שאינו הולך למלחמה ומשתמש בו, דבשעה שאדם משתמש בו אז ודאי אוחז בירכו. והמשיל בברכה, דפחד ה' שנפל על לוחמיו, כאלו חרב מונחת על כתפיו ויכול ללחום בו, ואינו צריך להשתמש בו ולהסירו מבין כתפיו, והיינו "ובין כתפיו שכן".

(העמק דבר, דברים לג, יב)

ולא של נשים לעולם מפני הכבוד לא שנו (כח.) אלא חיה
45-כח.

"ותקבר בדרך אפרתה" - ולא הביאה אפי' לבית לחם, משום שאי אפשר להשהות קבורת חיה בשום אופן, כדאי' במ"ק דף כח אין משהין את הנשים מפני הכבוד, לא שנו אלא חיה.

(העמק דבר, בראשית לה, יט)


כח ע"א

דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה
2-3

"ויבאו בני ישראל" וגו'... כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים "בני ישראל" וכשאינם בגדר הנאות נקראים "עם"... וכאן הודיע הכתוב כי "כל העדה" ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר "ויבואו בני ישראל כל העדה" - פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים... והכוונה בהודעה זו... על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים, וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים, והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז"ל. ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים, וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך "ותמת שם מרים ותקבר שם", ואמרו בגמרא... סמוך למיתה קבורה, עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבוא לגמול חסד.

(אור החיים, במדבר פרק כ, א)

כח. דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה וכו' אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה
2-4

"ותמת שם" וגו'. צריך לדעת טעם אומרו "שם", ורז"ל דרשו שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו "ותקבר שם"... ורז"ל דרשו "ותמת שם" לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה.

(אור החיים במדבר פרק כ, א)

כח. ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ואמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה
2-5

ר"ל שלא ע"י מלאך המות, כדמפרש [בב"ב יז ע"א], וגם לא ביסורים, ויליף ממשה דכתיב "וימת שם משה על פי ה'", ודרשינן שם בספרי: כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהם בנחת רוח. וכינו חז"ל מיתה כזו בשם מיתת נשיקה. ועיין בר"א מזרחי כאן דילפינן שם שם מאהרן, דכתיב "וימת אהרן שם", דאל"כ תרי זימני שם שם במרים למה לי, עכ"ל. וזה פלא בשתים, חדא בסוגיא דמו"ק כ"ח א' וכן בסוגיא שלפנינו [בב"ב יז ע"א] מבואר מפורש דילפינן ממשה, ובאמת כן מוכרח, דעיקר הדרש ד"על פי ה'" היינו מיתת נשיקה מבואר גבי משה כמש"כ. וגם מש"כ דאל"כ תרי זימני שם שם במרים ל"ל, תמוה מאוד, שהרי בסוגיא דמו"ק שם מבואר דחד שם אתא להורות סמוך למיתה קבורה.

(תורה תמימה, במדבר כ, הערה ג)

אפילו שאר הנשים דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה וכו' למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
2-9

נבאר ש"ס בפרק ואלו מגלחין: אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו'. ויש לדקדק, דהוה ליה בקיצור לומר שמיתת צדיקים מכפר וכו', ולאיזה ענין אמר מה פרה מכפרת וכו', דמשמע דוקא באופן זה שפרה מכפר כך מיתת צדיקים וכו' ולא בענין אחר. ב' קשה, וכי פרה מכפר, הלא אינו רק מטהר...
ונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דמצינו שני מיני סלוקן של צדיקים, אחד שמסלקו מן הדור כדי שלא יהי' להם מגן ומחסה, כדי ליפרע מהן כחטאותיהן. ולפעמים מצינו דמיתת הצדיק הוא מכפר להגן על ענין הדור שלא תבוא. וכי תאמר איך נדע הדבר אי הוא לסלק המגין, או להגן במיתתן? ואמרתי כי אם יש עוד צדיק אחר, על כרחך הוא לכפר... והנה כאן אי אפשר לפרש שני הטעמים אלו במיתת מרים, דהא כתיב "ויבואו כל העדה", עדה שלמה, וספו תמו החוטאים מהארץ, ואי היה מיתת מרים לכפר על עון הדור, זה אינו, דהא שלימים היו. וכי תימא לסלק המגן ותחל העונש עליהם, גם זה אינו, דהא נשארו משה ואהרן שיהיו כדאי להגן עליהם ג"כ. וגם לא מצינו להם איזה עון, להביא עליהם הרעה חס ושלום אחר מיתת מרים.
אך דמצינו בשאול על שלא קברוהו מיד נענשו, וכמ"ש (שמואל ב' כא, יד) "ויקברו את עצמות שאול", וכתיב "ויעתר אלהים לארץ", ופירש האלשיך פרשה אחרי מות (ויקרא טז, ג) דעל שאיחרו קבורת שאול לא נעתרו קודם לכן וכו', יעו"ש. ואם כן י"ל דה"נ נענשו על שלא גמלו חסד עמה לקברה מיד סמוך למיתתה. אך דזה אינו, דאמרינן בש"ס הנ"ל אין מניחין מטה של נשים ברחוב העיר, שנאמר "ותמת שם מרים ותקבר שם", תיכף למיתה קבורה וכו'. וא"כ הדרא קושיא כנ"ל, למה נענשו במיתת הצדקת זה?....
דכתב בשל"ה (פ' חקת) על פסוק (במדבר יט, יא-יב) "הנוגע במת וגו' הוא יתחטא [בו] ביום הג' וביום השביעי יטהר", וז"ל: יש בזה רמז גדול לדבק את עצמו בתורה הניתנה ביום השלישי מימי עולם, שכל יום הוא אלף שנים, כי שבעת ימי בראשית הוא רומז לששת אלפים של עולם וחד חרוב לעולם שכולו שבת, והתורה ניתנה באלף השלישי, שהוא יום ג' דקאמר "הוא יתחטא ביום השלישי", שהוא ע"י התורה, ואז ביום השביעי שהוא עולם הבא שכולו שבת יטהר, כי מי שטרח בערב שבת וכו', יעו"ש. נמצא אפר הפרה בעצמו אינו מכפר, רק על ידי הזאתו שביום הג' ירגיש להתמיד ולעסוק בתורת ה' הנתנה ביום ג', ואז הוא מכפר, וביום השביעי יטהר - לעולם הבא. כך ענין מיתת הצדיקים, שיתאונן אדם חי כשרואה חכמים ימותו, וירגיש שהוא על ביטול התורה... ואז מתכפר לו.
ובזה יובן, שרצה התנא להבינך שלא תטעה לומר דמיתת הצדיקים בעצם מכפר בלא תורה ותשובה, לכך אמר למה נסמכה למיתת מרים פרה, להקיש מה פרה מכפרת, והיינו על ידי עסק התורה.. כך מיתת הצדיקים מכפרת, אם מרגיש בצערו ונותן לב לשוב ולעסוק בתורה שהיא העיקר, ואז מתכפר לו... לכך נלמד זה ממיתת מרים, ולא ממיתת צדיקים אחר שהי' לסמוך לפרה, דכתב האלשיך (במדבר כא, יג) דסילוק מרים הי' על שנתרפו בדברי תורה, כמו ברפידים שנאמר (שמות יז, ו) "והכית בצור" וכו', יעו"ש. לכך נסתלקה מרים כדי לסלק בארה, ויתנו לב על שביטלו תורה.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת חקת)

מיתת נשיקה

[מיתה רגילה היא ע"י מלאך המוות, וקשור להנהגת הטבע, שמיתתו לוקחת שהות וזמן. ואילו לצדיק, ה' נראה לפניו, ונשמתו רוצה לדבוק בשרשה, והוא מסתלק בתוך רגע, וזה ענין נשיקה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עג ע"ג) לטקסט

כח. בנשיקה מתה
4

אנחנו מזכירים בזמירות של מוצאי-שבת קודש, אחת מן ההגדרות של אליהו הנביא: "איש שלא טעם טעם מיתה וקבורה". איזה מין אדם מיוחד! מדובר על אדם, בן אדם! אין לנו פרטים מדויקים על יחוסו, ויש סתירות במדרשים מאיזה שבט היה. על-כל-פנים, הוא היה ילוד אשה, ובאופן נורמלי כל ילוד אשה שייך לטעם מיתה וקבורה. וכאן, אנו מוצאים אדם שהסתלק מן העולם בצורה לא נורמלית, בלי לטעום טעם מיתה וקבורה! אצל חז"ל מופיע מושג של "מיתת נשיקה" לגבי צדיקים: טיפול מיוחד של סילוק הנשמה מן הגוף. אבל כאן נפגשים עם מין אדם מיוחד, שהיה חי בחברה האנושית, התהלך בינינו ובתוכנו בתור שליח אלוהי, לקיים פקודות ולמסור הנחיות נבואיות, - ועם זה הסתלקותו ועליית נשמתו הופיעו בצורה על-אנושית, על-נורמלית.

(שיחות הרב צבי יהודה, וירא, עמ' 175-176)

אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה
4-5

"ותמת שם מרים ותקבר שם" - כבר ידעת כי משה ואהרן ומרים מתו בנשיקה, ומיתתם היתה על ידי שכינה, כמו שפירשתי. וזה רמוז במלת "שם" שפירשתי ב"ויתיצב עמו שם" [שמות לד, ה] [ש"שם" רומז לשכינה], ומשם יפרד. וכן באהרן כתיב להלן [פסוק כח] "וימת אהרן שם בראש ההר", ובמשה [דברים לד, ה] "וימת שם משה". ואולי כי לזה רמז "שמה קברו את אברהם" וכו' [בראשית מט, לא].

(ריקאנטי במדבר כ, א)

ומשה רבינו מת בגזרת עירין ובמאמר קדישין... שלא היתה מיתתו בתוך חולי או מתוך כאב וצער כלל, אבל להיות שכלו האלהי נקשר בגופו הקשר מועט מהמציאות, היה אופן מיתתו בנחת ומבלי התפעלות גשמי. כי הנה בהיותו דבק באלהים ומתבודד בראיית הארץ ומה שהיה עתיד לבא עליה באורך הימים, והיותו יתברך מדבר עמו "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" וגו', בהיותו באותו התבודדות באותו דבור והשגה עליונה עם האלהים פנים אל פנים, הוסר החומר ממנו, ונפשו נשארה מתמדת בדיבוקה שהיה לה, וכמו שעינינו הרואות איש יפליג בעיונו והתבודדותו כל כך, עד שיסיר המצנפת מעל ראשו והוא לא ידע. ככה היתה מיתת אדון הנביאים, בהיפרד גופו מנפשו בהיותו מדבקות העליון ההוא. ולזה כיוונו חז"ל באמרם בשלהי מועד קטן שמת בנשיקה, וכן אמרו על אהרן ומרים, לפי ששלשתם מתו כפי הרצון האלהי מתוך טובות התבודדותם במציאם. ועליה אמר שלמה "ישקני מנשיקות פיהו", וכמו שכתב הרב המורה פרק יא ח"ג. אבל עם היות שלשת האחים משותפים בשמתו בנשיקה, לא היו כולם שוים במעלת הנשיקה ההיא, כי כמו שהיו כלם נביאים ובמדרגות מתחלפות כגבוה שמים מארץ, ככה היו בענין המיתה... שנשמתן של צדיקים הם מעורבות בגופיהם ובלתי מתאחזות בה, ולהן תהיה הפרדתם ע"י ה', כי הדבקות בו הוא אשר יחייב היות המיתה ההיא בנחת ולא בצער.

(אברבנאל דברים לד)

דור המדבר היו במדריגה גדולה והיה להם התעוררות גדול, ונמצא לא היו חושבים את עצמן לכלום... והיו תמיד מקשיבים לקול העליון, זה הביא אותם שיהיה להם חלק לעולם הבא... ומפרשים חז"ל [סנהדרין קי ע"ב] מהיכא נשמע זה בפסוק, מהכא, דכתיב 'במדבר', פירוש דיבור, דהיינו הכרזה שמכריזין בכל יום, 'יתמו' כלומר שיהיו תמימים בדיבור שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור. ואמר עוד 'ושם ימותו', כי רש"י (במדבר כ, א) פירש שמרים נמי בנשיקה מתה דילפינן שם שם ממשה, נמצא היכא דכתיב 'שם' משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ו'שם' ימותו, רוצה לומר במיתת נשיקה מתים.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרשת שלח)

וכבר ידעת דמדת גזירה שוה נגד מדת רחום, מדה שניה בי"ג מדות של רחמים, וכביכול בי"ג תיקוני דיקנא המדה השניה רחום הוא סוד השערות של השפה העליונה שהוא כביכול על פה... וכן תתבונן הא דדרשו דמרים נפטרה בנשיקה דגמרינן גזירה שוה שם שם ממשה מה התם על פי וכו'.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, מאמרי השבתות, מאמר ג - ברכת שבת, אות ה)

אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לאומרו
4-6

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, כ"ש זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה, כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא. ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, שאמרו "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" - מלמד שמת בנשיקה, וכן נאמר באהרן "על פי ה' וימת שם", וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה אבל לא זכר בה "על פי ה'" להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה. הכוונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק ה' יתברך, נשיקה, באמרו "ישקני מנשיקות פיהו". וזה המין מן המיתה אשר הוא הימלט מן המות ע"ד האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים, אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ויישאר השכל ההוא אח"כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאת הגוף.

(מורה הנבוכים חלק ג פרק נא)

"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף וגם ערב רב עלה" וגו' - תמוה, למה לא נזכרו כי גם נשיהם הלכו אתם, כתיב טף וערב רב ולא נשים רק גברים. ויש ליישב, הלא ענני הכבוד הקיפו אותם וכו', וה' הולך לפניהם יומם לנחותם הדרך, ואולי אין כבוד כלפי השכינה להזכיר בזה נשים, כדאיתא במו"ק... שמרים מתה ג"כ בנשיקה כמו משה ואהרן רק שאין כבוד של מעלה להזכיר זה.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק יב, לז)

ואין הכוונה כפשוטו, רק הכוונה דהנה מיתת נשיקה, שיטריח הוא ית' בעצמו ליטול נשמתו, זה הוי רק למי דעשאו הקב"ה להיות כמותו, זה הוי כבודו ית' ליטול נפשו. אבל למי שאין הקב"ה עושהו להיות אלהי בתחתונים, אין הקב"ה מטריח ליטול נשמתו בעצמו. ולכך זה הכוונה במרים, דאין כבודו ית' לעשות לאשה להיות במקומו למטה. לכך לא נאמר בה "על פי ה'". אבל במשה ואהרן נאמר "על פי ה'", ומוכח שמתו בנשיקה ע"י הקב"ה בעצמו, ומוכח דהקב"ה עשאן למטה אלהי בתחתונים להיות כמותו.

(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תניינא, פתיחה, סימן ה)

אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לאומרו וכו' למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה
4-7

ובמיתת מרים דסמיכה לפרה אדומה בהשוואת זה וזה, פר י' ופר ה' כנודע (ליקוטי תורה פרשת חוקת), הנה היה "על פי ה'" כמו משה ואהרן דמיתו בנשיקת פיהו, בגבורה ממותקת שסודה על פי הוי"ה גימטריא גבורה. ובהיות על פי ה' כמשמעו, הוא נמתקת ודאי כמאמר הכתוב (שיר השירים א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך", אלא דבמרים לאו אורח ארעא לאדכרא הואיל והוא מסטרא דנוקבא, לית לה המתקה מגרמה אלא בגזירה שוה דילפינן שם שם ממשה ואהרן.

(רבי יצחק אייזיק כץ, ברית כהונת עולם, מאמר אילו של יצחק, פרק לח, עמ' פד)

אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה וכו' הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה
4-26

"שיר השירים אשר לשלמה" וגו' - רצונו בזה לומר, שיר ה' שירים, פירוש, שיר זה הוא המשובח ומעולה בכל חמש שירים, "אשר לשלמה" זה הקב"ה... וזה השיר הוא המשובח שבכולן, ומפרש הכתוב על איזה שיר קאי, ואמר "ישקני מנשיקות פיהו", היינו על דרך מה שאמרו חז"ל: נאמר במשה ובאהרן על פי ה' (במדבר לג, לח; דברים לד, ה), מלמד שמתו בנשיקה, ואמרו עוד שם מי שהגיע לגבורות ומת פתאום זו היא מיתת נשיקה... וזהו שרמז הכתוב כאן דשיר זה "אשר לשלמה", והוא שהנשמה אומרת בשעת המיתה "ישקני מנשיקות פיהו", רצה לומר, שתהא המיתה בנשיקה, והיינו דקאמר "פיהו", על דרך שאמר במשה ואהרן "על פי ה'", וילפינן מכאן שמתו בנשיקה...
ומהו השיר שאמר כנגד הנשמה? היינו "ישקני מנשיקות פיהו", שתהא המיתה בנשיקה כחתן לכלה... וענין מיתת הנשיקה נראה לפרש על דרך מה שאמר הכתוב (קהלת א, ה): "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם". הכוונה בזה, לפי שטבע כל ארבע יסודות שבעולם כל אחד ואחד חוזר לבוא על מקומו. דרך משל, יסוד העפר והמים נופלים למטה, מה שאין כן יסוד האש - הוא הולך למעלה למקום שרשה שהוא תחת גלגל השמש... מעתה נאמר במאי דקמן לענין מיתת האדם, שתפרד הנשמה מן הגוף... שנאמר (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"... נמצא האדם הוא ממש חלק מנשמת אלוקי ממעל אשר נפח בו הנשמה, דהיינו השכל הנקרא נפש חיה... והנה בעת פרידת הנשמה מן האדם היא שואפת לחזור למקורה, כלומר, למות על פי ה', שמשם נפח הנשמה ברוח פיו של הקב"ה, לכך היא מתאוה שתהא נטילתה דהיינו "על פי ה'", שתחזור אל מקומה. והיינו נשיקה, פירוש, ענין דבוק וסמוך, על דרך מה שאמרו בגמרא (פסחים לד, ב) לענין השקת מים, רצה לומר, מים שנטמאו יש להן תקנה על ידי שמשיקן במעיין, רצה לומר, שמדביקן ומחברן עד שיהיו נוגעין במים שבתוך המקוה, ואז נטהרין כדאיתא בכמה דוכתי בגמרא, יעויין שם. שמעינן מהא דענין השקה פירושו ענין דיבוק וטהרה. כן הוא ענין מיתת נשיקה...
ועוד לאלוקי מילין לבאר ענין מיתת נשיקה, על דרך מה שאמרו בגמרא (יומא פה ע"ב): אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים... ובסנהדרין (לט ע"א):... ועיקר טבילותא בנורא דכתיב (במדבר לא, כג) "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"... מעתה נאמר כמו הדין לענין השקה במים שהקדמנו לעיל, שמחברן במעיין ונטהרין, ובגמרא (פסחים שם) חשיב לטהרת זו כזריעה, דוגמת תרומה שנטמאה דזורעין אותה וגידוליה מותרין, כן יש לדמות לענין טבילה בנורא, אם נטמאת הנשמה של אדם, שהוא חלק אלוקי נשמת רוח ה' כנחל בוער, ואם כן כשמת בנשיקה, רצה לומר, שנדבק ונסמך למקוה ישראל ה', אז נטהר, וזהו מיתת נשיקה.
בזה תבין ותשכיל מה שאמרו בגמרא (נדה ל ע"ב): ביום הלידה אומרים לו לאדם הוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה שנתן בך טהורה היא וכו', תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שנתן תרומה לעם הארץ ואמר לו וכו' אם אי אתה משמרה בטהרה הריני שורפה לפניך וכו'. הכוונה בזה, דהנשמה נמשלה לתרומה, כמו שהדין בתרומה שנטמאה שטעונה שריפה, כמו כן הנשמה תידון באש של גיהנם, וכמו שיש לתרומה תקנה שיזרענה בקרקע וגידוליה מותרין, כן ענין מיתת נשיקה כעין השקת מים דחשיב זריעה (גם ענין הזריעה דתרומה שנטמאה הוא דוגמת גלגול הנשמה, על דרך מה שפירש רש"י בפרשת תרומה (שמות כה, ב): שלשה תרומות נאמרו בפרשה וכו', וכן ענין הגלגול "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר" (איוב לג, כט)... מה שאין כן כשמת בנשיקה, אז אין נשמתו באה בגלגול אלא בסוד עיבור)...
ובא הכתוב כמפרש בעצמו מה ענין מיתת נשיקה, ואמר "משכני אחריך נרוצה"... לפי שאמרו חז"ל (ברכות ח ע"א): מיתת נשיקה היא כמשחל בנייתא מחלבא, פירש רש"י: כמושך נימת שער מתוך החלב וכו'. לכך ביום המיתה אמרה הנשמה להקב"ה "משכני", רצה לומר, שתהא המיתה בנשיקה כמושך שער מתוך החלב, והא כיצד, ומפרש "אחריך נרוצה", רצה לומר, כשהנשמה רואה להקב"ה אז היא שואפת לחזור ולשוב למקום שרשה... ומסיים בפסוק זה מישרים אהבוך, על דרך מה שכתוב (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים", רצה לומר, מיתת נשיקה...
מתוך תוכן הדברים תבין ותשכיל מה שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים רנז תתקפא): "ישקני מנשיקות פיהו" - יטהרני, כמשיק שני גבים זה לזה והם טהורים זה מזה וכו', ישקני ידביקני וכו', יוציא לי שתי נשיקות מתוך פיהו, אחת בעולם הזה, "ויפח באפיו נשמת רוח חיים", ואחת לעתיד לבא "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יחזקאל לז, יד))... הכי קאמר: יטהרני כמשיק שני גבים זה לזה, רמז על ענין השקת מים שעל ידי הזריעה ונגיעה הם טהורים זה מזה, כן ענין הנשמה שעל ידי מיתת הנשיקה חוזרת לשרשה כמבואר לעיל. וזהו שאמר: יוציא לי שתי נשיקות מתוך פיהו וכו', רצה לומר, כמו שתחילת נתינת הנשמה באדם היה על ידי שנפח באפיו נשמת רוח חיים... לכך על ידי הנשיקה הנשמה חוזרת לשרשה ונטהרת.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, שיר השירים)

אף מרים בנשיקה מתה וכו' כמישחל בניתא מחלבא
4-40

ויש להבין יותר במאמר חז"ל במיתות הצדיקים כמשחל נימא מחלבא, ובמיתת הרשעים כפיטורא בפי ושט [לקמן כט ע"א]. עניינו, כי הנשמה קשורה ברוח, ורוח קשורה בנפש, ונפש קשורה בגוף אדם. ואצל הצדיקים הקשר של נפש רוח ונשמה הוא חזק ואמיץ מאוד, כדי שתדבק הנשמה בשורשו באור החיים, והקשר של הנפש והגוף אינו חזק כל כך מחמת עובי הגשמי של הגוף. אבל אצל הרשעים שפוגמים בנפש, ויש מהם אף ברוח, עד שהרוח אין לו דבקות כל כך עם הנשמה, לכך מסתלקת מהם הנשמה בשעת החטא, כמ"ש חז"ל [ברכות יח ע"ב] שרשעים בחייהם קרוים מתים. וכיון שהנפש קשורה מאוד בגוף, קשה מאוד פרידתן. וזה שמצינו באבות העולם שמתו מיתת נשיקה, עניינו, שמרוב דבקותם באלהים חיים, נדבקו נפשם ורוחם ונשמתם באלהים חיים, ובזה נפרדו מן הגוף... ובאמת מיתת נשיקה הוא דבר גדול שאין למעלה הימנו, אך הוא מעלה באיש תמים אשר כבר תיקן נפש רוח ונשמה אשר היה לו לתקן בעולם, אבל מי שאינו תם עדיין בכל תקוני נשמתו, לא יאות לו המיתה בטרם תיקן את תקנתו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, ויקרא כו, יא)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-9

"בחדש הראשון" - סמך זה לפרשת פרה, שבראשון נשרפה פרה (במדבר רבה יב, טו). וגם כמו שדרשו רבותינו שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה. "פרה אדומה" בגימטריא "מכפר" [עם הכולל]. "ותמת שם מרים ותקבר שם" - "שם" בגימטריא "מכפר".

(בעל הטורים במדבר כ, א)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-9

במדרש רבה (ויקרא רבה פרשה כ, יב), וזה לשונו: אמר רבי אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפרת כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר רבי יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות. אמר רב חייא בר אבא: באחד בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתם של צדיקים מכפרת... ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת? דכתיב (שמואל ב' כא, יד): "ויקברו את עצמות שאול", וכתיב (שם) "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן"...
דעת רבי אבא בר אבינא... כי גם שאין מוקדם ומאוחר בתורה, עם כל זה גם מה שנכתב שלא במקומו לא על חנם הושם במקום שנכתב, אם לא להסמיכו לדבר נלמוד ממנו לימוד נאה כי נדרוש סמוכים. וכלל בשאלתו שני דברים. א. למה נסמכה מיתת צדיקים לאפר פרה? ב. למה היה הלימוד במרים, מבזולת צדיק? וזה אומרו: למה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד שכשם וכו', לומר שבאופן ובחינת מה שאפר פרה מכפר, בבחינה ההיא מיתת הצדיקים מכפרת. והוא, כי כשם שאפר פרה אינה מכפרת אם לא כאשר נשמרה מכל טומאה כנודע מדרכי שמירותיה, כך מיתת הצדיקים מכפרת כשאין במיתה ההיא חלאת טומאת עון אשר ימות בו הצדיק ההוא. ולכן היה הסמיכות במרים כי טהורה היתה ולא מתה בחטאה. ומזה יצא לו לימוד אל כל מיתת הצדיקים כי מכפרת היא, אך כשם שאפר פרה מכפר שהוא בלי טומאת עון מצד עצמו, כך מיתת הצדיקים מכפרת שהוא כשאין מתים על עונם...
יקשה עליו, כי לפי דבריו שאין מיתת הצדיקים מכפרת אלא כשאין מתים על חטא... למה מצינו שקשה לפני הקב"ה מיתת הצדיקים, ככל הנהו עובדי דמסכת מועד קטן (כה ע"ב): כשמת רבי פלוני שפכו מרזבי דמא וכשמת רבי פלוני איעקור אילני וכו', וגם במרים "ולא היה מים לעדה" (במדבר כ, ב), והלא למה ייחר בעיני ה'? וכמה מעלות טובות במות הצדיקים בלי עון... ומה גם כי אין קץ לשמחתו יתברך בסילוק הצדיק, ו"הלולא" קראוה בספר הזוהר [האזינו רצא ע"א]. ואם היינו אומרים שאפילו במות צדיק בחטאו מיתתו מכפרת... לא יסלק הוא יתברך שום צדיק עד ימצא בו חטא, ומצטער במיתה לכפרת אשמתו. אך לרבי אבא שבלי חטא ועון נאסף הצדיק לכפר על הדור, ולא אמרו (שבת נה ע"א) אין מיתה בלא חטא אלא על הבלתי מת לכפר... למה יקשה לפניו יתברך במות צדיק? על כן הביא דברי רבי יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשיבור לוחות, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות. כלומר כי כאשר מה שהיה קשה לפני הקב"ה על שיבור לוחות,... לא על הלוחות בעצמן, כי הלא האותיות פרחו למעלה... אך היה הקושי על הטובה שהפסידו ישראל בשיבורן... כך מה שקשה עליו יתברך מיתת הצדיקים הוא על ישראל הנותרים, שחסרו מגן וצנה אשר בצלו יחיו...
סברת רבי חייא בר אבא... שאפילו במות צדיק בחטאו עצומה של מיתה מכפרת על העם... שכשם שיום הכפורים מכפר, שהוא עיצומו של יום, עם שיחסר ממנו כל מכשיריו, כך מיתתן של צדיקים כבני אהרן שמהם ילמוד לכל שאר צדיקים, וידוע כי בחטאם מתו... ושמא תאמר והלא דעת רבי אבא היא סברא מתקבלת בעצם, כי אין קרבן הבא על חטא ראובן מכפר על חטא שמעון על פי דרכו. לזה אמר:... ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, כלומר ומנין יש לנו גם כן שמיתתן, כלומר מיתתן של עצמן, שבחטאם ימותו, הלא הוא מן הנביאים... כי גם שם היה שמת בעוונו, כמאמר הכתוב בדברי הימים (א' י, יג-יד): "וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש בה' וימיתהו" וכו', ועם כל זה מיתתו כיפרה.

(אלשיך ויקרא טז)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-9

רז"ל... אמרו: למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת... יש לשאול, אם כן היה ראוי שיסמכו לקרבנות של חטאת ועולה, שהפרה אינה קרבן גמור, ואף על פי שאמר בה "שריפת החטאת"? ונראה שכוונת חז"ל, שמי שאינו עושה הרגש בנפשו במיתת הצדיקים, אינו מכפר לו, אבל צריך שיתאבל בלבו ויחשוב שמיתת צדיקים רעה גדולה לישראל, וייכנע וישפיל גאותו ויהיה נחשב לעצמו כעפרא דארעא. ולכן סמך מיתת מרים לפרה אדומה, שצותה התורה "ושרף את הפרה לעיניו, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף", ואיש אשר כזה יכפר לו מיתת הצדיקים. וכן כתב במדרש הזוהר, דהא דקרינן ביומא דכפוריא "אחרי מות שני בני אהרן", דמאן דמצטער על מיתת הצדיקים מעברין ליה חוביה.

(תולדות יצחק במדבר כ, א-ב)

כח. למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-9

ואיתא במדרש רבה (בראשית רבה פרשה נח, א)... זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, אמר ר' יוחנן כהדא עגלא תמימתא וכו'. ומפרש המתנות כהונה: עגלא תמימה בלי מום כו'... ועל כרחך רצונו לומר כפרה אדומה דכתיב בה "תמימה" (במדבר יט, ב), דאין לומר דקאי אעגלה ערופה, הא קיימא לן (סוטה מו ע"א) "אשר אין בה מום" (במדבר שם) כתיב בפרה, לומר לך בה הוא דפוסל מום ולא בעגלה ערופה... מדמה אמנו שרה לפרה אדומה... על דרך מאי דאמרינן בגמרא למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת חיי שרה, בתחילתו)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-9

"ויבן שם מזבח" וסמך ליה "ותמת דבורה". והקשה הרמב"ן מה ענין מיתת דבורה בין שני פסוקים אלו? ואומר אני שזה דומה למה שאמרו חז"ל למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת, כמו כן כאן שמדבר מן מיתת רבקה ודבורה כמו שלמדו מן פסוק "אלון בכות", והורה יעקב שמיתתם מזבח כפרה, על כן בנה מזבח במקום שנודע לו מיתתם.

(כלי יקר, בראשית פרק לה, ז)

אדם הוא בשתי בחינות, יש אדם שענינו רע בטבע, נואף זולל וסובא איש תענוגים וכדומה עלול לתאוה, ויש אדם בעצמותו טוב ועלול לטוב, רק על ידי חברת רשעים ופושעים נפתה אחריהם וילך שובב. ולזה אדם בשומו אל לב כי יראה חכמים ימותו והנחילו שם טוב להם ולנשמתם, ולעומת זה רשעים הלכו בחשך ימיהם וכהנה, ומכח זה יסור מדרכו הרעה להתרחק מרשעים ולדבוק בטובים ולעזוב דרך רשע. אך מי שבעצמותו רע קשה שיועיל כל הנ"ל...
וזוהיא כוונת הגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים לפרה אדומה, מה פרה מטהרת אף מיתת צדיקים מטהרת. ויש להבין למה דוקא לפרה? אלא להורות הני מילי דמטהר, בעשות הרע מלימוד אחרים, וכן פרה מטהרת טמאים הני מילי אם נטמא מאחר שנגע במת, אבל בטומאות יוצאות מגופו, זב ומצורע, אין מטהרת. כך מיתת צדיקים מטהרת באופן זה בטומאתו בהתחברות לאחרים, ולא בטומאות יוצאות מגופו, בעונותינו הרבים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

"יעמד חי לפני ה' לכפר" - לרמוז כי הקב"ה רוצה לכפר על הדור, נוטל צדיק אחד לכפר על הדור, דהצדיקים מכפרים כמו קרבן. וכתבו המפרשים דנלמד מזה מכח סמיכות: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת קרבנות [פרה אדומה], אלא שהקרבנות מכפרים כך מיתת צדיקים מכפרת. ובזה פירשו המפרשים כונת המדרש [ילקוט שמעוני תהילים תתעד]: אין הקב"ה קונס מיתה על הצדיקים עד שיבקש על עצמו, כלומר דמיתת הצדיקים מכפר כמו קרבן, וקרבן בלי ידיעת בעלים פסול, לפיכך אין הקב"ה קונס מיתה עליהם עד שיבקשו על עצמם שיהיה מדעתם.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, דרוש יב להספד)

נבאר ש"ס פרק ג' דמועד קטן: אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וכתבו התוספות (ד"ה מה פרה): מכפרת על מעשה עגל, כדאיתא במדרש רבה (יט, ח) משל לבן השפחה, תבא אמו וכו'. וכתב מהרש"א והוא דחוק. ופירש מדקרי' רחמנא חטאת וכו'. ויש לדקדק, דהל"ל כשם וכו', ולשון מה צריך הבנה... ר"ל באותו אופן שמכפרת פרה, כך מיתת צדיקים. ור"ל דאפר פרה הנקרא מי חטאת, שכולל ב' פירושים, א' לשון חטא, וב' לשון חיטוי וטהרה, וב' פירושים אמת, זה נמשך מזה, וזה כוונת מהרש"א. וקיימא לן מטהר טמאים ומטמא טהורים [יומא יד ע"א], כי מי שיודע שהוא טמא אז אפר פרה מטהרת אותו, אחר שחטאתו נגדו תמיד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) "פשעי אני אדע", מה שאין כן מי שמחזיק עצמו לטהור, אדרבא מטמא אותו. כמו השקיות מי סוטה, שזכרנו: משרבו המנאפים בטלו מים המרים (סוטה פ"ט מ"ט), כך אפר פרה הוא מי חטאת, לפי דרש שמביא רש"י בפ' חוקת בשם רבי משה דרשן יעו"ש, כי "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח). כך מיתת צדיקים, "החי יתן אל לבו" דברים של מיתת הצדיקים הי' עבור חטא הרבים, וחוזר בתשובה, אז מכפרת מיתתן של צדיקים. מה שאין כן מי שסובר מאחר שמיתת הצדיק מכפר, אם כן "התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי ובשרירות לבי אלך, לא יאבה ה' סלוח לו" (דברים כט, יח-יט).
ובזה יבואר פירוש הפסוק ישעיהו סי' נז (א): "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק"... לפי שהצדיק אבד, מזה נמשך "ואין איש שם על לב" לשוב, כי סובר שמיתת הצדיק מכפר, ומעתה בשרירות לבו ילך. ואילו הי' כך באמת, שהי' מכפר בלא תשובה, הי' תועלת גדול, ולא הי' נקרא מיתתו אבידה. מה שאין כן עכשיו הצדיק אבד בחנם ללא יועיל, מאחר שאדרבה אין איש שם על לב.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת נשא)

נבאר ש"ס דמועד קטן פרק ג: אמר רבי אמי למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וכתבו התוספות (ד"ה מה): מכפרת על מעשה עגל, כדאיתא במדרש יעו"ש... דיש להקשות על הש"ס ועל התוספות הנ"ל, על הש"ס קשה, דאמר מה פרה מכפרת וכו', מה כפרה יש בפרה, דאינו רק לטהר טמא? וכי תימא כמ"ש התוספות לכפר על מעשה העגל, קשה הלא מי שחטא בעדים והתראה בני לוי המיתום, ובלא התראה נגפו, ובלא עדים בדקן כסוטות (ע"ז מד ע"א), והנשארים למה הוצרכו לכפרה על עגל בפרה? ואפשר דלכך כתב מוהרש"א על התוספות שהוא דחוק. ומה שפירש הוא דחטאת קריא רחמנא וכו', קשה באמת מ"ט קריא רחמנא חטאת, מאחר שאינו מכפר וכו'.
ונראה לי דקושיא זו הקשה הרב האלשיך בפ' כי תשא (שמות ל, ג), ל"ל שקלים כפר נפש על העגל, הא וכו'. ותירץ, שלא מיחו וכו', כי ערבים זה בזה וכו', יעו"ש. והכא נמי בפרה אתי לכפר על מעשה עגל שלא מיחו מצד הערבות. והכפרה היינו הטהרה, כי עבודה זרה נקרא זבחי מתים, וצריך טהרה מטומאת מת על ידי [אפר] פרה, וכמ"ש רבי משה [ה]דרשן פ' בהעלותך. ואפשר שזהו כוונת מוהרש"א שתירץ וכו'... ומעתה, מאחר שמצינו שפרה מכפר על שלא מיחו מצד הערבות וכו', א"כ נוכל לומר לכך נסמכה מיתת מרים, לומר לך מה וכו', דמצינו היורד ממדריגתו נקרא מיתה, כמו (שמות ב, כג) "וימת מלך מצרים", שדרשו חז"ל (זוהר ח"ב יט ע"ב, ח"ג קלה ע"ב) שירד מגדולתו, וכן ארבעה חשובים כמתים וכו' (ע"ז ה ע"א). וזה שאמר מיתת צדיקים מכפרת, ר"ל מטהר טמאים, לכך יורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות הרשעים מטומאה לטהרה... כי על ידי החסרון שיש בצדיק יוכל להתחבר עם הרשעים להעלותן... ובזה יובן, אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, ר"ל על מה פרה מכפרת, על עגל, עבור אחרים מצד ערבות, ומהו הכפרה היינו מטומאה לטהרה, כך מיתת צדיקים, מה שיורד ממדריגתו, הוא כדי לכפר ולטהר אנשי המוני עם, להעלותן מטומאה לטהרה.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת חקת)

וזה שאמרו חז"ל מטמא טהורים ומטהר טמאים, שלא יעמוד על מדריגה אחד, וכשהוא חושב שהוא טמא ויראה לטהר שיהי' בבחי' טהור, לא ישאר במדריגה זו, רק יוסיף שלימות עד שיחשוב לו טהרה זו לטומאה, וזה שאמרו מטמא טהורים, וכן יוסיף והולך תמיד...
ובזה נבאר ש"ס דמו"ק למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ויש להבין דהל"ל "אף מיתת צדיקים", מאי מיתתן?... יבואר, מה פרה מכפרת שהיא מטהר טמאים, ואחר שסבר שנטהר מטומאתו יוסיף שלימות עד שמטמא טהורים, שבחינה שנחשב לו טהרה עתה מבין שהיא טומאה, וכך יוסיף והולך עד שחייך תלואים לך מנגד, והקללה לברכה יחשב. ואם לאו, הברכה שחושב עצמו לטהור, לקללה יחשב לו, שאינו מוסיף שלימות על ידי זה. כך מיתתן של צדיקים, מה שנחשב לו מיתה וירידה, כדי שיוסיף שלימות, ואח"כ חוזר וחושב זה השלימות ג"כ למיתה וירידה, ומוסיף והולך, זהו מכפרת לו ודאי, שחייו תלוין מנגד ומתבייש ושרוי בצער כל ימיו, זהו לכפרה יחשב לו, מה שאין כן מי שחושב שהשיג שלימות ומתענג על רוב טוב.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת בלק [ובקיצור בספרו בן פורת יוסף, פרשת וירא])

ונבאר ש"ס דמועד קטן: "ותמת שם מרים" - אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת... "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד), שיקח תענוג בטהור מן תענוג הטמא בעבירה שהוא נפלא כשאינו אחד באחדות הקדושה רק בקליפה שיש לו תענוג נפלא, ומכל שכן שיתענג בעושה טוב ובקדושה וכו', ועל ידי זה נעשה זה כסא לזה ונעשה אחד, וז"ש "לא אחד" בתמיה...
ובזה יובן, "וישב העם בקדש" - שישבו והתעכבו בקדושה זמן רב ונעשה טבע, כי גם תענוג התמידי נעשה טבע. "ותמת שם מרים" - שנשכח מהם מה שהמרו נגד כבודו יתברך, "ותקבר שם" - כדי שיקחו תענוג הטהור מן הטמא, ששכחו תענוג הטמא, שכבר נמשכו זמן רב בקדושה, כי "וישב העם בקדש"... לכך "לא היה מים לעדה", שהתענוג בשם מים יכונה... ובזה יובן ש"ס הנ"ל מה פרה מכפרת, זה שאמר הכתוב "מי יתן טהור מטמא", שיקח תענוג בטהור מן תענוג הטמא, ונעשה כסא זה לזה, כך יש ש"ך ופ"ר דינים, והם כשאדם בימי קטנות בענין תורתו ועבודתו יתברך, ואח"כ כשבא ימי הגדלות שהיא התענוג בתורתו ועבודתו יתברך, שנמשך יתרון האור מכח זמן החשך... ואז נמתק מן שך שך"ה ומן פ"ר פר"ה על ידי ה' אחרונה שנתחברה לשם ידו"ד, ואז תואר פרה מכפרת ומקנחת גם ימי הקטנות, שנעשה כסא אל הגדלות... כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ר"ל מיתתן וירידתן, שהם ימי הקטנות והחשך, גורם אח"כ יותר תענוג בימי הגדלות, שאז יש יתרון לאור מן החשך, ואז מכפר ומקנח ימי הקטנות להעלותן על ידי תענוג הנ"ל באחדות א' עם ימי הגדלות.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת וארא)

אמרו חז"ל: למה נסמכה פרשת יוהכ"פ למיתת בני אהרן? לומר לך מה יוהכ"פ מכפר אף מיתת צדיקים מכפר. ועוד אמרו חז"ל: למה נסמכה פרשת פרה אדומה למיתת מרים? לומר מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת מרים מכפרת. נלע"ד להורות נתן כי מיתת צדיקים בעצמו מכפרת מקופיא על הציבור, כשרוב עוונות גורם חלילה, הקב"ה נוטל הרב שבהם רחמנא ליצלן לכפר על הכלל, וכעין כפרת פרה אדומה שהיא על הכל לא על כל יחיד ויחיד. אמנם כשמספידים גם צועקים עליו, אזי מכפר על כל יחיד בפרט, כעין כפרת יוה"פ עם תשובה. לכן נסמכה מיתת נדב ואביהוא ליוהכ"פ, דהתם כל בית ישראל בכו את השריפה, על כן נתכפרו הבוכים כל יחיד ויחיד כמו יהכ"פ. אך במיתת מרים לא הספידו, כדאיתא במדרש (ילקוט שמעוני רמז תשסג), במקום שהי' להם להקהל לגמול חסד עמה נקהלו על מי מריבה, ע"כ לא כיפרה אלא הציבור מקופיא כמו פרה אדומה.

(רבי משה סופר, תורת משה, ויקרא פרק טז)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-9

הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר, שהרי בטהרת הלוים כתיב "הזה עליהם מי חטאת", ותניא בסדר עולם: בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה. ואם כן למה נכתבה כאן? כבר אמרו במסכת מועד קטן דף כח, א: למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים לומר כשם שפרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת.

(העמק דבר, במדבר יט, א)

פשוט בריש מסכת יומא דפרה אינה מכפרת, ומשום הכי פירשו הא דכתיב "לעשות לכפר" - "לעשות" זו מעשה פרה, "לכפר" זו יום הכפורים, משום דאי אפשר לומר "לכפר" זו מעשה פרה, שהרי אינה מכפרת... והרי במועד קטן... מבואר דנסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה ללמד דמיתתה מכפרת כמו דפרה אדומה מכפרת? אלא ודאי דכל הפרות לא היו כי אם לטהרה, זולת פרת משה באה לכפר על מעשה העגל, שנתן משה נפשו על זה שיכופר אותו עון, ומרים גם כן היתה מצוינת בזה, שהרי הנשים לא עבדו את העגל, ומסתמא בא על פי מורה דרך להן, היא מרים הנביאה. ומשום הכי נסמכה מיתת מרים לפרה... והיינו פרה הראשונה, דשניהם היו מכפרים על העגל.

(העמק דבר, במדבר יט, ב, הרחב דבר)

והמובחר שבחסדי נשי ישראל הוא אם מביא על ידי זה את אחרים לתורה ועבודה, וכדאיתא בברכות יז, א: הני נשי במאי זכיין? באתנויי גברי ודרדקי בי מדרשא, שהרי נשים בעצמן אין להם קדושת תורה ועבודה, ורק המה כמקוה טהרה לישראל שמביא לידי קדושה... ומשום הכי, על ידי זכות מרים ניתן הבאר וכשמתה נסתלק, ואמרו במועד קטן למה נסמכה מיתת מרים לפרה לומר לך מה פרה מטהרת את ישראל כך מרים מכפרת, וכל זה משום שצדקת מרים היה נמשל למים של מעין המטהר ולפרה שמביא לידי קדושה.

(העמק דבר, במדבר כד, ו)

ונראה ע"פ מאמרם בברכות [יז, א]: הני נשי במאי זכיין באתנויי גברייהו בי מדרשא... זכות הנשים להביא התלמידים ללימודן ע"י שהן מספיקות אותם. ועל כן בזכות מרים ירד הבאר, שהוא מקוה טהרה המביא לידי קדושה, כמו נשים שמביאין את אחרים לידי קדושת תורה ועבודה. ומשום זה אמרו במו"ק דף כח: דלמה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר מה פרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת, ופרה אין בה קדושה אלא טהרה שמביאה לידי קדושה, כך מרים הצדֶקת הי' צדקתה להביא אחרים לתלמוד תורה, ולימדה את אחרות לידי כך.

(העמק דבר, שמות לח, ח [ובדומה שם, במדבר כד, ו])

לכאורה צ"ע לפי"ז למה סמך זה דוקא לפרה אדומה ולא לענינים אחרים שבתורה שג"כ מכפרים, כמו קרבנות ובגדי כהונה? וי"ל ע"פ מ"ש באגדות, והובא בפירוש רש"י סוף פרשה הקודמת פסוק כב, דענין כפרת פרה אדומה באה לכפר על מעשה העגל, תבוא אמה ותכפר על בנה, כלומר שהפרה היא בערך אם להעגל...כך מכפרת מיתת מרים על ישראל, שהיא בערך אם להאומה ישראלית.
והנה בכלל לא נתבאר ערך הענין שמיתת צדיקים מכפרת ומה טעם בדבר. וי"ל כונת הענין ע"פ מ"ש בפרקי דר' אליעזר פרק יז, בענין מיתת שאול, דכתיב ביה (שמואל ב' כא): "ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלהים לארץ אחרי כן", וז"ל: כיון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד [שצמו ובכו וספדו לו, כמבואר שם] מיד נתמלא רחמים, שנאמר "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן" וכו', ע"כ. מבואר מזה שלא המיתה עצמה מכפרת אלא האבל והכבוד שנוהגין במיתת צדיקים, כי כבוד זה הוא כבוד ה'.

(תורה תמימה, במדבר כ, הערה ב)

ענין המאורע דמי מריבה אשר בהסלע, הרי היה משונה מהצור בכמה פנים, כי הרי זה היה בשנת הארבעים... והרי היה להם אז זכות התורה שהיו עוסקים בה כל הארבעים שבה, וכן כבר מתו אז כל דור המדבר אשר היו משורש לאה אשת יעקב, אבל הדור הזה הנה הם היו משורש רחל... וכן הרי בכל משך זמן דהליכות ישראל במדבר ארבעים שנה כבר אתבר חיליה ותוקפיה דס"מ... וכן במיתת מרים הנה נתכפר להם הרבה על מעשה העגל וכמ"ש במועד קטן דף כ"ח רע"א ע"ש בתוספות.

(רבי שלמה עלייאשוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה חלק ב, דרוש ה ענף ג סימן ז)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-11

וחז"ל אמרו שנסמכה מיתתה לפרשת פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת. ולמה נסמכה דוקא לפרה, כי באמת אינה קרבן רק מה שמצינו שקראה הכתוב "חטאת" (במדבר יט, ט)? אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה, כך הצדקת אם כל חי, במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.
וסמיכות זה מביאים המדרשים בארבעה מקומות. א) סמיכות מיתת בני אהרן ליום הכפורים המכפר (ויקרא טז, א). ב) סמיכות מרים לפרה. ג) סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים, כמו שדרשו חז"ל. ד) סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות (דברים י, ב-ו) לומר שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות. לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ארבעה מיני תועלת, האחד הוא שכל העולם ניזון בזכותו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יז ע"ב): כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו'... והרי המה כמו האם המניקה את בנה, כמו שאמרו (תנחומא שמות יב): "שני שדיך" (שיר השירים ד, ה) - אלו משה ואהרן... וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צורכיהם. וזהו סמיכת מיתתה לפרה, אם העגל, הבא לתקן קלקול בנה. השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה, על כן דומה פטירתו כשבירת הלוחות. השלישי, שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום, ובמותו סר צילם, והרי הם עירומים מכל מכסה, כדרך שנאמר (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", ודרשו חז"ל (ראש השנה ג ע"א) "ויראו", היו"ד בצירי, שנראו, והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד. וזהו סמיכות לבגדי כהונה. הרביעי, שהוא מכפר עליהם במיתתו, זהו סמיכות ליום כיפור.

(כלי יקר, במדבר פרק כ, ב)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-11

וכתבו שם תוס': פרה אדומה מכפרת על עון עגל. ע"ש. וקשה, תרתי סמיכות למה לי, לפרה אדומה ולבגדי כהונה? גם רש"י (להלן כג) פירש "על גבול ארץ אדום" - הואיל והתחברו לאדום חסרו הצדיק, דכתיב "בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך". וקשה, הא נגזר מיתה על אהרן, ואיך שייך לתלות זה בגבול ארץ אדום? גם יש לדקדק, דרש"י פי' "ויבואו כל העדה" - עדה שלמה, כולם צדיקים. ואיך א"כ "ותמת שם מרים", הלא עמך כולם צדיקים? והנלע"ד, הואיל ואין לך דור שאין בו מפקידה של עגל, [ואף] דהיו אז שלימים וכולם צדיקים, מ"מ היה צריכים קודם שיכנסו לארץ קצת כפרה על פקידה של עגל, ופרה המכפרת על עגל זה לה כבר ארבעים שנה שנעשית, והי' צריכים כפרה עתה טרם היכנסם לארץ הקדושה, ע"כ מתה הצדקת הזאת. ודוקא אשה שאין בה כלום בחטא עגל, כי נשים לא חטאו (תנחומא פ' כי תשא אות יט), ויבוא זכאי ויכפר על החייבים. ומשום הכי נסמכה לפ' פרה אדומה לומר שמכפרת כפרה אדומה על עגל ביחוד. ואמנם בילקוט איתא: "ותקהל כל העדה" - אהרן הי' דורש טוב לעמו, ואמר: גומלי חסדים הם בני גומלי חסדים, הרי הם נקהלים להספיד אחותנו, ומשה אמר: אין זה אלא קהלה של תלונה, "תנו לנו מים" ע"ש. נמצא לא הספידו את מרים, וממילא לא נתכפר עון עגל במיתתה, ועל כן הכחיד הקב"ה באותו הירח עוד ב' רועים (כתענית ט ע"א) ונקנס מיתה על משה ועל אהרן, על משה לכפר עון העגל כי גם הוא הי' זכאי בעון עגל, ויכפר על החייבים, ואהרן על עון מיתת הצדקת על מגן.
והנה בזבחים פח ע"ב מסקנת ש"ס דכתונת בגדי כהונה מכפר על הציבור חטא שפיכת דמים אפי' ידיעא מי הורגו ע"ש. וא"כ קשה מדוע לא הגינו בגדי כהונה על חטא מיתת מרים שלא נצטרך לסילוקו של אהרן. נ"ל דכתיב (ויקרא כ, כו) "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", וכתיב (דברי הימים א' כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", ואם ישראל אינם נוהגים קדושה בהבדלה שביניהם ובין העמים ומתחברים לגבול מלך אדום ומתנהגים במנהגיהם, אין ההבדלה של קדושת כהונה ובגדיהם מגין עליהם. ומשום הכי מת אהרן הכהן. וצדקו דברי חז"ל בסמיכת מיתת מרים לפרה שהיא לכפר על העגל כמו פרה, וסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה שמכפר כמו בגדי כהונה על שפיכת דמים. וגם דברי רש"י יכונו: מפני שסמכו ונתחברו לגבול מלך אדום חסרו אותו הצדיק.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק כ, א)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-11

אמרו חז"ל...: א"ר אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה... לומר לך כשם שבגדי כהונה מכפרין כך מיתת צדיקים מכפרת. ותמוה, דאיתא עוד שם: א"ר אלעזר למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך כשם שפרה אדומה מכפרת כך מיתת צדיקים מכפרת. והא מרים מתה בעשרה בניסן (סדר עולם רבה פ"י), ואהרן באותה שנה בחודש אב, וא"כ מה חטאו כ"כ ישראל בינתיים שהוצרכו באיזה חדשים עוד לכפרת אהרן? ויש לומר דאיתא עוד שם (כה ע"א) שמי שאינו בוכה ומתאבל על אדם כשר חטאו וענשו גדול כ"כ שנענש בבניו ובנותיו הקטנים. והנה במיתת מרים לא הוזכר כלל שבכו והספידו ישראל עליה, לכן על חטאם הגדול כ"כ הוצרכו לכפרת אהרן, ובמיתת אהרן כתיב (במדבר כ, כט) "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל".

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, במדבר פרק כ, יב)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-11

י"ל ב' מיני כפרות, שמצינו מיתת צדיקים מכפרת כפרה אדומה, שדרשו מדנסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך "מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת". גם למדו מדנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה, "מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת". ודאי עיקר הכפרה בא ע"י ההתעוררות להחזיק בדרכים הטובים שלהם. והנה בצדיקים ות"ח גדולים ישנם דברים שאפשר לכל אחד מישראל ללכת בעקבותיהם כמו לענין מדות טובות וגמ"ח וכיו"ב, ויש דברים שהם פעלו בגודל נפשם כמו גדולת התורה וכיו"ב שאין באפשר לכל אחד לעשות כמותם, והעצה לזה שיקבל עליו עול ההשתדלות להקים עדות דת ותורה. והחילוק שבין פרה אדומה לבגדי כהונה מובן, כי פרה אדומה בטהרתה, על מה שנפלה עליו הזי' מטהרת, ונקראת ע"ש כך "חטאת", ומי שלא נפלה הזי' עליו אינו טהור ע"י נפילת הזי' על אחר, אבל בגדי כהונה הלובש הוא הכהן, והקהל כולו מתכפרים. ע"כ בענין המדות הטובות, שהוא דבר השוה לכל נפש, נדמית מיתת צדיקים לכפרת פרה אדומה, ולענין התורה, שא"א רק ע"י השתדלות ע"י אחרים למאן דלא אפשר לו ע"י עצמו, הענין דומה לכפרת בגדי כהונה ע"י אחרים, למען יחזקו בתורת ד'.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש לו, בסופו)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת
6-11

ויש לדייק שלכאורה גם מיתת צדיק אחד מכפרת, שהרי בין לר' אמי שיליף ממרים ובין לר"א שיליף מאהרן, הרי המדובר בצדיק אחד, ולמה אמרו שניהם בסגנון אחד מיתת צדיקים, כאילו מיתת צדיק אחד אינה מכפרת? והנראה בזה, שאמנם גם מיתת צדיק אחד מכפרת, אבל במה דברים אמורים? אם הספידו אותו כראוי והורידו עליו דמעות והרהרו בתשובה על דרך "אם בארזים נפלה שלהבת" (וכמו שקרבן מכפר רק עם התשובה). אבל אם הצדיק אבד ואין איש שם על לב, וזה מצוי אם הצדיק הי' זקן מופלג, שאז יש חושבים בלבם שלא "מפני הרעה נאסף הצדיק", שהרי גם הוא בן תמותה ולא לעולם יחיה, וממילא אין מספידים אותו כראוי לו ואין מורידין עליו דמעות ואין מיתתו עושה את הרושם הראוי ואין מהרהרין בתשובה, ואז לא די שאין מיתת הצדיק מכפרת על דורו, אלא שהוסיפו חטא של "מתעצל בהספדו של חכם" על פשעיהם (וכמו בפרה אדומה שהיא מסוגלת לטהר טמאים אבל גם לטמא טהורים). וכן היה בשעת פטירתה של מרים הנביאה אחות אהרן, שהאריכה ימים (קכד שנה, בדורו של משה, שהחיים הממוצעים היו ע-פ שנה כנאמר ב'תפלה למשה'), שלא נזכר בתורה שבני ישראל בכו עליה... אע"פ שהיתה ראויה לבכי ולמספד, שהרי בזכותה היו לבנ"י מים במדבר, ובמצרים היתה מצלת את הילדים מיד פרעה מלך מצרים... שמפני גילה המופלג ומיתתה וקבורתה הרגילה לא התרגש העם ממיתתה... ומתי הרגישו בני ישראל שעשו שלא כהוגן? כשמת אחרי זמן מה הפרנס השני, אהרן הכהן. אז הבינו שהקב"ה לוקח מהם אחד אחד את הפרנסים שלהם, והם עדיין במדבר וטרם באו אל המנוחה ואל הנחלה.

(רבי זלמן סורוצקין, הדעה והדיבור, ח"ג סי' לא עמ' קסב)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת

[למה צריך את הלימוד ממרים, אם אפשר ללמוד מאהרן? בא לחדש שאפילו מיתת אשה צדיקה מכפרת, אף שאינה לומדת תורה. מדוע הפסוק משווה מיתת מרים לפרה אדומה, ולא לקרבן אחר שקרב ממש על המזבח? בא לומר שכמו שפרה עושה שתי פעולות, מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, כך מיתת מרים מועילה לאנשי הדור לכפר עליהם, אבל בעלה וקרוביה יצטערו הרבה על מותה.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ו ע"א) לטקסט

כח. פרה אדומה מכפרת
8

ונקדים מה דאיתא בגמרא ריש מסכת יומא... ופרה לאו בת כפרה היא וכו'. ובמועד קטן: אמר ר' אמי מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת. וכתבו תוספות (ד"ה מה פרה) דפרה מכפרת על מעשה העגל כדאמרינן במדרש (במדבר רבה פרשה יט, ח): תבוא אמה וכו'... אם כן סתמא דגמרא סותר להא דאמר ר' אמי דפרה מכפרת...
דאיתא בסדר עולם (פ"ז) דיום השמיני למילואים היה בראש חודש ניסן, וביום שני בניסן שרפו את הפרה שעשה משה במדבר וכו', ולעיל הקדמנו דפרה טעונה פרישה, ועל כן הפרישו לאלעזר שבעת ימים קודם שריפתה, דאלעזר היה עוסק בפרה זו, ואיתא בריקנטי הטעם שלא נעשית על ידי אהרן, לפי שנעשה על ידו העגל ואין קטיגור נעשה סניגור וכו', וכל זה הוא דווקא לדעת ר' אמי דאמר פרה מכפרת, אמנם לפי מה שקדמנו לעיל, משמעות הגמרא דיומא דאין הפרה מכפרת... וכשראה אהרן כך דאין הפרה נעשית על ידו, היה סבר משום דפרה מכפרת ואין קטיגור נעשה סניגור, לזה קאמר הכתוב "ויהי ביום השמיני", דזה היה אחר פרישת אלעזר לפרה, "קרא משה לאהרן ויאמר אליו קח לך עגל בן בקר לחטאת", פירוש, לא כמו שהיה סבר אהרן דפרה מכפרת, ולכך לא נעשית על ידו, זה אינו, דאדרבה קטיגור נעשה סניגור, כמו שאמר הקב"ה יביאו זהב למשכן ויכפר על זהב של מעשה עגל (שמו"ר נא, ח), ואם כן "קח לך עגל בן בקר", דקדק ואמר בן בקר ולא בן פרה, ללמדנו שהעגל מכפר כדרך שהפר שהביא אהרן ביום הכפורים מכפר, מה שאין כן פרה אדומה לאו בת כפרה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת שמיני)

פרה אדומה מכפרת
8

כנסת ישראל שואפת לתיקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו - שבזה צריכים להיפגש בוויתור ומידת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המידות כולן, ובלא שיקול של עוז צדק ומשפט - כי אם תיקון כולל לסיבת החטאים. חוק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, "פרה אדומה מכפרת", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסילוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעומק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר.

(אורות, ישראל ותחיתו, אות י)

מיתתן של צדיקים מכפרת
8

מיכאל שר הגדול הוא סיבת התקשרות העולם בעילתו... ולפיכך אמר כי הוא מקריב על המזבח נפשותיהן של צדיקים, כדאיתא בפרק אין דורשין (חגיגה יג ע"ב). ולמה מקריב נשמותיהן של צדיקים? מפני כי נשמותיהן של צדיקים הם יותר ראשונים אל ה' יתברך מכל הנמצאים, והם מתקרבים אליו לגמרי ואין דבר קרוב יותר, ולפיכך הם נקראו קרבן, ודבר זה הוא כפרה על ישראל. ודבר זה תבין, ממה שאמרו מיתת צדיקים כפרה על ישראל, וזהו בעצמו הקרבת הנשמות. כי כל התעלות אל ה' יתברך הוא כפרה וסלוק חטא, אשר החטא מרחיק ישראל מן הקב"ה, ולפיכך אמר כי הקרבת נשמת הצדיקים הוא כפרה על ישראל.

(מהר"ל, חידושי אגדות, מנחות קי ע"א)

ובגמרא קאמר דמיתת כה"ג מכפרת על הרוצח ולכך הרוצח חוזר למקומו במיתת כה"ג. ודבר זה עמוק, כי לדעתם מה שהרוצח גולה לפי שהרג וקצץ הנפש מן הגוף, ולכך הוא נקצץ מן נטיעתו והוא הולך בגלות, ומיתת כ"ג מכפרת, כי הסתלקות כה"ג הוא במדריגה עליונה ששם לא נמצא כח ההורג, כי הסתלקות הצדיקים הוא במדריגה עליונה מאוד, כמו שאמרו בזה כי מיתת צדיקים מכפרת, ומיתת כה"ג והסתלקותו במדריגה עליונה, ששם לא נמצא הקצוץ והרציחה, רק החיים והשלום שהוא מדת כה"ג.

(מהר"ל, חידושי אגדות, מכות יא ע"א)

"ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" - שפירושו לדעתי שב אל "עבדיו", כאילו אמר ש"דם עבדיו יקום", וגם הדם ההוא יכפר אדמתו ועמו, כמו שאמרו רז"ל מיתת צדיקים מכפרת.

(מעשי ה', מעשי תורה, פרק מב - פרשת האזינו)

ידוע דהראשונים ז"ל אחזו צער בתרי מימרי דסתרי אהדדי, דבפרק הכונס [בבא קמא ס ע"א] ובסוף פרק חלק [סנהדרין קיג ע"ב] אמרו כי מפני הרעה נפטר הצדיק, דהיינו על הרעה העתידה לבא כדי שלא יראנה, וכמו שאמרו ז"ל: [הפורענות] אינה מתחלת אלא מן הצדיקים [ב"ק שם]. ובכמה דוכתי בגמרא ובמדרש [ויקרא רבה פרשה כ סימן יב] רז"ל אמרו דמיתת צדיקים הוי כפרה על הדור, הרי דמשום הכי שלא תבוא על הצבור נפטרים הצדיקים לכפר. ותירצו ז"ל [אהבת ציון, דרוש ו], דכשנאסף צדיק אחד בלבד, אז אמרינן דלכפרה הוא דנאסף, אבל כשנאספין שני צדיקים או יתר, בר מינן, זו רעה חולה, היא מורה על הרעה העתידה לבוא, דאי לכפר די בצדיק אחד לגבות הימנו כמה חובות. ולעניות דעתי יש סתירה לחילוק זה מדברי הזוהר הקדוש [זוהר במדבר ריח ע"א] במשל ההקזה, דמתבאר שם דכשאין כל כך עוונות בעולם, סגי בנטילת צדיק אחד, ואם רבו העונות צריך ב' או יותר, ח"ו, והדבר פשוט דהיינו כדי לכפר.
אבל הנראה לעניות דעתי לחלק דמה שנאמר נוטל צדיק [אחד] ומכפר, היינו צדיק שבשאר מקומות חוץ מירושלים, ומה שאמרו בפרק הכונס ובפרק חלק כי מפני הרעה העתידה נאסף, היינו צדיק שבירושלים. ומדאמר קרא [ישעיהו נז, א] "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" בהא הידיעה דייקי לה, דהיינו הצדיק המיוחד בעדה ונשיא שבירושלים, דבבראשית רבה פרשת וירא [מדרש אגדה בראשית פרשת וירא פרק יח סימן כד] איתא על פסוק "הנמצא בסדום חמישים צדיקים", דהיינו עשרה צדיקים לכל כרך וכרך דחמישה כרכים היו שם, דזה היינו דוקא בשאר מקומות צריך עשרה צדיקים שיגינו על העיר, אבל בירושלים אינו כן, דאפילו צדיק אחד בארץ הקדושה מגין עליהם, וראיה מדברי ירמיהו [ה, א]: "שוטטו בחוצות ירושלם וראו אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה", יעויין שם.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, דרוש י להספד)

...מ"ש חז"ל בב"ק [ס ע"א]: "ומצאה קוצים" - אימתי אש יצאה? בזמן שקוצים מצוים לה - הם רשעי הדור הנקראים קוצים... ויש בזה ג' חלקים, האחד, שמיתת הצדיק מכפר, כמ"ש חז"ל בכמה מקומות. ויש אופן אחר שהקב"ה מסלק את הצדיק בטרם יבוא הרעה, כדי שלא יתפלל על דורו. ופרשנו בזה במ"ש דוד המלך ע"ה במזמור ד: "ודעו כי הפלה ה' חסיד לו ה' ישמע בקראי אליו", והוא שאמר לאנשי דורו שלא יבטחו שהוא מכפר על דורו, כי סילוק הצדיק הוא מטעם כי "ה' ישמע בקראי אליו", לכן מסלק את הצדיק שלא יבטל את הדין בתפלתו... ויש עוד בחינה אחרת, כמ"ש חז"ל שם [ב"ק ס ע"א]: כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין. והוא כהפקר לפני משחית מבלי השגחה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, שמות כב, ה)

לפי שאמר משה רבינו ע"ה שבעגל ובמרגלים היו ח"ו כלים לולי תפלתו וכן באהרן, ובאמת כיון שמה שחטאו בבארות בני יעקן וחזרו למצרים היה קשה כמו עשיית עגל ולא מצינו שהתפלל משה עליהם, כמו שפירש רש"י במקום אחר [במדבר טז, ד] שבסרחון רביעי נתרשל משה מלהתפלל עליהם ואפ"ה ניצולו. והטעם בזה, כיון שהספידו הספד גדול על מיתת אהרן, נדמה להם כאלו מת שם, ואמרו חז"ל כי מיתת צדיקים מכפר עונותיהם. וזה אומרו שאף שלא התפלל ניצולו במיתת אהרן.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, דברים י, ו)

חז"ל [תענית ז ע"א] פירשו הפסוק שהוא רומז על האדם: אם ת"ח הוא, "ממנו תאכל", ואם לאו, "אותו תשחית". יש לפרש לפי דרשה זו כענין שאמרו חז"ל: בזמן שבהמ"ק קיים הקרבנות מכפרין, בזמן שאין בהמ"ק מיתת צדיקים מכפרים. אבל הוא עונש הדורות, כמ"ש [מגילה טו ע"א]: הצדיק אבד לדורו אבד, כי הוא המשפיע מזונות לדורו, כמ"ש [תענית כד ע"ב]: כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. גם מתפלל על דורו בכל עת צרה... וזה שאמ "כי תצור על עיר", דהיינו בהיותנו בגלות ימים רבים ובטלו הקרבנות, "לא תשחית את עצה", היינו הצדיק המגין על הדור, כמו שפירשו חז"ל [ב"ב טו ע"א] "היש בה עץ אם אין" על הצדיק המגין על הדור. ועל זה מזהיר "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן", שימות ויכפר על הדור, "כי ממנו תאכל", כי כל העולם ניזון בשבילו, וגם הוא המגין "לבוא מפניך במצור", דהיינו להתפלל עבורך בעת צרה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, דברים כ, יט)

אם ישראל צדיקים המה ו"כל שתה תחת רגליהם", אם כן הבהמה והבקר והצאן שמקריבים משלהם הוא. אך אם קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות, לא נוכל לומר שהוא קרבן משלנו, כי איננו שלנו אלא של הקב"ה, וכתיב "קרבנו". ובזה יש לפרש הפסוק "אדם כי יקריב מכם", "מכם" בעצמם ח"ו, במיתת צדיקים, אז איננו קרבן שלכם אלא "קרבן לה'", כמו של ה'. אבל "מן הבהמה ומן הבקר תקריבו את קרבנכם", ולא של ה' יתברך הוא רק משלכם הוא, נמצא במיתת הצדיק איננו שלוחא דידן כי לא משלנו הוא, אלא שלוחא דרחמנא להביא לו את שלו. אך במה יתכפר לנו? לא בהקרבן עצמו, אלא בהנסכים, הדמעות של צער שאנו מורידין שנלקח פקדונו של הקב"ה מאתנו וחסרא גברא רבה.

(רבי משה סופר, תורת משה, ויקרא פרק א, פסוק ב)

ונושא פנים לישראל [ברכות כ ע"ב] - נשיאת פנים שייך לישא פני איש גדול ולוותר עבורו. ובאומות העולם "היש בה עץ" (במדבר יג, כ) - צדיק המגין כעץ (ב"ב טו ע"א). ואמנם אותה שעה מת איוב (ילקוט שמעוני במדבר רמז תשמג), ונסתלק למעלה ולא הגין עליהם. וקשה, אדרבא [מדמת] היה לו לכפר עליהם? אך באומות העולם אינו נושא פני איוב בבואו למעלה. אבל בישראל מיתת הצדיק מכפר, ובבוא נשמתו למעלה הקב"ה מוחל עון הדור בנשיאות פניו.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים פרק י, יז)

בשים לב למה שכתוב "ותמת שם מרים ותקבר שם ולא הי' מים לעדה" - מה המשך זה לזה? ומה שאמרו חז"ל [תענית ט ע"א] דבזכות מרים הי' הבאר וכשמתה נסתלקה, א"כ הוי די לומר "ותמת שם מרים ולא הי' מים לעדה", למה זכר קבורתה?... י"ל כן, דמיתת צדיקים אף שמכפרת, מ"מ קבורה נמי בעינן. ולכך י"ל, אם לא היתה מתה מרים, אף שלא הי' להם מים, לא היו ישראל מתרעמין על משה רבינו, שיודעים דהדבר תלוי בחטאם. אך כיון שמתה שם מרים "ותקבר שם", א"כ כיון דהוי מיתה וקבורה, ודאי אין להם עוד עון, ואעפ"כ "ולא הי' מים לעדה", לכך התרעמו על משה רבינו. [עיין עוד בשמו בלקט ביאור אגדות סנהדרין לט ע"א].

(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תניינא, פתיחה, סימן ה)

אמרו במדרש (ויק"ר כ, יב): אמר ר' אבא בר אבהו מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר הפרה, ללמד כשם שאפר הפרה מכפרת, כך מיתת צדיקים מכפרת.... אמר ר' חייא בר אבא בא' בניסן מתו בני אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד כשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפר... ומנין שמיתתן של צדיקים מכפר, דכתיב "ויקברו את עצמות שאול" (שמואל ב' כא, יד), וכתיב "ויעתר אלקים לארץ אחרי כן" (שם)... הבינה לעתים כתב (בדרוש עה) כי מהיותר נעלמות שבפעולות ה' יתברך הוא מיתת צדיקים. אמנם הענין שמיתת צדיקים שמכפרין, הטעם הוא... דהנה טבע החלק להתאוות להידבק בהכל... וכמו כן, כשמתרבה השראת קדושה ע"י הבית המקדש, אותן שהיו צדיקים גדולים, ממילא נשמתן - שהי' חלק אלקי ממעל - מתאוין להתדבק בהכל. ולזה נאמר בבני אהרן "בקרבתם לפני ה' וימותו". היוצא מזה, כי מחמת גודל השראת קדושה, מתדבקין לפעמים הנשמות הקדושות בקדושה יתירה. ומחמת "קרבתם לפני ה'" - וימותו...
ובזה אתי שפיר ג"כ המדרש הנ"ל: שר' אבא מדבר במיתת צדיקים שע"י עון הדור. וכפרה זו היא נעלמת השגה, שהצדיק שמת ע"י עון הדור, ומיתת הצדיק יהי' סיבה לכפרת הדור, וכמו שכתב הבינה לעתים. ולכך סמכו לאפר פרה, שהוא ג"כ נעלמת טעם השגתה... אבל ר' חייא בר אבא מדבר ממיתת צדיקים שאינם מתים בעון הדור, ולא בעון עצמו, רק מגודל תאוות הנפש להתדבק בהקב"ה. ומיתה כזו מכפרת להיותו יום שמחה ויום רצון לפני הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל [לעיל כה ע"ב]: הקב"ה שמח בבוא אליו נפש צדיק, וקראוהו הילולא. וביום שהוא עת רצון לפני הקב"ה, הוא מוחל עונות, כביכול כמו שדרך לחלק מתנות בעת שמחת נשואין. וכמו שיום הכיפורים, עצמו של יום, שהוא עת רצון, מכפר, כך מיתת צדיקים, כשהוא עת רצון, מכפר... ואמר אחר כך: ומנין שמיתתן של צדיקים מכפר, כלומר, מנין שיש יום מיתת צדיקים שהוא עת רצון לפני הקב"ה, שהרי קשה סילוקן של צדיקים. ולזה אמר, שמצינו בשאול שנאמר "ויעתר לו ה'", שנתרצה. ולכך אמר ר' אבא "מיתת" צדיקים, ור' חייא אמר "מיתתן" של צדיקים - שהמיתה באה מכח הצדיקים עצמן.
אמנם, אף שמיתת צדיקים בעון הדור הוא נעלמת השגה בטעם כפרתה, מ"מ יש ליתן טעם, שהקב"ה תולה הסיבה של עון הדור במה שלא הוכיחם הצדיק.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, ויקרא טז, א)

איתא בגמרא דסנהדרין (מו ע"ב): מנין לקבורה מן התורה שנאמר "כי קבור תקברנו"...קשה דלפי דברי חז"ל שאמרו מיתת הצדיק מכפר על עוון הדור ונחשב כקרבן... וקדשים ודאי לאו להנות נתנו ולמה לי קרא? ויש ליישב.

(רבי מנחם מנדל מרימנוב, שפתי צדיקים, פרשת כי תצא, פרק כא, כג)

כתוב בתוכחת כי תבא (כח, סא) "גם כל חלי וכל מכה" כו', ואמרו רז"ל זו מיתת צדיקים, וכמאמר רז"ל שמיתת צדיקים מכפר על הדור, וזה נמשך מצד היות ישראל ערבים זה לזה, ואמרו רז"ל: לא נכנסו ישראל לערבות עד שבאו לערבות מואב, ומהאי טעמא בתוכחה הראשונה לא כתיב מיתת צדיקים, משום שאז עדיין לא היה ערבות, שלא באו אז עדיין לערבות מואב, רק בתוכחה השניה שכבר באו לערבות מואב. ובזה מדוקדק הלשון "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת", והכוונה כי משה רבינו ע"ה הגיד לישראל בפיו את כל משנה התורה והגיד להם גם הקללות, וידעו ישראל כי כבר כתובים הקללות בהספר תורה עצמה, לכן הודיעם ואמר כי עתה נתחדש עוד דבר אשר לא כתובה בספר התורה, והיינו מיתת צדיקים, מחמת שעדיין לא באתם אז לערבות מואב.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת נצבים, דרוש ו)

"ותקראנה אותי כאלה" וכו' - ויתכן, כי אמרו: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט, לג) [פרק תמיד נשחט (פסחים נט, א)]. לכן אמר כיון שמתו בניו, ומיתת צדיקים מכפרת, נעשה התועליות אשר היה מאכילתו, ולכן כהן גדול מקריב אונן (זבחים צט ע"א) ואינו נאכל.

(משך חכמה ויקרא י, יח)

ממוכן - אמרו חז"ל (מגילה יב ע"ב): זה המן. ובתוס' שם איתא בשם המדרש שהוא דניאל. וי"ל שניהם אמת, דניאל בקדושתו, לעומתו הי' המן בטומאתו, גם את זה לעומת זה, והמן גבר עליו והרגוהו כדאי' במדרש (ילקוט אסתר רמז תתרנו) כשראה אותו יוצא ונכנס לאסתר. אבל זה גופא הי' לכפר על הדור ולא הי' יכול התך לבטל הגזירה, רק ע"י פטירתו נתכפר עון הדור.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, מגילת אסתר)

כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כח משיח. "עת הזמיר הגיע", זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, ו"קול התור נשמע בארצנו". היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת. עולים הם למעלה בשורש החיים, ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואחר כך, כתום המלחמה, מתחדש העולם ברוח חדש, ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה, ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה.

(אורות, המלחמה, אות א)

ההספד שאמר מרן בעל ייטב לב ז"ל על המהר"מ שיק:... דידוע דשבת מכפר על כל העבירות כמאמר חז"ל [שבת קיח ע"א]. וגם ידוע שמיתת צדיקים מכפר... חילוק יש בין אלו שני הכפרות... הכפרה של שבת הוא מתוך שמחה, מתוך אכילה ושתיה ועונג של שבת קדש, אבל הכפרה של מיתת צדיקים הוא מתוך אבל וצער גדול. וכשקבלתי הטעלעגראם [על מותו של מהר"ם שיק] בשבת קדש שהייתי עסוק בכפרה של שמחה בעונג שבת, נהפך לי העונג לנגע וצער... וכיון דנפרע העונג וההוד של ש"ק ממילא נפרעה ג"כ כפרת שבת קודש, כי כל כפרת שבת הוא דווקא במתענגים בו ואבדנו הכפרה של שבת, אבל לעומת זה הרווחנו הכפרה של מיתת צדיקים. אבל... איזה רווח שעלתה בעוונותינו הרבים בידינו החילוף שגרמה עוונותינו, לחלוף כפרת שבת בכפרת מיתת צדיק הדור, אוי נא לנו שכך גרמה עונותינו. וזה שאמר הכתוב 'שבת משוש לבנו' [איכה ה, טו], השבת הוא משוש לבנו שנותן לנו כפרה מתוך ששון ושמחה, ועתה 'נהפך לאבל מחולנו', היינו המחילה שלנו נהפך לנו לאבל גדול רח"ל, ולא זכינו שזכות שבת יעמוד לנו והצדיק ישאר עוד בקרבנו.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, מגילת איכה, פרק ה, טו, ח"ב עמ' 467)

[והיינו שיכפרו אם ישראל יחזרו בתשובה. וכן אמרו שמיכאל מקריב נשמות צדיקים (חגיגה יב ע"ב, גירסת עין יעקב) כדי לכפר על ישראל. ומה קורה אם ישראל לא חוזרים בתשובה? זה כמו שנאמר בשבועות יא ע"ב, שתמידין שהוצרכו לציבור לר' שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח. וכך בצדיקים, אם ישראל חוזרים בתשובה, הם קרבן אשה, ואם לא, הצדיקים יעלו לקיץ המזבח, שאינו כל כך לרצון, וזאת כדי שלא יצטער הצדיק, שמסר נפשו למות, ולפחות יעלה לרצון. וזה מה שכתוב (מיכה ז, א): "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי", והתרגום "לית דעביד טב", שהצדיק צועק אללי לי, שבגללכם הייתי כקיץ המזבח, כי לא היה מי שעושה טוב.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' יא-יב) לטקסט

[בזה יתפרש הפסוקים (תהלים פרק צב פסוקים יג-טו) "צדיק כתמר יפרח" - כשייבנה בהמ"ק, הקרבנות יכפרו על ישראל, ולא יצטרכו הצדיקים למות כדי לכפר על ישראל, ואז הצדיק ישמח ויעשה ציצים ופרחים בתורה. וזאת בזמן ש"שתולים בבית ה'" - שבהמ"ק ייבנה. "עוד ינובון בשיבה" - יאריכו ימים ולא ימותו צעירים כדי לכפר על ישראל. וזה מה שכתוב "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו", שלכאורה היה צריך לומר "ולוייך ירננו", אלא הכוונה היא שכאשר ייבנה בהמ"ק, והכהנים ילבשו בגדי כהונה, הצדיקים ירננו, מתוך שמחתם על כך שכבר לא יצטרכו למות כדי לכפר על הדור.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כו ע"א) לטקסט

[מתי אומרים שצדיק נפטר כדי לכפר, ומתי הוא כדי שלא יראה את הרע שיבוא (ב"ק ס ע"א)? כנה"ג אמר שאם רק צדיק אחד מת, הוא לכפרת הדור, אבל אם מתו כל הצדיקים, הוא כדי שלא יראו את הרעה העתידה לבוא. טירת כסף חילק שאם מת אחרי שהתחיל מלאך המוות לגבות, הוא לכפרה, ואם מת לפני שהתחיל מלאך המוות לגבות, הוא כדי שלא יראה את הרע.
אשד הנחלים כתב שצדיק נפטר כדי לכפר או כדי שלא יראה את הרע שיבוא - רק אם כולם רשעים. אבל אם כולם רשעים מיתת צדיקים לא מספיקה לכפר עליהם. (מה ע"ב) ואז ה' מאבד את הרשעים וממלט את הצדיקים כמו שאומר המדרש (במדבר רבה פרשה ה סימן ג) "בשעה שהדור מכעיס לפניו הוא ממלט הצדיקים ומאבד לרשעים".]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ז לנפטר, דף מה ע"א-ע"ב) לטקסט

[זה רק אם צדיק אחד בלבד מת, משא"כ אם כמה צדיקים מתו. (מא ע"ג) זה כמו שנאמר בחולין נג עא שאם הדורס נכנס לבין עדר הבהמות וקטע ראשו של אחד מהם יש להניח שנח מרוגזו, אבל אם הרג כמה, סימן שלא נח מרוגזו (רמ"א יו"ד נז, ט). בזה יש לפרש את הפסוק (ישעיהו פרק נז פסוק א) "הצדיק אבד" - אם צדיק אחד מת, "ואין איש שם על לב" - הוא מכפר על הדור. "ואנשי חסד נאספים באין מבין" - אם כמה צדיקים מתים, "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" - הם לא מכפרים אלא מתו כדי שלא יראו את הרעה שתבוא.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מא ע"ב-ע"ג) לטקסט

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל כה ע"ב בשם ערבי נחל, פרשת ויחי]

למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת
9-11

"ויקבר... ויכהן" - מיתת צדיקים מכפרת כבגדי כהונה.

(בעל הטורים דברים י, ו)

אתמר במדרשא בסדר אחרי מות [ויקרא רבה פרשה כ סימן יב]: אמר רבי חייא בר אבא, באחד בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכירין מיתתן ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת. ומנין שיום הכיפורים מכפר? שנאמר [ויקרא טז, ל] "כי ביום הזה יכפר עליכם", ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת? דכתיב [שמואל ב' כא, יד] "ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלקים לארץ אחרי כן"...
מה שאמרו רבותינו ז"ל שמיתת הצדיקים מכפרת, מאי מכפרת? אי מכפרת על הקלות ועל החמורות, או דוקא על הקלות, דהיינו לא תעשה שאין בהם כריתות ומיתות בית דין, יש כח במיתת הצדיקים לכפר, ולא על החמורות דהיינו אותם שיש בהם כריתות ומיתות בית דין. ונראה לעניות דעתי דמיתת הצדיקים מכפרת אפילו עבירות שיש בהם כרת ומיתות בית דין, וראיה לדבר מדאמרינן... למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ואמרינן נמי בערכין [טז ע"א]... בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפר על שפיכות דמים, מכנסים מכפרים על גילוי עריות וכו'. הרי להדיא דמיתת הצדיקים מכפרת על כריתות ומיתות בית דין, שהרי כתונת מכפר על שפיכות דמים דהיינו מיתות בית דין, ומכנסים מכפרים על גילוי עריות דיש בהם בגילוי עריות כריתות ומיתות בית דין... וכיון דאמר רבי אלעזר דמה בגדי כהונה מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת, ודאי דמיתת הצדיקים מכפרת גם על כרת ומיתות בית דין.
והנה הגם שמצינו שמיתת הצדיקים מכפרת גם על החמורות, עדיין צריכין אנו לברר אם מכפרת מיתת הצדיקים מיד על ידי תשובה שעושין ואין צורך ליסורין, או דילמא שצריך גם כן יסורין... ונראה לעניות דעתי ללמוד דבר זה מההיא דערכין דאייתינא לעיל דאיתא התם: אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באים על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות וכו' ופריך בגמרא: איני, והאמר רבי ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות וכו', לא קשיא... אהנו מעשיו נגעים באים עליו, לא אהנו מעשיו מעיל מכפר... נמצינו למדים דבגדי כהונה אינם מכפרים לגמרי היכא דאהנו מעשיו זולת הנגעים גומרין לו הכפרה. הרי מוכרח דכשאמר רבי אלעזר מה בגדי כהונה מכפרים אף מיתתן של צדיקים מכפרת לאו היינו דמיתת הצדיקים מכפרת לגמרי אלא היכא דלא אהנו מעשיו [והיכא דאהנו מעשיו] אינה מכפרת לגמרי אלא היסורים גומרים הכפרה.
אמור מעתה דזה יהיה כונת המאמר: באחד בניסן מתו בניו של אהרן וכו', דהנה בעל המאמר בא לומר דלא תימא דמיתת הצדיקים מכפר על החמורות בלתי יסורין, דהא ודאי ליתא, דהרי באחד בניסן מתו, ולמה מזכירין מיתתן ביום הכיפורים? אלא ודאי ללמד שמכפרת, זהו אומרו דכשם שיום הכיפורים מכפר, ואמרינן תשובה יום הכיפורים תולין והיסורין גומרין הכפרה, כך מיתת הצדיקים מכפרת, דתשובה ומיתת הצדיקים תולין ויסורין גומרים. ולפיכך שאל: ומנין שיום הכיפורים מכפר? כלומר מנא תימרא דיום הכיפורים עם התשובה מכפר בסגנון זה שמן השמים מוחלין המיתה וגוזרין עליו יסורין וגומרין הכפרה? לזה השיב מגופיה דקרא, שנאמר "כי ביום הזה וכו' לפני ה' תטהרו", דהאי "לפני ה'", יתירה הוא ובא ללמד כדאמר רבי עקיבא דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה בית דין של מעלה מוחלין, ולאו דמוחלין לגמרי אלא שבמקום מיתה באין עליו יסורין. נמצא דיום הכיפורים עם התשובה אינו מכפר לגמרי כי אם על ידי היסורין, ומדהזכיר מיתתן של בני אהרן ביום הכפורים שמעינן דגם מיתת הצדיקים עם התשובה אינה מכפרת לגמרי אם לא על ידי יסורין...
דאמאי רבי חייא בר אבא יליף שמיתת הצדיקים מכפר ממקום אחד [ויקרא רבה שם], ורבי אלעזר יליף לה ממקום אחר, ולא למדוה שניהם ממקום אחד? ויתכן דלעולם כולה ילפי לה דמיתת הצדיקים מכפרת מדכתיב "ויקברו את עצמות שאול" וכתיב בתריה "ויעתר אלקים", אבל לפי שיש כמה ספקות בדבר, חדא אי מיתת הצדיקים מכפר על קלות וחמורות או דוקא על הקלות, לזה מייתי רבי אלעזר ראיה מבגדי כהונה, דילפינן מתמן דמכפרת גם על החמורות. ומשום דאיכא עוד ספק אחריתי אי מיתת הצדיקים מכפרת לגמרי ואין צריך ליסורין או דלימא דצריך גם כן יסורין, לזה מייתי ראיה רבי חייא בר אבא מדהזכיר מיתתן ביום הכיפורים דזה מורה דאינה מכפרת לגמרי אלא על ידי יסורין.
עוד אפשר לפרש... דכל מגמתו של רבי חייא בר אבא הוא בא לפרש לנו דמיתת הצדיקים אינה מכפרת זולת עם התשובה, דוגמא דיום הכיפורים שאינו מכפר על עבירות לא תעשה זולת עם התשובה. וזהו שאמר: מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת דומה בדומה. חזר ושאל: ומנין שיום הכיפורים מכפר, כלומר עם התשובה דוקא ולא עצומו של יום בלבד וכדעת רבי? לזה הביא מגופיה דקרא שנאמר "כי ביום הזה", דלמה כתיב בבי"ת ולא בה"א? אלא מוכרח לרמוז דלאו היום בלבד גורם הכפרה אלא התשובה עם היום זה, וזה גורם שיכפר, הילכך מיתת הצדיקים שמכפרת דוגמת יום הכיפורים היא שצריך גם כן תשובה...
והרב שארית יעקב [לרבי יעקב אלגאזי, פירש] בדרוש אחרי מות [דף לה ע"א]... דרבי חייא בר אבא כונתו רצויה, לומר שמה שהזכיר מיתתן של צדיקים ביום הכיפורים היה טעמו ללמדנו כי אין מיתתן של צדיקים מכפרת אפס כשיהיו ישראל נוחים זה לזה ביחוד הלבבות ומתרצים זה עם זה ומתכפרים והיו לאחדים דומיא דיום הכיפורים... דהמעכב הכפרה ביום הכיפורים מעכב נמי במיתתן של צדיקים. ועל כונה זו שאל השואל: ומנין שיום הכיפורים מכפר, כלומר בסגנון זה דוקא, ואהא מייתי קרא "כי ביום הזה וכו' לפני ה' תטהרו"... "תטהרו" יתירה, לומר יכפר עליכם עבירות שבין אדם למקום בתנאי שתטהרו אתם בראשונה, ומינה צא ולמד למיתתן של צדיקים דדוקא בכהאי גוונא מכפרת.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, דרוש ו לשבת תשובה)

ונ"ל, דאיתא ב' דיעות על מ"ש (ישעיה נז, א) "מפני הרעה נאסף הצדיק", או שלא ישאר להם מגן ומחסה וח"ו תבוא הרעה, או לכפר עליהם שלא תבוא. ונראה לי דשניהם אמת, כי הצדיק הוא הנשמה וחיות העולם, ושאר בני העולם הוא הגוף המלביש את הנשמה. וא"כ מאחר שאין חיות לגוף כי אם מצד הנשמה, ובצאת הנשמה מהגוף נשאר הגוף כפגר מובס, א"כ לכך ראוי שיתנו לב אנשי העולם להתאבל ולקונן בנפש מרה על העדר הצדיק, ממה נפשך: אי היה מיתתו כדי שלא ישאר להם מגן ומחסה כדי שתבוא הפורעניות חלילה, א"כ פשיטא ראוי לקונן, כי בנפשו הוא. ואף אם יאמר לו לבו רק שלום יהי' לי, כי העדר הצדיקים הי' לכפרת הדור ולא תבוא הצרה, מכל מקום אין לך צרה גדולה מזה העדר הצדיק, שהוא הנשמה וחיות העולם, שהי' ממשיך השפע אל כל העולמות דרך עולם המלאכים עד למטה, הן השפעת הגוף והן השפעת שפע רוחני וחיות לנשמה, ומעתה נשארו ח"ו כגוף בלא נשמה. ואם העולם אינן מרגישים מה שנחסר חיותם בהעדר הצדיק, מכל שכן וכל שכן שראוי להתאונן, שירדו כל כך למטה, שהם במדריגת המתים אשר אינם יודעים מאומה מהחולשה שלהם...
ובזה נ"ל ש"ס דמועד קטן פרק ג' אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת... דבגדי כהונה אינן מכפרין כי אם בעודן עליו, כמו שדרשו חז"ל (יומא ז ע"א): עודן עליו וכו', מה שאין כן כשהן מונחים בפני עצמן אינם מכפרים. וה"נ הנשמה שהוא שוכן בלב נקרא כהן, וכמ"ש בזוהר (ח"ב צה ע"א) על "ובת כהן כי תהיה" (ויקרא כב, יב), והגוף שהוא שאר איברים הוא נקרא לבוש האדם. כי הפנימי' הצדיק נקרא אדם, ושאר אנשי הדור נקרא בשר אדם, שהוא הבגד אל הכהן המשמש בעבודת ה'. וכשיש אחדות ביניהם שאחד באחד יודבקו, כמו הבגד אל הכהן שהם עליו למגן ולמחסה לכבוד ולתפארת, אז מכפרין. מה שאין כן אם הם בפני עצמם, שאינם עליו... וכל זה בחיי הצדיק, והוא הדין ח"ו במות הצדיק שהוא הנשמה שיצאה מן הגוף, אם מצטערין עליו... וזה מורה על אחדות שהי' ביניהם, אזי מכפר. ובזה יובן הש"ס למה נסמכה, לומר מה בגדי כהונה מכפרת, ר"ל על מה שבגדי כהונה מכפרין, כשהם יודבקו על עצמות הכהן דוקא, שהם עודן עליו, מה שאין כן בפני עצמו, כך מיתת צדיקים מכפרת כשיש לו אחדות עם שאר הצדיקים, ומצטער במיתתו של זה הצדיק, שנחסר ממנו החיות והשפע, ומרגיש להתעורר בהספדו של חכם זה.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת שמיני)

[ר"א] אומר מה בגדי כהונה מכפרין כך מיתת צדיקים מכפרת, דכתבתי במקום אחר "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב)... ולא לכבוד עצמו רק לכבוד ולתפארת, ר"ל לכבוד התורה שנקראת תפארת כנודע למשכיל, וגם התורה היא תפארת לעושי'. ובאמת "ויעש כן אהרן", ופירש רש"י בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, לד) שלא לבשן בגדי כהונה לכבודו, רק לקיים גזירות המלך, שהקב"ה מלכו של עולם נקרא תורה, והיינו לכבוד התורה, והבן. ובזה יובן מה בגדי כהונה, גם שהם לכבוד ולתפארת, שיש שמץ גסות רוח וכבוד, תואר מיתה, מכל מקום מכפרין מאחר שאין מכוין לכבוד עצמו, כך מיתתן של צדיקים, שמתלבש בכבוד הנקרא מיתה, שהגאוה והגדולה כשהוא אינו מכוין לכבוד עצמו רק לכבוד התורה מכפרת כמו לבושי ובגדי כהונה, והבן.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת וארא)

י"ל ע"פ דרך הפשוט: הצדיק, כאשר מתאמץ בלמוד התורה מאוד, מכפר על עון ביטול תורה שבדור, וכאשר מתאמץ בתפלתו מכפר על ביטול תפלה, וכאשר מתאמץ בצדקה וגמ"ח מכפר על ביטול צדקה וגמ"ח. ובאמת מכפר על כל עבירות, כמו שאמרו חז"ל (פס"ז אחרי ט"ז ב') שמיתת בני אהרן נסמכה ליו"כ לומר כשם שיו"כ מכפר כך מיתתן מכפר, ויו"כ מכפר על כל עבירות שבתורה. והנה בגדי כהונה כל השמונה בגדים כל אחת מכפרת על עבירה בפני עצמה כדאי' במס' ערכין (טז ע"א), וזה כשם שבגדי כהונה מכפרין על עבירות שונות, כך מיתת צדיקים מכפר על כל העבירות, הגם שמשונים זה מזה.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, במדבר פרק כ, כו)

ביאר הרב בעל המחבר עמודי אור הגמרא: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, לאמר לך כשם שבגדי כהונה מכפרין כך מיתת צדיקים מכפרת. ופירש הרב הנ"ל דבגדי כהונה אינם מכפרים אלא בשעת לבישתן, כן מיתת הצדיק אינה מכפרת אלא אם הדור מתלבשין עצמן במדות הצדיק. ובזה נבין ג"כ מדרש פרשת אחרי [ויקרא רבה כ, יב]: למה נסמכה מיתת בני אהרן ליוה"כ? לומר לך כשם שיוה"כ מכפר כן מיתת צדיקים מכפרת, ומניין שמיתת צדיקים מכפרת כו', ומניין שיוה"כ מכפר, שנאמר כי היום הזה יכפר עליכם [ויקרא טז, ל]. ויש לדקדק, הלא המדרש דורש סמוכין שמיתת צדיק מכפרת, א"כ מה לו להביא עוד ראיה? אך לדברינו ניחא, דכך פירוש המדרש: כשם שיוה"כ מכפר, כלומר אופן שיוה"כ מכפר, אף כי שעצומו של יום מכפר, בכל זה בלי תשובה אינו, כן מיתת צדיק, אף שמכפר, אך צריך להיות בתשובה.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מב-מג במהד' תשס"ח)

ופירשו התוס': הא דכתיב "והפשט את אהרן את בגדיו ואהרן יאסף" וכו', עכ"ל. ואינו מבואר כלל מאי שייך כאן לדרוש סמיכות, הן כל הענין אחד הוא, שצוה הקב"ה שיפשיט את אהרן את בגדיו ושילבישם לאלעזר, וסמיכות שייך לדרוש רק בשני ענינים נפרדים... ויש לומר דדריש כיון דכתיב אחר צווי ההפשטה וההלבשה "ויעש משה כאשר צוה ה'", הלא מבואר ענינו שהפשיט והלביש כפי שנצטוה, וא"כ למה נאמר עוד אח"כ "ויפשט משה את אהרן וילבש אותם את אלעזר בנו וימת אהרן", לרמז דכמו שבגדי כהונה מכפרים כך מיתת צדיקים מכפרת.

(תורה תמימה, במדבר כ, הערה יז)

[מכאן משמע שמיתת צדיקים מכפרת גם עבירות שבין אדם לחברו, שהרי בגדי כהונה מכפרים גם על עבירות שבין אדם לחברו, כמפורט בערכין טז ע"א, כגון גזל ושפיכות דמים ולשון הרע ודינים. מצד שני המדרש (ויקרא רבה פרשה כ סימן יב) אומר "שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת", והרי נאמר ביומא פה ע"ב שיוה"כ אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו. (לח ע"א) יש לחלק, שבעבירה שבין אדם לחברו יש גם חלק בין אדם למקום, כגון בגזל, גם פגע בחברו וגם עבר על דבר ה'. על החלק שבין אדם למקום מיתת צדיקים מכפרת, וגם יוה"כ מכפר על זה, וגם בגדי כהונה מכפרים על זה. אבל בחלק הנוגע לחברו, כל אלו אינם מכפרים. ואם תאמר, א"כ מדוע הקשו בערכין טז ע"א מהברייתא האומרת שנגעים באים על לה"ר, על מימרא שאומרת שבגדי כהונה מכפרים על לה"ר - הרי היה אפשר לתרץ שבגדי כהונה מכפרים רק על הצד שבין אדם למקום שבלה"ר? (לח ע"ב) י"ל שזה מה שהגמרא תירצה שם, "הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו", שאם לא אהנו מעשיו יש רק הצד שנוגע במקום, ועל זה בגדי כהונה מכפרים. על פי זה יש לפרש את הפסוקים (יחזקאל פרק ט פסוקים ו-ט): "זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית וכו' וממקדשי תחלו", ודרשו (שבת נה ע"א) שהכוונה לצדיקים, "ואפלה על פני ואזעק ואמר אהה אדני ה' המשחית אתה את כל שארית ישראל" - למה מיתת הצדיקים לא כיפרה על שארית ישראל? "ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים והעיר מלאה מוטה", שהם עבירות שבין אדם לחברו, שעליהן מיתת צדיקים אינה מכפרת.]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף לז ע"א-לח ע"ב) לטקסט

בגדי כהונה מכפרין
10

מה שכתוב בגדי כהונה מכפרין וכו', כי אם נזדמן בגידה לכהן העובד ה', הוא כדי שיתחבר בזה עם המוני עם להעלותו ולכפר עליהם.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת יתרו)

מת פתאום זו היא מיתה חטופה חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה
11-12

יעקב... ביקש החולי להרבה סיבות. האחד - למרק העוונות...סיבה אחרת - כדי שידע האדם שנתקרב למיתה... כשרואה עצמו שחלה אז יראה עצמו שנתקרב למיתה וישוב אל ה' וירחמהו... עוד סיבה אחרת - כדי שתפרד הנשמה מן הגוף מעט מעט ומכל אבר ואבר כדי שלא תצטער בפרידתה, כי כשמתה פתאום יש לה צער באותה מיתה, כאומרם ז"ל: מת פתאום זו מיתה חטופה, חלה יום אחד זו מיתה דחופה... חמישה ימים זו מיתת כל אדם. ובאיכה רבתי אמר: לארבעה ימים וחמישה ימים זו מיתה דחופה, לששה ימים זו מיתה האמורה בתורה, לשבעה ימים זו מיתה של חיבה, יותר מכאן יסורים. אם כן בחולי יאפסו חושיו חושי החומר ואינן מרגישים צער המיתה, אם כן הוא שאל החולי.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, בראשית פרק מח, א)

"וכי ימות מת עליו בפתע פתאום" וגו' - אם זה הנזיר לא נדר לשם שמים, אלא מפחדו מהיצר שלא יפתהו, מה עושה הקב"ה? מזווגו בבית אחד עם אדם שהגיע זמנו למות, ומת פתאום, "וטמא ראש נזרו". זהו "וכי ימות מת", והיה לו לומר וכי ימות אדם או איש, אלא מת הוא מכמה ימים, והמתין לו עד שנזדווג לו זה הנזיר כדי לטמאו. וצריך הנזיר להביא כפרה, לפי שהוא היה סיבה שמת מיתה פתאומית, כמו שאמרו ז"ל מת פתאום זו מיתה חטופה, חלה יום אחד זו מיתה דחופה, חלה שני ימים זו מיתה דחויה, שלושה ימים זו מיתת גערה, ארבעה ימים זו מיתת נזיפה, חמישה ימים זו מיתת כל אדם. אם כן, בסיבתו מת מיתה פתאומית ונצטער במיתה זו, אם כן מת עליו ממש, כלומר בשבילו, לזה יביא קרבן, מאשר חטא על הנפש, שלא מת מיתת כל אדם... ולזה היה הקרבן שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת, והיה מביא אותם ביום השמיני, אחד לעולה - לעליית הנפש של אותו עני שמת עליו בשבילו. ולזה היה ביום השמיני, שכל השבעה ימים הולכת הנפש מהבית לקבר ומהקבר לבית וביום השמיני הולכת ואינה חוזרת. ולזה מביא קרבן מעוף שהיא הנפש כמו העוף שמעופפת ועדיין לא נחה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק ו, ט)

מת פתאום זו היא מיתה חטופה וכו' מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת וכו' רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן אמר נפקי לי מכרת אמר ליה אביי נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר
11-24

לפי שאמר "כי כל איש אשר יעשה מכל התועבות", משמע מקצתם ומשמע כולם, ואם עשה שתים או שלוש מהם על האחת חייב כרת, ועל השאר מה יהא חייב? לזה אמר "ונכרתו" - יש כמה מיני כריתות, יש כרת לנפש, ויש כרת לגוף, ויש כרת לשניהם, ויש כרת לשנים, שמת קודם ששים שנה, שנאמר "תבוא בכלח אלי קבר", בכלח גימטריא ששים, ויש כרת ליומי, שלא מילא ימיו, כדאיתא פרק אלו מגלחין: רב יוסף עביד יומא טבא לרבנן כד הוה בר שיתין שנין, אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר, אמר ליה נקוט מיהא פלגא בידך. ויש כרת לגוף אף על פי שהוא זקן, כפי הצער שמצטער בעת המיתה, כדאיתא בגמרא מת ליום אחד זו מיתה דחופה, הני מילי אם לא הגיע לגבורות, אבל אם הגיע לגבורות זו מיתת נשיקה, ויש אומרים זו מיתת כרת, רבי חנינא בן גמליאל אומר זו מיתת מגיפה, לשני ימים זו מיתה דחויה, לשלושה ימים זו מיתת גערה, ויש אומרים זו מיתת כרת, לארבעה ימים זו מיתת נזיפה, לחמישה ימים זו מיתת כל אדם. ובאיכה רבתי (עיין מדרש שוחר טוב תהלים כו): זו מיתה של חיבה, יותר מכאן יסורין. אם כן הרי יש כרת לגוף כפי הצער שמצטער בעת המיתה.
ותמצא בתורה פעמים אומר "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", "ונכרתה הנפש ההיא מלפני", ופעמים אמר "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל", לומר שאין הכריתות שוין. וצריך שתדע שאין הכרת ביטול הנפש לגמרי חס ושלום, שתבטל נפש האדם בנפש הבהמה, שהקב"ה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ומה שנאמר "ונכרתה מעמיה", הוא כבד הנכרת מן הענף, ואם נוטעים אותו במקום אחר יעשה פרי, אבל בהמשך הזמן, ואם היה מחובר עם הענף היה עושה פרי מיד כעשות שאר ענפים, ובעת שנכרת נכרת גם כן ונחסר מלעשות פרי, עד שיעבור עליו זמן ידוע ויחזור ליותר טוב ממה שהיה, וכן יהיה אילן בפני עצמו. וקרוב לזה כתב רבינו בחיי ז"ל, שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי, אך היא נכרתת מן המקום שחוצבה ממנו ונהנית ומתענגת במקום אחר, לא כשיעור אותו תענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אילו זכתה אליו. וכשאומר "מתוך הקהל" - לומר שאין לה חלק לעולם חלק בפני עצמה, אלא כעני המצפה וסומך על שולחן חבירו... וכשאומר "ונכרתה הנפש ההיא מלפני", זו צריכה לגלגול הבהמות, "מלפני" - שלא תראה בצורת אדם ולא בפרצופו של אדם. וכשאומר "הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה", לומר שצריכה שלושה גלגולים, כקבלת חז"ל: הכרת אחד, תכרת שני, עוונה בה הרי שלישי, ואינה מתקנת עד פעם רביעי. זו למבזה התורה ומצוותיה והמלעיג על דברי חכמים לפי גודל עונשו. אבל שאר גלגולים הם שלוש, שנאמר (איוב לג, כ") "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר".

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, ויקרא פרק יח, כד)

מת פתאום זו היא מיתה חטופה וכו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה וכו' מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת והאי דלא חשיב להו משום כבודו של שמואל הרמתי וכו' מכרת דיומי מי נפיק מר וכו' רב הונא נח נפשיה פתאום הוו קא דייגי רבנן וכו' הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה
11-26

"ונתתי גשמיכם בעתם" - בלילי שבתות... דאמרו חז"ל במס' מועד קטן משנת חמשים עד ס' הוה כרת דשני והא דלא חשיב לי' משום כבודו דשמואל הרמתי שמת בן נ"ב. וצ"ע ממה נפשך, וכי משוא פנים יש בדבר? עוד שם: כרת דיומא מיתה חטופה, ור"ה מת הכי והווי דאגי רבנן, ומסיק ה"מ היכא דלא הגיע לגבורות... אדה"ר נברא בע"ש שיכנס לשבת מיד (סנהדרין לח ע"א), ובחטאו נגרש בע"ש ולא זכה לשבת היותו בגן עדן. כן "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ומשהגיע שנת חמשים עד ס' הוא ערב שבת, ומס' עד ע' הוא שבת, ומע' עד פ' הוא ימי הגבורות, הם יובל הגדול, שמיני עצרת או שבועות ויוה"כ בסוד בינה. הנה מי שמת משנת נ' עד ס' הוא נכרת מעוה"ז וגורש בע"ש ולא זכה לשבת כגירושין של אדה"ר. אך זהו בסתם עולם, שעיקר ישיבתו בעוה"ז ויציאתו ממנו הוא גירושין ממקום מושבו. אך שמואל הרמתי עיקרו בעוה"ב ואינו יציאה אלא ביאה לעוה"ב, ומיתתו הוא חייו כאדה"ר שנברא בע"ש ליכנס לשבת מיד... והנה יש מת ומתייסר איזה ימים כדי שיסורים ישלימו, כמו קושי השיעבוד השלים [בגלות מצרים, כמבואר בפרשת דרכים דרוש ה', כך היסורין משלימין שיהי' כבן גבורות, אך אם הגיע לגבורות באמת א"כ למה לו להתייסר, הרי חטיפה היא נשיקה, וכ"ש אם במעשיו הטובים הגיע לגבורות הרי מיתתו נשיקה בע"ש ליכנס לשבת. והיינו "ונתתי גשמיכם" בלילי שבת [בסוף] ס' שנה כדי ליכנס לשבת מיד, "ונתנה הארץ" - מה שאתה מוביל לה וקוברו בארץ אינו אלא ש"עץ השדה", הצדיק, "יתן פריו" לעוה"ב, שם יצמחו קרני הודו והדרו.

(רבי משה סופר, תורת משה, ויקרא פרק כו, ד)

מת פתאום זו היא מיתה חטופה וכו' חמשה זו היא מיתת כל אדם וכו' הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה
11-26

יש לדקדק לכאורה במה שאמרו חז"ל שיעקב אבינו ע"ה ביקש לגלות הקץ ולבסוף ברך את בניו, וקשה, מה עלה על דעתו? והרי כבר כתיב "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף", וכתב רמב"ן שהרגיש בעצמו אפיסת כח ויירא שימות פתאום, ע"כ קרא לבנו והשביעו אודות קבורתו, וקשה, הרי לא ביקש אז לגלות הקץ, ולמה לא ברך בניו אז? ע"כ נראה... דמה שאמרו סוף מו"ק דכשהגיע לגבורות ומת פתאום הוי מיתת נשיקה, היינו הגיע לגבורות לפי חכמתו וקדושתו הגיע לשמונים אף על פי שאינו בן שמונים. ולפ"ז אומר "ויקרבו ימי" נאמר על המת פתאום בלי חולי חמשה ימים אלא שקרבו ימיו למות פתאום... וכן יעקב אבינו ע"ה, אף על פי שהוא הי' מתפלל שימותו בני אדם ע"י שיחלו תחלה (ב"מ פז ע"א), אבל הוא עצמו לא הי' צריך לזה, כי דימה בנפשו שימות פתאום, וקרא לבנו ליוסף לצוות על ענין קבורתו. אך שוב כשחלה דימה בנפשו לא על מגן הוא זה, ע"כ להמשיך רוה"ק ולגלות דבר מה, וחשב שיהי' זה גילוי קץ העתיד. וכשראה שלא גילו לו קץ הכמוס, התחיל לברך את בניו ברוה"ק ההוא ולהודיע מה שיהי' להם בישיבת א"י בבית ראשון עכ"פ.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק מז, כח-לא)

מת פתאום זו היא מיתה חטופה וכו' חמשה זו היא מיתת כל אדם וכו' רב הונא נח נפשיה פתאום הוו קא דייגי רבנן תנא להו זוגא דמהדייב לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה

[זה כמו שמי שחייב כסף, מזכירים לו עשרה ימים קודם מועד הפרעון, כדי שיכין כסף לפרוע. אבל לאדם אמיד די להודיע 5 ימים קודם, ועשיר גדול אינו צריך שום התראה, כי תמיד יש בידו כסף. וכן אדם צריך זמן הכנה לפני מותו, כדי שיספיק לצוות לבניו, כמו שפירש רש"י ב"מ פז ע"א, שלכן יעקב ביקש שאדם יחלה לפני מותו. ולכן אדם רגיל חולה 5 ימים לפני מותו, כדי שיספיק לצוות לבניו. (קד ע"ב) ורב הונא היה מפורסם כצדיק, כמו שנאמר בברכות ה ע"ב שאמר שאם יש מי שיודע עליו איזה דבר עבירה, שיאמר. ולכן אמרו עליו שמי שהגיע לגבורות, היינו לגבורה בכיבוש היצר, בוודאי הכין צידה לדרכו, והיה מחשב עם קונהו תמיד, ולכן אינו צריך התראה לפני מותו [וקשה, הרי גם צדיק צריך זמן כדי לצוות לבניו], ולכן זה דוקא סימן טוב לו, שזה מיתת נשיקה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קד ע"א-ע"ב) לטקסט

שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה שלשה גערה וכו' מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת וכו' ששים זו היא מיתה בידי שמים וכו' נפקי לי מכרת אמר ליה אביי נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר אמר ליה נקוט לך מיהא פלגא בידך
14-24

מהו הכרת שזכרה התורה?... שהגאון רב סעדיה אומר שהנפש שזכרה התורה "ונכרתה הנפש ההיא", "ונכרתו הנפשות העושות", הוא שם נאמר על הבשר והגוף... ומסכי' לזה כתב הראב"ע כאן על "הכרת תכרת הנפש ההיא", וז"ל: הנפש אינה הנפש המשכלת כדברי תועי רוח, רק הוא חבור הנפש עם הגוף. עד כאן. ולפי זה יהיה דעתם שענין הכרת הוא קצור ימי החוטא ומיתתו קודם קצו בעולם הזה, לא דבר אחר. ויתחייב מזה שיהיה ענין הכרת הוא עצמו ענין המיתה בידי שמים... והדעת הזה הוא בלתי נכון, לפי שבפרק אלו הם הנשרפים מנו חז"ל (סנהדרין פג) אותם שמיתתם בידי שמים אחד לאחד, אבל לא זכרו בכללם אחד מכל הל"ו כריתות. וכן כשמנו במשנת כריתות אותם הל"ו כריתות לא זכרו בכללם אחד ממחוייבי מיתה בידי שמים. והוא המורה שאין ענין הכרת כענין המיתה בידי שמים... אף שנאמר שבא בתורה הנפש במקום בשר וגוף במקום נפש... והוא זר מאד... ולכן ראוי שנחשוב שכאשר יכנה הכתוב את האדם בשם נפש אינו אלא להיות האזהרה או הצווי או הספור ההוא בבחינ' הנפש המשכלת...האמנם מפני שיש עונות אשר יעש' אותם האדם מפני רוע אמונותיו והפסד דעותיו עם היות העונות ההם מעשי' גשמיים, יתלה אותם הכתוב בנפש לפי שהיא הפועלת אותם ברוע דעותיה ואמונותיה... ואליה יוחס העונש כמו שאמר הנפש החוטאת היא תמות נראה לי כהיות כל זה כפי חוזק אמונתה וחולשתה. ולפי שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא היו העונות ההם מתוקף היצר ותגבורת התאוה אלא מפני שנכנס בו רוח שטות או רוח אפיקורסת המיוחס לנפש...
והדעת הב' הוא לרש"י, שכתב שהכרת שזרעו נכרת וימיו נכרתים... ויובדל ג"כ הכרת מהמיתה בידי שמים, כשהמיתה היא לחוטא בלבד והכרת הוא ג"כ לזרעו. וכבר הקשו התוספות בריש מסכת יבמות על רש"י בזה, ונמנו וגמרו... שמה שאין בכרת כריתת הזרע אלא בשתים מהעריות שאמרה התורה בהם בפי' ערירי...
והדעת הג' הוא לתוספות... שהיה ההפרש בין המחוייבי כריתות למחוייבי מיתה בידי שמים כשהיה הכרת לחמשים שנה והמיתה לאחר ששים שנה. ואמרו שכך הוא בירושלמי שהכרת הוא לחמשים שנה, ומפיק ליה מן "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי", ועבודתם היתה לחמשים שנה, והמיתה בידי שמים היא לששים שנה כמתי המדבר. וכבר התחייבו לדעת הזה ג"כ הספקות, אם מדרך הסברא, לפי שהאדם שבבחרותו אכל כל מחמצת בפסח או שאכל כל חלב וכל דם או בעל העריות וטמא את המקדש, אם היה הכרת מוגבל לחמשים שנה ימצא חוטא נשכר שיגיע בהכרח לחמשי' שנה. ואם מדבריהם ז"ל, לפי שבמס' [מו"ק] שנינו חמשי' זו מיתת כרת. חמשים ושתים זו מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו מיתת כל אדם. אמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח הכי הוו. ואם מיתת ששים זו מיתת כל אדם, איך יאמרו שהיא מיתה בידי שמים? ואם אמרו שזה יובן כשימות קודם עתו, הנה לזה אין צריך הגבלת זמן, כי לפי רוב השנים וכפי מעוטם יהיה נכרת כל מי שימות קודם זמנו וכן בידי שמים. גם יתחייב על הדעת הזה... שבהיות הכריתות מתחלפות חלוף גדול בחומרת החטא וקלותו, יהיה ענשם שוה מבלי חלוף. וזה לא יתכן בחק היושר האלהי.
והדעת הד' זכרו ג"כ בתוספות... שהכרת יבחן כפי ימי החולי, כי כאשר ימות האדם ביום הג' מחליו יהיה נכרת מעמיו. וכן הוא בלשון הגמרא... תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה. יום אחד זו היא מיתה דחופה. ר' חנינא בן גמליאל אומר זו היא וכו'. ולפי זה יהיה ההפרש בין הכרת למיתה בידי שמים, שמיתה בידי שמים בבחינת השנים, והכרת הוא בבחינ' ימי החולי. וגם הדעת הזה בלתי נכון הוא, אם מדרך הסברא, לפי שהמוכן למות בחליו מה יתן לו ומה יוסיף לו שיארך חליו ויהיו כל ימיו מכאובים על מטתו למעצבה ישכב, הלא טוב לו שיתמעט צערו וחליו וימות מהרה, כי הנה לתקן עניני נפשו ותשובתו די לו לשלשה ימים... והנה חסידי ישראל ונביאיהם לא האריכו ימים בחלייהם.. ואיך יהיה אם כן עונש הכרת שבבוא קץ האדם ועת מותו הטבעי, ימות ליום הג' למחלתו, והוא הטוב לו, שאפשר לו שיצערו בניו מתוך חליו ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ועוד כי אם היה הדבר כן היתה המיתה בידי שמים עונש יותר קשה מהכרת, כיון שהוא בקצור שנות חיי האדם והכרת אינו אלא בקצרו' ימי החולי. והוא בחלוף מה שנוסדנו עליו וגם מדבריהם ז"ל שעשו הכרת לבן חמשים ומיתה בידי שמים לבן ששים. ועוד כי באותה ברייתא שזכרו המיתה כפי הימים, לא כינו ז"ל שלא היה ענין הכרת אלא בימי החולי בלבד, אבל אמרו שהיה הכרת כפי עניינו בעצמו, שימנה בו ג"כ מהירות החולי לאותם הימים שזכרו. תראה זה ממה שאמרו כי היה רב יוסף בר שתין עבד יומא טבא לרבנן אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר נקוט מיהא פלגא בידך. הנה ביארו שלא היה הכרת בלבד בימים, כי אם בשנים ג"כ. וגם ממה שאמר הכתוב כאן "הכרת תכרת הנפש ההיא" מבואר נגלה שהכרת הוא מן העולם הזה בקוצר שנים, לא לבד בקוצר ימי החלי...
והדעת הה' הוא לרב הגדול המיימוני, שכתב בפי' המשנה אשר לו בסנהדרין פרק אלו הם הנשרפים. ואלו הם דבריו: המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר המיתה... והמחוייב מיתה בידי שמים נתכפר לו כשמת ע"כ. ובפרק חלק כתב: וז"ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חייה וקיימת, והוא הכרת שכתוב בתורה, שנאמר "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו רז"ל: "הכרת" בעוה"ז, "תכרת" לעוה"ב. ע"כ. ואין כוונת הרב בזה להשוות ענין הכריתות כולם לכרת המגדף, שאמרה התורה בלבד בו "הכרת תכרת הנפש ההיא. וגם לא כיון הרב בזה למה שחשבו אנשים חכמים מבני עמנו, שיהיה בענין כרת הנפש מדרגות זו קשה ורעה מזו בעוה"ב, ושעונש הכרת הנפשיי במגדף היה יותר קשה משאר הכריתות... כי הוא יסבור שעונש הכרת לנפש הוא העדרה והפסד' ההחלטי. ולכן כתב בספר המדע וז"ל: שפרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אבל ימותו ויכרתו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו הכרת הנזכר בתורה שנ' "הכרת תכרת הנפש ההיא"... כרת הנפש אצל הרב הוא העדרה לגמרי, ובידוע שאין בהעדר מדרגות. ולכך קרא הרב את הכרת בשם מיתה ואבוד כבהמה. ואמנם מה שכתב בפי' המשנה כמו שזכרתי שהמחוייב כרת ישאר עליו העונש לאחר המיתה, ר"ל שענשו אינו בעולם הזה אבל הוא אחר המות... על כן אמרתי שהיה דעת הרב שהכרת שזכרה התורה לנפש אינו אלא הפרדה מחיי העולם הבא. אמנם במגדף, מפני חומרת חטאו, הוסיפה בו התורה מלבד הכרת הנפשיי הכולל והשוה בכל הכריתות, שגם כן תכרת בקצור ימי חייו בעולם הזה. ולכך דרשו ז"ל בו "הכרת" בעולם הזה, "תכרת" לעולם הבא. והדעת הזה התחייבו לו גם כן ספקות. אם מדרך הסברא, שיהיה עונש הכריתות כולם שוה בענין הנפש, והאוכל כזית חלב ודם או שבא על הערוה מפני שתקפו יצרו, תמות ותעדר נפשו כנפש העובד ע"ז והמגדף את השם והנותן מזרעו למולך. והוא זר מאד. ויקשה עוד לרב מה שאמרו חז"ל שהכרת הוא לחמשים שנה, כיון שהוא אומר שהכרת הכללי הוא לנפש בלבד ואינו לענין הגוף. אם לא שיאמר הרב שמה שאמרו רז"ל חמשים שנה על כרת המגדף בלבד אמרוהו, שהוא כולל לגוף ולנפש. והוא בחלוף האמת...
והדעת הו' שראיתי בזה הוא להרמב"ן בפירושו לפרשת אחרי מות... שאין הכרת בכל החייבי כריתות שוה, אבל הוא בג' מינים: כי יש ממנו כרת גשמיי בלבד, והוא למי שזכיותיו מרובים מעוונותיו, אף על פי שיש בהם מחייבי כריתות, העונש מגיע לו לגופו בלבד, והוא מת בחצי ימיו, כמו שאמרו חז"ל מת בן חמשים שנה זו מיתת כרת. ולאחר שמת, כיון שרובו זכיות, אינו יורד לגיהנם, אבל זוכה למעלה הראויה לו בגן עדן. ועל זה נאמר בתורה "ונכרת האיש ההוא", שמייחס הכרת לגוף בעולם הזה ולא לנפש. ויש מין אחד מהכרת שהוא נפשי כולו בלבד, והוא למי שעונותיו מרובים, וענשו הוא נפשי, שיכרת מחיי ג"ע בעולם הנשמות, וגם מחיי העולם הבא שהם לאחר תחיית המתים. ועל זה אמר "ונכרתה הנפש", "ואבדתי את הנפש ההיא", ורשעים הללו אין להם כרת בגופם, שהם מאריכים ימים כמו שאמר "ויש רשע מאריך ברעתו". ויש מהכרת מין ג' יותר קשה, והוא הכולל לגוף ולנפש, שיכרת גופו בעולם הזה ונפשו בעוה"ב, וזה ייוחד לבד לעובד ע"ז ומגדף את השם... והדעת הזה מהרמב"ן עדיין יקשו בו דברים. הא' שיתחייב ממנו שלא יהיה הפרש אצלו בין המין הראשון מהכרת, שהוא לדעתו גופני, אל המיתה בידי שמים, כיון ששניהם לענין הגוף?... ושנית, יקשה לרב הנחמני מה שאמרו ז"ל שהכרת הוא לחמשים שנה, כי הנה לדעתו המין ב' מהכריתות שהוא הנפשיי בלבד אין עניינו לחמשים שנה. והוצרך מפני זה מאמרם ז"ל שיובן במין הראשון ובמין הג' מהכריתות, לא כולל להם. ואינו כן, כי הם לא נתנו דבריהם לשיעורים...
ומפני זה כולו נראה לי בדרוש הזה דעת שביעי... והוא שהכרת בכלל בכל הל"ו כריתות כולל לגוף ולנפש, אם לגוף בעולם הזה, שיקצרו ימי החוטא וימות קודם עתו שהיה ראוי לו כפי טבעו. ואם לנפש, שאחרי היפרדה מן הגוף בעולם הנשמות, תתרחק מזיו השכינה ומקבול השפע העליון לנפשות הזוכות שמה מצרור החיים. ולכן נקרא העונש ההוא "כרת", שהוא הלשון הנופל על הענף הנכרת מן האילן שממנו יקבל ההזנה והחיות בהיותו דבק בו בצמיחתו, כן הנפש תכרת מאותו צרור החיים העליון ולא קבל זיו השכינה שהוא העונג והשכר הנפשיי. אבל אין זה לנפש העדר גמור והפסד מוחלט, כי הוא עצם רוחני קיים בעצמו בלתי נפסד בטבעו. אך הכרת הוא עונש וצער גדול לנפש, תקבל בו הפחות והיתר, ואחרי קיבול העונש, תשוב לקבל העדן והעונג... ואין כל הכריתות שוים בעונש הנפשיי, אבל יתחלפו בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו... הנה גדר הכרת ורישומו הוא הפסק וקצור החיים בעולם הזה והפסק העונג הנפשיי לעולם הבא. ולענין זה אמרו חז"ל שהיה הכרת לחמשים שנה.

(אברבנאל במדבר טו)

חמשה זו היא מיתת כל אדם
15

"לא יום אחד תאכלון" - היה לו לומר תאכלוהו... אלא רמז להם שיִכְלו, שבאכילתו מהר ימותו, שנאמר "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת", שלא היה מספיק לבולעו עד שמת, ומהם לשני ימים, שנאמר "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת". "ולא חמישה ימים" - הכשרים שבהם היו ממתינים חמישה ימים ומתו, כמו שאמרו חז"ל: מת לחמישה ימים זו מיתת כל אדם. יותר מכאן הם ביסורין.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק יא, יט)

חמשה זו היא מיתת כל אדם אמר רבי חנין מאי קרא הן קרבו ימיך למות הן חד קרבו תרי ימיך תרי הא חמשה
15-16

והתוס' העירו דהא לא מצינו שמשה חולה היה, יעו"ש. ולי נראה דהגמרא מפרש הלשון "הן קרבו ימיך" כאדם שאומר לחבירו: הרי אתה רואה בעיניך שכך וכך הדבר. כך אמר לו הקב"ה: הן אתה רואה שקרבו ימיך למות, וזה ע"כ מפני שהיה חולה והרגיש בעצמו כי ימיו ספורים.

(תורה תמימה, דברים לא, הערה יז)

הן חד שכן בלשון יוני קורין לאחת הן
16-17

הן יש לרמוז על חכמה ובינה, הוי"ה אהיה וח' אותיות - גימטריא הן. וזה שאמרו שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, "אחת" ראשי תיבות אור חכמה תבונה. עיין בערך זעיר שכתבנו שהנוקבא בחינת הי"ם דאלהים גימטריא הן.
הן - שכן בלשון יוני קורין לאחת הן -מרומז על כנסת ישראל שהיא בחינת ה', ויש בה נ' שערי בינה, והיא בחינת אחת, ונקרא "אחת היא יונתי תמתי". גם אחת עם הכולל גימטריא ת"י, והוא גימטריא ה' פעמים ע"ב וחמישים אותיותיהן. וטעם הדבר כי אבא יסד ברתא, וחכמה הוא בחינת יו"ד, בחינת הוי"ה דע"ב כנודע, וכשמתפשט לה' תתאה ה' פעמים ע"ב עם נ' אותיות גימטריא אחת עם הכולל.
ב' יש לומר כי אחת מרומז לבינה בסוד אחת ואחת, אחת ושתים שהיה מונה כהן גדול, שבחינת אחת הוא בינה, והיא הן, ה' עלאה מתפשטת לחמישים שערים. גם מקבלת ה' פעמים ע"ב עם נ' אותיות, גימטריא אחת כנ"ל.

(רבי יעקב צבי יולס, קהלת יעקב, ערך הנ)

מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת
17

"וחדל" - שניים במסורה: הכא, "וחדל לעשות הפסח", ואידך "וחדל לעולם" (תהלים מט, ט). דפסח בכרת, וזהו "וחדל לעולם" - לעולמו של יובל (קידושין כא ע"ב), דהיינו חמשים שנה כדין חייבי כריתות דלא מפקי חמשים.

(בעל הטורים במדבר ט, יג)

ענין הכרתת הנפשות הוא כענף הנכרת מן השורש אשר הוא חי ממנו, כשלא תשוב לצרור החיים. וכן אמרו רז"ל בסיפרי [פ' בהעלותך]: אין הכרתה אלא הפסקה. וענוש מדה כנגד מדה: הוא הפר הברית העליון שמשם פורחים הנשמות, שנאמר "את בריתי הפר", לפיכך נשמתו לא תשוב לשרשה. ודע כי אין הכרת בכל חייבי כריתות שוה, שהצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא, או בעל אחד מחייבי כריתות, אינו אבוד לגמרי מגן עדן ועולם הבא, שהרי מנו רז"ל [סנהדרין צ ע"א]: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, ולא מנו רק הכופרים בעיקרי התורה. אלא הכרת לפעמים הוא לנפש ולפעמים לגוף. ומי שזכיותיו מרובין מעונותיו, אף על פי שיש בהם מחייבי כריתות, העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו, כמו שאמרו רז"ל: מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. ואמרו בספרי [פ' נשא]: מפני מה ענש להלן מיתה ובכאן כרת, ללמדך שכרת הוא מיתה ומיתה היא כרת. ולזה רמזה תורה בקצת הכריתות "ונכרת האיש ההוא מעמיו" [ויקרא יז, ט]. ולאחר שמת זה המחוייב בגופו, כיון שרובו זכיות, אינו יורד לגיהנם, אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן. ויש חייב כרת שעונותיו מרובין, ועונש שלו מגיע לנפש החוטאת שהיא נכרתת מחיי גן עדן, ומחוייבי כריתות הללו רמז בהן הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" [שם כב, ג], "והאבדתי את הנפש ההיא" [שם כג, ל]. ורשעים הללו אין להם כרת בגופם, רק מזקינים בעולם הזה, שנאמר [קהלת ז, טו] "ויש רשע מאריך ברעתו".

(ריקאנטי בראשית יז, יד)

בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה, מהא דכתיב בתהלים ל "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע"כ. וכתבו על זה התוס' במו"ק כח, א, וז"ל: ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ"ל. ונראה באור הלשון "לאחר שנתחייב כרת" - לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת, דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פט, א, או דט"ס הוא וצ"ל "לאחר שנות כ'", ואשתרבובי המלות והאותיות. וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ' דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם. אמנם י"ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז"ל לעשות סימנים וציונים לכללים ומספרים ע"ד מ"ש עשה ציונים לתורה (עירובין כא, ב) אף שאינו מצומצם ממש... והנה כ"ז כתבנו לפי גירסת התוס' בירושלמי. אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא, והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא: צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת. וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא "ואם בגבורות שמונים שנה", צא מהן כ' וישארו ס', והפעל "הכרת" ייאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל, כי אם גם על הכריתה לשניים חלקים שוים, וכמו "העגל אשר כרתו לשנים" (ירמיהו לד, יח), והחצי של ס' הוא שלשים, ועם העשרים הן חמשים.

(תורה תמימה, במדבר פרק ד הערה יב)

מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת וכו' ששים זו היא מיתה בידי שמים

[זה היה בזמן שהיתה הנהגה תורנית-נסית. אבל בזמן הגלות התורה איבדה את סגולתה, שהמחויב כרת חי יותר חמישים שנה, ומחויב מיתה בידי שמים חי יותר משישים שנה. כך פירש הגר"א את מה שכתוב (איכה פרק ב פסוק ט) "מלכה ושריה בגוים אין תורה", שאף שלא תשתכח תורה מישראל, התורה איבדה את סגולתה לעניין זה.]

(רבי יהושע העליר, שרגי נפישי (תרסח), לרבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, דף נט ע"ג) לטקסט

מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת

[זה היה בזמן שהיתה הנהגה תורנית-נסית. אבל בזמן הגלות, גם אם עבר על איסור כרת, אם לפי הטבע הוא בריא, ייתכן שיאריך ימים. אבל חייו אינם חיים כי לא מגיע לו ע"פ דין לחיות. ועל זה אמרו שרשעים בחייהם קרויין מתים (ברכות יח ע"ב).]

(רבי יהושע העליר, שרגי נפישי (תרסח), לרבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, דף סא ע"א) לטקסט

חמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי
17-18

צ"ע כלל לשון המשנה הנ"ל [אבות פ"ה] בן ששים לזקנה, ממ"ש בסוף מו"ק כח, א, דשמואל הנביא מת בן נ"ב שנה, וכתיב ביה "ויהי כי זקן שמואל" (שמואל א' ח), הרי דקורא הכתוב זקן גם לפחות מבן ששים. וי"ל ע"פ המבואר בתענית ה, ב, דזקנה דכתיב בשמואל לא זקנה בימים אלא שקפצה עליו זקנה קודם זמנו שנעשה חלוש.

(תורה תמימה, ויקרא פרק יט הערה רמא)

א"ר אבין מאי קרא דכתיב אמלטה נא שמה, נא בגימטריא חמשין וחד הוו, ושל סדום נ"ב. לפעמים יתאימו ערך התקופות של איש יחידי לתקופות כלליות ציבוריות, כמו מספר מאה ועשרים שנה של קצבת החיים, אחר מיעוטם מפני ההשחתות הכלליות שעברו, באמרו "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהוא חק קצוב אז לכלל האנושיות עד המבול, והוא ג"כ מדה נהוגה אח"כ שע"פ רוב לא יפחתו החיים הפרטיים. ע"כ תציג אותם במספר זה במשה, וכמו שדרשו חז"ל בשג"ם בגי' משה. ובימי דוד הוא דאימעיט שני. והננו מוצאים תקופת נ"ב שנה לקפיצת זקנה בחיי היחיד, כדחז"ל בשלהי מ"ק: נ"ב שנה זוהי מיתתו של שמואל הרמתי, ואמרו ע"ז בפ"ק דתענית שהקב"ה הקפיץ עליו זקנה. היובל, שהוא חמישים שנה, הוא אמנם ערך לתקופה מוגבלת בחיי הפרט וחיי הכלל. החיים מתהלכים בשלשלת. כל תקופה מחוברת היא ברתוקות התולדה עם שלפניה ומתקשרת ג"כ עם שלאחריה. על כן נ"ב שנה הוא הזמן המוכרח לקשר תקופה שלמה בעבר ואל העתיד. היובל ישמש תקופתו בחיי הכלל והפרט, כי עם היותו כללי, הנה חירות העבד הפרטי והחזרות השדות הפרטיות מגיעות עד הפרט, לאות על היחש שיש בזה להשוות ערך הכלל אל הפרט. ע"כ קפיצת הזקנה שעל הקיבוץ החוטא, כאמור "גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע", האריך בעל הרחמים ב"ה משך תקופה שלמה, עם החיבור המוכרח לשלפניה ולאחריה, למען דעת כי גם הדבר המושחת מצד רשעו, איננו אובד לגמרי במציאותו, כי אם עשה את שלו בשלשלת התולדה. אמנם לולא ההשחתות הי' מאריך ימיו והי' נשאר לאחרית ותקוה טובה, וע"י סילוף הדרך נשאר רישומו באופן מעורר זועה, ועכ"פ את פעולת תקופתו בחיי הכלל עשה. "כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע", ו"כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה".

(עין איה, שבת י ע"ב, אות כג)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות תענית ה ע"ב]

ששים זו היא מיתה בידי שמים
18

ויש לפרש מ"ש "ביום פקדי" שהוא בחטא המרגלים. ואמר "ביום פקדי", מפני שאמרו חז"ל מיתה בידי שמים הוא בן ששים שנה, וכן אמרו חז"ל [עי' תוס' ב"ב קכא ע"א ד"ה יום] שלא מת אחד מהן פחות מבן ששים.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, שמות לב, לד)

ששים זו היא מיתה בידי שמים וכו' דכתיב תבוא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא שיתין הוו
18-19

בא משה ליכנס לארץ ישראל שיהיו חיי האדם מאריך אנפין כמו שהיה קודם המבול, ורצה משה להתפלל בזה על כל הדורות להחזיר העטרה ליושנה... והשיב הקב"ה "רב לך", ר"ל די לך להפקיע את עצמך שיהיו חיי שנותיך כפל כמו שאר אדם דאתמר גבייהו "תבא בכלח אלי קבר, דרשו ז"ל במועד קטן שהוא ששים כמנין בכלח, ואתה הוי שנותיך ק"ך שנים שהוא ב' פעמים ששים. וזה שאמר "רב לך", מלת לך דייקא, מה שאתה רוצה להתפלל על כל הדורות "אל תוסף דבר".

(רבי נתן שפירא, מגלה עמוקות, ואתחנן, אופן קצ)

ששים זו היא מיתה בידי שמים וכו' דכתיב תבוא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא שיתין הוו
18-19

נראה לפרש הפרשה דרך רמז... "כי תקנה עבד עברי" - הלא ידעת כי האדם נחלק לשניים, חלק אחד רוחני והוא העיקר, וחלק אחד גשמי שברא ה' לנשמה לשמשה, שבאמצעותו מקיים כמה מצות אשר צוה ה', ולו ייקרא שם "עבד", כי אינו אלא שמש לנפש... ולזה תצוה התורה להאדם "כי תקנה עבד עברי", פירוש "עברי" - עובר, כי אינו קיים לעד... וזמן קביעתו הוא עד ס' שנה, על דרך אומרו "תבא בכלח אלי קבר", ואמרו בש"ס כי בן ס' שנה הוא זמנו של אדם ללכת, כחושבן בכלח, שאז הוא כעלות גדיש. וזה הוא אומרו "שש שנים" - פירוש, כל ימיו הם ששים, והגם שאמר שש יש חשבון שיכלול כללות א' וכאן כולל העשירי, "ובשביעית" - פירוש בעשר שנים השביעית, "יצא לחפשי" העבד, על דרך אומרו (תהלים פח) "במתים חפשי".

(אור החיים, שמות פרק כא, ד)

ששים זו היא מיתה בידי שמים וכו' דכתיב תבוא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא שיתין הוו שבעים שיבה וכו' דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו' מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת וכו' נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר
18-24

בכל דור ודור הוא דבר מפורסם וידוע כי אותם שהם ידועים שעברו על כריתות ומיתות ב"ד ולא שבו כי עדיין מחזיקים ברשעתם, הם מתים קודם זמנם בכרת... והצדיקים שאנו רואים שמתים קודם שיגיעו לששים שנה כשמואל וחזקיהו, כל העולם יודעים וחושבים כי לא היו ימיהם יותר מיום שנולדו ובהדי כבשי דרחמנא למה לך... ובירושלמי דבכורים אמרו... המת ליום אחד מיתה של זעם לב' של בהלה לג' מת במגפה, תני רבי חלפתא בן שאול מת באחד בשנים בשלשה בהכרת, לד' לחמשה מיתה הדופה, לששה מיתת דרך ארץ, לשבעה מיתת חיבה, מכאן ואילך מיתת יסורין וכו'. נראה שהיה ידוע אצלם ממיתתו של אדם אם היה מת בכרת בין כרת של שנים בין כרת של ימים וכו'. וכבר אמרו בסוף מועד קטן: עד ששים מיתת כל אדם, מאי קרא תבא בכלח אלי קבר, בכל"ח גימטריא ששים, מחמשים ועד ששים זו מיתת כרת. ובירושלמי אמרו: ששים היא מיתת כל אדם, דכתיב (במדבר יד) "אם יראה איש באנשים" וגו', הגע עצמך שיצא ממצרים בן עשרים עשה עוד ארבעים במדבר ומת נמצא אומר מת לששים שנה זו היא המיתה האמורה בתורה, משום דכתיב (שם) "במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
ונראה כי שבעת ימי בראשית היו רמז לדורות שיהיו ימי שנותיהם שבעים שנה, עשר שנים ליום אחד כנגד עשרה מאמרות. ולכך נתן אדם הראשון לדוד המלך שבעים שנה משנותיו לא פחות ולא יותר כנגד שבעה ימי בראשית. וכמו שששת ימי המעשה עיקר טרחם ומלאכתם לשביעי והוא יום שבת, כן עיקר מה שיטרח האדם בששים שנותיו שהם כנגד ימי המעשה, יהיה לשביעי שבו ילך למנוחה, והטפל לזה העולם. וכמו שיום השביעי קודש, כך כל שנות האדם מששים לשבעים יהיו בקדושה והכנה לעולם המנוחה. ואם כן, הימים המיוחדים לאדם בזה העולם אינם כי אם ששים שנה, שהם כנגד ימי המעשה שבהם טרח ועמל לנפשו, וקצת לגופו למה שיצטרך לצורך חייו לעבודת בוראו. ומי שמת בתוך הששים הרי הוא כרת, כי לא השלים ימי שכירותו אשר יצא לאויר העולם להשלים עצמו בהם, ומי שהגיע לתשלומים כבר השלים הימים אשר היה כשכיר פועל לעוה"ב. וכשהוא מת קודם שבעים אינו מיתת כרת, כי השנים של מעלה מששים עד שבעים אינם שלו כי הם קדש כנגד יום השביעי. ולכך הימים המיוחדים לאדם ומיוחסים לו כשהוא מדבר בעד עצמו, עולים ששים. ועל זה אמר המשורר (תהלים קכ) "כי כלו בעשן ימי" ["ימי" בגימטריא 60] שהם ששים שהם המיוחדים לי כלו בעשן וכו'. וכן אמר איוב (ז, ו) "ימי (שהם ששים בגימטריא) קלו מני ארג" וגו', "חדל ממני כי הבל ימי" (שם ז, טז), "הלא מעט ימי" וגו' (שם י, כ), "ימי עברו זמותי" וגו' (שם יז, יא), נאמר גם כן "אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך" וגו' (שם יד, ה), ימיו ר"ל ששים שנה שהם כנגד ששת ימי המעשה, וזהו "מספר חדשיו", שהם מספר הימים הראשונים שנתחדשו בעולם, והם ששת ימי המעשה.

(רבי משה מטראני, בית אלקים, שער היסודות פרק כט)

כח ע"א - ששים זו היא מיתה בידי שמים וכו' דכתיב תבוא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא שיתין הוו שבעים שיבה שמונים גבורות דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה

דהנה (סנהדרין צז ע"א): ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. הרי דשליש הזמן עבר עד שנעשה העולם על מלואו שיהי' ראוי לתורה. וכן בנפש האדם, זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא עד עשרים שנה, וב"ד של מעלה אין מענישין את האדם עד עשרים שנה מהאי טעמא, והוא שליש חיי האדם עפ"י מה דכתיב "תבוא בכלח עלי קבר" - בכל"ח בגימטריא ששים. ואף דכתיב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, יש לומר דכל שביעי הוא הנקודה הפנימית ומקבלת מכל ששה צדדים, כן עשר השנים מששים עד שבעים מקבל מן ששים הקודמות ואין בהן עפ"י רוב חידוש מעשים מצד עצמן אלא עפ"י מה שהתנהג כל ששים השנה, ורק באותו ענין והנהגה שהתנהג כל הששים באותו ענין מוסיף תלמיד חכם והולך למעלה למעלה, ועפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל הזקין נעשה כקוף, היינו דענין הקוף שהוא מתדמה במעשיו וכמו שהאדם עושה כן עושה גם הוא, כן הוא באדם, כשהזקין עושה כעין מה שעשה בהיותו קודם שהזקין. ולפי דרכנו יובנו הדברים בעשר השנים מששים ועד שבעים, וכמו שהמדה השביעית מקבלת מן השש שעלי'. ויובן עפ"י מה שפירש הזוה"ק (ח"א ריז ע"ב) בפסוק "ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון", עיין שם.

(שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעב, לחמשה עשר בשבט)

מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת וכו' רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן וכו' נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר
21-24

הכריתות שבתורה מצאנום על ג' חלקים: יש כרת לגוף לבדו, ויש כרת לנפש לבדה, ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש. כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים, כי מי שהוא צדיק ורובו זכיות ונכשל בעברה של חיוב כרת, ימות בחצי ימיו, כענין אותו תלמיד שהיה עם אשתו בימי לבונה, הוא בבגדו והיא בבגדה, ולא היה נכשל בעבירה אחרת, ומת בחצי ימיו, כדאיתא במסכת שבת (יג ע"א). זהו כרת של שנים. אבל כרת של ימים הוא כגון זקן שעבר על חיוב כרת, שאי אפשר להיות לו מעתה כרת של שנים, שהרי כבר עלה לימי הזקנה, אבל יהיה כרת של ימים, שלא ימלא את ימיו הקצובים לו. וזהו שאמרו רז"ל במועד קטן... רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עביד יומא טבא לרבנן, אמר: נפקי לי מכרת דשני, אמר ליה אביי: נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומא מי נפק מר, אמר ליה: נקוט מיהא פלגא בידך. ומפני שכרת זה של שנים הוא מפורסם וכרת של ימים אינו מפורסם ואינו נודע, לפיכך אמרו רז"ל שהקב"ה מפרסמו, והוא שימות הזקן לג' ימים, והנה זה אות שעבר על חיוב כרת, וזהו שאמרו בירושלמי (ביכורים פ"ב ה"א): זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מי מודיע שהוא בכרת? ושם מתרץ: מת ליום אחד הרי זו מיתה של זעם, לשני ימים מיתה של בהלה, לג' ימים מיתת כרת. ועל כרת זה שהוא לגוף לבדו נאמר (ויקרא יז, ד): "ונכרת האיש ההוא מקרב עמו", כלומר שיכרת גופו בשנים או בימים, אבל נפשו תהיה זוכה תיכף בהפרדה מהגוף בעולם הנשמות גם לתחיית המתים, גם לעולם הבא של אחר התחיה.
כרת לנפש לבדה: מי שחטא בעבירה חמורה של חיוב כרת... והיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת מגיע לנפשו לאחר שתפרד מן הגוף שתהיה נכרתת מחיי עולם הנשמות...
כרת לשניהם, לגוף ולנפש: בכרת חמור כעובד עבודה זרה... ועל כרת זה נאמר (במדבר טו, לא): "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", ודרשו רז"ל (שבועות יג): "הכרת" בעוה"ז, "תכרת" לעוה"ב.

(רבינו בחיי ויקרא יח, כט)

רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן
22-23

וכתבו בתוספות דהאשה מתה יותר מזכר מפני שמסתכנת מלידה. אבל זקינות מאריכין ימים מזכרים, יעויין ריש הכותב [כתובות פג ע"ב] בתוספות, ובדף נב, א [תוס' ד"ה רצה]. לכן מעשרים עד ששים כתוב "אם נקבה", ומששים ולמעלה כתוב "אם זכר", שזה אינו מצוי בזכר יותר מששים, כדרב יוסף עביד יום טוב.

(משך חכמה ויקרא כז, ד)

כח. כרת דיומי וכרת דשנים

וההיא דמיתניא פרק ואלו מגלחין גבי יומי ושני לא נחתינן בה אלא בין מיתת כל אדם למיתת עונשים, לא כמאן דאסיק אדעתיה דכרת עד חמשים שנה ומיתה [בידי שמים] עד ששים, דהא שנין ערוך הוא התם בפומיה דרבא כדאמרן.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק א פרק יט)

מכרת דיומי מי נפיק מר
24

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וכו' - שמעתי מהרב הישיש כמה"ר שאול בכ"ר דויד ז"ל שפירש במ"ש פ"ג דשמחות: זקן שאכל את החלב או שחילל שבת מי מודיעני שמת בהכרת? אלא המת לג' מת בהכרת. וזה שאמר הכתוב "ימי שנותינו וכו' מי יודע עוז אפך" - הכוונה, כאשר יגיע לע' או לפ' שנה, "מי יודע עז אפך", אם בן ע' או פ' יאכל חלב וכיוצא ונתחייב כרת הרי פלט ליה מכרת, ובמה יודע עז אפך ומדת הדין הקשה? לזה אמר "למנות ימינו כן הודע", דאכתי איכא כרת דיומי.

(חומת אנך תהלים צ)

דכתיב תבוא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא שיתין הוו

אמר "תבא בכלח" כו' רמז אל מה שאמרו ז"ל בכלח עולה שישים שהם שנות כל אדם בעולמו כפי הראוי, ואם יעבור מאלה לא ימלט מלשתות בכל יום ויום כוס תרעלת המאורעות הקשות… כי תם כחו ורוחו נס ליחו ושיחו… ושבח אני את המתים שכבר מתו בהגיעם לששים שנה, מן החיים אשר הם חיים חיים ארוכים לראות רעות רבות וצרות. ומצאתי כתוב בס' מספרי הרומיים, היות אומה… בקצה המערב, אשר בעברם מחמשים ומעלה היו שורפים את עצמם בשמחה ובטוב לבב, היתה זאת להם לחקת עולם… וגם כי לא יאותו חלילה דרכיהם להולך בדרכי הא-ל יתברך, עד תגזור השגחתו הנפלאה בפסוק חבור החיים, למדנו משיחתה היות החיים אחר חמשים עמל וכעס.

(רבי משה אלמושנינו, תפלה למשה, מאמר א, פרק ב, ד"ה ונתן טעם [הובא בשו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה])

הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה
26

"מאה שנה ועשרים שנה" וגו' - למה הקדים המאה?... יובן ממה שאמרו ז"ל מת פתאום זו מיתה חטופה והני מילי שלא הגיע לגבורות שהוא שמונים שנה אבל הגיע לגבורות זו מיתת נשיקה, כל שכן שרה שהגיעה למאה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, בראשית, כג, א)

מיתת נשיקה
26

...שפירשו המפרשים אצל שרה שהיתה נשמתה דבוקה בה' כששמעה שזכתה לבן שיהי' עולה תמימה לה', ולכך דייקו חז"ל (פרקי דר' אליעזר) ואמרו: פרחה נשמתה ומתה, שלשון זה מרמז על דבקות נשמתה אל מקורה למעלה, וזוהי מיתת נשיקה, מלשון: ושוין שמשיקין את המים (ביצה יז ע"ב), כלומר שהנשמה נושקת ומתדבקת אל מקורה והוא תכלית הקדושה. וכן מת חנוך. והדיבוק הזה נעשה ע"י עשיית המצוה, אם יזכה אדם באחריתו לעשות מצוה גדולה. ולכך נאמר בנדב ואביהו (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה' וימותו", כלומר יען נתקרבו הרבה, לכך מתו בנשיקה. והנה כמה צדיקים היו זוכים למות בנשיקה בעת עסקם במצוה בקדושה גדולה, אבל לטובת בניהם ותלמידיהם המה נשארים בחיים. וזה שכתוב "ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט, ה), לומר שהקב"ה שת כפיו עליו שלא ימות בנשיקה. וכן נאמר במשה בצור "ושכותי כפי עליך עד עברי" (שמות לג, כב).

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק כב)

מיתת נשיקה
26

כתב רש"י: למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק? לפי שע"י בשורת עקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה. לכאורה יפלא על שרה שהיתה אם לאברהם בנביאות, תמות מחמת הבשורה שנקרב יצחק לקרבן ריח ניחוח לה'?... בודאי לא מתה מחמת מיעוט צדקות, אמנם הענין הוא כנ"ל, דבקות הנשמה בחלקה, אשר הוא נשמת רוח חיים הנצחיי, חלק אלקי ממעל, ואשי שלהבת י' עלה בקרבה כענין ב' שלהבות, שכשיתקרבו זה אצל זה, הקטן מתדבק בהגדול. ויהי' ענין זה מיתת הצדיקים, שהיא מיתת נשיקה, כנודע שנושק נשמתו בשורש העליון. וכאשר שמעה שרה שנהי' בנה עולה תמימה קדשי קדשים, אז מחמת גודל שמחת נפשה, עלתה נשמתה למעלה עד שנתקשרה בקשר העליון ומתה.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק כג)

חיי בני ומזוני
27

בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו "בני בכורי ישראל", ואיהו "עץ החיים", ואיהו אילנא דמזון לכלא ביה. ובגין דא אינון ישראל מזונא דיליה צלותא דחשיבא לקרבנא.

(זוהר בראשית דף כד ע"א)

חיי בני ומזוני
27

קו"י נטיל לשמאלא דאיהו גבורה וחתים ביה לעותרא וביה הרוצה להעשיר יצפין. וק"י פנה למזרח ונטיל ליה עמודא דאמצעיתא וחתים ביה בני. וי"ק נטיל ליה ירכא ימינא ואסתכל ביה לעילא וחתים ביה חיי. קי"ו נטיל ליה ירכא שמאלא ואסתכל לתתא וחתים ביה מזוני. אסתכל לעילא לגבי חכמה ואתקשר בירכא ימינא וחתים ביה חיים, בגין דחכמה עליה אתמר "והחכמה תחיה בעליה". אסתכל לעילא לגבי אימא עלאה ואתקשר בירכא שמאלא וחתים ביה מזוני.

(תיקוני זוהר, הקדמה, דף טו ע"ב)

חיי בני ומזוני
27

...דאיהי ציורא דעמודא דאמצעיתא דאיהו אמת אדם דאיהו חותם דיליה יו"ד ק"א וא"ו ק"א, איהו חתים ביה לחיים, ומניה ירתין בני ישראל בני חיי ומזוני, חיי מסטרא דאבא ואימא דאינון י"ק. בני מסטרא דעמודא דאמצעיתא דעל שמיה אתקריאו ישראל לתתא "בני בכרי ישראל" ואיהו ו'. מזוני מסטרא דה' דאיהי "המוציא לחם מן הארץ". ובזמנא דירתין מניה אלין תלת דרגין דכלילן בשמיה, אתקריאו ישראל לתתא בנוי דקודשא בריך הוא, כמה דאת אמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ובזמנא דירתין ישראל משמוי דקודשא בריך הוא אלין תלת בני חיי ומזוני, אתמר בהון "כי עזה כמות אהבה".

(תיקוני זוהר, תקון כב, דף סז ע"ב-סח ע"א)

חיי בני ומזוני
27

הראוי והמחוייב הוא שהראשית מהכל יהיה שלו יתברך, אחרי היותו, יתעלה שמו, ראשית כל הראשיות, וממנו מקור ההתחלה אשר לא ישוער אצלה שום גבול לראשית התחלתה. ואמנם בדרך כלל, הדברים העיקריים אשר ביקש ממנו ראשיתם הם שלושה, כפי חלקי ההצלחות והטובות אשר ישיג האדם בזה העולם, שהם השלושה המפורסמים: בני חיי ומזוני, כדבריהם ז"ל. וזהו לפי שאלו ההצלחות מזיקות מאוד ומטרידות האדם מבקשת השלימות, כשישתקע בהן להנאתו ומשימן לעיקרי אושרו. וכדברי המשורר ע"ה [תהלים יז, יג-יד]: "פלטה נפשי מרשע חרבך. ממתים ידך, ה', ממתים מחלד, חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם". חילה פניו, יתברך, יפלטהו מהאנשים אשר הם... "מְתים מחלד" - שאינם שמים על לבם אלא החלד, זה העולם, ליהנות ממנו, ולא יזכרו כלל מהעולם העתיד, כי שמו כל מגמתם ואין להם חלק ונחלה אלא באלו שלוש ההצלחות הזמניות: אם לחיי: "חלקם בחיים" - החלק שלהם הוא בחיים, שיחיו חיים ארוכים וירבו ימים על האדמה; ואם למזוני: "וצפונך תמלא בטנם" - הם רוצים שהטוב הצפון אצלך, שגנזתו לצדיקים לעתיד לבוא, תתנהו להם בעולם הזה בשפע טובה, שתמלא בטנם לצבותו בהפלגת מזונות; ואם לבנים: "ישבעו בנים" - שיהיו שבעים מבנים, שייוולדו להם כל כך בנים עד שיהיו שבעים מהם לריבויים...
על כן, רצה, יתברך, לתת תיקון על זה, וציווה על שלושתם, יתנו ראשיתם והתחלתם לה'. כי על חלק הבנים שואל ממנו כל בכור זכר עד אשר ייפדה... ואולם בחלק המזונות, שהם מצד העושר ושפע הממון, הוא מבואר כמה הקפיד על ראשיתם: בביכורים - "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" [דברים כו, ב], בחלה - "ראשית עריסותיכם" [במדבר טו, כ]; בגזיזה - "ראשית גז צאנך" [דברים יח, ד]; "ראשית דגנך תירושך" וגו' [שם]; ורבים כאלה... ואמנם, בחלק החיים, גם כן, הוא מבואר, כי מכל חיי האדם בחילוקי זמני שנותיו, מהעליה והעמידה והירידה, הוא יתברך דורש מעמנו באזהרה יתירה על שנות הבחרות לשעבדן לעבודתו ולעשות רצונו, כי הן העיקר בהפלגת השלימות. וזה מפני מה שנודע כי יגדל ערך כל מין פועל להיות יקר יותר מזולתו, בהימצא שם התנגדות ודבר מעיק, ועל צד ההתקוממות מעצים כוחו לנצח את המעכב, והצליח ועשה מה שירצה... ועל דרך זה יתעלה הבחור ורך השנים בהתחזקו בשלימות בזמן הזה, בראשית ימיו, לאשר יקשה אצלו הדבר מאוד, להתנגדות טבעו אשר יסכים להסתת יצרו ופיתויו, אם לא ביד חזקה יתגבר עליו בכוח שכלו וינצחהו.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש ד)

חיי בני ומזוני
27

נתכוון משה רבינו ע"ה... שידעו גם כן טוביות הארץ בכל ההצלחות האפשריות, אשר כללון ז"ל בשלושה: בני חיי ומזוני, שכולם יושפעו בארץ המושגחת. ועל הבנים וריבוי העם הנולד בה, אמר: "וראיתם את הארץ מה היא" - תראו מהות הארץ, אם היא משכלת או אם היא מוכנת לפריה ורביה... ועל החיים אמר: "ומה הארץ" - דעו מהות הארץ ואיכותה מצד עצמה, אם אוירה הוא אויר תרופיי ממוזג, שומר הבריאות, או חולני, מעופש ונשחת. והיינו: "הטובה היא אם רעה"... ועל שופע המזונות אמר: "ומה הארץ, השמנה היא אם רזה" וגו'.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש סו)

אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו'
26-29

אמרת לבאר לך מה שאמר רבא: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוקשה לך דרבא אדרבא, דסמיך על פתרון חלומותיו דבר הדיא [ברכות נו ע"א]. תשובה: אני אגדיל בשאלה הזאת, היאך אפשר לו לרבא לומר שאין חיי בני ומזוני תלויין בזכות, והלא מקרא מלא דבר הכתוב דג' אלו תלויין בזכות: בנים - "לא תהיה משכלה ועקרה" וגו', וכתיב "וברך פרי בטנך". חיי - "את מספר ימיך אמלא", וכתיב "למען תאריכון ימים", ורבים כאלה. מזוני - "וברך פרי אדמתך"... הנה ודאי הכתובים מעידים ומבטיחים כך, ואם הביא ראיה בהפך מרבה ורב חסדא. ועוד קשה מנ"ל מה שאמרו: כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת [ברכות יז ע"ב]. ואמר עוד: בעית דאהדריה לעלמא ואבנייה אפשר דאתי מזלך במזלא דמזוני. ואני משיב בכל אלה, כי הבטחת הכתובים על הכלל, ואין הכתובים משגיחין על הפרט, שהרי כתיב "לא יחדל אביון מקרב הארץ"... וכתוב אחד אומר "אפס כי לא יהיה בך אביון", אלא... אמר הכתוב "כי ברך אברכך", כלומר בכלל, וע"י ברכת הכלל שארבה לך, "לא יהיה בך אביון", לפי שתתן ו"לא יהיה בך אביון". אבל הכתוב השני מדבר מצד עצם האביון, "לא יחדל אביון... על כן אנכי מצוך פתוח תפתח ידך", כדי שלא יעמוד באביונות ע"י ברכתך. עוד יש לנו לדעת דהנך לאו בזכותא תליא מילתא לצדיקים מצד עצמם, אבל לאחרים יש מצד זכותם. וזהו שאמרו כל העולם נזון בשביל חנינא בני, דומה למה שאמרו רז"ל: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים [ברכות ה ע"ב].

(שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפז [ובדומה בחלק א סימן תט])

אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו' ואמר רבא הני תלת מילי בעאי קמי שמיא וכו' חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ויהבו לי ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי
26-33

ואומר שענין הספק הוא, אם האומה הישראלית היא תחת המערכת השמימיית וצבא השמים וכסיליהם, האם מורים עליה הוראה הכרחית קיימת או אם היא בלתי מסודרות ולא משועבדת למערכות השמים... והנה כנגד הצד השולל ספקות חזקות: ראשונה מן החוש, ולפי שאנחנו נראה החוזה בככבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בפרטי עניינו כפי מצב המזלות והככבים במולדתו... אין הפרש אם יהיה הנולד מבני אדום וישמעאל או אם יהיה מבני ישראל.
ושנית מן הסברא, לפי שידוע הוא שהגרמים השמימיים פועלים בעולם השפל בתנועותיהם המתחלפות בהנעתם את היסודות והרכבתם והתמזגותם... והפועל הטבעי הזה הוא כולל בכל אדם, יהיה מאיזה אומה שיהיה...
ושלישית מן התורה, שאמרה בבריאת המאורות "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה"... וכתב הרמב"ן ז"ל: דבר הממשלה הוא ענין אחר מזולת ההארה שהזכיר, יכלול מה שאמר תחלה "והיו לאותות ולמועדים", כי יש להם ממשלה בארץ בשנויים אשר יולידו בה וכו'... והאורה והממשלה כפי טבעם א"א אלא שתהיה כוללת לכל העם הנמצאים, וישראל בכללם. ורביעית מהנביאים: אמרה דבורה אשה נביאה (שופטים ה): "משמים נלחמו הככבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא", מורה שתשועת ישראל היתה אז מסודרת ומחוייבת מן המערכה השמימיית... וחמשית מן הכתובים, אמר איוב (איוב ג): "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר", ויתר הפסוקים שגלה בהם דעתו שהיו הדברים מסודרים ומחוייבים מהמערכה השמימיית, ומפני זה היה מיחס רעותיו אם ליום הלידה ואם לרגע ההריון.
וששית מן דברי רז"ל וקבלתם: אמרו במס' תעניות [כה ע"א]... ר' אלעזר בן פדת הוה דחיקא ליה שעתא טובא וראה בחלומו השכינה, ואמר עד אימת אדבר ואיזיל בהאי דוחקא. והשיבו ניחא לך דאחרביה לעלמא והדר אבריה אפשר דנפלת בשעה דמזוני. הנה זה מורה שהעניות היה לו כפי מזלו ושעת מולדתו על פי המערכה, אשר אין לו דרך להימלט ממנה מבלי שיחרב העולם. ובמועד קטן... אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, וכמו שהוכיחו מרבה ורב חסדא. וידוע שג' הדברים האלה, בני חיי ומזוני, כוללים השלמיות הגופניים כלם.
עוד אמר [לעיל טז ע"ב]... שאלמלא אתה שאול והוא דוד כמה דוד אבדתי מפניו... ופירש רש"י... שנולדת אתה במזל שאול והוא במזלך. ובמס' בתרא פ' השותפין (דף טו) בענין חכם עדיף מנביא, אמר אמימר: תדע דהא גברא רבה אמר מילתא ומיתאמרא משמיה דגברא רבה כותיה, אמר רבא: מאי קושיא? דילמא בני חד מזלא נינהו. מורה שגם בענין ת"ת והדעות והסברות תלוי הדבר במזל... והנה בסוף גמרת שבת דף קנו דעת שפתיהם ברור מללו, כי שמה אמרו: מאן דאתיליד בחמה יהא אכיל מדיליה... מזל מחכים ומזל מעשיר ויש מזל לישראל. ועם היות שר' יוחנן ור' שמואל ור' עקיבא ורב נחמן בר יצחק אמרו שאין מזל לישראל, כבר פירש רש"י שם שהיה דעת ר' חנינא באמרו יש מזל לישראל, שאין תפלה וצעקה משנה את המזל ושר' יוחנן סבר אין מזל לישראל. ושע"י זכות משתנה מזלם לטובה... הנה כל חכמי ישראל קיימו וקבלו זה, ר"ל שהמערכה תעשה הוראה באומה הישראלית כמו בשאר האומות. אם לא שלדעת רבי יוחנן וחבריו על ידי תפלה וזכות תשתנה המערכה ההיא...
ואמנם נגד הצד המחייב, רוצה לומר שהאומה הישראלית היא תחת המערכת, כבר ימצאו בה ששה ספקות גדולות: ראשונה מן החוש, לפי שעינינו הרואות עניני האומה והצלחותיה שהם כפי ההשגחה ולא כפי הוראת המערכת, כמו שיעיר עליו ענין יציאת מצרים והנסים שנעשו שמה...האם אפשר שיהיה זה כפי כח המזל ושעת המולד מכל אחד מהפרטים ההם?...
ושנית מדרך הסברא התורניית, והיא, שאם היה האדם מוכרח במעשיו כפי מזלו, ומן השמים יוכיחו אותו לרדוף אחר המצות או אחר העבירות, לא היה מקום לא לשכר ולא לעונש, ולא היה מקום לתורה האלהית ולמצותיה ולא לאזהרותיה, אחר שאין דבר ביד האדם ובחירתו, כי אם כפי הגזור עליו מהמערכה השמימיית וכפי שעת מולדתו. והנה הבורא ית' יעד בתורה בשמירת המצות על יעוד רבוי הבנים והעושר והכבוד וטוב הפרנסה ותוספת העם ושאר ההצלחות, ואם היו הדברים ההם מפאת המערכת והמזל ולא בזכותא תליא מילתא, הנה תפול התורה בכללה... ויקשה מאד איך השלם רבא הסכים בדעת הזה... בהיותו הפך פשוטי התורה...
ושלישית מן התורה, באמרו כאן "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים... אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים אשר תחת כל השמים, ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה"... והמאמרים האלה מורים בביאור נגלה שהאומה הישראלית אין עליה הוראה כלל למזל למערכה... והפלא מרבא ור' חנינא, איך לא ראו הכתובים האלה?... ורביעית מן הנביאים. הנה ירמיהו ע"ה (ירמיהו י) אמר: "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה"... ואם היתה המערכת כוללת לאומה הישראלית כמו לשאר האומות, למה לא יחתו מאותות השמים? וחמישית מן הכתובים: אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נה): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"... גילה בזה שברכת בית ישראל ורבוי בניהם אינו מן השמים כי אם מה' יתברך שהוא עושה שמים וארץ, ושביד האדם ובחירתו כל מעשיו ואינם מחוייבים כפי המזל...
וששית מדברי רז"ל, שהם אמרו בפ"ק דתענית מאותן ג' מפתחות שלא נמסרו ביד שליח שיש בהן מהבנים והפרנסה. ואם היה כל זה מפאת המזל, איך יאמר שלא נמסרו ביד שליח, כי הנה המזל הוא שליח ה'. ובמסכת אבות (פרק ג): אמר רבי עקיבא: הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה... מורה מכל זה שהדברים כלם היו בבחירת האדם ושאינם מוכרחים כפי המערכה. כל שכן לאומה הישראלית שכל עניניה על פי התורה והמצוה...
וכבר חשבו אנשים מבני עמנו להימלט מן הספק העצום הזה, באמרם בשלהי פ"ק דר"ה (דף יז): כאן ביחיד כאן בצבור... אבל הדעת הזה איננו נכון לפי דעתי, לפי שהיעודים האלה הם לצבור וליחיד גם כן. והנה ראינו שהאבות היו יחידים והושגחו בהשגחה נפלאה ולא נמסרו למערכה. ואמר ה' יתברך לאברהם (בשלהי שבת): צא מאצטגנינות שלך. וחכמי הגמרא גם כן כפי סיפור עובדיהם ומעשיהם אין ספק שהיו מושגחים בהשגחה נפלאה כל אחד ואחד בפרטיותו, ולא היו נעזבים למערכה... שאם אמרנו שהיעודים התורניים אשר עשו יסודם ועניינם ההשגחה האלהית הם בכללים ושאינם כפי הפרטים כי אם במזלא תליא מילתא, הנה א"כ סילקנו השגחת ה' יתברך מן הפרטים. ובכמה מן המקומות למדתנו התורה ונביאים והמדברים ברוח הקודש שהשגחתו ית' תדבק בפרטים כאשר הם ידבקו בו. אמר בשיר של פגעים (תהלים צא): "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" שהוא האיש הדבק באלהיו, "כי הוא יצילך מפח יקוש"... וזה ממה שיורה שההשגחה האלהית תדבק בפרטים כמו שתדבק בכללים.
ואחרים התירו הספק הזה באמרם... כאן בארץ כאן בחוצה לארץ, רוצה לומר שבהיותם בארץ היו מושגחים בהשגחה פרטית, בהיותם בארץ מיוחדת אל ההשגח' האלהיתה ולא היה המזל שולט בהם, כמו שבא ביעודי התורה, ובהיותם בגלות חוצה לארץ בהסתר פנים, היו נכנעים תחת המזל... וגם זה בלתי נכון אצלי, לפי שפועל הכוכבים ביסודות ובמורכבים מהם גם כן תהיה בארץ כמו בחוצה לארץ. ורבא כשאמר... בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מלתא, לא אמר זה בהיותם בחו"ל כי אם בכל מקום שיהיה. גם מה שאמר בשבת: מאן דאתיליד בכך יהיה כך, לא היה זה תנאי בח"ל ולא בארץ... ואם היו מכוונים לתנאי הזה, היה ראוי שיאמרו בדבריהם: משנחרב בית המקדש... היו בני חיי ומזוני במזלא ולא בזכותא, אבל נתנו גזרתם מוחלטת... אמרו בשלהי מגילה ומכילתא פרשה טו: גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם. וזה כלו מורה שאף בהיותם בח"ל לא נמסרו למערכה השמימיית, ולא סרה מהם השגחת ה' יתברך.
ואנשים אחרים מחכמינו רצו להתיר הספק הזה באמרם: כאן כשעושין רצונו של מקום כאן כשאין עושין רצונו של מקום, ר"ל שבהיותם בלתי עושין רצונו של מקום, אז נעזבים אל המערכה שתמשול עליהם הן לטוב הן למוטב... והדעת הזה הוא סעיף מסעיפי הדעת הקודם וישיגהו ההפך ממה שהשיב אליו... העובדא שבאה במועד קטן מרבה ורב חסדא שהיו שניהם צדיקים גמורים, ואחד מהם היה מוצלח בעושר ובבנים והאחד בהפך כל זה, ומזה הוכיחו שבמזלא תליא מילתא, יסתור הדעת הזה סתירה רבה, לפי שיראה ממנו כי גם בהיותו עושה רצונו של מקום, היה מוכה ממכת המערכה...
והנה ראיתי מחכמי הקבלה זצ"ל שהעמיקו הדברים בשם מזל, ופירשוהו על ספירה מהספירות, ואמרו שלזה כיוון רבא באמרו במזלא תליא מילתא, על אותה ספירה שנקראת מזל, אבל שהדברים ההם יושפעו עכ"פ מהשגחת ה' יתברך באמצעות אותה ספירה. ומי יתן ואדע כפי דרכם זה מה יהיה ענין אמרו לאו בזכותא תליא מילתא, כי הפעולות האלהיות המגיעות באמצעות הספירות העליונות הם מפאת הזכות. ועוד, שאיך יסכים זה אל העובדא שזכרו מרבה ורב חסדא שהיו שניהם צדיקים, ואם היה המזל כח הספירה למה לא היו שניהם עשירים וזקנים ובעלי בנים?... מה יעשו לאותה סוגיא אשר בסוף מסכת שבת שזכרתי, האם יפרשו ג"כ שבתאי וצדק ומאדים וחמה ונוגה אשר זכרו, על הספירות?...
הנה כפי אשר יראה לי בתשובת הספק הזה: ראוי שתדע שההוראות השמימיות נשער בהם עתה כפי העיון הזה ב' מינים מההוראה. המין הא' הוא הוראת המערכת באישים בכל א' וא' בפרט כפי שעת מולדתו... שהמזלות כולם והכוכבים ממסילותם הם מתנועעים תמיד בגלגליהם, וכפי מה שיהיו בשעת ההריון או בשעת הלידה... תהיה ההוראה על המתהוה או על הנולד מהתכונות שיהיו בו או מהדברים שיתחדשו עליו... ויש מין אחר מההוראה, והיא כפי מזל אחד וכוכב אחד מיוחד לאומה מן האומות ועיר מהערים ממונה עליו... המין הראשון הוא לפרטים כפי שעת ההריון או הלידה לכל אחד ואחד. והמין השני מההוראה הוא בערך האומה בכללה... ועוד שהמין הראשון מההוראה שתעש' המערכ' בהריון או בלידה בפרטים תיבטל מפני ההוראה השנית הכוללת...
אין ספק שההוראה השנית אשר כפי האומה ועיר או המחוז, עם היות שכל האומות יש להם שר מלמעלה, האומה הישראלית אין מזל ולא כוכב ולא שכל נבדל ממונה עליה, כי אם הסיבה הראשונה יתב' מבלי אמצעי... שישראל אינם תחת ממשלת המזל כפי אומתם, כי לקחם ה' יתברך לנחלתו, והוא המשפיע עליהם, לא שר אחד... הנה התבאר מכל זה שהאומה הישראלית אינה נכנעת למזל כפי ההוראה השנית, ושה' יתברך הוא המשפיע עליה מבלי אמצעי, לא שר מזל וככב, ולכן היו עניניהם בהשגחה על צד הפלא ולא כפי המערכה, והיו מצוות התורה ואזהרותיה לצורך רב, לפי שבהם יתרצו לפניו יתברך...
ואמנם כפי המין הראשון מהוראת המזל שזכרתי, אומר מפרטי האומה הישראלית שהם תחת המזל, ושכל ישראל במולדתו תורֶה ותחייב עליו המערכה, כמו שתורֶה על כל נולד מיתר האומות... ואמנם דעת רז"ל המקיימים הדעת הזה מהמזל והוראת המערכת גם כן הם מזה המין, תראה זה מבואר בענין רבי אלעזר בן פדת בשלהי סדר תעניות, לפי שבביאור אמרו שלא נולד בשעתא דמזוני, ובמאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא... מבואר גם כן שלא דיבר כי אם כפי שעת המולד, ולכן אמר שלא בזכותא תליא מילתא, לפי שהילד ביציאתו לאויר העולם אין בידו לא זכות ולא חובה, אבל הענין תלוי כפי שעת ההריון או הלידה, וכמו שהוכיח מרבא ורב חסדא. וכן ענין דוד ושאול היו כפי מזלם בלידה. והסוגיא אשר במסכת שבת תורֶה על זה בביאור, כי שם עשו הבדל אם מזל יום גורם ואם מזל שעה גורם, רוצה לומר אם תהיה השעה הראשונה כפי שעת ההריון או כפי שעת הלידה...
האמנם אם הוראת המזל מהמין הזה על כל איש ואיש מבני ישראל היא מחוייבת והכרחית ולא תשתנה בצד מהצדדים, או אם יפול בה השינוי והביטול... ואומַר שדעת חכמינו הקדושים ז"ל בהוראת המזל בפרטי האומה בנוי הוא ומיוסד על ד' יסודות עמודי התורה והאמת...
היסוד הראשון, שהמערכה לא תורֶה על מעשי המצוות והעבירות כלל, כי הם מבחירת האדם ופעולת נפשו... ומפני זה לא תלה רבא במזל כי אם בני חיי ומזוני, ולא דיבר מהצדק והחסידות או החטא, כי זהו בכלל יראת שמים...
היסוד השני: גם באותם הדברים שתורֶה המערכה, אינה פועלת ולא מחייבת אותם בהכרחי, כי אם שתתן הכנה לנולד לקבל אותם הדברים אם ישתדל עליהם, ויתחברו בו הסיבות הצריכות וההזמניות כפי הצורך... וכבר יורה על זה בדבריהם ז"ל מה שאמר: מאן דמתיליד במאדים יהא גבר אשד דמא או טבחא או מוהלא או אומנא. מורה כי אינו בהכרח שיהא שופך דמים, אבל שיהיה הכנה במזג, ויש בכוח האדם על פי שכלו והורות המלמדים הטובים לשנות רוע ההוראה וההכנה ההיא, ולהשתמש ממנה בדבר שלא ירע ולא ישחית לשום אדם, כטבחא, או שיועיל לרפאות הגופים, כמו אומנא, או שיוסיף עוד תועלת אנושי למצות ה' יתברך, כמו מוהלא...
היסוד השלישי הוא שהוראת המערכת כפי המולד היא הוראה פרטית, והוראת ההשגחה על האומה היא כוללת, והוראה הכוללת תבטל הפרטית... ואחשוב שלזה כיון ר' חנינא בר פפא באמרו בנדה פרק ב' שאותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל אותה טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו טפה זו מה תהא עליה. ואם היה הדבר כלו תלוי במזל, איך יאמר שהמזל שהוא המלאך הממונה שזכר ישאל לפניו יתברך: טפה זו מה תהא עליה? כי זה מורה שבזכותא תליא מילתא ולא במזלא, בהפך מה שאמר רבא בענין בני חיי ומזוני. אבל היתה כונת המאמר, שהוראת המזל איננה מחוייבת, ושכבר תיבטל כפי הרצון האלהי וההשגחה העליונה. ולכן בדרך משל אמר שאותו מלאך הממונה על ההריון או מזל נוטל אותה טפה ומעמידה לפני הקב"ה ושואל ממנו יתברך טפה זו מה תהא עליה. כלומר שבידו יתברך היה לבטל הוראתה או לקיימה...
היסוד הרביעי הוא, שמלבד מה שתתבטל הוראת המזל הפרטית מפאת ההשגחה האלהית על האומה... תתבטל גם כן על ידי תפלה וזכות מהאדם הפרטי, כי היכולת האלהי הוא משנה הטבעים כולם בהשגחתו, ואין דבר עומד בפני התפלה והזכות... אבל חשב רש"י ז"ל שאינו מחוייב לדעת קצת רז"ל. כי הוא פירש מאמר רבי חנינא בשבת שאמר יש מזל לישראל, שאין תפלה וצעקה משנות את המזל. ואולי יחשוב שהיה רבא גם הוא מזה הדעת בענין חיי בני ומזוני, כיון שאמר במזלא תליא מילתא ולא בזכותא תליא מילתא... נראה לי שאין פירושו בזה מסכים אל האמת... ואמנם מאמר רבא בני חיי ומזוני, עם היות שאמר לא בזכותא תליא מילתא, כבר ביארתי דעתו, שהוא שלא יבואו הדברים האלה בתחלת הבריאה מפאת ההשגחה, כי אם שהיתה התחלתם בבריאת האדם כפי המזל, לא כפי הזכות, כי עדיין איננו בידו. ואמנם אחר הוראת המזל בתחילת הבריאה, לא יכחיש רבא שעל פי צדקה וזכות יתרבו הבנים והחיים ותיטב הפרנסה. והראיה על זה מאותו המאמר עצמו אמר בסופו: הני תלת מילי בעאי מקמי שמיא תרתי יהבו לי וחדא לא יהבו לי חכמתיה דר"ה ועתרי' דר"ח יהבו לי ענותנותי' בר רב הונא לא יהבו לי. הנה העיד שהתפלל על העושר ועל החכמה עם היותם תלויים במזל, ונתנו לו בזכות תפלתו. ואמנם הענותנות לא נתנו לו לפי שהוא מכלל יראת שמים שהיא בידי אדם ואינו במערכה כמו שיאמרו צדיק ורשע לא קאמר...
סוף דבר לא היה דעת ר' חנינא להכחיש דבר מההשגחה, וגם לא לומר שלא יתבטל המזל הפרטי מפני התפלה והזכות חלילה כי זהו עצם ההשגחה וענינה עצמה. אבל היה דעתו בלבד שימצאו טובות לישראל מפאת המערכה במה שהוא נולד, מלבד טובות שימצאו להם בהשגחה מצד מה שהוא ישראל. ורבי יוחנן חלק עליו באמרו אין מזל לישראל, רוצה לומר, מאחר שראינו שישראל מושגחים, אין ראוי שנאמר שיקבלו ג"כ טובות אחרות מהמזל... חישבתי דרכי חכמים האלה, ואשיבה רגלי לדעת רבי חנינא, ואחשוב שהוא דעת אמתי בלי ספק, רוצה לומר שהמזל עושה הוראתו בישראל כמו שעושה בשאר האומות, כי היה פועל המזל פועל בכולם כפועל היסודות כפי טבעם אם לא תבטלהו ההשגחה האלהית. ולכן נראה צדיקי עולם הוכו במכת המזל והצליחו בהוראתו עד שהיו שאול ודוד מכללם. וזה היה גם כן דעת רבי אלעזר בן פדת ודעת רבא בבני חיי ומזוני ושאר החכמים. ובזה לא יהיה מקום לתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, יען וביען היה הכל כפי המזל, ולא הגיע זכות המקבל לבטל ההוראה ההיא, או שלא רצה הוא להתפלל עליו כדי שלא יראה עולמו בחייו ולא יאכל פרי מצותיו בהאי עלמא, אבל יהיה שמור לו לעולם הבא לאור באור החיים, כרבי אלעזר.

(אברבנאל דברים ד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

היכלא רביעאה - היכלא דא איהו משניא מכלהו. ארבע היכלין לדא, דא לגו מן דא וכלהו חד היכלא, הכא איהו רוחא דאקרי זכות. באתר דא מתהפך זכות דכל בני עלמא... כל דינין דעלמא מהאי היכלא נפקי, הן לטב הן לביש, בר תלת: בני חיי ומזוני, דלא אתייהב רשו באתר דא, דהא בההוא נהר עלאה דכל נהורין נגדין מניה קיימא מלה. באמצעיתא דהיכלא דא הוא אתר מתקנא לקבל רוחא דלעילא בגו רוחא דא ודא סלקא בהו.

(זוהר בראשית דף מג ע"ב-מד ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויעש ה' לשרה" וגו', כיון דאמר "וה' פקד את שרה" מהו "ויעש ה' לשרה"? אלא הכי תנינן, דאיבא דעובדוי דקודשא בריך הוא מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן איהו, ואיהו נשמתהון דצדיקיא, ואיהו מזלא דכל ברכאן טבאן וגשמי ברכאן נזלי מניה ומתמן נפקי, דכתיב "להשקות את הגן", דאיהו מזיל ומשקה מעילא לתתא, בגין דבני בהאי מזלא תליין ולא באתר אחרא. ועל דא כתיב "וה' פקד את שרה", פקידה בלחודוי, "ויעש ה' לשרה", עשייה איהו לעילא מהאי דרגא, כמה דאתמר, דהא במזלא תלייא.

(זוהר בראשית דף קטו ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויעתר יצחק" - דצלי צלותיה וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין, דהא בההוא אתר תליין בנין, דכתיב (שמואל א' א) "ותתפלל על ה'". וכדין "ויעתר לו ה'", אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו, חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא וקביל ליה.

(זוהר בראשית דף קלז ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ואי תימא דאלין דודאים פתחו מעהא דרחל, לאו, דהא כתיב "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה", קודשא בריך הוא ולא מלה אחרא, בגין דאינון דודאים, אף על גב דחילא דלהון לעילא, בההוא חילא דלהון לא אתמני פקידא דבנין, דהא בנין במזלא תליין ולאו במלה אחרא. ואי תימא דהא אינון למגנא אתבריאו, לאו, דהא אפילו למלה דא סיועא אינון לאינון דמתעכבי, ולאו אינון עקראן ולא אתגזר עלייהו אלא במזלא.

(זוהר בראשית דף קנו ע"ב-קנז ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויזכור אלהים את רחל" - דהא במזלא תליא, ובגין כך כתיב בה זכירה. "וה' פקד את שרה" לאו ממזלא הוה. ואי תימא דהא בנין במזלא תליין ולא לתתא, הכא בשרה לאו במזלא הוה, אלא "וה'" כתיב כלא כחדא.

(זוהר בראשית דף קנט ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

אית זמנין דסיהרא איהי בפגימו ושריא בדינא ושמשא לא אשתכח גבה, ובכל זמנא ובכל שעתא אית לה לאפקא נשמתין בבני נשא כמה דלקטא בקדמיתא, ואפיקת לון השתא בזמנא דאיהי קיימא בדינא. האי מאן דנקיט לה בההוא זמנא, ליהוי תדיר בגרעותא ומסכנותא אזלא לגביה, ואתבר תדיר בדינא. כל יומוי דבר נש, בין חייבא בין זכאה, בר דצלותא בטיל כל גזרי דינין ויכיל לסלקא בצלותא. וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו. וההוא נהר דנגיד ונפיק אשתמש בה. כדין ההוא נשמתא דנפקת ואתדבקת ביה בההוא בר נש, ההוא בר נש אשתלים בכלא, בעותרא בבנין בשלימו דגופא, וכלא בגין ההוא מזלא דנגיד ונפיק ואתחבר בההוא דרגא לאשתלמא ביה ולאתברכא מניה. ועל דא כלא במזלא תליא מלתא. ועל דא תנינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, דהא בזכותא לאו איהו אלא עד דאתמליא ואתנהיר מן מזלא, ובגין כך כל אינון דאתברו בהאי עלמא ואינון זכאי קשוט כלהו אתברו בהאי עלמא ואתדנו בדינא, מ"ט, בגין דההיא נפשא גרמא להו ועל דא חייס עלייהו קודשא בריך הוא לעלמא דאתי.

(זוהר בראשית דף קפ ע"ב-קפא ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

דא ברכתא דצלותא דיחודא, ודא ברכתא דמזונא לאחזאה לגבי דרגא דמהימנותא שבע כדקא יאות. וכדין בעי לברכא ליה כדקא יאות, דההוא דרגא דמהימנותא יתרוי ויברך ויתמלא חידו מחיין דלעילא כמה דאצטריך בגין למיהב לן מזוני, דהא קשין מזונא דבר נש קמי קודשא בריך הוא כקריעת ים סוף, מאי טעמא? בגין דמזונא דעלמא דלעילא הוא, דתנן בני חיי ומזוני וכו', ובגין כך קשיין קמיה מזוני דעלמא דהא במזלא תליא מילתא, דמניה נפקי מזוני וחיי ובני, ובגין כך קשין קמיה מזוני דעלמא, דהא לאו ברשותיה קיימא עד דיתברך איהו... כל זווגין דעלמא קשין קמיה האי דרגא, בגין דכד האי זווגא קדישא אשתכח כל נשמתין נפקין מגו האי מזלא לעילא, דאיהו ההוא נהר דנגיד ונפיק... וכלא לעילא תליין, ועל דא קשין קמיה כקריעת ים סוף.

(זוהר בראשית דף רז ע"ב-רח ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

רמז בהאי קרא שבע דרגין דאית ביה שבע דרגין עלאין דאקרי בהו אדם דלעילא ואשתלים בהו... בההוא דרגא אשתלימו יומוי דבר נש כד אשתלימו שבעין שנין לקבל שבע דרגין, עשרה לכל דרגא הדא הוא דכתיב (תהלים צ) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", מאן "בהם"? באינון יומין ושנין דלעילא. "ואם בגבורות שמנים", תא חזי: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, רזא דאינון שבע דרגין דבהון זכות וחובא ברזא דחס"ד וגבורה, דאי הכי לא הוה ליה לבר נש למהוי חי בר משבעין, אלא במזלא עלאה עתיקא דכלא תליין, בגין כך איהו מוסיף על כל יומוי דכל ב"נ כרעותיה.

(זוהר, השמטות, בראשית דף רנז ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

כל דינין דהאי עלמא וכל גזרין וכל שאלתין כלהו קיימי בחד היכלא, דתמן ע"ב סנהדרין מעיינין בדינין דעלמא וההוא היכלא אקרי היכל זכותא, בגין דכד דיינין דינא מהפכין בזכותא דבר נש בקדמיתא... אינון דהיכלא דזכותא אקרון מים מתוקים מים צלולין... בההוא היכלא דזכותא לא קיימי אלין תלת בני חיי ומזוני... ועל דא ישראל "זרעי על כל מים", זרעא קדישא דאולידו על כל מים איהו, דהא לאו נכון זרעא דילהון אלא לעילא, ועל דא אוקמוה מ"מ בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא קדישא תליא מלתא.

(זוהר שמות דף ו ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

תחות אלין ארבע אית ממנן אחרנין דקיימי לבר, דאשתמודעאן מסטרא דהיכלא דא, ומכרזי לכלא אינון דינין וכל אינון גזרין דאתגזרו בהאי היכלא, כלא אתדן הכא, בר תלת מלין דלא אתיהיב רשו הכא בהיכלא דא דאקרי זכותא, ואלין אינון: בני חיי ומזוני, דהא אלין תלתא לא קיימי הכא, בגין דהא במזלא תליאן, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק תמן תליין חיין דלעילא, ותמן תליין מזוני, ותמן תליין בני, דהא אלין תלתא מתמן נפקי ונגדי ואתמשכאן לתתא, ובגין כך כלא קיימא בהיכלא דא בר הני תלתא. בר נש כד איהו בבי מרעיה, הכא אתדן וכל שאר דינין דעלמא. ואי תימא, בר נש בבי מרעיה אי אתדן לחיים יהבין ליה, לאו דחיין תליין הכא, אלא כד אתדן הכא לחיים, כדין נגדין חיים מלעילא ויהבי ליה.

(זוהר שמות דף רנב ע"ב-רנג ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בהיכלא דזכותא דיינין כל דינין דעלמא בר מג' בני חיי ומזוני. וכלהו בקראי כתיבי, בני גבי חנה (שמואל א' א): "ותתפלל על ה'", על ה' דייקא, לעילא לעילא אתרא דמזלא עלאה. חיי (ישעיה לח): "הנני יוסיף על ימיך", יוסיף דייקא. מזוני דכתיב (תהלים נה): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", על דייקא.

(זוהר, תוספת, שמות דף רעד ע"ב = זוהר חדש פרשת יתרו דף ס ע"ב-סא ע"א [הובא בעמק המלך, שער טז, פרק מ])

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"הרעיפו שמים ממעל" (ישעיה מה) - מאי הרעיפו? כמה דאת אמר (דברים לב) "יערוף כמטר לקחי". ועל סטרא דמטרא דהוא מזונא דכלא קאמר. ועל דא כל עיני עלמא מצפן לקודשא בריך הוא למזוני, בגין דאיהו יהיב מזונא לכלא וזן כל, כמה דאת אמר (תהלים קמה) "עיני כל אליך ישברו" וגו'. ואי תימא דבאתר דא דאקרי שמים תליא מלתא, הא תנינן דלאו בזכותא תליא מילתא, וזכותא הא אוקמוה צדקה, ותרגום "צדקה" - זכותא, וזכותא ושמים חד מלה הוא, והכא "הרעיפו שמים" כתיב "ממעל", ממעל ודאי מעתיקא קדישא קא אתיא, ולא מההוא אתר דאקרי שמים ואקרי זכותא, אלא ממעל דייקא.

(זוהר ויקרא דף כה ע"ב-כו ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

תניא, כתיב בחנה (שמואל א' א) "ותתפלל על ה'", על דייקא, בגין דבנין במזלא קדישא תליין כמה דאוקימנא... רבי יוסי אשכחיה לרבי אבא דהוה יתיב וקארי האי קרא דכתיב (תהלים נד) "השלך על ה' יהבך", על דייקא, דהא מזוני במזלא תליין.

(זוהר ויקרא דף עט ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ואינון דלא ידעי רזא דא אמרי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. והא חזינא לאברהם דחזא במזליה דלא הוה עתיד למהוי ליה ברא, וקודשא בריך הוא אפיק ליה לברא, כדכתיב (שם טו) "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט" וגו', ואוקמוה [שבת קנו ע"א] דא"ל צא מאצטגנינות שלך והעלהו למעלה מהככבים ואמר לו "הבט נא השמימה וספור הככבים". עד הכא מלין דרבנן וצריך לפרשא לון בדרך נסתר. תא חזי, כל בריין דעלמא קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא, ואפילו בני חיי ומזוני. אבל בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל, אפיק לון מחיובא דככביא ומזליו. דא אוליפנא מאברהם, בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה' מאברהם, דאיהי חמשה חומשי תורה, דאתמר בה (בראשית ב) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", בה' בראם. אמר לאברהם: בגין האי ה' דאתוסף בשמך, השמים תחתך, וכל ככביא ומזלי דנהירין בה'. ולא עוד אלא דאתמר בה (בראשית מז) "הא לכם זרע וזרעתם", בה"א (בראשית כא) "כי ביצחק יקרא לך זרע". ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי, אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא.

(זוהר במדבר דף רטז ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בדיקנא דעתיקא קדישא תליא כל יקירו דכלא, מזלא דכלא אקרי, מהאי דיקנא מזלא יקירותא דכל יקירין מזלי עלאי ותתאי כלהו משגיחין לההוא מזלא, בהאי מזלא תליא חיי דכלא, מזוני דכלא, בהאי מזלא תליין שמיא וארעא, גשמין דרעוא, בהאי מזלא אשגחותא דכלא, בהאי מזלא תליין כל חיילין עלאין ותתאין.

(זוהר, האדרא זוטא, דברים, דף רפט ע"א-ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ולא אזדמן מנא דנפל מהאי טלא בר ההוא זמנא בזמנא דאזלו ישראל במדברא וזן להו עתיקא דכלא מהאי אתר, מה דלא אשתכח לבתר. הדא הוא דכתיב (שמות טז) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", כמא דאת אמר (בראשית כז) "ויתן לך האלהים מטל השמים" וגו'. האי בההוא זמנא, לזמנא אחרא תנינן: קשים מזונותיו של אדם קמי קודשא בריך הוא, והא במזלא תלייא בזמנא ודאי, וע"כ בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא. וכלא תליין בהאי מזלא כמה דאוקימנא.

(זוהר, האדרא זוטא, דברים דף רצב ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובהאי נשר [שבמרכבה] וכתר ביה תליין בני חיי ומזוני, דאיהו מזלא דכולהו, ואיהו לא תלייא במזלא, ובגין דא אוקמוהו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא, דחסד איהו זכותא.

(תיקוני זוהר, תקונא עשיראה דף כה ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ושכינתא בגלותא... וכד נחית בגופא דאיהו יעקב נחית לה מזונא על ידיה. וכד נחית בתרין שוקין דאינון שוקיו עמודי שש דאית בהון שית פרקין, נחית לה מזונא על ידיהו. וכד נחית בצדיק, נחית לה מזונא על ידיה. וכד נחית בה דאתחבר ו' בה', לא צריך לנחתא מזונא לה על ידי שליחא בעלמא אלא על ידיה. וכד נפיק בה אסתלק עד אין סוף דאיהו א', מזונא דילה לאו בזכותא תלייא מלתא, ולא בחיים דאינון אבא ואימא, ולא בבני דאינון נצח והוד, אלא במזלא תלייא מלתא. וכד נחיתת מאתרהא ונחית קודשא בריך הוא לדיירא עמה, אתמר ביה ובבנהא אין מזל לישראל, אלא קודשא בריך הוא רכיב על כרו"ב דאיהו מטטרו"ן, ואיהו ברו"ך ומתפרנסת על ידיה, דאיהו עבד עולם, עבד דילה.

(תיקוני זוהר, תקונא חמשין דף פו ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"והארץ לעולם עומדת" - דא שכינתא, דאיהי עומדת ליה, ואיהי שעתא דקיימא ליה. ובגינה אתמר לית מזל יומא גרים אלא מזל שעתא גרים. ולית לכל בר נש קיימא שעתא, דהא אית בר נש צדיק דלא קיימא ליה שעתא, דלא קיימא שעתא אלא לבעלה, והאי שעתא מינה בני חיי ומזוני לבר נש. ובגין דא אוקמוהו מארי מתניתין בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא, מאי מזלא דילה? בעלה. ולבעלה לית מזל, כמה דאוקימנא אין מזל לישראל...
והאי איהו צדיק ורע לו, כמה דאוקמוה מארי מתניתין: כל מי שדוחק את השעה השעה דוחקתו. אמר ליה רבי אלעזר והא ר' פדת צדיק גמור הוה ואמאי לא נפל בשעתא דיליה דאיהי בת זוגיה בן גילו? אמר ליה: ברי, אית גלגולא דמחייב ליה דנפיל במזליה דאיהו בן גילו, דאתמר ביה "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", דאיהי שעתא דמזוני ושעתא דחיי ובני, ואית גלגולא דמחייב ליה דלא נפיל בשעתא דמזוני דאיהי בת גילו, אף על גב דעביד כמה זכוון בעלמא. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא, דגלגולא גרים ליה כאילו במזלא תלייא מלתא. ומה דאמר אי בעית דאחריב לעלמא והדר אבריה ואפשר דנפלת בשעתא דמזוני... והא אתחייב בספירה דאיהי לעילא מניה עד דאתתקן לההוא אתר דאתנטיל בר נש נשמתיה, לית ליה תקנה בשכינתא תתאה, דאיהי שעתא דכלהו. ובגין דא, שעתא לא קיימא ליה. ואם תלייא במזלא עלאה, אפילו דיעבד כמה זכוון, לאו בזכותא תלייא מלתא, דהא מחוייב הוא מלעילא.

(תיקוני זוהר, תקונא שתין ותשע דף צט ע"ב-ק ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובזמנא דאסתלק יקו"ק מכורסייא דדין ומכורסייא דרחמי, לית תמן עונשא ולא אגרא. ובגין דיקו"ק אסתלק במזלא קדישא עלאה, דאיהו כתר עלאה, בההוא זמנא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא, ובההוא זמנא הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל.

(תיקוני זוהר, תקונא שבעין דף קכז ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הא הכא רזא דתלת שמהן יה"ו משולשין ומתמן בני חיי ומזוני [בני מזלא], חיי - "והחכמה תחיה בעליה". מזוני - "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". ואיהו אימא עילאה. (בני - בן יה), ואיהו יד רמה בינה דאתוון דילה יה"ו.

(זוהר חדש, תיקונים, כרך ב דף עב ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

שאלת, הא דאמרינן בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ומפסוקי התורה נראה בהפך גמור כי בזכות ובעונש הדבר תלוי. תשובה: הדבר הזה נחלקו בו חכמי ישראל בכמה מקומות בתלמוד אם יש מזל לישראל או אם אין מזל לישראל. ותמצא להן מחלוקתן שנויה בפרק אחרון של מסכת שבת (דף קנו ע"ב) וכן במקומות הרבה בגמרא. ונראה לי כי לא נחלקו אלא במקרה היחידים ולא במה שישיג את הצבור, כי לדעת כולם כח הציבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב, והתורה דברה על הכלל, לא על הפרט. וזהו שסדרו לנו בראש השנה "ועל המדינות בו יאמר אי זו לשובע ואי זו לחיים". ואף על פי שתמצא בחזקיה (ישעיהו לח) "שמעתי את תחנתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה", המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין. וזו כדעת האומר יש מזל לישראל. אבל לדעת האומר אין מזל, התורה דברה בין על הכלל בין על הפרט, וכן אנו עושין מעשים על פי הסברא הזו, וכדאמרינן: כמאן מצלינן האידנא אמריעי ואקצירי, כמאן? כרבי יוסי.

(שו"ת הרשב"א חלק א סימן קמח)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הרי אמרו בני חיי ומזוני לא בזכות תליא מילתא, ואם יקשה בעיניך הלא כתיב (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא", "למען יאריכון ימיך" (שם כ, יב), "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא)... וכתיב (משלי יא, ד) "וצדקה תציל ממות". ואמרו זכות תולה במים המרים, הרי חיים בזכות. וכן מזוני בזכות: שאל ר' חייא, באיזה זכות נתעשרת שיש לך טבלא של זהב אמר טבח הייתי וכו' הרי מזוני בזכות. וכן יכול להיות שבזכות יהיו לו בנים.

(ס' חסידים סי' שכא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"הן קרבו ימיך למות" - על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים, ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר... או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות, או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים, ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה"ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו, אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן... בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, והביאו ראיה לזה ואמרו: תדע דהא רבה... בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת, כי ה' יתברך נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק. אבל הוא יתברך, עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים, הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו. וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כג, כו): "את מספר ימיך אמלא", ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיה לח, ה): "הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה", ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה... ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקיצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב' א, טז): "יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות"... והכל לפי השכר והעונש.
וא"כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה, כי מאחר שכח ה' יתברך עליון על הכל ולא הושלל ממנו, יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט, ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל, אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה", כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם): "ואת שועתם ישמע ויושיעם", ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה: הבנים ניתנו לרחל, שנאמר (בראשית ל, כב): "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה". החיים לחזקיה, שנאמר (ישעיה לח, ה): "שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה". המזונות לאליהו ואלישע, שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל, והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל, כמו שנתבטל בשלשתן ע"י תפלה.

(רבינו בחיי דברים לא, יד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ביארו רבותינו ז"ל במסכת שבת (קנו ע"א): אמרו שם האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא... יש בכאן ספק שהוא צריך להתבאר. שיראה מזה, שהאדם כפי מזלו יהיה ממרה בעבירות, או רודף במצות... וזה בלא ספק דבר מתמיה, שאם ימשך מעשה המצות או העבירות כפי המזל, אין כאן מקום לשכר ועונש.
ויש בזה שתי תשובות. כי המזל בענין המצות והעבירות, נותן הכנה לבד, לא מכריח. כי הנולד בצדק, אינו מוכרח להיות צדקן, כי אם מוכן לכך. וכן הנולד במאדים, אינו מוכרח להיות שופך דמים, אבל מוכן לכך. והסיבה בזה, כי המזל פועל בגופות, עד שיעשה רושם בהם, ועם כל זה איננו פועל בנפש שהוא למעלה ממנו. ומתחייב מזה שכל מה שהוא נמשך לדברים הטבעיים יהיה כפי המזל, אבל מעשה המצות והעבירות שאינו פועל טבעי, ימשך כפי הנהגת הנפש. וזה על שני פנים: האחד מהם, שהנפש, מצד הנהגתה לגוף, אפשר לה שתשתנה התכונה הרעה שבגוף הנמשכת אחר המזל, כמו שנאמר שהנולד במאדים, אף על פי שמתחייב לפי מזלו שיהיה דם לבו חם רותח, מוכן אל הרציחה, עם כל זה הנפש בכחה מצד הנהגתה לגוף תשקיט הרתיחה ההיא. זהו הצד הראשון. והשני, שעם היות שלא תשקוט הרתיחה ההיא, הנפש תשתמש בה במה שהוא פועל טוב רצוי, ולא תשתמש בה במה שהוא מגונה. כי המזל אינו מחייב פועל פרטי, אבל מחייב תכונה. ויש בכח הנפש שתשמש בתכונה אחת בעצמה בפעל טוב, או בפעל מגונה... הנה מבואר אם כן שאין למזל במעשה המצות והעבירות, כי אם לתת הכנה לבד. ויש לנפש כח על ההכנה ההיא כמו שביארנו...
וזהו שאמרו שם גם כן בשבת (קנו ע"א): ר' חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ר' יוחנן אומר אין מזל לישראל. הנה ביארו שהחכמה והעושר תלויים במזל, ואפילו ר' יוחנן מודה בזה, שאף על פי שאומר אין מזל לישראל, אין כונתו לומר שלא יהיה המזל פועל בדברים האלה, אבל הכוונה שעל ידי תפלה וצדקה ישתנה מזלו לטובה. כן פירש רש"י ז"ל שם, וכן סוגית הגמרא מוכחת. ור' חנינא סובר שאין תפלה וצדקה משנה המזל בדברים האלה, שהם החכמה והעושר, אבל במעשה המצות והעבירות, אין שום חכם חולק שאין למזל יכולת עליהם. וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. הנה ייחסו למזל הדברים הגופיים, לא הנפשיים...
ומכל מקום הדבר מוסכם בין חכמי ישראל, שהעולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים, אם לא שעבודת ה' יתברך תבטל הרושם המתחייב ממנה. ונמשך מזה שאם לא יחזק זכות האדם כל כך שתשתנה המערכת בשבילו, או שיהיה מושגח בהשגחה פרטית דבקה, עד שישים ה' יתברך בלבו לעשות איזה פעל יגן בעדו מרעת המערכת, כל עוד שלא יהיה אחד מאלו הצדדים, יתחייב שיענש האדם ההוא, גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא. ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל בני חיי ומזוני וכו'.

(דרשות הר"ן, דרוש ח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בה הדיא הוה מפשר חלמאי מאן דהוה יהיב ליה אגרא מפשר למעליותא ומאן דלא יהיב ליה אגרא מפשר לגריעותא (ברכות נו ע"א)... ועל זה הצד היה מעשהו עם אביי ורבא בחלומות שוין, כי שם נאמר דרבא לא הוה יהיב ליה מידי ואביי יהיב ליה, מצורף למה שהכיר מרבא דריע מזליה וכי היה נכון למועדי רגל, כמו שאמר איהו גופיה בני חיי ומזוני לאו בזכותה תליא מילתא, נראה דמשום דהוה קשה יום אמר הכי. ולזה היה פותר חלומותיו לפי ענייניו ולפי העתים שעברו עליו.

(עקידת יצחק, בראשית, שער כט, עמ' תסט במהד' תשע"ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

יפול ספק במה שזכרתי בשער הזה איך ייחסתי טובות ישראל וצרותיו גליותיו וגאולותיו לתנועות השמים וככבים ממסילותם, והכל כפי רוב המעשה מן המצות והעברות וכמו שהעידה התורה. ובהיות המחברות העליונות מורות על האומות הוא דבר ראוי להיות הנהגתם מהמערכה השמימיית ויש לכל עם ועם שר ומזל בשמים, לא כאלה חלק יעקב בראנו תחת המזל, כמו שאמר (דברים ד, יט-כ) "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וכו' ואתכם לקח ה'" וכו', ואיך נאמר א"כ שהיו גליותיהם כפי המחברות הגדולות, ושגאולתם ממצרים היתה בפועל המחברת, בהיות שקבלו חז"ל שלא נעשה לא ע"י המלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, כמו שדרשו "ועברתי בארץ מצרים" וכו' (שמות יב, יב), והכתוב אומר (שם) "ובכל אלהי מצרים אעשה" וכו', שביאר מזה ביטול המערכות העליונות השופעות על מצרים. וגאולתנו העתידה העידו הנביאים שגואלנו ה', ומשה אדוננו אמר "אני אני הוא" וגו', ומי זה האומר שהגאולות והגליות יחוייבו מפועל המחברות? וזה ספק.
ואציע ראשונה, שהעליונים משגיחים לתחתונים בב' פנים: בהוראה ובהשפעה. וההוראה הוא תת הכוח וההכנה לדבר העתיד, וענין ההשפעה הוא תת הכוח והשלמה לאותו דבר. והוראת השמים ותת כוחם היא על האומות בשווה גם לאומת ישראל, כי כוכבי השמים יתנו לאומות כח והכנה להימצא בהם הדברים שהם מיוחסים ומיוחדים לחומר המקבלים ולחלק הגופני, כי החומר הוא התחלת כל כח והגוף הוא נושאו, ולכן בהיות כל גוף בני אדם מסובב כפי טבעו הרכבתו והמזגתו מן הפועלים השמימיים, בין גוף ישראל ובין שאר האומות, יחוייב שתהיה הוראתם כוללת לכל האומות ולישראל ג"כ. וזה ענין אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, והנה ענין הסוגיא שבסוף שבת (דף קנו) אם מזל יום גורם או מזל שעה גורם ושיש מזל לישראל. כל זה כפי ההוראה והכח.
אמנם ההשפעה ויציאת הדברים לפועל, בערך כל האומות זולת ישראל היא באמת בהחלט אל הכוכבים וגרמים שמימיים, אבל בערך ישראל אין הדבר כן, כי עם היות הכח וההכנה ובכלל הוראת המקרים מפאת השמים, לא יושפע פועל ההכנות ההם רק מה' ית' סיבת הסיבות בלבד. והסיבה היא שנפשות האומות כולם מונהגים ממערכות השמים, ר"ל מנפשות הגלגלים והכוכבים, כמו שגופותם מונהגים ומושגחים מגופות הגרמים השמימיים, עד שמפני זה נעזבו לעבוד למלאכת השמים להיות החלק הנפשיי מהם מושפע משרי מעלה, והוא אמרו (דברים ד, יט) "אשר חלק ה'", כי היה הכח והפועל באמת נמשך מהמערכה השמימיית, לכן אמרה דבורה (שופטים ה, כ) "מן השמים נלחמו הככבים ממסילותם" וכו'. וישעיה אמר (ישעיהו יג, י) על מפלת בבל "כי ככבי השמים וכסיליהם" וכו', להודיע שמפלת בבל כפי המערכה. אבל האומה הישראלית, להיות החלק הנפשיי בהם מפאת התורה מיוחד להנהגה אלהית, כמ"ש (ויקרא כב, לג) "להיות לכם לאלהים", "ואתכם לקח ה'" (דברים ד, כ), עד שהם לבדם נתחייבו בעשיית המצוה, ונאסרה עליהם ע"ז ומלאכת השמים ושום נברא בלתי לה' לבדו, לכן ייוחד פועל מקריהם לטוב ולרע מההשגחה האלהית בלבד, כי ישראל משותפים לאומות בענין הכח ובפועל הגופני, אמנם בחלק הנפשיי הם מובדלים מהאומות, כי בישראל הוא יתעלה ובאומות - נפשות הגרמים השמימיים...
ועל יחוד ההשגחה האלהית על האומה אמר (דברים לב, ט) "כי חלק ה' עמו" וכו'. ונקראו מפני זה סגולה מכל העמים, להיותם תחת יד ה' יתברך, לא לזולתו, כסגולת מלכים, כי לא ימסור המלך המפתחות ביד שליח, אבל הוא פותח ואין סוגר וסוגר ואין פותח. ויצא לנו מזה שהוראות מערכות השמים על האומות יחוייב שיצאו לפועל כפי הוראתם בלי תוספות ובלי חסרון ושנוי כלל, ולכן היו מקריהם נמשכים על הדרך והמנהג הטבעי. אמנם ההוראות אשר יורו השמים על ישראל אינו מחוייב שיצא לפועל בלי תוספת וחסרון, לפי שהמשפיע הוא יתברך אשר לו עוז ותעצומות יותר מן השמים, ומפני זה פעמים יוסיף ויעדיף הפועל האלהי היוצא למציאות מפאת ההשגחה לטוב ולרע, ולפעמים יחסר הפועל ולפעמים יבוטל הפועל והכח השמימיי ולא יצא למציאות כלל להשגחתו יתברך, ולפעמים ימירנו טוב ברע או רע בטוב. לכן לא היתה הנהגת ישראל כפי המנהג הטבעי, אלא בדרך נסיי ובאופן נפלא למעלה מהטבע.
וביאור זה, כי בהיות ישראל רעים וחטאים לה' אלהיהם, אף שהוראות המחברות העליונות יהיו טובות, הנה לא יזכו להם כשאר האומות, שהקב"ה יבטל הטוב ההוא ולא יצא לפועל. ועל זה נאמר (דברים יא, יז) "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ואין עצירה אלא בדבר המעותד, כאילו אמר: אעפ"י שהשמים יורדים מטר, הוא יתברך יעצרהו. וכן אמר (שם כח, כד) "יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר", "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת" (שם כג), להגיד שתבטל הוראת הטובה בעבור עונותיהם... אמנם אם יהיו הוראת הכוכבים עליהם רעות, להיותם אויבי ה', ראוי שיתקיימו, ועוד יתוסף עליהם צרות אחרות כמו שאמר (דברים לא, יז) "והסתרתי פני מהם" וכו', כלומר שיעזבם להתקיים המערכות הרעות שהוא הסתר פנים.

(רבי יצחק אברבנאל, מעייני הישועה מעיין יב שער ב תמר ח)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

לכן אמר ה', על מה שגבהת בחכמתך ותבונתך לא אענישך דבר, כי כמה שוטים יש בעולם ואתה כאחד מהם, ובני חיי ומזוני לא בחכמתא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אבל יען תתך את לבבך כלב אלקים - על זה אוכיחך ואערכה לנגדך.

(אברבנאל יחזקאל כח, ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובפסוק [שמואל א' א, יא] "והיא מרת נפש ותתפלל על ה'", נרמז סוד גדול, באמרה "על ה'" ולא אמרה "אל ה'", כי ידעת כי "על ה'" הוא אהיה, ונקרא בספר הזוהר מזל העליון, וזהו מה שאמרו רז"ל [זוהר ח"ג קלד ע"א] כי הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל, כי ספר תורה עצמו משם שואב ומקבל, וזהו מאמרם עוד בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי אריכות ימי חזקיהו, ולידת האמהות, וחנה, ואסוך שמן דאלישע יכחיש היות זה הדבר כפשטו, רק הפירוש בו לאו בזכותא תליא מילתא - במדת הפחד והגבורה, אשר שם הוא בית דין של מעלה אשר הזוכה שם יזכה בדינו, כי שם מצרף הבקשות, רק בשם אהיה. ולפיכך הרוצה להוליד בנים על ידי נס, או הרוצה להשיג חיים או מזונות יותר על הנגזר לו, ראוי לעלות עד שם. הרמז כי באלה השלשה דברים צריך לעלות עד שם: חיי, דכתיב בחזקיהו [ישעיה לח, ה] "הנני יוסיף על ימיך", ולא אמר אוסיף או מוסיף. בני, דכתיב בחנה "ותתפלל על ה'". מזוני, דכתיב [תהלים נה, כג] "השלך על ה' יהבך" וגו', על ה' ממש. והטעם, כי כל הרוצה להשיג דברים הללו לא יוכל להשיגם על פי הדין.

(ריקאנטי בראשית כה, כא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

שלש מכות הראשונות... הן להודיעו מציאותו יתברך, כי יוצר הכל הוא. והנה העולם נכלל בשלשה חלקים: עולם המלאכים, עולם המזלות, עולם השפל. והנה במכת היאור, שכתבנו שהכה אהרן במטה האלהים את שרו של נילוס כי רוחני הוא, מעין עולם המלאכים. שעל כן בהכות אותו, לקו גם כל מימי מצרים אשר אינן מהיאור. ובצפרדעים, יורה היות הוא יתברך מושל במזלות. ואחרי כן אל עולם השפל, לעשות העפר כנים.
והוא, כי המזל כולל שלשת טובות העולם הזה, שהם בני מזוני וחיי, דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובשלשתן רצה הקב"ה להורותן בצפרדעים כי שלשתן לה' המה... רצה להורות שליטה במזל בשלשה דברים התלויים במזל, שהם בני חיי ומזוני. ובבני היחל, ואמר "ושרץ היאור צפרדעים"... "יעלו ובאו בביתך", ולא ינוחו עד בא מהבית לחדר המשכב, וממנו אל המטה, שהוא לסרסם בכוונה... לבטלם מבני. ועל דרך זה "בבית עבדיך ובעמך", בבתים עד המשכב לסרסם, כאמור. ואחר כך, בדעתם למעטם ממזוני, יהיה "ובתנוריך ובמשארותך", שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה י, ג), שהיו נכנסים בתנורים, לצנן אותם ולמלא כרסם מבצקות של מצריים, אשר היה כל לחמם לנפשם... ואחר שהורה יתברך על ידם שליטתו יתברך בעולם המזלות לעניין בני ומזוני, שנתן דעת בבריה קלה למעט שני הכחות המתייחסים למזל, הורה גם כן כי גם יתן בהם כח למשול בחייהם, והוא להגיעם עד שערי מוות, שיקוצו בחייהם... כי עזה כמות מכה זו, ומה גם יעקצו בטנם, או אם ימותו שמה מחום קרבם, וימותו אנשים אשר הם בקרבם מבאשם וצחנתם. באופן שגם הראה יתברך שליטתו בחיי האדם, והוא כי באו אל קרבם של מצריים... וזהו "ובכה ובעמך" וכו', והוא, כי באו אל קרבם להגיע עד שערי מות, שיקוצו בחייהם, באופן שגם הראה יתברך שליטתו בחיי האדם.

(אלשיך שמות ז, כז-כט)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ושמא תאמר הלא אחד משלש אני נוטל עליו לקחת שכר על הלואתו, כי הלא למה הוא רש ואני עשיר. אך הוא אחת משלש: או כי אני צדיק לפני ה' ממנו, או שמזלי טוב ממזלו, או שהשתדלותי העשירני מה שהוא לא השתדל כמוני ויחסר לחמו... ולמה אתן לו את כספי וזהבי חנם אין כסף?... על הראשונה, על הזכות, "אני ה' אלהיכם" - שלך ושלו כמוך כמוהו, ובמה ידעת כי זכותך רב מזכותו? ואם על המזל, ראה "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", אשר לא היה רק על ידי שדד המזלות, הרי כי אין מזל מעלה או מוריד כנודע. כי מאמרם ז"ל, באומרם לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, אינו כפשוטו, כמפורש אצלנו בשער המזלות.

(אלשיך ויקרא כה)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

יאושר בארץ בשלשה מיני טובות גדולות אשר המה כוללי טובות העולם הזה, והם בני חיי ומזוני. ועל החיים אמר "וברכך", שהוא את עצמך וגופך, הוא החיים והשלום. ועל בני אמר, "והרבך וברך פרי בטנך". ועל מזוני אמר "ופרי אדמתך" כו'. ואל תתמה איך אתן אלו, דלאו בזכותא תליא מילתא? לזה אמר "על האדמה" כו', כי בה אין מזל, ומה גם לישראל, כמאמרו יתברך לאברהם באומרו שהמזל מעכבו מלהוליד, שילך ארצה כנען שאין מזל שולט שם (שבת קנו ע"א).

(אלשיך דברים ז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

והנה היה פחד מאיש שוגה ומפתי... לומר: הלא צויתני ה' להשמיד ולאבד פסילי אלהי העמים אשר הם דוגמת מזלות השמים, והלא תחת זאת ימעטו וישוחו המזלות אשר אשרוף דוגמתם בארץ העשוייה בחרפת עושיהם, מהריק עלי ברכה המתייחסת אל כל מזל אשר אאבד דוגמתו? על כן אמר: אל ישיאך לבך הרע הזה, כי דע איפה כי נהפוך הוא, ואדרבה עינך תראה ותשפוט, כי הן לא בידם טובה להריק ברכה ולהניח ברכה אל בית דורשם, כי אינם זולתי כלים וצנורות להריק לאשר טוב בעיני היוצר יתברך. כי הלא הדברים המיוחדים אל המזל הנה הנם חיי בני ומזוני, והנה אשכילך בינה כי הלא כל המצוות השלמות אשר אנכי מצוך כעת, שהיא "פסילי אלהיהן תשרפון" כו', אשר בזה תכניע המזלות אשר אלה דוגמתן. שהיה הדעת ההמוני גוזר כי הדברים התלויים במזל, הם בני חיי ומזוני, תֵּעזב מהם... על כן אמר: דע איפה כי נהפוך הוא, כי אדרבה, על ידי עשותכם כל המצוה הזאת בשלמות, לאבד דוגמת מזלותיהם, אז תזכו להפלגת שלשת הדברים המיוחדים אל המזל, והם חיי בני ומזוני. ועל האחד אמר "למען תחיון" - הרי חיי, "ורביתם" - הרי בני, "וירשתם את הארץ" כו' - הרי מזוני, כי ארץ אשר היא זבת חלב ודבש אין לך מזוני רבים ונכבדים מהם.

(אלשיך דברים ח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

...בבני חיי ומזוני שהעלו בגמרא שתלויים במזל כאשר הכריחו מרבה ורב חסדא. והן אמת כי יש תרצו הדבר על מזל העליון, אך גם לפי פשטו, הנה בשערים המצויינים אצלנו העלינו, כי לגודל חכמתו יתברך והיות כל העתיד גלוי לפניו מעשה איש ופקודתו, וכל הראוי לבוא עליו לפי מעשיו וגלגוליו אשר יתגלגל ואשר יתקן בהם עד תום תקונו, וכל אשר חשב עליו לבלתי ידח ממנו נדח, על כן לא יפלא כי מאז ברא הוברי השמים וכסיליהם, ראה והתקין סדר שפיטתן בל ינגדו אל כל אשר ראוי לבוא על כל איש ואיש לפי מעשיו, ויביאהו אל העולם בעת לא יבצר מהיות עליו כל הראוי לפי משפט צדקו, והוא עצמו אשר יגזרו עליו כוכבי נשפו, באופן כי גם הצדיק אשר גזרה חכמתו יתברך לענותו בעולם הזה, כי הוא תיקונו לפי גלגולו, יבוא במזל עוני וייסורין, וההיקש בהפכו, כי גם את זה הרשע אשר ישפוט האלקים להאכילו בעולם הזה שכר איזו מצוה אשר עשה, יבוא במזל שובע שמחות לפי אשר ראוי לו לאכול משכר איזה טוב אשר פעל ועשה, כמפורש בשערים באר היטב, בטוב או הפכו אשר יבא לאדם. גם כי לענין המדות אם יהיה אשיד דמא או צדיק וכיוצא (עיין שבת קנו ע"א), ביד כל אדם להטות על פי בחירתו, כי אין השוואת משפטו ודינו עם כוכבי השמים, רק בטובה כענין בני חיי ומזוני או הפכו.
וזה יתכן הם דברי דוד לשלול שלא עזב ה' הנהגת העולם אל הוברי השמים. ועל זה אמר "משמים הביט" וכו', כי "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם" העתידים לבוא בעולם, "וממכון שבתו השגיח" וסידר בכוכבי השמים הראוי אל כל יושבי הארץ, כי גזרות השמים הם הראוי על פי מעשה כל איש ואיש, כי הוא יתברך הביא כל איש ואיש במזל נאות לו לפי מעשיו. כי לא יפלא ממנו יתברך אשר יעשו מאז, כי "היוצר יחד לבם הוא המבין אל כל מעשיהם" שעתידים לעשות. כלומר, כי הנה בכל לב ולב אשר לכל איש ואיש יש יצר הטוב ויצר הרע, והוא יתברך היוצר אחדות לבם שהם שתי בחינות הלב יחד, הוא מבין את כל מעשיהם אשר יעשו בשתי בחינות לבם... ועל פי העתיד מאז לעשות כל אחד ואחד, סידר תכונת השמים ותנועותם, לחייב על איש הראוי לו, והביאו בעת הראוי לו.

(אלשיך תהלים לג, יג)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

היו לך שלשים בנים נשואים ושלשים בנות נשואות וכלן מתו בבית לחם (עיין בבא בתרא צא ע"א), ומי יודע אם מטעם דבני תלוי במזלא או לסיבה אחרת אינך זוכה לבנים, או אולי המקום גורם, והיה טוב לך להיות משנה המקום.

(אלשיך רות ד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ואם תאמר, למה נתנה לאה שפחתה ליעקב? תשובה, שבעבור אותה הזכות, תלד לאה עצמה ולא שפחתה... ולכן כשראתה לאה שילדה שפחתה, אז חרה לה, שלא נתנה לו שפחתה כדי שתלד שפחתה, אלא כדי שתלד היא עצמה, ואמרה: אחר שאני לא ילדתיו, הוסרה השגחת ה' יתברך ממני, וזה הבן שניתן לשפחתי הוא מזל וכוכב, ולא השגחה. ולזה אמרה "בגד", כאמרם בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא.

(תולדות יצחק בראשית כט)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובמסכת נדרים פרק ראשון (ז ע"ב):... ועניות כמיתה שנאמר "כי מתו כל האנשים" וגו'... ומה שהעניות היא כמו מיתה... כי החיים שהאדם מקבל נחשב כמו ברכה, שהרי נאמר (תהלים לו): "כי עמך מקור חיים", שה' יתברך הוא מקור החיים מאתו משפיע החיים לכל חי, ונמצא כי החיות הם השפעה כמו העושר והפרנסה שהם השפעה מן ה' יתברך. וזה אמרם בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, ור"ל כי אלו השלשה בפרט הם השפעה מן ה' יתברך, אם הבנים אם החיים ואם העושר... ואין אלו ג' תלוים בזכותא אלא במזל, כי כן מלת מזל, שהוא מלשון שפע בלבד מן המשפיע, ולכך אין זה תולה בזכותא, כי המשפיע משפיע מצד עצמו לכל, ומי שהוא מוכן לקבל השפע הזה מן המזל שעל ידו ההשפעה, הוא מקבל. ולכך בני חיי ומזוני שהם השפעה לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא... וזה שאמר כי העוני שהיא מניעת השפע, הוא כמו מיתה, שהוא סלוק שפע החיים הבא על האדם.

(נתיבות עולם, נתיב יראת ה' פרק ג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ג' ספרים נכתבים בר"ה - פי' הרמב"ן (שער הגמול) דהנך צדיקים פי' צדיקים בדינייהו, כלומר דאותן צדיקים שהם צדיקים בדין הזה שהם נדונים לחיים, והרשעים רשעים בדין שלהם, דהיינו שאע"ג שהם צדיקים גמורים אם אינם זוכים לחיים נכתבים למיתה מיד, דנקרא צדיק ורשע [אשר הוא צדיק ורשע] בדין הזה... ולפי דבריו יהיה הדין בר"ה לא לפי המעשים.
ואין זה כן, [דבר"ה האדם נדון על פי מעשיו, דהא מייתי קרא (תהלים לג): "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ומאי הבנת מעשה איכא בזה? כיון דרשע [נמצא לפעמים] לחיים וצדיק גמור [לפעמים] למיתה אין זה [לפי מעשיו]. ויש לתרץ דהכי פירושו לפי דברי הרמב"ן, כי הקב"ה כאשר דן את הרשע דן אותו לפי מעשיו, כי רשע גמור מאוד מנצח המערכת [לשנות] אותו אל מיתה, וכן צדיק גמור אם הוא צדיק גמור משנה המערכת לחיים וכך נדון כל אחד ואחד לפי מעשיו. ואם הרשע שיש לו מערכת חיים וצדיק אין לו מערכות חיים, אינם [שוים] בדינם, כי הרשע [שיש לו מערכת], מעט צדק שיש לו מסייע לו [מזלו] ונדון לחיים. והצדיק שאין לו מערכת, מעט עבירות שנמצא בו מדיינן לפי מזלו. ומעתה לא יקשה לך מה שאמר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא. והכל לפי המעשה, רק כי המעשה אינו שוה...
אבל יותר מסתבר שלא דבר כלל במערכות החיים הנתלים במערכות. וכך פירושו: שהצדיק נכתב לחיים - שיהי' לו מן ה' יתברך החיים, וכן הרשע - שיהי' לו מן ה' יתברך [המיתה] ונכתב למיתה. ואין הפירוש שיהי' מת בשנה זאת הרשע, רק שהחיים אשר נתן ה' יתברך אליו בעת תולדתו אינו מבטל ממנו מאחר שכבר זכה בזה... וכן צדיקים גמורים נכתבים לחיים, שפוסק גזר דין שלו לחיים מן ה' יתברך שיתן לו חיים, ואם יש לו רוע מזלו או חולשה בעצמו, מ"מ הצדיק נכתב לחיים מן ה' יתברך, וכל שאפשר שיהיה מגין עליו, מגין עליו.

(מהר"ל, חידושי אגדות ראש השנה טז ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

[שנות החיים] זכה מוסיפין לו - והא דאמ' חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא היינו שאין הכל תלוי בזכות, רק במזל ג"כ, אבל בזכות ודאי תליא, ג"כ רק שהמזל ג"כ גורם.

(מהר"ל, חידושי אגדות יבמות נ ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ודע, כי העשירות הוא מצד ג' דברים: האחד הוא מצד... שזכה לברכה מאת ה'... השני, שזוכה לעושר כדי שישפע, ומפני הפרנסה זוכה לעושר... שזוכה לעושר בשביל שיהיה לו פרנסה ומזוני. וזהו שאמרו חז"ל: חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא. ויש שזוכה לעושר מצד שהוא זוכה לחשיבותו, ולפיכך נותן לו עושר, כי אין כבוד וגדולה בלא עושר.

(מהר"ל, נצח ישראל פרק ה [ובדומה בחידושי אגדות גיטין נו ע"א])

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ואמר: תא ואחוי לך היכא דנשקא רקיע וארעא. זהו הקשור והחבור שיש עם הארץ... ואמר: דחזיתי דהווי עביד כווי כווי... מפני שהשמים הם כמו אוצר שמהם יבוא הכל לעולם. ואמר: דאנחתי לסלתאי בכווי, כלומר שהדברים התחתונים יש להם מקום בשמים ועמידה לשם מאחר שמהם יבא הכל לעולם. וזה שאמר דאנחתי לסלתאי, שמהם מזונותיו של אדם, בכווי, כי בפרט מזונותיו של אדם תלוי בשמים, כמו שאמרו חכמים חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. נמצא כי הוא מניח סלתאי דהוא מזונותיו של אדם.

(מהר"ל, חידושי אגדות בבא בתרא עד ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

והוסיפו עוד לשאול: משרא דסכינא במאי קטלינן ליה, וביאור זה... שרצו להוכיח כי אין ענין האדם הוא מסודר, כי הגזירות שמתהוים וצומחים בעולם והם גזירות רעות ונקראים סכינים אשר גוזרים, ומשרא דסכיני הם גזירות רעות הצומחים בעולם בלא חטא האדם... ועל זה אמר: וכי יש משרא דסכיני? שאין הדבר הזה שאמרתם ג"כ, כי הרעות צומחים ומתהוים בעולם כמו שאר הוייות, שאין מתהווה בעולם רע רק טוב, אבל הרע מן האדם, שהוא משנה מעשיו והוא רע בחטא שלו. ואם [על] המזונות אמרו חכמים חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא מלתא, אבל שיהיו מתהוים בעולם מצד עצמם גזירות רעות - דבר זה אינו בודאי.

(מהר"ל, חידושי אגדות בכורות ח ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בביאה [בגלגול] שניה ומשניה והלאה, שבא לעולם מפני מעשיו הראשונים, אז נאמר עליו יש מזל לישראל כפשוטו, כי מוציאו מהגוף העליון או מהמקום שנמצא שם ברגע ששולט מזל וכוכב שכחו להשפיע שפע הראוי לו מפני מעשיו הראשונים. ועליו נאמר כפשוטו בני חיי ומזוני, שהם חלק מחלקי הג' טובות הידועים, דבני בבריאות הגוף תלויים, וחיי בשמירת הנפש, ומזוני ברבוי הממון, לאו בזכותא תליא מילתא, דאף אם יזכה בביאה זו השניה או יחטא, אפשר שיהיה צדיק ורע לו או רשע וטוב לו, דלאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תלייא מלתא, והוא ברגע המזל והכוכב שבו נוצר או נולד מפני מעשיו הראשונים, שהוא שולט בחיותו בפעם הזאת תלוי מעמדו בעוה"ז עתה. וענשו או שכרו הראוי לו מפני מעשיו של עתה שמורים הם לו בצאתו מהעוה"ז לעוה"ב. ואף על זה נאמר אין מזל לישראל [שבת קנו ע"א], כי "אין", שהוא המזל העליון, דינין אלו נגמרו עליו, בפרט הג' פרטים של בני חיי ומזוני, דאין כחם יפה בהיכל הזכות, כי נעלם מהם שם הלכה ופסק דין של שלשה דברים אלו. דאף כי פוסקים להם לזכות, אין אותם הג' דברים בידם שיוכלו ליתנם מיד, אלא ממזלא הם צריכים לירד, ושמא אלו שזכו אותם שם יש להם איזהו פגם קטן שאינו פוגם שם בהיכל ההוא, אבל הוא פוגם במקום המזל שהוא פגם יותר עליון, ושם מעכבא השפע ואינם מורידים אותו, אף כי זכו אותו בהיכל הזכות. וזהו לאו בזכותא תלייא מילתא אלא במזלא תלייא מילתא וכמבואר בזהר ובכתבי האר"י זלה"ה.

(רבי רפאל עמנואל חי ריקי, יושר לבב, בית ראשון חדר רביעי פרק ז)

כח ע"א - חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא

שוב חזר השואל הנ"ל ושאל אותי על מה שכתבתי לעיל "ועל כן אין מזל לישראל", הלא אמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, וכאלה רבים בגמרא. והשבתי לו... על דרך הקבלה הוא סוד גדול ואגלה למכ"ת ברמז. דע כי שלשה שמות הן: אדנ-י למטה, הוי"ה באמצע, אהי-ה למעלה. ובסוד אהי-ה הרומז לכתר תלוי המזל. וזהו סוד "ותתפלל (חנה) על ה'" [שמואל א' א, י], אל ה' לא נאמר אלא "על ה'" ממש, כי כתר הוא רחמים גמורים. וכן בחיי כתיב "הנני יוסף על ימיך ט"ו שנים" [ישעיהו לח, ה], "יוסיף" כתיב ולא אמר מוסיף, לפי שהוא רומז לכתר הנסתר ונעלם יותר מכל הספירות. וכן במזונות כתיב "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" [תהלים כה, נג], אל ה' לא נאמר אלא "על ה'" ממש. ולפי שזכה יעקב אבינו לנחלה בלי מצרים, דהיינו לתפארת שעולה בשעת רצון למעלה מן הזרועות שהם גדולה וגבורה המיוחדים לאברהם ויצחק עד כתר, ולכן אמר יעקב "ברכת אביך גברו על ברכת הורי" [בראשית מט, כו], ולכן כתיב "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ" וגו' [ישעיהו נח, יד], אל ה' לא נאמר אלא "על ה'" ממש, "והרכבתיך על במתי ארץ" - כלומר למעלה מן הזרועות, שאין שום שר משרי החיצונים משרי אומות העולם מ"ה ולא שום מזל מן כל המזלות התחתונים שולט שם, כענין "ומאותות השמים אל תחתו" וכו' [ירמיהו י, ב]. ומה שאמרו לאו בזכותא תליא מילתא, היינו בספירת תפארת הנקרא זכות, לפי שהוא מעורב בדין, כי הוא קו המכריע בין גדולה וגבורה, וגומר הדין של ב"ד הגדול. אלא במזלא תליא מילתא, היינו בספירת כתר הנקרא מזל העליון, על שם "יזל מים מדליו" וכו' [במדבר כד, ז] לכל הספירות. ועל דרך זה פירש בספר הזוהר באדרא קדישא [זוהר נשוא קלד ע"א] הא דאמרינן הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל.

(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ודע שבבינה זו שבעתיקא יש בתוכה יסוד של רישא דלא אתידע, והוא היסוד דבוק בתוכה כמו נשמה בתוך הגוף, וגם המלכות של רישא דלא אתידע היא נעלמת בתוך היסוד הנזכר, נמצא שבבינה זו יש בתוכה יסוד של רישא דלא אתידע ומלכות של רישא דלא אתידע. נמצא שיש בבינה זו ג' בחינות, וכולם נחשבים לספירה אחת, שהוא התיקון הזה 'יכבוש עונותינו'. ותיקון הזה נקרא 'מזל', והיינו דאמרו רז"ל, 'בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא. בני, היינו בחינת יסוד של רישא דלא אתידע, שממנו ההולדה, וחיי היינו בחינת בינה שממנה בא החיות לזעיר ולכל העולמות, שהיא אם הבנים, ומזוני היינו בחינת מלכות, דכתיב 'ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה' [זוהר בראשית כ ע"ב]. ואמר 'לאו בזכותא תליא מלתא' היינו היכל הזכות, שהוא בעולם הבריאה, דסלקא דעתך אמינא, דהואיל שנגנזו באותו היכל שעושה האדם, שהם תלוים ביה, קא משמע לן שאינן תלויין, כי אם בתיקון זה הנקרא מזלא. ואמר, קם רבי אלעזר בריה פתח ואמר, הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער יא, פרק טז, דף סד ע"ד-סה ע"א)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

דהרמב"ם הקשה על מה שאמרו חז"ל בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כו', וכן אמרו בש"ס דשבת פרק כ"ד (קנו ע"א): מאן דאתיליד במאדים יהא גבר אושיד דמא כו', אם כן בטלה הבחירה ושכר ועונש, לְמַה שהוא מוכרח מצד המזל... לפי דברי מהרש"א לא קשה מידי, דאההיא מאן דאתיליד במאדים יהא גבר אושיד דמא, אמר רב אשי אי טבחא אי אומנא, וגנבי, או מהולא. וכתב מהרש"א כי הגזר הי' שיהיה שופך דמים, והבחירה נתונה או שיהי' אומנא שהוא רשות, או גנבי שהוא איסור, או מהולא שהוא מצוה כו', יעו"ש. אם כן לק"מ, שאין הגזירה מוכרחת. והוא הדין באינך תירץ האלשיך יעו"ש. עוד יש לומר, כמו שכתב מוהר"י בן שושן והיעבץ, כי הנשמה למעלה מן הגלגלים וכו'.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת תרומה)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בגמרא (תענית כה ע"א) וז"ל: ר' אלעזר בן פדת הוה דחיקא ליה מילתא טובא (פירש רש"י... והיה דחוק ועני), עביד מלתא (הקיז דם), ולא הוי ליה מידי למיטעם, אשכח ברא דתומא (עלה של שום), שדא לפומיה, חלש ליבי וניים (נתעלף)... אמר להו דחזאי שכינתא ואמרינן קמיה עד אימתי אידבר ואיזל בהאי דוחקא, ואמר לי אלעזר בני ניחא לך דאחריביה כולה עלמא והדר אברייה ואפשר דמברית בשעתא דמזוני וכו', אמרי ליה לא בעינא... ויבואר על פי מה דאיתא שם בתוספות (נדה ח ע"א ד"ה ואמר ר' פדת): וקשה דהא בברכות (ה ע"ב) משמע שלא היה לו בן לר' אלעזר בן פדת, ויש לומר דשמא אחר כן נולד לו בן... ואני באתי אחריהם למלאות דבריהם, לפי דגופא דעובדא הכי הוי בברכות שם: ר' אליעזר חלש, עאל לגבי ר' יוחנן... אמר ליה אמאי קא בכית וכו', אי משום מזוני אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות, אי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר וכו', עד כאן. ורוח מבינתי יענני דסבירא להו לתוספת דהאי עובדא דברכות והאי עובדא דתענית ענין אחד הוא, והיינו לפי שהקיז דם חלש ועאל לגביה ר' יוחנן, והשיבו כמו שהשיב לו הקב"ה: ניחא לך דאחריב עלמא ואברית מרישא אפשר דמתיליד בשעתא דמזוני, לפי דבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מילתא... היוצא לנו מזה שבשעה שהיה חלש לא היה לו בן, אלא אחר כך נולד לו בן, ואפשר לומר על ידי הזכות שלא רצה ר' אלעזר שהקב"ה יחריב עולמו ויבראו במזל אחר, באותו זכות נולד לו ר' פדת במזל ראשון שנברא ר' אלעזר.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת תזריע, הגהה)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

מה שאמרו במדרש (בראשית רבה פרשה פז, ח): "וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יב) - קפץ בזכות אבות, כמו דאת אמר (בראשית טו, ה) "ויוצא אותו החוצה"... ויש לפרש על דרך מה שאמרו (שבת קנו ע"א): אמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר "ויוצא אותו החוצה" וגו'... אמר לו: צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל, מאי דעתיך דקאי צדק במערב, (פירש רש"י: שהוא מזל שלך במערב שהוא מצונן ואינו ראוי להוליד), מהדרינא ומוקמינא ליה במזרח (פירש רש"י: שהוא מקום חם), עד כאן. והנה כדמיון הזה יש לומר שהיה גבי יוסף, דמתחילה היה במזל כוכב כסיל, שהוא קבוע במזל קשת וחם מאוד, וכשראה איקונין, יצא מכוכב זה לכוכב כימה המצנן... וזהו שרמזו בצחות לשונם מה שאמרו קפץ בזכות אבות, היינו כדרך שאמרו בדוכתי אחרינא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, וכאן הוא ההיפוך, קפץ מן המזל ונכנס בזכות, רצה לומר, שעל ידי המזל נתחמם וגרם לו הזכות שנצטנן. והיינו דקאמר בזכות אבות, פירוש, על ידי שראה איקונין של אביו, נכנס במזל דהוי קאי אברהם מתחילה, כי הוי קאי צדק במערב וכדאמרן, וזהו דקא מסיים המדרש כמה דאת אמרת ויוצא אותו החוצה, דמשם ילפינן בגמרא שיצא ממזל דהוי קאי במערב שהוא מצונן, וכאן קפץ יוסף למזל זה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת בלק, פרק כד, יז)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ידוע, שעיקר עבדות הצדיקים להמשיך שפע לכנסת ישראל ממוחין עילאין, מזל העליון הנקרא מזלא, שהוא גימטריא ע"ח, מנין שלשה הויות ב"ה, שהם י"ב אותיות, ועם המקור הוא י"ג, הם הי"ג מכילין דרחמי - י"ג תקוני דיקנא עילאה, ומשם יומשך שפע בני חיי מזוני לכנסת ישראל. וכן איתא בגמ' בני חיי ומזוני לאו בזכותא וכו' אלא במזלא תליא מילתא, דהיינו בהי"ג תקוני דיקנא, הנמשכים מהג' הויות י"ב אותיות והמקור.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת חיי שרה)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ונראה, דאיתא בספרי קודש, אהא דאיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, פירוש במזל העליון שהוא תלת מוחין עילאין, שהוא ג' הויות, גימטריא ע"ח כמספר מזלא, ומשם נמשך מי"ג תקוני דיקנא עילאה רחמים גמורים וחסדים מגולין לכנסת ישראל, ונמשך לכנסת ישראל בני חיי ומזוני רויחא.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת מקץ)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הבעלי תשובה יונקים מעולם התשובה, שהוא עולם הבינה, ודבוק בשלושה ראשונות, שחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין, ומושך מחכמה שהוא פלא עליון, ומי"ג תקוני דיקנא ששרשם בשלשה הויות, הוא גימטריא מזלא, ומושך משם בני חיי ומזוני שבמזלא תליא מילתא, וחסדים גדולים ורחמים גמורים על כנסת ישראל.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת ויגש, פרק מו, ט)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

אמרו חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכו'. ולא כיוונו על מזלות הרקיע וכוכבי השמים, כי הלא אמרו (שבת קנו ע"א): אין מזל לישראל ועיין בתוספות שם. ובזוה"ק (חלק ג רטז ע"ב) אמר בפירוש: כל המשתדל באורייתא בטל מנייהו חיובא דכוכביא ומזליא... חלילה וחלילה להעלות על הדעת שכביכול ברוך הוא וברוך שמו האל הגדול הגבור והנורא ישליך את עולמו ובפרט עמו ישראל שהם חלקו ונחלתו, על טבע המזל. האם קצר קצרה ידו ח"ו מלהנהיגם בעצמו ובכבודו?... ואמנם לדעתינו יהיה כוונת חז"ל בזה, כי אם היה הנהגת שמו יתברך עם בני אדם גם בני איש בהספקתם בבני חיי ומזוני לפי ערך זכותם בעבודתו יתברך שמו, קשה היה להם עמידתם בזה, כי מי יאמר זכיתי לבי וגו'. ובפרט ממה שאנו יודעין בנפשינו מעבירות גדולות וקטנות. והן בני חיי ומזוני הוא מהדברים שהאדם צריך להן בכל עת וכל שעה ורגע, ואם היה הנהגה בזה לפי הזכות ח"ו לא היה קיום לעולם. ועל כן האיר הקב"ה את עינינו ותלה זה במזלא, והוא בחינה שהוא נוזל ונוטף תמיד ממקור הרחמים והחסד שאין שם תערובות דין כלל, בכדי שיוכל העולם לעמוד. ואמנם גם בזה דרכים רבים אין מספר לאלהינו יתברך, הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין דלא נתגלו בר לרבי שמעון בר יוחאי וחביריו. ובזה תבין ממילא איך שכל טבע העולם מלא נסים הוא ממקור הנסים, ואך שהן תדירות יומם ולילה נעטפים ונלבשים בהטבע, עבור עוונותינו הרבים ופשעי נפשותינו.

(באר מים חיים, פרשת ואתחנן, פרק ג, כג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

אמרו רז"ל: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, והקשו התוספות, הא אמרינן (שבת קנו ע"א) אין מזל לישראל. עי"ש. ואמר הבעל שם טוב ז"ל: "אין" ר"ל דבר שהוא אין, שהוא הרצון הנקרא "אין", לרוב העלם אין משיגים - זה מזל לישראל. וזהו כוונת חז"ל גם כן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא - במזל א', שהוא הרצון, מה שנוזל מהרצון, כדכתיב "וחנותי את אשר אחון" - ברצון, וא' הוא רצון, שהוא ראשית הכל והוא למעלה מזכות, כי מה שמגיע בזכות הוא אינו חסד של אמת, שמגיע לו התשלום, והחסד של אמת הוא ברצון בלי זכות אפילו. וזהו במזל א' תלוי הדבר, והוא חסד של אמת.

(ר' מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, ליקוטים, ד"ה כשרצה אברהם [הובא בבעל שם טוב, פרשת לך לך, ובתורת המגיד, פרשת וירא])

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ואמר שהוא אל הוא היוצר וכו'... והוא ביאר קושיא א' שנתחבטו בו ראשונים ואחרונים, והוא הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) ובעל עקידה (שער כב) והאלשיך, לפי דברי הש"ס בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, והוא נגד הפסוק "והי' עקב תשמעון" (דברים ז, יב) וגו', "ואם בחקותי תלכו" וכו' (ויקרא כו, ג). ועוד דבש"ס: מאן דאתילד במאדים וכו' (שבת קנו ע"א), אם כן בטלה הבחירה, ושכר ועונש למה?... והרב האלשיך במשלי ביאר קושיא זו בסוף סימן כא, בביאור צדיק וטוב לו וכו'. העולה משם, וז"ל: כי ה' יתברך בראו במזל הראוי לו לתקן מה שחטא בגלגול הקודם, אם חטא מרוב כל וישמן ישורון ויבעט, יבוא בגלגול ב' במזל עוני שיהי' בחסר כל. ונהפוך הוא, אם יהי' בראשונה תם וישר ולא השיגה ידו לחונן דלים, בפעם ב' יבוא במזל עושר. א"כ אף שהכל תלוי במזל, מכל מקום עיקר לפי מעשה האדם שם אותו יתברך במזל ההוא, כי אל דעות ה', ובזה צדקו כל המאמרים וכו', יעו"ש.
וזה שאמר שאל תתמה אל החפץ אם ראית צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, כי הוא אל המענש לאדם על מעשיו בגלגול ראשון כמ"ש (תהלים ז, יב) "אל זועם בכל יום", שהוא מדת הדין לענש, וכפי מעשיו כך עונשו. וכי תימא הא בש"ס אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, הרי שהצדיק נספה בלא משפט ח"ו, לזה אמר דזה אינו, כי "הוא היוצר" והבורא כל מזלות, ושם את האדם הראוי לפי מעשיו במזל עוני או במזל עושר, והכל לפי המעשה.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת קדושים)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

קשה, מאי אמרה רחל אלולי שצדקה ממני [לא זכתה לבנים] [רש"י, בראשית ל, א], הא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא... שהקשה הרמב"ם על ש"ס זה, דפרו ורבו היא מצות עשה דצ"ל בבחירה. וצ"ל כתיר[ו]ץ מהרש"א [כאן], דהיכי דמהדר שמתפלל שיהי' לו בנים, הקב"ה מסייעו לבטל הגזירה. ועל כרחך צ"ל דכשבוחר להתפלל על בנים הקב"ה מקבלו, דאל"כ אלא אי אפשר לבטל בתפלה הגזר דין, א"כ הדרא קושית הרמב"ם הנ"ל, דהתפלל ואפילו הכי לא נענה, ושכר ועונש למה? אך דאם כבר יש לו בנים ויצא ידי המצוה של פרו ורבו, דבלאו הכי שוב אין לו שכר ועונש, אין סברא לומר דמהני תפלתו נגד הגזר. ובזה יובן, דתשובתו של יעקב הי' הפך טענת רחל שאמרה אלולי שצדקה ממני וכו', דמשמע דתלי העיכוב בשבילה, לזה אמר שזה אינו, דבנים לא תלי בזכותא כלל רק במזלא, וא"כ שוב אין סברא דבשביל חטא רחל הי' עקרה רק משום המזל... וכי תימא כקושית הרמב"ם, דא"כ שהוא בגזר, שכר ועונש ליכא על מצוה זו, דפרו ורבו היא ממצות עשה שבתורה, זה אינו, די"ל כמהרש"א, דאם בוחר להתפלל שיהי' לו בנים הקב"ה מבטל הגזר, ושכר הוא על הבחירה, וכן העונש כשאינו רוצה לבחור.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת ויצא, פרק ל, א-ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"והנה שלשה אנשים נצבים עליו" - רמז לשלש המדרגות שצריך הצדיק לעבוד בהם, דהיינו יראה ואהבה והתפארת... ועל ידי שלש המדרגות הנ"ל ממשיך הצדיק השפעות חיי מזוני בני דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהיינו העולם העליון הנקרא מזלא נתעורר על ידי הצדיק ומשפיע השלש אלה הנ"ל. ויש לומר הפירוש הכתוב (דברים ח, ג) "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", רצה לומר "לא על הלחם", גימטריא מזלא... לא על זה בלבד שהצדיק מעורר עולם העליון הנקרא מזלא מושך השפעות חיי כו', "כי על כל מוצא פי ה'", פירוש אלא גם אם הצדיק מוצא בפיו שם הקדוש כראוי בקדושה ובטהרה אזי גם כן מושך השפעה כנ"ל.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת וירא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

שלשה אלה, בני חיי ומזוני, צריך אתערותא דלתתא שיתן הצדיק את דעתו עליהם שהם צורך לעולם, ועל ידי זה יוכל הצדיק להשפיע אותם לעולם. אבל אם לא יהיה אתערותא דלתתא, בלתי אפשרי שיושפעו לעולם, גם אם יהיה צדיק בכל מחשבותיו וקדושתו לה', כי אם שצריך הצדיק לירד קצת ממדרגתו לחשוב עליהם שהם צורכי עולם, אז הם נשפעים לעולם. וזהו שאמרו חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא - רצה לומר לאו בזכות וצלילות של אדם לבד תליא מילתא, אלא במזלא, לשון (במדבר כד, ז) "יזל מים מדליו", רצה לומר אלא על ידי הצדיק הממשיך השפעות, שנותן דעתו ומחשבתו להזיל ולהמשיך אלו חיי בני ומזוני. וזהו (ויקרא ב, יג) "על כל קרבנך תקריב מלח" - מזלא גימטריא לחם, דהיינו מזוני, ולחם אותיות מלח. ואמר הכתוב "על כל קרבנך", רצה לומר בכל זאת שאתה מקרב את העולמות העליונים על ידי צדקתך וקדושתך, על כל זאת "תקריב מלח", פירוש תתן דעתך להקריב ולהשפיע לחם, היינו מזוני.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת תולדות, פרק כה, כא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הארון והשולחן והמנורה הם רמז על בני חיי ומזוני, דהיינו הארון רמז על חיי, דעל ידי התורה הקדושה נמשכים חיים לעולם, כמו שנאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". והשולחן הוא ממילא רמז על מזוני. ואיתא בגמרא חיי ובני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ויש לומר הפירוש כך, דימי החול נקראים זכותא מלשון זכוכית, והוא מחמת שהצדיק רואה בהם באספקלריה שאינה מאירה, היינו שהוא כעין חציצה ומחיצה קצת המפסקת. אבל קדושת יום שבת קודש נקרא מזלא, דהוא עולם עליון, הוא בגימטריא ע"ח, ג' הויות, והם כנגד שלש סעודות של שבת קודש. ועל ידי הצדיק ממשיך את השלש הנ"ל, דהיינו על ידי שלש הויות הנזכרים לעיל שהם בגימטריא מזלא, הוא ממשיך חיי ובני ומזוני, שבשבת קודש הצדיק בא בקדושה רבה וכאלו רואה באספקלריה מאירה שאין דבר חוצץ נגדו.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת תרומה, פרק כה, י)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

...שהצדיק העולה ממדריגה למדריגה הוא תמיד בדביקות גדול אל הבורא יתברך שמו, וכשהוא בדביקות הוא מסולק במחשבתו מבני אדם, ואז אינו יכול לפעול צרכי אדם, כי אינו כלל בזה העולם. ולזה צריך הצדיק לפעמים להניח הדביקות שלו בשביל צרכי בני אדם שיפעול פעולותיהם, הן בתפלה להתפלל עליהם בגוף או בממון, או שאר השפעות, כולם מוטלים על הצדיק... וזה הוא פירוש "וראיתם את הארץ מה היא", פירוש... צריכים אתם לראות מה שהארץ צריכה, "המעט היא אם רב". נראה כי דברים האלו הם בני חיי ומזוני, שאמרו בגמרא לאו בזכותא כו' אלא במזלא, דהיינו שיש עולם הנקרא מזל על שם שנוזלים משם כל השפעות, והצדיק צריך להמשיך אותם משם. וזה "המעט היא אם רב", כנגד בני. "החזק הרפה", כנגד חיי. "השמנה אם רזה", כנגד מזוני.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת שלח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

נראה דאיתא בגמרא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ולכאורה יש להבין למה אינם תולים בזכות. וגם הא איתא בגמרא (שבת קנו ע"א): אין מזל לישראל. ונראה כוונת חז"ל דהשלש האלה הם צורך העולם בתמידות בלי הפסק, וה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים חסדו בזה שלא לתלות השלש אלה בזכות האדם עצמו, כי אולי לא יהיה זכות כל כך שיזכה לשלש אלה, מה עשה הקב"ה, ותלה אותם במזל, דהיינו הזכותים והמצוות של אבותינו, עשה מאותם מצות והזכות מזל, כדי שיבוא לבניהם השלש אלה על פי מזל בהכרח, אף למי שאינו הגון כל כך. והמצות שעושין הבנים - הקב"ה מצפין אותם גם כן לבניהם אחריהם, וכן לעולם. וזה באמת אין מזל לישראל, שיהיו נהוגין על פיו כשאר האומות, רק שיש להם מזל כזה מזכיות אבותיהם... וזהו "והיה עקב תשמעון כו' ושמרתם כו' ושמר ד' לך אשר נשבע לאבותיך", וזכות עצמך ישאר לך ולזרעך אחריך. ולמה כן? ואמר "ואהבך והרבך", דהיינו שרוצה להטיב עמך את שלש האלה, דהיינו רמז לחיים שירבו ימיך, "וברך פרי בטנך" - היינו בני, "דגנך ותירושך" כו' - היינו מזוני. ובשביל השלש האלה ישמור לך "אשר נשבע לאבותיך" שיהא למזל כנ"ל, וזכות עצמך יהיה גם כן לזרעך אחריך עד עולם.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת עקב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

פירש רש"י [בראשית לב, יא]... ופן נתמעטו זכיותי על ידי החסדים שעשית עמי. ומדרש אגדה "כי במקלי עברתי את הירדן" - שנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ולכאורה תמוה מאי בעי רש"י שהביא המדרש אגדה. ונראה דלפי פשוטו קשה, האיך אמר... שנתמעטו זכיותי וכו', הא גמרא ערוכה היא... בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא. וצריכין לומר דיעקב סבר דאין מזל לישראל, וכי האי גוונא איכא פלוגתא בשילהי שבת (קנו ע"א), יעיין שם. ואיתא ביפה תואר דפלוגתא אם יש מזל לישראל או לאו, תליא במדרש (זוהר ח"ג רסו ע"ב): "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט, ה) - אחור למעשה בראשית וקדם במחשבה, שעלה במחשבה לברוא את ישראל. ואי אזלינן בתר המחשבה הוי כמו שנבראו ישראל קודם למעשה בראשית וקודם למזלות, ואין מזל לישראל, דהא מסברא שהגדול ישלוט בקטן ולא להיפוך. אבל אי אזלינן בתר המעשה, אז המזלות נבראו תחילה, ויש לומר דיש מזל לישראל. ואיתא במדרש (שמות רבה פרשה כא, ו) בשעת קריעת הים טען שר של ים אני נברא בשלישי ואדם בשישי. ולפי האמת שנקרע הים, צריכין לומר דאזלינן בתר המחשבה, דאם לא כן הוי טענת הים טענתא מעליא. ובזה יובן "כי במקלי עברתי" - שנתן מקל בירדן ונבקע הירדן, ומוכח דאזלינן בתר מחשבה, ואין מזל לישראל, אם כן שפיר אמר... ושמא נתמעטו זכיותי.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת וישלח, בסופו)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויחר אף יעקב ברחל וגו' התחת אלהים אני" וגו'. ואיתא בתרגום "המיני את בעיא הלא מן קדם ה' תיבעין"... וי"ל דידוע ששם אלהי"ם הוא גימטריא הטב"ע. ואותיות המאוחרות משם אלהי"ם הוא במוכ"ן, שהכל מוכן ומזומן על פי הטבע. והנה רחל אמנו לא היתה ראויה להוליד על פי הטבע. ולזה כשאמרה ליעקב "הבה לי בנים" כאילו היה מוכן לה, לזה "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אני", ר"ל וכי על פי הטבע מאותיות במוכ"ן שהם תחת אותיות אלהים את רוצה שיהיה לך בנים, הלא "מן קדם ה' תיבעין", היינו מהאותיות הקודמות לשם הוי"ה ב"ה וב"ש, היינו טדה"ד, משם אתה צריך להמשיך לך בנים, מפני שזה השם כולו רחמים גמורים וחסדים גדולים, והוא קודם שהיה הוי"ה בעולם, והוא בגימטריא כ"ב אותיות התורה. ועל דרך בני חיי ומזוני במזל"א תליין. והמשכיל יבין.

(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, פרשת ויצא, פרק ל, ב)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ידוע ממה שאיתא בזוהר הק' (תרומה קנא ע"ב) על לוז שלא שלטה בחינת מלאך המות, היינו שמכוון כנגד אות ט'. והנה ידוע מאמר חז"ל חיי ובני ומזוני במזלא תליא, ומבואר בספרים שיש עולם שהיא בחינת מזל, נמצא מוכרח שאות ט' הוא בחינת מזל, והנה אות ט' ידוע שהוא גימטריא כ"ו, כמנין שם הוי"ה ב"ה, והנה עם הכולל גימטריא במספר קטן ט'.

(רבי יהודה ליב אב"ד זאקילקוב, ליקוטי מהרי"ל, ליקוטים, על סנהדרין צז ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

כל מה שאינו ביד מזל רק כפי הנהגת אדם אם לטוב ואם לרע ואין צריך לשדד המזל, נמסר ביד שליח, אבל כל מה שנמסר ביד המזל, הוקבע בטבע מזמן בריאה וה' משדדם, זהו לא נמסר ביד שליח, כי אין כח לשדד המזל, שהוא ג"כ שלוחו של מקום והוקבע בטבע מבריאת עולם ומה אולמא וכו', ולכך צריך הקב"ה בעצמו. וידוע: בני חיי ומזוני לאו בזכותיה אלא במזלא תליא. ולכך של חיה, שהיא עקרה להוליד שתליא במזלא ולשדד המזל, וכן תחית המתים, כי חיים תלוים במזל, ומגזירת המזל וכפי משטרו ימות ולא יחיה כלל, והקב"ה מחייהו, הרי משדד המזל, וכן מטר, דאמרינן [תענית ד ע"ב] היינו מטר היינו פרנסה, כדאמרינן בגמרא להדיא ומזוני, לאו בזכותא רק במזלא, והקב"ה משדד מזל, זהו אינו אלא ביד הקב"ה ולא ביד השליח [תענית ב ע"א], כי אין בידו לשדד המזל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא רק במזלא תליא, כפי מערכת השמים במזל תולדה וכדומה. אבל בארץ ישראל ולישראל לא כן הוא. וזהו שאמרו [שבת קנו ע"א]: אין מזל לישראל. ולכך נאמר בתורה בשכר מצוה [דברים יא, כא] "למען ירבו ימיכם", אף כי תלוי במזל, רק זהו בארץ ישראל, ולכך דייק הכתוב [שם] "על האדמה". ולכך שאל: איכא סבא בבבל? [ברכות ה ע"א], תמה דאז תלא במזל, והמזל שונא לישראל, כמ"ש כי לפי המזל אין אברהם ושרה ראוים להוליד, וכל תולדותיהם לפי המזל לאבד ולעקר ח"ו קאי, והשיב דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, כי על ידי שרית שכינה שם מקבלים מעלת וטיב ארץ ישראל, וגם הוא בחינת אין מזל לישראל.
והנה בענין מזון נגזר בחורבן על ישראל שיהיו עניים לכפרת פשע, כי עניות מכפרת על הכל. ואמרו [ע"ז ג ע"ב]: י"ב שעות של הקב"ה, תלת קמייתא דן, תלת שניה עוסק בתורה, תלת שלישית יושב וזן. וזהו הכל זולת המזל ומאתו יבא, אבל לאחר חורבן זהו העוסק בדין ותורה נשאר... אבל לעסוק לזון נפסק בעת החורבן ואין הקב"ה זן, רק נמסר למזלות, והם מריעים לישראל... ולכך עכשיו קשה בתפלה להשיג מזונות, כי נמסר למזל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ופניתי אליכם" וגו'... עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שבת קנו ע"א) אין מזל לישראל, ועל דרך אומרו (ישעיהו מא) "צדק יקראהו לרגלו", שעקר ה' מזל זה ממקום אחד ונתנו במקום אחר. והוא מאמר ה' "ופניתי אליכם והפריתי" וגו' כנגד בני חיי ומזוני הגם ששלשתם הם תלויים במזל ולא בזכות, אני אפנה המזל ממקום למקום המורה אליכם, לפרות - זה כנגד הבנים, "והרביתי אתכם" כנגד חיי, על דרך אומרו (דברים יא) "למען ירבו ימיכם" וגו', "והקימותי את בריתי" כנגד מזוני. ויחס לה שם ברית על דרך אומרו (בראשית ח) "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר" וגו', ואמרו ז"ל (שבועות לו) כי מה שאמר "לא אוסיף" הוא שבועה, וכתיב שם (ט, יב) "זאת אות הברית", וכל הנאמר שם הוא נכלל בכלל השבועה. ודקדק במאמרו כאן שיקיים אותה הברית של זרע וקציר עמם, והוא אומרו "והקימותי את בריתי אתכם".

(אור החיים, ויקרא פרק כו, ט)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"בכל לבבך ובכל" וגו'... ונראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו. והוא שאמרו רז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע"כ. והנה ג' דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם: החיים, והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה בר מינן ייקרא מת, ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה', ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם חוסר הבנים והעוני יתחמץ לבבו בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו, לבבו לא ישמע לו, כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב. לזה בא דבר ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה' בלבו בג' דברים הגם שיטלם ממנו, כנגד הבנים אמר "בכל לבבך", על דרך אומרו (בראשית כב, ב): "את בנך וגו' אשר אהבת" וגו', והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו. וכנגד חיי אמר "ובכל נפשך". וכנגד מזוני אמר "ובכל מאודך", שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה', כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא מאוד כמאמר התנא (אבות פ"ו): ששולחנך גדול משולחנם, והחיים - ממנו תוצאות חיים.

(אור החיים, דברים פרק ו, ה)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ע"כ, ובא מאמר משה כאן להם בדבר חידוש, שאם ישראל יתעצמו לשמור ולעשות כל המצוות בכללות יובטחו משלשתם יחד. והוא אומרו "כל המצוה וגו' למען תחיון" - הרי חיים, "ורביתם" - הרי בנים, "ובאתם וירשתם" וגו' - הרי מזוני ארץ ומלואה, "ובתים מלאים כל טוב" וגו'. ומעתה כל המתעצם בשלימות התורה והמצות מובטח בבני ובחיי ומזוני. וזה לך האות - אברהם, שהמזל היה מגיד עליו שלא יהיה לו בנים, ולצד שהתעצם בשלימות בעבודת ה' נשתנה המזל והיו לו בנים.

(אור החיים, דברים פרק ח, א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי" וגו'... רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות, אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך, אין המזל שולט בהם, ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי.

(אור החיים, דברים פרק יא, יג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"רק אם שמוע" וגו' - אמר מאמר זה סמוך למאמר "לא יהיה בך אביון", לפי שהעושר והעוני לפי דבריהם ז"ל אינם תלויים בזכות, לזה אמר סמוך להבטחת מניעת האביון "רק אם שמוע" וגו', פירוש: אם ישראל ישמרו כל האמור בפסוק, "שמוע תשמע" - זה תלמוד תורה ללמוד וללמד, "לשמור" - זה מצוות לא תעשה, "ולעשות" - זה מצוות עשה, וגמר אומר "את כל" וגו' - פירוש, שלא יהיה בידו ביטול שום מצות לא תעשה ולא מניעה משום מצות עשה, אז הוא שישנו בהבטחה שלא יהיה בו אביון, כי מאמר חז"ל שאמרו שאינו תלוי בזכות הוא הגם שיהיו זכיותיו מרובים, כל שיש לו אפילו חטא א' לא ישלוט על המזל המראה עליו עוני, אבל כשיגיע לשלמות התורה והמצוות, ישלוט גם על המזל וישיג עושר ובנים וחיים.

(אור החיים, דברים פרק טו, ה)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

יש לפרש מה שכתוב "את העני עמך" על דרך מה שאמרו [ויקרא רבה פרשה לד, ח]: יותר ממה שבעה"ב עושה לעני עני עושה לבעה"ב. והענין הוא, כי אף שאמרו [שבת קנו ע"א]: אין מזל בישראל, היינו בצדיקים גמורים דוקא, כמ"ש חז"ל: מזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. והענין, כי השפע הבא מן ה' יתברך לכל ישראל, העשיר שהוא בעל מזל מוכן יותר לקבל חלקו וחלק העניים, ועליו מוטל לתת לעניים חלקם. וכן הוא בשפע חכמת התורה, שאמרו [מכות י ע"א]: מתלמידיי יותר מכולם, שהוא מקבל חלק התלמידים ומשפיע להם... על כן תיקנו חז"ל בתפלה שיתפללו ישראל על חכמת התורה ועל ברכת השנים, כי ע"י כולם בא השפע מלמעלה אלא שמקבל החכם והעשיר. וכיון שקבלת העשיר מן העני הוא בסתר שהוא בצדקה המובחרת, שאין הנותן יודע למי נותן ולא המקבל יודע ממי מקבל, משא"כ בנתינת העשיר לעני, ע"כ אמרו שהוא יותר צדקה מה שנותן העני.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, שמות כב, כד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך וגו', לא תהיה משכלה וגו' את מספר ימיך אמלא" - אמרו חז"ל [תענית ב ע"א]: "ועבדתם" - זו תפלה. יש לפרש מפני שאמרו חז"ל בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ואף שאמרו חז"ל [שבת קנו ע"א]: אין מזל לישראל, כבר פירשו דהיינו שע"י תפלה עולה למעלה מן המזלות, כדכתיב גבי אברהם [בראשית טו, ה] "ויוצא אותו החוצה", פירשו חז"ל [שם] שהגביהו למעלה מן המזלות. והיינו שעל ידי "ועבדתם", דהיינו עבודה בלב שהיא התפלה, יברך "את לחמך", דהיינו מזונא... ואמר "לא תהיה משכלה" דהיינו בנים... ואמר "את מספר ימיך" דהיינו חיים, ששלשה אלו תזכה ע"י העבודה שהיא התפלה. והיינו נמי כמ"ש רש"י ז"ל שפרשה זו נאמרה על לאחר החטא, דקודם החטא היה למעלה מן המזלות, כדכתיב [תהלים פב, ו] "אני אמרתי אלהים אתם" וגו'.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, שמות כג, כה-כו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הזוה"ק (ח"א רנז ע"ב) מתרץ שני גמרות דסתרי אהדדי, איתא בגמרא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ואיתא בגמרא (שבת קנו ע"א) אין מזל לישראל, ומתרץ בני חיי ומזוני בכללות העולם וגם לישראל קודם שניתנה התורה להם היה הכל תלוי במזל, אבל כשניתנה התורה לישראל אז אין מזל לישראל עד כאן. יעוין שם דבריו שעל ידי התורה יצאו ישראל מכח כוכבים ומזלות. ויש לפרש זה כי התורה היא החכמה, ו"החכמה מאין תמצא", היינו שיוצא ממקום הנקרא "אין". נמצא מי שידבק עצמו לתורה הוא יונק ממקום הנקרא אין, ומשם יצאו כל המשכות והשפעות לישראל, ושם נשתנו כל הדברים מדרך הטבע, ומשם נעשו כל הנסים כמו קריעת ים סוף, וכן מזונותיו של אדם כשהוא דבוק לחכמה הנקרא אין, משתנה מזלו לטובה ולברכה. וכן חיי, כי "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב). וכן בני, כי הני תלת במשקל אחד הם, שכולם יש בהם הולדה על ידי המוחין כמו בנים, וכן חיי הוא על ידי מוחין כנ"ל, שהחכמה תחיה בעליה. וכן מזוני גם כן הולדה על ידי המוח, היינו על ידי שמחשב באיזה משא ומתן יעסוק וכיצד יעשה להרויח, ובזה מוליד פירות ומרויח. והכל יכול להשתנות על ידי התורה היוצא ממקום הנקרא "אין". ולכך אין מזל לישראל. וזה יש לומר גם כן כוונת חז"ל (בראשית רבה פרשה מד, יב): אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד, היינו כשניתוסף לו ה' שהוא בכח ה' חומשי תורה, אז יצא חוץ למזלו ולמעלה מדרך הטבע כנ"ל. וזהו יש לומר גם כן פירוש הפסוק "זה ספר", היינו התורה כנ"ל, היא "תולדות אדם", היינו על ידה נמשך הולדת האדם, היינו בני חיי ומזוני, אף שאלו תלוים במזל, מכל מקום על ידי התורה שישראל דבוקים בה משתנה הולדתם ויהיה לו כל אלה, אף שמצד המזל אינו מחויב שיהיה להם, משתנה על ידי דביקותם בתורה הנקרא "אין" כנ"ל.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת בראשית)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך" וגו' - ואיתא [ב"מ פד ע"א]: נקוד על איו שבאליו. ולפי עניות דעתי יש בו רמז נכון בהניקוד זה על דרך דאיתא בני חיי ומזוני במזלא תליא, עיין שם בזוה"ק (ח"א רנז ע"ב) ענין מזלא מה הוא. ואיתא בכוונת מוסף שבת על "איה מקום כבודו": איה הוא מזלא. עיין שם. וידוע דאברהם ושרה שניהם היו עקרים (יבמות סד ע"א), והיה צריך להמשיך בשניהם בחינת מזלא שיהיה להם הולדה. וזהו שמרומז אליו נקוד איו, שהוא מספר איה, שהוא מזלא, ואחד יותר, שהוא שכר, כנזכר בכתבים אצל מוסף שבת, עיין שם, גם "איה שרה", והמשיכו לשניהם בחינת מזלא בשתי פעמים "איה" הרמוזים אצלו ואצלה כדי שיוכלו להוליד.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת וירא, פרק יח, ט)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו" - על פי מאמר חז"ל, ויתורץ תיבת "לנוכח", שהיה ראוי לומר "על אשתו" - כי אמרו חז"ל בני וכו' לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא... והנה יצחק היה בחינת זכות, שהוא היכל הרביעי כידוע, והיה צריך להתפלל על בנים, ובנים לאו בזכותא תליא, והוצרך להתפלל לנוכח, כי "נכח" גימטריא מזלא, שבמזלא תליא מילתא.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת תולדות [ובקיצור שם, שמות, דרוש לפורים, על אסתר פרק ה, א])

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ותאמר הבה לי בנים" - כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא, כי חיי היא מן חכמה על דרך "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), ובני היא מן בינה, ומזוני היא "שארה כסותה ועונתה". ואחר כך ילדה את יוסף.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת ויצא, פרק ל, א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"והמן כזרע גד הוא" [במדבר יא, ז] - על דרך בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, והנה גד פירושו מזל, כמו גד גדי וכו' (שבת סז ע"ב), והוא שאמר "והמן" - היינו הפרנסה, "כזרע גד הוא", היינו שתלוי במזל.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת בשלח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית" (אסתר ה, א). יש לומר בזה בדרך רמז... על דרך בני חיי ומזונא במזלא תליא מילתא... כאן היתה הגזירה לאבד "אנשים ונשים וטף ושללם לבוז" (אסתר ג, יג), נמצא היתה אסתר צריכה להתפלל על שלושה דברים אלו התלוים במזלא, שהם בני חיי ומזונא, שאם לא היה תולה התפילה כי אם בחיי, היה גם כן סכנה בחינת בנים וגם בענין "ושללם לבוז", ולכך היתה צריכה להתפלל על כל השלושה דברים הנ"ל והיתה צריכה לעורר בחינה זו כנ"ל. והוא שרומז הפסוק "ותעמוד", אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו ע"ב), "בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך" - ידוע, בכל מקום שכתוב "המלך" סתם הוא המלך הקב"ה, והוא שמרמז שהיתה מתפללת לעורר בחינת מזלא שהוא מספר "נכח" [בגימטריא], שהוא המקור לשלושה דברים שהיתה צריכה להתפלל עליהם. וכן עזר לה ה' יתברך ונענית בתפילתה. והוא שאמר "והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח" וגו', היינו המלך סתם שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, היה מעורר בחינת "נכח", שהוא מזלא, לקיום בני חיי ומזונא, וממילא הועילה לכולם.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, שמות, דרוש לפורים)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

השכינה כביכול מצמצמת את עצמה ליתן מזונותיהם של ישראל על ידי איזה סיבה מהסיבות, והשכינה כביכול מתלבשת בתוך אותה הסיבה לזון ולפרנס כל אחד ואחד מישראל לפי מזונו וטבעו. וזהו מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, והוא מזל אל"ף עילאה שהשכינה מתלבשת בו לזון כל אחד מישראל.

(ר' מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, פרשת בשלח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ישב רוחו יזלו מים" (תהלים קמז, יח) - זה השם הוא ביסוד, ולפעמים נתחלף היו"ד במ"ם ונקרא מזל, כמו שאמרו במזלא תליא, וביסוד הוא מזל ומזיל ומשפיע יתברך כל מיני שפע וחסדים וכל הטובות לבני ישראל.

(רבי ישראל הופשטיין מקוזניץ', עבודת ישראל, פרשת במדבר)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וגו' - איתא בזוהר הקדוש בדף קלז ע"א וז"ל: דבר אחר, "ויעתר יצחק" - דצלי צלותיה וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין, דהא בההוא אתר תליין בנין... כי הנה האמת, וידוע לכל, שבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא. כבר פירשו הקדמונים על פי דברי האר"י הקדוש ז"ל, כי כל הרחמים שצריך להתעורר מתתא לעילא ולהמשיך מעילא לתתא, הן חיי ובני ומזוני, צריך לעלות ולייחד ולקשר העולמות עד עתיקא, ומשם יוכל למשוך מי"ג תקוני דיקנא הי"ג מדות הרחמים, ועל ידי זה נמתקו הגבורות, ומאירים הי"ג תיקונים וממתיקין הגבורות שיתהפכו לרחמים. וזה ידוע, ש"מזלא" עולה שלשה הויות [בגימטריא 78, כמו 3 פעמים הוי"ה]. דהיינו, שלשה שמות שם הוי"ה הם י"ב אותיות, ועם המקור הם י"ג תקוני דיקנא, והם בגימטריא מזלא. וזהו במזלא תליא חיי ובני וכו'. ועל ידי מה יכולים למשוך הי"ג תיקונים - היינו על ידי הייחודים, שמיחדים השמות הקדושים, השמות הויות ושמות אהי"ה עם המילואים שלהם, ועל ידי זה יכולים להמשיך הי"ג תיקונים הנ"ל. וזהו ידוע... שהשמות הויות ואהי"ה עם המילואים שלהם, עולים תרפ"ז, שזה צריך לכוין בשבת קודש, כי אז על ידי שמות אלו עולים עד דיקנא דאריך, כמבואר בכוונת האר"י ז"ל.
וזהו פירוש הפסוק "ויעתר יצחק", כי תיבת 'ויעתר' עם הכולל עולה תרפ"ז, מנין השמות הקדושים הנ"ל, על כן כתיב "ויעתר" ולא כתיב 'ויתפלל', לרמוז שכיוון לשמות הנ"ל, ליחד שמות הויות עם שמות אהי"ה במילואיהן, ועל ידי זה היה עולה עד דיקנא דאריך, והמשיך מי"ג תקוני דיקנא בנים, דהיינו ממזלא, כי 'מזלא' עולה שלשה הויות עם המקור הם הי"ג. וזהו "לנכח אשתו" כי 'נכח' גימטריא מזלא כנ"ל. וזהו פירוש הזוהר הקדוש "דצלי צלותיה וכו' לעילא לגבי מזלא" כנ"ל, כי כל זה מרומז בפסוק ל'נכח', כי הלמד של 'לנכח' היא פעולה, ורצה לומר שהתפלל למזלא עילאה, להמשיך משם בנים על ידי כוונות שהיה מיחד בתפלה שלו...]...
וקיצור הפירוש הזוהר והמדרש הנ"ל, הוא כך: שמשך ממזל העליון, שהוא השלשה הויות שגימטריא מזלא, שהם המקור של הי"ג תקוני דיקנא עילאה שהוא מקור הרחמים - משך משם בנים. וזהו ששנו המלה, אל תקרי 'ויעתר' - אלא 'ויחתר', כי נמצא מזל תתאי ומזל עילאה, היינו מזל עילאה - הוא 'נוצר חסד', מזל תתאה - הוא 'ונקה', והבנים באים ממזל עילאה, על כן יצדק יותר לשון 'חתירה', רצה לומר, שחתר למזלא עילאה. אמנם, צריך לדעת מהיכן הוציאו המדרש והזוהר הקדוש, שמשכו הבנים ממזלא. ויש לומר, דמרומז בראשי תיבות של "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו" שעולים הראשי תיבות למנין מזל, מזה הוציאו שמשך משם הבנים...
רש"י פירש: זה עומד בזוית זו ומתפלל. גם זה יש להבין, מה משמיענו בזה? ונראה, על פי מאמרם ז"ל, כי בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. ופירושו ידוע בספרים הקדושים, שפירשו במזלא היינו במזלא עילאה, שמשם באה השפע לכנסת ישראל. והנה, יצחק אבינו היה מדתו מדת צפון, שנמשך מעולם הבינה, והיה רוצה למשוך שפע הבנים מעולם החכמה, ועד שם הגיע בתפלתו. ואמרו חז"ל (בבא בתרא כה ע"ב): הרוצה להחכים ידרים - נמצא ששם עיניו ולבו לצד דרום. ורבקה היה מדתה מדת דרום, כי לא היתה מאש הגבורה כמו יצחק... וכיוונה בתפלתה לעולם הבינה לצד צפון, שגם משם באים בנים, כמו שאומר הפסוק (תהלים יז, יד) "וצפונך תמלא בטנם".

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת תולדות)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

כאשר ילדה זלפה קראה את שמו גד שהוא מלשון מזל, כי ידוע מאמר חז"ל בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. כי מזלא בגימטריא שלש הויות, והם המקור להשפיע משם בנים, ממזל עליון למזל התחתון. והיתה לאה חוזרת להוציא בנים ממזל עליון להשפיע למטה, על כן קראה שמו גד מלשון מזל, כאמור. וכשילדה בן שני אמרה "כי אשרוני בנות", כי כשמזל העליון משפיע לעולם התחתון - נקראים עולמות התחתונים בשם 'נוקבא', שמקבלת השפע, ומכנים בשם 'בנות'.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת ויצא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

המן היה מאכל רוחני, כדכתיב (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש". וירד מעולם גבוה, ממקום שנוזל משם בני חיי ומזוני לישראל, ואמרינן בגמרא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. וכשירד לארץ נתגשם.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת בשלח, פרק טז, ד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

דאיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא.. שמזלא גימטריא שלש הויות, ובשלש הויות הוא י"ב אותיות ועם המקור הן י"ג, והן י"ג מכילין דרחמי, ומשם יורד השפעת בני חיי ומזוני. והיה המן יורד לישראל ממקום גבוה מאד, ממזל עליון, ועל ידי אכילתם המן נזדככו ויכלו לשמור התורה... ורש"י ז"ל מרמז בדבריו שעל ידי זה היה כח המן גדול כל כך, מפני שהיה טל מלמעלה וטל מלמטה, פירוש, ששני פעמים ט"ל עולה בגימטריא מזלא, ורצה לומר שהיה ממקום גבוה מאד, ממזל עליון, ולכך נזדכך איבריהם על ידי אכילתו.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת בשלח, פרק טז, יד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" - נראה לי כי אברהם נולד במזל צדק (שבת קנו ע"ב)... זהו שאמר הקב"ה לאברהם (שבת קנו ע"א): צא מאצטגנינות שלך, והוסיף לו ה', דהיינו "הא לכם זרע" (בראשית מז, כג), ואז נעשה מ"צדק" - "צדקה", ונשנה המזל, ולפיכך הוליד, כי חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא רק במזלא. ואגב זה יתורץ שקשה למה על הבטחת הבנים האמין ועל ירושת ארץ ישראל שאל אות? כי אברהם אבינו ע"ה היה קטן בעיניו, והיה דומה לו כאילו אין לו שום זכות, ולפיכך שאל אות על ירושת ארץ ישראל, כי ירושת ארץ ישראל תליא בזכות. אבל בנים במזל, כמו שכתוב חיי בני, וכנ"ל, ואף שהיה רואה במזלו שאין מוליד, הוסיף הקב"ה הא ונעשה מצדק צדקה כנ"ל.

(רבי יהודה ליב אב"ד זאקילקוב, ליקוטי מהרי"ל, ליקוטים, על בראשית טו, ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

...דאיתא בגמרא מסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין וז"ל אמר רבא חיי בני מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוי מר צלי ואתי מיטרא ומר צלי ואתי מיטרא. רב חסדא חי תשעין ותרתין שנין רבה לא חי רק ארבעין שנין. בי רב חסדא שיתין הילולין בי רבה שיתין תכלי בי רב חסדא נהמא דסמידי לכלבא בי רבה נהמי דשערי לאינשי ולא מישתכח. וכתב על זה הרי"ף בחידושי אגדות וז"ל: מצאתי כתוב בספר מקובל אחד חכם מהאחרונים שכתב בפירוש המאמר הזה וז"ל: לאו בזכותא תליא מילתא - זכות הוא מדת תפארת ומזלא הוא מדת בינה, תשובה עילאה, וקיבלו חז"ל שהשלשה דברים הללו, בנים וחיים ומזוני, הם תלוין למעלה מתפארת, ולכן המבקש מה' יתברך שלשה דברים הללו צריך לכוין בתפילתו אל מדת הבינ"ה, והביא ראיות מן פסוקים דכתיב בחנה כשהתפללה על בנים נאמר (שמואל א' א, י) "ותתפלל על ד'", ולא נאמר לד' או אל ד' שהוא מדת תפארת מקור שם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים מגולים, אלא "על ד'", שהוא העליונה מתפארת לפי ששם המקור של בנים. וכן כשהבטיח הקב"ה לחזקיה מלך יהודה בחליו להאריך ימי חייו, נאמר (ישעיה לח, ה) "הנני יוסיף על ימיך", ולא נאמר "אוסיף לך" שיהא משמעו כפשוטו על שם העצם שהוא במדת תפארת, אלא "יוסיף" ביו"ד המורה על מדה העליונה. וכן מצינו במזוני - עיין שם הכל בביאור רחב עכ"ל.
וצריכין להבין טעם הדבר למה ישתנה אלה השלשה דברים מכל שאר הצטרכות של אדם. ונראה לעניות דעתי כי ידוע שהשם הקדוש הוי"ה ב"ה הוא רחמים והוא במדת תפארת, והשם הקדוש אלקים הוא דין, ומקורו במדת בינה ששם מתחילין התעוררות הגבורות כידוע. וה' יתברך מנהיג את העולם כולו במדת הרחמים... וזה הטעם מה שהצדיקים מבקשים צרכיהם מה' יתברך במתנת חנם אף על פי שיש להם לתלות במעשיהם הטובים... לפי שמבינים בשכלם הזך שעל פי מדת הדין אינם ראוים שימלא ה' יתברך משאלות לבם, רק מצד מדת הרחמים שירחם עליהם ויתן להם מתנת חנם.
אמנם כל זה לא שייך רק בבקשות שאר הצטרכות, כגון ישועות החן ועושר והצלה והצלחה ורפואה וכדומה, שהם אינם עיקר קיומו של אדם, אבל אלה השלשה שהם העיקר אל חיות האדם, וה' יתברך קבע אותם לשכר על קיום התורה והמצות, כמו שמצינו כמה פעמים בתורתנו הקדושה... ואיך שייך לבקש אותם במתנת חנם?... משל למלך בשר ודם ששוכר לעצמו עבד שיעשה עבודתו ופעולתו... ופוסק לו שכר רב ועצום מאד ערך מאה אלפים אדומים... הוא בוש ומתיירא לבא אל המלך לבקש לפניו איזה טובה מצד מעשיו, רק אם הוא צריך איזה דבר הכרחי כגון מלבוש או כובע לראשו או מנעלים לרגליו אז ערב לבו לגשת אל המלך בתפילה ותחנונים שירחם עליו ויתן לו הסך המועט הזה במתנת חנם. אבל זאת הוא דבר הנמנע מן שכל האנושי שיבקש העבד מן המלך מתנת חנם מאה אלפים אדומים, שזה הוא כל השכר הקצוב בעד עבודתו. כך הנמשל, כי עיקר השכר שהבטיח ה' יתברך לישראל על קיום התורה והמצות מה שמבואר בתורתינו הקדושה הם אלה השלשה בני חיי ומזוני, ואף כי הצטרכות האדם בעולם הזה רבים הם כהנה וכהנה, כולם הם טפלים לאלה השלשה שהם עיקר חיותו וקיומו בעולם הזה. ולכן שאר הצטרכות שייך לבקש מה' יתברך בלשון מתנת חנם, שיתן לו מצד רחמנות כי חפץ חסד הוא. אבל בני חיי ומזוני אין שייך לבקש מה' יתברך מתנת חנם...
וזה שאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, ר"ל אין אנו יכולים לבקש אותם מה' יתברך בשביל שום זכות מאבותינו הקדושים, לא בזכותא דאברהם רחימא שהוא מצד החסד, ולא בשביל זכותא דיצחק עקידא שהוא מצד הדין, ולא בזכותא דיעקב שלימא שהוא מדת תפארת מצד הרחמים. אלא במזלא תליא מילתא, ר"ל זולת מי שנתרומם קרנו ומזלו, שזוכה לבא למידת בינה שהוא תשובה עילאה, אז ודאי משיג אותם ממילא, כי המדה הקדושה הזאת נקרא יובל, לפי ששם הוא עלמא דחירות, והיינו לפי שזוכה לבא לתשובה עילאה נעשה בן חורין מכל המעיקין דיליה ומכל הצטרכות שבעולם, שנשלם אצלו כל החסרונות, הן בגוף והן בנפש רוח ונשמה, וזוכה משם לבני חיי ומזונא, שהוא השכר הקצוב אליו מצד הדין.
ואלה הם דברי דוד... (קטז, יב) "מה אשיב לד'" כו'. כי הנה ידוע שהיה כל ימיו מתפלל לפני ה' יתברך על הצטרכות שלו, וביותר על מפלת אויביו ושונאיו... ונקוט האי כללא בידך: כל מקום שאמר "אל ד'" או "לד'" מורה על מדת תפארת שהוא מדת הרחמים כנ"ל, וכל מקום שאמר "על ד'" הוא מורה על מדת בינה שהיא תשובה עילאה כנ"ל. וזהו שאמר "מה אשיב לד'" - ר"ל כל מה שאבקש מה' יתברך אוכל להשיג על ידי תשובה תתאה, שאשוב לד', הוא מדת תפארת, היינו שאבקש מתנת חנם ממדת הרחמים כנ"ל. אבל "כל תגמולוהי עלי", ראשי תיבות על יו"ד, ר"ל אבל עיקר התשלום גמול שהם בני חיי ומזוני, לא אוכל להשיג רק על ידי "על ד'", היא מדת בינ"ה.

(רבי מנחם מנדל מרימנוב, שפתי צדיקים, על תהלים פרק קטז, יב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"והאמין בד' ויחשבה" וגו' - פירש רש"י: בשורת הבנים האמין ולא בקש אות אבל על בשורת הארץ אמר "במה אדע". וי"ל כי ב' דברים קשים, א' לשדד מזל, ובפרט מזל בני חיי ומזוני כמ"ש הראשונים, אף על גב דע"י זכות גדול משתנה מזל (עי' תוס' שבת קנו ע"א ד"ה אין), מ"מ לא זכה אברהם משרה אלא בן אחד ומקטורה הוליד כמה בנים מפני שלידת שרה הי' נגד המזל. על כן אמר אפ"ה "והאמין בד'", ששדד המערכה. אך השני היותר קשה וממש נמנע, שיסגור דלתי תשובה ויעשה נגד בחירתם, ע"כ הי' קשה לו להאמין בשורת הארץ כי אם אולי ישובו הכנענים מדרכם הרעה, על כן אמר "במה אדע".

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק טו, ה)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הנה בני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזל, וכתבו התוס' (שבת קנו ע"א ד"ה אין) ע"י זכות גדול משתנה מזל. הנה כשאמר לו הקב"ה "שכרך הרבה מאוד", נתירא אברהם, כיון שבזכות בא הקב"ה עליו, א"כ לא יהי' לו בנים כי בני לאו בזכותא תליא. על כן אמר "ואנכי הולך ערירי". אז הוציאו הקב"ה מן המזל. ולא חשב אברהם שע"י זכותו הגדול משתנה מזלו, א"כ כבר אכל "שכרו הרבה מאוד" שא"ל הקב"ה, שהרי ע"י אותו שכר הרבה שידד מזלו וע"כ שוב כשהבטיח לו על הארץ הי' לו לשאול "במה אדע" איזה זכות שהרי שכר הרבה כבר אכל כנ"ל, אבל לא כן הוא, אלא "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", שהקב"ה עשה כן בצדקותו במתנת חנם ולא בזכותו ונמצא נשאר לו שכרו משלם. וכשהבטיחו על הארץ, לא הי' לשאול באיזה זכות, שהרי אמר לו "שכרך הרבה מאוד" ואלא על כרחך "במה אדע" ששאל אות, על כן נענש ב"ידוע תדע".

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק טו, ח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' מכאן מודעה רבה לאורייתא... קשה, וכי צריך הקב"ה לכפות ההר כגיגית לומר שם תהא קבורתכם? הא אם היה אומר רק "אמית אתכם" היו מאמינים. לכן נראה דכפיית ההר היינו, דבנתינת התורה מחמת קיטרוגם נתהפכו המזלות לרע על ישראל, וזהו כפיית ההר שאמרו. וכיון דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, שהרי רבה ורב חסדא וכו', ויסורין מעבירין את האדם על דעת קונו (עירובין מא ע"ב), ולזה אמר דרך מליצה שהוא מודעא רבה. ומודעא הוא לשון אונס, כמו "ויודע בם את אנשי סוכות" (שופטים ח, טז)... כלומר שלפעמים מחמת גודל עניות ויסורין הוא כמוכרח לעבור על ד"ת.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, שמות פרק יט, יז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

נודע מה שפירשו מארי קבלה בסוד מאמר חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ולכאורה זה סותר למאמרם אין מזל לישראל (ועיין בתוספות שבת קנו ע"א). אכן חז"ל כיוונו דבריהם למעלה בזה, כי בחינת דעת עליון, אשר משם נשפע כל מיני שפע וברכה וחיים לנוה אפריון למכון בית אלהינו, ומשם לכל העולמות העליונים ותחתונים, הוא הנקרא מזלא עלאה דכל מזוני ביה תליין, ומאתו כל מיני שפע בברכת בני חיי ומזוני, כי שם בחינת רחמים הפשוטים בלי שום תערובת הדין. ועל כן נקרא מזלא מלשון "יזל מים מדליו" (דברים כד, ז), על שם שהוא נוטף ונוזל ברכתו והשפעתו תמיד. ועל כן הוא זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, כי אין שם בחינת הדין, רק רחמים פשוטים, מה שאין כן אם היה בזכותא תליא מילתא, שהוא היכל זכות, בחינת גבורה דזעיר אנפין, שבו שבעים סנהדרין בעלי משפט לחובה ולזכות, אז היו דנין את האדם וכל הבריות לפי מעשיהם, אם ראוי לתת להם אז חיים אם לא, ולא היה העולם יכול לעמוד בזה, כי מי יאמר זכיתי לבי? ובפרט שהפרנסה והחיים צריכה לכל הבריות מעמי הארץ ונשים, ואם היה הדבר לפי הזכות, היה קשה עמידת העולם. ועל כן תלאן הקב"ה במזלא, שהוא דבר הנוטף מרחמים פשוטים, ובזה הוא נותן לחם לכל בשר ומשפיע להם חיים ובנים. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלו, כה): "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", כי "חסדו" הוא מספר שלוש פעמים הוי"ה, מספר מזלא וגימטריא לחם, ועל כן, על ידי המזלא שהוא חסד"ו, "נותן לחם לכל בשר".
ואכן נודע אומרם (בבא קמא נ ע"א): כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו. ואף שתלאן הקב"ה במזל ורצון העליון להנהיג עולמו ברחמים, אבל אינו מוותר, רק מאריך אפיה וגבה דיליה, כי אם היה מבחינת הזכות, שהוא בחינת קו האמצעי, לדון העולם לפי מעשיו, היה הדין בהתגברות יותר, לחרוץ תיכף משפטו ולנקום בזה בגבורה, ולא היה העולם יכול לסובלו, על כן תלאן במזלא, ברחמים פשוטים. אבל על כל פנים הוא כלול ב' עיטרין, חסד וגבורה, מבחינת הבינה שדינין מתערין מינה. ונודע אשר עיקר טובת האדם שהוא כשאין מוותרין לו, כי לזה נברא העולם, להיטיב לברואיו שלא בדרך וויתור, כי זה נקרא נהמא דכסופא שאין טובתו שלימה כי בהית לאסתכוליה באפיה (ירושלמי ערלה פרק א הלכה ג). ועל כן ודאי שצריך להתנהג גם מבחינת הדין לתת לו לפי מעשיו, שיהיה טובתו של הקב"ה שלימה בזה ובבא, ואך שהוא ברחמים גדולים לפרוע מעט מעט ממנו, בגלגול זה ובגלגול אחר עד כמה גלגולים, ובזה הנה תמיד הקב"ה נותן לחם לכל בשר בחסדו ומאריך אפיה וגבה דיליה.
ועל כן אין שני בני אדם שוין בברכתן בבני חיי ומזוני, כי על כל אחד נמשכו לפי מעשיו, ואך לא לפי מעשיו דהשתא דוקא, כי למעלה אין מביטין בגוף החומר האדם כי אם בנשמתו אשר בקרבו, ועל כן יוכל להיות שעתה טובה היא למאוד, ולא היתה טובה בגלגול הראשון, ונמצא שאינה מתוקנת וצריכה ליסורין, ועל כן הקב"ה מגלגל עליה את הראשונות... ועוד דרכים יש בזה והם הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין דלא אתגלו בר לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו... ועל כל פנים עיקרי הדברים בשרשם בכללם הם אשר ביארנו, שהם תלוים במזלא, מקום הרחמים הפשוטים, שאין דברים אלו יכולין להינתן על פי המשפט והדין... שכל העולם אי אפשר להיות ניזונין במדת המשפט ועל כן נתלו במזלא, ועל כל פנים לפי מעשיו גם כן הם, כפי דעתו של א-ל תמים דיעות, היאך להנהיג הנשמה הזו בגלגול הזה אם בשפע רב או בהדרגה או בקמוץ והכל בחסד וברחמים. וזה ענין הי"ב מזלות שברא הקב"ה לשנים עשר חודש, והם הי"ב צירופי שם הקדוש הוי"ה, אשר על ידי הצירופים הללו נוטף ונוזל מבחינת המזלא מזל העליון כל מיני חיות ושפע וברכה לכל חודש בחודשו, מצירוף המכוון לנגדו לפי ערך הצירוף, אם לחסד גמור או לדין או לרחמים, אבל הכל בחסד, כלומר גם הדין הוא בחסד, כי דין גמור אין ביכולת העולם לסובלו כלל.
והנה נודע אשר אין ברכה וטובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמר חז"ל (יבמות סג ע"א). ועל כן זה שאמר הקב"ה לישראל (ברכות לב ע"ב): בתי, ראה מה עשיתי לך, כי י"ב מזלות בראתי ברקיע וכו'. והם י"ב צירופי הוי"ה המשפיעים לכל חודש וחודש כל מיני המשכות ברכה ושפע וחיים, וכולם לא בראתי אלא בשבילך כי אין טובה באה לעולם וכו'... מכל מקום הכל תלוי בדרכי ישראל בעבודתם להרע או להיטיב וכנזכר, שאף שבמזלא תלוי, מכל מקום העיקר לפי מעשה בני אדם, רק שהוא בחסד גדול, אבל העיקר הוא העבודה, כי אם ייטיבו ישראל מעשיהם והולכים לפני ה' באמת ובתמים, אז גורמים יחוד והתקרבות אותיות שם הקדוש הזה בשמחה ובנחת רוח, ומיחדין אותו למקור העליון, וממשיכין בכח מעשיהם הטובים השפעה וברכה ממקור העליון.

(באר מים חיים, פרשת בא, יב, א [ובקיצור בפרשת ואתחנן, פרק ג, כג])

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ז) - ר"ל כי עם היות שהאמין בה' שיתן לו בנים, מ"מ עדיין לא נקבע בלבו שהוא צדיק גמור למעלה מהטבע, אלא חשב דבר זה לצדקה מאת ה' יתברך מה שיתן לו בנים, מצד "וחנותי" כו' אף על פי שאינו כדאי. וע"ז אמר לו ה' יתברך (בראשית טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ"... ור"ל דמזה תבין שאתה צדיק גמור, ששיניתי הטבע עבורך לעשות לך נס באור כשדים, דנהי מצד הזרע אין לו הוכחה על זה, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, דר"ל מזל העליון מקום הרחמים פשוטים, שהוא ענין וחנותי כו', אבל מענין אור כשדים יש לך ראיה. ובזה יתורץ, מדוע בבשורת הארץ אמר "במה אדע" (שם, ח) ופירש רש"י, באיזה זכות, ומדוע בבשורת הזרע אמר "והאמין", ולא הוקשה לו באיזה זכות. והיינו, משום דבני במזלא תליא מצד הצדקה והרחמים אף בלי זכות וכאמור.

(ר' דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת לך לך, דרוש ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). פירש רש"י ז"ל: והאמין בה' - לא שאל אות על זה, אבל על ירושת הארץ שאל אות ואמר (שם, ח) במה אדע כו'. וצריך לדקדק למה באמת על זה שאל אות ולא על זה. וי"ל, כי ענין אות הבא מאת ה' הוא ע"ז שלא יתבטל הענין ההוא ע"י שום סיבה... שאף אם יבטיחם ה' יראים שמא יגרום החטא... ובפרט הצדיקים שהם שפלי דעת ויודעים כי אי אפשר לצאת ידי שמים כראוי למלך מלכי המלכים כמוהו... ולכן אינם מאמינים בשום הבטחה, כי לרוב הענוה שבהן רואים שאין זכותם מספיק. אבל כאשר יבוא אות בפועל על איזה הבטחה, לא ישונה. ולזה שאל אות על ירושת הארץ. אבל על בשורות הבנים לא שאל אות, כי לא הוצרך, לפי שאמרו חז"ל בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא, ולכן אף אם לו אין זכות לא ישונה.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת לך לך, דרוש ח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

אמרו רז"ל בתענית דף ח ע"ב: נאמרה פקידה באשה ונאמר פקידה בגשמים, נאמר פקידה באשה "וה' פקד את שרה".... ולכאורה צריך להבין מהו ענין זה אצל זה, להשוות ענין פקידת האשה לבנים לפקידת הארץ לגשמים... אמרו רז"ל בשלהי מו"ק: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא אלא במזלא תליא. וגשמים הם השפעת מזונות, שמים מצמיחים כו', לכן השוום רז"ל למצוא בהם מה שהם שוים לבנים, להיות כי שניהם במזלא תליא. אך לפי זה אינו מובן מהו אומרו "וה' פקד", שידוע מארז"ל על לשון כזה במדרש רבה פ' וארא ופ' בא: "וה'" - הוא ובית דינו. ומאחר שדבר זה תלוי במזלא, מה ענין בית דין לשם? שנודע שב"ד הם ע"ב סנהדרין שיושבין בהיכל הזכות לשפוט לאיש כדרכיו כו'... והאיך יכולים לשפוט דבר התלוי בבחי' מזלא, ולא בדידהו תליא מילתא? וגם הלא מצינו בפירוש דכתי' "ועבדתם וגו' ובירך את לחמך ואת מימך וגו' לא תהי' משכלה ועקרה וגו' את מספר ימיך אמלא", הרי בני חיי ומזוני, ונאמר ע"ז תחלה "ועבדתם את ה' אלקיכם", שתלוי בעבודה, שנמצא משמע שזה תלוי בזכות כו'. וגם בעיקר ענין מאמר רבא צריך ליישב מה שהקשו התוס' משבת דף קנ"ו: אין מזל לישראל, נראה שמפרשים מזל היינו מזלות. אך אדוני אבי זקני מו"ר רבינו ז"ל [לקוטי תורה ר"פ האזינו עא ע"ד; מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג ח"ב עמ' תשנז] פירש אין מזל לישראל היינו שבחי' "אין" הוא המזל של ישראל, ונמצא שניהם אמת: כי אין מזל לישראל הוא בבחי' המזלות דהילוך הכוכבים ומזלות, אבל בחינת "אין" הוא המזל של ישראל. ועי' בלקוטי תורה בד"ה יונתי בחגוי הסלע, שפי' מאמר רז"ל: אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי... הכוונה הוא על בחי' שרש ומקור הנשמה. ובד"ה האזינו הא' בסופו פי' שבחי' טל הו למעלה משורש ומקור נש"י שמקורם הוא במזלות דנוצר ונקה. ולפ"ז יתכן מאמר רבא שאמר לא בזכותא תלי' אלא במזלא היינו בחינת מזל דנוצר ונקה. אמנם פסוק "ועבדתם" וגו' אינו מיושב עדיין, למה תלה ג' דברים אלו דבני חיי ומזוני בעבודה כו'. ועוד צריך להבין, מאחר שגם מזונא במזלא תליא, א"כ זהו כמ"ש בפרקי דר"א שבזמן שהקב"ה חפץ לשלוח ברכה בצמח הארץ אזי פותח אוצרות השמים ומקבלת הארץ ממים עליונים שמעל השמים...
ומעתה יובן ענין "וה' פקד" הוא וב"ד, כי הנה בר"ה נפקדה שרה, והיינו כי בר"ה הוא בנין המלכות וכנ"ל, והבנין הוא בשביל היחוד, וע"ז הוא הדין והמשפט דר"ה אם ראוי שיהי' בנין המלכות... וכמו כן בענין בנין עדי עד, שזהו פקידה דאשה להוליד בנים, זהו ג"כ ע"י דין ומשפט תחילה, והיינו כי הגם שבני לאו בזכותא תליא, היינו שאין בכחם ליתן דבר זה בעצמם, כי אם שצריך שיומשך מבחי' מזלא, והרי זה כמשל כשצריכים לדון איזה דבר גדול, הנה הדיין והפוסק הדבר הגדול הזה הוא המלך עצמו, מ"מ בעלי משפט הקטנים מעייני' תחלה בדבר זה אם ראוי הוא שיובא לפני המלך, ואם ע"פ שכלם אינו ראוי, אזי אין מעלים זה כלל לפני המלך, ואם ע"פ שכלם ראוי ונכון לעשות לו כבקשתו את הדבר הגדול הזה, אז הם מעלים זה לפני המלך, והיינו מפני שהם עצמם אין בכוחם ליתן דבר זה, כי לא בדידהו תליא מילתא... ועד"ז יובן בענין בני חיי ומזוני, שהגם שבמזלא תליא, מ"מ צ"ל דין ומשפט אם ראוי המבקש הדבר הזה שיעשו לו בקשתו. הן אמת כי בבחי' המזלא, הם בחי' ונוצר ונקה, אינו תופס מקום כלל, שהרי משם נמשך סליחת עוונות, מ"מ יש דין ומשפט אם להעלות לשם וכנ"ל במשל. ונמצא יתורץ מ"ש וה' הוא וב"ד, הם ע"ב סנהדרין שיושבין בהיכל הזכות לעיין אם ראוי למלאות בקשה זו, ואח"כ מעלים זה. וכן מ"ש "ועבדתם וגו' ובירך את לחמך ואת מימך לא תהי' משכלה ועקרה את מספר ימיך אמלא", דהן אמת שבני חיי ומזוני במזלא תליא, מ"מ תלוי ג"כ בזכות אם להעלות לבחי' מזלא, ולכן צ"ל "ועבדתם את ה' אלקיכם", הוא בחינת "וה'" - הוא וב"ד, בכדי שיזכה בב"ד שראוי למלאות בקשתו בבני חיי ומזוני, ואז יעלו זה לבחי' מזלא כו', ומשם יומשך בני חיי ומזוני... והגם כי מזוני תלוי במזלא, מ"מ "אם בחוקתי תלכו" דוקא אז "ונתתי גשמיכם" וגו', והיינו כי ענין הגשם הוא באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא... וזהו כמו שבני במזלא תליא מ"מ צריך להיות זכות כנ"ל.

(רבי שמואל שניאורסון מליובביטש, ליקוטי תורה תורת שמואל, תרל"ג ח"א, עמ' רלח-רלט, רמה)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בחנוכה יש מקום לעורר פקודת עקרים ועקרות כעין ראש השנה... עיקר הסגולה ביום האחרון הנקרא בפי כל "זאת חנוכה", אשר כוונתו מן "נוצר" עד "ונקה", מזל עליון ומזל תחתון, ובני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזל"א תליא מילתא.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, מאמרי חודש כסלו - טבת מאמר ב, אות י)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

קיי"ל להלכה נר חנוכה בשמאל [שבת כב ע"א] היינו צפון... צפו"ן (בנו"ן רבתי דאי"ק [שהוא 700 בגימטריא]) בגימטריא עתו"ת, וכמו שכתבתי בסוד מה שאמרו רז"ל [ברכות ה ע"ב]: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין ליה בנים זכרים שנאמר "וצפונך תמלא בטנם" [תהלים יז, יד], מילוי בט"ן כזה י"ת י"ת ו"ן הוא גם כן תתע"ו, ובנים הנה במזלא (נוצר ונקה) תליא מלתא, שכר פרי הבטן, פרי של בט"ן היינו המילוי בגימטריא תתע"ו, הבן היטב. והמשכיל על דבר יבין היטב שבהארת מצוה זו [נר חנוכה] יכולין לעורר רחמים בבני חיי מזוני ופקידות עקרות על ידי הארת י"ג מדות של רחמים.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר ה, אות ז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" - אמר בלשון הזה "התחת וכו' פרי בטן", ולא אמר סתם "בנים" כמו שאמרה רחל "הבה לי בנים". אך נודע בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא וכו', והכוונה זכות היינו היכל הזכות אשר הוא מסוד הגבורה, ומזלא הוא סוד מזל העליון דדיקנא, אשר בהופיע מזל העליון בדיקנא אזי יושפע רוב רחמים ובני חיי מזוני, וכשח"ו הדינים גוברים אזי אינו מסתכל פני אריך בפני זעיר אנפין יעקב להיות זקן סומך בזקנו להאיר גם בו י"ג תיקוני דיקנא, מה שאין כן כשפני אריך מאירין בפני זעיר אנפין, אז יתהווה גם בו י"ג תיקוני דיקנא, ואז יושפע רב טוב כנ"ל. והנה כתב בספר קרנים ובפירוש דן ידין, כי יש בדיקנא קדישא תתע"ו נימין... והוא מספר "פרי בטן", דהיינו המילוי של בט"ן (שהוא הפרי של העיקר) כזה: י"ת י"ת ו"ן, והוא בגימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב רח"ל, עיין שם. וזה שאמר "ויחר וכו' ויאמר התחת אלקים אנכי", האם אני ח"ו תחת מדת הדין להסתלק מדת הרחמים דדיקנא מזל העליון, אשר מנע ממך פרי בט"ן, היינו תתע"ו נימין דדיקנא, ורצ"ל אי אפשר להיות זה, כי אני יש לי בנים, ואם כן אין אני חייב בדבר.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, אגרא דכלה, פרשת ויצא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הנסים הנעשים על ידי הצדיקים הי' הכל בהקדמת הבורא ית"ש שסידר סדר מיוחד לבנ"י למעלה מן הטבע. וכ"כ מו"ז ז"ל בפ' שמות כי לידת כלל ישראל הי' בדרך נס מה"ט ולהראות כי בנ"י עיקר מהותם למעלה בשמים ונשתלחו נשמות בנ"י בעוה"ז לתקן העולם... וכמו שע"י חטא הראשון נחסרו המאורות כמו כן שרה בצדקתה הוסיפה על המאורות והמשיכה אור הגנוז למעלה מן המזלות, כמ"ש "הבט נא השמימה" כו'. לכן כתיב "ויחשבה לו צדקה", כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא רק במזלא תליא, א"כ אין זכות מועיל לשנות המזל, רק צדקה שנתן הקב"ה לאבות ובנ"י אחריהם שיוכלו להמשיך דרך חדש מלמעלה, כמ"ש: אין מזל לישראל.

(שפת אמת, פרשת וירא, שנת תרנח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

כמו שנראה נפלאות הש"י כשמשנה הטבע ע"פ נס שהוא פלאים לעיני בשר ודם בעלמא דשיקרא, אבל באמת הנהגת הטבע הוא פלא יותר, מה שצימצם הקב"ה כח השפע שלו שהוא רוחניי ומתלבש ומתצמצם בגשמיות הוא פלא והפלא ביותר... לכן פרנסה יותר עצבון מלידה, כי בלידה הנשמה הנולדת היא דבוק ברוחניות רק שמשתתף בו חלק אב ואם בגשמיות, ובפרנסה מתלבש יותר בטבע ועבודה בשדה. לכן כתיב ביה "בעצבון". ובאמת זה עצמו ענין סמיכת גאולה לתפלה. זה ההיקש גאולה לפרנסה. כי פרנסה אינו דוקא מזונות, רק כל הצטרכות והבקשות שבי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה הם פרנסה. וצריכין לסמוך תפלה לגאולה לברר כי כל אותן ההנהגות נמשכין מלמעלה מן הטבע ושם הם רוחניות. ובאמת כל אלה ההסתרות נעשו ע"י החטא. לכן כשיש גאולה... זוכין לקבל ההנהגה העליונה... וזה הי' עיקר הברכה שכ' "ויברך את יוסף" שיהי' התקשרות כל הפרנסה בשורש העליון בסמיכות גאולה לפרנסה כנ"ל. דאיתא חיי בני מזוני במזלא תליא מילתא, ומזלא אינו הטבע רק שורש העליון. לכן אמרו תליא, כדאיתא על ש"ק: כל ברכאן בשביעאה תליא.

(שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרמט)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

נקרא לחם הפנים, שהוא פנימיות הלחם והשפע היורדת משמים. ולכן הוא בשבת, להודיע דמיני' מתברכין שיתא יומין; ובבהמ"ק, להודיע כי משם השפע יורדת לכל העולם; ומבני ישראל, להודיע כי ע"י בנ"י בזכותן השפע יורדת מן השמים. ואיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא אלא במזלא תליא. והגם דאיתא: מזונותיו של אדם קצובין מר"ה, א"כ בדינא הוא, אכן תליא אמרו, כדאיתא בזוה"ק: ביום השבת כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא ע"ש. שבשורש כל הברכות הם באין בש"ק, ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום, אבל בנ"י שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תלי' במזלא ומקבלין בש"ק הברכה על כל ימי השבוע. וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק, שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תליא כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמט)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

הוי מהדר עליה שרא דעניותא וכו' - פירוש, משום דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא רק במזלא, שנולד תחת מזל ששולט בו שר העניות, רק לפי שהיה זהיר באוכלין לא היה יכול לו, כי אין שליטה רק על מי שמבזה אוכלין, ולכך היה מהדר אחריו, כי כל שר השולט על דבר, מזה הוא חיותו במה שנושה רצון בוראו, ולזה היה צווח ווי דאפקיה מביתיה ופסקיה לחיותיה.

(רבי יעקב גזונדהייט, תפארת יעקב, חולין קה ע"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

אמר לי גלגלא דרקיעא הוא דהדר - והוא מ"ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא, שהוא סוד גלגל החוזר פנים ואחור ברל"א שערים פנים ורל"א שערים אחור, שמהם סוד התחלפות העתים והרגעים המשתנים בכל עת לפי ענין גלגול שם הוי"ה בצירופיו, שמשתנה בכל תתר"ף שבכל שעה. והנפשות הם לפי השעה והזמן, והרוחות לפי העולם, והזמן בנפש בנוקבא, ולפי ענין הנפש שנולד לפי מזלו דשעתא קיימא ליה, אז הוא צדיק וטוב לו וכו' כמ"ש באריכות בתיקון סט (דף קטז ע"א).

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, בבא דף בתרא עד ע"א)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

מזל ראשי תיבות 'מזריע 'זרע 'למינייהו כי בני במזלא תליא... כתר הוא מזלא דכולהו, ועליהו אתמר בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא - תיקונים דף כה ע"ב. ויש לומר שבכתר הן י"ג תיקוני דיקנא שהן מי"ג חוורתא דידיה שהם סוד י"ב אותיות דג' הויות, והם סוד י"ג תיקוני דיקנא עם הכולל, ג' הויות גימטריא מזלא.

(רבי יעקב צבי יולס, קהלת יעקב, ערך מז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

יתכן לפרש "חפץ הוי"ה" על בחינת יסוד שעל ידי היחוד והזיווג. וזהו "חפץ הוי"ה", חפץ לשון יחוד, כמו שאמר "את כל חפצה" [מלכים א' י, יג] - מלמד שבא עליה. וכן הצדיק שלמטה יכונה "חפץ הוי"ה", שהוא גורם הזיווג והוי"ה חפץ בו. וכן "חפץ הוי"ה" גימטריא צדיק. ועל כן נקרא צדיק "חי" - ראשי תיבות חפץ הוי"ה, ונדרש על הצדיק שלמעלה ועל הצדיק שלמטה. וכבר ידעת אמרו רז"ל בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ועיין בערך מזל שביארנו שהוא בחינת יסוד שנקרא מזל. והוא משפיע בני חיי מזוני מן ג' ראשונים שעולה לשם בסוד הדעת, וכן הצדיק שלמטה ממשיך בני חיי מזוני לעולם על ידי יחודיו. בני חיי מזוני עם הכולל גימטריא "חפץ הוי"ה" במכוון. ומבואר דקאי על הצדיק דלעילא ועל צדיק דלתתא הממשיכים לעולם בני חיי מזוני אשר הנה חפץ הוי"ה שרוצה להטיב "כי חפץ חסד הוא".

(רבי יעקב צבי יולס, קהלת יעקב, ערך חפ)

נודע שיסוד אבא יש בו ג' הויות, גימטריא מזלא, ועל כן יסוד אבא נקרא מזלא. וג' הויות אלו הן במילוי ע"ב. וזה שאמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא - סוד המזל הוא יסוד אבא, וכן ג' פעמים ע"ב שביסוד אבא, גימטריא בני וחיי ומזוני עם הכולל.

(רבי יעקב צבי יולס, קהלת יעקב, ערך רי)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובמדרש הנעלם פרשה זו (קכה ע"א): ועדן באיזה מקום וכו' בערבות דהא תנן שם גנזי חיים טובים ברכה ושלום ונשמתן של צדיקים וכו'. והוא מה שאמרו בגמרא (חגיגה יב ע"ב): ערבות שבו וכו'. ושם נחשבו הרבה דברים עיין שם. וכאן חשב רק שלושה דברים דתליא בעתיקא, שהוא גנזי חיים גנזי ברכה גנזי שלום, שהם כנגד חיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא מילתא כמו שאמרו במועד קטן, והיינו בעתיקא. וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב): כתיב בחנה "ותתפלל על ה'", על דייקא, בגין דבנין במזלא קדישא תליין וכו'. "השלך על ה' יהבך", על דייקא דהא מזוני במזלא תליין וכו'. והיינו מעתיקא, שהוא "על ה'", דקוצא דיו"ד דלעילא רמיזא לאין כתר עליון (כמו שמובא שם סה ע"ב). גנזי חיים - חיי. גנזי ברכה היינו עושר שהוא סתם ברכה, וכמו שאמרו (בראשית רבה יא, א): "ברכת ה' היא תעשיר" - זו השבת שנאמר (בראשית ב, ג) "ויברך אלהים את יום השביעי". גנזי שלום היינו בני, וכמו שנאמר (תהלים קכח, ו): "וראה בנים לבניך שלום על ישראל"...
וחיי בני ומזוני באמת הם כפשוטו גם כן, אבל העיקר מרמזין על מיני דברי תורה. חיים - כמו שנאמר (דברים ל, טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים" וגו', ואיתא (ברכות לב ע"ב): ואין עץ חיים אלא תורה, וכמו שאומרים "כי הם חיינו". גנזי ברכה שהוא עושר - בעשירי תורה, כמו שאמרו (נדרים מא ע"א): אין עני אלא בדעה, מכלל שסתם עשיר הוא בדברי תורה. וכן נדרש (תמורה טז ע"א) "עשיר ורש" על חכם וטיפש. גנזי שלום - שלום הכנה לדברי תורה, כמו שנאמר (שמות יט, כ) "ויחן ישראל" וגו' - כאיש אחד בלב אחד כמו שאמרו במכילתא (יתרו, בחודש, א), וזה היה הכנה למתן תורה. וכשזוכין לדברי תורה מטלא דעתיקא זוכין לשלום מקטרוג היצר הרע.
ושלושה דברים אלו כנגד האבות הקדושים: גנזי חיים כנגד אברהם אבינו ע"ה, דכתיב ביה ביחוד "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי", והוא נגד מדת חכמה כמו שמובא (זוהר ח"ב יד ע"ב): עביד לאברהם ברזא דחכמה, וכתיב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה בעליה". ואברהם אבינו ע"ה בו התחיל השתי אלפים תורה שהוא עיקר החיים. גנזי ברכה כנגד יצחק אבינו ע"ה, דכתיב ביה "ויברכהו" (בראשית כו, יב), ובבראשית רבה (סד, ז) שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. גנזי שלום נגד יעקב אבינו ע"ה כמו שמובא (זוהר ח"ג יב ע"ב): "עושה שלום במרומיו" - דא יעקב וכו' דאמת ושלום קשיר דא בדא.
ובשבת יש כל השלושה דברים: חיים שהוא תורה, דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה... גנזי ברכה ומזוני - כמו שאמרו בגמרא (שבת קיט ע"א): עשירים וכו' ושבשאר ארצות במה הן זוכין? בשביל שמכבדין את השבת. גנזי שלום - בשבת פריסת סוכת שלום. ומדכתיב (ישעיה נו, ד): "לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ונתתי להם וגו' ושם טוב מבנים ומבנות", והיינו מפני שהם אינם ראוים לבנים ובנות, ולא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשנות הטבע, מכלל שהראוים לבנים זוכין בזכות שבת לבנים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת חיי שרה, אות י)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובקבלת עול מלכותו זוכין להתגלות עתיקא כדרך שמובא (תיקוני זוהר הקדמה יז ע"א): כתר עליון איהו כתר מלכות. וכשזוכין מעתיקא, זוכין לכל הברכות שכלולים בשלוש חיי בני ומזוני דתליין במזלא כמו שאמרו בגמרא, מזלא קדישא, היינו עתיקא שהוא על ה' מקוצו של יו"ד, שהוא על אותיות הוי"ה, כמבואר בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב), ובא מידו של הקב"ה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח אות ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

וזה הענין שמצינו בגמרא (מגילה כז ע"ב, כח ע"א) דקא חשב "במה הארכת ימים", וחשב שם מילי דחסידות ולא דברי חיוב מן הדין, עיין שם. ואמרנו דבאמת אמרו חיי וכו' לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוא מטעם דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב). אמנם זהו רק שכר המצוה שעושה מצד החיוב, אבל מה שעושה לפנים משורת הדין, יפרע לו הקב"ה בחייו, וכמו שפירש רש"י (בבא קמא ט ע"ב) על מה שאמרו: עד שליש משלו, מכאן ואילך של הקב"ה, שיפרע לו הקב"ה בחייו. וזה שחשב מילי דחסידות, שעל ידי כן זכו לאריכות ימים. ולפי האמור הוא מה שאמרו [סוטה מט ע"ב]: חסידות מביאה לידי רוח הקודש ורוח הקודש לתחיית המתים דכתיב (יחזקאל לז, יד) "ונתתי רוחי בכם וחייתם" כמו שאמרו בירושלמי (שבת פרק א הלכה ג), והיינו דעל ידי החסידות זוכה לחיים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"כי היא מקור הברכה" [פיו לכה דודי] - על דרך מה שמובא (תיקוני זוהר הקדמה יז ע"א): כתר עליון איהו כתר מלכות. וכל הברכות כלולים בחיי בני ומזוני דבמזלא תליא מילתא, ומזלא קדישא היינו עתיקא, שהוא בחינת "על ה'", וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב). וזה שאומרים דמדת מלכות היא מקור הברכה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויגש, אות ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בזוה"ק פרשה זו (רלג סוף ע"ב): תא חזי כל ברכאן עלאין כולהו אתמסרו להאי דרגא לברכא לכולא. ואף על גב דלית לה נהורא מגרמא כל ברכאן וכל חידו וכל טיבו כולהו קיימי בה ומינה נפקי וכו', כמה דכתיב "ברכת ה' היא תעשיר", ועל דא כתיב "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה"... "כל ברכאן", היינו חיי בני ומזוני דלא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, מזלא קדישא היינו עתיקא שהוא "על ה'", וזהו שנאמר (תהלים נה, כג): "השלך על הוי"ה יהבך" וגו', וכן "ותתפלל חנה על הוי"ה" (שמואל א' א, י), על דייקא, וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב), והיינו שהוא מרומז בקוצו של יו"ד דלעילא, שמרמז לאין שהוא כתר עליון (שם סה ע"ב). וזהו "על ה'", שהוא למעלה מארבע אותיות השם. וזה "אתמסרו להאי דרגא", בחינת מלכות, כידוע דכתר עליון איהו כתר מלכות.
והאבות נתברכו בשלוש ברכות אלו: אברהם אבינו ע"ה נתברך בבני, כמו שנאמר (ישעיה נא, א): "הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו", ובגמרא (יבמות סד ע"א) דאברהם ושרה טומטמין היו וכו', וזהו שנאמר "כי אחד קראתיו", רק "ואברכהו" ברכה מעתיקא ממזלא קדישא "וארבהו". ויצחק אבינו ע"ה נתברך בעושר, כמו שנאמר (בראשית כו, יב): "ויברכהו ה' ויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד"... ויעקב כתיב ביה לשון ברכה כמה פעמים... וכן איתא (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, והיינו כיון שנצח להשטן שהוא המלאך המות וזכה לשורש החיים...
ורצתה חוה לטעום מהטוב שבעץ הדעת, רק היה עם גאוה. ואחר כך "ותתן גם לאישה" וגו', זה היה מקליפת הקנאה, שנתקנאה שתמות והוא יחיה ויקח אחרת (ילקוט שמעוני רמז כה)... ולכן נתקללה בשני מיני עצבון. "בעצב תלדי בנים" נגד בני שתלד בעצב. "וארבה עצבונך" נגד חיי, שתסבול חיי צער בגידול בנים וכמו שאמרו בעירובין (ק ע"ב). ועל ידי קדושת אברהם ויעקב שנתברכו בבני וחיי ניצולין משני מיני עצב אלו...
"וברכאן דנפישין" [פיוט אזמר בשבחין] - רבים שלושה, היינו השלוש ברכות שנתברכו בהם שלושה האבות, חיי בני ומזוני... ושבת - ש', רזא דתלת אבהן, ובת מתעטרא בהו (זוהר ח"ב רד ע"א), שזוכין ישראל לשלוש בחינות קדושות האבות וזוכין לכל חידו וכל טיבו וכל ברכאן, דעל ידי קדושת שבת זוכין לחיי בני ומזוני.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויחי, אות ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ושלושה דברים שהם כלל צורכי האדם חיי, בני ומזוני, ובשלושתן כתיב ברכה: בני - ברכה דאדם, "פרו ורבו". מזוני - כתיב (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר". חיי - כתיב (שמות כג, כה): "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ושלושתן ההשפעה מעתיקא קדישא, כדאיתא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא, ואיתא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב) דמזלא קדישא היינו עתיקא, והוא מדת אין. ועל זה אמרו (שבת קנו ע"א): אין מזל לישראל, והיינו מדת אין. ובשבת שיש התגלות עתיקא זמן ההשפעה לשלשתן, דכתיב (בראשית ב, ג): "ויברך אלהים את יום השביעי", ולא פירש מהו הברכה, ועל כרחך שכולל כל מיני ברכה, והם כל שלושה דברים שכתוב בהם ברכה, שהם כלל הברכות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויחי, אות יא)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

מה שנאמר (דברים לג, כג) "נפתלי שבע רצון" וגו'... ושבע רצון היינו שה' יתברך משפיע בו רצון ועל ידי כן הוא שבע...ובזוה"ק (ח"ב סב ע"א) על פסוק (תהלים קמה, טז) "ומשביע לכל חי רצון" - מאי רצון? ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא וכו'. דמדה ראשונה עתיקא קדישא רצון העליון, וכנגד זה מאמר בראשית, דלא כתיב ביה "ויאמר", שאין בו שום תפיסה והוא נעלם מכל רעיון, והוא רצון העליון... וזהו "שבע רצון ומלא ברכת ה'", דכל הברכות כלולים בהני תלת חיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליין אלא במזלא, ומזלא קדישא היינו עתיקא (זוהר ח"ג עט ע"ב...) וכיון שהוא שבע רצון מעתיקא הוא "מלא ברכת ה'". וכן נדרש (בראשית רבה יא, א) "ברכת ה' היא תעשיר" על יום השבת, מהאי טעמא שיש בו בשבת התגלות עתיקא קדישא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, שמות, לראש חודש אדר, אות ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ולשון "גדול" מצינו בגמרא (פסחים קיח ע"א) בהלל הגדול: ולמה נקרא שמו הלל הגדול? מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. ופירש רש"י: דכתיב "הודו לאל השמים", "נותן לחם לכל בשר" והיינו דבר גדול... מצינו לשון זה בגמרא (מנחות כט ע"ב): חטרי להו לגגו דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם. ושם המכוון הוא עתיקא שנקרא רומו של עולם, שכן לשון רם וגדול למעלה מתפיסת השגת בני אדם. וכן המכוון כאן: יושב ברומו של עולם - היינו עתיקא, ועל פי מה שאמרו חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליין אלא במזלא תליא מילתא, ובזוה"ק (ח"ג עט ע"ב) מפרש מזלא קדישא עתיקא. וזה שנאמר (שמואל א' ב, א) "ותתפלל חנה על ה'" על דייקא, דהא בנין במזלא קדישא תליין וכו', "השלך על ה' יהבך", על דייקא, דהא מזוני במזלא תליין.
והיינו למעלה משם הוי"ה שמורה על תשע המדות: י' - חכמה, ה' - בינה, ו' - תפארת כלול שית ספיראן, ה' - מלכות (זוה"ק ח"ג רנח סוף ע"א), וקוצא דיו"ד דלעילא רמיזא לאַיִן, כתר עליון (שם סה ע"ב). וזה שאמרו "על דייקא", על שם הוי"ה. וה' יתברך שורש החיים, וזה "חי הוא ברומו של עולם", וכן כאן "יושב ברומו של עולם" ומחלק מזונות לכל בריה. ובאמת אין צריך ראיה שהקב"ה יושב בשמים, שכל התורה מלא מזה יושב בשמים וכדומה, רק שמים וארץ הם העולם והם רומזים לקודשא בריך הוא ושכינתיה, שם הוי"ה ושם אדנ"י, ורומו של עולם עתיקא על הוי"ה קוצא דיו"ד דלעילא. ומטעם זה נקרא "גדול", שמורה בלא שיעור עד למעלה מהתפיסה...
אך מצינו בגמרא (ברכות ד ע"ב): כל האומר תהלה לדוד שלוש פעמים ביום וכו' אלא משום דאית ביה "פותח את ידיך", נימא הלל הגדול דכתיב ביה "נותן לחם לכל בשר"? אלא דאית ביה תרתי. ולפי האמור שעל זה אין צריך ראיה שיושב ברומו של עולם דמזוני במזלא קדישא תליין, אם כן למה לא נקרא תהלה לדוד הלל הגדול? ואדרבה, יותר יתכן לקרות הלל הגדול לתהלה לדוד על שם הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", דאיתא בזוה"ק (ח"ב סב ע"א): מאי "רצון"? ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא... יתכן דבתהלה לדוד כתיב "ומשביע לכל חי רצון", ויכול להיות שנותן רצון בהאדם שישמח בחלקו ויספיק לו... מה שאין כן כאן דכתיב "נותן לחם לכל בשר", והיינו מזוני ממש ומזוני במזלא תליין דהוא עתיקא קדישא ונקרא גדול עולמים, ומטעם זה נקרא הלל הגדול.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, שבת הגדול, אות ט)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובית המקדש... ושם מקור כל הברכות, דאיתא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליין אלא במזלא, ואיתא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב) שהוא עתיקא מזלא קדישא. וזה שנאמר (שמואל א' א, י) "ותתפלל חנה על הוי"ה", "השלך על ה' יהבך" (תהלים נ"ה, כ"ג), על דייקא, דשם הוי"ה כולל כל התשע מדות (זוהר ח"ג רנח ע"א), וקוצו של יו"ד דלעילא רמיזא לאין, כתר עליון (שם סה ע"ב). וזהו "על הוי"ה". וכל הברכות כלולים בהני תלת מילי, דמצינו ברכה דאדם וברכה דדגים פרו ורבו - בני, ובשבת כתיב (בראשית ב, ג) "ויברך אלהים את יום השביעי", ואיתא (בראשית רבה פרשה יא, א): "ברכת ה' היא תעשיר" - זו השבת, וכתיב (שמות כג, כה) "וברך את לחמך" וגו' - מזוני, "והסירותי מחלה מקרבך" - הרי חיי, שבכולם נאמר לשון ברכה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות כז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובקהלת מצינו דכתיב (ב, יד) "מקרה אחד יקרה את כולם" וגו', "כי מקרה בני אדם ומקרה בהמה ומקרה אחד להם" וגו' (ג', י"ט)... וצריך להבין איך תלה חס ושלום הכל במקרה? והלוא כל דבר בא בהשגחה מה' יתברך?... אך באמת גם בתורה מצינו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "היקרך דברי אם לא" (במדבר יא, כג), וכן מצינו באליעזר שאמר "הקרה נא לפני היום" (בראשית כד, יב), וכן יעקב אבינו ע"ה אמר "כי הקרה ה' אלהיך לפני" (שם כז, כ). אך הענין, מקרה היינו מה שהאדם אינו מצפה שיבוא ובא בהיסח הדעת. והוא, דכל מאורעות העולם חיי ובני ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא, ומכל מקום מצינו (תענית כא ע"א): שמע מינה לדידי קיימא שעתא, וכן (שם כה ע"א): אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. וברשעים מצינו (ברכות ז ע"ב): רשע שהשעה משחקת לו. והיינו דמדה אחרונה נקרא "עת", וכמו שמובא בזוה"ק (ח"א קטז ע"א): "עת" - דא כנסת ישראל דאיקרי עת. והיינו כתר עליון איהו כתר מלכות, שה' יתברך האציל מזה המדות לבריאת העולם, ומדה זו נקרא "שעתא". וזה "מקרה" בה', שהוא ה' אחרונה, כנסת ישראל. וזה שנאמר "כי עת ופגע יקרה את כולם", שבאמת הכל מה' יתברך. וכן באליעזר שאמר "הקרה נא לפני", אף שיבוא בהשגחה מה' יתברך, מכל מקום הנערה מצדה לא תדע דבר ותלך לפי תומה, ושייך לשון מקרה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת אמור, אות ג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ובתפילה צריך שניהם: רזא דעבד, דתפילה ממדת מלכות, ושם אדנ"י דכתיב (מלאכי א, ו) "ואם אדונים אני איה מוראי", וזה רזא דעבד... וכתיב (תהלים נא, יז): "אדני שפתי תפתח", דתפילה בחינת עבד ממדה אחרונה. ורזא דבן, "בני בכורי ישראל", שקשור בשורש כתר עליון, במאמר בראשית, וזה כתר עליון דאיהו כתר מלכות כשהיא בכללא חדא בלא פרודא כלל, וזה יכול לפעול הכל. דכל התפילות על צרכי בני אדם כלולים בשלוש טובות חיי בני מזוני דלא בזכותא תליא אלא במזלא, ואיתא בזוה"ק (ח"ג ע"ט ב) דהיינו מזלא קדישא עתיקא קדישא שהוא "על ה'" דייקא, דשם הוי"ה מרמז לחכמה ובינה, ו' המדות מלכות (רעיא מהימנא ח"ג רנח ע"א), וקוצא דיו"ד דלעילא רמיזא לאין (זוהר ח"ג סה ע"ב), והיינו עתיקא קדישא כידוע מזוה"ק ואידרא זוטא... וכשהוא זוכה לרזא דבן, "בני בכורי ישראל", היינו התגלות עתיקא, יוכל להמשיך שפע חיי בני ומזוני שכולל כל הצרכים. וכשזוכה לרזא דעבד ורזא דבן, היינו ממדה אחרונה עד השורש כתר עליון דאיהו כתר מלכות... ובשבת בכניסת שבת זוכין ליראה, שנקראו יראי שמי (תענית ח ע"ב), ונופל הפחד על כל אחד מישראל, שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זוה"ק הקדמה ה ע"ב), וזהו רזא דעבד. ובסעודות דיממא זוכין להתגלות דעתיקא, רזא דבן, לחפש בגינזוי דמלכא ורזין דביתא. וזהו "למיהוי אחד באחד". ויכולין להמשיך כל טוב חיי בני מזוני.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת בהר, אות יג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

וברכאן דנפישין [פיוט אזמר בשבחין]. דהנה שורש כל הברכות הם חיי בני ומזוני ולא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובזוה"ק (ח"ג עט ע"ב) שהוא על ה', דמזלא היינו עתיקא. ובשבת דאז "נהורא לה ימטי" [בפיוט שם] היינו מאור הראשון... ובזוה"ק (שם יא ע"ב) חשב "יהי אור" מאמר ראשון, והוא כנגד עתיקא, שכל הנעלם מכל רעיון. וכשיש התגלות עתיקא, יש ברכאן דנפישין, שעיקר הברכות כוונתם בעניני הנפש היינו ריבוי אור והתגלות וקדושה, וממילא מסתעף ממנו גם בעולם הזה ברכת חיי בני ומזוני, שהם שלוש הברכות שנמצא ראשונה בתורה: ברכה דדגים כנגד חיי, שבדגים מצינו פעם ראשונה תיבת חיים שנזכר בתורה: "נפש חיה". וברכה דאדם "פרו ורבו" כנגד בני. וברכת השבת "ויברך אלהים את יום השביעי" איתא (בראשית רבה פרשה יא, א): "ברכת ה' היא תעשיר" - זו השבת וכו'. ובזוה"ק (ח"ב פח ע"א) דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכו', וכל חד יהיב מזונא לתתא, כל חד ביומיה מההוא ברכא דמתברכין ביומא שביעאה וכו'. זהו כנגד מזוני.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת במדבר, אות י)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

וזה שמובא בזוה"ק הנ"ל [במדבר קעו ע"ב]: ומאי הוא שבת? דאיהו שלמא דעילאי ותתאי. שלמא דעילאי, כאמור. ודתתאי - שכל השפעות עולם הזה נכללים בחיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא כמו שאמרו במועד קטן, ומזלא קדישא היינו עתיקא, על הוי"ה, קוצו של יו"ד שהוא על שם הוי"ה ומרמז לכתר עליון (זוהר ח"ג י ע"ב)... וכל השפעות הברכות הם על ידי מדת צדיק יסוד עולם, שהוא מבוע דכל ברכאן, ועל ידי יום השבת, כמו שאומרים "ברכתו מכל הימים", דברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, דמליא רישיה דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתיקא קדישא ואטיל לחקל תפוחין קדישין, וההמשכה הוא על ידי מדת צדיק יסוד עולם. וכן כתיב (בראשית מח, כ): "בך יברך ישראל" וגו'. ובברכת יוסף נזכרו כמה לשונות של ברכה: "ברכת שמים מעל וגו' תהיין לראש יוסף" וגו'. והמשכת קדושה הוא מחכמה קודש עילאה, והמשכת ברכה הוא מקוצו של יו"ד מכתר עליון, מזלא קדישא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת קרח, אות טו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"נהורא לה ימטי... וברכאן דנפישין" [פיוט אזמר בשבחין] - פירוש דשורש הברכות הם חיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא, ואיתא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב) שהוא מדת עתיקא שהוא על ה', כמו שהביא "ותתפלל חנה על ה'", "השלך על ה'". והיינו מדת עתיקא שהוא תגו של יו"ד שהוא למעלה מאותיות הוי"ה, שמרמז לכתר עליון, כמו שמובא בזוה"ק (ח"ג סה ע"ב): קוצא דיו"ד דלעילא רמיזא לאין, והיינו עתיקא, סתימאה דכל סתימין, דאיקרי "אין" כמו שמובא בזוה"ק (ח"ב סד ע"ב). וכשזוכים לאור הראשון שהוא מטלא דעתיקא, אז זוכין לשלושה דברים אלו: בני חיי ומזוני, שהם סתם הברכות, כמו שמצינו בתורה ברכה דדגים ודאדם "פרו ורבו", היינו בני, וכתיב (משלי י, כב) "ברכת ה' תעשיר" והיינו מזוני. וחיי כתיב (שמות כג, כה): "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", וכן כתיב (דברים ל, יט): "החיים וגו' נתתי לפניך הברכה" וגו' - כתיב ברכה נגד החיים, שסתם ברכה הוא חיים. וזהו "וברכאן דנפישין", שהוא ריבוי ברכות, דשבת כולל כל שלוש ברכות אלו: חיים - "טועמיה חיים זכו". ומזוני - איתא (בראשית רבה יא, א): "ברכת ה' היא תעשיר" - זו השבת. ובגמרא (שבת קיט ע"א): ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. וכן בני זוכין גם כן בשבת.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת בלק, אות ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

"ויברך אלהים את יום השביעי" הוא כנגד יעקב אבינו ע"ה, דכל הברכות כלולין בברכות חיי בני ומזוני שבהם הוזכר ברכה. ברכת בני הוא ברכות ראשונה שבתורה דדגים ודאדם, "פרו ורבו". ומזוני - כתיב (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר", ונדרש במדרש (בראשית רבה פרשה יא, א) על השבת. וחיי - כתיב (שמות כג, כה): "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" וגו'. ואמרו חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ומזלא היינו בחינת עתיקא, כמו שמובא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב), דמהאי טעמא כתיב (שמואל א' ב, א): "ותתפלל חנה על ה'", "השלך על ה' יהבך" (תהלים נה, כג), שהוא בחינת מזלא למעלה משם הוי"ה, שהוא קוצא דיו"ד דלעילא דרמיזא לאין (זוהר שם סה ע"ב). וזה הפירוש שאמרו (שבת קנו ע"א): אין מזל לישראל, שמדת "אין" הוא מזל לישראל...
ושלוש ברכות ראשונות שבתפילה שהם נגד האבות, ברכת אתה קדוש כנגד יעקב אבינו כידוע. וזה שמובא בזוה"ק (ח"ב פח ע"א): כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ששבת כולל כל הברכות, שזוכין אז לקדושת האבות ולקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא שורש כל הברכות דתליין במזלא כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת נצבים, אות ז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

בראש השנה נידונין על בני חיי ומזוני, כמו שאמרו (ראש השנה י ע"ב): בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. חיי הוא עיקר הדין, כמו שאמרו (שם טז ע"ב): שלושה ספרים נפתחים וכו' לאלתר לחיים, וכן כל ההוספות בתפילת שמונה עשרה "זכרנו לחיים" וכו', "מי כמוך" וכו', "לחיים", "וכתוב לחיים", ו"בספר חיים". ומזוני כמו שאמרו בביצה (טז ע"א): מזונותיו של אדם קצובים וכו' "כי חוק לישראל" וכו' לישנא דמזוני וכו'... ובני כמו שנאמר (שם א, כב): "ויברך וגו' פרו ורבו" וגו'. ומזוני כמו שנאמר (שם, כט) "נתתי וגו' לאכלה"... ולכאורה קשה, דכל דין ראש השנה הוא בשיקול הזכויות, וכמו שאמרו (ראש השנה טז ע"ב): שלושה ספרים וכו' צדיקים גמורים וכו' בינונים תלוים וכו' זכו וכו'. והרי אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא. אבל ידוע מה שמובא בזוהר (ח"ג עט ע"ב) על פסוק (שמואל א' ב, א): "ותתפלל חנה על ה'" דבנין במזלא קדישא תליא, רצה לומר עתיקא קדישא כמו שמובא שם, כידוע דארבע אותיות שם הוי"ה רומזים לארבעה פרצופים: אבא ואמא זעיר ונוקבא. ואריך אנפין דהוא עתיקא קדישא מרומז בקוצו של יו"ד, שהוא "על הוי"ה". וכן באדם דנקרא "בצלמנו" יש מוחא וליבא וגופא הכולל תרין דרועין ושוקין וברית קודש הם כלי המעשה, ופה הוא הדיבור, הם נגד התשע מדות כידוע. וזה מושג לאדם. ומזלא נקרא שורש הנשמה שאינו מושג לאדם עצמו, כמו שאמרו במגילה (ג ע"א): אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לראש השנה, אות י)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

נתעורר בכל ראש השנה בכלל קדושת ישראל מקור שורש הקדושה מלעילא לקרב כל פרטי נפשות מתכלית הריחוק שנטבעו חס ושלום בזה לעומת זה, על ידי סגולת מצות תקיעת שופר, כמו שנאמר (ישעיה כז, יג): "יתקע בשופר גדול ובאו האובדים". והיינו בחינת הדביקות במזלא שהוא למעלה מדעת ותפיסת האדם, כענין אומרם ז"ל (מגילה ג ע"א): אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. ועל רמז זה יתכן מאמר חז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא. לכן בראש השנה שנתעורר בחינת מזלא עילאה כנ"ל, הוא זמן השפע לבני, כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה י ע"ב) בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. חיי כדברינו לעיל, שאז זמן השפעת החיים. ומזוני גם כן נקצבים בראש השנה, כמו שנאמר (תהלים פא, ה): "כי חוק לישראל הוא", כמה דאת אמר "הטריפני לחם חוקי" כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לראש השנה, אות יד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ענין אומרם ז"ל (תענית ב ע"א): שלושה מפתחות לא מסרן הקב"ה ביד שליח - של חיה של גשמים ושל תחיית המתים. יש לומר שהוא על דרך אומרם ז"ל בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. של חיה הוא בני, של גשמים הוא מזוני, ושל תחיית המתים הוא חיי. וזכותא הוא מעשה המצוה שעל פי השגה ושכל תפיסת האדם, ומזלא הוא המקור שלמעלה מתפיסת האדם והוא בחינת אין. שידוע מספרים הקדושים, אין מזל לישראל [שבת קנו ע"א] שבחינת ה"אין" הוא המזל לישראל. וזה ענין שלושה מפתחות הללו שלא מסרן הקב"ה ביד מלאך, כי המלאך הוא נברא רק ממעשה המצוה שהוא על פי השגת ושכל הנבראים. ושורש שלושה דברים הללו המה מהמקור והשורש שלמעלה מתפיסת הנבראים... יונח בזה הקושיא הלא נתוסף חיים לחזקיה המלך בזכותא שלו. כי באמת זה היה מבחינת מזלא, שנתדבק בהמקור שהוא למעלה מתפיסת האדם, בשער החמישים שהוא בחינת בינה בפנימיות נקודה שבלב, כאומרם ז"ל (ברכות י ע"ב) על "ויסב חזקיה פניו אל הקיר" - שהתפלל מקירות לבו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת, אות מג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

...כמו שאמרו (במדבר רבה כב, ו): שלוש מתנות טובות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, חכמה וגבורה, ועושר, אימתי בזמן שהם מתנות שמים וכו'. פירוש, הם נגד שלוש ראשונות שהם בני חיי ומזוני דתליא במזלא, דאיתא בהמפלת [נדה טז ע"ב] שלושה דברים אלו אטיפה מה תהא עליה חכם וכו', פירוש חכמה נגד חיי, כטעם "והחכמה תחיה בעליה", וגבורה כטעם "כאיש גבורתו" נגד בני... וזהו נגד השורש הנעלם, כי כמו שהתורה מגבורה, כך כל נפשות ישראל שהכל אחד שורשם נקרא גבורה, ולכך הבנים הם מצד השורש הנעלם דאב כידוע... וכן לעולם, תחילת המחשבה מתגלה בסוף המעשה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' רכג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

וחז"ל אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, כי אלו שלושה הוא כלל צרכי האדם בעולם הזה, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ודבר זה נגזר בתחילת היצירה, חכם או טיפש (נדה טז ע"ב), "והחכמה תחיה בעליה" - ממנו נמשך חיי, גבור או חלש [נדה שם] - מזה נמשך בני, "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" וגו', "דורכי קשת ומרבים בנים" וגו'. עשיר או עני [נדה שם] הוא שפע מזוני. ואילו צדיק ורשע דזכותא לא אמר [נדה שם]. ואולם הבטחת התורה הוא כל שלושה אלו בשכר התורה ומצוות, כמו שנאמר (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" וגו' - הרי חיי ובני, "ונתתי גשמיכם" וגו' - הרי מזוני, דבאמת כל אלו יש להם שייכות לתורה ומצוות: באריכות ימים יוכל להרבות תורה ומצוות, וכן להוליד בנים לעבוד ה', ולהיות פרנסתו מזומנת שלא יטרד ולעשות מצוות בממונו, וכל מה שנוגע לתורה ומצוות ודאי תליא בזכותא, דשכר מצוה מצוה, והבא לטהר מסייעין לו בכל מיני סיוע, ומשפיעין לו גם כן שפע בני חיי ומזוני הצריך לסיוע לעבודת ה' יתברך, וכל שכן בני לקיים מצות פריה ורביה. ומה דתלוי במזלא והנגזר ביצירה הוא גם שאינו לסיוע לעבודת ה'. ושלמה המלך ע"ה ביקש (משלי ל, ח) "ריש ועושר אל תתן לי" וגו'. וזה מה שנוגע לעבודת ה' תלוי בזכותא לשנות המזל, וצריך לתפילה גם על עושר השמור לבעליו לרעתו שלא יתן, ובבני נמי אמרו (ברכות יז ע"ב): שלא וכו' בן או תלמיד המקדיח וכו', וכל שכן בחיי להרשיע חס ושלום. אלא דבאמת כל פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון ואף על פי שחטא ישראל הוא, ועל כן ה' יתברך מאריך רוחיה נגדם. וכן בבני אמרו (ברכות י ע"א) בחזקיה דנענש על דלא נסיב אף דחזי דהוה ליה בני דלא מעלי דבהדי כבשי דרחמנא וכו'. כי מכל מקום יש בו שורש טוב, דעל כן ממנו שלשלת המשיח.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים, עמ' קיג במהד' תשס"ב)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ופסח נגד אברהם היה על ידי שועתם והתפילה דקודם מתן תורה. ואחר כך בקריעת ים סוף נאמר "ואתם תחרישון", ופירש בזוהר (ח"ב מח ע"א) דבעתיקא תליא, והוא מזל העליון שאינו יכול להגיע לשם בתפילה, ועדיין לא זכו לתורה. וגם בני חיי ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא כמו שאמרו במועד קטן, אי אפשר להשיג בתפילה, ועל זה אמרו (פסחים קיח ע"א): קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וכן קשה לזווגן כקריעת ים סוף (סוטה ב ע"א), דהיינו בני, ואף על גב דמזוני הוא חיי שעה ונקבע בקשות על זה בכל התפילות, מכל מקום זהו למאן דקיימא ליה שעתא, דאיברי בשעתא דמזוני או שמתפלל בעת רצון ונענה, אבל מי דלא איברי בשעתא דמזוני כרבי אלעזר בן פדת (תענית כה ע"א) זה תליא במזלא, מזל העליון דהוא בעתיקא כנודע, ואין מועיל עוד תפילה רק על ידי התורה וקריאה באמת שהוא למעלה מהמזל, ועל ידה הוא התדבקות ישראל במקור חוצבם בראשית המחשבה היותר עליונה למעלה מעלה מכל השתלשלות דאצילות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות טו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

והנה בזה אין צריך להזכיר לכשרי ישראל, רק להודיע שבכלל אלהים אחרים אינו דוקא עבודה זרה מיוחדת, רק איזה כח אחר שיהיה שיחשבנו לכח נפרד בפני עצמו, אפילו המאמינים בטבע שהוא כח נפרד, הרי אומר שיש כח אחר חוץ ממנו יתברך, אבל באמת גם הטבע היא הנהגתו יתברך... וכן המזל, מה דבמזלא תליא מילתא הוא בכלל הטבע, שה' יתברך יסד שיהיה הנולד במזל כך וכך, ואין הקב"ה משנה הטבע והמזל אלא לצורך ועל ידי תפילה או זכות. ואומות העולם שהם תחת המזל היינו שה' יתברך אין עושה בשבילם שינוי מכפי מה שיסד, אבל מכל מקום גם הנהגת המזל הוא ממנו יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, קונטרס ספר הזכרונות, מצוה שניה)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

כל האדם הגשמי בעולם הזה מצד גופניותו, כל השתדלותו ומאויו לזכות לעושר, שבזה יוכל להגיע לכל מיני תאוות ולכבוד ובכללו גם הסרת הקנאה, כי כלום מתקנא גדול בקטן? ולבנים, שבזה חושב שיש לו הנצחיות גם כן והקיום במין אחר שימות עדיין ישאר גזעו בעולם הזה... וההתפארות בשלימות זה הוא רק להמשוקע בעולם הזה ונפרד לגמרי מה' יתברך, כגויי הארצות אשר הם יתהללו החכם בחכמתו שזכה לכבוד אשר חכמים ינחלו והגיבור בגבורתו שזכה לבני הנעורים אשר הם כחצים ביד גיבור וכאיש גבורתו והעשיר בעשרו. אבל הנביא אמר שלא יתהללו בזה כי אם ב"השכל וידוע אותי" (ירמיה ט, כב), דהיינו שמכיר דהכל מה' יתברך, כל חכמתו וגבורתו ועשרו וכבודו ורוב בניו... ועל ידי זה הוא שליטת היהודים בשונאיהם, ושליטת מרדכי על בית המן, וניתן לו כל הכבוד והעושר וכן מסתמא גם לרוב בנים, דעל כן אמר (אסתר י, ג) "דובר שלום לכל זרעו", כי זכה לזרע רב גם כן. כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, וידוע דמזלא היינו שורש הנפש במקורה המזיל ומטיף חיות לכל התפשטות הנפש, ו"אין מזל לישראל" - ידוע הפירוש שהאין הוא מזלם, רצה לומר ששורש חיותם וכח נפשם הוא שהם אין ואפס מגרמייהו, רק מה שה' יתברך משפיע. וזהו המזיל והמטיף להם השפע דבני חיי ומזוני. אבל מצד פרידתם בישות, כאילו הם יש ודבר נפרד, אין להם מציאות ושפע דבני חיי ומזוני כלל, כי אינם תחת המזל, דישות שהוא תחת השמים ממשלת הכוכבים ומזלות, שהוא המזל דגוים, שהם יש להם שפע בני חיי ומזוני דישות שמצד המזל שתחת השמים. ועמלק שהוא הראשית גוים הוא המזלא דאומות העולם, שעל ידו נמשך השפע דבני חיי ומזוני לכל האומות. וכשימחה זרעו מן העולם יתבטל כל השפע מאומות העולם ויהיו גרים גרורים לעתיד לבוא. כי כל שפע שלהם הוא רק מצד הדמיון, ושפע דהאי עלמא דשיקרא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות נח)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

ואיתא בזוה"ק (ח"א מז ע"ב): ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא ונפקי מיניה לכנסת ישראל למיהב לה תפנוקא... "והוא יתן מעדני מלך" (בראשית מט, כ) - מאן מלך? דא כנסת ישראל, הוא יהיב לה כל תפנוקין וכו' ועל דא "ויקדש אותו" ההוא את קיימא וכו'... וזה שנאמר "והוא" מרמז על עתיקא קדישא דאתכסיא דאיקרי הוא (זוהר ח"ג רצ ע"א)... וזה שנאמר "והוא יתן מעדני מלך" - יהיב להאי מלך כל ברכאן שהוא על ידי הקדושה. וכל הברכות מעתיקא, דכל ההשפעות נכלל בכלל חיי בני ומזוני דבמזלא תליין, ומזלא היינו עתיקא (זוהר ח"ג עט ע"ב). וזהו "ויברך ויקדש" דשבת, דכל ברכאן מינה נפקי.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת בא, אות ה)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

האשה... שהכתוב אומר שה' יתברך עשאה לעזר ובתנאי כשזכה עוזרתו... ונמשלה לשדה שבה הוא הזריעה להוציא פירות, כי הריבוי הוא רק על ידי העזר שקבע ה' יתברך, ואי אפשר לאיש בלא אשה ולשניהם בלא שכינה, כי הריבוי אינו ביד השתדלות אדם כלל, כמו שאמרו ז"ל בני וכו' לאו בזכותא וכו', רק עזר ה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים, עמ' נג)

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה הם ממש יסורי גיהנום על אותה עבירה... וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה. כי בעונשי עולם הזה ממש יש משפטים אחרים, כמו שאמרו ז"ל חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות נז)

וביבמות (מח ע"ב): מפני מה גרים מעונין וכו' מפני ששיהו וכו'. וזה לא פליג אדר' יוסי שם דהוא כקטן שנולד להעניש אעבירות הקודמים, וגם לא יועיל זה אגר שנתגייר בבית דין בקטנותו [וכן קשה אתנא קמא שם], אבל לענין דיני שמים הכוונה על שורשו, דאף דבאמת גם נפשות הגרים היו במעמד הר סיני, כמו שאמרו בשבת (קמו ע"א): מזלייהו הוו, ומזל הוא שורש האדם כמו שכתבתי במקום אחר על מה שאמרו (שם נג ע"ב): אדם דאית ליה מזלא, ובני חיי ומזוני דתליא במזלא, אבל מכל מקום לא נכנסו תחת כנפי השכינה מיד בלידה, רק אחר כך, ויש להם חסרון זה בשורש ששיהו וכו', וזה החסרון לא נתרפא בם כלל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, עמ' א-ב)

[כי אופן בריאת העולם ולידת האדם היה על סדר והילוך המזלות, ולידת האדם במזל מסוים קובעת את מזגו וטבעו לרע או לטוב. ותוס' שבת קנו הסבירו שמש"כ שם "אין מזל לישראל" היינו שע"י זכות גדולה המזל משתנה. היינו שאמנם כל מזל נסדר על סדרו מתחילת הבריאה, אבל הרי העולם נברא ע"פ התורה ובשבילה, ולכן ה' הטביע מראש בטבע הליכת המזלות, שבזכות גדולה שישתנה האדם, ישתנה גם מזלו.]

(בשמים ראש (הורביץ), הקדמה, עמ' 5) לטקסט

"בגד"... גד הוא שם אל המזל, או המזל, ההצלחה עצמם. הקריאה "בא גד" מתאימה לקריאת "מזל טוב" המקובלת היום... ודומה שהכתוב ביקש לקבוע הבדל משולש אצל בניה: ארבעת הבנים הראשונים הם מתנת חסד של אל הרחמים, ושלוש פעמים קוראת לאה בשם הוי'ה בהקשר זה. שני האחרונים באים כשכר צודק על מעשה טוב ועל תפילת אם האומה, ועל כן היא קוראת כאן בשם אלהים. הולדת שני בני זלפה לא באה לא עקב תפילה ולא כמעשה חסד מיוחד. אין לאה רואה בשתי לידות אלה משום מעשה ההשגחה האלהית, כפי שראתה בהולדת בניה שלה, ועל כן היא מיחסת לידות אלה למזל. השווה מאמרם ז"ל "חיי, בני ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא מילתא".

(רבי דוד צבי הופמן, בראשית פרק ל, יא)

"רבא רמי: כתיב (תהילים כא, ג) 'תאות לבו נתתה לו' וכתיב (שם) 'וארשת שפתיו בל מנעת סלה'. זכה - 'תאות לבו נתתה לו', לא זכה - 'וארשת שפתיו בל מנעת סלה"' (עירובין נד ע"א). "זכה - אם יש לו מזל טוב, תאות לבו נתת לו, שבעוד שהוא מתאוה באה לו תאותו עד שלא ישאלנה" (רש"י). "ע' מו"ק כח. לא בזכותא אלא במזלא" (הערת רבינו).

(שיחות הרב צבי יהודה, וארא, עמ' 74)

מזל נקרא דבר שהוא למעלה מהשכל, דהיינו אף על פי שמצד השכל היה צריך להיות כך וכך, אלא מצד המזל גרם שהצליח במעשה ידיו. כי שכל נקרא סיבה ומסובב, שפירושו שהסיבה הזו גרמה שתצא תוצאה כך כמו שהיא. אבל למעלה מהשכל היינו, שהסיבה הראשונה לא היתה "קודם ונמשך" לתוצאה, וזה אנו מכנים שהמזל גרם לו את התוצאה. וידוע שכל ההשפעות באות מאור החכמה הנק' קו שמאל, וא"כ צריך היה להמשיך השפע דוקא מקו שמאל. וזה נקרא בזכות, היינו מטעם שהוא זוכה (היינו הסיבה שמסובב ממנה אור החכמה נקרא "זכות", שהוא קודם ונמשך). אמנם מכאן לא נמשך רק חושך, והשפע נסתם ונקרא בשם קרח. אבל בני חיי ומזוני - לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא, היינו דוקא על ידי קו האמצעי, ששם החכמה מתמעטת - ודוקא ע"י המיעוט, המכונה מסך דחירק היא מאירה. נמצא שהיא מאירה שלא עם סיבה ומסובב, היינו שהחכמה תאיר ע"י קו שמאל, אלא דוקא ע"י מיעוט. זה נקרא למעלה מהדעת, וזהו מזלא.

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכת שלום, שמעתי, מאמר קסז)

[שלושה דברים אלו מקבילים למה שנאמר (תענית ב ע"א): "שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים". חיה - הוא בני, גשמים - הוא מזוני, תחיית המתים - הוא חיי. לכאורה אדם יטען שיש לו זכות לקבל דברים אלו, שכיון שה' בראו הוא צריך לספק לו את צרכיו, והם הדברים שתלויים בה' בלבד. על זה אומרת הגמרא שאי אפשר לזכות בדברים אלו בדין, אלא זה תלוי במזל, היינו השפעה והזלה, שהיא לפי מעשי האדם.]

(רבי יהושע העליר, שרגי נפישי (תרסח), לרבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, דף ס ע"ד) לטקסט

כח. חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו'
27-29

כאשר יהיה צדיק בעל ייסורין, מה יעשה הוא יתברך לבל יחשד בעיני כל רואיו פן אינו צדיק רק לעיני ההמון ועל כן ייסורין באים עליו? הלא הוא כי יענהו בכל עתות בצרה. והוא מאמר הגמ' כי רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן חסידי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, וכו', בבי מר סמידא לכלבי, ובבי מר גושקרא לאנשי לא שכיח, אלא דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וכבר כתבנו במאה שערים כי אין אומרו במזלא כפשוטו, כי הכל בידי שמים וכו'. והנה נינקוט מיהא מהקדמת הגמרא באומרו תרוייהו רבנן חסידי הוו מר מצלי וכו', כי לבל יאמר איש כי אשר ידוכה בייסורין אולי לא צדיק הוא, על כן ראיה על צדקתו גלוי לכל הוא דמצלי ואתי מיטרא, כי תפלתו נשמעת.

(אלשיך תהלים צא, טו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל יח ע"ב בשם תשב"ץ]

ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא
27

...דפרק הספינה [ב"ב עד ע"א]: דאמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טייעא: תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי, וחזאי דעביד כוי כוי. שקלתיה לסלתאי ואנחתיה בכוותא דרקיע. אדמצלינא, בעיתא ולא אשכחתה... ואמר לי: גלגלא דרקיעא הוא דהדר... הודיע לרבה בר בר חנה, היות מקום דנשקו ארעא ורקיעא - שהארץ והרקיע נשקו יחדו, ושניהם ידובקו והיו לאחדים בגדר אחד, והוא האומה הישראלית; כי בהיות לה כוי כוי, שהם מדרגות משונות מיתר הנבראים השפלים, הינם ככוכבי השמים. ורצה רבה בר בר חנה לסמוך על שלמותם זה, לשלא יחסרו להם מזונותיהם, הואיל והם כל כך יקרי הערך וגדלה מדרגתם; אם כן, ראוי להם שלא יחסר לחמם. והרי אנו רואים להפך: הם נודדים ללחם איו, כאילו גנוב הוא מהם. וזה הוא: שקלאי לסלתאי ואנחתיה בכוותא, ואדמצלינא בעיתא ולא אשכחתא וכו'. ונתיישבה דעתו, דלאו הא בהא תליא, כי המזונות הם באים מצד המזל, כפי הטבע אשר יניחהו ה' על מצבו, ולא יסתור אותו אלא על צד הפלא לאיזה הכרח, וזה הוא: גלגלא דרקיע הוא וכו'.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש נד)

לא בזכותא תליא מילתא
27

היכל לבנת הספיר מתפשט והולך עד "אל ברוך גדול דעה", ומכאן הוא היכל עצם השמים... ובזה ההיכל יש בו אלפא ביתא... ואלפא ביתא עד "וקדושתו" הם כ"ו תיבות כמנין הוי"ה. ומשם עד היכל נוגה הבא אחריו ק"ל תיבות שהם חמש הויו"ת, והם חמשה חסדים למתק זה ההיכל. אח"כ נכנס להיכל נגה הרמוז לנצח דבריאה, והוא מתחיל "לאל ברוך נעימות יתנו", ומתפשט והולך עד "אדון הנפלאות"... ומכאן הם חיות הקדש... ומכאן עולה להיכל זכות, שבזה ההיכל הם הסנהדרין ואלו מזכין ואלו מחייבין, ולזה כיוונו רז"ל לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא. וזה ההיכל של זכות הוא כנגד גבורה דבריאה, והיכל זה הממונה שבו נקרא אל יהו, וזה שאמר הכתוב (תהלים צד, כב) "ואלהי לצור מחסי", והוא הוא אליהו המלמד זכות על ישראל. ויש בזה ההיכל י"ט תיבות כנגד עשר ספירות וט' נקודות שבהם. ועוד דע, כי שבעים אותיות עד ברוך אתה ה' כנגד שבעים סנהדרין. ולמה נקרא זכות, לרמוז בגבורה של בריאה כמו שביארנו. ומכאן ואילך נכנס בהיכל אהבה שהוא חסד של בריאה, ומתפשט זה ההיכל עד אמת ויציב.

(רבי יצחק לוריא, ספר הכוונות, דפוס ת"פ, סוד ההיכלות)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וכו' תרוייהו רבנן צדיקי הוו
27-28

צורך האדם בעולם ידוע שהם שלושה דברים. חיים, וקיום החיים דהיינו מזוני, וההמשכה לדורות דהיינו בני. ואמרו ז"ל דלאו בזכותא וכו'. ולכאורה זה נגד המבואר בתורה ובדברי חז"ל בכמה מקומות דהכל במשפט, ובראש השנה אדם נידון על כל זה, ומתפללין בכל יום תמיד על שלושה אלה. והגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב) היינו דסביביו נשערה מאוד, ומשלם העונש בעולם הזה והשכר שמור לעתיד לבוא כידוע. אבל מכל מקום הוא במשפט כפי הזכות. וגם אמרו ז"ל (שבת קנו ע"א): אין מזל לישראל... אבל באמת הך מזלא אינו ממזלות הרקיע שהאצטגנינים יודעים, שעל זה אמרו דאין מזל וכו' על ידיעתם מצד מערכת המזלות, כי אצל בני ישראל הכל במשפט עליון יתברך שמו כפי כשרון נפשותם. אבל מזלא זה הוא מה שאמרו בריש בבא קמא (ב ע"ב) ובשבת (נג ע"ב): אדם דאית ליה מזלא, פירש רש"י מלאך מליץ. והנה זה ודאי מצד הזכות, כמו שאמרו בשבת (לב ע"א) על פסוק (איוב לג, כג) "אם יש עליו מלאך מליץ". והוא פשוט גם כן, כי אין מליצה ולימוד סנגוריא אלא כשבאים במשפט.
ואמנם שורש ענין מלאך מליץ שיש לכל אחד מישראל ואפילו לתינוק בין יומו כדמוכח מהא דריש בבא קמא, אם כן על כרחך אינו מלאך הנוצר על ידי עשיית המצוות, רק דעצם נפש האדם שהיא חצובה מכסא הכבוד, שהוא למעלה מעולם המלאכים, הנה יש בו מכל העולמות שתחתיו, כידוע שכל עולם עליון הוא כולל כל מה שתחתיו, שהרי ממנו הוא מתפשט ויוצא...
והיצר הרע הוא מצד עולם הזה, שבו שייך זכות וחובה, אבל במלאכים אין יצר הרע כמו שאמרו ז"ל (שבת פט ע"א), אבל מכל מקום יש להם השתדלות שזהו אמירת שירה. אבל מה שלמעלה מהם, גם זה אין שייך, רק קבלת הארה כטעם (ברכות יז ע"א) צדיקים יושבים וכו' ונהנים וכו', שזהו שורש נפש האדם למעלה מעלה. ומצד שורשו בעולם המלאכים הוא המלאך מליץ, דהיינו כח נפשו עצמה. ולכן נקרא מזלא, שהוא שורש הנפש מה שנפל לגורלו בתולדה, שעל זה אמרו (נדה טז ע"ב): טיפה זו מה תהא עליה וכו', רצה לומר איזה נפש יושפע בה...
ומליצת המלאך, לפי שעל ידי העבירות מתישין כח פמליא של מעלה (איכה רבה א, ו). ואף דשם בעולם המלאכים אין זכות וחובה, מכל מקום מצד הזכות וחובה שלמטה כן הוא כח השירה והשתדלות דמלאכים, רצה לומר מצד שהם עצם שורש לנפשות דישראל. וכח המליצה הוא כפי כח המעשים, כי אין בחירה ורצון במלאכים שרוצה להיות מליץ ולהגיד כך. רק שהוא ממילא, שכשהאדם זכאי, הרי כח המלאכיי שבו למעלה בעולם המלאכים הוא מלאך מליץ, ושורש נשמתו בעולם הכסא מקבלת אורה כראוי להשפיע לרוח ולנפש, כטעם (יומא לט ע"א) מקדשין אותו מלמעלה.
ונמצא כפי זה הכל תלוי בזכותא [וזהו מצד הבחירה דעולם הזה, ומצד הידיעה דאמת הכל תלוי במזלא, ובאמת כולא חד]. ואמנם עם כל זה בעולם הזה יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכן להיפך... דבאמת אין לך אדם שאין בו זכות וחובה... וענין שיקול הזכויות והעבירות כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ב) שהם שקולים רק בדעתו של ה' יתברך... וזהו החילוק דמזלא שאין תלוי בזכותא, דהגם דתרווייהו צדיקים גמורים ושוים במעשיהם, מכל מקום אצל זה מתעורר כח אותו מלאך מליץ על ידי זכויות ידועות להזיל עליו שפע בני חיי ומזוני ממזלו העליון, ולא אצל זה, אף על פי שעשה גם כן אותן זכויות, מכל מקום בהשפטו כפי שורש מזלו יהיה נידון בענין אחר... והכלל דהכל במשפט, ועם כל זה תלוי במזלא, דהמשפט של זכויות וחובות לענין המשכת בני חיי ומזוני בעולם הזה תלוי במזלא.
וענין התפילה שאמרו ז"ל (ברכות ו ע"ב) שהוא מדברים העומדים ברומו של עולם היינו במקום המזלא, שהוא מרומם מענין העולם הזה כנזכר. והיינו כי התפילה היא פועלת שינויים במזלא, וזה כל שורש ענין התפילה, כי המזלא הוא המקבל ונהנה מזיו השכינה, והתפילה הוא להמשפיע יתברך שמו. וכפי תוקף ההשפעה מלמעלה, כן הוא ההשתנות בבני חיי ומזוני נגד המזל. ואף דתלי במזלא, היינו דעל ידי התפילה שמתרבה השפע הרי ממילא מזלו עצמו משפיע לו זה מה שלא היה לו מקודם. ואולם גם זה עדיין תלוי במזלא, כדרך שאמרו (תנחומא מקץ ט): עתים הם לתפילה... כי גם קבלת השפע הוא רק כפי הראוי לפי שורשו וחלקו ממעל, ויש שאי אפשר לו לקבל יותר כלל פעמים. וגם בזה יש הרבה משפטים שונים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות מג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו'
27-28

בענין התקשרות אשר ישנו מכל עולם עליון להתחתון, והטובה והתועלת אשר מקבל כל תחתון מהעליון שעליו, הנה הוא בב' בחינות, אחד הוא בבחי' סיבה ומסובב, ואחד הוא בבחי' שימוש ועבודה. ומה שהוא בבחי' סיבה ומסובב הוא נמשך מהעליון להתחתון בלי שום כוונה ורצון ממנו כלל, ואין להעליון בזה שום הרגש כלל, אלא הוא מהטבע שהטביע בזה היוצר בראשית ית"ש בכל סדרי בראשית, שיומשך כח ושפע מכל עליון לתקן ולהשלים את התחתון שכנגדו להעמידו על שלימותו הראוי לו... ואמרו (בראשית רבה פרשה י סי' ו): אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל.... וכל אלו המזלות הנה הם ברקיע השמים, שהוא רקיע השני מהז' רקיעים, וכמ"ש בחגיגה יב, ב... המלאכים... כל מה שנמשך מהם בזה הנה הוא אינה בכוונה ורצון מהם, אלא שהוא ממילא ומאליו, מהטבע שהטביע בזה הקב"ה בכל סדרי בראשית שיהיו כל עליון עם התחתון אשר הם משורש אחד בבחי' סיבה ומסובב זה לזה. ויומשך תיקוני התחתון משורשו אשר בהעולם העליון שעליו ממילא ומאליו. ע"ד שאמרנו בהמזלין שהם ברקיע השמים, שנמשך מהם כל תיקוני הצמחים אשר כנגדם למטה בארץ.
וכן הוא עד"ז גם בהחי והמדבר, שישנו לכל אחד מזל למעלה שנמשך לו ממנו כל תיקונו בכל משך זמן קיומו כנודע, וכמ"ש (בשבת קנו, א): מזל מחכים מזל מעשיר, אמר רבא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא... כי כל עניניו של האדם הם חקוקים וחצובים בהמזלות שברקיע השמים, ונמשך מהם לכל אחד כל מה שגזור עליו בבחי' סיבה ומסובב. ומה שאמרו בשבת קנו, א... אין מזל לישראל, הכוונה הוא רק שאין המזל מכריח עליהם, כי באשר שישראל הם מתנהגים תמיד בהשגחתו והנהגתו הפרטית ית"ש אשר על כל אחד בפרט, ולכן אין המזל מכריח עליהם כלל, ואפשר שיתהפך עליו ההנהגה לטובה הגם שהמזל מורה עליו לרעה ח"ו, וכמו שהביא שם הגמרא כמה ראיות על זה. אבל מ"מ הנה עומד כ"א במזל מיוחד עכ"פ על כל עניניו...
וענין יסוד המזלות, מה שנתייסד כל אחד בהמזל על חיי בני ומזוני, כנ"ל מדברי רבא במועד קטן כח, א, ונתייסד עליו ההנהגה בזה מעת לידתו עד סוף כל ימי חייו, ומשונה בזה כל אחד מחבירו - הנה כל ענין הוראת המזלות הנה כל זה הוא רק מהנהגתו הנעלמה ית"ש, והוא מכבשי דרחמנא אשר לא נתגלה כ"ז לשום בריה. והוא ג"כ סוד הנעלם דצדיק וטוב לו, צדיק ורע לו... ונעשה כל זה ג"כ מסבת המזל, וכמו שאמר רבא על רבה ורב חסדא, ע"ש, והוא מכבשי דרחמנא ומהנהגתו הנעלמה ית"ש.
וסודן ושורשן הנה הוא במזלין דא"א, נוצר ונקה שהם מבועין דנפקין ממ"ס, שהיא חכמה קדומה, חכמתא סתימאה, אשר ע"ז אמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה: שתוק, כך עלה במחשבה לפני [מנחות כט ע"ב], ומהמ"ס נמשכין המזלין, אשר עליהם אמרו בזוה"ק ח"ג באדרא רבה (קלד ע"א): הכל תלוי במזל אפי' ספר תורה בהיכל, ואותן המזלין דא"א הנה שם הוא סוד דכל הנהגה כולה, דכל הכבשי דרחמנא אשר הם מרזא דאור א"ס והנה הם ג"כ שורש השרשים הנעלם. דכל המזלות שברקיע השמים, בכל מה שנמשך מהם להאדם בענין שנוי המזל מה שמשונה כ"א מחבירו בענין מזלו, וחקוקים הם כל אלו השינוים כולם בהמזלות שברקיע, ויסודן הוא לעילא לעילא, שהוא בהמזלין שבא"א דאצילות שהוא בהנהגתו הנעלמה ית"ש אשר מרזא דאור א"ס, ואין כל בריה יכולה לעמוד עליה, כי הוא מהנהגתו ית"ש שמנהיג את הכל תמיד בהשגחה והנהגה פרטית ע"פ כוונת תכלית תיקון האחרון, שהוא ע"פ רצונו ית"ש אשר בהיסוד דכל המציאות שבתחילה...
ונחזור להענין, כי המזלות שברקיע השמים הנה נתייסדו הם ממנו ית"ש, שיהיו הם עם כל מה שנעשה עם האדם למטה. וכן בעומק גם עם כל חלקי הדצח"מ כולם שבהארץ, הנה נתייסדו המזלות אשר ברקיע השמים שיהיו הם בבחי' סיבה ומסובב לכל מה שנעשה בהם... והנה המזלות וכל מערכת השמים הנה הם בעולם העשיה שהוא הנפש הכללי דכלל העולמות כנודע, ושם הוא הגילוי לכל ההנהגה אשר לכל חלקי הדצח"מ שבהארץ.
אמנם מרומם הוא כל עדת ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, שהם חלק ה' ונחלתו, כי להם הנה נתייסד... הסיבה לכל ההנהגה שבהם גם בעולם היצירה. שהוא בהמלאכים המוני מעלה, ונעשה הם לבני אברהם יצחק ויעקב להיות עמהם בבחי' סיבה ומסובב לכל ההנהגה שבהם... ונעלה בזה בני אברהם יצחק ויעקב מכל חלקי הדצח"מ אשר על פני האדמה, כי לכולם הנה נתגלה היסוד דסיבה ומסובב רק בהנפש הכללי שהוא סוד בהמה, אבל לישראל הנה נתגלה היסוד דסבה ומסובב גם בהרוח הכללי שהוא סוד אדם. והנה נתגלה להם היסוד דסבה ומסובב לההנהגה שבהם גם בהחיות הקודש ובמלאכים המוני מעלה, משא"כ לכל חלקי הדצח"מ הנה להם לא נתגלה הסיבה לכל ההנהגה שבהם אלא רק בהמזלות שברקיע השמים שהם רק בעולם העשיה ובנפש הכללי דכלל העולמות... משא"כ לבני אברהם יצחק ויעקב, הנה להם נתייסד הגילוי דבחי' סיבה ומסובב גם בהחיות הקודש ובכל המלאכים המוני מעלה. והגם שהמשכת השפע לפעול למטה הנה הוא ג"כ דרך כל עולם העשיה ודרך המזלות שברקיע השמים, כי כן הוא סדר ההשתלשלות לעולם, אך עיקרם הוא תלוי בהחיות הקודש ובכל פמליא של מעלה, ושם הוא גילויים, והרי נעשה בהם כל מה שנעשה בקדושה יתירה ובגילוי אורו ית"ש ביותר וביותר.

(רבי שלמה עלייאשוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הכללים, הקדמה, אותיות יג-יד)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו'
27-29

עוד שאלת לבאר לך... שבמקצת מקומות אמרו אין מזל לישראל, ובמקומות אחרים אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מילתא... וזה מחלוקת מפורסם להם בפרק אחרון של מסכת שבת (דף קנו) ובמקומות אחרים. ואילו היה מחלוקת של דבריהם לבד היינו אומרים דעות חלוקות הם נחלקו בזה כפי מה שחייבה חכמתו של כל אחד וסברתו או משמעות הכתובים או קבלתם... אבל התימה הגדול, שבמקראות מפורשים נראה שהם במחלוקת זה, דלפי הנראה כל הייעודין שבתורה מיוסדים על שאין מזל לישראל, שהייעודין כולם הם ייעודים גופנים. והוא שאמרו ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, הביא ראיה מן המקרים המשיגים בזמנם לאנשים צדיקים אצלם בחסידות ובחכמה שהגיע עליהם כמעשה הרשעים, ואמרו: רבה ור' חסדא, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא, ובי רבה שתין תכלי, ובי ר"ח שתין הלולי, בי רבה לחמא דשערי ולא משתכח וכו'. והני כתובים מפורשים בהפך: בבנים - "לא יהיה בך עקר ועקרה", "הנה נחלת ה' בנים", "ויעתר יצחק", וכן השונמית. ומזונות - "ונתתי עשב בשדך ואכלת ושבעת", "ובחנוני נא בזאת והריקותי לכם ברכה עד בלי די". וההפך בעוברי עבירה: בנים - "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו". חיים - "ושנות רשעים תקצורנה". מזונות - "והאדמה לא תתן את יבולה". וגדולה מכולם שאמר הכתוב "ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, אבל שרי אשתך לא תקרא וכו' כי שרה שמה". ואמרו ז"ל: באלו המזל גורם בעוד שמם כן, ובהשתנות השם ישתנה המזל. אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אינה יולדת שרה יולדת. וזה כענין האומר אין מזל לישראל. כי בהיות האיש צדיק, פעמים ישתנה ענינו מחמת זכותו או בשמו או בשינוי מקומו. וכאילו המזל כן מי שיקרא שמו כן או מי שידור במקום פלוני או שינהג יגיענו כן. וכן וצדקתו תגרום שלא יבא וישנה את מקומו וינצל... ותמצא לרבי אברהם בן עזרא ענין נאה בזה בר"פ וארא, וכל דבריו, שלא תשתנה מערכת הכוכבים, אלא כעיוור העומד במרוצת הסוסים, ובא פיקח וסילקו מן הדרך ההוא מעט, והנה הסוס רץ והעיוור לא ניזק, ולולי הפיקח שהסירו, ירמסוהו הסוסים. וכל ענין זה סוד כל התורה כולה ביעודים, הפך משפטי הכוכבים.
ופעמים יראה בכתוב הפך מזה, והוא שאמר שלמה בחכמתו: "יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים ויש צדיקים" וגו', והוא ענין איוב... וביבמות פ' החולץ (דף נ) חולקים... דתניא "את מספר ימיך אמלא", אלו שני דורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו. אמרו לו לר"ע הרי הוא אומר "והוספתי על ימיך" א"ל משלו הוסיפו לו... ור' עקיבא שאמר כאן זכה משלימין לו, הנה הוא שיש לו בפ' אחרון דשבת אין מזל לישראל, ולמה אין מוסיפין? ואם אין מוסיפין לפי המזל למה פוחתין? גם כל התפלות שאנו מתפללים על הגשמים ועל הרפואה, ואמרו שאדם נידון בכל יום - לפי האומר דבמזלא תליא מלתא, אמאי נידון?... ואני רואה להם ז"ל דרך אחר, וכאילו הוא דרך שלישית, ויש בו סוד עמוק... ולא אוכל לפרש.

(שו"ת הרשב"א חלק ה סימן מח)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי
27-30

בש"ס (ברכות ז ע"א) אמרינן... צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע וכו' והכי קאמר לי' צדיק וטוב לו - צדיק גמור כו'. תמוה על תירוץ הראשון, דמצינו שני אחים שניהם צדיקים או רשעים, ולאחד טוב ולהשני רע. ועל תירוץ הב' קשה, דהא בש"ס אמרו דרבה ורב חסדא תרווייהו צדיקי גמורים הוו, בי רב חסדא שיתין הילולא, בי רבה שיתין תכלי וכו'.
ונראה, דהנה בהא דאמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, על זה עמדו המפרשים, דהא סותר אמונת ההשגחה דכתיב "והיה אם שמע תשמע וכו' ונתתי מטר ארצכם ואספת דגנך" וגו' (דברים יא, יג-יד). ונראה לענ"ד בישוב זה, דודאי יש מזל לכל אדם. אמנם באם נולד במזל טוב, ונתחייב עונש, נשתדד המזל לרע. אך אם נולד במזל רע, לא נשתדד המזל ליחיד לשנותו לטוב בשביל מעשיו. וראיה מר' אלעזר בן פדת, שאמר לו הקב"ה ניחא לך דאחריב עלמא, אולי תיברא בשעתא דמזוני (תענית כה ע"א). וזהו כוונתם "לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא", שהזכות אינו גורם לשדד המזל בשביל יחיד כי אם בשביל רבים, וכן בשביל שהוא שרש כל ישראל וכרבים דמי, כמו שכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קמח). והטעם בהא דמשדדו בשביל עונש ולא בשביל זכות, הוא רק לרוב חסדיו יתברך, ליתן העונש לרשעים בעוה"ז, לנקותן מעונש העוה"ב. משא"כ לטוב לא נשתדד המזל, שלא ינוכה להן שכרן לעוה"ב, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז (אבות פ"ד מכ"ב).
ולזה על כרחך היה שאלת משה בשני צדיקים או בשני רשעים שנולדו במזל אחד, ונשתדד המזל לאחד. ולזה השיב לו הקב"ה שלפעמים מועיל לאחד זכות אבות בעוה"ז, כי בעוה"ב "אברהם לא יציל לישמעאל ויצחק לא יציל לעשו" (סנהדרין קד ע"א), ואינו מועיל זכות אבות רק בעוה"ז. ובב' צדיקים שנולדו במזל טוב ולא נשתדד המזל לרע, השיב לו, שזה צדיק בן רשע, ועון אבותיו גרם לו. והוקשה לו מקרא ד"בנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז). ולזה השיב לו: צדיק שאינו גמור, כלומר שבוודאי עשה איזה חטא קל, והוצרך להענישו בעוה"ז כדי לנקותו בעוה"ב. ור"מ (בברכות שם) ס"ל דאין להקשות כלל, דיש עתים רצוים לפניו לשדד המזל אף שלא ע"י זכות, ואף ליחיד, כדכתיב "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון".

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, שמות פרק לג, יג)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח
27-31

במועד קטן: אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. והרי הם שלשה ענינים כוללים כל עניני האדם ומבוקשיו, ומה יש לו עוד? ולא עוד אלא שנראה כמביא מופת ראיה לקיים הדבר, אמר: דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי הוו... בי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבי ולא מיתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי לא אשתכח. והרי זה המאמר קשה מאד בתוך הבאים כנגד פעולות ההשגחה ומחויביה בלי ספק... הנה שהמאמרים האלה והדומים להם כלם חברו לשפוך סוללה על חומת אמונת הבחירה האינושית ואימות ההשגחה השלמה אשר כל התורה עומדת עליהם...
ודאי אם יש לדמיונו נטייה בפעולות מפאת הגרם השמימיי או מפאת המזל, לא יחוייב שיהיה כן על כל פנים. וזה, שהגרם השמימיי לא ישלים פעולותיו, רק במה שיכינו בני האדם הסיבות הצריכות ויזמינום כפי הצורך, כמו שכתב החכם בטענה הששית אשר במאמר הרביעי לאלהיות... וכן אומר ארסטו כי המזל אינו שליט להכריח האדם במעשיו לא לטוב ולא לרע, אבל לעולם יצרו מסור בידו להוליכו לכל אשר יחפוץ בעצה וגבורה ומחשבה נכונה, אם להשלים עם המזל ואם להילחם כנגדו באופן שיהיה מזלו תחת ידו. וזה שלא עשה כן, ונמשך אחריו בהתחלתו, עד שבהמשך הרגלו נמשך תחת יצרו ורוע מזלו, הוא הגורם רעה לעצמו ברצונו ובחירתו... והנה עם זה כבר היו התכליות והמעשים המביאים אליהם מהתחלה אחת, והיא הבחירה, לא שיהיו התכליות נתלים במזל והמעשים המביאים אליהם בבחירה, כי הוא מה שלא ירצה השכל בלי ספק...
אמנם דבריו אלה לפי מה שכתבנו הם דברי אלהים חיים, ואשר על פיהם הותרו כל הספקות אשר במאמרים הנזכרים, שכולם מורים על האמת, בהיות אל ממשלת המערכת ולכח המזל יד ושם על מולד האדם והוייתו, להיות לו נטייה אל אחת המעלות או הפחיתיות מצד טבעו. אבל כי יד האדם תהיה תמיד על העליונה להתנהג כפי שכלו ועל פי חפשיות בחירתו, הן לשבר הוראת המזל ההוא בלי ספק לגמרי, או שיהפוך הוראתה אל צד וצדדים שלא תזיק או שתועיל מעט או הרבה... והוא עצמו טעם "מזל מחכים ומזל מעשיר" שיש להם כח בזה בלי ספק ואפי' בישראל. אמנם מאותותיהם אל יחתו על פי ההכרח, שכבר נמסרה התורה בידם, אשר היא רשאה ושולטת על הכל, שנאמר "אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם" (ויקרא כו) וכל שאר היעודים. ואם יש די זכות תורה ומצוה ביד האדם, ודאי הוא ישלוט על מזלו, אם לבטלו לגמרי או להחליש תקפו וגבורתו.
ומפני זה יקרה ג"כ שהאדם יבואו לו מפאת מזלו טובות עודפות על זכותו, כאשר לא תעכב חובתו. והוא עצמו מה שאמר רבא חיי בני וכו', ירצה, שאע"פ שלא יהיה זכות האדם מספקת להם, יגיעוהו אם הם במזלו, ובלבד שלא יעכב עון. שהרי רבה ורב חסדא בני חד זכותא הוו, ולא היה הבדל ביניהם רק מצד המזל, כי לפי שהאחד היה מזלו עולה בהם יפה ומעשיו אינם מעכבים, אבל עוזרים היו לו בשפע, ואידך היה מזלו בהם רע מאד מאד, והזכות שהיה בידו הספיק להילחם כנגדו ולנצחו במקצת, ולא הספיק להטיב אותו באופן יגיע לו יותר מהשיעור שהגיעו. ובלא ספק כי אם לא מפני זכיותיו, לא היו לו חיי שעה וגם לא חלק בפרנסה ולא בשום זרע של קיימא. משל לשני שרי המלך שהם שוים בחשיבות, ועלה על האחד הגורל להיות שר צבא בים ועל השני להיות שר צבא בארץ רחבת ידים. כי ההבדל אשר ישיגם מספוק הצרכים ומן צער הים הוא ידוע, שלא יהיה מצד הבדל זכותם וקורבתם אל המלך כי אם מצד הבדל מזל גורלם. וגם הוא מבואר, ששר צבא הים, לחשיבותו וקורבתו למלכות ימציא לו שם ספוקו וימעט צערו יותר מאשר יהיה זה שם לזולתו, כמו שחברו יהיה לו טוב המצב יותר מכדי קרבתו מצד היותו בארץ הטובה ההיא. וכל הענין עצמו באלה החכמים וכיוצא בהם, שתשלוט בהם יד המזל מבלי שתסתלק מהם יד הזכות והשגחת המשגיח כלל.
תדע שכן, שהרי אלו הג' דברים עצמם הם מה שאמרו ז"ל שלא נמסרו מפתחותיהם ביד שליח: תחיה ובנים ופרנסה, אלא שהם ביד הקב"ה עצמו (תענית ב ע"א), וכולהו מקראי. ואיך אמרו דלאו בזכותא תליא, והלא הוא יתברך אינו פותח וסוגר כי אם על פי הזכות והחובה? אלא שהכוונה, שעם שתהיה יד המזל בהם ראשונה, הנה הוא ית' על פי זכות האיש הוא משנה כח המזל ההוא ומביאו בכפל רסנו אל כל אשר יחפוץ... והא דאמרינן בתעניות (כה ע"א) שאמר ליה לרבי אלעזר בן פדת: ניחא לך דאיחרב עלמא והדר אבריה ואולי דאברית בשעתא דמזוני. הוא כדי שיהא לו מפאת מזלו ושלא יהא צריך ליטול שכרו כשישנה לו הטבע בכל יום. כי הידוע מהם, שלא היה רצון החסידים ההם לאכול עולמם בחייהם... והוא גם כן הטעם למה שסבל רבה בענינים ההם הדוחק שסבל, כדי שעיקר שכרו יהיה לו שמור לעולם הבא, דעיקר שכר מצות בהאי עלמא ליכא (קדושין לט ב). ולפי שבג' ענינים אלו נמצא החלוף מפורסם בין החכמים ההם, אמר בני חיי ומזוני, וה"ה לכל שאר הענינים.

(עקידת יצחק, בראשית, שער כב, עמ' של-שלב במהד' תשע"ו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח
27-31

והמורא הגדול אשר על כל איש לבטל מצוות, הוא בעלות על רוחו כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ומה יעשה אשר המזל מנגדו, כרבה בר נחמני שלקה בשלש אלה, כמפורש בגמרא: רבה ורב חסדא תרווייהו רבנן חסידי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, מר חי תשעין שנין ומר ארבעין, בבי מר שתין הלולי ובבי מר שתין תכלי, בבי מר סמידא לכלבי וכו', אלא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. על כן להסיר דאגה זו מלבנו בא האלהים ואמר, כי הנה הענין ההוא היה לרבה על כי יחידים היו אז הצדיקים, אך "אם בחקותי תלכו" ישראל דרך כלל, כל המזלות בידכם ניתנו. והנה "ונתתי גשמיכם בעתם" ולא בעתות שהמזל מחייבם, "ונתנה הארץ יבולה" כאילו היא הנותנת ולא מה שישפוט ויתן המערכה. "ועץ השדה", הוא אילן סרק כפירוש רש"י, "יתן פריו"... מה שאין כח במזל לעשותו...
הנה האחד מהשלשה דברים התלוים במזל, שהוא מזוני, אשר יראתם... נתקן כי לא ימשול המזל בכם, באופן שלא יהיה לכם טירדא והעדר הכנה. וגם השני אשר דרכה להיות במזלא הוא בני, הנה גם הוא תהיה לכם מאתי, ולא אפנה אל המזל כי אם "ופניתי" אני "אליכם" שאתם כשרים, "והפריתי" בעצמי "אתכם" אני ולא מזל...
ועל השלישית, והיא חיי, אמר "ונתתי משכני" כו', והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בשוחר טוב (מזמור סב):... הנשמה שבאדם עולה ויורדת והיא מבקשת לצאת ממנו... כי כל דבר שואב מקורו... על כן כשהנשמה עולה במחשבתה מהיכן היא שהיא חלקו יתברך ויורדת ומסתכלת היותה בחומר עכור, בכל נשימה מבקשת לצאת... והוא הטעם שהיה עונש אדם הראשון מיתה לו ולזרעו... שכוונתו יתברך להשרות שכינתו בנו שנהיה בגוף ונפש מרכבה אל השכינה כאשר היה אדם טרם יחטא, וזה היה תכלית הבריאה... ועל חטא אדם נתעכר חומרו וחומר זרעו בזוהמת נחש, ולא נעצור כח לסבול השראת שכינה בעוד הנפש בגוף. ועל כן היה העונש מוות, ליזכך החומר בכור הארץ, לסבול אחר כך בתחייה קדושת שכינה בגוף ונפש. והיה מקום לזכך מבלי מוות, על ידי קדש עצמנו בעבודתו, כאשר היה במעמד הר סיני שפסקה זוהמתנו, ועל כן היה לנו חירות על הלוחות, חירות ממלאך המות וממלכיות, ושב ונתקלקל בעגל. ועתה מייעד הוא יתברך שעל ידי שבחוקותיו נלך, כי נהיה הולכים ומתקדשים עד נזדכך הכנות האמורות עד שנהיה ראוים להיות בגוף ונפש מרכבה אל השכינה, ולא תצטרך הנפש אשר היא המרכבה לגעול בחומר ולבקש לצאת, כי אם אדרבה לא תהיה מבקשת לצאת. וזהו אומרו "ונתתי משכני בתוככם" תוך גופיכם בנפשותיכם שבקרבכם. ובזה "ולא תגעל נפשי אתכם", כי... אחר שהיא בגוף מרכבה אל השכינה לא תגעל בגופים שלכם.

(אלשיך ויקרא כו)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח
27-31

...מה שאמרו בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. והקשו בתוס' הא אין מזל לישראל [שבת קנו ע"א]? אך הענין כדאיתא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב) שבחינת אַיִן הוא המזל לישראל, שהוא השורש דעתיקא למעלה מהשגה, דקוצו של יו"ד דלעילא רמיזא לאין, ועל זה נאמר (שמואל א' א, י) "ותתפלל חנה על הוי"ה" דייקא, כמו שמובא בזוה"ק (שם סה ע"ב), ואיהו למעלה מהשגת אדם, כדרך שאמרו (מגילה ג ע"א): אף על גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו. ומשם בא השפע מזונא...
ועל זה אמרו (פסחים קיח ע"א): קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים קלו, יג): "לגוזר ים סוף לגזרים", וסמוך ליה (פסוק כה) "נותן לחם לכל בשר"... הענין כמו שאמרנו דענין קריעת ים סוף היה גם כן למעלה מהשגה, כי באמת היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (שמות רבה כא, ז). אך איתא בזוה"ק (ח"ב מח ע"א): "מה תצעק אלי" - בעתיקא תליא מילתא. היינו שנתבררו אז ישראל שהם קשורים בשורש עליון למעלה מהשגה. וזהו ממש ענין המזונות, שהוא גם כן למעלה מהשגת אנושי, כמו שאמרו רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקי גמורי נינהו מר מצלי וכו' ביה רב חסדא וכו' וביה רבה וכו'. וזהו ענין קשין מזונותיו של אדם, דהוא קושיא דמה נשתנה זה מזה, והוא כקריעת ים סוף שהיה גם כן הקושיא מה נשתנו אלו מאלו, רק במזלא תליא, שהוא האין שלמעלה מהשגה.
ועל זה רמזו גם כן בגמרא (פסחים שם): עשרים וששה כי לעולם חסדו שבהלל הגדול נגד עשרים וששה דורות שמבריאת העולם עד מתן תורה שזן אותם בחסדו, מפני שלא היה להם התקשרות בשורש, דעיקר התקשרות הוא על ידי כח התורה, כמו שנאמר (איוב כח, יב): "והחכמה מאין תמצא", דאיתא בזוה"ק (ח"ב קכא ע"א): והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים שהוא בחינת אין, בחינת עתיקא קדישא. וכדרך שאמרו (סוטה כא ע"ב): במי שמשים עצמו כאין. ואין דברי תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, והיינו שהוא בתכלית השפלות בעצמו ויש לו מדת הסתפקות... ועל ידי נפשות כאלו נשפע שפע מזון לכל באי עולם שהם ממשיכים השפע ממקום גבוה, בחינת אַיִן מזלא. וזה שאמרו: בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב, היינו כח התורה, שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, היינו בשביל מי שמשים עצמו כאין, והכל אצלו מצד "חנינא" מה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות נ)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וכו' רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין וכו' בי רב חסדא שיתין הלולי וכו' בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי וכו' ואמר רבא הני תלת מילי בעאי קמי שמיא תרתי יהבו לי חדא לא יהבו לי חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ויהבו לי ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי
27-33

והנביא אמר (ירמיהו ט, כב): "אל יתהלל חכם וגו' כי אם בזאת", שכן נחשב שם חכמה גבורה ועושר, והם שלוש מתנות שנבראו בעולם, זכה באחד מהן נטל כל חמדת העולם וכו', אימתי בזמן שהם מתנות שמים וכו' (במדבר רבה כב, ו, ותנחומא מטות אות ה). וזה שאמר הנביא "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת" וגו', כשבאין על ידי השכינה שנקראה "זאת", שכל פעולות הספירות על ידי מדה זו. ובגמרא: ואמר רבא הני תלת מילי בעאי קמי שמיא וכו' חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ויהבו לי, ענוותנותיה דרבה בר רב הונא ולא יהבו לי. והם שלושה דברים הנזכרים: חכמה עושר וגבורה. דאיזהו גבור הכובש את יצרו, ועיקר גבורת כבישת היצר הוא במדת ענוה...
אך מה שביקש חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וענוותנותיה דרבה בר רב הונא, והוא נראה כמו החומד בשל חבירו, ולמה לא ביקש חכמה ועושר וענוה סתם? ואטו ממאן דלית ליה קבעה? אך שם רב הונא הוא מלשון הון, וזה מורה על דברי תורה כמו שאמרו (עירובין סד ע"א): "יאבד הון" וכו' - הונה של תורה. והוא על דרך שנאמר (משלי כד, ד): "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", הון המכוון על תורה שבעל פה שהוא יקר ונעים מטלא דעתיקא קדישא. ועל זה מורה שמו רב הונא, וזכה לזה על ידי שהכיר שהכל מה' יתברך על ידי כח השכינה שנקראת "זאת" כנ"ל. וזה ענין "על זאת יתפלל" וגו', שכל פעולת הספירות בתחתונים הוא על ידי השכינה שנקראת "זאת". וכן רב חסדא שמו מורה על רב חסד... ואברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת גדולה שהוא חסד, כמו שנאמר (תהלים פט, ג) "חסד לאברהם", כתיב ביה (בראשית כד, א): "ואברהם זקן בא בימים" ואיתא (זוהר ח"א קכט ע"א): באינון יומין עילאין באינון יומין ידיען. והיינו בשלוש ראשונות שנקראו גם כן ימים. והוא היה הראשון שזכה להתגלות מדת עתיקא. וזה שאמרו (בבא מציעא פז ע"א): עד אברהם לא היה זקנה. והיינו שמדת גדולה היה אצלו בהתפשטות עד בלא שיעור למעלה מהתפיסה. וכן רב חסדא שהיה מדתו רב חסד זכה להתברר בכל עשר ספירות כתר עילאה דאיהו כתר מלכות.
ושורש הברכות הם חיי בני ומזוני, וכמו שמצינו ברכה ראשונה דאדם ודדגים "פרו ורבו" שהוא בני, וכתיב (שמות כג, כה): "וברך את לחמך והסירותי מחלה וגו' את מספר ימיך אמלא", שהוא חיי ומזוני. והני תלת מילי לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא כמו שאמרו במועד קטן. ומזלא היינו בחינת עתיקא שהוא על הוי"ה דייקא (זוהר ח"ג עט ע"ב), ופירוש על ה' דהשם הוי"ה מרמז י' חכמה, ה' בינה, ו' תפארת כליל שית ספיראן, ה' מלכות (שם רנח ע"א), וקוצא דיו"ד דלעילא רמיזא לאין שהוא בחינת עתיקא. וזה פירוש "על הוי"ה" דייקא שהוא למעלה משם הוי"ה. וזה הוא הסוד "ותתפלל חנה על ה'", "השלך על ה' יהבך" כמו שמובא בזוה"ק (שם עט ע"ב). ומשום זה נחשבו ברב חסדא כל השלושה דברים, כל השלוש ברכות כמו שאמרו רב חסדא חיה תשעין ותרין שנין וכו' שהוא חיי, בי רב חסדא שיתין הלולי וכו' שהוא בני, בי רב חסדא סמידא לכלבא ולא מיתבעי שהוא מזוני. והיינו שזכה במדתו רב חסד עד בחינת מזלא קדישא, על ידי זה זכה לכל השלוש ברכות. וזהו על ידי מדת חסד שזכה לה כמו אברהם אבינו ע"ה. וזה ששאל עותריה דרב חסדא וחוכמתיה דרב הונא, לא על חלקם ביקש, רק שיזכה לחכמה ועושר כמו רב הונא ורב חסדא שזכו לה על ידי השכינה שנקראה "זאת"...
ואמר: ענוותנותיה דרבה בר רב הונא ולא יהבו לי... מפני שרבא זכה לזה שלא יצא מבית דינו דין מרומה... ובו מצינו בש"ס: איכסיף לסוף איגלאי מילתא וכו' (בבא מציעא פא ע"א), שאף שלא מדעתו זכה לכוון דבר אמת. וכהאי גוונא נמצא בש"ס ארבע פעמים ברבא... ומה שאמר "איכסיף", אף שבו מצינו כמה פעמים בש"ס: הדר אוקי אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי... מפני שאז לא זכה עדיין לשלימות הענוה. וזה שאמר ענוותנותיה דרבה בר רב הונא ולא יהבו לי.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ראה, אות ז)

חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין וכו' הני תלת מילי בעאי קמי שמיא תרתי יהבו לי חדא לא יהבו לי חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ויהבו לי ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי
27-33

הנגלות הנמשכות מן הנסתרות נמשכות מרצון ה' יתברך, כי דעת ורצון עצמו הוא דעת ורצון ה' יתברך, והנסתרות הם לה' אלקינו, שאין יגיעת אדם מגעת שם. לכך צריך סייעתא דשמיא שיהיה מסקנתם וסיומם במעשה ובנגלות כראוי. והנה ודאי סייעתא זו גם כן במשפט, הגם דעל זה לא שייך יגיעה, שהוא כטעם בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא, שהוא ההוא נשרא כנזכר לעיל [והם שלושה כוחות הנפש כנזכר לעיל: הבנים מן המוח כידוע, והחיות בלב כמו שנאמר (משלי ד, כג) "כי ממנו תוצאות חיים", ומזוני בכבד, כי הדם הוא בנפש כח המגדל ומזין הגוף. וראשי תיבות שלהם מל"ך, מדת דוד המלך ע"ה, שהיה שלם בכולם, שהובטח על שלושתם], ומכל מקום כל התורה מליאה בשכר המצוות ובעונש העבירות שלושה אלו. והיינו כמו שאמרו (שבת קנו ע"א) דעל ידי זכות משתנה המזל. וכמו שכתבתי לעיל, דכפי פעולותיו כך הוא מטה שורש הנעלם ומכריעו. ואמנם פעמים דתרוייהו צדיקים גמורים, כמו שאמרו שם בשילהי מועד קטן על זה דלאו בזכותא גבי רבה ורב חסדא. ובראש השנה (יח ע"א) מפורש משום דרבה מבית עלי... זהו נקרא מזלא, דשורשו הנעלם נמשך מן האבות גם שהוא לא פעל כלום. אך מכל מקום היה מועיל השתדלות, כדאיתא בראש השנה שם "משום דלא עסק בגמילות חסדים", ומכל מקום היה שוה לרב חסדא בהשתדלותו, רק שהוא מצד מזליה היה צריך השתדלות יותר, ולרב חסדא היה די בפחות.
וזה שאמרו שם במועד קטן תיכף אחר כך: אמר רבא הני תלת מילי בעאי וכו', והם נגד בני חיי ומזוני, והועיל על שנים מהם בתפילתו, והם חכמה שבמוח ועושר בלב, כמו שאמרו ז"ל בירושלמי (תרומות פרק ח הלכה ד): ליבא בכיסא תליא. וענותנותא הוא נגד שורש הנעלם הנקרא "אין"... ועל זה לא פעל, כי הנה הוא ביקש של אחרים. וזה דבר נפלא: אטו מגברא דלית ליה קא בעי? היה לו לבקש סתם חכמה ועושר ועניוות. ואילו היה בחיים היה שייך על זה לכאורה "לא תחמוד בית רעך" וגו'. אמנם שלושה אלו דלאו בזכותא רק בסייעתא דשמיא ההשתדלות אדם, לזה הוא רק בעי רחמי, דרגא דדוד, כטעם "ואני תפילה".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' קצז)

כח ע"א - במזלא תליא מילתא

[א] הנה ביארנו בחלק ראשון, שכל עניני הגשמים - שרשם הוא בכחות הנבדלים. ואמנם, שם משתרשים הענינים האלה בכל הדרכים שצריכים להשתרש, ואחר כך צריכים ליעתק ולימשך אל הגשמיות בצורה שצריכים לימצא בה. והנה לצורך זה הוכנו הגלגלים וכוכביהם, שבהם ובסיבוביהם נמשכים ונעתקים כל אותם הענינים שנשתרשו ונזמנו למעלה ברוחניות אל הגשמיות פה למטה, ועומדים פה בצורה הראויה. ואמנם מנין הכוכבים ומדרגותיהם לכל מחלקותיהם היו כפי מה שראתה החכמה העליונה היותם צריכים ונאותים אל ההעתק הזה שזכרנו. והנה נשפע מן הכוכבים כח הקיום אל העצמים הגשמיים שתחתיהם, שעל ידיהם נעתק ענינם מבחינתו למעלה בשרשים אל בחינתו למטה.
[ב] ואולם, עוד ענין אחד חקק הבורא יתברך שמו בכוכבים האלה, והוא, שגם כן עניני מקרי הגשמים ומשיגיהם, אחרי שהוכנו למעלה, יימשכו על ידיהם למטה באותה הצורה שצריכים לקרות להם. דרך משל: החיים, העושר, החכמה, הזרע וכיוצא, כל אלה הענינים מוכנים למעלה בשרשים ונעתקים למטה בענפים בצורה הראויה על ידי הכוכב, וזה במחלקות ידועות ובקיבוצים מיוחדים שהוחקו להם, ובסיבובים ידועים. ונתפלגו ביניהם כל המקרים הקורים את הגשמים למיניהם, ונקשרו הגשמים כולם תחת שליטותם כפי סדריהם להתחדש בהם, כפי מה שיושפע מן המערכה, לפי הקישור שיתקשר בה כל איש ואיש.

(דרך ה' חלק ב פרק ז אותיות א-ב)

כח. רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין
28-29

צדיקים... בהגיע להם קצת רע, לא יְיַחסו אותו לבלי סדר המשגיח, כי אם אל הסדר הטבעי הלזה אשר לא הספיקה זכותו לבטלו, כמו שנתבאר הענין הזה אצל רבה ורב חסדא, כמו שיבוא בשער כב.

(עקידת יצחק, בראשית, שער ג)

כח. רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו וכו' רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין
28-29

יתכן שיימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם, וזה יהיה לחילוף זכיותיהם וגם השתדלותם, כמו שיימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם, וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא כאשר ביארנו בשער הכ"ב.

(עקידת יצחק, בראשית, שער כו)

כח. רבה ורב חסדא וכו' מר מצלי ואתי מיטרא וכו' בי רבה שיתין תיכלי
28-30

הן אמת ששמש ומגן, שהוא הכאה והגנה, הוא ה' בהתחבר עם שם אלקים המייסר, כי האלקים מכה וה' מגין על הדור. כי חן שהוא שיהיה לו חן בשפתיו שתהיה תפלתו נשמעת, כרבה שהיה בעל ייסורין ומצלי ואתי מיטרא להגין מרעת רעב. שנית, שהן דרך כבוד, כי אין ייסורין באופן יתבזה שיחזר על הפתחים וכיוצא כי אם דרך כבוד. וזהו "חן וכבוד יתן ה'".

(אלשיך תהלים פד, יב)

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא
28-29

עיקר התכלית היה שיהיה אומה ישראלית שקיבלו התורה ואז נמסרו חידושי ההלכות לישראל ונקראו בוני עולם בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (שבת קיד). ואמרו (כתובות ה ע"א): גדולים מעשה צדיקים וכו' ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות טו, יז): "מכון וגו' מקדש אדנ"י כוננו ידיך" - קרו לה מעשה ידיהם של צדיקים וכתיב "כוננו ידיך"... שמעשה ידיהם של צדיקים גמר המעשה על ידי ה' יתברך דאשתלימת מגרמה. וכן אמרו שם אחר כך על מה שנאמר (תהלים יט, ב) "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" - מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע, ומאי ניהו? מטר. קרי גם כן למעשה ידיהם של צדיקים "מעשה ידיו" מטעם הנ"ל. והבירור של צדיקים הוא שפועלין בתפילתן שיורד המטר, וכמו שאמרו דהא רבה ורב חסדא תרווייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתא מיטרא ומר וכו', שזה הבירור שהם צדיקים. ובאמת עיקר הבריאה היה שיהיה שכינה בתחתונים וזה יהיה על ידי הצדיקים... ומכל מקום נקרא "ידיך", שגמר המעשה של צדיקים גם כן מה' יתברך כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת פקודי, אות ג)

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא
28-29

תורה שבכתב שהוא מצד ה' יתברך נמשל לגשם כמו שנאמר (דברים לב, ב): "יערוף כמטר לקחי", והיינו "לקח טוב" תורה שבכתב. ותורה שבעל פה שהוא מצד כנסת ישראל נמשל לטל, כמו שנאמר (שם) "תזל כטל אמרתי", וכמו שאמרנו שכמו הטל אינו ניכר שהוא מן השמים, רק ממה שרואין שהארץ לחה יודעין שירד הטל, כן התורה שבעל פה דברי אלהים חיים שנוזל מה' יתברך בלב חכמים ואינו ניכר, שנראה שהם מחדשים משכלם... ומכל מקום הגשם בא על ידי מעשה הצדיקים, כמו שאמרו (כתובות ה ע"א): מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע, ומאי ניהו? מטר. וכן מצינו דהא רבה ורב חסדא תרווייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו', שבזה ניכר שהם צדיקים שמתפללין על הגשם ובא. וכן (תענית ט ע"ב): מטר בשביל יחיד וכו' האי מישרא בעיא מיא והאי מישרא לא בעיא מיא ואתא מיטרא וכו', מה שאין כן הטל דלא מיעצר כמו שאמרו שם (ג ע"א). והיינו שתמיד משפיע ה' יתברך הטל, ומכל מקום נמשל התורה שבכתב לגשם, "יערוף כמטר לקחי", שאחר שזוכין להתורה שבכתב, ניכר הוא שהוא מה' יתברך כמו המטר... אבל מכל מקום הטל מה' יתברך שמשפיע תמיד ולא מיעצר ואינו בא על ידי תפילת הצדיקים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות י)

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא
28-29

[עיין עוד לקט באורי אגדות תענית כד ע"א בשם ר' נתן פרידלאנד]

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו' בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי
28-30

דרכו יתברך לייסר את אוהביו להנאתם, ולבל יאמרו הרואים כי לא טובים המה בעיני ה', להסיר מלבם, עונה אותם בכל קראם אליו, למען יכירו כי אלקים קרובים אליו... וכן בגמרא: רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, בבי מר שתין הילולי, ובבי מר שתין תכלי וכו', הנה שלא הוכיחו שגם בעל הייסורין צדיק, אלא שגם הוא נענה, מצלי ואתי מיטרא. וזה יאמר דוד בצרתו וייסוריו, מה שאבקש ממך אינו שתסיר הייסורין ממני, כי אם ש"בקראי ענני", כענין מר מצלי ואתי מיטרא, עם היותו בעל הייסורין.

(אלשיך תהלים ד)

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו' בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי
28-30

"ואני אמרתי בחפזי" כו' - בהזכיר מאמרם ז"ל בגמרא: רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן חסידי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, בבי מר סמידא לכלבי ובבי מר גושקרא לאנשי לא שכיח, בבי מר שתין הלולי ובבי מר שתין תכלי, מר חי תשעין שנין ומר ארבעין כו'. הנה על מה שהאחד היו לו צרות רבות, לא היתה ראיה אל היות גם הוא צדיק, אם לא על שמר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא. וכן הוא מאמרנו על פסוק "אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני" (משלי ח, יז), שאומרת התורה: גם שתראו אוהבי התורה עניים, אל תאמרו שאת אוהבי איני אוהבת, כי אם "אני אוהבי אהב", והראיה כי הלא "ומשחרי ימצאונני", כי אשמע תפלתם ואענם. ועל דרך זה יאמר דוד: הנה כל כך נצטערתי בחפזי לצאת מקעילה, אשר היה נראה כי סיגר אותי אלקים בעיר דלתים ובריח, כי אמרתי אין זה כי אם שמאס בי ה' וסילק השגחתו ממני והניחני אל הטבע והמקרה, וזהו "נגרזתי מנגד עיניך". אכן ראיתי כי "שמעת קול תחנוני בשועי אליך", כי מיד עניתני באורים ותומים, ואמרת לי יסגירו, כדי שאצא משם ואמלט נפשי. בזה ידעתי כי צדיק הייתי בעיניך וחפצת בי ושבה רוחי אלי.

(אלשיך תהלים לא)

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו' בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי
28-30

ושמא תאמר: ובמה יוודע כי ה' עמי וייסורין תמיד עלי? הלא הוא כי "והתענג על ה'", כבן יקיר שיש לו געגועין על אביו ומתחטא לפניו כחוני המעגל, "ויתן לך משאלות לבך" בכל דבר שתשאל ממנו. והוא כענין ר' חנינא בן דוסא שהיה בעל ייסורין, נזון בקב חרובין וכל תפלותיו היו נשמעים מיד (תענית כד ב). וכענין רבה, שהיה בעל ייסורין ומצלי ואתי מיטרא, כי בזה נודע כי צדיק היה, כאומרו מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא, שאומר תרוייהו רבנן חסידי הוו, והראיה דהא מר מצלי כו'.

(אלשיך תהלים לז [ובדומה שם פרק צא, טו])

רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא וכו' בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי
28-30

יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, כי הלא נראה רוב תופשי התורה חסרי לחם... ואיה אהבתה אותם, לזה אמר "אני אהבי אהב" והראיה כי אהבתים כי הלא "ומשחרי ימצאונני", כי הלא אם יתפללו בשנת בצורת וכיוצא יהיו נענים, הנה הוראה כי אהבתים... והוא ענין הגמרא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן חסידי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, ובבי מר שיתין הילולי ובבי מר שיתין תיכלי, בבי מר סמידא לכלבי וכו', הנה כי במה שרואים שה' עונה אותם בצרות הזולת, יתנחמו על צרות שעל עצמם, כי ילמדו סתום מן המפורש... וזה יתכן יאמר פה, הנה יש ימים שהעוני והצרות דוחקות הרבה, ואפשר חלילה לבעוט להרחיק השגחה, על כן תפילתי היא ש"אל תסתר פניך ממני ביום צר לי", ולא שתסיר ממני היסורין, כי אם ש"תטה אלי אזנך ביום אקרא", מאיזה תפלה שאקרא "מהר ענני", כי בזה אתנחם כי קרוב אתה אלי ומשגיח, באופן לא ימצא יצרי מקום להרהר.

(אלשיך תהלים קב, ג)

בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח
30-31

"כי חק לישראל משפט לאלקי יעקב" - אמרו חז"ל חק לישנא דמזוני הוא... (ביצה ט"ז ע"א). ויש לדקדק למה נקט הכתוב כאן לישנא דמזוני בלשון חק דוקא?... והנה חק נקרא דבר שהוא בלי טעם (היינו שממנו נסתר הטעם וקמי שמיא גליא). והנה אנו רואים שהרבה יש להם עושר וכבוד בשפע רב, ורבים אחרים פרנסתם בצמצום ובדוחק. והוא תמוה בעיני האדם הרבה פעמים, מה שאחד משליך לחוץ כי הוא מיותר בעיניו, בעיני האחר הוא חשוב מאד, כדאמרו חז"ל: בי רב חסדא הוי שדיא סמידא לכלבא ולא אכלי ובי רבה אפילו קמחי דשערא לאינשי לא הוה. ומה שעשה הקב"ה כך, ליתן לאחד שפע רב ולאחר דוחק גדול, זהו כחק בלי טעם בעינינו, אבל באמת הכל בדין ומשפט. וזה "כי חק" הוא, היינו המזוני שהקב"ה נותן, הוא חק לעיני בני אדם, כמו בלי טעם, אבל באמת הוא "משפט לאלקי יעקב" - הכל במשפט וביושר.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, דברים, ראש השנה)

בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח
31

על פסוק (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", שהם דברי התורה, אמרו רבותינו ז"ל (גיטין סב ע"א): מאן מלכי? רבנן. הקשינו על דבריהם, כי איזה מלכות יערכו לר' חנינא בן דוסא (ברכות יז ע"ב)... או לרבה בר נחמני, ובביתם אין לחם ואין שמלה? והשבנו כי הוא ענין מאמר ספר הזוהר (ח"א י ע"א) על פסוק (ירמיה י, ז) "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", שיראה כי בחכמי ישראל יש כמוהו יתברך... כי בכל חכמי הגוים אין עושה על ידו מעין מעשיו יתברך כעין חכמי ישראל, כענין (יהושע י, יב) "שמש בגבעון דום", וכענין ר' חנינא בן דוסא שאמר לחומץ והדליק (תענית כה ע"א)... וממוצא דבר מצאנו ראינו טוב טעם ודעת אל מאמרם ז"ל מאן מלכי רבנן... כי אין מלוכה גדולה כהשתרר על העולם לשנותו ולעשות בו כרצונו... על ידי התורה.

(אלשיך תהלים סח, טו)

ואמר רבא הני תלת מילי בעאי קמי שמיא וכו' חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וכו' ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי
31-33

וכבר תמה מהרש"א, שהרי זהו בכלל מה שאמרו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים? ואני מוסיף, שהרי על כיוצא בזה אמר רבה בר רב הונא: בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו שנא' "ולענוים יתן חן" (מכות י), ואם כן אין מקום לבקשה, ומי ימנעהו מזה? ועוד יש להבין, הלא גם רב הונא ורב חסדא ודאי היו ענוים, שהרי שניהם אמרו שעל אדם שיש בו גסות רוח נאמר "וכראש שבלת ימלו" (סוטה ה), ובודאי היו נאים מקיימים מה שנאה דרשו. ובמה איפוא יפה כח הבן, רבה, מכח האב, רב הונא, שביקש לו רבא דוקא ענוותנותו של רבה בר רב הונא?
והנה האיר ה' את עיני להבין כוונתו. כי הנה הגאוה, עם היותה מאוסה מאד, כאשר האריכו חז"ל לגנותה (סוטה ה ובכ"מ בש"ס), בכל זאת אמר רב: ת"ח צריך שיהא בו שמינית שבשמינית, וכתב רש"י, שלא יהיו קלי ראש מסתוללין בו ויהיו דבריו מתקבלים עליהם על כרחם. ודאי שרב נהג כן בהיותו ראש ישיבת סורא, וכן נהגו אחריו רב הונא ורב חסדא שהיו ראש הישיבה בסורא זה אחר זה. ואולם רבה בר רב הונא לא היה ראש ישיבה, כי אם דיין ושופט בסורא (שבת י, גיטין לה, ב"מ כח, ושבועות לא), ולפי"ז לא היה לו הכרח להשתמש בשמינית שבשמינית גאוה, בהיות רב הונא ורב חסדא גדולי העיר והדור שיכולים להוכיח...
רבא אף הוא דרש בשבחה של ענוה ובגנותה של הגאוה. בשבחה: דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר"... (חולין פט). בגנותה: אמר רבא, לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליו בשמים... (סוטה ה). ובכל זאת הסכים רבא לדברי רב, ואמר: בשמתא מאן דאית בו ובשמתא מאן דלית בו (סוטה שם), לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם. ובראות רבא שרבה בר רב הונא, מפני שאינו ראש הישיבה, אפשר לו להתנהג בענוה עד הקצה, בלי שמינית שבשמינית, התפלל לה' שלא יתמנה ראש ישיבה ויוכל להתנהג בענותנותו של רבה בר רב הונא. אבל תפלתו לא הועילה לו, כי אחר פטירת אביי בפומבדיתא נתמנה רבא לראש ישיבה במחוזא עיר מגורו... ואמנם, אחר פטירת רב יוסף, היו מועמדים לראש ישיבה אביי ורבא ור' וירא וכו' כמבואר בסוף הוריות, אבל באמת כל אחד לא רצה לקבל השררה וכמ"ש מהרש"א...
ואשר לענותנותו של רבה בר"ה, ע' שבת נא, ב: קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר"ה, חלש דעתו. הנה בתוס' ברכות מו, ב, מבואר שהגירסא היא לוי ורב הונא בר חייא, קדמיה דלוי לדרב הונא. ובמרדכי הגיה: חמריה דרב הונא לדלוי. עכ"פ אין הגירסה מדוייקת.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, כרם ב גפן עו, עמ' קמ-קמא)

תלת מילי בעאי קמי שמיא וכו' חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא וכו' ענותנותיה דרבה בר רב הונא
31-33

בבית המדרש בפני רבים לא היו מניחים לשאול יותר משלש שאלות, כנגד ג' פעמים שכתוב שאמר הקב"ה לשלמה "ולא שאלת" (מלכים א' ג, יא). וגם השואלים לחוזים בכוכבים אין יכולים לשאול יותר משלשה דברים בפעם אחת. ורבא לא שאל אלא שלשה: ענוה וחכמה ועושר.

(ספר חסידים, סימן תתקצט)

חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ויהבו לי ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי
32-33

הטעם אפשר, דענותנותיה של העני, אם יהיה לעשיר מדה זו בערך ובמדרגה שהיא לעני, לא תהיה חשובה, כי לפי גדולתו ענותנותו צריך להיות, ולכן כיון דיהבי ליה עשירות, ממילא לא היה סגי ליה בעניוות שביקש כרבה בר ר"ה, שלא היה עשיר כרב חסדא.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, חידושי אגדה לש"ס, כאן)

כח. חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא
32-33

רב הונא תקיפו ליה [ברכות ה ע"ב]. עיין מועד קטן דכ"ח ע"א ומגילה דכ"ז ע"ב.

(רבי צבי יהודה, גליון הש"ס, ברכות שם)

ועותריה דרב חסדא
32-33

עי' פסחים קיג, א, דרב חסדא רמי שכרא ואיעתר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כח. ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי
33

אדם שחושב עצמו ענוותן הרי הוא גאוותן, שחושב עצמו מעולה מחבירו אלא שאעפ"כ מניח מקום לפי שקטן ממנו, והרי זו גאוותנות, אך מי שבאמת ענוותן חושב שאין לו במה להתגאות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

לימא ליה מר דלא לצערן וכו' בשוקא כבהמה איתא לגבי ביתא וכו' איתרח לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי
35-44

להנשמות הנה אין להם כח ליתן ענין אפשרות הבחירה ג"כ להמלאכים ולהקליפות לעשות כחפצם. והסיבה בזה הוא, כי התהוות המלאכים והקליפות אשר נמשך התהוותם זה מהחיצוניות של זה, והמלאכים הם מהחיצוניות דהנשמות כנ"ל, הנה לא היה נמשך התהוותם אשר זה מזה ברצון, רק בחיוב, שהוא מפעולות המלכות ג"כ שיומשכו זה מזה. משא"כ הנשמות וכל כחותיהם ותולדותיהם הנעשים מהמלכות דאצילות, הנה נעשה כל מציאותם ממנה רק ברצון, וכן תלוי שליטתם וכל תהלוכותיהם והנהגתם הכל רק ברצון המלכות, ונותן להם המלכות כח ורשות ואפשרות הבחירה להטות לכאן ולכאן. משא"כ הנשמות אשר כל המציאות דהמלאכים והקליפות שנמשך מהם לא נמשכו ברצון מהם אלא בחיוב, הנה כמו כן נמשך כל שליטתם דהמלאכים והקליפות וכל תהלוכותיהם והנהגתם אשר מהנשמות לא ברצון אלא רק בחיוב. וזהו שאמרנו לעיל ח"א דרוש ו' סי' ד אות ג, כי לפעמים ע"י מעשה בני אדם נמשך כח הבחירה קצת להמלאכים ג"כ. והוא כשמעשה בני אדם אינם הגונים משתרבב הרע ועולה למעלה ושולט קצת במלאכים ג"כ, וצריכים גם הם יגיעה רבה לדחות אותו מהם ולעשות רצון קונם, וכעין יגיעת בני אדם בכל מעשה התורה והמצוה. וכן הוא להיפך ג"כ, כי ע"י מעשה הצדיקים והקדושים מחלישים כח הרע ונמשך קצת טוב בהקליפה ג"כ, ונעשה בה ג"כ קצת אפשרות הבחירה להטיב מעט. והוא מה שאמרו... ברבא ורב נחמן, לימא ליה מר דלא לצערן, ושם ברב ששת, איתא לגבי ביתא, ורב אשי אמר ליה איתרח לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי. כי ע"י צדקתם וקדושתם ניתן גם במלאך המוות כח הבחירה להיטיב עמהם. ונמשך כל זה להם ממעשה בני אדם בדרך חיוב, אבל הבחירה אשר להאדם הוא ניתן להאדם מהמלכות דאצילות ברצון ולא בחיוב ח"ו.

(רבי שלמה עלייאשוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה חלק ב, דרוש ד ענף יז סימן ג)

כח. מאן חשיב מאן ספין
38-39

וזהו אדקטיר לולבך קטיר ספינתך, בשעה שאתה קושר לבך לעבדו, קטיר ספינתך, תקשור על זו המדריגה שבראש חודש אלול מגלה ה' יתברך לנשמת ישראל כי הוא מנהיג העולם. ו'ספינתך' מלשון חשוב, מלשון 'מאן חשוב מאן ספון'.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי דברים לראש השנה)

מאן ספין מאן רקיע
39

שמעתי פירושו טהור וזך כמו הרקיע, רצה לומר נקי מנגיעה לרע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רלה)

ואי אמר לי הקב"ה זיל בההוא עלמא כד הוית לא בעינא דנפיש ביעתותיה
40-41

"ה' ישמור צאתך" - והוא ענין ר' יוחנן ורבא שאמרו בסילוקן שיבקשו ממלאך המות שלא יצערם, וא' הרגיש כי ריבדא דכוסילתא, והא' כמשחל ביניתא מחלבא, ואעפ"י כן אמרו שלא היו רוצים לשוב ולחיות, לבלתי הרגיש צער המות, משום דנפיש בעתותא דמלאך המות. ואפשר שעל זה יאמר "ה' ישמור צאתך", שהוא צאתך מן העולם.

(אלשיך תהלים קכא, ח)

דנפיש ביעתותיה
41

"כלינו באפך", כי עת הסילוק שאנו כלים בו לא על ידי כח קדושה הוא, כי אם באף, הוא אחד מן המשחיתים שנקרא "אף", כי הוא להם מלאך המות בזעף אף. "ובחמתך", שאם אין כח המשחית הנוטל הנפש מתייחס לאף הקשה מחימה... כי אם במתייחס לחימה, לא יבצר שגם בה "נבהלנו", כי נפיש בעתותא דמלאך המות כמו שאמרו ר' [נחמן] ורבא על עת שראוהו בסילוקן, ומתים בבהלה, הפך הצדיקים המתים מתוך שמחה, כמה דאת אמר (משלי ל) "ותשחק ליום אחרון".

(אלשיך תהלים צ)

תרומה קא אכילנא ולאו קודש איקרי
42

ומסיק במכילתא: מכאן וכו' שלא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה. וכבר אמרנו דהמכוון שלהיות הדברי תורה נבלע בלב האדם צריך להיות אכילה בקדושה, וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק כו): ואם לא זכה אדם על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו, מכל מקום יבקש רחמים על אכילה ושתיה הרבה שלא יכנסו לתוך מעיו. והמן היה אכילה בקדושה שהיה לחם מן השמים. וכן אכילת תרומה מאכל קודש, ונקראת עבודה כמו שאמרו (פסחים עג ע"א): עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת בשלח, אות ב)

ומסיק המדרש [תנחומא תרומה אות א]: חביבה תרומת כהנים שניתנה לכהנים בני תורה. והיינו דתרומה קודש איקרי, והאוכל תרומה גם כן נקרא קודש כיון דעשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש (פסחים עג ע"א). אבל תרומת המשכן קראה הקב"ה לשמו וכו' והיינו שהיא מעולה הימנה, דעל ידי הנדבת לב דכתיב "כל נדיב לב יביאה", על ידי זה יהיה הלב משכן לשכינה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת תרומה, אות ד)

כתיב... (בראשית מט, ז) "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ונדרש (בראשית רבה פרשה צח, ה): "אחלקם ביעקב" - זה שבטו של לוי... והיינו דעיקר לתקן פגם הנחש, שהתחלתו היה הסתתו באכילה ואחר כך הטיל זוהמא בחוה (שבת קמו ע"א), ונדבקה הזוהמא בזרעה. וישראל בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן (כמו שאמרו שם), ואז תיקנו כל פגם הנחש... ועיקר תיקון הפגם על ידי דברי תורה... ואמר בשבט לוי "אחלקם ביעקב", ששבט לוי יתקנו הפגם על ידי אכילה בקדושה, שיאכלו תרומה שנקרא קודש, ועשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש (פסחים עג ע"א)... אף שעיקר התיקון על ידי דברי תורה כנ"ל, אכילה בקדושה הוא בחינת דברי תורה על דרך שנאמר (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי". וזה שנאמר "ביעקב", דכמו דיעקב זכה לכל זרעו, שאף עמי הארץ נקראו בית יעקב (בבא מציעא לג ע"ב), כן לוי זכה לכל שבא מזרעו הוא לוי ומזרע אהרן הוא כהן וזוכין לאכילה בקדושה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תשא, אות א)

...מה שאמרו במכילתא (בשלח, הקדמה): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ושניים להם אוכלי תרומה. ואם על הכוונה הפשוטה מפני שלבם פנוי לתורה ואינם טרודים בפרנסתם, הא יש כמו רבי אלעזר בן חרסום וכדומה שהיו עשירים. וגם למה לא זכרו אוכלי מעשר, שהלוים שבט אחד משנים עשר, והיו במספר מועט משבט אחר, וניתן להם חלק אחד מעשר מכל ישראל והיו פנוים לתורה? אך הכוונה כמו שאמרנו שצריך לדברי תורה שיכנסו לתוך לבו להשתדל שיהיה האכילה בקדושה, ומשום הכי זכרו אוכלי המן שהיה לחם מן השמים, וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ב סא ע"ב) דעייל יתיר לנפשא מכולא ומתפרש יתיר מגופא וכו'. ואחר כך מזכיר שניים להם אוכלי תרומה, שגם כן איקרי קודש כמו שאמרו ולאו קודש איקרי, ונקרא עבודה כמו שאמרו (פסחים עג ע"א): עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת שמיני, אות ח)

ענין קריאת שם כהנים מפני שהמה פנויים רק לעבודת ה' יתברך, על דרך מה שאמרו (סנהדרין צט ע"ב): טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. והכהנים לא היה להם שום עסק בעניני עולם הזה, ואכילתם מקדשי שמים משולחן גבוה, וגם אכילת תרומה איקרי קודש, ונקרא גם כן עבודה כמו שאמרו (פסחים עב ע"ב): עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש. וכן יש תלמידי חכמים שהם פנוים רק לתורה דרופתקי דאורייתא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת צו, אות ה)

איתרח לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי דאמריתו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו
44-45

מצינו גדולי רבותינו ז"ל שקודם סלוקם היו מחזרין ומסדרין למודם... וכן אמרו רבותינו ז"ל אשרי איש שבא לכאן ולמודו בידו. ובזה יאמר, אני, על ידי שתמיד "לא תצל מפי דבר אמת עד מאד", ומה גם אם נפרש "עד מאד" האמור בתורה "והנה טוב מאד" (בראשית א), ואמר רבי מאיר: והנה טוב מות (בראשית רבה פרשה ט, ה), שיאמר על דרך זה פה: "ואל תצל מפי דבר אמת עד מות", אם כן לא אצטרך לסדר למודי כר' פלוני שהמתין לו מלאך המות עד שסידר למודו... כי הלא מעתה תמיד היא שמורה בקרבי, על היות שלא תצל מפי דבר אמת באופן כי תהיה שמורה אתי לעולם ועד, וזהו ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד.

(אלשיך תהלים קיט, מד)

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו

…באמרם (תנחומא בא סי' ב)… בג' מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו… כיון שבא להסתלק, מלאכי השרת אומרים "תנו עוז לאלקים", תנו התורה שנקראת עוז, ר"ל שתסדרו התורה [לכתוב את חידושי תורתו] … הנה כי כן, הלא נטל עליו להיות תלמודו מסודר בידו ומשנתו סדורה ערוכה בכל ושמורה, להשיב אמרים אמת לשולחיו, ויתן עו"ז למלכו. וזה שאמרו ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו וליבונו שקדָמו חידודו. ואמרו ז"ל: אשרי אדם שרואה את התורה מלובנה כשלג (מדרש תהלים מט). ובליבון ההלכות, הליכות עולם לו, לעולם הנצחי. ועי' רבנו חננאל ז"ל בפסחים [נ ע"א]… שגורס בעל פה… ולפי הנ"ל יש לפרש תלמודו בידו, שקיים התראת מלאכי השרת: "תנו עוז לאלקים".

(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)

[ככל שאדם לומד יותר תורה בעוה"ז, יזכה ללמוד עוד תורה מפי ה' בישיבה של מעלה. והוא כמו תלמיד שצריך להכין את השיעור לפני שמיעת השיעור, ולפעמים צריך להביא עמו ספר לשיעור. וזה מה שהוא אומר "אשרי מי שבא לכאן", שישמע תורה מפי ה', אבל "ותלמודו בידו" - זה בתנאי שהוא מביא עמו תלמוד, מה שלמד בעוה"ז.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כב ע"ג) לטקסט

["בידו" - היינו שיתבונן בכל דרכיו, במה שהוא עוסק בידיו, במשא ומתן, שיהיה הכל לפי התורה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נט ע"ב) לטקסט

ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא
46-47

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]

ולאו קא מרחם מר אעניא אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר
50-51

תמוה מאוד: מה טענה היא זו של מלאך המוות, שמאחר שאתה מרחם על העני, חוסה גם עלי ותן לי את נשמתך? וכי מה עניין פת לחם אצל נשמה? אלא ידע היטב מלאך המוות את ר' חייא, והכיר את תוכו ולבו. שבשעה שר' חייא נותן לעני פרוסה - הוא עושה זאת עם כל "נדבת הלב", עד שאת כל לבו ונפשו הוא נותן לעני. מידה כה גבוהה של נדבת הלב אפשר להשקיע בנתינה. על כן ביקשו מלאך המוות שירחם גם עליו ויתן לו את נשמתו ממש. ונענה לו ר' חייא.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, פרשת תרומה, תשל"א, מאמר מט, עמ' רי)


כח ע"ב

איזהו עינוי שכולן עונות כאחד קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה וכו' מאי אמרן אמר רב ויי לאזלא ויי לחבילא
5-11

קשה על המשנה, לכאורה הסברא להפך, שכולן עונות כאחת זה קינה גדולה צריך לאסור בחוה"מ, אך הספד קטן שאחת אומרת וכולן עונות צריך להיות מותר. ועוד, מאי שאל הגמ' מאי אמרי, מאי נ"מ? מאי דאמרי אמרי! ונתרץ חדא קושיא בחברתיה, דבאמת אסור מועד בהספד, אך על איש מצויין או אשה חשובה מותר. הנה על איש פשוט שאחת אומרת לעורר בקושי וכולן עונות וזה אסור. וא"כ אתי שפיר, מאי אמרי? ווי לאזלא ויי לחבילא, רע לאנשים האבלים שנשארו בלי משענת, ווי לחבילה, המת שעזבם בלי משענת. א"ר ווי לאזלא, האנשים אבילים, ווי לחבלא, כלומר המשכון, כלומר אם מת אחד אשר בנים שעזב אחריו המה גדולים בשנים, והניח בתים ועוסקים, אין כ"כ הצער, אבל אם נשארו בנים רכים אשר המה היו סמוכים על שלחן אביהם ואביהם הזן והמפרנס אותם, וא"כ כמו שממשכן רחיים ורכב, שלוקח הבע"ב המפרנס מן הבית, זה צרה גדולה. או לאיש גדול העיר אשר כל העיר חיו בזכותו, כמו דאיתא בתענית [כד ע"ב]: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני. זהו פשט של הגמרא שכולן עונות כאחת וניכר היזקו לכל אנשי העיר, מותר אף בחוה"מ.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"א-ע"ב)

בלע המות לנצח
9

מתוך מדת צידוק הדין ההכרחית באה התקוה שסוף הרע להבטל, או שיגרום לטובה רבה. אבל האמונה היא בענג רוממות ושבע נפש פנימי, מלאת ההכרה הברה והתמה ורוויַת עז הבטחון על ידי השקפת האחדות העליונה, שהנהגת ההשגחה העליונה מסבבת כל המעשים וכולם מלאים הם מזיו הטוב הכללי המקיף הכל וכוללם יחד, של "מה דעבד רחמנא לטב עביד", "עושה שלום ובורא הכל", ואין מקום לשום מציאות של הרגשה רעה.

(אור לנתיבתי, אות קיט)

נשי דשכנציב אמרן הכי
11

כל הנפשות יש להם שורש בתורה כנודע, הרי יש להם שייכות לתורה, ולכולם ניתנה תורה... ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"א): אמר ליה רב לאיבו בריה טרחי בך בשמעתא ולא מסתייעא מילתא תא ואגמרך מילי דעלמא, אך באמת גם מן המילי דעלמא דלמדו נעשה מאמר גמרא, אם כן הוא דברי תורה גמור... ומצינו בגמרא הרבה "אמרי אינשי", מאחר שנכתבו בגמרא ודאי הם דברי תורה גמור. ובשילהי מועד קטן מימרות דנשי דשכנציב [ושם היה שכיחי ליצים כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב ע"ב), והיו רגילים בשיחות יפות לליצנות, ויש מהם גם כן שייכות לדברי תורה לענין הספד ואבל, דאז מסתלקות הליצנות בבית האבל]. וכל אחד, אף עם הארץ, יש בו שיחה דברי תורה שהוא שורש נפשו וחיותו, רק שהוא בעצמו אינו יודע כי הוא במחשכים עדיין, ונקרא "תורת ה'", והרי זה אינו בתורת ה', אבל לעתיד שיקרא תורתו, כי כולם ידעו שכל דיבורי האדם ומעשיו הכל מה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' קפח)

ויי לאזלא ויי לחבילא וכו' מותא כי מותא ומרעין חיבוליא
11-17

ואמרו בש"ס: נשי דשכנציב אמרו מותא כי מותא מרעי' חבוליא. אמרו זה על מי שנלקח קודם זמנו, דלהצדיק אינו מפסיד, כמו שאמרו במדרש (שיר השירים רבה ו, ח) על הקרא ד"מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה, יא): יגע ר' בון בחמש ועשרים שנה מה שאחר יגע בשבעים שנה. וכמו כן אמר אצל הצדיק: מותא כי מותא, כלומר, אין הפרש במה שמת עכשיו או שמת אחר כך, ואדרבא הרמב"ם כתב לבנו: אשרי מי שחתמוה ימיו במהרה. ומרעא חיבוליא, חבול מלשון משכון, כלומר "אם חבול תחבול". אמרו שאין רע רק לממשכנים, כי הצדיק הוא כשנתמשכן בעד ישראל.
עוד אמרו בש"ס נשי דשכנציב אמרו ווי לאזלא ווי לחיבולא. והיינו כשנלקח הצדיק כשלא השלים חלקו, ווי לאזלא - היינו להמת, ווי לחבולא - היינו להממשכנין.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמה)

כח ע"ב - נשי דשכנציב אמרן הכי ויי לאזלא ויי לחבילא

[ספינה שטובעת סמוך לנמל, אחרי שפרקו את סחורתה, אמנם הספינה אבדה, אבל לפחות הסחורה ניצלת. אבל אם היא טובעת בלב ים, גם הסחורה אובדת. הגוף משול לספינה. כשאדם נפטר, הוא כמו ספינה שטובעת. אם נפטר אחרי חיים ארוכים, הספיק להכין את בניו ובני ביתו (שהם כמו סחורה בספינה) במצב טוב. אבל מי שנפטר צעיר, צריך להתאבל גם עליו עצמו וגם על בני ביתו, כי הם סמכו עליו לפרנסתם, ועכשו נשבר מטה לחמם.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צז ע"ד) לטקסט

גוד גרמא מככא ונמטי מיא לאנטיכי
12-13

פירש רש"י כלפי מעלה. יש לומר כן, דידוע "מפני הרעה נאסף הצדיק" [ישעיהו נז, א], או לפי שלא תבוא הרעה, או שלא יראה ברע. המה בקשו לעורר לבכי, אמרו כפי זה שלא יראה ברע, ונשא משלם כרופא שמושך השן מלחי, הולך שם דם הרבה, ויותר מקלח משיני הלחיים שמושרשין בשרשים שלשה, ע"כ צריך האדם אחרי כן לשכשך עם מים הרבה. כן המליצה אמרי שנמשך ונעקר שן מלחי, צדיק גדול אשר הרושם ישאר אולי ישפך חלילה דם, ע"כ צריכין לשכשך אנשי המקום במי דמעות חמים, דברים יוצאים מן הלב, אנטיכי בשבת פ"ג נקרא שאמאוור. זהו פי' גוד גרמי מככא נמטי מיא, כלומר לבכות הרבה בדמעות. זהו פירוש רש"י כלפי מעלה... איתא בגמרא [שבת קה ע"ב]: המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, אוצר של יראת שמים. זהו מליצה נמטי מיא למפרע [לשון רש"י] אל מקום אהלה אשר בתחלה, נשאר במקום קדוש לזכרון לפני ד'.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"ב-ע"ג)

עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא
13-14

אפ"ל ע"פ דאיתא בזוהר, כשבא אדם שאין הגון ומשכיבין אותו על בית עלמין, מתרגשין כל המתים מקבריהם, אבל צדיק כשבא, כולם הולכין לקבל פניו. זהו המליצו כוסו עטפו, התקשטו ותנו כבוד לאיש הבא.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"ג)

עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא
13-14

ואמרינן במו"ק: הני נשי דשכנציב עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא, וברש"י ז"ל שם. והכונה שחשכו ונכסו ההרים להתאבל עליו דבר רמי ובר רברבי. ואינו מובן סמיכת הענינים. ונראה דיש לפעמים שמקרה הענין מרעיש את הלבבות, משומם את המחשבות ומשבר את העצמות, ומתוך זה שוכחים בהמעלות של הנעדר, ומסבבים את הבכיה דוקא על שינוי האסון. ולזה באו נשי דשכנציב להזכיר דאעפ"י דעטוף וכסו טורי, המאורע מכסה כל השמש ומעיב כל הזוהר, אעפ"כ לא תשכחו להתאבל על מעלותיו, דבר רמי ובר רברבי הוא.

(מי מרום, אורי וישעי, חלק ז, פרק נח, עמ' שכד)

כח ע"ב - נשי דשכנציב אמרן עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא וכו' שייול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה וכו' מותא כי מותא ומרעין חיבוליא

[יש להסביר ע"פ הפסוקים בענין קינת דוד על מות אבנר (שמואל ב' פרק ג פסוקים לב-לח): "ויבך אל קבר אבנר וכו', (לד) ידך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת וכו', (לח) ויאמר המלך אל עבדיו הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל". דוד מקונן שלוש פעמים, כי בהספד יש להתאונן על שלושה דברים: (א) אם מת ביסורין ובכאבים. וזה מה שאמרו "מותא כי מותא", כלומר, כל מוות גרוע אבל כך נגזר מששת ימי בראשית, "ומרעין חיבוליא" - אבל יש לבכות על הריבית הגדולה (או: החבלים והצירים שסבל) ששילם הנפטר מתוך חוליו ("מרעיה"). וכאן בכה דוד על כך שאבנר מת בחרב ולא על מיטתו, ועל זה נאמר "ויבך אל קבר אבנר". (ב) אם מת לפני זמנו. (צו ע"ב) ועל זה אמרו "שייול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה", משל למי שנוסע ממקום מגוריו לבית אביו, ובאמצע נסיעתו נגמר לו הכסף, יתנו לו כסף לפי כבודו. וכך אמרו שיש לתת אצטלא מכובדת לאדם בר חורין שנגמר לו צידו, שנפטר לפני זמנו, שהרי הנפטר כאילו נוסע למקום שממנו באה נשמתו. וזה מה שאמר דוד "ידך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו" - אמנם רגליו של אדם ערבים לו, להביאו למקום שהוא אמור להיות (סוכה נג ע"א), אבל רגליך לא היו חייבים להביא אותך למקום ההריגה, א"כ "כנפול לפני בני עולה נפלת", שמת לפני זמנו. (ג) אם הוא אדם בעל מעלה מרוממת, וחסרונו ניכר לבני דורו. על זה אמרו "עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא". ועל זה דוד אמר "הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צה ע"ד-צו ע"ב) לטקסט

שייול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה
14-15

ע"פ הגמרא דכתובות [סז ע"ב]: "די מחסורו אשר יחסר לו" - אף סוס לרכוב ועבד לרוץ אם רגיל בזה בעשרו. והנה כשמת אולי יספידו אותו בדברים שלא היו אצלו המדות, אין טוב. ע"כ אמרו אף אצטלא דמלתא, בגד של משי השאילו עבורו, שעתה עני כט"ז ביו"ד הל' אבילות.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"ג)

כח ע"ב - נשי דשכנציב אמרן שייול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה

[מי שמת נעשה חפשי ובן חורין מהמצוות ומעתה לא יוכל לעשות למען נשמתו, כמו אדם שנמצא בדרך שלא יכול להרוויח לפרנסתו, אבל בניו יכולים לעזור לו בעוה"ב אם יקיימו מצוות כפי שלימד אותם. וזה כאילו שמשאילים לו בגד מכובד כשהוא צריך אותו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צח ע"ד) לטקסט

רהיט ונפיל אמעברא ויזופתא יזיף
15-16

ממשיל כאדם שהוא בעל חוב, וזמן הלואתו זמן פרעונו נשלם ליום הקבוע, והנה במרוצה ונפל אמעברא ולא הספיק לשלם במועדו. משל לאדם שייגע ועובד יום ולילה, וחשב לעשות תשובה יום א' לפני מיתתו, ובמעברא נפל.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"ג)

אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו
16

ע"פ שאמר איוב [ג, יט] "קטן וגדול שם הוא", וכמאמר הגמרא [פסחים נ ע"א]: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל בני עולם ברור ראית. הנה בעת שנוסעין על יריד ליקח אבנים טובות ומרגליות, יש מבינים ויש שאינם מבינים ולוקחין אבנים מזוייפות. ממילא מובן, סחורה מזוייף לוקחין בזול. והנה צוחקין הקונים ההמה מסוחרים גדולים שאבדו מעות הרבה על סחורה והמה לקחו בזול. אבל בעת שיבואו למקומם ופותחין חנותם ויבואו מבינים לקנות, המה מוכרין ביוקר, וקונים סחורה מזוייפת הכל שוחקין עליהם ונשארין בבושה וכלימה בבית, וניכר מי סוחר אמיתי. כן בעוה"ז כיריד, הכל קונים סחורה, אלו צרכי עוה"ז ומצוות מזוייפות, אבל החרדים ת"ח קונים תורה ומצוות כמו שכתוב "חכם לב יקח מצוות", בעוה"ז אין ניכר מי הסוחר אמיתי, לכך נאמר אחנא תגרנא - כולנו סוחרים, אבל אזביני, בעוה"ב בבית עולמו, שם יובחן הסוחר אמיתי, כמאמר הגמרא אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"ג-ע"ד)

כח: אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו
16

המשל, סוחרים הרבה נוסעים על יריד, הן מי שקנה סחורות טובות הן מי שקנה מזוייפות. אח"כ נתוודע מי שהוא סוחר אמיתי אזביני, בעת שיבוא לביתו ופותח חנותו, אצל הסוחר קונים כולם וממנו יברחו. כן בעולם הבא, כתיב "קטן וגדול שם הוא", שמה יתוודע מי שהוא סוחר גדול וסוחר קטן.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף כב ע"ג)

אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו
16

תגרא אזבונא מיבדקי, כצ"ל, והכוונה: התגר נבדק אם נשא ונתן באמונה, עי' שבת לא סוף ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כח ע"ב - נשי דשכנציב אמרן אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו

[מלשון הגמרא בראש השנה לב ע"ב יוצא שהחיים נידונים תחילה ואח"כ המתים. וזה כמו שבמעבר גבול, הסוחרים העשירים עוברים לפני פשוטי העם. וכך קוננו הנשים, שאילו היה אדם זה בחיים, היה נבדק בביקורת ראשון, בין החיים, כמו תגר - סוחר, ועכשיו שמת, הוא ייבדק בסוף - "אזבזגי".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קז ע"א-ע"ג) לטקסט

מותא כי מותא ומרעין חיבוליא
17

כלומר מת כמת, אבל רע יותר יסורים הבאים כריבית לאדם, כמאמר הגמרא קדושין [מ ע"א]: עבירה שיש פירות עונשין לאדם, כלומר עם פירות כמו שנאמר "והבאתי עליהם פרי מחשבותם".

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב דף לט ע"ד)

נשי דשכנציב אמרן מותא כי מותא ומרעין חיבוליא

[זה שאדם מת הוא גזירה מזמנו של אדם הראשון. אבל "מרעין", היסורין שהוא סובל במותו, הם ריבית, כי הנפש היא קרן שניתן לגוף כהלוואה לזמן קצוב, לעסוק בה בתורה ובמצוות, וגם לעשות מה שהוא צריך בענייני עוה"ז, וכשמגיע זמנו למות, עליו להשיב את הקרן בשלמות, נקיה מעבירות, ומי שסובל יסורין הוא ריבית על הלוואת הנשמה. האדם יכול לטעון: מדוע לוקחים ממני ריבית, הרי לא הרווחתי כלום מכל חיי העוה"ז? (צח ע"ב) האמת היא שהוא מרוויח מההלוואה את כל התורה והמצוות שעשה בחייו, וכל זה ילווה אותו לעוה"ב. וזה שיש לו יסורין הוא סימן שה' חפץ בו (ברכות ה ע"א), וזה סימן שהוא בן עוה"ב, כי עוה"ב ניתן ע"י יסורין (ברכות ה ע"א).]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צח ע"א) לטקסט

מותא כי מותא ומרעין חיבוליא

[המות היא הכרחי, כי לפי הטבע, מה שמורכב מדברים שונים, שסופו להיפרד. אבל יסורים אינם הכרחיים.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ה ע"ב [וכן בדף ט ע"א]) לטקסט

כח: והחי יתן אל לבו וכו' דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
18-19

"והודעת להם" - זה בית חייהם. "את הדרך" - זו גמילות חסדים. "ילכו" - זה ביקור חולים. "בה" - זו קבורה... "בה" זו קבורה, כמ"ש "באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו" דידל ידלוניה כו'.

(גר"א, אדרת אליהו דברים פרק א)

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה ואיכא דאמרי דלא ידל ידלוניה דכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה וגו'
18-20

נבאר ש"ס דפרק ג' דמועד קטן: תניא היה רבי מאיר אומר "טוב ללכת" וגו' עד "והחי יתן אל לבו" - דברים של מיתה, דיספד יספדוני' דידל ידלוניה. ופירש רש"י: המרים קול בהספד. איכא דאמרי די לא ידל ידלוניה, דכתיב: "כי טוב אומר לך [עלה] הנה מהשפילך" וגו'. ויש לתמוה מה ענין זה להספד, הגם שהוצרך רש"י לדחוק וכו'. ומהרש"א פירש דלהאי לישנא לא קאי זה לענין הספד וכו'. אם כן מה ענינו לכאן. ועוד, מאי דברים של מיתה דקאמר...
דאיתא בפרק ט' דנדרים (סד ע"ב): תניא ד' דברים שחשובין כמתים, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים... ולי נראה דכולהו ד' ישנו בכלל עני, כי סימן לגסות הרוח עניות... ומצורע נכלל גם כן בו, כי הוא מז' דברים אשר נגעים באין עליהם, גסות הרוח, כדאיתא בערכין (טז ע"א)... סומא הוא מחמת גסות הרוח, וכאשר ביארתי ועיני ישראל כבדו מזקן וגו' (בראשית מח, י)... ומי שאין לו בנים, כי עיקר תולדות הצדיקים הוא מעשים טובים (בראשית רבה ל, ו). וגסות הרוח שהוא שורש לכל העבירות, כמ"ש בספר עוללות אפרים. אם כן אין לו בנים ונקרא מת בחייו...
ובזה יובן והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, ר"ל מי שרוצה שיהי' בגדר חי, יתן אל לבו דברים של מיתה, ומהו עניני מיתה, ומפרש דידל ידלוניה שהוא גסות הרוח, אלו ד' דברים שנקראים מיתה בעודו בחיים, שסיבה הגורם לכל אלו הוא גסות הרוח, דידל ידלוניה, ר"ל שמור לי ואשמור לך (ב"מ פ"ו מ"ו), שהוא מרים לחבירו בכבוד ושררה, כדי שחבירו ירים אותו למנות אותו ראש גם כן כשיבא לידו, שהגסות מביא לאלו הנקראים מיתה. ובאמת זהו שטות, רק כמו איכא דאמרי, שהם כת הצנועים הבורחים מכבוד ושררה, וכדי שלא תפרש כפשוטי', בא איכא דאמרי לפרש, די לא ידל, שלא יהדר לרדוף אחר הכבוד וגסות הרוח, אז ידלוניה, מן השמים מרימין לו, כדכתיב "כי טוב אומר לך עלה מהשפילך", וכמאמר הזוהר חיי שרה (קכב ע"ב): מאן דזעיר איהו רב, יעו"ש. ואחר שהסיר דברים של מיתה, יתן אל לבו שיהי' בגדר חי.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת נשא)

כח: דיספד יספדוניה
19

ועל חסד שעם המתים אין תשלומי' טוב שעתידין לקוברו ג"כ, דיספד יספדוניה, דהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, שעשה חסד של אמת עושין עמו ג"כ חסד של אמת, אבל שאר החסד שהקב"ה עושה עם האדם חייב לקבל אדם עליו עבודה יתירה, ואין חסד של אמת.

(רבי משה סופר, תורת משה, מגילת רות [נדפס בסוף במדבר])

דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
19

אל שלשת הענינים הללו אמרו ז"ל: מאי "והחי יתן אל לבו" - דברים של מיתה מאן דיקבר יקברוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דדלאי ידלוניה. שעם שכבר יובנו מדבריהם דברי מוסר, שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל, והקובר היום למחר הוא בקבר, ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו, או שיתן אל לבו מדת הגמילות, כי מי שיגמול היום יגמל מחרת. יתכן גם כן שכוונו שהחי יתן אל לבו אז שלשת החלקים האלו הנכללים בבנין האדם: האחד הוא החלק החיוני, הכולל כל הכוחות וההרגשים וכל פעולותיו כולם, כי הוא אשר יתבטל לגמרי, והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו. והשני - בנין הגוף עצמו, אשר נשאר לפניהם כאשר הוא, והוא הניתן לקבורה... והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך, כי בתתו לב על שני הענינים הראשונים, יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק.

(עקידת יצחק, בראשית, שער כב, עמ' שמא במהד' תשע"ו [ובדומה, אברבנאל דברים לד])

כח: דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
19

ואפשר שכל שלשת הענינים כיוונו חז"ל באמרם פרק אלו מגלחין: מאי "והחי יתן אל לבו"? דברים שבמיתה, מאן דיקבר יקברוניה, מאן דיספד יספדוניה, מאן דדלי ידלוניה, כי אם היות שכיוונו למוסר נכבד, שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר בעולם על הכל, והקובר היום מחר יהיה נקבר, ומתוך כך ישים עיניו על כל דרכיו ויתן אל לבו לגמול חסד כדי שייגמל ממחרתו - יתכן שכיוונו ג"כ בדבריהם שלשת החלקים האלה הנמצאים בבנין האדם: האחד הוא החלק הנפשיי, כולל הכחות כולם, שיתבטל לגמרי, שהוא הראוי לספוד עליו להפסדו ולבטולו. ואח"כ בנין הגוף עצמו, שנשאר לפניהם כאשר הוא, והוא הניתן לקבורה. והשלישי הוא השכל, הראוי להינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם לפני ה'.

(אברבנאל דברים לד)

דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
19

וכל זה מפני כי מי שעושה חסד ראוי לתשלום גמול לגמרי, כאשר עושה חסד וטוב ראוי שיהיה ג"כ נעשה עמו ג"כ טוב, וזהו מדה נגד מדה. ומפני שראוי לתשלום גמול, יש להיות נפרע כפי הגמול שעשה, וכך יהיה נעשה עמו ובאותה מדה יהיה נפרע לגמרי, כי מאחר שהוא ראוי לתשלום הטוב ולכך ראוי שיתן לו ה' יתברך אותו טוב בעצמו וזהו תשלומין גמורים, ודבר זה אין שייך במדות אחרות רק במדות של גומלי חסד. ועוד, כאשר עושה טוב לאחר, ה' יתברך משפיע לו ג"כ הטוב והחסד, כי כמו כאשר יש נחל קטן והוא מחובר אל הנהר הגדול אשר אין לו סוף, כאשר יוצאין המים מן הנחל הקטן ומשפיעים מים לבור שסמוך לו תכף ומיד יוצאים מים מן הנהר הגדול וחוזר ומשפיע אל הנחל אשר מחובר לו המים שיצאו ממנו ובאותו דרך שיצאו ממנו המים הם באים אליו, כך כאשר בעל גמילות חסד אשר הוא דבק בטובו של ה' יתברך, כאשר משפיע לאחר מטובו, אז ה' יתברך אשר הוא טוב משפיע לו הטוב בעצמו אשר הוא עושה, וכל עוד אשר המים יוצאים ומשפיעים לאחר יושפע לו ג"כ וכפי אשר השפיע ובאותו דרך אשר השפיע משפיע לו ג"כ.

(נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים פרק ג)

דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
19

ה' יתברך ברא העולם והשפיע אל הבריות מה שצריך להם, ואם לא שיהיו בעולם גם כן אנשים משפיעים מטובותם לאחרים לא היה ראוי שיברא העולם ולהשפיע להם מה שצריך להם, כי מדה זאת אצל מדת החסד, שאין ראוי לעשות חסד אלא אם כן הוא בעל חסד, שכן אמרו חז"ל: דקבר יקברוניה דטען יטענוניה וכו', פירוש: כל גמילת חסדים שהאדם עושה ראוי שיהיה נעשה לו גם כן.

(מהר"ל, דרך חיים, אבות פרק ה מ"ח)

דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
19

וכל זה מפני כי "מלוה ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו" וגו' [משלי יט, יז], כי המת נקרא דל.

(מהר"ל, חידושי אגדות בבא מציעא פו ע"ב)

דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה
19

קיי"ל בשו"ע יו"ד סי' רלב: מי שנשבע לשכיב מרע אינו אלא נדרי אונסין, שעשה כדי שלא תטרוף דעתו. אמנם אם יש לו למי שנשבע תועלת בדבר הזה, חלה השבועה. והנה תוס' כתבו: "אנכי אעשה כדבריך" - גם אני אצוה לשאת אותי לא"י, ויהי' לו ליוסף תועלת באותה שבועה כדי שישמעו בניו גם לו מדה כנגד מדה, ע"ד מאן דספיד וכו'. והשתא י"ל, יעקב חשש שמא לכשיהי' שכ"מ ישבע לו יוסף, ושוב יטעון כדי שלא תטרוף דעתו נשבעתי לו. לכן הקדים יעקב להשביעו טרם הי' שכ"מ. ויוסף השיב לו: אין צורך לזה עתה, כי יש פנאי לזה, יען שגם "אנכי אעשה כדבריך", נמצא יש לו תועלת בשבועה זאת ולא יוכל לטעון טענת אונס.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק מז (פס' כח-לא))

דיקבר יקברוניה
19

"ועשית עמדי חסד ואמת" וגו' - יש כאן בקשה על צד האמת ועל צד החסד. על צד האמת, היינו דבר שאינו מצפה לתשלום גמול, ועל צד החסד, היינו דבר המצפה לתשלום גמול. כי בקשה שביקש ממנו לקוברו זה דבר המצפה לתשלום גמול, כדמסיק במועד קטן דקבר יקברוניה וכו', אבל מה שביקש ממנו לקוברו בארץ כנען זה חסד שאינו מצפה לתשלום גמול.

(כלי יקר, בראשית פרק מז, כט)

דיקבר יקברוניה
19

"לא יכלה" - שניים במסורה: "לא יכלה ממך מקבור מתך", "ושבט עברתו יכלה (משלי כב, ח). משום ושבט עברתו לא יכלה, על כן לא "יכלה ממך מקבור מתך", כי צריך כל אדם לירא מן המות, ואם לא יתן לו מקום קבורה, גם לא יהיה לו מקום קבורה.

(בעל הטורים בראשית כג, ו)

פתח רבי ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו וכו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה והלא דברים קל וחומר ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת וכו' כך בניו של רבי ישמעאל על אחת כמה וכמה
23-26

יש עוד מין אבלות מחמת קלקול הדור אחר מותו, כענין שאמרו במדרש (ספרי נצבים פסקא ב): כשמת משה היה יהושע בוכה ומתאבל ימים רבים, ואמר אבי אבי, רבי רבי, אבי שגידלתני, רבי שלימדתני. עד שאמר לו הקב"ה: עד מתי אתה בוכה ומתאבל! וכי לך לבדך משה מת? והלא אין מת אלא לי, שמיום שמת אבל גדול לפני, כענין שנאמר "ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" וגו' (ישעיהו כב, יב)... והפירוש הוא כך, שיהושע כשהיה מתאבל לא היה מתאבל רק על צרת נפשו, ומחמת צרת נפשו ממילא לא היה יכול להנהיג העם. ועל זה אמר הקב"ה: הלא אבלות של משה הוא לי, [שאילו] לא היה מת לא היו ישראל חוטאין ומיתת משה גורמת חורבן בית המקדש. א"כ אין ראוי לך להתאבל על צרותיך, רק על האבל המגיע להקב"ה. וצריך אתה לראות להנהיג את העם למנוע האבל מהשכינה.
וכן במועד קטן: כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו. אמר ר' ישמעאל: רבו עונותיו תכפוהו אבילותיו. פתח ר' טרפון ואמר... ומה בני אהרן שלא נמצא בהם רק דבר אחד טוב... כתיב "וכל [בית] ישראל יבכו את השריפה", בניו של רבי [ישמעאל] על אחת כמה וכמה. שקשה, הלא צדיקים גמורים היו? [ופרשנו], שמחמת שר"י אמר שמשום שרבו עונותיו מתו, ואמרו הם שזה [הפסד] לכל ישראל, שהרי בני אהרן לא היו ישראל צריכין להם רק לדבר אחד, כי הי' להם משה ואהרן וזקנים, בכו כל ישראל, בניו של רבי שהוא [הפסד] לכל ישראל, והאי לאו משום עונותיו של רבי מתו.

(דרשות מהר"י מליסא, הספד על רבי אברהם טיקטין, עמ' תמו [ובדומה בנחלת יעקב ויקרא י, ו])

כח: פתח רבי ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו וכו' ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת דכתיב ויקרבו בני אהרן את הדם אליו כך בניו של רבי ישמעאל על אחת כמה וכמה
23-26

והוא תמוה, הלא צדיקים גמורים היו, והיאך אמר שלא נמצא בהן רק דבר אחד טוב? ונ"ל לפרש שמחמת שר"י אמר שמחמת שרבו עוונותיו מתו, ואמרו הן שזה [הפסד] לכל ישראל, שהרי נדב ואביהוא, שלא היו צריכים להם ישראל אלא לדבר אחד טוב, כי הי' להם משה ואהרן וזקנים, בכו כל ישראל, בניו של ר"י, שהוא הפסד לכל ישראל, שישראל צריכין להם בהרבה דברים, על אחת כמה וכמה. והאי לאו משום עונותיו של ר"י מתו, אלא בשביל עונות בני ישראל.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב ויקרא י, ו)

ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה וכו' ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת וכו' כך בניו של רבי ישמעאל על אחת כמה וכמה
24-26

לא נתבאר מה ניחמו בזה. וצ"ל דהכונה, כיון דכל ישראל משתתפים בצערו, הו"ל צערו נוח לסבול. אך צ"ע במ"ש שבני אהרן לא עשו אלא מצוה אחת, כי היתכן לומר כן? ואפשר לומר הכונה ע"פ מה דאיתא במדרש רבה קהלת פ"ג: כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה, וכל העובר עבירה אחת סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה, יעו"ש. ולפי"ז הכונה מ"ש ומה בני אהרן שלא עשו סמוך למיתתם רק מצוה אחת, והיינו כדמפרש שהקריבו הדם, וגם עבירה אחת מהקרבת אש זרה, שלפי"ז אין הזכות מכרעת, ובכ"ז כתב הפסוק עליהם "וכל בית ישראל יבכו" וגו', א"כ בניו של ר' ישמעאל שעשו הרבה מצות סמוך למיתתם [כך היה ידוע להם] וגם עבירה אחת לא עשו אז, על אחת כמה וכמה שכל ישראל משתתפים בצער זה של אבותיהם.

(תורה תמימה, ויקרא י, הערה י)

אביה בן ירבעם וכו' דכתיב ביה יען נמצא בו דבר טוב
27

משיח בן יוסף הוא אביה בן ירבעם, דכתיב ביה "יען נמצא בו דבר טוב". והשבטים ראו שירבעם עתיד לצאת מיוסף כמו שאמרו ז"ל. ויעקב אבינו ע"ה ראה יותר, שעתיד לצאת ממנו משיח בן יוסף, ויבא אביה בן ירבעם שהוא משיח בן יוסף, דכתיב "נמצא בו דבר טוב". וזהו דכתיב "ואביו שמר את הדבר", כלומר אביה בן ירבעם דכתיב ביה דבר טוב. וזהו "בא יבא ברנה נושא אלומותיו" - מי מתקן "והנה אנחנו מאלמים אלומים", שאמרו רז"ל אלילים אלמים לעגלי ירבעם? יב"א - ראשי תיבות אביה בן ירבעם, הוא נושא ומכפר אלומותיו של ירבעם אביו.

(חיד"א, דבש לפי מערכת מ אות יח, בשם ס' ישן רמזי התורה כ"י פ' וישב)

ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב
27

עי' זהר חדש בלק נו, א: משיחא דא משבטא דאפרים הוא, ומזרעא דירבעם בן נבט הוי, בריה דאביה כו', ומהאי בריה דאביה נפיק האי משיחא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב ביה יען נמצא בו דבר טוב וכו' שביטל משמרתו ועלה לרגל
27-29

"יען נמצא בו דבר טוב בבית ירבעם" - ר"ל שהגם שגם הוא אינו צדיק, מ"מ הדבר טוב שנמצא בו הוא גדול יען שהוא "בבית ירבעם", שהיו מסיתים אותו ומעכבים על ידו מלעשות טוב, והוא עמד בפניהם. וחז"ל אמרו שבטל משמרתו ועלה לרגל.

(מלבי"ם מלכים א' יד, יב)

יען נמצא בו דבר טוב וכו' שביטל משמרתו ועלה לרגל
27-29

ט"ו באב למה נקרא יום טוב... יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות וכו' [תענית ל ע"ב]. והנה כתיב באביה בן ירבעם שהספידו אותו כל קהל ישראל "יען נמצא בו דבר טוב", ודרשו חז"ל (וכן פירש"י) שביטל משמרתו ועלה לרגל. הנה נקרא הדבר הזה טוב, על כן נקרא היום ההוא יום טוב.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, מאמרי חודש תמוז-אב, מאמר ד - בתולה במחול, אות ז)

כח: ומה צדקיהו מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת
31

"אך היו העם מבקשים תועלות הצלמים ההם וברוחניות תוספת על תורתם, והם שומרים תורתם, בעבור שהיתה תועלת העבודות ההם גלויה בזמן ההוא, ואם אינו כן למה לא נשתנו אל תורות הגוים אשר הגלום ושבו אותם, עד שמנשה וצדקיהו שלא היו בישראל מכעיסים כמותם" (כוזרי מאמר ד אות כג). והעיר רבינו: "ע' מועד קטן כח: וטז: ומש"ש".

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 296-297, הערה 19)

בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרמון בר טברימון וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא [בבקעת מגידו]
33-35

ויש להבין, מה ענין אלו שתי הספדים זה לזה? וגם למה קאמר באחאב מי שהרגו, ולא מפרש באיזה מקום, וביאשיהו לא קאמר שם מי ההורגו, רק מקום הריגה?...
כל חורבן והגלות היה בשביל שמכרו יוסף... ולכך בקיבוץ הגלות, שיתוקן חטא מכירת יוסף, אף עון יוסף צריך תיקון... ודיבר סרה על שבטי י-ה, ולכך צריך משיח בן יוסף להיות נהרג, ובזה סר עונו. ולפ"ז עיקר ההספד שיהיה על הריגת משיח בן יוסף [סוכה נב ע"א], כי הריגה היא לתקן הפגם, רק הספד הוא על שיהיה נהרג בחוץ לארץ, כמו יוסף שמת בחוץ לארץ רק עצמותיו באים לארץ ישראל, כן יהיה במשיח בן יוסף. וגם ביאשיהו המלך שנהרג, לא היה עיקר הספד בסיבת מיתתו, רק מה שנהרג בארץ טמאה בבקעת מגדו שהיא חו"ל וקלטתו אדמה. וכן יהיה לעתיד לבא ההספד על משיח בן יוסף.
והנה ההספד על אחאב לא היה על שנהרג, כי "באבוד רשעים רנה", רק כבר כתב המגיד מישרים בפירוש הפסוק [דברים כא, ז] "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכים דמים הם, אלא שכך אמרו: הרוג זה שנמצא, ודאי היה חייב מיתה מעון ופשע המחייב מיתה, דאין הקב"ה עביד דינא וכו', אלא אנו מצערים למה "ידינו לא שפכו דם הזה", דהנהרג בחרבא קדישא הוי ליה כפרה, אבל עכשיו דנהרג על ידי אחרים אין כפרתו כל כך, ולכך מבקשים "כפר לעמך" וכו'... וכן הדבר באחאב, דהיה כל הצער דהיה חייב מיתה, אבל היה לו ליהרג בבית דין בחרבא קדישא, אבל בהרגו הדרימון בן טברימון, זהו הצער דאין מיתתו כפרה.
וכן הדבר לעתיד לבא, דיהרגו יצר הרע ויספדו עליו [סוכה נב ע"א]. ונבין מה זהו הספד, אשר קשה המובן לפי פשוטו. אבל נכון הוא, כי אם היו זכאים, לא היו צריכים להריגת יצר הרע, כי כל אחד היה גובר על יצרו, וכל רשעה כעשן תכלה, ואין צריך להרוג ליצר הרע, אבל אם אינם זכאים, יצטרך היצר הרע ליהרג, וכל ההולכים אחר עצתו ילבישו בושת ויחפרו ממעשיהם, ולא תהיה בהריגתו להם כפרה, כי אילו היו זכאים, היתה הריגתו ממילא, כמ"ש והרשעה כעשן תכלה. וזהו מאמר הקרא, דקרא מיירי משני הספדים, מהספד יצר הרע אמר "כמספד אחאב", דהיה בשביל שנעשה על ידי טברימון וכו', כן יהיה הספד אז שנעשה ע"י הריגה ולא היו זכאים לבטל היצר הרע מעצמם, והספד משיח בן יוסף יהיה כהספד יאשיהו, שעיקר הספד היה מה שנהרג בבקעת מגידו בחוץ לארץ, כן יהיה הספד הזה בשביל שנהרג משיח בן יוסף בחו"ל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טז)

בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרמון בר טברימון וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא [בבקעת מגידו]
33-35

קשה, למה הרכיב הפסוק שתי מלחמות בפעם אחת?... והנה במיתת אחאב היה רע מאד לעם, כי נפל מלכם שם, היה הבכי מחמת גדולתו. ובמיתת יאשיה היה הבכי מחמת צדקתו. והנה בדרך משל צייר הכתוב אשר ביום אחד היה מיתת שניהם, והיו הצדיקים בוכים על יאשיה וההמון היו בוכים על אחאב ג"כ. והנפקא מינה, על העדר המלך מיד ממלאין החסרון, אבל במיתת צדיק תיכף לא נתמלא החסרון. לכך במיתת משיח בן יוסף [סוכה נב ע"א], שקם להושיע את ישראל והיו הכל שמחין עמו, והנה במותו תוך המלחמה נקבצו שתי בכיות הנ"ל על צדקתו וגדולתו. לכך כתיב [זכריה יב, יב]: "וספדו העם משפחות לבד", כלומר צדיקים יבכו על צדקתו ויתר העם על גדולתו.

(רבי מאיר ליווען, ראש אמיר, עמ' מח, במהד' תשס"ח)

בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרמון בר טברימון וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא [בבקעת מגידו]
33-35

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ג ע"א]

ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם כך
35

רצה ר"ע להדגיש בזה, שזו היתה גדלותו של אחאב, שהוא היה איש גבור חיל. משך תקופת מלכות אחאב הי' כ"ב שנה. במשך כל הזמן היו לישראל תגרות בגבול ארם ושלוש מלחמות גדולות, ואחאב הצליח להכות את ארם מכה ניצחת והחזיר לישראל רוב הערים שכבשו בימי עמרי, והתחייב להעמיד לרשות ישראל חוצות בדמשק. וכל ימי אחאב כפופה היתה מואב לישראל.
אחאב הי' איש מלחמה, מסור בכל לבו לעמו וארצו, ומת מות גבורים במלחמה. ומטעם זה בחרו עם ישראל את אחאב בנו של עמרי למלך בזמן שעמדו בסכנה תמידית שלא ישמידו אותם העמים שבסביבותיהם, וצריכים היו לאיש גבור חיל יודע קרב, אע"פ שבנוגע לדת, הכתובים מעידים עליו שהי' רע לשמים מאד... אמנם הנביאים ושומרי התורה לא התרחקו ממנו, והשתדלו להשפיע עליו, וגם הוא, קודם שיצא למלחמה, שאל בנביאים והם ניבאו לו שיצליח.

(רבי מנחם שלמה כשר, התקופה הגדולה, פרק טז, עמ' שד, שיט במהד' תשלב = עמ' 350 במהד' תשסא)

שעשאוהו ככברה
39

[עי' לקט ביאורי אגדות תענית כב ע"ב]

מנין לאבל שמיסב בראש
41

אמרו רז"ל כי האבל מסב בראש. והטעם הוא כי בהיות החסדים מתפשטים בו' קצוות, היו יונקים ממנו בניו ובנותיו ואשתו וקרוביו, ועתה שאינם מתפשטים, הוא לוקח כל האורתיהם לבדו ודומה למלך. ולכן מסב בראש.

(רבי יצחק לוריא, שער המצוות, פרשת ויחי, אות כד)

מנין לחתן שמיסב בראש שנאמר כחתן יכהן פאר

["ראש" רומז לה'. החתן דואג שיצטרך לפרנס את אשתו, וצריך לשמח אותו בכך שאומרים לו שה' יתן לו פרנסה. "שמיסב" - צריך לחזק אותו בבטחון בה'. וזה כוונת הפסוק (ישעיהו פרק סא פסוק י) "שוש אשיש בה'" - כל שמחתי היא רק בה'. "כי הלבישני בגדי ישע" - כשהוא נותן לי ישועה, אני שמח בה'. "כחתן יכהן פאר" - שמחת חתן צריכה להיות לשם שמים.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מו ע"א) לטקסט

מה כהן בראש אף חתן בראש
44

ובגמרא מה כהן בראש אף חתן בראש. דבבגדי כהונה כתיב (שמות כח, ב) "לכבוד ולתפארת", ואיתא (סנהדרין פג ע"ב): בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם וכו', שבלא בגדים אינו כהן כלל. ואמר על ישראל גם כן שהם כחתן, והוא על פי שאמרו (בראשית רבה פרשה יא, ח): אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל יהיה בן זוגך. ומזה שאמר "בן זוגך", מוכח שישראל נקראים בבחינת חתן, שהם מכניסים קדושה לשבת. וזה שאמרו (שם) היינו דיבור "זכור את יום השבת לקדשו", היינו להכניס קדושה לשבת... והרי הם בשבת "כחתן יכהן פאר".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת נצבים, אות טו)

מה כהן בראש אף חתן בראש
44

וכשם שהאשה עצמה היא בנין של בינה יתרה, כך יכולה וצריכה האשה לבנות את ביתה המשפחתי בבינתה היתרה, כבית ישראלי אידיאלי, כבית מלא שמחה, נובע ברכה, שופע טובה, חי בתורה, מבוצר כחומה, מעוז לשלום. כבית שהשכינה שורה בו (סוטה יז, א), בית שהוא מקדש לעבודת ה', לחיי תורה ומצוה, והאיש והאשה משמשים בו כהנים נאמנים (מו"ק כח, ב), ואין כהונה אלא בטהרה. אכן, עוז זה של בת ישראל המקיימת מצות טהרתה... מלכות הוא ממלא את ביתה.

(רבי אלימלך בר שאול, מערכי לב עמ' 56)

וקדשתו לכל דבר שבקדושה
44-45

...דאיתא במדרש (ויקרא רב פרשה י, ג): "וירא אהרן ויבן מזבח" וגו' (שמות לב, ה) - אמר אהרן: אם הם בונים אותו, יהיה הסרחון תולה בהם; מוטב שיתלה בי ולא בישראל. לכך אמר הקב"ה לאהרן... (ויקרא כא, יב) "ומן המקדש לא יצא"... לפי מה שהקדמנו לעיל (פר' כי תשא בפסוק "ויתן אל משה ככלותו") דאם היה חטא העגל תולה בישראל, אז לא היתה כביכול פמליא שלו מתקיימת ובטלה הקדושה, לכך אמר אהרן מוטב שיתלה בי ולא בישראל (דמטעם זה שהקדושה בישראל אף על פי שהם בגלות אתי קדושה ומפקיע מידי שיעבוד, מה שאין כן אם היה חס ושלום הקדושה בטילה, אז לא היה להם חס ושלום תקנה), ולכך הבטיח הקב"ה ליתן שכרו מידה כנגד מידה שנאמר "ומן המקדש לא יצא", ודרשו חז"ל מקדושתו לא יצא, והיינו ממש כמו שעשה אהרן שיתלה הסרחון בו כדי שלא תתבטל הקדושה... וכן אמר הכתוב וקדשתו, ואמרו חז"ל לכל דבר שבקדושה, והיינו מידה כנגד מידה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת שמיני)

וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון
44-45

בפרשה זו מצינו כתוב חמישה פעמים בכהנים לשון קדושה: "קדושים יהיו לאלהיהם", "והיו קודש", "כי קדוש הוא לאלהיו", "וקדשתו", "קדוש יהיה לך". השלושה קדושות הראשונות הוא מצד ה' יתברך כמו שנאמר "לאלהיהם", "לאלהיו"... ואחר כך כתיב "וקדשתו", "קדוש יהיה לך", כמו שאמרו (יבמות פח ע"ב) "וקדשתו" - שבית דין יקדשו אותו בעל כרחו, ו"קדוש יהיה לך" - שתנהג בו קדושה לפתוח ראשון. ואלו השני קדושות הם רק מצד קדושת ישראל, כמו שנאמר (זכריה י, ד) "ממנו יתד ממנו פינה", ודרשו (שמות רבה לז, א וחולין נו ע"ב): ממנו כהניו ממנו מלכיו וכו'. היינו שכל הקדושות יש בישראל, ורק שהכהנים נבחרו לעבוד עבודת הקודש, שמקדושת ישראל נאצל קדושת הכהנים. וכדברי רבינו הקדוש זצ"ל... שלדעתו כהנים אין בהם מעלה באמת, דכל הקדושה שבהם מכח ישראל שמכניסין בהם קדושה...
ולבסוף החמישה קדושות כתיב "כי קדוש אני ה' מקדשכם", היינו שכל הקדושות שמצד ישראל מה שהיו יכולים לקדש את הכהנים ולהכניס קדושה בהם, הוא על ידי "כי קדוש אני ה' מקדשכם"... כי קדוש אני ה' ועל ידי זה אני מקדשכם ומכניס קדושה בכם, ועל ידי זה אתם יכולים גם כן להכניס קדושה בכהנים, מלבד קדושת הכהנים בעצמם שמצד ה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת אמור, אות ז)

קשה יציאת נשמה מן הגוף (כט.) כציפורי בפי הוושט רבי יוחנן אמר כפטירי בפי וושט
45-כט.

כמשחל בניתא [ברכות ח ע"א]. עיין זוהר מצורע דנ"ד ע"ב: "כי עזה כמות אהבה, מאי כי עזה כמות, אלא לא אשתכח קשיותא בעלמא כמה דפרישו דנפשא מגופא כד בעיין לאתפרשא". (לא נמצא דבר קשה בעולם כפרישת הנפש מן הגוף כשצריכין להתפרש זה מזה. פי' דרך אמת). וי"ל שהוא לרובא דעלמא. ונשיקה היא ליחידים הזוכים לכך, ואולי יש לחלק בין המיתה ומהלך מחלתה, דכאן, לסוף יציאת הנשמה מן הגוף דמועד קטן ד"כ ע"ב.

(רבי צבי יהודה, גליון הש"ס, ברכות שם)

כח: קשה יציאת נשמה מן הגוף (כט.) כציפורי בפי הוושט רבי יוחנן אמר כפטירי בפי וושט
45-כט.

אסכרה דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא, ואיכא דאמרי כפיטורי בפי ושט [ברכות ח ע"א], עיין מועד קטן דכ"ח ע"ב: ועיין שבת דל"ג ע"ב וירושלמי תענית פ"ד ה"ג.

(רבי צבי יהודה, גליון הש"ס, ברכות שם)

תוס' ד"ה צדקיהו - צדיק גמור היה אבל במקרא לא מצינו יותר כי אם שצוה להעלות ירמיהו מן הטיט"

"צדיק" - "עי' ערכין יז. ("ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו נתיישבה דעתו...") וע' דה"ב ל"ו י"ב ("ויעש - צדקיהו - הרע בעיני ד' אלהיו לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ד'"). מדרש אגדת בראשית פמ"ח סי' ד ("השביע' צדקיה. ומה כתיב בו 'ויעש הרע בעיני ד' לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ד'', הרי שבעה מלכים רשעים..."). ויש לצרף לזה מה שנאמר אצלו מצוה אחת, כמו בנדב ואביהוא, לא כמו באביה ובאחאב, וע' סוכה נב:. וע' תשו' מהר"י מברונא סי' רנט ("...וז"ל התשובה - הראב"ד -... כל הנשבע לחברו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו, ומיהו דווקא כשקבל ממנו טובה כמשה ויתרו וכצדקיהו מנבוכדנצר...")". "שצוה להעלות" - "שינוי מדויק מלשון הגמ' שהעלה. וע' לעיל טז:.

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 310)


כט ע"א

כציפורי בפי הוושט

עי' אבות דרבי נתן פ"א: "ויקם לקול הצפור" - זו נשמה כו'. בשוחר טוב פרק קב: נשמה דומה כמין חגב בעל כנפים. ועי' מנחות צט, ב: צפור דרור כו'. במו"ק כט, א: כצפורי בפי ושט... ועי' ב"ק צ ע"ב: הכהו על צפר נפשו... וראה בפי' ס' יצירה לר"י אברצלאנא עמ' קפה: כאשר יחלום חלום ופתאום יקיצוהו משנתו, יבהל בבהלה ויתחלש ועל לבו נוצרת כצפור קטנה, היא הנפש ששבה במהרה.

(רבי ראובן מרגליות, מלאכי עליון, ערך סנדלפון, עמ' קנב, הערה טו)

כציפורי בפי הוושט וכו' כפטירי בפי וושט
1

והא דאמר ר' חנניא קשה יציאת נשמה מן הגוף למת כציפורי בגו ושט ואמרי לה כפיטורי בפי הוושט - ציפורי - צפור דרור. ופיטורי - ממין כמהין, אלא שהן גדולות מן הכמהין ונקראת פטריות... ושיערו פיטורי וציפורי קרובין, ואין הוושט מיטיל אותן אלא בדוחק גדול ובצער גדול מאד מאד. ודאמרת מאי שנא הני שדימה בהן? כי הן דבר מסויים וקשה ואינו מתחתך ויורד.

(תשובות הגאונים, מהד' הרכבי, סי' רצד)

כפטירי בפי וושט

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל כח ע"א בשם פנים יפות, ויקרא כו]

הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום

ושני דינים אלו לא הובאו בפוסקים זולת במג"א סי' ק"י, וברמב"ם פ"ד ה"ד מאבל הובא המאמר לענין מת בדרך אגב ולא בלשון פסק הלכה, וצריך טעם בזה... ונראה בזה, כי הרב "הכותב" בעין יעקב [ברכות סד ע"א]... הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות... והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כמה פעמים שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב "ושבתי בשלום", ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב "העם הזה על מקומו יבא בשלום", וכן ביהושע י, בשמואל א' כט, במלכים א' כד, בירמיהו מג, בדברי הימים ב' יח, כתוב הלשון בשלום. ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כה, א), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו? ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק, דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה. ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל. ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בטח.

(תורה תמימה, בראשית טו, הערה ח)

כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון אמר רב חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון

[עמ' 218] א. בהמימרות הסמוכות לסיום מסכת ברכות... שנינו: אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון". כלומר: במימרא הראשונה מפרש הפסוק "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" שקאי על העבודה בעוה"ז, שעי"ז ש"ילכו מחיל אל חיל", מבית הכנסת לבית המדרש, אזי "יראה אל אלקים בציון", שזוכה ומקבל פני שכינה; ובמימרא השני' מוסיף שהענין ד"ילכו מחיל אל חיל", שזהו"ע ש"אין להם מנוחה", שהולכים "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש", הוא גם בעוה"ב, כאשר "יראה אל אלקים בציון". ולאחרי זה באה המימרא שבסיום המסכת - "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכו'".
ב. והנה, ב' מימרות הנ"ל הובאו גם בסיום מסכת מועד קטן... ולא הובאה לאח"ז המימרא ד"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", כבמסכת ברכות. וצריך להבין טעם הדבר - דלכאורה, המימרא ד"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", שייכת לסיום מסכת מו"ק יותר מאשר לסיום מסכת ברכות, כי בהטעם שבמימרא זו הובאו כמה וכמה פסוקים... [עמ' 219] איתא במפרשים [ש"ך עה"ת פ' ראה יד, ג]... שבפסוקים אלו יש "ח' פעמים שלום עם מלת שלוה", "כדי להכביד ח' כנפיו" של מלאך המות... וכמבואר בחסידות שענין זה מורה ש"ממשיכים מכל המעלות העליונות כו'", ועי"ז נעשה ביטול הלעומת זה לגמרי. ולכאורה, המקום היותר מתאים לענין זה הוא מסכת מו"ק, ולא מסכת ברכות: בין מסכתות הש"ס... המסכת שבה מדובר אודות ענינים הפכיים היא מסכת מו"ק... ועפ"ז, המקום היותר מתאים להזכיר את ענין השלום ח' פעמים כדי לבטל את הענין ד"מלאך המות בשמונה", הוא בפרק אלו מגלחין...
גם צריך להבין טעם השינויים בב' המימרות שהובאו בב' המסכתות (ברכות ומו"ק)... ובמסכת מו"ק - "כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה כו'" (שמוסיף "מבית המדרש לבית הכנסת", ומשמיט "ועוסק בתורה"). ובמימרא הב': במסכת ברכות - "תלמידי חכמים אין להם מנוחה [עמ' 220] לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", ובמסכת מו"ק... ואינו מזכיר "עולם הזה"...
[עמ' 221] במסכת ברכות, התחלת הש"ס - מדובר אודות רוב בנ"י שאין תורתם אומנתם אלא עוסקים גם במנהג דרך ארץ... ולאחרי כן - במסכת מו"ק - מדובר אודות המיעוט דבנ"י שתורתם אומנתם.
ו. ועפ"ז מובנים פרטי השינויים בהמימרות שבסיום המסכתות... במסכת מו"ק מדובר אודות יושבי אוהל שתורתם אומנתם, שלכן, כל הילוכם הוא "מבית הכנסת לבית המדרש" ואח"כ "מבית המדרש לבית הכנסת", ואח"כ עוד הפעם לבית המדרש, כפי שכבר נאמר לפנ"ז "מבית הכנסת לבית המדרש", כיון שמלבד העסק בתורה אין להם עסק אחר. משא"כ בברכות, מדובר אודות בעלי עסק, ולכן נאמר רק "היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש", כיון שלאחרי היציאה מבית המדרש הולכים לעסוק ב"מנהג דרך ארץ" (ומובן שאין נפק"מ אם יוצא מבית המדרש לילך לעסק זה או לעסק אחר; העיקר הוא שהעסק נעשה באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שעומד בהתקשרות והתאחדות עם אלקות).
וזהו גם הטעם שבמסכת ברכות מוסיף "(היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש) ועוסק בתורה": ובהקדמה - שמ"ש "ועוסק בתורה" הוא ענין בפני עצמו, והיינו, שהשכר ש"זוכה ומקבל פני שכינה" הוא לא על העסק בתורה, אלא על [עמ' 222] ההליכה מבית הכנסת לבית המדרש (שהרי בפסוק נאמר "ילכו מחיל אל חיל", ועי"ז "יראה אל אלקים בציון"), וכמפורש להדיא בשו"ע [רמ"א או"ח קנה, א] ש"אף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו"; אלא שכל מי שיודע ללמוד - שזהו רוב בנ"י, ששייכים ללימוד התורה - אינו יכול להסתפק בהליכה לבית המדרש, ובודאי חייב להיות "עוסק בתורה", שהרי כל מי שחייב בלימוד התורה חל עליו חומר הענין דביטול תורה... ומובן, שהצורך בהבהרה זו הוא רק במסכת ברכות (ולא במסכת מו"ק), שבה מדובר אודות בעלי עסק, שאצלם יכול להיות "מי שאינו יודע ללמוד" ורק הולך לבית המדרש "ושכר הליכה בידו", ובמילא צריך להוסיף ולהדגיש שצריך להיות גם "עוסק בתורה".
ז. ובמימרא השנייה... במסכת ברכות - כיון שבמימרא הא' ("היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש כו'") מדובר אודות בעלי עסק, ואילו בנוגע לתלמידי חכמים לא נאמר עדיין מאומה, לכן צריך לומר במימרא הב' בנוגע ל"תלמידי חכמים" ש"אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", שהולכים "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש"; משא"כ במסכת מו"ק - כיון שגם במימרא הא' מדובר אודות תלמידי חכמים, לא צריך לומר במימרא הב' שאין להם מנוחה בעוה"ז, אלא החידוש הוא רק ש"אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא".
ח. ועפ"ז יובן גם שהמאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" הובא במסכת ברכות דוקא, ולא במסכת מו"ק - כי: במסכת ברכות שבה מדובר אודות בעלי עסק - הרי מצד העסק [עמ' 223] בעניני העולם יש נתינת מקום להענין ד"מלאך המות בשמונה", ויש צורך לבטלו ע"י הזכרת ענין השלום ח' פעמים; משא"כ במסכת מו"ק שבה מדובר אודות יושבי אוהל שתורתם אומנותם - הרי מצד העסק בתורה אין נתינת מקום להענין ד"מלאך המות בשמונה", כפי שמצינו גבי דוד המלך [שבת ל ע"ב] ועד"ז גבי רבה בר נחמני [ב"מ פו ע"א] שמלאך המות לא הי' יכול להם, כיון שלא הפסיקו מעסקם בתורה, ולכן אין צורך בהפעולה לבטלו ע"י הזכרת ענין השלום ח' פעמים.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם - התוועדויות, כרך כג, עמ' 218-223)

תלמידי חכמים אין להם מנוחה

המגמה העיקרית של היצירה היא שיהיה "שמים וארץ נשקו", ותטהר הארץ בנשיקה כמו "משיקו במים וטהר" (ביצה יז ע"ב). והנשיקה היא השראת רוח הקודש, ונחה עליו רוח ה'. וזהו מה שבא ביום שבת קודש, כי חסר היה מנוחה, באה שבת באה מנוחה (רש"י בראשית ב, ב, בשם המדרש). מנוחת עולמים זו היא גילויי ההשראה של רוח הקודש הבאה בתכיפות ברק אחר ברק. צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעולם הבא שנאמר צדיקים "ילכו מחיל אל חיל", כי כמו שה' יתברך אין סוף, כן רוחו המשרה על עבדיו הנאמנים הם אין סוף, ואז היא המנוחה האמיתית.

(מי מרום, חלק ח, בראשית, מאמר ב, עמ' ח-ט)

וזה מפני נטל הנפש, הרובץ על מצפונו של תלמיד חכם, לרחם על נצרך, ולהתרגז על מי שאינו ממלא את המצוות כראוי, וכמו שאמר דוד המלך (תהלים קלט, כא): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיו אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי".

(רבי כתריאל פישל טכורש, הדרת אפרים ח"ב עמ' קעג)

תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא

התורה תבלין ליצר הרע [קידושין ל ע"ב] שישוב להיות "טוב מאוד" כשימשכהו לבית המדרש. כי יצר הוא החשק וההשתוקקות שיש בלב שאין לו שביעה משום דבר, על דרך שאמרו (קהלת רבה א, לב): יש לו מנה רוצה וכו'. ובחמדות העולם כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר וכו' עד וכו' [שבת קה ע"ב], כי התאוה והחשק הולך וגובר בכל יום עד למעלה. וכשמושך החשק לדברי תורה, אין לו גם כן שביעה, ובכל יום חושק יותר, ואוהב מצוות לא ישבע מצוות, ועל ידי זה יעלה בכל יום מעלה מעלה עד לאין שיעור... וגם בעולם הבא, כמו שאמרו בסוף מועד קטן על פסוק "ילכו מחיל אל חיל עד אשר יראה אל אלהים בציון", ששם הוא מקום כבודו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת, מאמר ז, עמ' קסא במהד' תשנ"ב)

[לכן יש שבעה שבחים בקדיש "יתברך וישתבח... ויתהלל", כנגד שבעה רקיעים, והצדיקים בעוה"ב עולים מרקיע לרקיע, וכשעולים לעולם אחר משיגים תוספת תענוג, ועל כל תוספת הם משבחים.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף כ ע"ב) לטקסט

תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל

בעוה"ז האדם נק' מהלך ממדרגה למדרגה, כענין שאמרו הצדיקים אין להם מנוחה ילכו מחיל אל חיל. וכשהאדם מתקן כל מעשיו, מסתלק מעוה"ז. נמצא אין להם מנוחה רק בבוא יום השבת שהוא מתנה מן השמים שיהי' יום מנוחה, וכמ"ש ז"ל שיהי' כאילו כל מלאכתך עשויה.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרנג)

האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת... וכן לעולם הצדיקים אין להם מנוחה כדכ' ילכו מחיל אל חיל, דרשו חז"ל [ברכות סד ע"א] מבהמ"ד לביהכ"נ. וכפי מלחמות האדם להיות טהור שלא להתדבק בהבלי עולם, כן זוכה אח"כ למנוחה ולהתקרבות להקדושה.

(שפת אמת, פרשת מסעי, שנת תרמה)

ואמרו חכמים [סוכה נב ע"א]: לעתיד לבא הקב"ה מביא יצה"ר ושוחטו צדיקים נדמה להם כהר ובוכין איך יכלנו להלחם בו, ורשעים נדמה להם כחוט השערה ובוכין איך לא יכלנו לכבוש חוט שערה כזה. והענין כי לעולם יש רק חוט השערה, והצדיקים שגוברים עליו פוגעין אח"כ בחוט השערה אחרת וכן לעולם עד שמתרבה ונעשה כהר. אבל זה הרשע הנשאר עומד, הרי הוא עומד בחוט השערה אחת. וזה ענין הצדיקים אין להם מנוחה כו'... וכפי היגיעה בימי המעשה ובעוה"ז, כן המנוחה בשבת קודש ובעוה"ב.

(שפת אמת, פרשת ראה, שנת תרלז)

הסתלקות הצדיקים נקראת "דנח נפשיה", שהגיעו מיד לשלימות המנוחה הגמורה דעולם הבא. ומה שאמרו צדיקים אין להם מנוחה וכו' בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגו', זהו מצד התעלות מדרגות הנשמה שמתעלת ממדריגה למדריגה. אבל הנפש והרוח, שבהם הוא עיקר היגיעה והשתדלות אדם בעולם הזה, שיוּלד לעמל דכבישת היצר השוכן בדם, הוא הנפש שבכבד וברוח שבלב... ובמתים חפשי, ונח נפשיה ורוחיה ממלחמת היצר. ולעתיד שיבוער היצר והרע יהיה יום שכולו שבת ומנוחה מהעמל דעולם הזה. אבל הנשמה שבמוח דטהורה, שזוכין לה התלמידי חכמים, דמשכן החכמה במוח, ויהבין לה למי שזכה יתיר שכבר ניצח... ליצר רע שבלב על ידי שמשכו לבית המדרש. והשגת החכמה הוא דבר שאין לו שיעור, וכמו שנאמר (תהלים קיט, צו): "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד", דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכל השגה דעולם הזה אינו כלום לגבי השגה דעולם הבא. דעיקר החכמה הוא מה שחלק מחכמתו יתברך להאציל להיות מושג לבני אדם... וכל אחד יש לו חלק מיוחד כפי שורש נשמתו ויניקתו מחכמה עילאה כפי השייך לחלקו. ולחכמתו יתברך אין סוף, וכן להשגת חכמי ישראל. ועל זה נאמר (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", דהמלאכים עומדים על מדריגה אחת כל אחד כמו שנברא ואין יכול להשיג יותר מהניתן לו ביצירתו. אבל האדם גם בהיות נשמתו בשמי מרום בין העומדים הוא מהלך מחיל אל חיל, ובכל שעה משיג יותר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת, מאמר ז, בסופו)

יראה אל אלהים בציון

המסכתא מתחלת באות מ' - 'משקין בית השלחין', ומסיימת ג"כ באות מ' - 'מעל כל פנים', מתחלת במ"ם פתוחה ומסיימת במ"ם סתומה. והגמרא מתחלת באות ה' ["השתא"] ומסיימת באות נו"ן, "יראה אל אלקים בציון", שהן תיבת "הן"...
ונקדים מה שמבואר במדרש [סנהדרין צד ע"א] על שני פסוקים בישעיה [ט, ו] ובנחמיה [ב, יג], בישעיה ט' נאמר "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין ולסעדה במשפט וצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת" ע"כ הפסוק... וגם מצינו קרא בנחמיה ב' "ואהי שובר בחומות ירושלים אשר ה"מ פרוצים". וכאן בשני פסוקים הללו יש חילוף אותיות, כי בתיבת למרבה כתיב מ"ם סתומה שהיה שם לכתוב מ"ם פתוחה כדרך באמצע התיבה, ובתיבת ה"מ כתיב מ"ם פתוחה שהיה לכתוב שם מ"ם סתומה כיון שהוא בסוף תיבה. ואמרו חז"ל במדרש [הובא ברד"ק ישעיה שם] על זה שבא לרמז דכל זמן שחומות ירושלים המה פרוצים כמו מ"ם פתוחה, שררתן של ישראל סתומה היא ונטולה מהם, ועל כן כתובה תיבת למרבה המשרה במ"ם סתומה, להורות שבעת שיסתמו חומות ירושלים אז יתרבה המשרה לישראל ולשלום אין קץ... הרי דמ"ם פתוחה מורה על עת הגלות ומ"ם סתומה מורה על עת הגאולה.
ונקדים מה שאמרתי מכבר על קרא [במדבר כג, ט] ד"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"... באומה הישראלית אף בעת היותר צר ומצוקה המה עובדים את אלקי אבותם... כי הם מתיחסים אל אלקיהם ותורתו כאילו המה ישכנו לבדד בארצם בלי מפריע, "ובגוים", היינו מה ששורים בגלות בין הגוים, בזה המה אינם מתחשבים כלל, וזאת גדולתם יתר על שאר העמים... ונראה דעל זה מרמזין המ"ם פתוחה של תחלת המסכת והמ"ם סתומה של סיום המסכת, לרמז דאם דבשעה שהתחלנו המסכת עוד היה המ"ם פתוחה שהוא מורה על הגלות כנ"ל, אבל בזכות הלמוד של המסכת... וגם אנו שמחים בשמחה של מצוה... מתחזקין עצמנו על העצבות שהיה לנו מן הטבע ומקיימין הקרא שאמר בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", שאין אנו מתחשבין עצמנו שאנו בגוים המצערים אותנו. ועל זה רמז הש"ס שמתחלת באות ה' ומסיימת בנו"ן שהוא תיבת הן, על כן בזכות זה נזכה למ"ם סתומה שמורה על הגאולה. ונזכה שיראה אלקים בציון, שה' ישוב לציון ויחזיר שכינתו לציון ויעלה אותנו לציון ברנה.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, בין המצרים, הנהגת הגלות והגאולה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US