לקט באורי אגדות ממסכת תמורה

בעריכת המכון לחקר האגדה

ג ע"א

בית דין של מעלה

[עיין לקט ביאורי אגדות ראש השנה ח ע"ב]

ג ע"ב

מנין שנשבעין לקיים את המצוה

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה י ולקט באורי אגדות נדרים ח ע"א]

ט ע"א

אי נימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש

[בעקידה, אחרי שהמלאך אמר לאברהם לא לשחוט את יצחק, רצה לקחת את האיל, ולהמיר את יצחק באיל, אבל כיון שאין ממירים בהמת חולין של אדם אחר, היה צריך לזכות בו לפני כן. ולכן כתוב (בראשית פרק כב פסוק יג): "וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", והיה אפשר לכתוב "וילך אברהם ויעלה את האיל לעולה", אלא "ויקח" בא לומר שקודם זכה בו כדי שיהיה שלו ואח"כ המיר את יצחק עליו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף ט ע"ב) לטקסט

יד ע"א

שקרבנות הציבור דוחין את השבת

ובנין העתיד יהיה להיפך, ואפילו שיבנה על ידי אדם יהיה מלאכת שמים. ואילו היה זה מבורר היה דוחה שבת גם כן. והכתוב דגלי [בבית ראשון] דאין דוחה שבת היינו משום דקמי שמיא גליא דעתיד ליחרב. וכל עמל מלאכה במלאכת שמים דעולם הזה שהוא מצד הבחירה אין בו דבר המתקיים לעולמי עד. ועל כן אינו דוחה שבת. רק קרבן דציבור שעיקרו אשה ריח ניחוח לה' זה מתקיים לעולמי עד, ועל כן כהני שלוחי דרחמנא להיות פעולת ה' כנזכר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת, מאמר ב)

טו ע"ב

תנן התם: משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות. איש שהכל בו. ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו.

כי מי שהוא בכל חלקי מדע שלם, יתמעטו ספקותיו בכל דבר העמק או הגבה שאלה, בכל דרכיו דיעה לבארו על בוריו בלי ספק וקושיא, מפאת השכל והסברא וראיה נכונה, ואין בו דמיון כוזב וטעות מתחלפת ומופת מזויף, אבל מי שאינו כל כך שלם בכל חלקי חכמה והבינה, הלא ירבו ספיקותיו, ובכל והדמיונות מוטעות פעם כה פעם כה אם לסתור או לבנות, ולכן רבו המחלוקות והשינוי והתמורה מקצה לקצה, ולכך כשמת יוסי ב"י שהיה שלם בכל, רבו מחלוקות, שלא נשאר איש שלם כמוהו לבאר כל תעלומות.

(יערות דבש חלק שני - דרוש ז)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז]

מאי אשכולות וכו' איש שהכל בו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז ע"ב]

על עבודה זרה הביאום

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ו ע"א]

טז ע"א

אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה

ומפורש עוד בתמורה, שאין צריך לומר שאין ראוי לנו לימשך אחר [הסכמת] הנביאים הפך הסכמת החכמים, אבל גם אם יספקו החכמים בדבר מה, אין לנו שנקח ביאור הספק ההוא על פי נביא, אבל יותר טוב שישאר הדבר בספקו, שאמרו שם, שבימי אבלו של משה נשתכחו שלש מאות הלכות, ואמרו לו ליהושע שאל, ואמר להם לא בשמים היא, ונאמר עליו עוד שם, שעמדו עליו כל ישראל לסקלו ואמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר לך וטורדן במלחמה:

(דרשות הר"ן - הדרוש האחד עשר)

והנביא אין להאמינו אם יצונו במצוה נוהגת לדורות, שכבר אמרו חז"ל: אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואפילו בביאור אחד מספקי התורה שלא יהיה מוכרע ע"פ חכמים לא נאמין הנביא. וזה מבואר בגמ' תמורה בפ' יש קרבנות יחיד. א"ר יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבנו ע"ה לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך, אמר לו רבי כלום הנחתיך אפילו שעה אחת, לא כך כתבת בתורה, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שלש מאות ספקות ועמדו כל ישראל עליו להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה שנאמר, ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון וגו'. וכתיב הכינו לכם צדה. ועוד שם: א"ר יהודה אמר שמואל ג' אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה רבנו ע"ה, אמרו לו ליהושע שאל, אמר להם לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אם כן אין נאמנות של הנביא בחדוש המצוה ולא בביאורה, אלא שיצונו לדבר א' לשעה, ובדבר הזה כבר האמינו משה באותות לבד:

(דרשות הר"ן - הדרוש השנים עשר)

שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פ ולקט באורי אגדות מגילה ב ע"ב ]

אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו

וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה וגו' - אם נפרש במצות שבא לשעה לצרכי המלחמה וכדומה לא שייך כאשר צוה ה' את משה, ואם בענין הליכות התורה לא שייך לשון וישמעו אליו, אלא כלפי שנשתכחו כמה הלכות והיו הכל עיניהם תלויות על הוראת יהושע, ושמיעה היינו למוד ויעשו היינו מעשה. ופי' כאשר צוה וגו' הוא קבלות שקיבל משה בע"פ מה' כמו שדרשו חז"ל על כאשר צויתיך דכתיב בשחיטה והכי מבואר בירושלמי פאה פ"א ר"י בשם ר"ב כאשר צוה ה' את משה עבדו, וכן צוה משה את יהושע וגו', אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנא' למשה בסיני. הרי דמשמעות זה הלשון על קבלות שבע"פ, והודיע לנו זה המקרא שאנו עומדים דכל ישראל שמעו מפי יהושע מה שנצרך למעשה ויהושע כוון את ההלכה כאשר צוה ה' את משה אע"ג ששכח בימי אבל משה מ"מ כוון לאמיתה של תורה, וכדאיתא עוד בירו' שם כ"מ שנתנו ב"ד נפשם מכוונים להלכה כמו שבא למשה בסיני. ואע"ג דבמס' תמורה שם איתא דעתניאל ב"ק החזיר הלכות בפלפולו, מ"מ ודאי היה תלוי בהסכמת יהושע ורק עתניאל ב"ק היה כמו תלמיד המחכים את רבו ורבו מסכים על ידו. [מבאר כי אף שנשכחו ההלכות עם מות משה, זכה יהושע (ע"י עתניאל) לכוון למה שנצטווה משה ע"י הקב"ה.]

(העמק דבר דברים לד, ט)

על אף שהחזיר שלושת אלפים הלכות בפלפולו לא היה 'שבע', אלא ביקש הכל, שיברכו ה' בתורה. וזהו שאמר הכתוב "הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא). ופירשו רש"י ואבן עזרא שהכוונה לתפילה, "הרחב פיך", ושאל ככל אשר תוכל ובכל הכח, "ואמלאהו" מיד.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת ויקהל מאמר נט' עמ' רנג')

"ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל". "אם ברך תברכני" - בתורה, "והרבית את גבולי" - בתלמידים, "והיתה ידך עמדי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי" - שיזדמנו לי ריעים כמותי, "לבלתי עצבי" - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול, מיד - "ויבא אלהים את אשר שאל"

חז"ל הוסיפו את המילה 'מיד' אשר לא נרמזה בכתוב. כי מאחר שתפילתו של עתניאל הייתה באופן של 'אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול', כלומר, ששלימות החכמה היא עניין של חיים ומוות עבורו - לבקשה כזו ה' נענה מיד.
כך צריכה להיות בקשתו של בן תורה. עליו לחוש בכל נימי נפשו שאם הוא זוכה לתורה - מוטב, ואם לא - הריהו הולך, ח"ו, לשאול, בלי תקווה. המבקש כך - נענה מיד.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת ויקהל מאמר נט' עמ' רנב')

ויהי בבואה ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה וכו' ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ונתתה לי גולות מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד

[י"ל שהיא התכוונה לומר שמתנת השדה תקפה מפני שהמקבל הוא ת"ח ועני, כמו שכתב שו"ת המבי"ט ח"א סי' קצה, שגם לדעה ש"תן" אינו כ"זכה" במתנה, הרי אם המקבל ת"ח או עני, נעשה נדר, והשליח לא יכול לחזור בו. ואת זה אמרה לאביה (בעוד שדבריה לפני כן היו לעתניאל, כמש"כ "ותסיתהו") כי אין דרך ארץ לומר לעתניאל שהוא מנוגב מכל טובה.]

(רבי מרדכי גלנטי, דברי מרדכי, דרוש ב, דף ג ע"ג) 12

אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע, שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'

ויש להבין וכי בכך יסיחו ישראל משכחת התורה, דור דעה כמו הם אשר כל מגמתם היתה לתורה, וכי בשביל מלחמה ישכחו?
אבל נראה, דהא דבקשו להורגו הוא דאמרינן [אבות פ"ג, מ"י] כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה, יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ת"ל וכו', וישראל סברי כס"ד, דבכל מקום השוכח חייב מיתה, ולכך זממו להורגו, אמנם אמרינן בגמרא [ברכות ח ע"ב] הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, הרי מזה מוכח דעדיין קדושתו בו כמקדם, ואין כאן חיוב מיתה.
...עוד יש בו טעם, לפי מ"ש [שבת קמז ע"ב] בר' אלעזר כד שכח תלמודו, אמר החרש היה לבם, כי השר המשכח הוא נקרא ריב, ולכך היו הטעות והשכחה באותיות רי"ב, והטעם, כי אין ריב וקטט ומלחמה בעולם אשר לא סגי בלא"ה בלי כעס, וכבר אמרו [פסחים סו.] כל הכועס חכמתו משתכחת, ולכך שר המשכח הוא ריב, ולכך משה רבינו שהיה שר התורה וארגז כל החכמות ולא יצוייר בו שכחה, ולכך לא היה יכול לערוך מלחמה, כי אי אפשר למלחמה בלי ריב, ולכך אמר ליהושע [שמות י"ז, ט] צא והלחם בעמלק, כי הוא לא היה בעל ריב כלל, ולכך כאשר התרעמו ישראל על יהושע שהיה בגדר השכחה, ושר השכחה הנקרא ריב מצא אצלו מקום לחול, ויעץ לו ה' שיטרידן במלחמה ויבחינו כי לא סגי בלא ריב וכעס אויב, וא"כ לא יתכן בו שלא תהיה בו שכחה, ולכך הזהירה תורה גבי עמלק [דברים כ"ה, יז-יט] זכור אל תשכח, והוא הטעם כי מלחמה עם עמלק מדור לדור, וא"כ במקום מלחמה וריב יש שכחה כנ"ל, ולכך הזהיר בתוספת אומץ לבל ישכח, ולכתוב זכרון בספר מה שלא בא בשאר דברים, כי ענין זה עלול לשכחה. [מבאר שמה שסברו להורגו חלילה כי סברו כהוא אמינא של המשנה שאכן מי ששכח את משנתו זו התרשלות ועליה חייב מיתה. אמנם לא היה חייב משום שאף זקן ששכח ראוי לנהוג בו כבוד. וטעם שני משום ששר השכחה נקרא ריב, ואם יצאו למלחמה ולריב הרי יבינו על עצמם שזהגורם שכחה ואם כן ידונו את יהושע לכף זכות.]

(יערות דבש חלק ראשון - דרוש יז)

כד ע"ב

פירוש המשנה לרמב"ם - מרמה הוא בדרך איסור

[קשה א"כ איך בא יעקב במרמה ולקח את הברכות? הוא עשה זאת לשם שמים, כי אילו עשיו היה לוקח את הבכורה לא היתה תקומה לישראל לקיים את התורה].

(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות, עמ' ט) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300