ט ע"א

כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו וכו' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

6-17
יש להתבונן בקרבנות המוספין שהם מארבעה מיני בהמות, פרים ואילים וכבשים, כולם עולות, ושעיר חטאת וברש"י (במדבר ז): פרים כנגד אברהם שנא' "ואל הבקר רץ אברהם", אילים כנגד יצחק שנאמר "ויקח את האיל", כבשים כנגד יעקב שנאמר "והכשבים הפריד יעקב", שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף שנא' "וישחטו שעיר עזים". ויש להבין, דשחיטת שעיר עזים לכאורה איננו קשורה עם המכירה, כי בעת שחיטת שעיר העזים כבר היתה המכירה והשחיטה היתה להציל מקפידת יעקב, ואז כבר התחרטו על המכירה... ולמה יהי' השעיר לכפר על המכירה? ונראה דהנה יש לפרש ענין השנאה שהיתה להם על יוסף, כי יוסף הוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם המשפיע לכנסת ישראל, והם היו מרכבה לכנסת ישראל, א"כ על ידו של יוסף באה ההשפעה ממעלה אליהם, והם לא רצו ביוסף לאמצעי אלא היו רוצים בעצמם לקבל שלא ע"י אמצעי... והנה זה עצמו הוא ענין קטרוג הלבנה, שלא רצתה לקבל האור מזבול באמצעות השמש אלא בעצמה, וזהו שאמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ועל כן אחר המכירה התחרטו תיכף שהרגישו חשכות בנפשותם... שבמקום השפעת קדושה ע"י יוסף שנסתלקה מחמת המכירה שורה עליהם כח חיצוני לעומת הקדושה, וע"כ תיכף נתחרטו.
והנה ברמב"ן (פ' אחרי) שחלקו של ס"ם מן הבהמות השעירים והעזים... ועל כן כאשר התחרטו, בקשו תקנה להעביר את כחו של ס"ם מעליהם לבל יאפיל את נפשותם המאירות, ושחטו שעיר עזים להכניע את כחו... שבמה שהוציאו את דמו ממנו הוא פועל דמיוני שהוציאו ממנו את תוקף כחו, כי הדם הוא כחו של הבעל חי.
והנה כמקרה אשר קרה לשבטים, שבמקום ההשפעה שהיתה ראוי' להם ע"י יוסף שרה עליהם כח חיצוני להאפיל את נפשותם הטהורות, קרה גם לירח בקטרוגו, שמפני הקטרוג שלא רצה לקבל האור באמצעות השמש, בא בו לעומתה כח חיצוני והוא האפיל בעדו מלקבל אור השמש לפרקים... וכמו שהשבטים הכניעו את כחו בשחיטת שעיר עזים, בדוגמא זה ישראל מקריבין שעיר לחטאת במוספין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. והיינו כי בשלשת מיני הבהמות לעולה מעוררין השפעת ג' האבות שהם כנגדם כנ"ל, אך למען לשבור את מחיצת הברזל המפסיקה, וזה נמשך מפאת קטרוג הירח ובחטא מכירת יוסף, ומקריבין שעיר לחטאת להעביר את כחו משם. וזהו שכתב בזוה"ק שהוא לאדכאה מקדשיא, שזה גורם טומאת מקדש וקדשיו. וזהו הענין שעיר עזים לחטאת לכפר על מכירת יוסף ולכפרה שמיעטתי את הירח, כי הכל ענין אחד, ואולי כי זה נמשך מזה.
ומעתה נ"ל ההפרש שבין מוסף ר"ח לשאר מוספי י"ט. כי הנה כחו של ס"ם שניתנה לו רשות להאפיל ולהסתיר האור כנ"ל יש בשני אופנים שגורם החשכות. כי בכל דבר משפיע ומקבל יש שני מיני מניעות, מצד המקבל שאין מניחין אותו לקבל, ויש מצד הנותן... והנה בכל שאר המועדים שהוא זמן השפעת שלשת האבות כנ"ל הוא סותם פתח כנסת ישראל המקבל, ושעיר החטאת מעבירו ומסלקו משם, אך בר"ח שהוא ממועדי הכנעה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם גינת אגוז, ובכל מקום שהכנעה מצוי' אין מקום לסט"א... וכן נמי בר"ח שהוא ממועדי הכנעה... אין רשות לס"ם בקטרוגו לסתום פתח ישראל מקבל, ומ"מ עדיין יש לו רשות לסתום פתח הנתינה. וזה "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" היינו הנותן, אבל שארי מוספין הסילוק וההעברה היא מכנסת ישראל.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת פקודי - ר"ח אדר שני)

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין וכו' אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר

"מלבד עולת החודש" - ותימה, מאי טעמא לא אמר "מלבד חטאת החודש"? ויש לומר, לפי שכל העולות כפרתן שוה - על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה, הזכירם זו על זו, אבל חטאת של ראש השנה ושל ראש חודש אין כפרתן שוה - של ראש חדש מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, כמו שפירשו רבותינו, מדכתי' ביה "לה'", אבל של ראש השנה מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ולכך לא הזכירם זה על זה.

(בכור שור במדבר פרק כט, ו)

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין וכו' ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר וכו' מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

כל אימת שהלבנה מתחדשת הוא קבע לנו יום של ראש חודש, ללמדנו שאנחנו מסוגלים להתחדש כמותה ולזכות באור אחרי כל אופל... ה"חטאת" היא "לה'", כי "חטאת" היא היכולת לחטוא... ולהתעלות ממעמקי החטא... יתרון האדם ומעלתו העיקרית היא החירות: בכח רצונו החופשי הוא מסוגל להישאר בפיסגת הטוב המוסרי... חירות זו מתקיימת רק באדם שיש לו גם היכולת לחטוא...הוא ניחן בכח להתנגד לה בהחלטת רצונו החופשי... אלמלא יכול האדם לחטוא ואילו החטא לא היה מגרה אותו, הוא לא היה אדם אלא בהמה או מלאך... החטאת מורה ופועלת שהאדם מסוגל לשוב מחטאו, והתעלות האדם מן החטא היא כפרה על יכולתו לחטוא... הלבנה המתחדשת מגלה את כל עומק חכמת הבורא, שחלק לירח את הכושר להאפלה זמנית. ושמא זו היא משמעות מאמר החכמים... מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקדוש ברוך הוא, שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. החטא הנעשה בידי אדם הוא הרע היחיד המצוי בעולמו של הקדוש ברוך הוא. חסרי לב שואלים, על שום מה נתן ה' לאדם את היכולת לחטוא? התשובה לשאלתם תינתן על ידי החוטא השב בחירות לטהרה מוסרית, שכן מעולם לא היה מגיע למעלה זו אלמלא ניתנה לו היכולת לחטוא, ונמצא שאותה תשובה מצדיקה כביכול את הבורא. כל נצחון על החטא הוא כפרה על היכולת לחטוא, שהבורא ברא בה את האדם לאדם, וכל ראש חודש דורש מאתנו להביא "כפרה זו על מלאכת הבורא"...
חזון ייעודנו המוסרי בא לידי ביטוי במקדש וקדשיו, והיפוכו - השקיעה בחוסר חירות מוסרית - מיוצג על ידי מצבי הטומאה... החטאת של קרבנות המועדים מבטלת את הניגוד שבין המציאות שבהווה לבין חזון ייעודנו... משום כך אפשר לומר שהחטאת מביאה כפרה על טומאת מקדש וקדשיו. ולפיכך אמרו... שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף... טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף מסמלת את חוסר החירות המוסרית שמידרדרים אליו בנקל, שהרי על כרחנו אנחנו באים במגע עם הצדדים המשועבדים של הקיום הגופני, וכך, שלא מדעת, אנחנו עלולים להתנכר לטהרה... לפיכך באים אלינו מועדי ה' מפרק לפרק ומוציאים אותנו מאטימות השיעבוד וקוראים אותנו לקירבת אלהינו המשחררת והמאירה. גם ההשתחררות מן הטומאה הבאה שלא בידיעתנו רמוזה בתוספת "לה'" ל"חטאת"; וכך אמרו: "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'" - חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר". ביסודו של דבר, הרי מאמר זה חופף את המאמר שהובא לעיל: "שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". שכן מיעוט הירח... מסמל את האפשרות שהצד האלוהי שבאדם יהא שרוי באפילה זמנית, ואפשרות זו היא תוצאה של מעשה הבורא, שזיווג את הנשמה האלוהית הטהורה עם הצד הגופני החושני שבאדם.

(רבי שמשון רפאל הירש, במדבר פרק כח, טו)

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר והאי מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח א"כ לימא קרא על ה' מאי לה' לכדאמרן ואימא כוליה להכי הוא דאתא א"כ נימא קרא חטאת ה' מאי לה' שמעת מינה תרתי

והתוספות (ד"ה שעיר) פירשו משם ר"ח, שעיר זה יהא כפרה לישראל, וקבעתי ראש חודש להפיס דעתה של ירח. וקשה, למה אמרו מלת עלי? אם בשביל למ"ד דלה', גם זה יקשה, שאמרו דדריש שהוא מכפר על חטאת שאין מכיר בו אלא ה', ופריך דהא איצטריך קרא להכי, ומשני אם כן לימא קרא חטאת על ה', מאי לה', והקשו ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן לימא קרא חטאת ה', מאי לה', משמע שתופסים דברים ככתבן. ועוד, מאחר שהוצרך הכתוב לומר "לה'" לפי שמכפר על אין בה [ידיעה בתחילה] ואין בה [ידיעה בסוף], אם כן מה שאלו מה נשתנה שעיר ראש חודש, לא היה לו לומר אלא דנכתוב "חטאת ה'"?
לכך נראה דודאי ראש חודש מכפר על אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, מדכתיב "לה'", חטא שאין מכיר בו אלא ה'. והיא גופה קמבעיא ליה, מה נשתנה שעיר ראש חודש שיכפר על זה, ועוד מאי "לה'", אלא אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה לישראל בעד חטא שבחשאי, שאין מכיר בו אלא ה', עלי שמעטתי את הירח, כלומר והיא התנצלות לעולם עלי שמיעטתיה מפני חטא שבסתר, שאין ניכר לבני אדם, כסבורים שדבר הגון דיברה, ויודע הנסתרות מכיר בחטאה שידעה הכוונה האלהית שיהיו מבטלים זה את זה, ואף על פי כן קטרגה שאינו ניכר לעולם.

(רבי יוסף מטראני, צפנת פענח, פרשת בראשית, דרוש א, עמ' לד)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר

14-15
"ולא ידע ואשם ונשא עונו" - פרשה זו במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו... הרי זה מביא אשם תלוי... ולפי שאין לו ידיעה בחטאו זה כי אם לה', לכך הזכיר בו "אשום אשם לה'", וכענין שדרשו בשעיר של ראש חדש שנאמר בו "לחטאת לה'", חטאת שאין מכיר בו אלא ה'.

(רבינו בחיי, ויקרא ה, יז)

הא דדייק דשעיר של ר"ח הי' הנשרף... דבתורת כהנים מסיים בה: זה שעיר של ר"ח שנאמר "ושעיר אחד לכפר עליכם". והנה בר"ח כתיב "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'", ובודאי למקרא זה כוון הת"כ, שהרי מקרא שהביא לא כתיב כלל בר"ח. ובש"ס שבועות: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד. והנה כאן כתיב "לכפר עליהם לפני ה'", נמי מדריש הבא לכפר על חטא שאין מכיר בו אלא ה', וזה אינו בחטאת שמיני הבא לכפר על חטא מכירת יוסף.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעו)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר והאי מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

14-17
וצריכין לבאר למה רמזה התורה שני דברים אלו, חטא שאין מכיר אלא ה', ומה שאמר הקב"ה הביאו כפרה עלי וכו' בחד קראי, ולכאורה אין ענין זה לזה כלל... נקדים מה דאיתא במדרש (שמות רבה פרשה טו, ה): ר' שמעון אומר חביבים ישראל שהם כתרומה, והקב"ה כהן וירד לטמא בבית הקברות (רצה לומר, במצרים) משום תרומה שלו, ואהרן יכפר, כשהוציאם קרא לאהרן וטיהר אותו שנאמר (ויקרא טז, טז; לג) "וכיפר את מקדש הקודש", "וכפר על הקודש" (זה הקב"ה). והא דמדמה ארץ מצרים לבית הקברות, יש לפרש, דהיינו משום טומאת ארץ העמים. וכבר נתבאר לעיל... דענין טומאת ארץ העמים היא משום טומאת התהום... וטומאת התהום דווקא בחוצה לארץ ולא בארץ ישראל, עיין שם מילתא בטעמא. ובפסחים (פא ע"ב): ואיזה היא טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, אבל הכיר בה אחד בסוף העולם, אין זה טומאת התהום.
ומעתה מה שדרש ריש לקיש מדלא כתיב "חטאת ה'", שמע מינה שאמר הקב"ה הביאו כפרה עלי, ומוקי לה איהו על שמיעט הקב"ה את הירח. אמנם כיון שהרשות ניתנה לדרוש, לכן רוח מבינתי יענני דרמז הכתוב כאן על ההוא כפרה שאמרו חז"ל במדרש והובא לעיל, והיינו לפי שטימא הקב"ה את עצמו כביכול וירד למצרים לארץ העמים, שהיא טמא משום טומאת קבר התהום... והיינו ככהן בבית הקברות, ולכך ציוה לאהרן שיכפר עליו כביכול כמו שהובא לעיל במדרש, וקבע כפרה זו בראש חודש. וכן כתבו התוספות (ד"ה שעיר): ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בראש חודש... ומה שקבע הקב"ה כפרה זו דווקא בראש חודש, יבואר על פי מה דאיתא שם בשבועות "חטאת לה'", חטא שאין מכיר בה אלא ה', וקאי על טומאת מקדש וקדשיו, ויליף להו משעיר החיצון דאיתקש לפנים, מה שעיר החיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף שעיר ראש חודש אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, ואם כן כיון שמכפר על טומאה שאינו מכיר בה אלא ה', הוא הדין דמכפר נמי על טומאת התהום, שהרי טומאת התהום נמי לא הכיר בה שום אדם כדאמרינן בפסחים...
והשתא יובן שפיר מה שאלו שני דברים בדיבור אחד נאמרו, והכי קאמר: "לחטאת לה'", והיינו כמו שדרש ריש לקיש, ולא מטעמיה, והכי פירושו, "שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה" שהלכתי למצרים וטמאתי בקבר התהום כביכול, וקבע זמן כפרה בראש חודש דווקא, היינו לפי ששעיר של ראש חודש מכפר על חטא שאין מכיר בה אלא ה', והיינו טומאת מקדש וקדשיו וטומאת קבר התהום כדילפינן, מדכתיב "לה'" ולא כתיב על ה', ולפי זה שפיר שייכים שני דרשות אלו גבי הדדי...
וזהו דמסיק במדרש והובא לעיל: ואהרן יכפר שנאמר "וכפר את מקדש הקודש" וגו'. ולכאורה אין בפסוק זה שום רמז שהוא מכפר על הקב"ה כביכול. אבל לדרכנו יובן היטב, לפי דשם בשבועות ילפינן מההוא קרא דשעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר החיצון איתקש לפנימי, ומינה ילפינן דשעיר ראש חודש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, אם כן שמעינן הא דילפינן דשעיר ראש חודש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, היינו מדכתיב גבי שעיר הפנימי "וכפר את מקדש הקודש". ומעתה הכי פירושו: ואהרן יכפר, אמנם אכתי לא ידענא במה הוא מכפר על הקב"ה כביכול, וכי היכן מצינו שהביא קרבן על חטא זה? לזה מייתי הקרא שנאמר "וכפר את מקדש הקודש", אם כן שמעינן דשעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו וטומאת התהום כמו שנתבאר לעיל, אם כן בקרבן זה שפיר מכפר אהרן על הקב"ה כביכול, על שטימא עצמו כביכול בקבר התהום במה שירד למצרים...
בדרך אחר נראה לבאר הגמרא שהתחלנו, מה שדרשו ממלת "לה'" שני דרושים כאחד... על פי מה דאיתא בשילהי מסכת שבת (קנו ע"א): האי מאן (דנולד) דבחמה יהי גבר זיותן וכו', ורזוהי גליין, (פירוש, מי שנולד במזל חמה, יהיה יפה תואר ומגלה סודותיו, כשמש הזה שהוא גלוי לכל), מאן דבלבנה רזוהי כסיין, (מכסה סודותיו), כלבנה שהיא מכוסה. והיינו על ידי מיעוטו שנתמעטה מחמשה עשר לחודש ואילך מתחלת מעט מעט להתכסות עד שהיא מכוסה לגמרי, כן נמי זה הנולד במזל לבנה סודותיו מכוסים. והנה מה שאמרו חטא שאין מכיר בו אלא ה', היינו במי שמכסה סודותיו ואינו מגלה דבר לאחרים, דאם יגלה דבר זה לאחרים, לא מצינו שלא יהיה לו ידיעה כלל, שאף שישכח הוא הא אפשר שאחרים ידכרוהו. ואם כן עיקר העלמה זו על ידי כיסה הלבנה, והיינו לפי שנתמעט הירח. ומעתה שפיר דרשו הני שני דרשות בהדי הדדי ממקרא אחד, והכי קאמרי" "לחטאת לה'", חטא שאין מכיר אלא ה' לבדו, והיינו שאין לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, וזהו דווקא במי שרזוהי כסיין, כמו שנתבאר, ומי גרם לזה כן? מיעוט הירח. לכך שפיר סמכו לזה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, כי על ידי בא העלמה. ודוק היטב.
וקרוב הדבר לשמוע שזהו שאמר הכתוב "ושעיר עזים אחד לחטאת", על דרך מה שאמרו בזבחים חטאת הוא פרקליט, פירש הריטב"א והר"ם אלשקר שהוא נוטריקון מפרק לייט, פירוש, שמשבר קללות וארורים, ולפי מה שהובא בזוהר (ח"א יט ע"א; שם לג ע"ב; ח"ב לה ע"א; שם רה ע"א) שעל ידי מיעוט הלבנה נברא קללה, ולכך כתיב (בראשית א, יד) "מארת חסר", ואם כן כשציוה הקב"ה להביא שעיר ראש חודש לכפר על מיעוטו של הירח, אם כן הוא מבטל הקללה שנבראת על ידי מיעוט הירח, ולהכי שפיר נקרא שעיר זה חטאת, לפי שהוא פרקליט, שמשבר ומבטל לייטותן וקללות.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת פינחס)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר וכו' מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

14-17
התורה... בכל דור ודור הולכת ומתמעטת... העונש הזה הוא כמו שאמרו חז"ל [עירובין נד ע"א] "ממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא", שהקב"ה מגביה ומרומם העוסקים בתורה, אבל כיון שבא להתגאות בו משפילו עד הגיא. ומה שזכה משה יותר מכל הנביאים מפני שהיה עבד נאמן והיה עניו יותר מכל אדם בבחינות מה... ובעוונותינו הרבים, כל מה שהתורה מתמעטת הוא מחמת מיעוט הענוה בכל דור ודור... והוא ענין הלבנה שנענשה על שהגביה דעתה ואמרה א"א לשני מלכים [חולין ס ע"ב], והיה דעתה להתגדל אורה ונענשה במיעוט אורה, וכן בכל דור ודור מחמת הגדלות נתמעט התורה.. וזה שאמר דוד המלך ע"ה... [תהלים ח, ד] "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" וגו', ענינו שבתחילה כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", ובשביל התרוממות הלבנה נעשית הלבנה לירח וכוכבים [חולין שם]... ומטעם זה מחויבין בכל דור ודור להביא כפרה על מיעוט הירח, דהיינו מיעוט התורה מדור שלפניו, והוא מחמת התרוממות כנ"ל. וזהו מרומז מה שאמרו חז"ל בשעיר ר"ח "חטאת לה'" - חטא שאין מכיר בו אלא ה', והוא המתגאה אינו מכיר בגאותו מחמת טעותו וחוסר ידיעתו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, במדבר פרק כח, טו)

ט. לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה'

"איש כי ידור נדר לה' וגו' ככל היוצא מפיו יעשה"... מי שנדר נדר בפיו ופירש בשפתיו ודאי מחוייב הוא לגמור דבריו, אך אפילו מי שלא נדר בפירוש אלא גמר מחשבה בלבו אפ"ה מחויב הוא לקיים מחשבתו, רק אין לו דין קרבן שבועת ביטוי. וכבר אמרו חז"ל במס' שבועות דבשעיר של ר"ח כתיב לה', ללמד שהוא בא על חטא שאין מכיר בו אלא ה'. והיינו דהזהיר הכתוב "איש כי ידור נדר לה'", היינו שאין מכיר בו אלא ה', שלא הוציא מפיו אלא מחשבה, זה יהי' בעיניו כאלו יצאה מפיו. וזהו דאמר הכתוב "ככל היוצא מפיו יעשה" - שיקיים המחשבה כמו שמקיים היוצא מפיו וק"ל. [הערה שנ:... צ"ב, דהרי תלמוד ערוך בשבועות (כו ע"ב) דאין שבועה חלה בלב, וכן נפסק ביו"ד סי' ר"י ס"א לגבי נדר... ואולי משכחת לה לשיטת ריב"ב בשבועות (כז ע"א) דשבועה חלה לקיים את המצוה, ומבואר שם (כו ע"ב) וברמ"א יו"ד (סי' רנח סי"ג) דנדרי הקדש וצדקה חלין בלב, א"כ אם נשבע בלב להביא קרבן או לתת צדקה י"ל אף על גב דחל לגבי בל יחל, מ"מ אימעוט מקרבן מדכתיב בשבועה "לבטא בשפתים".]

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ל פסוק ג)

מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

16-17
ובתורת כהנים [ויקרא פרשה ב] אמרו: ר' יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד וה"א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, ר"ל שלא יחשבו בהם להיותם לצבא השמים. ולכן יבואו קצת הקרבנות להעיר על מה שחטאו באלו הענינים, כאמרם ז"ל על פר יום הכפורים שהוא בא לכפר על מעשה העגל, וכבר נודע למבינים כונתם בעגל שהיא תסוב על זאת האמונה הרעה הקודמת, ועל זאת הכונה אמרו מה נשתנה שעיר ראש חדש שכתוב בו לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. והבאור הנכבד בזה רמזו אבי העזרי ונמשך אחריו בביאורו הר"ם ז"ל [מורה נבוכים ח"ג פרק מו], וזה שהם היו מקריבים ללבנה בעת חידושה ולשמש בהיותו במבט מזלות ידועים להם, וחשש בהיות זה הקרבן בעת החידוש שמא יטעו אחריו, הוצרך לבאר בו שהוא לה', לא ללבנה. ואמנם אמרם ז"ל שמיעטתי את הירח, הוא לראיה שאינו כדי לעבדו, והנה הוא גוף חשוך מקבל אור מזולתו, ואם כן איפה מה הוא כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו? וכן אמרו הביאו כפרה עלי, רוצה בו לשמי, כלומר שתעתק זאת העבודה לשמי לבד.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק יג, עמ' 545)

...החקירה הזאת הקטנת הלבנה, רצוני היותה משונה מכל שאר הכוכבים לבלתי היות לה אור מעצמה - אם היה זה בכוונת מכוון אשר כיון לתכלית או תכליות מה... או אם היה זה מההזדמן, כמו שחשב אפיקורוס וסיעתו. ויהיה מה שיחקר בזה החלק נאמר על הכל... והנה באה התשובה נכונה "לכי ומעטי את עצמך" [חולין ס ע"ב], כלומר שכן משפטה כמו שגזרה בחלוקה השנית, כי הוא ית' אשר צוה לה "לכי ומעטי את עצמך" בענין זה האור לתכלית או תכליות גדולים, וחלילה שיהיה שם דבר בקרי ובהזדמן... הכוונה המיוחדת ההיא... שאם היתה כאור השמש אי אפשר לה לשמש על האופק כי אם בהמשך היומם, עכשיו היא משמשת קצת ביום וקצת בלילה... יש בהקטנה זו תועלת נפלא אשר אליו יכוון, והוא בשיִמְנו במילואה וחסרונה החדשים אשר בם ימנו שנות עולם, וכמו שנתבאר מקדוש החדש אשר אי אפשר מציאותו בענין אחר... אמנם שעדיין אצל המפקפקים ישאר בזה וכל כיוצא בו קצת גמגום פורה ראש מהדעות הנפסדות שכתבנו, כי לזה אמר "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", כלומר סוף סוף אתם צריכין להביא כפרה מדי חדש בחדשו על מה שחטאתם עלי על ידי הרהורכם מצד מה שמיעטתי את הירח, כי אנכי כיוונתי לטוב העולם ולתועלתו ואתם חשבתם עלי כזבים. ולישנא על דוקא כמה דאת אמר "מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו). וזהו מאמר הכתוב "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'" - על מה שחטאו לה'.
והנה אם כן צריך שיהיו בקרבנות היום הזה מה שיהיו לרצון ולפיוס ולבקשת החסד והרחמים לפי ההשקפה הראשונה, ומה שיהיה לכופר נפש ונקוי עון על זאת ההשקפה השנייה. והוא עצמו מה שבארוהו מתקני התפלות באומרם: "ראשי חדשים לעמך נתת וגו' בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון שעירי חטאת לכפר בעדם", ופירוש "זבחי רצון" כמו שאמר "זכרון לכלם יהיה", ופירוש "שעירי חטאת" באומרו "תשועת נפשם מיד שונא", והשונא האמתי הוא שטן הוא יצר הרע המפקפק תמיד על אלו העניינים ומדיח את בעליו אחריהם...
והנה הרב רבי אברהם אבן עזרא ז"ל כתב כי טעם הקיטרוג הזה נאמר על שעת ההקבלה, שהמאורות כאילו הם עורכים קטטה זה לעומת זה בדוחק חצי הגלגל ביניהם, ואז שניהם מלאים אורה וזיוה כאילו אז הירח מתנשא לומר אני אמלוך, ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה והרי הוא הקטנתה, וצוה ה' יתברך שיביאו קרבן ביום חסרון כל אורה, ורמזו טעם "לחטאת לה'" בעבור שה' ית' הוא הסיבה הראשונה להמעיט אורה, כי בראה מקבלת אור השמש, ואין לה אור מעצמה. וחתם ואמר: והנה לא נפל דבר ארצה מקדמונינו ז"ל וזה תורף דבריו. ואני ראיתי שכן הוא כדבריו, כי לא נפל דבר אחד מדבריהם כי אם הכל בכללו... אם מצד... לא נתחדש לו במאמר ההוא ענין, וזה כל פריו, שחסרון הירח הוא תכף למלואו - מי לא ידע בזה?...
מה שראיתי שדורשין עליו במדרש קיטרוג של לבנה... לומר שכנסת ישראל קיטרגה על זרעו של עשו לומר שאי אפשר לשני הבנים האלה שישתמשו בכתר ההצלחה הנפשית, לפי שהתחלפם בתכונותיהם יחייב חלוף בענין עצמותם. והטוב ההוא אם יהיה משותף ראוי שימשך מסיבה עצמית משותפת, ואינה. ושעל כן באה התשובה "לכי ומעטי עצמך" בעולם הזה כדי שתתעטרי בכתר ההוא לעולם הבא כלומר שאי אפשר לזכות בשתי שלחנות... כי אי אפשר להגיע אל ההצלחה ההיא אם לא כשתוקדם ההקטנ' בענייני העולם... ראה שלא נתיישבה דעתה, כי עול הגלות וצרות השעבוד כבדו מנשוא. אמר "הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח", כלומר עלי יש עוד הביאו נוסף על שמיעטתי את הירח, והכוונה כי עם כל זה, בכל מה שמיעטה לא סר קושי ערפה ולא רוככה לבה כראוי, עד שעדיין תצטרך להביא עליה כפרה, כל שכן אם לא מיעטה. או שיאמר כן דרך הלצה, כלומר שיפרעו בעדו מה שחטא לה בהמעיטה, כלומר שלא חטא לה אלא שהועילה.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער לז)

יום ראש חדש היה מנהג לישראל, שיהיה יום קודש בצד מה, כמו שהעיד באמרו "אשר נסתרת שם ביום המעשה", וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה... וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח, אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה. וזה שאף על פי שקודם לעגל היה "חרות על הלוחות" (שמות לב, טז) - חירות משעבוד מלכיות לעולם, הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות, ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו, כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש. כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם, זולתי אור הא-ל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא הא-ל יתברך אצל הנביאים אור ישראל, כאמרו "והיה אור ישראל לאש", וכן העיד באמרו "ה' אורי וישעי". וכאשר היו החטאים מבדילים, כאמרו "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע", הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חילול השם בלי ספק "באמור להם עם ה' אלה", היה באופן מה "בכל צרתם לו צר", כאמרם ז"ל: כביכול עלי ועליך בא שוד. ובהיות חטאת ראש חדש כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מיעוטו... ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחילול השם, לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ראש חדש "חטאת לה'", מפני שכפרתו מועילה לקידוש שמו יתברך. וזה רצו באמרם: אמר הקב"ה: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, רצונו לומר: הביאו כפרה בשבילי להשיג קידוש שמי המחולל בגוים, בסיבת מה שמיעטתי את הירח, כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם.

(ספורנו במדבר פרק כח פסוק יא)

נשתנה שעיר זה משעירי המועדות, שבכולם נאמר "לכפר עליכם", וכאן אמר "לחטאת לה'", אמרו חז"ל... מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, עד כאן. וסוד הענין שהיא היתה בחינת בעלה, שהיתה טמונה וכמוסה בתוך הכתר צדיק ועטרה שהיו כולם כגלדי בצלים כדורים כמוסים זו בתוך זו, וצדיק ועטרה שניהם בשלימות, לזה אמרה אפשר לשני מלכים וכו', הואיל ואני איני צריכה לו ולא הוא צריך לי, שאיני יושבת בתוכו ולא הוא יושב בתוכי, אם כן למה שנינו ביחד, אמר לה המאציל לכי, רצה לומר שסוף שכל אחד ואחד עתיד להתפרש להנהיג השמיטה וכל אחת תהא משפעת בחברתה אבל את תהי מקבלת מצדיק ומושפעת ממנו והוא ימשול בך. וכשחטא אדם ונגע בה החטא והטיל בה פגם ונכנס סיטרא אחרא לפנים, אז "את מקדש ה' טימא", ולזה השעיר שהוא רומז לסיטרא אחרא, נמנה אחר עשר בהמות, שני פרים ואיל ושבעה כבשים, ואחר העשרונים ומנחתם ונסכיהם, אחר הכל אמר "ושעיר", לרמוז למה שאמרתי. והוא סוד הטינוף שנכנס תחת הצפורנים, שקודם שחטא היה מלובש כתנות אור והיה כולו טוב מלובש מצפורן אחד, ואחר שחטא נתלבש ברע ובטוב, דאיהו טינופא לגו ונכנס לתוך הפרי שבאגוז לגו. לזה אמר הביאו עלי כפרה, פירוש קינוח לקנח לכלוך מעלי והפרישו הרע מהטוב. ופירוש "לחטאת" הוא מלשון חסרון, כמו "אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א' א, כא). לחטאת, לחסר ממני ממה שעלי בתיקון מעשיהם של ישראל.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק כח פסוק טו)

אמר הקב"ה הביאו כפרה על שמיעטתי את הירח, ר"ל שצריכין להביא לשם הגדול קרבן שלא תפגע מדת הדין בהם ויכלם, כי בכוונת הקרבן לשם הגדול תתקרב האשה הנקרא קרבן לה', ויהיה חוט של חס"ד משוך עליהם להעביר ממנה זוהמת הנחש. וזהו מאמרנו במוסף של ר"ח "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם". והוא העניין שנתעוררו בקרבן ר"ח מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'", רצה לומר לשם המיוחד. ומעתה יהיה מלת "לי" כמו אלי, כי השם הגדול הוא אשר ציוה להביא אליו הקרבן. ולפי באור זה ירמוז הקב"ה במקום זה לת"פ. ואם היינו אומרים שהיו רומזים בו אל השם הנכבד (נ"ל השכינה) המדברת בשליחות בע"לה אז יהיה מלת "לי" כמשמעו, ר"ל לאשר מלי.

(רבי מנחם ציוני, ציוני על התורה, פרשת פנחס)

רבים תמהים על המאמר הזה מה שאמר "הביאו עלי כפרה". וכל זה מפני הרגל הלשון, שהלשון הוא מורגל על מי שחטא ומביא כפרה על חטאו, ואין זה שייך אצל ה' יתברך. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה, שכן פירשו ג"כ על "אכפרה פניו במנחה"... שכל קנוח והסרה יקרא כפרה, לא כפרת חטא דוקא שיכפר לו ה' יתברך. [רק] מה שאמר "הביאו קרבן כפרה עלי" הוא סלוק תרעומות ותלונת הירח, שהיה [לה] תרעומות במעשה ה', שאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה נתמעט הירח בכל חדש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח, ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה [מן הסדר] בירח משאר צבא השמים. ולפיכך קבע ה' יתברך [לירח] נגד זה מעלה, כי זה מדת ה' יתברך שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו עד שהכל שוה. כי ה' יתברך משוה כל הנמצאים ולא [נמצא] תרעומת אצל [אחד שיהיה נמצא תרעומות אצל אחד על מעשה הבורא]. וזה מה שנתן לה קרבן בר"ח, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים דבר זה, שכנגד שנתן לה מיעוט, שלא נמצא בכל צבא השמים [נתן לה] הקרבן שכתוב בתורה. נמצא שהדבר שוה גם זה לעמת זה. והנה בזה שאמר "הביאו כפרה עלי" ר"ל שקרבן ר"ח [הוא קנוח] והסרה [מן] ה' יתברך, עד שהוסר התלונה מהירח...
וכן פי' הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון כפרה הוא לשון הסרה... וכן "חטאת" אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפי' רש"י על "אנכי אחטנה"... שהוא לשון חסרון כמו "קולע אל השערה ולא יחטיא". וכן "[אני] ובני שלמה חטאים". וכן תרגום אונקלוס. ודבר שבא לתקן החסרון נקרא חטאת לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם, וכן קרבן זה מתקן החסרון במעשה ה', וזה הוא [אל] הירח כאילו היה חסרון במעשיו, שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון, ונתן לו כנגד זה קרבן ר"ח שלא תמצא מכל צבא השמים. ולכך כתב בקרבן זה "לחטאת לה'", ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, לחטאת לה' לתקן חסרון מעשה האדם, רק כי לכך כתב בקרבן זה לה' מה שלא כתב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן [ה]חסרון [ב]מעשה ה' עד שהם שלמים בלי חסרון כלל. ואין לתמוה, א"כ היה מעשה ה' חסרים אם לא היה הקרבן, שאין זה תמיה, שכן הוא כל מעשה ה', שבתחלה הבריאה הם חסרים ויושלם המעשה. וכאן בא התקון ממקום אחר, דהיינו הקרבן, ולכך אמר שהקרבן מתקן מעשה ה' מה שהיו [המעשים של העולם] חסרים, והוא מיעוט הירח, [ודבר זה הוא] כפרה על ה', ר"ל סילוק התרעומות ממנו יתברך.
ואולי בעיני המתמיהים אין הקרבן חשוב כ"כ עד שיהיה הקרבן משלים התרעומות [הזה], ודבר זה סכלות [להם], כי אין מעלה כמו זה שע"י חדוש הירח הוקבע כפרת עולם, שלא תמצא [זה ב]אחד מצבא השמים...
ואמר הקב"ה "הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח. בני אדם אשר לא ידעו דברי תורה, חושבים כי כאשר האדם חוטא לפני ה' במעשיו, וחייבה התורה להביא קרבן, אותו קרבן הוא כמו דורון שבשביל זה יכפר לו הקב"ה, כמו אדם שחטא למלך בשר ודם ומביא דורון אליו לרצותו, וכך מביא קרבן אל ה' יתברך לרצותו. ומפני זה היה זר ונפלא בעיניהם מה שאמרו "הביאו עלי כפרה". אבל ח"ו לומר כך, שיהיה הוא יתברך מקבל דורון ומכפר לו. רק הקרבן הוא הקרבתם אל ה' יתברך אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם "קרבן". וכאשר יש קירוב והשבה אל ה' יתברך, אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן... שהוא השבת העלול אל עילתו יתברך ע"י הקרבן שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו. וזהו לשון כפרה שהוא לשון קנוח... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל ה' יתברך.
כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל ה' יתברך, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח. כי קטנות הירח הוא העדר האור והיה כאן חסרון, וכאשר היה כאן התקרבות ע"י קטנות זה וזה מסלק החסרון. וז"ש חטאת לה', כלומר כי הקרבן הוא סלוק החסרון שנמצא בעולם, הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח, וזהו בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות, לכך יש סלוק החטא, אשר החטא הוא ההעדר כאשר הוקטן הירח. וכאשר אמרה תורה להביא בר"ח שעיר לחטאת, וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן ה' יתברך, ובשביל זה יש קירוב גמור אל ה' יתברך, והקירוב הזה עצמו הוא סלוק ההעדר...
מצד הקטנות אשר יש לירח, וזה בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותו יש לירח התעלות למעלה, כי לכל קטן יש התעלות למעלה, ודבר זה מסלק החטא אשר היה ע"י שהוקטן הירח והיה לו ההעדר. וכאשר אמרה תורה להביא חטאת והוא הקירוב למעלה, בזה מסולק החטא אשר הוא ההעדר, והבן הדברים. כלל הדבר, כאשר הוקטן הירח, יש מצד אחד ההרחקה מן ה' יתברך כאשר נעשה קטן בעצמו, וכאשר ביום התחדשות הירח היה הקרבן, וע"י הקרבן הוא הקירוב אל ה' יתברך, כי ה' יתברך מקרב הקטן, לכך בזה הוא מסולק הריחוק.

(מהר"ל, חדושי אגדות, כאן [ובדומה בבאר הגולה, באר ד, פרק ג])

בראש חודש אומרים ברכי נפשי, ששם כתיב (תהלים קד, לה) 'יתמו חטאים מן הארץ'. והענין, כי היצר הרע והסטרא אחרא הם חסרים, אבל הקדושה הוא בחינת שלימות, כי אין שלימות אלא בקדושה, והסטרא אחרא והיצר הרע נקראים חסרים ונקראים ארציות. והנה כתיב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (ברכות נד ע"א). כי מחויבים ליקח ראיה גדולה לעבוד ה' מן היצר הרע בעצמו ולדון קל וחומר ממנו, כי אנו רואים שהיצר הרע מסית ומפתה את האדם אחר תאות עולם הזה, תאות בהמיות שהם כלים ונפסדים, ואין בהם ממש, וקל וחומר אלף אלפים איך ראוי לכסוף ולהשתוקק להתאות לעבודת ה' יתברך לשמח אותו יתברך שהוא חי החיים בורא הכל.
והנה כשאדם מביא לעצמו ראיה לעבודת השם מן היצר הרע, ונמצא שעושה בחינת החסרונות בחינת שלימות. וזהו 'יתמו חטאים', 'יתמו' לשון תמימות ושלימות, היינו לעשות תמימות ושלימות מן החסרונות מן החטאים... וזהו שמסיים 'מן הארץ', היינו שמן הארציות, היצר הרע, מביא עצמו ראיה לעבודת ה', ואזי נמצא שעושה מן החסירות שלימיות ותמימות כנ"ל. וזהו שאומרים אותו בראש חודש, כי ראש חודש מורה על תיקון פגם הלבנה, והיצר הרע הוא פגם הלבנה, והקדושה היא בחינת מלואת הלבנה, וכשמשלים הקדושה על ידי היצר הרע נמצא שממלא בזה פגם הלבנה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, ליקוטים)

ועל ידי קדושת ראש חודש, דהוא חדתותי דסיהרא דנהיר לה שמשא בנהירו דעתיקא... הוא זמן כפרה אף לשורש הפגם עטיו של נחש שהוא בתולדה, כמו שנאמר "הן בעוון חוללתי". וזהו "לכל תולדותם". והוא כשיברר ה' יתברך אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכו' כמו שאמרו (שבת פט ע"ב). והיינו שכן היה הבריאה, שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא, וכמו שאמרו (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר הרע וכו', וממילא "כשלג ילבינו" שנעשה כזכיות. וזה שאמרו בגמרא: אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, וכו' שבשעיר ראש חודש כתיב לחטאת לה', שכביכול ה' יתברך אומר שהכל היה ממנו, שהוא ברא כך היצר הרע שיהיה מיעוט הירח סיהרא בחינת כנסת ישראל, שיהיה כ"ד שעי מיכסי סיהרא (כמו שאמרו ר"ה כ ע"ב), דהיינו ברישא חשוכא ואחר כך מתחיל להתנוצץ אור קטן הולך ואור בכל פעם יותר. וזה שאמר עלי דייקא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש חודש תמוז, אות ג)

וכאשר רואים את המאמר הזה, הם נבהלים משתוממים לומר שהוא יתברך חס ושלום צריך לכפרה... והוא לחיצות הרגל הלשון, שלשון 'חטאת' בכתוב ובלשון בני אדם, על מי שחטא לו יתברך, ומביא קרבן לכפר עליו. וגם לשון 'כפרה' בא על שחטא במעשה, ומביא קרבן, שעל זה נקרא הקרבן 'כפרה', שהוא כפרת חטאו. ולא שייך אצל ה' יתברך שעשה מעשה שלא היה לו לעשות, וגם לא שייך אצלו 'כפרה' כלל, חס ושלום.
אבל אין הדבר כמו שחשבו. כי כל הסרה וסילוק נקרא 'כפרה', שכן פירש רש"י גם כן על "אכפרה פניו במנחה" (בראשית לב, כא). ודבר זה מבואר, שכל קנוח והסרה יקרא 'כפרה', לא כפרת חטא דוקא, שיכפר לו השם. ולפיכך מה שאמר 'הביאו קרבן כפרה עלי' הוא סלוק תרעומת במעשה ה'. מאחר שהם שני מושלים בעולם - החמה ביום, וירח בלילה, שנתמעט הירח בכל חודש וחודש, עד שלא נמצא אור מן הירח, ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה בירח משאר צבא השמים. ולפיכך קבע ה' יתברך לה נגד זה מעלה, כי זה מדת ה' יתברך שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו, עד שהכל שוה. וה' יתברך משוה כל הנמצאים, ולא נמצא תרעומת אצל הבורא. וזה מה שנתן לה קרבן בראש חודש, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים מדריגה זאת. שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים, כנגד זה נתן לה חשיבות שלא נמצא בכל צבא השמים, והוא הקרבן שכתוב בתורה. נמצא שהדבר שוה, "גם זה לעומת זה".
ואולי יקשה, מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בראש חודש? יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה, מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל ה' יתברך יותר מבשאר הימים. והיה המיעוט של הירח גורם התקרבות אל ה' יתברך, אשר מקרב השפלים והקטנים. כמו שדרשו ז"ל (מגילה כט ע"א) על פסוק (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים וגו'", שבחר ה' יתברך בסיני יותר מכל ההרים בשביל שהיה קטון שבהרים. ולכך ראוי שיהיה יום זה שמיעט הירח, אשר הוא מושל בעולם, כדכתיב "ואת הירח לממשלת הלילה". ולכך בהתחדשות הירח, ובאותו זמן הירח הוא יותר קטון, ולכך הוא מקבל על ידי זה גם כן קירוב. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא 'הביאו עלי כפרה', רוצה לומר, שיביאו דבר שהוא הסרה לתלונת הירח על המיעוט, וזה הקרבן. כי בשביל מיעוט הירח, מקבל העולם הקירוב אליו, וזהו סלוק התלונה. והנה בזה שאמר 'הביאו כפרה עלי', רוצה לומר שקרבן ראש חודש סילוק והסרה הוא, עד שהוסרה התלונה מהירח, ועתה לא נשאר שום תלונה על ידי קרבן זה.
וכן פירש הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון 'כפרה' הוא לשון הסרה, כמו שהאריך הרד"ק כי אין הלשון רק הסרה. וכן 'חטאת', אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפירש רש"י על "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לט), ופירש רש"י שהוא לשון חסרון, כמו "קולע אל השערה ולא יחטא" (ר' שופטים כ, טז), וכן "אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכן תרגם אונקלוס (בראשית שם). וכל קרבן שבא לתקן החסרון נקרא 'חטאת', לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם. וכן קרבן זה מתקן החסרון שבמעשה ה', שהיה הירח חסר ומתמעט, וכאילו היה החסרון במעשיו, שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון. ונתן לו כנגד זה קרבן ראש חדש, כי הקרבן הוא התקרבות אל ה' יתברך, וזה היה לירח בשביל המיעוט. ולכך כתיב בקרבן זה (במדבר כח, טו) "לחטאת לה'", שהוא תיקון החסרון של מעשה ה', כמו כל חטאת שהוא תיקון חסרון מעשה האדם. ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג א), "לחטאת לה'" לתקן חסרון מעשה אדם. רק כי לכך כתוב בקרבן זה "לה'", מה שלא כתוב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן חסרון מעשה ה', עד שהם שלימים בלי חסרון כלל.
וכבר בארנו באיזה עניין תיקון תלונת הירח, וזה כאשר המיעוט הוא גורם התקרבות אל ה' יתברך, והוא כפרה על ה', רוצה לומר סלוק התרעומת ממנו יתברך. ואולי בעיני אותם האנשים אין הקרבן חשוב כל כך עד שיהיה הקרבן מעלה להשלים התרעומת. ודבר זה סכלות להם, כי אין מעלה כמו זה, שעל ידי חידוש הירח, והוא קטנותו, יש לירח קירוב גמור אל ה' יתברך, שהוא יתברך חפץ בקטנות. ובודאי קטנות נחשב מעלה עליונה... ובזה לא היה די לירח שהוקטן, עד שאמר הקדוש ברוך הוא 'הביאו עלי כפרה'. כי הקרבן שהוא בראש חודש, שבו הירח בתכלית הקטנות, וביום זה הקירוב אל ה' יתברך, כאשר מורה שם 'קרבן', שיש ביום זה הקירוב אל ה' יתברך, וזה סלוק התלונה מן הירח. וכי לא נעימים דברים אלו מאוד, שהרי לא תמצא בכל הקרבנות שכתוב "לה'" חוץ מזה, יורה על אמיתת דרכי ה' המשוה את מעשיו.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד, פרק ג)

אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה

17
בלועי דקרח... כל תלתין יומין מהדר' להו גיהנם להכא ואמרי הכי משה ותורתו אמת [ב"ב עד ע"א], פי' ר"ש בכל ראש חדש. כי כל דבר יש לו שורש, ושורש התשובה הוא ר"ח, כי בראש חודש אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה, כמו שדרשו רז"ל. וזה בחי' תשובה, והתשובה הזאת נשתלשלה בכל הנבראים בר"ח. ובשביל זה, גם קרח ועדתו מוכרחים לאיזה חרטה בר"ח. אבל התשובה אינה מועיל להם, כי עיקר התשובה היא רק בעוה"ז, כי מי שטרח בע"ש וכו' (ע"ז ג), ונמצא בודאי לא נפטרין בזה ההודאה שהן מתחרטין ומודין, מדין גיהנם. וע"כ מהדרא להו גיהנם להכא, כי אין נפטרים בזה. ואעפ"כ אין גיהנם בר"ח כמו בשאר ימים (זוהר תרומה קנ ע"ב), והגיהנם של ר"ח אינו אלא החרטה, שמתחרטים ומודים ומתביישין, זה בעצמו גיהנם שלהם.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תורה י, אות ט)

ואנו רואין רחמנותו, במה שקבע לנו ר"ה, שהוא יום הדין, בראש חדש. כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו ית'? ע"כ עשה עמנו חסד, וקבע יום הדין ר"ה בר"ח, שאז כביכול הוא ית' בעצמו מבקש כפרה, בבחי' הביאו עלי כפרה, הנאמר בר"ח... ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא ית' בעצמו מבקש אז כפרה כנ"ל. גם ע"י שה' יתברך בעצמו כביכול בא לידי זה, שיצטרך לומר הביאו עלי כפרה. היינו שעשה דבר שהוצרך להתחרט עליו, ולומר הביאו עלי וכו'. ע"כ אין לנו בושה לבא לפניו בחטאינו לבקש עליהם כפרה ולהתחרט עליהם, כי גם הוא ית' עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו כנ"ל, נמצא שאנו רואין גודל רחמנות שלו.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה א, אות יד)

אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

17
ולשון "עלי" כתב הרב הגדול ר' יצחק אלפס ז"ל בהלכותיו שהוא כמו "אלי", וכן פירשו רוב המפרשים... כשראתה הירח שהיא משתמשת באור השמש ולא היה האור מעצמה, אמרה... כיון שאני צורך בעולם השפל כמו השמש לפעול בו ולהנהיגו, ואני מלך כמוהו, למה לא יהיה לי כתר בפני עצמי, שאם אין האור שלי צח כאור השמש מ"מ יהיה מעצמי ולא אקבל מאחר... אמר לה: מה שבראתיך בענין זה שתקבלי אורה מהשמש לצורך היה, אבל בשביל שאמרת דבר הגון יביאו בני כפרה וקרבן בכל עת שאת מתחדשת...
וע"ד הקבלה: "לחטאת לה'", אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון "עלי" - למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסיבתי. ובאור המדרש על דרך זה: אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר הכבוד לפני הבינה: אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד, ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים? רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת. אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה... לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר: אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר: הביאו כפרה לכבוד. ותהיה הכוונה: למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח, וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חידושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם. וזהו סוד: "זאת עולת החודש בחדשו", כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים.

(רבינו בחיי, במדבר כח, טו)

ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ויש לפרש כן: תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה.

(דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר פרק כח, ט)

ולמען יזמר הכבוד העליון ולא ידום, אף הירח כן, אל דמי לה במהללה אל תחרש ואל תשקוט עד שהמציא לה הקב"ה לפי שעה תקון משקיף לכל צרכי העולם, באמרו הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. וכבר הרגיש הרב [אלפס] בראש מסכת שבועות קושי המאמר כפשוטו ותקן אותו בשני פרושים אמתיים, והיו תואמים וצריכים זה לזה בעצם, לא תשתלם הבנת הדרוש אלא בשותפם יחד. הפירוש האחד יתבאר עלי כמו לפני, והוא לבדו מה שהבינו ממנו האחרונים. אבל זה איננו מספיק, אלא כשיפורש גם כן עלי מטעם הרב כאמור, בשביל הערבות שערבתי לירח שתהיו צדיקים וקובעים ראשי חדשים על פי ראייתה, ומתמידים המנין בה לשמטות וליובלים לקדושת הארץ הנבחרת, שהיא דוגמתה ממעטת ומצמצמת עצמה בזמן שאין כל יושביה עליה, כצבי הזה שאין עורו מחזיק את בשרו [כתובות קיב ע"א], כי הצבי עודנו חי מרחיב את עורו בעים רוחו, ושעור ההרחבה העתידה ומזומנת לארץ הנבחרת מפורש בכתוב, שאמר "צבי היא לכל הארצות". ובזמן שהחי הזה טעון הפשט, חדל כי קטן הוא מהכיל את בשרו.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי, חלק א סימן כא)

עוד יתבאר ענין ר"ח בקצרה. הנה בתפלת שחרית דחול יורד התפארת בנצח ועולה המלכות בהוד, ושם נעשה הזווג. אבל עתה בר"ח בתפלת שחרית דלחש עולה המלכות עד נצח... ובחזרה בקו"ר מאירים במל' חו"ג. ובתפלת מוסף דלחש עולה המלכות עד חו"ב דזעיר אנפין. והענין הוא כי ודאי הוא שקדושת השבת יתירה מכל שאר הימים כולם... אבל היתרון שיש בר"ח הוא כי בשבת אע"פ שהעליות הם גבוהות וגדולות, עם כל זה הנוקבא תמיד טפלה אל הזכר ואוכלת משל בעלה והשפע בא אליה על ידו... אבל בר"ח הם ב' המאורות הגדולים שוים בכתר אחד. ואע"פ שלא עלתה עד או"א רק כל שיעור קומת זעיר אנפין שהוא במוסף ר"ח, עכ"ז איננה טפלה אליו ומקבלת חלקה ע"י עצמה... ודע כי אע"פ שביארנו כי ביום ר"ח המלכות היא העולה, הנה גם התפארת צריך לעלות כדי שיהיה שניהם שוים בעת הזווג. אבל כונת העליה היא עליה בלבד. וזה סוד הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, שהו' בחי' הבינה שהיא על התפארת, בסוד ציור אות ה' שהוא ד' על ו'.

(שער הכוונות, דרושי ראש חדש)

...כמו שאמרו חז"ל (תורת כהנים שמיני פרק ב): שלושה שעירים קרבו אותו היום, שעיר של ישראל... ושעיר של נחשון... ושעיר של ראש חודש... של ישראל ושל נחשון נאכלו, ושל ראש חודש לא נאכל, לזה "ויקצוף משה", אמר להם או תאכלו כולם או תשרפו כולם... אמר לו אהרן: בשלמא של ציבור ושל נחשון ראוים הם לאכילה שהם של בשר ודם, אבל של ראש חודש הוא של מקום, כמו שאמרו חז"ל מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, אם אחרים יאכלו באנינות הם של בשר ודם, אבל של ראש חודש הוא של מקום אין ראוי. וזה אומרו "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם", שהם ציבור ושל נחשון ראוי הוא לחטא עליהם ולאוכלם אפילו באנינות כדי לחטא עליהם, אבל של ראש חודש שהוא כפרה על היום, שנתמעט הירח, והוא "ואכלתי חטאת היום" וגו'.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן ויקרא פרק י, טז)

"עשה ירח למועדים" לשלול סברת החוזים בכוכבים האומרים שמילואה ומיעוטה הוא לעשות רושם בבני אדם, וחושבים שיש כח בלבנה לפעול טוב כשהיא מתמלאה והולך, וכן להפך, לפעול רע כשהיא מתמעט, ועל כן חושבין אותה לאלהות, שעל כן אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח, כי הוא גורם להם לעובדה, שסוברים שיש בה כח זה מעצמה, שמיעוטה ומילואה מכשילם כאמור.

(חמדת ימים, משמרת החדש, פרק ב)

כל ראשי חדשים הם ימי דין כל היום, אבל לא לבני אדם, כי אם לצבא מרום, להם ראשי חדשים יום דין, כי הם קטרגו "מה אנוש כי תזכרנו", ואין בן אדם כדאי שיהיה נהנה משני מאורות - חמה ולבנה שולטים כאחד, ולקטרוגם נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד. ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג לבנה כידוע בגמרא (חולין ס ע"ב) הוא יום דין על צבא מרום. ולכך חייבים אנו להביא "חטאת לה'", היינו לכפרת פמליא של מעלה. ואמרו "הביאו עלי", הרצון פמליא שלו שהם בכלל, שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש חלק א דרוש ו)

ואומר אני שבריאת יצה"ר ומיעוט הירח הכל אחד, "והחושך יכסה ארץ", חושך זה מעשיהם של רשעים, ומה שצדיקים מקטינין עצמם הוא מחמת היצה"ר, אינן מאמינים בעצמם, "ואדם אין צדיק" וגו'. והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה, זהו דוגמת "ואשר הרעותי", ובזה הקב"ה מזכה את ישראל, ותולה כביכול בעצמו.

(דרושי הצל"ח, דרוש יב, ליום א' של סליחות, אות יח)

עוד ירמוז על דרך דאיתא בזוה"ק [בראשית כ ע"ב]:... כד אזעירת גרמה אזי הוא רק בבחינת נקודה חדא, אך כשדורשין אותה אזי הם מתפרשים עד אין תכלית. וזהו שמרמז "ואת שעיר החטאת", היינו תורה שבעל פה שהוא בחינת שעיר ראש חודש שבא לכפרה על שמיעטתי את הירח, והיינו כד אזעירת גרמה ונכנס לבחינת נקודה, "דרש דרש" היינו כשדורשין אותה "משה" - היינו בהתפשטות הדעת בחינת משה, אזי "והנה שר"ף" ראשי תיבות ש'שים ר'בא פ'ירושים שיש לתורה.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת שמיני, ד"ה עוד)

ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז"ל במסכת שבת (קד ע"א): אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילתא דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו, א"ב אלף בינה ג"ד גומל דלים. שהכוונה הוא כאמור "אתו דרדקי" - פירוש דרדקי הוא קטנות, בחינת נער שהוא בקטנות הדעת, שבחינת דרדקי שהוא קטנות הדעת בא האידנא לבי מדרשא... וזה שאמרו "שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו", פירוש, כי מה שבא האידנא להתורה בחינת קטנות ונעשה גדלות בחינת פנים בפנים כמו שהיה בשעת מתן תורה וכמו שיהיה לעתיד, הוא דבר שאפילו בימי יהושע בן נון וכו', ששם היה קטנות הדעת בסוד מיעוט הירח, כמו שאמרו פני יהושע כפני לבנה, להורות על התפשטות הקטנות שהיה אז כמו שאמר הכתוב "נער לא ימיש" וגו', שהיה אז בחינת נער וקטנות בלא התכללות נוקבא בדכורא להקרא בשם דכר. ומפני מיעוט הירח שנתפשט בכל דבר אמרו בש"ס בענין שעיר דראש חודש הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, כי כל התרחקות ישראל מהבורא ב"ה הכל בסיבת קטנות הדעת, כי מי שיש לו דעת השלם שמיוחד ומקושר בו יתברך בבחינת זיווג פנים בפנים בודאי אין חטא בא על ידו, וכל מה שחוטאין הכל בשביל חסרון הדעת, כמו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות [סוטה ג ע"א]. וזהו "הביאו עלי כפרה", פירוש, כביכול אני הגורם על שמיעטתי את הירח, אבל באמת הבחירה ניתנה לישראל שניתן להם בהתערבות טוב ורע ויכולין לבחור בטוב, ועל כן עיקר הכפרה עליהם, אבל שהוא יתברך אמר כביכול עלי על שמיעטתי כו', כי בלא המיעוט לא היה בחינת רע כלל והיו כולם עובדי ה' כמו בביאת משיח צדקנו, אלא שהצורך בזמן הזה להיות הכל בסוד המיעוט כנודע עד שיתוקן כל הקטנות, ואז "ומלאה הארץ דעה את ה'".

(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, פרשת בראשית)

"רק חזק לשמור את כל דברי התורה" (יהושע א, ז)... מה שאמרו רז"ל "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" הוא כי מקודם חטא אדם הראשון וקודם המיעוט, היה מביט בו מסוף העולם ועד סופו כמאמר רז"ל (חגיגה יב ע"א), והוא כי התורה היתה קודם המיעוט בלי מסכים ובלי לבושים כלל, רק שהלבושים היו גם כן אור, וגם גוף האדם היה גם כן אור בלא גשמי כהירח. ואחר המיעוט, ראה הקב"ה שאין כדאי לרשעים להשתמש עמד וגנזו לצדיקים כו', והיינו ראה שאין כדאי לרשעים להסתכל ולהשיג באור התורה עמד וגנזו לצדיקים. והיכן גנזו? הוא גם כן בהתורה (השמטות זוהר ח"א רסד), כי הוצרכה התורה להתלבש במלבושים גשמיים, מעשה יעקב ולבן ומעשה בלק וכיוצא, עד שבהגשמות המלבושים נתגשמו כל המלבושים, דהיינו המלבוש של הנשמה שהוא הגוף כי אורייתא וישראל הן אחד (זוהר ח"ג עג) כנודע. ושמש הוא בחינת האין סוף יתברך כמ"ש (תהלים פד, יב) "שמש ומגן ה'", וירח היא בחינת קטנות, שירדה קטנות בהכל. ואם היה כבראשונה שהיה כתנות אור, דהיינו מלבושי אור, היה אור התורה בהיר מאוד, וגוף האדם היה זך, וא"כ היה אמונה גם כן גדולה אך מפני חסרון הירח כנ"ל נתגשמו המלבושים... נפלה קטנות בהאמונה. וזהו שאמר "רק חזק", כי כל "רק" הוא מיעוט, כלומר מפני האמונה שנתקטנה על ידי קטנות הירח, על כן "חזק", כי צריך התחזקות גדול. וזהו שאמר "הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח", כלומר כי אני כביכול כמעט הגורם שנתמעטה האמונה כי מיעטתי הירח כנ"ל, ובהתמעט האמונה בודאי יתמעטו כל המדות טובות כי הוא העיקר.

(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, ליקוטים, יהושע פרק א)

כאשר עלה ברצונו יתברך הקדום האחדות הפשוט להאציל עלמין עילאין קדישין בעלמא דאצילותא קדישא, האציל כביכול בחינת קומה שלימה ממש בסוד פנים בפנים אורות זכים ומצוחצחים אורות שוים, והם נקראים בבחינת חמה ולבנה. וכאשר עלה הקיטרוג לפניו יתברך ואמרה לפניו אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד [חולין ס ע"ב], ובאור בהיר זך ומצוחצח, כי אז יהיו תמיד החסדים והרחמים גוברים, ועל ידי אותו קיטרוג שעלה לפניו יתברך כביכול אמר להלבנה סוד סיהרא עילאה קדישא, סוד ה' אחרונה משם הוי"ה ב"ה, שהוא בסוד המלכות הקדושה דאצילותא קדישא, "לכי ומעטי את עצמך", היינו להנהיג הנהגות העולמות התחתונים שהם בריאה יצירה עשיה. וזהו סוד בחינת מיעוט, כי עתה אין הארתה שוה להבחינה קומה שלימה העליונה אור זך ומצוחצח. רק שאנו עם ה', בני אל חי, מסר לנו הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא הכח שנוכל להמשיך אל הסיהרא עילאה וקדישא רב שפע וחסד אל וכל טיבו ונהורין עילאין ובוצינין קדישין מהקומה הזכה והבהירה העליונה על ידי תפלתנו ועבודתנו ועשיית המצות בדחילו ורחימו... וכאשר נמשך אליה הארה וחסד אל עליון מהקומה שלימה העליונה על ידי עבודתנו, אזי "ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה"... ומשפעת כל ברכאין טבין לכל העולמות ולכל הכנסת ישראל לתתא בכל עניני פרטי הצטרכותם... בראש חודש אנו אומרים כתר בקדושת מוסף כי גם אז יש לה עלייה עליונה לכתרא עילאה קדישא... לזה צוה הקב"ה וברוך שמו בראש חודש "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", כי כביכול בנו הדבר תלוי, ולנו מסר הבורא ב"ה וב"ש הכח להעלותה ולייחדה ביחוד העליון על ידי עבודתנו.

(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, פרשת החודש)

זהו כלל גדול בעבודת ה' יתברך, שצריך כל איש ישראל להאמין באמונה שלמה שהבורא ברוך הוא אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד, שאין כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלהינו היה הוה ויהיה, מנהיג ובורא לכל הברואים ומשגיח עליהם בפרטי פרטות, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. וכשבא לבחי' אמונה זו אין לחפוץ ולהשתוקק לשום דבר בעולם, רק יהיה כל חפצו ומגמתו והשתוקקותו למלאות רצון הבורא ית' ולא לחפוץ יותר מרצון הבורא ית"ש, כי צריך להאמין אם רצון הבורא ית"ש לתת לו זה הדבר, בוודאי הוא יתן לו בלתי מניעה, ואם אין בזה רצון הבורא, למה ייגע את עצמו להבל ולריק ללא יועיל?...
וזהו העיקר שיהיה רצונו כרצון הבורא ית"ש ולא יחפוץ יותר מרצונו ח"ו. ומי שח"ו משתוקק יותר מרצון הבורא ית"ש, זאת הבחי' נקראת "עלי", כי הוא רוצה שיהיה כביכול ממעל לרצונו ית"ש... ולזה הירח בשעה שקטרגה על החמה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ורצתה להרבות אורה שלא כרצונו ית"ש, ומפני זה נתמעט אורה. ולזה צוה הקב"ה להביא שעיר לתקן הדבר הזה, ולרמז שאין לחפוץ יותר ממה שגזר ה' יתברך. ולזה שעיר גימטריא שר"ף לרמז כי ההשתוקקות יותר מרצון הבורא ב"ה אין ממש וקיום בדבר הזה כי כלה ונשרפה. וזה מרומז בזוה"ק: בגין דיתבסם מה דעלוי, היינו שבזה השעיר מתקן מה שחפץ יותר מרצון הבורא ית"ש. וזהו בחי' "עלי" כנ"ל.

(רבי אברהם דב מאבריטש, בת עין, פרשת פינחס)

עלה במחשבתו הקדומה לברוא את העולם במדת הדין - בכדי שיראו באי עולם לפניו, ויהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ותיכף ראתה חכמתו יתברך שמו, שבאם יהיה ח"ו המשפט חרוץ על כל אשר יחטא - שיענוש תיכף, אין העולם מתקיים. על כן, שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין רצה לומר, שירחם ה' יתברך על החוטא, להאריך אפו, אולי יתנחם, ושב ורפא לו. וזה הוא ששיתף מדת הרחמים למדת הדין... וכן מצאנו באמת שאמר הקב"ה, "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח". ולכאורה אינו מובן, הלא בדין עשה ה' יתברך על שקטרגה כמבואר בדברי חז"ל (חולין ס ע"ב). אמנם, לדברינו יבוא על נכון, שהכפרה הוא - על שהעניש אותה תיכף בלי אריכת אפים... שאמר הקב"ה "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", ובאמת הלא חטא חטאה, ומדוע יביאו עליו כפרה. אלא על כרחך, שאף שחטאה - היה לו ליתברך שמו להתנהג אתה במדת החסד ולא להענישה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, בראשית פרק כב, ג)

לעתיד לבא יהי' אור הלבנה כאור החמה, א"כ היום אם בקולו תשמעון יהי' עולם התיקון להיות הלבנה במילואה כידוע, אך לע"ע ישראל הם מתרשלים ואינם שבים יחדיו בלב שלם, וע"ז תשאר הלבנה פגומה באורה, וא"כ בכל ראש חדש אשר הלבנה פגומה ומבקשת תפקידה יש בזה ח"ו להיות מעורר דין על ישראל. משל למלך שהראה מקום פרעון לבע"ח על אנשי מדינתו, והם מדחים את האיש הזה ואינם רוצים לשלם, הנה האיש הזה יש לו תרעומת על המלך שהראה לו מקום לפרוע ביד אנשים כאלו ולמה לא נתן לו פרעון אחר, וא"כ יחרה אף המלך על אנשי מדינתו, שעל ידם בא תרעומת על המלך והם מחוייבים לשלם להמלך. והנמשל מובן, כי פרעון חוב הלבנה תלוי ביד ישראל כשישובו בתשובה שלימה, ובכל ר"ח הלבנה מבקשת תפקידה וישראל אינם משלמים, והיא מעוררת קטרוג על ישראל שעל ידם יש לה תרעומת, ולכן צריכים בני ישראל להביא כפרה לכפר התרעומת שיש על ידם להלבנה על המלך. וזה שכתוב הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, שיביאו כפרה על כבוד שמים שהם גרמו תרעומת עליו על שמיעט את הלבנה, והם אינם שבים למהר זמן תשלומה.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק א פסוק טז)

פירשו תוס'... חטאת כפרה עליכם, ועלי לקבוע יום כפרה, וקבעתי בר"ח. נראה לפרש, דידוע כל יום טוב הוא יום דין וצריך חטאת, והטעם, כי אפי' אם כל ישראל צדיקים גמורים, מ"מ כשיגיע למקום או ליום המקודש יותר, צריך מירוק, כי מה שהי' זכות במקום או בזמן שהי' עומד עד עתה, יחשב חטא במקום וזמן המקודש. וזה טעם תעניות וקדיש ביום שמתו בו אבותיו, שאז עולים למדרגה קדושה יותר וצריכים מירוק יותר. ור"ח הוא ג"כ יום מקודש וצריך חטאת. אך מי גרם קדושתו משאר הימים? מיעוט הירח, כי לולא כן הי' כל הימים שווים לו ולא צריך חטאת.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק כח פסוק טו)

ונקדים עוד דכפרה הוא לשון קינוח, כמו בעי לכפורי ידיה בהאי גברא (גיטין נו ע"א), (ועל כן כפרה לחטאים, דאף דהחטא הוא שוגג ושגיאות מי יבין, מכל מקום מצד טבע פוגם בנפשו...). והנה לפי זה אף שצדיק ה' בכל דרכיו, וחייבה החכמה העליונה בהנהגת עולמו למעט הירח לאיזה סיבה וטעם הידוע לו ית', מכל מקום יכול להיות שיש בזה המיעוט איזה קלקול ופגם מצד אחר (והראיה דהא קאמר חזייה דלא קא מיתבא דעתא [חולין ס ע"ב]), ואף גם זאת חייבה החכמה העליונה המיעוט הזה לפי שתיקונו יתר על קלקולו, אך ורק ראתה חכמתו ית' לקנח גם את הפגם הזה שישאר המעשה הזה רק טוב, וקינוח הפגם הלזה הוא על ידי קרבן הזה כמו שאבאר, כי אם באמת מיעוט הירח רומז למיעוט הקדושה, כענין שנאמר (תהלים פט, לח) "כירח יכון עולם", וקטן מונה לקטן, ואמרו רז"ל (סוכה כט ע"א): כשהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל ח"ו, ולכך לעתיד "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיה ל, כא), ושהם עתידים להתחדש כמותה (סנהדרין מב ע"א), וזה לעומת זה "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב), במיעוט הקדושה יש התגברות להסט"א, ולעומת זה שעיר הנשחט בראש חודש בעת התחדש הלבנה רומז לביטול הסט"א, כענין שנאמר (ישעיה יג, כא) "ושעירים ירקדו שם", שישחט לפני ה' יתברך, כענין שנאמר והרשעה כלה בעשן תכלה, "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא), (אבל אינו לסליחת עון ח"ו כמו שהוא לפי פשוטו).

(ישמח משה, בראשית פרק א, טז)

[פירש רש"י "שבת לה'" - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית]... עוד ביאור על דברי רש"י, על פי המבואר בספר עיר דוד (בפרשה זו) בשם תפארת הגרשוני בשם מטה משה בהלכות שבת, טעם לשמיטה להשלים שבתות ה' מה שמגדל צמחים... והוי השבתות של ששה שנים שי"ב שבתות, כי בכל שנה יש נ"ב שבתות לשס"ד יום, ועם הנ"ב שבתות של שנת השביעית, הוי שנה שלימה שס"ד ימים... ולפי זה יובן, דמה שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'" (שמות כ, יט), ר"ל שכביכול גם לה' שבת הוא. והנה גידול הצמחים ידוע כי לה' הוא... והן דברי רש"י ז"ל "לשם ה'", ר"ל עבור ה' שמגדל צמחים, כמו "הביאו כפרה על כביכול שמיעטתי את הירח, "כשם שנאמר בשבת בראשית", ר"ל שנאמר שבת לה', שגם הוא כביכול משמר שבת, לכך צריך שביעית להשלים.

(ישמח משה, ויקרא פרק כה, ב)

גבי שעיר חטאת של ראש חודש איתא: אמר הקבה הביאו לפני כפרה על שמיעטתי את הירח. והיום זה הראש חודש הראשון שהביאו בו קרבן חטאת על זה. ואפשר, דכמו דאיתא בפ' קדושים: חברייא כד מטו להאי פרשתא הוו חדאן [זוהר קדושים פא ע"א], ואומר על זה הרבי ר' בונם זצוק"ל, משום שעוסקין בפרשה של מעלה, כמו כן גם כאן, שהקב"ה עוסק בכפרה - הביאו לפני כפרה, קענען אונץ זיך אויך מיט כאפען (גם אנחנו יכולים להאחז בזה - המבי"א). [מרן הבית ישראל זצוק"ל, ר"ח ניסן תשל"ג באשמורת הבקר בקו"פ].

(רבי שמחה בונם מפשיסחא, קול מבשר ח"א, פרשת קדושים, אות כד)

והנה קרבנות כבר דברו בה רבים והסכימו להרמב"ן ז"ל כי העיקר שיחשוב האדם שכמו שהקרבן נשחט כן הי' צריך הוא בעצמו להשחט... כי זה ענין הקרבן העיקר על להבא... וזה ענין קרבן השי"ת שאמרו על שמיעטתי את הירח כמבואר במקום אחר [לא מצאנו].

(רבי שמחה מרדכי זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק ב סימן שנז)

ונראה הכוונה, דהנה בברכות לב (ע"א): אמר ר' יהושע בן חנניא אלמלא ג' מקראות אלו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. חד, דכתיב "אשר הרעותי" (מיכה ד, ו), ופירש רש"י: אני גרמתי להם, שבראתי יצה"ר. ומבואר במקובלים שע"י מיעוט הירח נולד הרע בעולם. וזהו כוונתן כאן, שבר"ח יש בו מיעוט הירח, ולזה אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה על עונותיכן, ואני אטול כל העוונות עלי, כלומר שאני גרמתי להם שעשו העוונות - שבראתי יצר הרע על ידי מיעוט הירח, כמו שכתוב "ואשר הרעותי".

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, במדבר פרק כח, טו)

דברי רז"ל שאמרו בשעיר ר"ח "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. וזה הענין מבואר בספרים בסוד מיעוט הירח, שצוה הקב"ה להביא קרבן כדי לפייסה על מיעוטה. והפיוס הוא עבור הקב"ה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, מועדים, ראש חודש)

ותפארת נקראת שמש ומלכות נקראת לבנה, ולאשר קטרגה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ירדה ממדרגתה לקבל על ידי זעיר אנפין. ולכך בראש חודש, שכתוב בגמרא "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", מקבלת בעצמה כקודם הקטרוג. ולכך מבקשין בקידוש הלבנה שלא יהי' בה שום מיעוט ויהי' אור הלבנה כאור החמה כקודם מיעוטה כנ"ל... ולכך כתוב "החודש הזה לכם", דהיינו מקום התחדשות שהוא למעלה מהשמש שהוא תפארת, זה יהי' לכם, שמיד יצאה מדרך הטבע אזי הולכת השפע למלכות שלא על ידי זעיר אנפין כנ"ל. וזה "ראשון הוא לכם".

(שפת אמת, ליקוטים, לחודש ניסן)

האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד ה' יתברך בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקודשא בריך הוא ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה, "שמש ומגן ה'", ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש, והם שנים עשר חודש בשנה נגד שנים עשר שבטים כידוע מחז"ל (תנחומא ויחי טו). היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר, ולפיכך הם שנים עשר מיני מילוים ושנים עשר מיני חסרונות, ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר רע, שה' יתברך ברא החסרון ומילויו. וזה ענין "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח", כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מה' יתברך שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה...
וכפרה על שורש ענין מיעוט הירח הוא בשעיר דראש חודש. וזה נקרא "עלי כפרה", כדרך שאמרו ז"ל (שוחר טוב מזמור א ושיר השירים רבה ב, א) על פסוק (ישעיה סו, טז) "כי באש ה' נשפט", שיאמר הקב"ה: תבוא כל אומה ואלהיה, פירוש דגם הבלי העכו"ם, הגם דהוא הבל, מכל מקום מאחר שהם עובדים לזה, על כן זהו שורשם.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כה)

...מה שאמרו בזוהר הקדוש: ה' דלת הות בקדמיתא, והיינו דלת דלית לה מגרמה כלום ואחר כך נעשית ה' כשמופיע יו"ד בה. והיינו סיהרא שהיא כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. וזה שרמזו (ראש השנה כ ע"ב): כ"ד שעי מיכסי סיהרא. והוא דלת הות בקדמיתא. ובזוהר הקדוש (ח"א קפא ע"א): לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו כו', יתחדתון עמה ואלין אקרון יסורין של אהבה וכו', דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחיא מאהבה רבה וכו'. והוא סוד מה שאמרו יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לחנוכה, אות א)

בשל"ה הקדוש (ריש דרוש שובבי"ם ת"ת) כתוב שבשנת העיבור מוסיפין פרשיות תרומה תצוה על שובבי"ם, וכתב הטעם דהעיבור הם להשוות שנות הלבנה עם שנות החמה, וזה בא על ידי מיעוט הירח, שמזה בא הקטרוג שלמטה, קטרוג היצר הרע והקליפות, נמצאו העיבורין שבאו מכח הקטרוג הם גרמו שנתהוו קטרוג שלמטה המביא לידי חטא, על כן בשנת העיבור ראוי ביותר לתשובה. עד כאן דבריו, עיין שם. והמכוון על פי מה שאמרו "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", שמכח קטרוג הלבנה נתהוו הקליפות. אך צריך להבין מה שייכות מיעוט הירח לימים אלו שבאים להשוות שנות הלבנה לשנות החמה. ובודאי דבריהן אמת. אך לדעתי אפשר לומר להיפך גם כן, שימי העיבור מסוגלים יותר לתשובה מפני שבאים להשוות שנות הלבנה לשנות החמה ומעין עולם הבא, שיהיה אור הלבנה כאור החמה ויתבטלו אז הקליפות והיצר הרע מכל וכל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לראש חודש אדר, אות י)

וענין כפרה עניינו הוא העברה וניקוי. והוא להעביר את הסטרא אחרא מאור קדושת השכינה, שלא תפגם ח"ו ע"י ירידתה בהם, ותישאר נקיה לעולם בכל אור קדושתה בכל מקום. וכמ"ש בזוה"ק אחרי מות עט ע"ב: אמר ר' שמעון, אמר קב"ה הביאו עלי כפרה, עלי ודאי (כי הן אחידן ומתקשרן בה, כמ"ש פ' בשלח דף ס סוף ע"א... ולכן הוא השעיר כדי להעבירם מעליה), בגין דיתעבר ההוא חויא ויתבסם מאן דבעיא (שיתבסם מאן דצריך להתבסם, והוא השכינה הקדושה, ולא יטעמו הם מהביסום מאומה). עלי - כמה דכתיב "שרפים עומדים ממעל לו" (והרי הוה שם הכוונה רק על הדביקות וההתקרבות, ועיניהם צופיות עליו, וכן הוא הכוונה כאן במה שאמר "עלי", אלא ששם הוא עמידתם כדי להפק רצונו במה שיצוה עליהם, וכאן הוא כדי להאחז ולהניק ח"ו, ואמרו "הביאו כפרה עלי", ר"ל להסיר ולהרחיק את הס"א העומד עליו להאחז ח"ו). ועל דא כתיב בקרח "הנועדים על ה'", דבגיניהון (ר"ל בשביל הרשעים) אתעיר מאן דאתעיר (והוא הס"א דאתעיר להאחז ח"ו) דאתי מסטרייהו. אוף הכא (ר"ל ועוד) הביאו עלי כפרה - עלי ממש, בגין דיתבסם (ר"ל כי מקודם אמר הכונה במלת "עלי" שהוא בשביל העומדים עליו וכנזכר, אבל עתה אמר עלי ממש, בגין דיתבסם) ויתעבר ולא ישתכח חויא באתר דשארי. וכ"כ למה? על שמעטתי את הירח, ושלטא בה מאן דלא אצטריך כו'. והוא ע"י ירידתה למטה בסוד גלות השכינה כנ"ל. ועל זה אמר הביאו כפרה עלי, ור"ל להסיר את העומדים עלי, ע"ד שכתיב "הנועדים על ה'". וכן הוא הכוונה עוד במלת "עלי", להאיר עליה, ר"ל על השכינה הקדושה, את הנהירו דעתיקא אשר לעילא, בגין דיתבסם כולא וישתכח חדוותא בעלמא. והוא ע"ד שכתוב "ותתפלל חנה על ה'", וכן ע"ד שכתוב "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד", שהכוונה הוא כי בשבת צריך לכוונא לבא לעילא לעילא יתיר משאר יומין, וכמ"ש כל זה בפ' אחרי מות שם עט ע"ב ע"ש. וכן הוא הכוונה כאן במלת "עלי", להמשיך עליה הנהירו עלאה אשר לעילא לעילא.

(רבי שלמה אלישוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה, דרוש מיעוט הירח סימנים ה-ו)

אף על פי שקביעות החדש תלויה בדעתם של ישראל, מכל מקום לא מצינו עליה לרגל וראיית פנים בעזרה בראש חדש אלא ברגלים בלבד... ונראה לומר במעם הדבר, שבר"ח אומר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. כביכול מרגיש הקב"ה עצמו חייב במיעוט הירח. ומפני שמיסוד התשובה היא הבושה, לא באה המצווה של ראיית הפנים בעזרה בר"ח, כדי להבליט את בחינת הבושה. ואמנם לעתיד כשיתוקן חטא זה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, תהיה באמת ראיית פנים בעזרה גם בר"ח [ולכן אומרים במוסף ר"ח "והביאנו לציון עירך"].

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ג עמ' רכה)

האדם חייב להשלים מה ש"פגם יוצרו". אמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. כנסת ישראל מביאה כפרה על הקב"ה, כביכול שלא השלים את הבריאה כולה. בורא עולם מיעט את דמות היצירה ושיעור קומתה כדי להניח מקום ליציר כפיו, ולעטר את האדם בכתר של בורא ויוצר.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 89)

כנס"י אינה עוסקת ברעש להודיע שם כבוד מלכותו בעולם, כי אם תבוא ברעש היתה צריכה להעריך קרבות רק בשביל ביטול ע"ז והודעת כבוד מלכותו בעולם, כי אז יש לחוש שיתערב בזה ג"כ יצרא דאהבת עצמו יותר מדאי, להרחיב גבול ממלכה ע"י חורבנם של אחרים, וכבוד שמים יהי' רק לכסות עינים. וע"כ הצריך ה' יתברך כפרה למיעוט הירח, כי עי"ז מזדמן שתחת הכונה הטובה של עבודת ד', יסתירו עצה של עבודת עצמם, ולא תצא מזה הכונה של דעת ד' בעולם, שהיא אהבת חסד וצדקה.

(ראי"ה קוק, גנזי הראיה ה, עמ' קכב-קכג)

שמיעטתי את הירח

17
תנן התם בנזקין [בבא קמא ט ע"ב]: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו... מאן תנא? דא קב"ה, שרצה לזכות את ישראל... וכך אמר להם: בני, אל תרגזו ממה ששניתי לכם "חב המזיק לשלם תשלומי נזק", כי אמנם לא אמרתי אלא "במיטב הארץ" והכוונה לשפוך את החימה על העצים ועל האבנים, וכטעם "וכפר אדמתו עמו" [דברים לב, מג] לפי פשוטו... ואפילו תימא דמיטב הארץ על גוף האדם אתמר, שהוא ודאי חלתו של עולם, מכל מקום יש תקוה לאחריתו ונפשו בטוב תלין, כי "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני", אשר הרעותי לתת שאור בעיסה... ועם זה חבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו כדאיתא התם. ומעקרא נמי הכשרתי במקצת נזקו שמעטתי את הירח, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כטעם "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'". לפיכך "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך כי ה' יהיה לך לאור עולם".

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ה פרק ו)

והספר הזה שלחו ירמיהו אליהם ביד השלוחים ששלח צדקיהו מלך יהודה אל נבוכדנאצר מלך בבל, כדי שידע צדקיהו עצמו כמה היו חביבין לפניו ית' אלו של גלות יכניהו, שנמשלו לתאנים הטובות, אולי יקחו מוסר הוא ועבדיו ויחשבו גם הם לתקן את עצמם בטרם יחשיך, שהוא סוד מיעוט הלבנה הקדושה, ובטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו כט, ג)

סידר המאציל ית"ש את מיעוט הירח שתרד היא למטה, כדי שתשתתף היא עצמה בכל התחתונים לקשר הכל בה וכדי להעלותם לבסוף על ידה למעלה למעלה. כי שורש המלכות הנה הוא באמת למעלה מכולם, והיא עולה למעלה מהכל, כי היא מהמלכות דאין סוף ית"ש אשר בה נעשה הצמצום הראשון, והוא בהנקודה האמצעית שבה. וסוד הנקודה אמצעית הרי כתב הרב בהארת המוחין פ"ה ע"ש והוא האויר שהיא בהנוק'... והוא סוד מגדל הפורח באויר. והוא סוד הצמצום שהוא המקום הנושא את כל העולמות כולם. ונעשה הכל בה ועל ידה, העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. ולכן כאשר ירדו העולמות ממדרגה למדרגה, הנה ירדה היא עמהם וכן יורדת היא ג"כ עם ירידת המציאות לעולם, ובסוד כל מקום שגלו שכינה עמהם [מגילה כט ע"א], כי היא מתייחדת עמהם תמיד כדי לחזור ולהעלותם לבסוף. וכל זה הוא ענין אחד עם סוד מיעוט הירח. אלא שירידתה אשר יורדת ממדרגה למדרגה, מהמלכות דא"ס עד סוף האצילות, הנה לא נקרא בשם פגם ח"ו, כי על שם נאמר "לא יגורך רע", "והזר הקרב יומת". אך ירידתה בהעולמות בי"ע הנה הוא גלות ממש רח"ל, ובסוד כל מקום שגלו שכינה עמהם וכנזכר. אבל עכ"פ הוא כי שורש ענין דמיעוט הירח הנה הוא גם למעלה למעלה, כי לעולם הוה הנוק' במיעוט מהזכר, ומה שקוראה התורה גדול וכמו שנאמר "את שני המאורות הגדולים", הוא רק כי כל זמן שהיא באצילות הנה נקרא היא ג"כ גדולה כמוהו על שמו... וכל ירידתה בבי"ע בסוד המאור הקטן שהוא מיעוט הירח העיקרי, הנה הוא באשר שהכל הוא ממנה. ולכן אינה עוזבת אותן ואינה מנחת אותם אף רגע אחת, אלא שיורדת בכל ירידתם וסובלת כל תלאותיהם ופגמם וצערם רח"ל... וכל זה הוא משום שכן היה כוונת הבריאה מתחילה להמציא מציאיית במדרגות רבות אין מספר ולהורידם זה מזה עד תכלית הירידה, וכמו שהם עתה מרום האצילות עד תכלית העשיה. ואח"כ לתקנם ולייחדם זב"ז ולחזור להעלותם עד רום חביון עוזו ית"ש. ויעשה כ"ז ע"י שהמלכות אשר הכל הוא ממנה הנה ירדה גם היא ומשתתף עם כל מדרגה ומדרגה ואינה מנחת אותה לעולם... וזהו כל עיקר עומק הענין דמיעוט הירח, כי רק בזה יושלם כל כוונת הבריאה אשר כוון בה המאציל א"ס ית"ש.

(רבי שלמה אלישוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה, דרוש מיעוט הירח סימן ט, אות ג)