י ע"ב

ערכין י ע"ב - דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן

[תוס' תענית כח ע"ב (ד"ה ויו"ט) הסבירו בכך מדוע בחנוכה אומרים הלל בכל יום, כי בכל יום הנס מתגדל. כוונתם לנס פך השמן, שאילו נצחון המלחמה היה שווה בכל יום. מזה הוכיח ר' דובער גינזבורג שמה שפך השמן דלק שמונה ימים, היה נס ולא כאומרים שהיה בדרך הטבע.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף ו ע"ב) לטקסט

דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן וכו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני
1-15

מ"ש התוס' בפ"ב דערכין דף י ע"ב על מה שאמר שם שאמרו המלאכים לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה ויוה"כ, דמשמע מלשון זה שהם אומרים שירה, ושעל כן אין למנוע מלומר "והחיות ישוררו" וכן מנהג קצת מדינות. ולכאורה איכא למידק בדברי התוס' מגמ' דחולין פ' גיד הנשה, שאין מלאכי שרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה, וא"כ לא יתכן כלל שהמלאכים אומרים שירה וישראל לא. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולומר דודאי אם גם ישראלים אומרים שירה, המלאכים ממתינים להם, משא"כ ביום שאין ישראל אומרים שירה כלל, אם אנהו שתקו מלאכי מרום לא שתקו... אבל האמת הברור דתרי גוונא שירה איתנהו, דגמ' דחולין מיירי בשיר הרגיל בכל יום, וקדושה שאומרים ביוצר ומנחה, וזה מוכח שם בריהטא דגמ', והיינו דאמר שם עוד שישראל אומרים שירה בכל שעה, והכוונה דאם כבר התפללו ואמרו קדושה, והלך יחיד לבה"כ אחר, מצי למיהדר ולענות קדושה בהדייהו ואפילו טובא זימנא וכל היום, משא"כ קריאת הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף... משא"כ מה שאומרים המלאכים מפני מה אין ישראל אומרים שירה וכו' מיירי בהלל שאומרים ברגלים, ואחר דלא מיירי בשירה שבה נשתוה המלאכים וישראל לאמרה דבר יום ביומו, אין דברי התוס' מדוקדקים, דמה שאמרו מלאכי השרת מפני מה אין ישראל אומרים שירה מיירי בשיר ושבח דהלל הנאמר מתוך שמחה ותשועה הנעשית, ואיך ידוייק מזה שמלאכים אומרים שירה דיומא, דעלה אומרים "והחיות ישוררו".
ומ"מ אף דאין דברי התוס' מדוקדקים, מ"מ הדבר מצד עצמו אמת, דאין למנוע מלומר "והחיות ישוררו", דשירה דיומא גם ישראל גם מלאכים אומרים, דאינה רק קילוס ורוממות לא-ל יתברך, ולא שייך לבטלה משום דספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. ובשירה דבכה"ג הנאמרת לפי שעה על הנס, אמרו רז"ל על "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", דבליל שביעי של פסח בקשו מלאכי השרת לומר שירה ואמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים וכו' כבפ' אחד דיני ממונות, וה"ה לגבי דידן אין גומרין את ההלל בכל ימי פסח מהאי טעמא כמ"ש קצת הפוסקים בשם מדרש הרנינו. ואף כי גם בזה יש לפקפק, דהא לא השתיק הקב"ה את המלאכים מלומר שירה רק בלילה שבה נטבעו מצרים בים, והיינו דכתיב "ולא קרב זה אל זה", ויליף מגזירה שוה שגבי שירת המלאכים נאמר "וקרא זה אל זה", אף על פי דהא דהכא ר"ל שירה על גאולת ישראל ושם על קדושה דיומא קאי כמ"ש בסמוך, משא"כ ביום המחרת, גם ישראל גם המלאכים אמרו שירה על מפלת השונא, כמ"ש "אז ישיר" וגו', גם המלאכים כמבואר במדרש על "קדמו שרים אחר נוגנים" וגו'. ומה שאין גומרין את הלל בימי פסח יש טעם אחר... והוא ש"ס ערוך שם, והוא מפני שאין ימי פסח חלוקים בקרבנותיהן. מ"מ אין בנו כח לחלוק על מדרש הרנינו. ואפשר דמפני ששיתק הקב"ה את המלאכים, ובחלה נפשו בשירתם בשעת מפלת המצריים, למדנו שאין נאה להשלים השיר בכל ימי הפסח.
ועל כן י"ל עוד דזכר לדבר אין אומרים אופן בשביעי של פסח, אף על פי דודאי לא דמי, דהא דשיתק היה בלילה וזה ביום, ועוד ההיא שירה דעל הצלה וזה ד"החיות ישוררו" בשירה דיומו, קדוש וברוך, מ"מ הוי זכר לדבר, ומפני דאין ראוי לומר "והחיות ישוררו" וכו', נהגו גם שלא לומר אופן כלל, מפני שמנהג פשוט לומר "והחיות ישוררו" אחר פיוט האופן. ובר"ה שאומרים פיוט ואין אומרים "והחיות" באשכנז, קשה מאד ליישבו, הן מה דאם כן גם בשביעי של פסח נמי נעשה כן, והן שהוא נגד מ"ש התוס' דמוכח דהמלאכים אומרים שירה בר"ה ויוה"כ, והן ממ"ש דאפילו אם ס"ל דהואיל דישראל אין אומרים שירה גם המלאכים אין אומרים שירה, אי משום דאין מלאכים אומרים שירה כלל אם לא קדמו ישראל, והן דחיישי ג"כ לחיל ורעדה דישראל דספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך, וכמ"ש הפייט ד"חיל ורעדה יאחזון" גם למלאכים, מ"מ לא שייך כל זה רק בשירה דהלל הנאמר מתוך שמחה ועל הצלה ורוח ותשועה, וכה"ג ג"כ גבי מלאכים, משא"כ בקדושה דיומא, וכמ"ש דעלה קאי "והחיות ישוררו" וכו', למה נימנע מלאומרו? ואם נימנע לזכר לדבר, גם הפיוט נימנע מלאומרו. נקוט מיהא דאין להרהר אחר המנהג, דאם אין ראיה לזה מ"מ יש זכר לדבר.
ואין להקשות על מדרש הרנינו שכתב דעל כן אין גומרין ההלל משום גמ' דמעשי ידי טובעים בים, ממ"ש פ"ק דברכות שלא אמר דוד הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנא' "יתמו חטאים" וגו', דאין לומר דדווקא בשעת מפלה אין לומר שירה, דא"כ כ"ש אנן דנגמר הלל כל ימי פסח. ואפשר הואיל שהיה מפלתן בימים ההם בזמן הזה, הוי שפיר שעת מפלתן. א"נ י"ל דבשלמא הלל בשלמותו וכשגומרין אותו הוי שמחת אלהים, כדברי רז"ל פרק כיצד מברכין על מ"ש גבי יין "המשמח אלהים ואנשים", אם אנשים משמח אלהים במה משמח, ולמדו מזה שאין אומרים שירה אלא על היין, והוא גמירות הלל בניסוך היין. וכתבו התוס' דמ"מ מצינו שירה בלי יין, והוא תשלום הלל בעשיית הפסח, והלל שלם דווקא שירה מקרי, כדילפי רז"ל מקרא ד"השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". וכן בפ"ט דפסחים צה, יליף מקרא זה דהלל אינו נהוג בפסח שני. וכן קרו רז"ל ברכת יהללוך ברכת השיר. משא"כ מ"ש דוד הללויה בעלמא. וכן מה דקרינן הלל בדילוג אין לפניו ית' שמחה, הואיל שאינו בשלמות. ואף על פי שאומרים בו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ורז"ל דרשו על "בצאת לפני החלוץ הודו לה' כי לעולם חסדו", דעל כן לא נאמר שם "כי טוב" לפי שאין הקב"ה שמח וכו' מ"מ הואיל דקרינן ומדלגין אין לפניו ית' כאן שמחה שלימה. כך נ"ל לתרץ לפי מ"ש במדרש הרנינו. אבל לפי האמת נראה כמו שכתבתי, דדווקא בשעת המפלה כענין "בצאת לפני החלוץ". ויפה דקדקו רז"ל באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה, משא"כ בתר הכי.

(שו"ת חוות יאיר סימן רכה)

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא
2-4

בשבת אין אומרים בו הלל ואין בו מצות שמחה ולא מצות ראיית פנים בעזרה, וביו"ט איתא כל הני. ובש"ס ערכין, הטעם שאין אומרים הלל בשבת משום דלא איקרי מועד. אבל הא גופא צריך פירוש למה לא ייקרא מועד?... ונראה דהנה חז"ל פירשו "מועד" - התוועדות העליונים והתחתונים, היינו שקדושה מהעולם העליון נמשכת למטה. וע"כ גם ר"ח איקרי מועד, כי ר"ח הוא ממועדי הכנעה, וכתיב "אני את דכא", וזוהי מדתו של דוד המלך ע"ה. אך בשבת מחמת שהקדושה היא כ"כ גבוהה, ושבת הוא מעין עוה"ב, ואין בו תפיסת יד האדם, אין בכח האדם למשוך הקדושה כ"כ למטה. אבל יום טוב ור"ח שאין הקדושה כ"כ גבוהה ויש בהם תפיסת יד האדם, שבי דינא מקדשין להו, לעומתם יש בהם מעלה שיכולין למשוך יותר למטה. באופן שכל אחד יש בו מעלה על זולתו, שבת יש לו מעלה שהקדושה שבו היא יותר גבוהה ומעין עוה"ב שהוא עולם המצפון ונעלם, ויו"ט ור"ח יש להם מעלה שנמשכת הקדושה למטה ביותר. וע"כ הלל ושמחה וראיית פנים, שהם מחמת המשכת הקדושה עד שגם גשם הגוף מתעלה ושמח ונעשה ראוי לבוא להשתחוות ולהראות, וכן הלל שבא מצד התפעלות ורגש הנפש בהתגלות כמ"ש הרמב"ן שהוא בכלל שמחת יום טוב, ע"כ באין רק ביום טוב, אבל לא בשבת שהקדושה כ"כ גבוהה מעולם הנעלם והמצפון, וע"כ שבת יומא דנשמתא ולא דגופא כבזוה"ק, ואינו נמשך כ"כ למטה... על כן אין בו בשבת לא הלל ולא שמחה ולא ראיית פנים בעזרה.

(שם משמואל פרשת מקץ תרע"ט עמ' קעב)

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה
2-4

מה שלא נצטוינו לעלות ולהראות אלא בשלש רגלים, יש לומר הטעם כמו שאמרו ז"ל דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא איקדיש בעשיית מלאכה, ובשבת לא, משום דלא איקרי מועד, והיינו דליראות לפני ה' מובן שהפנים צריכים להיות נקיים מכל שמץ ומאירים ע"י צלם האלקים שעליהם... ומי הוא שיאמר זכיתי לבי והנני ראוי ליראות? אך בשלש רגלים, פסח זמן יציאת מצרים שהיו אז ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק מצד חסד ה' העלם למדרגה גבוהה מאד... כן בכל שנה מתעורר חסד ה' בימים אלו... אף האדם שאינו ראוי מקרבין אותו וכל מי שבא ליטהר מושיט לו ה' יד ימינו, וע"כ אז הוא זמן ראוי לעלות וליראות אפי' למי שאינו ראוי... אבל שבת היא מעין עולם הבא, ושם אין שום ויתור, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג ע"א), והיינו שקדושת שבת חלה על האדם עפ"י מדותיו ועשיותיו בששת ימי המעשה, וזהו שאינו נקרא מועד, כי מועד הוא מלשון קיבוץ, ואז הוא זמן שמחמת קיבוץ הכלל נתקרב אפי' מי שאינו ראוי מפאת חסד ה', אבל שבת לא איקרי מועד והיא מעין עוה"ב שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו וכל אחד מקבל לפי מה שהוא בפני עצמו, ושוב מי הוא שערב לבו לבא בכח עצמו ליראות לפני ה' אלקים? וכן ראש חודש, אף על פי דאיקרי מועד ויש לו מעלה זו שנתקרב האדם מצד הכלל, מכל מקום לא איקדיש בעשיית מלאכה, והיינו די"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, ומכל מקום בכל ראש חודש מקריבין קרבן מוסף בשביל הכלל כולו ולא בשביל השבט השייך לו, והטעם משום דכולם יונקים זה מזה. והוא כדמיון מראה המלוטשת היטב, כשמעמידין אותה נגד האור נראה בה האור והיא מאירה ג"כ לפי ערך הליטוש, ואם היא מלוטשת וצחה ביותר היא מאירה ביותר, כ"כ כל ישראל הם כמו מראה מלוטשת, שהשבט שהוא מאיר בחודש הזה מאיר אל עבר פני המראה שהם כל ישראל ושבים כולם להיות מאירים, והם כדמיון אור הלבנה המקבלת אור מהשמש ומאירה לארץ באשר היא כמו מראה מלוטשת, אך האור מאיר רק לפי ערך הליטוש, ובאשר איננה כ"כ צחה והיא קרובה אל הארץ ע"כ איננה כ"כ מלוטשת והאור מועט נגד אור החמה... בדוגמא זו הם השבטים, שבאם היו כולם מזוככים עד התכלית היה האור שוה בכולם והיה האור גדול מאד, אבל באשר עוד לא הגיעו למדה זו על כן אין ר"ח כמו יום טוב. וזהו שרמזו ז"ל מפני שאיננו מקודש מעשיית מלאכה, שעדיין טרודים במלאכות עוה"ז ואינם מלוטשים כ"כ, עד לעתיד שיהיה הכל מזוכך בשלמות, ואור הלבנה תהיה כאור החמה משום שתהיה מלוטשת וצחה מאשר עתה. וכן ישראל שהם בדוגמא דידה יהיו צדיקים ומזוככים בתכלית השלמות, אז יהיה האור של כולם בשוה ע"י האור החוזר כדמיון מראה מלוטשת בתכלית כנ"ל, אף שיהיה גם אז מותר בעשיית מלאכה, מ"מ המלאכה עצמה תהיה כולה קודש ולא תגשם את בעליה.
קיצור הדברים, שהטעם שאין אומרים הלל בר"ח ושבת מספיק למה שאין בהם מצות עליית רגלים, וממילא מובן שלעתיד שמעלת ישראל תהיה רמה ונשאה מאד, וכמו שאור הלבנה יהיה כאור החמה, כן יהיו כל ישראל מאירים, ובר"ח יהיה האור פרוש על כל פני איש ע"י שיהיה מלוטש וראוי ליראות את פני ה' אלקים. וכן שבת אף על גב דלא איקרי מועד וכל אחד אינו מקבל מחבירו, רק כל אחד לפי מה שהוא, נמי לא יתבוששו באור פניהם לעלות וליראות... ועל כן יהיה ר"ח וגם שבת נוהגת בהם מצות עליית הרגלים.

(שם משמואל פרשת וארא תרע"ב, לשבת ור"ח שבט עמ' סח)

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה
2-4

ויש לומר דהלל הוא שמחה לשמוח בה' יתברך, והרמב"ן כתב שזהו משמחת יום טוב, וע"כ ביום שמותר בעשיית מלאכה והרעיון טרוד בעניני מלאכה אי אפשר שיגיע לשמוח בה' יתברך, וכן שבת משום דלא איקרי מועד, כי מועד הוא מלשון (עמוס ג) "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו", והיינו שהגוף ונפש הם בהתועדות, ושבת הוא יומא דנשמתא ובלתי אפשר שהגוף יהיה בהתועדות הנפש... ועל כן שבת הוא עונג ולא שמחה כי שמחה באה מפאת שלימות הגוף והנפש יחד, וע"כ אין בהם הלל.

(שם משמואל פרשת תזריע - תזריע מצורע ושבת ר"ח תרע"א עמ' ריב)

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה
2-4

ויש להבין, א"כ שבת ור"ח יחד דאיכא תרווייהו, נימא הלל? ולפי דרכנו יש לומר דענין הלל הוא הודאה לה' יתברך, כי הלל והודאה בני בקתא חדא נינהו, וכמו ארבעה שצריכין להודות שניצולו מהסכנה, כמו כן איש המסתכל ומתבונן על שפלות עצמו מפאת מעשיו אשר לא טובים, שאין בו מתום מכף רגל ועד ראש לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן, והיה ראוי להיות מוטל באשפה סחי ומאוס לכל עובר, ואעפ"כ ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו מושיט לו יד, "אהבת אותנו ורצית בנו" וגו', מיד נתמלא רגש תודה והלל לה' יתברך. והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר בשם רבו הקדוש מהרי"ם זצללה"ה מגור כי בשבת צריך להיות כאילו כל מלאכתך עשויה, היינו אפי' בעניני שמים... ומובן שבשבת אין להסתכל בשפלות עצמו כלל, אלא יהיה רק בעונג ורצון, ולא יזכור מצבו ולא יתמרמר על עצמו כלל... ע"כ אין שייך בו כ"כ הלל, וע"כ אפי' שבת ור"ח יחדיו לא שייך בו הלל. ויש להעמיס זה בכוונת הגמרא שבת לא איקרי מועד, כי מועד הוא לשון התועדות עליונים ותחתונים, ובבחי' האדם הוא הסתכלות בשתי עינים כנ"ל, ובשבת הוא יומא דנשמתא ורק עונג ואין בו הסתכלות בשפלות עצמו, ע"כ אינו נקרא מועד. ראש חודש איקרי מועד אבל לא איקדש בעשיית מלאכה ואיננו מופנה כל כך להרגיש טעם מתיקות קרבת אלקים שיהלל וישבח ע"ז, ושבת ור"ח יחדיו נמי אין בו הסתכלות בשפלות עצמו, ע"כ אין בו הלל... ומ"מ כשחל יום טוב להיות בשבת אומרים בו הלל... מאחר שאין החיוב בא מצד שבת, ולא יתכן שהשבת שהוא שלימתא דכלא יגרע המצוה. אלא בשבת ור"ח שבאת לחייבו גם מכח שבת, מה גם שבת לבדו לא יתכן לחייבו כנ"ל.

(שם משמואל פרשת קרח - קרח ור"ח תמוז תרע"ב עמ' רנה-רנו)

י: ר"ח דאיקרי מועד

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות שבועות י ע"א]

ראש חודש דאיקרי מועד לימא
3-4

טעם שאין גומרין ההלל בר"ח, אמרינן בערכין פרק אין בערכין משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): מ"ט איקרי פרץ וזרח? פרץ איקרי על שם הלבנה וזרח על שם החמה. פרץ על שם הלבנה, שהלבנה נפרצת לעתים ונבנית לעתים, וזרח נקרא על שם החמה שהחמה זורחת תמיד בענין אחד, עד כאן. הכוונה להם ע"ה על מלכות בית דוד, שהוא נפרץ לעתים ונבנה לעתים כפי החפץ העליון, עד שיהיה העת עת דודים ויעביר הגלולים ואת רוח הטומאה מן הארץ, כי זה סיבת פגם הירח, ואז יתקיים "והיה אור הלבנה כאור החמה". וכל עוד שאין זה כן, אין גומרין ההלל.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד ברכת הלבנה, עמ' צט)

ראש חודש דאיקרי מועד לימא וכו' לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה
3-7

איתא בגמרא (פסחים עז ע"א) דראש חודש איקרי מועד כדאביי וכו' דכתיב (איכה א, טו) "קרא עלי מועד" וגו'. ולא מצינו בשום מקום דראש חודש איקרי מועד רק ממה שלומדים מראש חודש אב... והענין דמועד מלשון "אשר אועד לכם שמה" (שמות כט, מב), שבבית המקדש היה השראת השכינה, וכתיב (ויקרא טז, טז) "השוכן אתם בתוך טומאתם", ודרשו (יומא נו ע"ב): אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם. וכן הוא בכל ימי חג ומועד. ובראש חודש לא מצינו בתורה שיהיה נקרא מקרא קודש, רק בלשון חז"ל מצינו (ראש השנה כד ע"א) שבקידוש החודש ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. והיינו מפני שבעולם הזה עדיין טמון וגנוז בו הקדושה ולא ניכר עוד. רק לעתיד, כשיהיה אור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים, כמו שהיה בשעת הבריאה, קודם שנגנז האור, והירח יקבל האור מהחמה. ומזה היה לחכמים הארה דראש חודש יש בו גם כן קדושה ואיקרי מועד.
וזה עיקרו בחודש זה [אב]... והחודש זה נברא באות ט' שמורה על האור כי טוב... על פי מה שמובא בזוה"ק (הקדמה ג ע"א) על אות ט' טובך סתים בגווך וצפון בגווך... וזהו רק בעולם הזה הדומה ללילה, אבל כשיתוקן על ידי דוד המלך ע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות... ואז לא יהיה לילה, שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ויהיה כמו יום בעולם הזה, ואור זה יתחדש בכל חודש ואז יתגלה קדושת החודש דאיקרי גם כן מועד.
ולכן אמרו לענין הלל, ראש חודש דאיקרי מועד לימא, לא איקדש בעשיית מלאכה וכו' שאין מקודש לחג אינו טעון שירה. ומצינו (תענית כח ע"ב): רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא, סבור לאפסיקנהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. משמע שזה המנהג נתחדש בבבל, ורב שבא מארץ ישראל שם לא נהגו לומר הלל בראש חודש. והיינו שלא הרגישו מזה דראש חודש יש בו מקדושת מועד, עד שבאו לבבל אחר החורבן... ואיתא (ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד) שבתשעה באב נולד משיח. וכן בכל דור נולד בתשעה באב בחינת משיח... ותיכף ביום החורבן, כשנכבשו בבוקר, מיד עלה הרהור תשובה בלבם ואחר כך לעת ערב כשנשרף ההיכל מזה נולד בחינת משיח.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, במדבר, לראש חודש מנחם אב, אות א)

י: ראש חודש דאיקרי מועד לימא וכו' לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה
3-7

ובגמרא (תענית כט ע"ב): רבי מאיר אוסר מראש חודש עד התענית ורבי יהודה אומר כל החודש ורבי שמעון בן גמליאל אומר אותה שבת בלבד אמר רבי יוחנן ושלושתן מקרא אחד דרשו דכתיב (הושע ב, יג) "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה", מאן דאמר מראש חודש ועד התענית, מ"חגה", ופירש רש"י דהיינו ראש חודש שנקרא חג כמו שנאמר (איכה א, טו) "קרא עלי מועד". ובאמת קשה להבין דלא מצינו שנקרא ראש חודש חג רק מועד. ובגמרא מקשה לענין הלל ראש חודש דאיקרי מועד לימא, ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. הרי דראש חודש אינו נקרא חג, דאם היה מקודש לחג היו גומרין בו את ההלל. ונראה דחגה קאי על תשעה באב, דבזמן הבית היה חג.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק דברים לחמישה עשר באב, אות א)

ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה
3-7

איתא במשנה במגילה (כ:) שכל היום כשר לקריאת ההלל, ובגמרא שמה הובאו על כך ב׳ פסוקים, א׳, "ממזרח שמש עד מבואו" וגו׳, וב׳, ר׳ יוסף אמר "זה היום עשה ד׳" וגו׳. והנראה לומר בזה, דבגמ׳ ערכין מתבאר ששני מחייבים יש לקריאת ההלל: א׳, מכח קדושת היום של היום טוב (המחייב בשמחה), וראש חודש דלא איקדיש בעשיית מלאכה אין אומרים בו הלל, דכתיב "השיר יחיה לכם כליל התקדש חג", לילה המקודש לחג טעון שירה וכו׳, וב׳, משום ניסא (כמו בחנוכה). וההבדל שבין שני סוגי ההלל הוא שזה בתורת שבח, וזה בתורת הודיה. ונראה שלכך הוצרכו להביא שני פסוקים להורות על כך שאין אומרים את ההלל אלא ביום, דבסיפא דקרא ד"ממזרח שמש עד מבואו" איתא "מהולל שם ד׳", וזה קאי אהלל של יום טוב שנאמר בתורת שבח, ואילו אידך קרא (ד"זה היום עשה ד׳") קאי אהודיה, אשר זהו גדר ההלל שעל הנס שנאמר בתורת הודיה.

(רבי יוסף דוב סולוביצ'יק, דברי הרב, עמ' קנ-קנא)

ראש חודש דאיקרי מועד לימא וכו' לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה וכו' (יא.) איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה
3-יא.

ובשבת איתא (ספרי בהעלותך יט): "וביום שמחתכם" - אלו השבתות, דאף שאין מצות שמחה בשבת הישראל שמח בקבלת עול מלכותו יתברך... אבל בראש חודש לא מצינו שמחה. וכתיב (הושע ב, יג) "והשבתי כל משושה, חגה חדשה ושבתה" וגו', נרמז שגם בראש חודש יש בו שמחה כמו שבת ויום טוב. וצריך להבין מה מקום בראש חודש לשמחה? אך הענין, דכל מקום שיש התגלות עתיקא, דהיינו שישראל קשורים בשורש בה' יתברך, זוכין ליישר הלב, "ולישרי לב שמחה". וכן איתא בזוה"ק (ח"ב נד ע"א), דכל תושבחן דשבחו לקודשא בריך הוא כולם פתחו באז וכו' כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא וכו' אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיי"ן. ואיתא בגמרא איזהו עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה. והשמחה על ידי התגלות עתיקא שהוא באז כנ"ל. ושבת יש בו התגלות עתיקא, וכן בראש חודש גם כן וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג עט ע"ב): אוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא לעילא... ואיתא לענין הלל, ראש חודש דאיקרי מועד לימא וכו' לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין וכו'. ואנו אומרים הלל בראש חודש. ואמרו (תענית כח ע"ב): שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. והיינו שבבבל הנהיגו לומר הלל בראש חודש. והוא מפני שבבבל היה עיקר התפשטות והתיסדות התורה שבעל פה... ועל כן הרגישו הרמז שנרמז שמחה אף בראש חודש כנ"ל, כיון דעל ידי תורה שבעל פה, שהוא האור זרוע לצדיק והרוב חכמה לתקן הרוב כעס, זוכין לישרי לב שמחה כנ"ל, ונמצא בכל ראש חודש יש רמז שמחה שאומרים שירה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, שמות, לראש חודש אדר ראשון, אות י)

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וכו' פורים דאיכא ניסא לימא וכו' קרייתה זו היא הלילא
5-23

בעת אשר יתהווה איזה שידוד לבטל איזה דבר מן הטבע אשר הוטבע עליו, הנה בעל כרחך אותו הנברא יתבטל אז מהשיר המיוחד לו, כי הנה השיר הוא כלי קיבול שלו להשפע אלקות אשר הוכנה לו לפעול כמפעלו, ובעת אשר יגזר היוצר כל אשר יתבטל מפעולתו הנה יתבטל משירו. והנה א"א לומר שיתבטל איזה שיר מכל השירים שנבראו ליתן הדר למלך הכבוד, כי בודאי כל השירים המה מצטרפים יחד לכבוד מלכותו, ולפי"ז באיזה שידוד שיהיה, אזי יארע ח"ו חסרון כי יתבטל שיר אחד מהשירים. לזה צריכים ישראל עם קרובו להשלים השיר ואומרים הם השיר הנתבטל בשידוד... וזה הוא ענין קריאת ההלל בימי הניסים (המתנוססים בכל שנה ושנה בעיתים הללו) אומרין ישראל שירה.
(ובזה תתבונן מה שהקשו בגמ' מפני מה אין אומרין הלל בפורים, ותירצו: קרייתה זו היא הלילא. והנה היא גופא קשיא לן, למה תיקנו קריאת המגילה ולא הלל? וגם האיך אפשר לומר קריאתה זו הלילא, והנה הלל הוא שבח והודאה ליוצר כל, ובמגילה לא נזכר שום שבח. אבל הנראה לי הוא דהנה הנס הזה לא היה שום שידוד המערכה, רק שהוכר לבאי עולם יכולתו והשגחתו בטבעיים, ושאין הטבע מתנהג רק ביכולתו והשגחתו, והוא נס נסתר, ע"כ לא נזכר השם המיוחד במגילה, רק ברמזים בר"ת וסופי תיבות כידוע, להורות כי בתוך הטבע מלובש השגחתו והוא מנהיגם כרצונו. והנה כיון שלא היה שידוד לא נתבטלו הטבעיים משירתם, ע"כ אין צריכין ישראל לומר שירה בעבורם, רק קריאתה זו הלילא, היינו בקריאה נזכר ענין ההילול, דהיינו שמובן מתוך הקריאה יכולתו והשגחתו בטבעיים, ונרמז בתוכה השם המיוחד להורות הוי"ה הוא האלקים אבל אין מן הצורך לשירה כנ"ל)...
והנה בזמן הזה, חידוש הניסים הוא רק לפרקים, משא"כ לעתיד לבא במהרה בימינו, ישלטו ישראל ביתר שאת על כוכבי השמים, ובכל עת שיצטרכו, יצוו אל הטבעיים שיעשו רצונם כפי הצורך והזמן, והמה יאמרו שירתם בעבורם. וזה שהבטיח ה' יתברך: השיר (השיר אשר הוא כעת מסור לנבראים לכל אחד כפי קבלתו השפע להנהיג בטבעו ולפעול פעולתו, הנה השיר הזה) יהיה לכ"ם (מסור בידכם, ועי"ז תשנו בכל עת הטבעיים כרצונכם, כמו שהיה אז) בליל התקדש חג (רק לשעה, ולעתיד יהיה זה תמיד).

(ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, אגרא דפרקא אות רז)

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים
10-12

העיר [מו"ה כמר יצחק זאב מאיער ע"ה מדעברעצין] בדברי תוס' ערכין [ד"ה אמרו מלאכי השרת], דייקו מלשון הגמרא דקאמר שם, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה ויוה"כ. ודייקו התוס', מדלא אמרו מפני מה אין אנו אומרים שירה, משמע דהמלאכים בעצמם אומרים שירה... ויש להקשות, הא אמרו בחולין [צא ע"ב] דאין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, ואם כן איך ישאלו מפני מה אין אנו אומרים שירה, הלא שירתם תלוי בשירת ישראל... ומצאתי בערוך לנר [ר"ה לב, ד"ה מפני מה], דפירש על מאמר הנ"ל, על שאלת המלאכים, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך, וז"ל: מה שמלאכי השרת שואלים כן, משום דאמרו בחולין, דאין רשות למלאכי השרת לומר שירה עד שישראל אומרים שירה, ולכן על שמעוכבים לומר שירה בראש השנה וביום הכיפורים שואלין כן [ונעלם ממנו תוס' הנ"ל]...
אבל לפענ"ד יש לומר, דעיין בחולין [צא ע"ב] דקאמרו כמה חילוקים בין שירת המלאכים לשירת ישראל, ומנהון הוא, דהמלאכים אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, וישראל מזכירין את השם אחר שני תיבות. ובגמרא שם פריך, והאיכא 'ברוך'? 'ברוך' אופנים הוא דאמרו ליה. ועיין שם בתוס' [צב ע"א ד"ה ברוך] דחיות ואופנים שוים בזה, ואדרבא אופנים בתר חיות גרירי. ועל כל פנים יוצא מזה דחיות ואופנים שוים בזה לישראל להזכיר את השם אחר שני תיבות. ועיין במהרש"א שם, דזה תלוי בקדושתם, ומעלת החיות הם במעלת ישראל בזה בבחינת קדושתם... ואם כן אולי דהם אינם תלויים בשירת ישראל דלמטה. ועיין תורת חיים סנהדרין [דף צג, ד"ה גדולים], ותראה משם דאופנים שווין לישראל, ולפי דבריו גם כן אינן תלויין בשירת ישראל. ואתי שפיר תירוצי...
ודע דקשה לי על דברי תוס' דערכין הנ"ל, שכתבו דאין לדלג הפיוט 'והחיות' בר"ה ויוה"כ, משום דהמלאכים אומרים שירה בר"ה וביוה"כ. וקשה ממדרש שהובא ב'אור זרוע' הגדול בהלכות שבת [אות מב] ובהלכות מוצאי שבת [סוף אות פט], וז"ל המדרש: "שש כנפים שש כנפים לאחד" [ישעיה ו, ב], מלאכי השרת משוררים כל ימות השבוע, ומשורר בכנף את יומו, דהיינו ששה כנפיים לששה ימים. ביום השבת אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע אין לנו כנף שנשורר לפניך, תן לנו כנף שביעי ונשורר לפניך היום. אמר להם הקב"ה, יש לי כנף אחד בארץ שמשורר לפני היום, שנאמר [ישעיה כד, טז] "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק"... הרי דהמדרש למד מה שאין מלאכי השרת אומרים שירה בשבת, ממה שאין להם רק שש כנפיים, כנף ליום, לששה ימי החול, וכנף שביעי לשבת אין להם, על כן אין אומרים שירה בשבת. ועיין תוס' חולין [צב ע"א] דבזה שוו החיות לשאר מלאכי השרת, שגם להם אין יותר מששה כנפיים, ואם כן ממילא גם הם אינם יכולין לומר שירה בשבת. ואם כן קשה טובא באיתרמי ר"ה ויוה"כ בשבת, לא היינו צריכין לומר פיוט ד'והחיות', כיון דאינם אומרים שירה ביום השבת, וצ"ע.

(משנה שכיר - מועדים חלק א, ראש השנה, מהד' תשע"א, עמ' 141-143)

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני
10-15

טעם שישראל אומרים הלל בפסח, לפי שאז נגאלו ממצרים העליונה למעלה וממצרים התחתונה למטה, וזהו (שמואל ב' ז, כג) "אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו". וקרי בהו "עבדי ה'" ולא עבדי פרעה, כי אז נשברו החותמות שעל ידם היו ישראל משועבדים במצרים, כמו שכתוב (תהלים קז, טז) "כי שבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גדע". ומזה הטעם אומרים אותו בשאר מועדים, כי אז נגאלת כנסת ישראל מיד מצריה ויוצאה למרחב ומתרפקת על דודה, ולהראות כי זה כן אומרים הלל. אבל בראש השנה ויום הכפורים הקליפות ההם סובבים את המוח ומכסים את הירח לבלתי האיר, כי צורר היהודים תובע דין עליהם, כי המלך יושב על כסא דין והוא לפניו מלשין הבן לאביו והוא משגיח על כל איש ומעשהו, וזה סוד ספרי חיים וספרי מתים שנפתחים ביום זה, וזה סוד התעוררות הדין, ומתוך כך משתעבדת כנסת ישראל, כי מבקשים אויביה לכבות את גחלתה, ואסתר המלכה עומדת לפני המלך לבקש על עמה, ולפיכך אין אומרין הלל.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד השופר ותקיעותיו, עמ' קיב)

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני
10-15

להבין השאלה והתשובה הוא כך, דהנה ידוע על כל הנסים אומרים הלל ושירה, ואין לך נס גדול מה שקרה לנו בראש השנה ויום הכפורים, וכמבואר במדרש [ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג] "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו", כי אנו לובשים לבנים ושמחים ובוטחים לה', כי הוא נושא עון ומטריד לשטן בשופר עד שיוציא לצדק דיננו, ואין לך נס גדול מזה. וא"כ ראוי לומר שירה יותר מכל הנסים, ולכך שאלו כן. אבל תשובת ה' היתה לא כן, בשלמא בנס יציאת מצרים היו אומרים שירה מפני שכבר יצאו, שוב לא יבואו שמה כהבטחת ה', וכן בכל הנסים, אבל בזה אף דבראש השנה יצאנו זכאים, מ"מ חלילה מחטוא אח"כ, כי בקל יכשל, כמאמר הש"ס [תענית ח ע"ב] אם נגזר לגשמים והם חוזרים לרעה, הגשמים יורדים למקום בלי נוצר לזריעה, וכן הכל. א"כ תמיד לא נגמר הנס, ואנו צריכים תמיד רחמים, שימרו ועיזרו לבל נכשל בעבירה, ולבל יגבר עלינו אויב צר פנימי וחיצון ח"ו, ולכך אין כאן גמר הנס לומר הלל. וזה שאמר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, כי ח"ו לא ישובו, והם תמיד פתוחים בלתי סוגר, וא"כ איך אפשר לשיר, וכבר אמרו [אבות פ"ב מ"ה] אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ולכן כבר אמרתי אל תאמרו בעבור ימים האלו הותרה הרצועה, כבר היה יום הכפור ימי הכפרה, ואח"כ נשכימה לכרמים כדרך העולם לילך בקרי עם השם מבלי משים ללב מצוה תמה וברה.
ואמת אמרו תוספות [ד"ה אמרו] בשם ר"ה גאון כי גם מלאכי השרת אין אומרים שירה בראש השנה ויום הכפורים, ולכך ממאן לומר ביוצר והחיות ישוררו. והקשו התוספות א"כ למה אמרו מלאכי השרת מ"ט אין ישראל אומרים שירה, ולא שאלו על עצמם? ונראה כי הטעם שעלה ברוחם שישראל יאמרו שירה, הלא דוודאי המלאכי השרת אין אומרים, הואיל והקב"ה דן, ואם בים לא שררו הואיל ומעשי ידי ה' טבעו בים, איך ישוררו ביום אשר רבים רשעים נגזרו למיתה? רק ידוע דבים הוצרכו ישראל לומר שירה ביחוד, הואיל ומלאכי השרת לא אמרו שירה הוצרכו הם לומר שירה, וכן נאמר ביהושע [י, יב] "שמש בגבעון דום", שלא אמרה שירה, הוצרך יהושע לומר שירה במקומה כנודע במדרש [ילקוט שמעוני יהושע רמז כב], וא"כ כאן שאין מלאכי השרת אומרים שירה, לדעתם היה הואיל שדן ישראל, א"כ יש לישראל לומר שירה עבורה כמו בים, וזוהיא היתה שאלתם. אבל יפה שאלו אילו הטעם בשביל דין ישראל, אבל באמת גם המלאכים בעצמם נידונים בראש השנה, כמאמר ר"א בחרוז ונתנה תוקף, "הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום", ואין לישראל לומר שירה תמורתם, כי לא היתה המניעה בשביל ישראל, וכבר נודע במאמרם [שמות לג] "כי לא יראני האדם וחי", דדרש המדרש אפילו מלאך שנקרא חי, כי מלאכים הם נצחים ונקראים חיים, ובני אדם נקראים מתים כי סוף האדם למות, וזוהיא תשובת ה', ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, פירוש הן ספרי מלאכי השרת, והן ספרי בני אדם, וא"כ אין להם לומר שירה...
והנה יש עוד פירוש בגמרא הנ"ל, לפמ"ש גמרא [ע"ז ד ע"ב] לא ליצלי אינש מוספי דריש שתא ביחיד בג' ראשונות, דהקב"ה יושב ודן, ודלמא מפקיד ליה בדינא. ועיין במגן אברהם [סי' תקצא סק"ז] שהביא בשם ס"ח קושיא, דהא בכל יום ג' שעות ראשונות דן, ומה הבדל יש בין ראש השנה לשאר ימים?... לענ"ד, דבשאר הימים בג' ראשונות הדין נחתם מיד, וכל יום בכלל עיון ופקידה לדעת אם ישוב להפכו מרעה לטובה, וכן להיפך ח"ו, ולכך בשאר ימות השנה, האיך נימא דלא להתפלל בג' ראשונות דאולי מעיין בדינא, ומה לו לעשות אם ימתין להתפלל, בין כך נגמר הדין, ומה תועיל תפלה אחר גמר דין, וקשה צעקה לאחר גמר הדין, על כל פנים טוב שימהר להתפלל קודם, משא"כ בראש השנה, שפיר אמרינן שיתפלל לאחר גמר הדין, דהיינו לאחר ג' שעות ואף דכבר עבר דין, מ"מ לא נחתם, ותפלתו תועיל ג"כ כמו בעת הדין.
וידוע דמלאכי השרת אומרים שירה כעלות השחר, כדאמרינן [חולין צא ע"ב] "שלחני כי עלה השחר", ומלאך אני והגיע זמני לומר שירה. אבל הלל קיימ"ל דכל היום כשר להלל. וזוהיא שאלת מלאכי השרת מפני מה אין ישראל אומרים שירה, בשלמא אנחנו כי זמננו בבוקר, ואז זמן דין, א"כ איך יתכן לשורר בשעת זעם, משא"כ ישראל דיש להם לומר כל היום, וא"כ היה להם לומר שירה, שהוא הלל, אחר שלש שעות. והשיב להם הקב"ה כי כל היום בכלל הדין, באומרו ספרי חיים ומתים פתוחים לפני, ואינם נסגרים בג' ראשונות, כי אין גזר דין בג' ראשונות ואינו נחתם וכל היום נידון, ולכך אין להם לשורר.

(יערות דבש, ח"א, דרוש יד [הובא במראה יחזקאל (פאנעט), מועדים, ראש השנה, אות יד])

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני
10-15

ויש לדייק מה היא כוונת התשובה, וכי בשביל זה שהקב"ה עושה דין עם בריותיו אין לישראל לומר שירה? והלא נאמר "חסד ומשפט אשירה", חסד אשירה משפט אשירה. וגם מה זה שהזכיר ספרי חיים? היה לו לומר "ספרי מתים פתוחים לפני"... אבל הוא הדבר, שהן ברור שעל כללות ישראל לא יוכל להיות משפט חרוץ ח"ו להמיתם. וגם בשעה שאמר הקב"ה למשה "ועתה הניחה לי ואכלם", אמר "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב), כי כלייה בהחלט לא יתכן על ישראל. וגם בשעה שביקש המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ידע מרדכי שבדבר זה יעלה בידו חרס... אלא כל דאגתם על המעט שיהיו נלכדים ברשתו... ולכן ישראל בדרך כלל יוצאים בנצחון ביום הדין, ואף מיתתם של בודדים, "בשעה שהקב"ה עושה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה" (זבחים קטו). ועל כן שאלו מפני מה אין ישראל אומרים שירה? אבל באה התשובה על זה, כי לא הרי ראש השנה כהרי שאר הימים, ראש השנה שהוא מיוחד לגילוי מלכותו, אם אך יש ספרי מתים, הגם שלעומתם ישנם ספרי חיים, כבר אין המלכות שלמה, לא רק לגבי היחידים אלא גם לגבי הכלל כולו. וכל זמן שאין המלכות שלמה אי אפשר לישראל לומר שירה.

(אורי וישעי (מי מרום ח"ז) פרק כז, עמ' קסב)

וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו
13-14

פירוש, גם נשמות המתים נידונין מי יחזור בגלגול ובאיזה גלגול יחזור, ומי ראוי להעלותו מדרגה למעלה ממדרגתו.

(בן יהוידע, כאן)

והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא
15-16

בגמרא (שבת כא ע"ב): לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. והוא שהיום טוב הוא רק לומר בהם הלל דאיתא שבת וכו' לא איקרי מועד ראש חודש וכו' לא איקדיש בעשיית מלאכה וכו' לילה המקודש לחג טעון שירה וכו', ופריך והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר, ומשני משום ניסא, והיינו שעל ידי הנס היה בכח כהנים הקדושים לעשות אותם כיום טוב לענין קריאת הלל אף דלא איקרי מועד ולא נאסר במלאכה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה אות ט)

פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ
16-18

כל הנס נעשה בדרך הטבע כמ"ש בספרים שנקראו נסים נסתרים תוך הטבע. והתועלת בזה שעי"ז נמשך הקדושה גם תוך הטבע... ואיתא דלכך אין קורין הלל בפורים שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ. הוא ג"כ כנ"ל כי נסים נסתרים הנ"ל הם בחי' חו"ל. והלל הוא רק על הארה הפנימיות.

(שפת אמת שמות לפורים תרמ"ד) [עיין גם לקט ביאורי אגדות מגילה יד ע"א]

פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ וכו' רב נחמן אמר קרייתה זו היא הלילא רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן ולר"נ דאמר קרייתה זו היא הלילא התניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון
16-26

ונמצא, שיש ג' טעמים שלא תיקנו לומר הלל בפורים: א) לפי שנס פורים הי' בחוצה לארץ. ב) קריאת המגילה היא במקום הלל. ג) לפי שאי אפשר לומר "הללו עבדי ה' (ולא עבדי אחשורוש)", כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן". והיינו, שלטעם הא' והג' אין חיוב לומר הלל, ואילו לטעם הב' חייבים בהלל, אלא שיוצאים חובת הלל בקריאת המגילה (ולדעת המאירי נפק"מ להלכה, במי שאין לו מגילה, דלטעם "קרייתא זו הלילא" חייב בקריאת הלל). ולכאורה צ"ע בטעם הג' "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (ופירש רש"י ד"לא נגאלו אלא מן המיתה") - הרי קושיית הגמרא [מגילה יד ע"א] עדיין במקומה עומדת: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן"? וכי משום שאין המצב מתאים להפסוק "הללו עבדי ה'" ה"ז פוטר את האדם מלהלל לה' על גאולתו "ממיתה לחיים" (שגדולה יותר מגאולה "מעבדות לחירות")? ועל כרחך צ"ל, שהענין ד"עבדי ה'" נוגע לעצם אמירת הלל, דכאשר חסר תנאי זה ה"ז מעכב מלומר הלל, דרק קריאת המגילה תיקנו מפני הק"ו "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן", אבל בשביל אמירת הלל זקוקים למצב של "עבדי ה'".
והנה בגמ' שם ממשיך "בין לרבא בין לר"נ קשיא [ובפרש"י: "בין לרבא, דאמר להכי לא אמרי הלל דאכתי עבדי אחשורוש הוו, הא לאו הכי אמרינן. בין לרב נחמן, דאמר קריאת המגילה במקום הלל"] והא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, (ומשני) כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון". ומשמע, דגם לדעת רבא יתכן חיוב הלל גם לאחרי שגלו ישראל על נס שנעשה בחוצה לארץ ("חזרו להכשירן הראשון"). ולכאורה תמוה, הרי לדעת רבא, כ"ז שלא נגאלו "מעבדות לחירות" אין אומרים הלל, וא"כ איך שייך חיוב הלל לאחרי "שגלו" ונמצאים במצב של "אכתי עבדי" (וכמפורש בר"ן ש"האי טעמא דרבא סגי לכל נס העשוי בחוצה לארץ בעוד שישראל בגלות")?
ג. ויש לומר הביאור בכל זה: כל ג' הטעמים הנ"ל לזה שלא תיקנו לומר הלל בפורים, יסודם בנקודה אחת - שנס פורים לא היה נס גלוי... ואילו תקנת קריאת הלל אינה אלא על נס שבגלוי דוקא. ועד שאמרו "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף", דאע"פ שאנו מודים לה' בכל יום בתפלה "על נסיך שבכל יום עמנו", הרי שהוא ית' עושה לנו נסים "בכל יום" - מ"מ אין זה מחייב אמירת הלל (ואדרבה, "הקורא הלל בכל יום כו'"), לפי שאינם נסים גלויים, ואמירת הלל היא דוקא על נס גלוי, כנ"ל. אלא שיש חילוק עיקרי בין "נסיך שבכל יום עמנו" לנס פורים, ד"נסיך שבכל יום עמנו" הם החסדים הבאים בהנהגה טבעית, ונק' "נסיך" לפי שבאמת אפילו הנהגת הטבע ה"ה ענין של נסים (וכמבואר בכ"מ, שהטבע עצמו הוא "נסים רבים מתמידים ותכופים כו'"), משא"כ נס פורים הרי כל כולו היא הנהגה נסית, אלא שהנס הי' מלובש בדרכי הטבע. ולכן יש מקום לשקו"ט אם יש חיוב אמירת הלל בפורים: מצד הנס שבמאורע דפורים - יתכן שיש חיוב באמירת הלל, ואילו מצד לבוש הטבע שבנס פורים - י"ל שפטורים מהלל (ע"ד העדר אמירת הלל בכל יום). ועפ"ז יש לבאר דעת רב נחמן "קרייתא זו הלילא", דיש לומר, שאין כוונתו שלא תיקנו לומר הלל בפורים לפי שכבר תקנו לקרוא את המגילה ולכן אין צורך (גם) באמירת הלל - אלא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בקריאת המגילה: מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס שבמעשה פורים באופן המחייבו באמירת הלל (שהיא על נס שבגלוי דוקא כנ"ל), כ"א דוקא בקריאת המגילה אפשר לו להלל את השם על נס זה - דלהיותה אחד מכ"ד כתבי קודש, חלק מתורת אמת ו"תורה אור", הרי בה ועל ידה מואר ומורגש אמיתית הענין, שזה היה נס מאת הקב"ה (ורק שנתלבש בלבושי הטבע). וזהו מה שאמר ר"נ: "קרייתא זו הלילא", והיינו שבקריאתה של המגילה בה תלוי' וגם כלולה אמירת ההלל. [ונפק"מ למעשה, שלפי הסברה זו, הנה גם מי שאין לו מגילה אינו אומר הלל. וזהו בהתאם למ"ש באחרונים ד"מסתימות דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם", אלא שהם ביארו, דמאחר שלא תיקנו חכמים הלל בפורים, שוב אין מקום לאמירתו גם אם אין לו מגילה. וע"פ הנ"ל ה"ז יתירה מזה, דמלכתחילה לא תתכן אמירת הלל בפורים אלא בקריאת מגילה בלבד].
והנה טעם הדבר, שעל נס פורים אי אפשר לומר הלל להיותו נס המלובש בטבע, יש לבאר בשני אופנים: א) זהו מצד החפצא דהנס, שנס המלובש בטבע אינו בגדר נס המספיק לחייב אמירת הלל (כמו בהנהגה הטבעית, עם היותה גם היא "נסיך שבכל יום עמנו", שאינה מחייבת לומר הלל, ואדרבה, אסור לומר הלל על הנהגה זו). ב) זהו מצד חסרון הגברא, דלהיות שקשה לאדם להכיר הנס שבהנהגה זו לכן אי אפשר לתקן ולחייב אמירת הלל ע"ז. ויש לומר, שזהו החילוק בין שני הטעמים שאין חיוב של אמירת הלל כלל בפורים: (א) לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, (ב) אכתי עבדי אחשורוש אנן: לטעם הא' הרי זה מפני החפצא דהנס: ידוע שבהשגחה האלקית יש חילוק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, דעל ארץ ישראל נאמר "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שההשגחה האלקית שם היא באופן גלוי, משא"כ בחוץ לארץ שההשגחה האלקית מסתתרת שם בלבושי הטבע. ולכן ס"ל מ"ד זה שנס הנעשה בחו"ל (שאין שם השגחה גלוי', שלכן גם הנס מלובש ומוסתר בטבע) אינו מסוג נס המחייב אמירת הלל. ורבא ס"ל, שלאחרי שגלו אין המקום דחוצה לארץ שולל האפשריות דאמירת הלל, והחסרון הוא מצד הגברא, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", שבכדי לומר הלל צריכים להיות "עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש", דרק מי שהוא במעלת "עבדי ה'" יכול להרגיש את ההנהגה הנסית בנס המלובש בטבע. משא"כ כאשר ישראל משועבדים לאומות העולם, אי אפשר להם להגיע להרגשה זו ובמילא אין מקום לאמירת הלל. ה. ויש לבאר הענין בעבודת האדם: החילוק בין ארץ ישראל וחוצה לארץ באדם עצמו הוא ההפרש בין עניני נשמתו ועניני גופו, שבנשמת האדם שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", נרגש האור האלקי בגילוי (ע"ד הענין ד"עיני ה' אלקיך בה"), משא"כ בעניני הגוף שהוא "חוץ" להתגלות זו. וזהו תוכן הדיעה הא' שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, דאמירת הלל היא ההילול על התגלות אלקית וזה שייך רק מצד נשמת האדם, שהיא מרגישה התגלות זו, ולא הגוף. ועפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) דעת רבא שאין אומרים הלל על הנס דפורים לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", ומ"מ ס"ל "כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון": זה ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" הוא רק בנוגע לעניני הגוף, משא"כ בנוגע לעניני הנשמה, הרי מאז מתן תורה נעשו ישראל "עבדי ה'" לעד... ולכן לא שלל רבא גדר ההלל בזמן הגלות, כי עניני הנשמה לא נפגעו על ידי הגלות, ובהם אפשר להיות הילול; ורק על נס פורים, שהי' מלובש בטבע, אי אפשר להיות הילול, כי בשייכות לטבע (היינו דברים גשמיים, ובאדם עצמו - עניני הגוף), "עבדי אחשורוש אנן". ורב נחמן ס"ל "קרייתא זו הלילא", שבכח התורה אפשר לאדם להמשיך התגלות אלקות גם בעניני הטבע, שגם בהם יורגש אור הקדושה.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, לקוטי שיחות, כרך לו, פורים, שיחה ב, עמ' 167)

י: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ
17

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"א ]

והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא ואמרינן הלל
19-20

ועיין בטורי אבן (מגילה יד) דקשה, מאי פריך מיו"ט הראשון של פסח שאומרים הלל, דילמא לאו משום נס אומרים אותו אלא מפני שהוא מועד... והנראה באמת בכל המצוות שאנו עושים מן הראוי הוא להזכיר יציאת מצרים... אך חז"ל לא רצו לתקן שבכל מצוה יאמר הלל, כי דבר שנאמר בתמידות אין בו חביבות כל כך. לכן לא תיקנו שנאמר הלל רק במועדים, וההלל הוא על הנס שעשה ה' עמנו שהוציאנו ממצרים. ופריך הגמרא הלא עיקר ההלל הוא מטעם שהוציאנו ממצרים והוא נס שבחו"ל. והטו"א תירץ דקאי על ההלל שבליל פסח, דזה לא הוי מחמת המועד אלא מחמת יציאת מצרים.

(עין אליהו, כאן)

עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה
20-22

"אז ישיר משה ובני ישראל" כו' - דאיתא בגמ' קודם שנבחר א"י הוכשרו כל הארצות לומר שירה ומשנבחר א"י נפסלו כו'. וכמו כן כלל ישראל שהם נבראו להעיד על הבורא ית"ש, כמ"ש "עם זו כו' תהלתי יספרו", אבל קודם הגאולה, שהיו מתערבין באומות, היה השירה בכלל העולם. אבל ע"י הגאולה נתבררו בני ישראל והוסבב השירה רק למשה ובני ישראל. וז"ש במדרש שיר השירים - נשיר למי שעשאנו שירים בעולם. וכן הוא בבחי' עולם שנה נפש. שמקודם בנין ביהמ"ק, הבמות מותרים כיון שלא היה עדיין מקום מיוחד, והקדושה מוטבע בתוך הכלל, ואח"כ נאסר רק "אל המקום אשר יבחר ה'". וכן בנפשות, "אשר בחר בנו מכל העמים". וכן בשנה, הקדושה נמצאת בשבתות ויו"ט שנקראו מקראי קודש ונעשה הבדלה בין כו'.

(שפת אמת פסח תרנ"ט)

הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן וכו' קרייתה זו היא הלילא
23-25

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"א ]

אבוב היה במקדש חלק היה דק היה של קנה היה וכו' וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה
28-30

לרמוז בזה על האדם המוכיח או מורה הלכות לאחרים, אם ידבר עמהם בנחת יהיו דבריו... נשמעים, וכמ"ש "דברי חכמים בנחת נשמעים". וכן אמרו בגמרא על ג׳ דברים שצריך האדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' דצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה. ולכן האבוב שהוא מוציא קול היה של קנה חלק ודק והיה קולו ערב, ואחר שצפוהו זהב שהוא קשה שבמיני מתכות ולא היה קולו ערב. כן האדם המוכיח והמורה לבני אדם שמוציא קולו מן הקנה שלו, אם יהיה דבורו בנחת רך כקנה וחלק ודק לדבר בניחותא, יהיו דבריו ערבין לשומעין, וממילא יהיו מתקבלים אצלם, ואם ידבר בקושי אין דבריו נשמעין ומתקבלין.

(בן יהוידע, כאן)

אבוב היה במקדש חלק היה דק היה של קנה היה ומימות משה היה צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה צלצול היה במקדש של נחושת היה והיה קולו ערב ונפגם ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ולא היה קולו ערב נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה וכו' שילוח היה מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו ונתמעטו וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים
28-43

התרבות העברית מימות משה היא פשוטה וחלקה, בלי כל צעצועים וברק הזהב, אבל קולה ערב, מחיה את הנפש ומעודד את הרוח. חפץ המלך לייפות אותה ביפיותו של יפת, ונתנו לו. אולם כאשר ראו כי על ידי זה נפגם הקול הערב, ויתרו על יופי החיצוניות של הכלי מפני קולו הפנימי. וצלצול היה במקדש של נחשת היה ונפגם - כולם ראו את הפגם וחפצו לתקנו, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריה של מצרים - מרכז ההשכלה היוונית - ותקנוהו. התקון עלה יפה מאד, אבל לא היה קולו ערב. נתקנה הפגימה החיצונית ונפגם הרוח הפנימי. וכשראו זאת נטלו את תקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. תרבות עברית מקורית פגומה צריכה תקון, ובלבד שיישמר בה קולה הערב כמות שהיה. ואם דבר זה לא יתכן, אז מוטב שתשאר בצורתה הפגומה ובתכנה הערב, משתעשה מתוקנת בצורתה ומקולקלת בפנימיותה. והשילוח - זה סמל התרבות העברית שמימיה הולכים לאט, אבל אינם פוסקים לעולם - היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים. לכל תרבות יש כלים שלה, שאין לתקנם ע"י אומנים זרים, ויש פתחים שלה, שרק דרכם יפוצו מעינותיה חוצה.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית עמ' 12-13)

צלצול היה במקדש וכו' ותקנוהו ולא היה קולו ערב נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה מכתשת היתה במקדש וכו' ותיקנוה ולא היתה מפטמת כמו שהיתה נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה
31-36

ומן צלצל ומכתשת ילמוד האדם להכיר ולהבין ערך מצות שעושים הראשונים כמה וכמה יגדל ערכם על מע"ט של האחרונים, ועל זה אמרו: אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.

(בן יהוידע, כאן)

י: שילוח היה מקלח מים בכאיסר
42

נוסף לכך ששאיבת המים אינה אלא הכנה להמצוה, היתה שאיבת המים בזמן שאינו ראוי לקיום המצוה - באמצע הלילה, לאחרי שכבר ננעלו שערי בית המקדש (שהרי בערב היו נועלים שערי העזרה). ובזמן כזה - בחשכת הלילה, וכשביהמ"ק נעול [ביהמ"ק ישנו בשלימותו, אלא שהוא נעול, ובמילא, אי-אפשר לראותו בעיני בשר] - פועל יהודי על עצמו לצאת ולמצוא מעין קטן שבדוחק ובקושי ("קוים-קוים") נובעים ממנו מים [כדאיתא בערכין "(מעין ה)שילוח (שממנו היו שואבים המים) היה מקלח מים בכאיסר", "פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר"43], ולשאוב ממנו מים, ולא עוד אלא שפועל על עצמו לעשות כל זאת - לצאת בחשכת הלילה ולמצוא מעין קטן וכו' - בשמחה הכי גדולה ("מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"), בגלל שהולך לשאוב מים בשביל לנסכם בבוקר ע"ג המזבח!

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם, ח"ד, שנת תשי"ב שיחת מוצאי יום א' דחוה"מ סוכות, עמ' נב)

שילוח היה מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו ונתמעטו
42-43

פירוש, כי דברים שהם מעשה ה' יתברך, מעש' האדם מקלקלין אותו, כי מעשה האדם הם מחולקים ממעשה ה' יתברך. ומאחר שהיו רוצים לעשות השילוח [רחב] והיו מצרפין מעשה האדם אל מעשה ה' יתברך, ואין להם חבור ביחד, ולפיכך נתמעטו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שילוח היה מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו וכו' ונתמעטו וכו' לקיים מה שנאמר אל יתהלל חכם בחכמתו
42-44

היינו כי המעיין הוא יו"ד דשם, הוא נקודה, כי מאור אין סוף אי אפשר להיות המשכה כי אם ע"י צמצום, שיהיה הגילוי רק נקודה. עי' מ"ש... בבה"ז פ' אחרי דנקודה זו כולל כל הרוחב שאח"כ. ועי' מ"ש בתורה אור פ' נח סוף ד"ה להבין הענין שתפלת, שנקודה א' העליונה כולל כל מה שלמטה כו'. ולכן שילוח היה מקלח מים בכאיסר. ועמ"ש על פסוק "אוסרי לגפן" ועל פסוק "מלך אסור ברהטים", והיינו רהטים של יעקב שנמשך בהם מעיין הנ"ל. ועמ"ש בתורה אור פ' חיי סוף ד"ה יפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים, בפי' שיראה איסור כנגד לבו. ולכן כשהרחיבוהו נתמעט מימיו, כי בינה נקראת רחובות הנהר, בחי' הרחבת ההשגה, וזהו תמונת ה' של שם, שיש בה אורך ורוחב, אבל היו"ד שהיא למעלה מהה"א היא דוקא קטנה מטעם הנ"ל... עוד יובן זה ע"ד שכל שהאור גדול יותר אזי הכלי קטן, כמו הראש, שבו האור גדול, הכלי מועט, וברגל האור מועט והכלי גדול כו'... ולכן השילוח שהוא מעיין בחי' חכמה, כח מה, צ"ל קטן דוקא, והוא בחי' אין היפך היש. וזה שכתוב "והחכמה מאין תמצא" כו'. וזה שכתוב "אל יתהלל חכם" כו', כי חכמה הידועה ומושגת היא היפך חכמה עילאה, שהרי מלמטה למעלה נקרא יש מאין, ומלמעלה למטה הוא להיפך. וכן שמים גבוהים מארץ, ובמחשבה ארץ קדמה כו'.

(רבי מנחם מנדל מליובביטש, ה"צמח צדק", יהל אור על תהלים, פרק פט, עמ' שיד)

תוספות - אין לדלג והחיות ישוררו

מה דנחלקו התוספות ור"ה גאון, אם לומר בראש השנה והחיות ישוררו או לאו, אם אומרים שירה בר"ה או לא - והוא, כשהקב"ה דן, כביכול הכסא כבוד עומד במקום ואינו טס ועופף, דכתיב [ישעיהו ג, יג] "נצב ה' לריב עמים"... ולכך דרש הזוהר [ח"ג קמט ע"ב] "ותנח התיבה בחודש השביעי בהרי אררט", דקאי על כסא כבוד שעומד בראש השנה לדון העולם. וכתיב [יחזקאל א, כה] "בעומדם תרפינה כנפיהם", היינו שאינם יכולים לעופף, ואף שירה אינם אומרים, כי בשירה מעופפים, ולכך אין החיות ואופנים אומרים שירה. אבל זהו קודם תקיעת שופר, אבל אחר כך, על ידי שופר יבא בם רוח ה' ויעופו ויתנשא הכסא, כמ"ש הקליר, ואחר כך אומרים שירה. ולכך שניהם אמת, מי שסובר שאין אומרים שירה ומי שסובר שאומרים שירה, זהו קודם תקיעות וזה לאחר תקיעות.

(יערות דבש, ח"ב, דרוש א)

תוס' ד"ה אמרו - לא קאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה משמע שמלה"ש אומרים וכו'

לכאורה אין הוכחה מזה, דבשאלם על שירת ישראל שאלו על שירתם הם, שהרי אין מלה"ש אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, עי׳ חולין צ"א סע"ב. אמנם יעויין במהרש"א מש"כ לעיקר הענין שחילק בין קדוש להלל.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)