Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת שבועות



ב ע"א

ב ע"ב

ג ע"א

ד ע"א

ה ע"א

ה ע"ב

ו ע"א

ו ע"ב

ז ע"א

ז ע"ב

ח ע"א

ח ע"ב

ט ע"א

י ע"א

י ע"ב

יא ע"א

יא ע"ב

יב ע"א

יב ע"ב

יג ע"א

יג ע"ב

יד ע"א

יד ע"ב

טו ע"א

טו ע"ב

טז ע"א

טז ע"ב

יז ע"ב

יח ע"א

יח ע"ב

יט ע"א

יט ע"ב

כ ע"א

כ ע"ב

כא ע"א

כא ע"ב

כג ע"א

כד ע"ב

כה ע"א

כה ע"ב

כו ע"א

כו ע"ב

כז ע"א

כז ע"ב

כט ע"א

כט ע"ב

ל ע"א

ל ע"ב

לא ע"א

לב ע"א

לב ע"ב

לד ע"א

לד ע"ב

לה ע"א

לה ע"ב

לו ע"א

לו ע"ב

לז ע"א

לח ע"ב

לט ע"א

לט ע"ב

מ ע"א

מא ע"ב

מב ע"ב

מג ע"א

מה ע"א

מו ע"א

מז ע"א

מז ע"ב

מח ע"א

מח ע"ב

מט ע"א


ב ע"א

[שבועות]

א"ל ולמה שבועות אחר מכות, א"ל ואינך יודע ששבועה חסר ו' ונשארים שבעה היא באר שבע, לומר לך מי הוא השבועה הוא באר שבע. א"כ בעלת המכות היא בעלת השבועות. א"ל א"כ אין לכוף את אדם שישבע אלא השופט, וי ליה לנשבע על שקר ואינו נזהר, וע"ז נאמר "כי לא ינקה ה'".

(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה, ד"ה סדר נזיקין, דף כו ע"ד)

יש נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת שבועות, כי: (א) מספר הדפים דמסכת שבועות הוא - מ"ט, כמנין ימי הספירה. (ב) בגלל השייכות לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", כי "חג השבועות" הוא גם מלשון שבועה, וכלשון חז"ל [לקמן כא ע"ב]: "מושבע ועומד מהר סיני".

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם, חלק מ, עמ' 9)

שבועות שתים שהן ארבע

[עיין לקט באורי אגדות לקמן יט ע"ב בשם שער המצוות ונועם אלימלך]

ידיעות הטומאה

ולכן אמרו רז"ל [כתובות סב ע"ב]: זווג תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת, שאז נוגה היא בקדושה, והקליפות נשלכים בנוקבא דתהומא רבא, לכן אינו פוגם בהם מחשבה רעה, להפך נוגה ממטה לנחש. כי היא בדמיון אור מקיף, להבדיל, אל הטומאה, ובה פוגם המחשבה, ונקרא ידיעות הטומאה, מלשון 'וידע אדם את חוה אשתו', כי נזדווג עם אשתו בחול, אחר החטא. ולכן משרש נחש יצא צפע, זה קין 'קינא דמסאבותא'.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך (מהד' תשסג), ספר תקוני שבת, פרק יז)

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע

ידיעות הטומאה שתים, הם סמאל ונחש, שהן ארבע - הם ד' מלכיות שלמטה.

(רבי נתן נטע שפירא, מגלה עמוקות, ואתחנן, אופן סח)

מראות נגעים שנים שהן ארבעה

ארבע מראות נגעים, שהם שתים שהן ארבע, בסוד חשמ"ל דסיטרא אחרא, נוטריקון 'חמור 'שור 'מחלת 'לילית, קליפת ישמעאל שהוא חמור, בת זוגו מחלת בת ישמעאל. קליפת אדום הוא שור, ובת זוגו לילית. וזה נרמז במלת "ההיא" (דברים ג, כג), שהיא נוקבא. "ההוא", שהוא דכורא. ובמלת "לאמר" - נוטריקון 'לילית 'אדום 'מחלת 'רהב, שהוא שר של ישמעאל ונוקבא על דכורא שהיא רמוזה בדין קשה.

(רבי נתן נטע שפירא, מגלה עמוקות, ואתחנן, אופן קז)

יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה וכו' אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר וכו' ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין

במשנה שבועות מבואר דבר הכתוב בחובת הלבבות, כי כל תנועה שאדם עושה צריך להיות בחשבון. לכאורה אין זה רק חסידות, אבל מבואר במשנה כי כן צריך להיות עפ"י הלכה ברורה. הנה שעיר הפנימי תולה על יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסופה, וזה ניחא, כי שוגגין צריכין כפרה שלא היה לו לשכוח. אבל כשלא היה ידיעה כלל שנטמא מה היה לו לעשות? אלא ודאי כי על כל תנועה שאדם עושה צריך לשום לב מה צריך זאת, ואם נוגע בדבר צריך לידע למה נוגע, ועל כן צריך כפרה. ומכ"ש כי מבואר שם שגם בלא היה ידיעה לא בתחילה לא בסוף ג"כ צריך כפרה, למה? אלא על כרחך כנ"ל. ומה מבהיל כמה צריך האדם להיות בישוב הדעת כל היום, הרחמן יעזרנו למנוחת הנפש.

(רבי שמחה מרדכי זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן רנא)

יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה וכו' (ב:) ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין

במסכת שבועות אמרו, שהכפרה הנעשית על ידי פר ושעיר של יום הכיפורים הפנימיים מתייחסת בעיקר לחטאים של טומאה; חטאים אלה מערערים את היסודות של החיים המוסריים, שהרי הם מערפלים את הכרת היסוד של חיי המצווה לפני ה', שהיא תודעת החירות המוסרית של הרצון. החטאים המתכפרים על ידי פר ושעיר של יום הכיפורים הפנימיים הם: זדון טומאת מקדש וקדשיו, שגגת טומאת מקדש וקדשיו שיש בהם ידיעה בתחילה ואין בהם ידיעה בסוף... "טומאות בני ישראל" הן מצבים של טומאה, החתומים בגושפנקא של חוסר חירות - וכך מוציאים את האדם מכלל מקדש וקדשיו. "פשעיהם לכל חטאתם" כולל (על פי שבועות שם) שני עניינים: פשע גמור - הווה אומר: זדון טומאת מקדש וקדשיו; והפשע המצוי בכל חטאת עובר לכפרה - הווה אומר: ידיעה בתחילה ולא בסוף... כל שגגה שקדמה לה ידיעה בתחילה מורה על אדישות ביחס לכשרות מעשינו; שאלמלי אותה אדישות לא היה אדם מגיע לידי חטא. היא הפשע המצוי בכל חטאת - ובגינה החוטא טעון כפרה.

(רבי שמשון רפאל הירש, ויקרא פרק טז, טז)

יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים וכו' אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר וכו' (ב:) ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו וכו' אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו

במדרש (ויקרא רבה כא, ז): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה... בכל שעה שהוא רוצה להיכנס, יכנס, רק שיכנס בסדר הזה (עכ"ל המדרש). הנה בספר גביע הכסף הובא בשם הגר"א דפירושו פשוט, דאהרן היה יכול ליכנס תמיד בסדר הזה, רק שבניו לא היו רשאים רק ביום הכיפורים... והטעם נראה לי, דבכל עבודות היום כתוב (ויקרא טז, לג): "וכפר את מקדש הקודש... ועל הכהנים ועל כל עם הקהל [יכפר]", "וכפר... מטומאת בני ישראל" (שם טז), וזה טומאת מקדש וקדשיו. ושעיר פנימי היה מכפר על יש לה ידיעה בתחילה ואין לה ידיעה בסוף, ועל מזיד כהנים פר מכפר, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר המשתלח מכפר... ולפי זה, כל זמן שהיו ישראל במדבר, הרי הם היו אסורים בבשר תאוה, והיו אוכלים בשר קודש תדיר, והיה מצוי טומאת מקדש וקדשיו ביותר והיו צריכים לכפרה. לכן היה נכנס "בכל עת" בעבודת היום לכפר טומאת מקדש וקדשיו.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא פרק טז, ג)

ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין

...שהאדם אי אפשר לו שלא יחטא לפעמים בעבירות קלות שאינו חייב עליהן קרבן, או שהוא מתעצל בקיום מצות עשה, ואפילו הצדיק הגמור אינו נותן אל לבו לשוב עליהם, ודברים הללו אף על פי שאין קרבן בא עליהן ואינן ראוין לעונש, מכל מקום מצד שהם מזהמין הנפש ומטמאים אותה הן סיבה למעט מדרגתה בעולם הבא. ובעבור זה העבירה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, אף על פי שאינה ראויה לעונש צריכה כפרה, כמוזכר בפרק ראשון ממסכת שבועות. ומאהבת ה' יתברך את הצדיק הוא שיביא עליו יסורין למרק אותה זוהמא וטומאה שבנפש, כדי שתשיג המדרגה הראויה לה כפי מעשיה הטובים ולא יעיקה דבר.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ד פרק יג)

ובזה ניתן טעם ג"כ לשעיר חטאת של ר"ח ושל יום טוב ויוה"כ שנצטוו באלו הימים ולא ביום שבת, כי יום שבת להיותו קבוע כמו שנזכר, לא הותר בו חלול שבת לכהנים בעבודת קרבנות יחידים, כי אם קרבנות ציבור, התמידים וב' כבשי שבת שהם מוספים לשבת, שהם כפרה על כל ישראל דרך כלל, כמ"ש (ישעיה א): "צדק ילין בה" - מעולם לא לן אדם מישראל ובידו עון כיצד וכו' [תנחומא פנחס אות יג], ושעיר חטאת אינו כפרה לכלל ישראל אלא על טומאת מקדש וקדשיו למי שאין לו ידיעה, וזה אינו כולל אלא למועטים שבישראל שאירע להם טומאה זו.
ונצרף לזה טעם שני, בתת טעם ג"כ לכל אלו שעירי החטאת, שהיה מספיק שיהיו באים בר"ח, ומר"ח לר"ח היה מתכפר מי שהיה עליו עון זה מטומאת מקדש וקדשיו בלא ידיעה, שאם היה לו ידיעה היה צריך להביא קרבן בפני עצמו, ולמה הוצרכו במועדים וביוה"כ? וגם במועדים, אם היה איזה טעם להביאם, היה מספיק ביום אחד ראשון של מועד או אחרון להביא שעיר חטאת אחד ולא בכל הימים.
ולזה אומַר כי שעיר חטאת זה מיוחד בטומאת מקדש וקדשיו, לא לחטאים אחרים אפילו שאין להם ידיעה, וכמו שלמדו חכמים ז"ל בפ"א של שבועות, והטעם, לזריזות טהרת הקודש דכולי עלמא בדילי מיניה צריך לייחד לו כפרה אפילו ללא ידיעה, ומפני שאין לו ידיעה אם נטמא וכל שכן ביום שנטמא, רצה הא-ל יתב' לתת לו כפרה, שהוא היודע תעלומות, שנטמא ואכל קודש או נכנס למקדש בטומאה, והוא יתב' ידע ג"כ ביום שנטמא, ורצה שיתכפר כל אחד ביום שחטא, להודעת החטא שחטא בטומאה, ומחדש לחדש, אותם שנטמאו דרך משל ביום ראשון, אם החדש הבא עליו יהיה ביום ההוא, יתכפר בו בשעיר חטאת, ואם לא יהיה ראש חודש ביום ההוא, לא יתכפר עד יבוא ר"ח ביום שנטמא בו. וכן יהיה סובב מר"ח לר"ח שיכפר בו כל אחד ביום שנטמא בו. ובין כל ר"ח ור"ח יהיו כמה בני אדם שחטאו בטומאה זו ולא יתכפרו בהם אם יום חטאתם לא יהיה מכוון לימי ראש חודש. ולכן רצה הא-ל ית' ג"כ שיובא שעיר חטאת זה לכל ימי המועדים, בפרט פסח וסוכות הכוללים כל שבעת ימי בראשית, כי לא ימלט שום אחד מהחוטאים מהיותו מכופר ביום אשר חטא בו, זה ביומו וזה ביומו. וגם שיהיה המועד קרוב לראש חודש כמו העצרת, יכפר על מי שאירע לו חטא טומאה בחדש אייר יום ראשון, דרך משל, והיה ראש חדש סיון יום שלישי ולא יתכפר בו, ויחול יום עצרת ביום ראשון, ויתכפר בשעיר חטאת של עצרת. ולכן הוצרכו כל שעירי חטאת של ראש חודש ושל מועדים כמו שנזכר. ולא הוצרך בשבת, כי יום שבת עצומו וקביעותו הוא קודש, ואין קדושתו נדחית ולא נגרעה בחטא טומאת מקדש וקדשיו שלא היה לו ידיעה. אבל ימי המועדים שרובם הם חלים בימי החול, היה בהם איזה גרעון קדושה אם לא היו נטהרים ומתכפרים בהם אותם שאירע להם חטא טומאת קודש, וכמו שאמרו (ר"ה טז): חייב אדם לטהר עצמו ברגל, ולא אמרו בשבת, כי בעצם קדושתו ויומו לא יקל ולא יגרע בקדושת שום דבר של טומאה. ובחדשים שאין בהם מועד, גם כי יארע לו טומאת מקדש וקדשיו בתחלת החודש, תולים לו ויהיה לו הגנה מיסורים עד יבוא יום כפרתם, כיון שלא היתה הטומאה ידועה לו. ויש סמך לזה מטמאי מתים שנדחים עד שלשים יום, חמשה עשר לאייר, שלא יענשו על זה.

(רבי משה מטראני, בית אלקים, שער היסודות פרק סג)

בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו... קידוש החודש היהודי הוא אפוא מוסד שתכליתו עבור ישראל - חידוש נעורים רוחני ומוסרי... משמעות ראש החודש, הבאה לביטוי רק בקרבן המוסף, מצטמצמת בעיקר בתפקיד עליו מצביע שעיר ראש החודש: לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, כלומר, לפעול נגד אותה התנכרות לכל קודש, אשר ללא ידיעתנו נקלענו לתוכה, ואשר אף לא חדרה לתודעתנו.

(רבי שמשון רפאל הירש, שמות פרק יב, א)

נראה דהנה שעיר של ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף כבש"ס שבועות. ולכאורה אינו מובן, מאין תמצא טומאה כזו שלא תהי' בה שום ידיעה, לא מתחילה ולא בסוף? ולא עוד, אלא שנראה שזו היתה שכיחה יותר, שהוצרכו לכפרה זו בכל חודש. ויש לומר דהנה כתיב (ירמי' ב) "קודש ישראל לה'" וגו'. וידוע ד"קודש" הוא מקור הקדושה ו"קדוש" הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר... כנסת ישראל נקראת "קודש", שהוא מלה בגרמי', וכל יחיד ויחיד מושך קדושה מכנסת ישראל, ועל כן נקרא רק "קדוש"... והנה כנסת ישראל היא כשישראל באחדות אחת, אבל כשיש פירוד לבבות ביניהם שוב אינם נקראים "קודש", ושבו להיות כיחידים, והצדיקים אינם נקראים רק "קדוש". והנה ידוע דבהסתלקות דבר קדושה, שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א... ועל כן בהסתלק ח"ו שם "קודש" מכנסת ישראל מצד פירוד לבבות, שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי', כי זה לעומת זה עשה אלקים. וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא, והיינו דכח רע זה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל. ובאשר הכח הזה לעומתו בקדושה נקרא "קודש" מלה בגרמי', לכן מושך טומאה בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, חטא שאין מכיר בו אלא ה' יתברך, וע"ז בא שעיר החטאת להרחיק את הכח הרע הזה מן המקדש, ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה וכו'. והנה זה מתמיד עד לעתיד, דכתיב (ישעי' יא) "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים", אז תהי' מעלת כנסת ישראל בשלימות, ויתקיים בישראל (שם נב) "לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא", ועל כן לא יהי' צורך עוד בשעיר החטאת לענין זה, אלא לתוספת התאחדות כל רצונות ישראל, שמצד מעלתם שכל איש ואיש בפ"ע הוא עולם מלא, וכשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעתיהן שוות [ברכות נח ע"א], ואז ע"י השעיר יתאחדו כל הרצונות בתוספת יחוד. וזהו "מזבח חדש בציון", שמזבח הוא התאחדות כנסת ישראל, כדכתיב (מלכים א' יח) "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב", וכמ"ש בזוה"ק (סו ע"א), ואז תבוא התאחדות חדשה חזקה מאוד אשר לא תמוט לעולם, "ושעיר עזים נעשה ברצון" גם להתאחדות הרצון.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת נח שנת תרעב)

שפיר דייק רש"י [ויקרא י, יז] דשעיר של ר"ח היה, שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מדכתיב "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", ולשון "לשאת" הוא בחי' נושא שאינו נשאר ממנו שום רושם, ואולי עוד להיפוך, שהרי שעיר של ר"ח מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ובזה יתכן שעורר עוד רחמים על ישראל הנרדפין מכחות הטומאה שעושין כל טצדקי לחדור אל תוך המחנה לטומאת מקדש וקדשיו.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעט)

תוספות - דמראה לשון זכר הוא כדכתיב (שמות ג) את המראה הגדול הזה

עיין בתוס' ריש שבועות... והנה מצינו בדניאל [י, ח]: "ואראה את המראה הגדולה הזאת" וגו'. והנראה לי, דמראה פשוט הוא בסגול, והוא לשון זכר, ובהא מיירי המשנה בשבועות שם, אבל מראה נבואה הוא בקמץ, ולשון נקבה, ובהא מיירי קרא דדניאל. אלא דמשה רבינו ע"ה ברוב ענותנותו דימה שהוא מראה פשוט ותמה מדוע לא יבער הסנה, וקרא אותה בסגול, עד שנגלה אליו ה'.

(רבי יעקב קמינצקי, אמת ליעקב, שמות פרק ג, ג)


ב ע"ב

כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו

2-3
ואנן מקרבין שעיר חטאת דאתי על לא תעשה במוסף דידיה בר"ח, ואתי לכפרא על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב (יחזקאל מג) "ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי", דלא יתקרב בכ"י ערל וטמא. אבל מוסף דשבת ליכא לקרבא [חטאת], בגין דהא אתגלי עתיקא קדישא ונהיר בההוא רצון לכלהו עלמין וכלא אשתכח בנהירו דהא שבת בלא דינא כלל איהו ולא שליט חויא עקימא.

(זוהר בראשית, דף רנט ע"ב)

ומפני שאי אפשר שלא ישגה אדם מישראל ויכנס למקדש טמא או יאכל קדשים והוא טמא, או אפשר שיעשה זה במזיד, כמו שיעשו הרשעים והעברות הגדולות והם מזידים, צוה מפני זה להקריב קרבנות שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו - קצתם לזדון וקצתם לשגגה, לפי מיניהם - והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מז)

"לשאת את עון העדה" - טומאת מקדש וקדשיו, כמפורש בשבועות.

(רשב"ם ויקרא פרק י, יז)

שעיר חטאת היה אחד בכל הימים. ולא היה נקרב עם התמידין בכל יום ולא עם מוסף השבת, אלא בר"ח ובמועדים כולם בשוה, לפי שהשעיר ההוא לא היה נקרב מפני רמז מה כפרים כשעירים וככבשים וכאלים. אבל היה נקרב לכפר מטומאת מקדש וקדשיו בשגגה. ומפני כי בר"ח ומועדי ה' היו באים עם רב מישראל אל בית המקדש להשתחוות ולזבוח, ובבוא כל העם שמה בערבוביא היה אפשר קרוב שיבוא אחד מהם טמא בתוכם שישכח שהוא טמא ויכנס במקדש בתוך העם, גם יאכל שם עם שאר אחיו בהיותם אוכלים מבשר השלמים, ומפני זה היו מקריבים השעיר ההוא לכפר על מי ששכח ונכנס למקדש וטמאו בשגגה. ובעבור זה לא היה נקרב בכל יום ולא ביום השבת, לפי שבימי החול וגם ביום השבת לא יבואו עמים נקהלים במקדש לשישכח טמא טומאתו ויבא גם הוא בתוכם, אבל בר"ח ובמועדים שהיה אפשר קרוב שיטפל הטמא בשגגה בתוך הבאים צוה שיהיה נקרב השעיר ההוא.

(אברבנאל, במדבר כט, יב)

היות חטאת הצבור מן הבקר ומן העז ולא מן הכבשים... כי רוב קרבנות צבור לא באו על חטא ידוע, רק הן באין חובה לתמידים ולמוספים, ואמרינן פרק קמא דשבועות שהמוספים עיקרן באו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו... וידוע כי טומאת המקדש וקדשיו הוא בא משני פנים, או מצד חשבו בעיניו שהוא טהור, והוא נקרא העלם טומאה, או מצד שאינו חושב המקדש לקדושה, והוא העלם מקדש, ושתיהם פחיתות המדות, שאינו מכיר מקומו, ושהוא זך בעיניו ומצואתו לא רוחץ. על כן היו כל המוספים שעירים לחטאת, כי העז היתה מכפרת על פחיתות המדות אשר שעירים ירקדו שם כמו שנתבאר פ"י.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ב, פרק יג)

כבר כתבתי (ח"ב פ"ח) כי המוספים הם שבעה, כי מצינו שבעה מוספים בשנה, והם מוסף שבת, וראש חדש, ושלשה רגלים, ראש השנה, ויום הכפורים, והם נגד שבעה טענות שטענו הכופרים, והחזיקו על ידן באמונתן בקדמות העולם... ועל כן בכל יום משבעה ימים אלו שיש להתבונן בו תוספת ההשגה אחת, ותשובה על טענה אחת, שעל ידה תוסר טענה אחת מטענות השבעה, בא קרבן מוסף להורות על תוספת השגה בענין חדוש העולם, כי כבר נתבאר במה שקדם כי זהו ענין הקרבנות כולן, ולזה תוספת הקרבן מורה תוספת השגה בזה... לפי דברינו, יתבאר טעם מאמר רז"ל ריש מס' שבועות, ששעירי הרגלים באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, בהיות כי טענות המחזיקין הקדמות הם טומאת מקדש וקדשיו, כמ"ש שכל ענין מקדש וקדשיו לא בא אלא להורות לנו ענין חדוש העולם, א"כ קרבני הרגלים וראש חודש באין כולן לכפר ע"ז, אבל בשבת אין אנו צריכין לשעיר כי השביתה עצמה עומדת במקום השעיר.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק מא)

יש בעלי תשובה, הלא המה קדושי עליון, אשר בכל יום 'אור זרוע לצדיק', ונראה לו כאילו יום אתמול כי יעבור חטא חס ושלום, כי התגלות של היום ההוא בעבדות ה' הוא מתחזק יותר מיום של אתמול, לכן בכל יום הוא עושה תשובה על יום אתמול. אבל אותו חטא הוא שוגג, כי ביום אתמול לא היה לו התגלות של היום... ומזה יש להבין סוד מה שצוה ה' במועדים ובראשי חדשיכם להביא שעיר חטאת על טומאת מקדש וקדשיו, מפני שהבהירות אז ביותר, אור זרוע לצדיק, ומתחרט על יום אתמול, ומביאין חטאת על טומאת מקדש וקדשיו, פירוש על שלא היה לו הקדושה ביותר, ולא השיג ביום אתמול לעבוד ה' כהיום.

(רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, פרשת וירא)

"ופר חטאת תעשה ליום" וגו' - פירש רש"י: לכפר על המזבח מכל זרות ותעוב וכו', ומדרש תורת כהנים אומר כפרת מזבח הוצרכה שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח. נראה דשני הטעמים אמת, דאי משום זרות ותעוב, דהיינו שלא נעשה העבודה כראוי או שאר פסול בעבודה שלא נודע, כענין כל קרבנות המועדות שבא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שלא נודעו. אמנם זה לא שייך בפר חטאת הראשון, כיון שעדיין לא נתקדש המזבח בשום עבודה, כדכתיב בתר הכי "ומשחת אותו לקדשו". אבל בשבעת הימים שכבר הקריב עליו פר ושני אילים, שייך בהו כפרה מזרות ותעוב בשעת עבודה, והיינו דכתיב "בכפרך עליו". וגם טעם התורת כהנים לכפר על הגזל אין טעם בזה אלא בפר הראשון, כי למה יצטרך לכפר על עבירה כמה פעמים? אלא הענין הוא שפר יום הראשון היה מכפר על הגזל, ושאר הימים היו מכפרים על זרות ותעוב שהיה בין זה לזה, כענין שאמרו [רש"י ד"ה כל] בשעירי המועדות לכפר טומאה שאירע בין זה לזה. והיינו דפרט הכתוב "ופר חטאת" יותר משני האילים, לפי ששני האילים שהיו מכפרים על אהרן ובניו, כיון שהיו על כפרה אחת לא הוצרך לפרט, אלא בפר כיון שנשתנה כפרתו בין יום הראשון לימים אחרים כנ"ל.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, שמות פרק כט, לו)

בגמרא סוכה (נה ע"ב): הני שבעים פרים כנגד שבעים אומות. הנה מפורש במשנה דשבועות ובספרי (ספרא שמיני פרק ב) דשעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, והוא הדין פרים גם כן מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. ומאי שייך בגוים טומאת מקדש וקדשיו? והברור דעיקר המקדש הוא ישראל, כמו שאמרו (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו" לא נאמר רק "בתוכם". וכמו שכתב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי" - כנסת ישראל המקודשת לשמי, רש"י (שם). וכמו שאמר (ירמיה ז, ד) "היכל ה' המה". לכן על מה שמטעים ישראל בדעות ובמעשים רעים, זה הרי לגבייהו "טומאת מקדש וקדשיו".

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר פרק כט, יח)

להבין למה לא נמצא בשבת קרבן חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כבכל המועדים. הענין, דבזוה"ק כי טעם החטאת הוא שהסט"א יפרישו עצמם מסטרא דקדושה, כי ע"י טומאת מקדש וקדשיו יש להם אחיזה בצד מה, לכן מקריבין חטאת להפריש אותם מן הקדושה וכענין השעיר לעזאזל, יע"ש. ובשבת גם בלא זה אין להם שום אחיזה, דכולהו ערקין וכל דינין מתעברין מינה, ואם קרבו היו בטלין כהמס דונג מפני אש.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת פינחס שנת תרע)

יש ליתן טעם למה לא הי' בא שעיר חטאת במוסף שבת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כמו ביום טוב ור"ח, שהרי הוא דבר דשכיחא טובא כאמרם ז"ל (שבועות ח ע"ב) בעצרת שהוו שני שעירים לטומאה שאירעה בין זל"ז, ואם חששה התורה לזמן מיעוט שבין זל"ז, למה לא חששה להביא בכל שבת?... יש להבין למה לא הי' בא שעיר חטאת בכל יום לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, אחרי דשכיחא כנ"ל. ונראה דהא דביו"ט ור"ח צריכין לכפרה זו, משום דע"י הטומאה שנאחזה במקדש וקדשיו הי' לחיצונים מקום לשאוב מקדושת המועד או ר"ח, והטומאה ההיא היתה לאמצעי להם. וזהו שחששה התורה שבזמנים המקודשים תהי' כפרה על טומאת מקדש קדשיו למען יתרחקו מגבול הקדושה ע"י סילוק האמצעי, וכמו בכלל כן בכל פרט ופרט. ועל כן אין לזה ענין בכל יום ויום, אלא במועדים שיש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים בשביל הרשעים שלא יהנו ממנו ויקחו אותו לאהבות הגשמיות שלהם, ומן ההיתר יבואו לאיסור. אך בשבת שכולו קודש וכלהו ערקין ואתעברו מינה, וכל דבר הרשות בשבת הוא מצוה בכלל עונג שבת ואפי' בהעדר הכוונה נמי הוא מצוה שלא לשמה עכ"פ, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, והטעם פשוט מפני שהוא מצוה אי אפשר שיגשם, ע"כ אין כאן חשש התקרבות החיצונים באמצעות טומאת מקדש וקדשיו שבלאו הכי מעצמם מתרחקין, ואי אפשר שהרשעים יקחו מן הקדושה ההיא לחיצוניות באמצעות דבר הרשות, כי אין כאן דבר הרשות כלל שהרי הכל מצוה.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת פינחס שנת תרעז)

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" - ביוהכ"פ אנו מרגישים את ההתקרבות שבין דעת המקום ובין דעת הקהל, שבין הישיבה של מעלה והישיבה של מטה ואז הננו "מתירים להתפלל גם עם העברינים", כי יוהכ"פ הבא לבטל את המחיצות המפסיקות בין אדם לאדם ובין אדם לשאר הברואים, מבטל גם את המחיצות שבין הצדיקים ובין הרשעים. אז הננו מכירים כי גם הרשעים אינם גמורים רשעים כשם שגם הצדיקים אינם צדיקים גמורים...
שני השעירים, אומרים חז"ל מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. ואמנם גם עכשיו שאין ביהמ"ק קיים עדיין לא נתבטלה לגמרי טומאת מקדש וקדשיו. ויש טומאות הבאות דוקא ממקום המקדש והקדשים, שע"י הקדשים אנו מקימים מחיצות במקום שאינן נחוצות כלל, והיוכ"פ בא לכפר את כל הטומאות הללו ומבטל את כל המחיצות האלה, ואז מתאחדת דעת המקום עם דעת הקהל, מתאחדת הישיבה של מעלה עם הישיבה של מטה, ואנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

(רבי משה אביגדור עמיאל, הגיונות אל עמי ח"א דרוש לח עמ' קמח-קמט, עמ' 187 במהד' תש"ע)

כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו

11
יש להבין הא דבכל המוספין כתיב בחטאת "לכפר עליכם", לבד בראש חודש ומיום הכפורים ואילך. והנראה דאף על גב שעיקר החטאת בא על טומאת מקדש וקדשיו, מכל מקום מכפר על שארי עונות הצבור שמצוים ברגלים משום שמחת יום טוב, וכדאיתא בקדושין דף פא: סקבא דשתא ריגלא. והרי חטאת מכפר על עשה גם כן כדאיתא בזבחים דף ו, והכי נמי מכפר על עונות שאין מביאים קרבן. משום הכי בראש חודש וביום הכפורים אינו שמחה ואין הזמן עלול לחטא, ובסוכות מצוה דסוכה בקביעות אגוני ומצלי מיצר הרע כדאיתא בסוטה [כא ע"א], וכן בשמיני עצרת דשמחת הלילה הוא מן התורה הרי זה מצוה ואגוני, מה שאין כן בשאר יום טוב אין שמחת לילה מצוה ולא מגין, משום הכי כתיב "לכפר עליכם".

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, במדבר כח, טו)

נפלא ממני לשון תפלת מוסף של ר"ח "ושעירי חטאת לכפר בעדם", ולמה לא נאמר לשון המקרא "לכפר עליהם"? ונראה משום דבאמת עיקר כפרת שעיר ר"ח היא על עון טומאת מקדש וקדשיו, ואנו אין לנו זה החטא כלל, וא"כ על מה אנו מתפללים "זכרון לכולם יהיו"? אלא משום דחטאת מכפר על כל חייבי עשה ג"כ כדאיתא בזבחים דף ו, ע"ש, ועל חטא עֲשֵׂה תשובה לבד מכפר כדאיתא פ' יוה"כ (פה, ב), וחטאת אינו אלא מסייע, מש"ה אומרים "לכפר בעדם", דמשמע הכי, כמש"כ לעיל ט, מקרא ז.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הרחב דבר ויקרא י, טז)

כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין על שאר עבירות שבתורה וכו' שעיר המשתלח מכפר

25-32
והנה נבאר קצת דרך רמז ענין ג' שעירי יוה"כ והם שעיר הפנימי ושעיר החצון ושעיר עזאזל כנזכר בפ"ק דמס' שבועות. כבר בארנו בפסוק "והוא רחום יכפר עון" וכו' כי סמאל הוא ראש כל המקטרגים, ותחת רשותו יש ג' מיני מזיקין הנקראים יצה"ר שבאדם, כנגד נפש רוח ונשמה שבאדם, כי ודאי שאין מדרגת שלשתם שוה. ומדורם במוח ובלב ובכבד. ונודע כי המזיקין נקראין שעירים, בסוד "ושעירים ירקדו שם". וע"כ בא שעיר הפנימי לכפר על עבירות מחשבת הנשמה שבמוח ע"י יצה"ר השוכן שם עמה להחטיאה. והנה המוח פנימי מכולן, יען שם מרכבת השכינה הרוכבת על הנשמה שבמוח... ואמנם המוח עם קליפתו הוא כדמיון התורה שבתוך הארון, וקדירת עצם הגולגלות הוא בית קודש הקדשים, ולכן טעון דם שעיר פנימית הזאה על בין הבדים ועל הפרוכת וכו' כנודע. ושעיר החיצון בא לכפר על הרהור היצה"ר שבלב, והיה נשרף על מזבח העולה בסוד "והעולה על רוחכם היה לא תהיה", כמו שאמרו ז"ל העולה על הלב, כי שם מדור הרוח. ונודע כי המוח כנגד בית קדשי קודשים הפנימי, והלב כנגד אוהל מועד הנקרא היכל ומקדש, כי שם המנורה והשלחן והמזבח להקטורת. ולכן השעיר הזה נקרא יותר חיצון. ואמנם שניהם, הפנימי והחיצון, באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, כי זה במקדש וזה בקודש הקדשים. אבל היצר הרע שבכבד כנגד הנפש החוטאת במעשה בכל מיני החטאות הנמשכים מן הדם שבכבד, כי הדם הוא הנפש, והוא היותר עז וקשה שבשלשתם, ונקרא שעיר עזאזל, ואין לו תקנה אלא שיעקרהו משם וישלחהו המדברה, ושם יתלבן בלשון זהורית האדום שבין קרניו, בסוד "אם יהיה חטאיכם כשנים" וכו'. ולפי שמנפש שבכבד נמשכים כל החטאים, כמ"ש "נפש כי תחטא ועשתה מכל מצות" וכו', לכן שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה.
ונחזור לענין הפסוקים... וביאר ג' מיני הכפורת ע"י ג' שעירים הנ"ל. וזה שכתוב "וכפר את מקדש הקודש" - זה כפרת הקדשים ע"י טומאה, "ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר" - זה כפרת המקדש מפני הטומאה ע"י שעיר הפנימי והחיצון כנ"ל, "ועל הכהנים" - כי הם המטמאים המקדש וקדשיו. "ועל כל עם הקהל יכפר" - כנגד שעיר המשתלח המכפר על כל שאר עבירות שבתורה. ולכן נכתבו ג' כפרות בפסוק הזה, כנגד ג' השעירים שמכפרין ג' מיני כפרות.

(רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, פרשת אחרי מות)

והנה תמהו, ביום הכפור שני שעירים היו, שעיר הנעשה בפנים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר בחוץ על כל עונות, למה היה שעיר הנעשה לפני ה' כפרתו מועטת משעיר הנשלח לעזאזל? אבל באמת כל ישראל הכשרים, להם קדושת מקדש וקודש, כי השכינה שוכנת בקרבם, כדכתיב [ויקרא כו, יא] "ונתתי משכני בתוכם", וכמש"ל בשם הרמב"ם [בהקדמתו לסדר זרעים], כי ד' אמות של הלכה, דהיינו תלמיד חכם וצדיק, הוא מקום קבוע לה'... ואין לך טומאה ומתועב יותר מן החטא ופשע. ולכך אדם כשר החוטא, הוא מטמא מקדש וקדשים, ושעיר המכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הוא היה כפרה לכל חטאות ופשעים מבני ישראל הכשרים אשר ה' בקרבם. ולכך נאמר על שעיר החטאת [ויקרא טז, טז] "וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל מפשעיהם לכל חטאתם", דייקא. וא"כ גם בראש חדש שעירי ראש חדש מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כמבואר בגמרא דשבועות ע"ש במשנה ראשונה באורך בדעת התנאים, גם בזה כפרה לכל, וכן יסדו בראש חדש "זמן כפרה לכל תולדותם".

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש חלק ב דרוש יד)

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין על שאר עבירות שבתורה וכו' שעיר המשתלח מכפר

26-32
על פי זה תבין ותשכיל מה שאמר יעקב לעשו (בראשית לג, יד) "יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה", ואיתא במדרש [לא מצאנו]: "לרגל המלאכה" - עדיין יש לפני לעשות מלאכת המשכן ומלאכת המקדש... הכי קאמר ליה: "יעבור נא אדוני לפני עבדו", לפי שעשו הוא השעיר המשתלח לעזאזל, נוטריקון עז אזל, על כן יעבר לפני תחילה ויכפר על שאר עבירות... "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה", לכפר על מלאכת המשכן והמקדש, רצה לומר, על טומאת מקדש וקדשיו...
ועל פי זה יש לומר כוונת הכתוב מה שנאמר "ותלבש את יעקב וכו' ועל חלקת צוואריו", רצה לומר, שיהיה דוגמת שעיר הנעשה בפנים שמכפר על טומאת מקדש, ופירש "צואריו" הוא על דרך מה שאמרו חז"ל (מגילה טז ע"ב): "ויפול על צווארי בנימין" (בראשית מה, יד)... רמז ליה על בית המקדש [עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן ח ע"א בשמו]...
על פי הצעה זו... שעשו היה דוגמת שעיר המשתלח, תבין ותשכיל ענין יעקב ועשו שאמר יעקב לעשו "יעבר נא אדוני לפני עבדו" וגו'.... ברמז על הסדר שעשו בירושלים בשעת שילוח את השעיר המשתלח לעזאזל, דאיתא ביומא (סו ע"ב): מיקירי ירושלים היו מלוין את האיש עתי עם השעיר המשתלח עד סוכה הראשונה (פירש רש"י, סוכות עשו בדרך ובני אדם הולכים לשם לפני יום הכפורים), ועשר סוכות מירושלים עד הצוק, ושנים עשר מילין היו וכו', חוץ מאחרון שבה שאינו מגיע לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו וכו'. וזהו שרמז לו: "יעבר נא אדוני לפני עבדו", רצונו לומר, מאחר שהוא שעיר המשתלח לעזאזל, שהוא נוטריקון עז אזל (על דרך מה שאמר עשו (בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות"), יעבור הוא לפניו וישא את כל עוונותיו (כמו שאמר במדרש "ונשא השעיר" זה עשו, "את כל עונותם" - עונות תם, זה יעקב), "ואני אתנהלה לאטי", רצונו לומר עתיד אני לילך לאט לאט ללוות השעיר, וזהו "לרגל המלאכה" שהיא מלאכת המשכן והמקדש, דאז מלווין אותו, ומה שנאמר "סכותה", רצה לומר, עד סוכה האחרונה ולא עד צוק ההר (ולכך נקרא הצוק הר שעיר, שלשם נשתלח השעיר). "וישב עשו לדרכו שעירה", דהיינו להר שעיר כמו שעיר המשתלח, "ויעקב נסע סכותה" - רמז למה שאמרו שם שעשו סוכות, ולכך נסע יעקב סכותה מסוכה לסוכה. ולפי שהיו שנים עשר מילין, שהוא תחומין דאורייתא (ירושלמי פ"ג ה"ד), לכך כתיב סמיך ליה "ויחן את פני העיר", ללמדך שקבע תחומין [בראשית רבה פרשה עט, ו].

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת תולדות)

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין על שאר עבירות שבתורה וכו' שעיר המשתלח מכפר אחד ישראלים ואחד כהנים וכו' אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים

במשנה, דכהנים בשאר עבירות מתכפרים בשעיר המשתלח, וכל כפרתם בפר הן בוידוי והן בדמו היא על טומאת מקדש וקדשיו, וישראל מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ובשעיר הנעשה בפנים על טומאת מקדש וקדשיו. ויש לדקדק למה לישראל על טומאת מקדש וקדשיו מספיקה כפרת דם השעיר הפנימי לבד אף בלי שום וידוי, וכהנים בטומאת מקדש וקדשיו שמתכפרין בפר צריכין תרוייהו, וידוי הפר ודם הפר? ובפשיטות יש לומר ע"פ מ"ש בפ' קרח "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש", פירש רש"י: עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים וכו'. ועל כן יש לומר שגם חטא טומאת מקדש וקדשיו של ישראל מוטל על הכהנים, וכן הוא בספורנו שם, וצריכין כפרה על זה, על כן צריכין לכפרה בכפליים.
ויש לומר עוד עפ"י מה שאיתא בספה"ק שמחשבות ההמון פוגמות את הצדיקים. וידוע עוד שבאדם עצמו כל מחשבותיו הבלתי טהורות נופלות עליו בשעת התפלה. ולפי"ז יש לומר שכל ענין חטא טומאת מקדש וקדשיו הנמצא בכהנים, אף דכהנים זריזים הם, הכל בא מחטא טומאת מקדש וקדשיו של ישראל, ובאשר אין זה בא מגופם אלא שקולטין מישראל, על כן הכפרה בזה היא ע"י הוידוי שעל הפר, אך על גוף החטא טומאת מקדש וקדשיו הן בישראל והן בכהנים לא סגי להו בכפרת דברים אלא בכפרת דמים, לאלו בדם הפר ולאלו בדם השעיר הפנימי.
ולפי האמור יש לומר דגם בשעיר המשתלח שמכפר על שאר עבירות, שלכאורה נראה שהוידוי לבד מכפר, אך משמע נמי שהכפרה היא כשהגיע השעיר למדבר, ובש"ס יומא שאז הי' הלשון של זהורית מלבין ולא מקודם לכן בוידוי. ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר דגם ישראל בשאר עבירות נמי לאו מינייהו הוא, כי ישראל קדושים הם, וכל חטא הנמצא בישראל בא מצד האומות, מה גם בעבירות החמורות, וכמו שההמון פוגמים את הצדיקים, כן בכלל העולם, כי ישראל בערך האומות הם בערך הצדיקים נגד ההמון, ועוד יותר מזה, והאומות מקלקלין את האויר ופוגמים בזה את ישראל, ועל כן כפרת ישראל בשאר עבירות מה גם בחמורות צריכין כפרה בכפליים, וידוי דברים שעל שעיר המשתלח מכפר על הקליטה של העבירות מהאומות, ושלוח השעיר למדבר ודחייתו לצוק היא כפרה על גופי העבירות, ועל כן אומר אז: כך ימחו עוונות עמך ישראל, מכלל שעד כה עדיין לא נמחו.
שם במשנה, ר"ש אומר שכהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח, אלא כשם שדם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו כמו שדם השעיר הפנימי מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כן וידוי הפר מכפר על הכהנים בשאר עבירות כמו שוידוי השעיר מכפר על ישראל בשאר עבירות. ויש לדקדק דלמה בישראל הקדים הכפרה על טומאת מקדש וקדשיו, שהוא בדם השעיר הפנימי, לכפרה על שאר עבירות שהוא בשעיר המשתלח, כאמרם ז"ל (יומא מ ע"ב): עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי? עד שעת מתן דמו של חברו, ובכהנים הקדים הכפרה על שאר עבירות שהוא בוידוי הפר, לטומאת מקדש וקדשיו שבדם הפר?
ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעולם מתחילין לתקן בדבר הקל להיתקן ומן הקל יבוא אל החמור, עכ"ד הצריך לעניננו. ולפי אשר אמרנו במאמר הקודם, ישראל קדושים הם, וכל העבירות הנמצאות בהם באות מפאת האומות שהן פוגמות את ישראל, אבל מצד עצמם אין ישראל ראויין לעבירות. והנה ישראל מובדלין מן העמים ולויים מישראל וכהנים מלויים. וא"כ בין כהנים לאומות יש שלש הבדלות ביניהם, ומובן שמפאת הרוחק א"א שמחשבת האומות יפגמו את הכהנים להביאם לידי שאר עבירות אלא באמצעות ישראל, וא"כ שאר עבירות בכהנים מועטין המה בהכרח. אך טומאת מקדש וקדשיו, אף שכהנים זריזים הם ובאה מכח ישראל, מ"מ אין כאן כ"כ הבדלות, ובקל יכולין הכהנים להתפגם מישראל, על כן יש במציאות חטא טומאת מקדש וקדשיו יותר מחטאים של שאר עבירות, וכמו בכמות כן באיכות. על כן בכהנים חטא שאר עבירות קל להיתקן, על כן תיקון שאר עבירות קודם, ובישראל להיפוך, על כן תיקון חטא מקדש וקדשיו קודם.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת אחרי מות שנת תרעז)

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין על שאר עבירות שבתורה וכו' שעיר המשתלח מכפר

[מדוע השעיר שקרב בבהמ"ק מכפר פחות משעיר שנעשה מחוץ? שעיר שנעשה בפנים מכפר על מה שאנחנו חוטאים כנגד מקדש וקדשיו, כגון שמבזים את בית הכנסת בדברים בטלים. (מא ע"א) אבל עיקר התשובה היא לתקן מה שעברנו מחוץ לבית הכנסת. התפילות שלנו וקריאת התורה בבית הכנסת אינם יכולים לכפר עלינו אם אנחנו מתנהגים הפוך ממה שכתוב בתורה. לכן על זה צריך לעשות תשובה בחוץ.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מ ע"ד-מא ע"א) לטקסט

על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר

28-32
כל ענין הקרבן של העגלה ערופה שהוא מה שנותנים חלק לחיצונים שינקו משם, בכדי שבזה יפטרו כל ישראל ויועבר ויסורו הקטרוגים מעליהם. ודוגמא לזה ענין שעיר המשתלח ביוהכ"פ, שהיו שולחים אותו לעזאזל להשתיקו ולפוטרו נגד מה שהי' מגיע לו יניקה מן החטאים והעונות שחטאו ושעוו. והנה גם הוא הי' בא על העוונות שבמזיד (כדתנן פ"ק דשבועות: על שאר כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו' תשובה ושעיר המשתלח מכפרים) ולא הי' בא לכפר החטא ממש, רק להסיר (ומ"ש במשנה מכפרין היינו עם התשובה, שהתשובה מכפרת והשעיר גורם הסרת הקטרוגים) הקטרוגים מכל ישראל שהם עריבים זה על זה [לקמן לט ע"א] כנ"ל. ולכך שניהם לא היו קריבים ע"ג המזבח, כי אינן שייכים שם כלל מאחר שאינן באים לכפרה, אדרבה היו צריכים לשולחם אל מקום הטומאה, מדור החיצונים.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון (צמח צדק), דרך מצותיך, ספר המצות, מצות עגלה ערופה, דף קיא ע"ב)

[עי' לקט באורי אגדות יומא סב ע"א בשם אור החיים, ולקמן לט ע"א בשם של"ה מסכת ראש השנה]

ב: על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר

תנא דבי רבי ישמעאל [יומא סז ע"ב]... סובר שבשם עזאזל מרומז, שהקרבן מכוון לכפרת מעשי עריות, שהם מעשי עוזא ועזאל (כלומר: מעשי מלאכי חבלה שירדו לארץ, ואשר לפי בראשית פרק ו עשו מעשי זמה עם בנות הארץ - לדברי רש"י). לפי זה עזאזל כינוי לעבירות שמתכפרות על ידי השעיר. אולם נראה כי ההלכה מתנגדת לתפיסה זו, באמרה ששעיר המשתלח מכפר על כל עוונות, על קלות כחמורות... (אם לא נכניס כוונה אחרת בדברי תנא דבי ר' ישמעאל, והיא, שכל העבירות מכונות מרד בה', זנות מאחרי ה' וכלולות במושג עריות, והן מעשי עוזא ועזאל).

(רבי דוד צבי הופמן, ויקרא פרק טז, ז-ח)

על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע וכו' שעיר המשתלח מכפר אחד ישראלים ואחד כהנים וכו' כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים

28-39
כל חטאת שיאמן בו שיכפר חטא גדול - נשרף חוץ למחנה, להעיר שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר בהעדר זה הגוף וכלה בכלותו. וכן אמר [מורה נבוכים ח"ג פרק מו] בשעיר המשתלח שהוא הערה לכפרת חטאים רבים, כמו שתראה שאמרו עליו שהיתה בו כפרה לכל ישראל, מצד היות המיוחד שבעם והמנהיגו מתודה, והוא שהוא היה מעיר את הישן להיות כל אחד ואחד מתודה על כל עונותיו בפרט, להיות כל יחיד ויחיד נמשך אחר הנהגתו. וכבר ידעת שאין שעיר המשתלח מכפר אלא לשבים, אבל מכפר הוא לשבים על כל עונות הם קלים הם חמורים הם זדונות הם שגגות הן שהודע לו הן שלא הודע לו. ומה שאמרו בקצת מקומות שמכפר על הקלות אף בלא תשובה, ביאור אף על פי שלא התעורר תכלית הערה עד שיבא ממנה לידי תשובה גמורה. נמצא מכל מקום שהשעיר סיבת הכפרה והתשובה היא הכפרה, והוא שבזמן הזה שאין שעיר תשובה מכפרת. וכן כל מה שאמרו עליו שהוא מכפר, אם שעיר אם עצמו של יום הכפורים אם ייסורין אם מיתה, באור כולם - הערה המגעת לו באי זה מאלו, והכל סיבת התשובה והיא הכפרה. והוא שרמז הרב בשעיר המשתלח שהוא להיותו הערה לתשובת כל החטאים, לא נרצה לזביחה או להקרבה או לשריפה עד שישאר ממנו שום רושם, אבל שיורחק תכלית הרחקה ויושלך בארץ גזירה, הערה לעזיבת החטאים עזיבה גמורה עד שלא ישוב עוד בהם. ואין ספק שאין החטאים משא שיעתק מגב האיש לגב השעיר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא לנפש עד שתתפעל לתשובה, דמיון הרחקת מעשים מגונים מאתנו תכלית הרחקה. אלו הן דברי הרב...
ויש שבאר [מלמד התלמידים, דרשה לשבת תשובה] בכונת השעירים שבא האחד לה' והשני לעזאזל, שהרמז בהם לשני מיני חטאים, האחד לגוף והשני לנפש. ומן החטאים הנמשכים אחר הגוף הוא בקשת תענוג, והמין הנמשך אחר הנפש הוא בעיון כוזב משקיע הפסד אמונה בלבבות... ולהיות הערה אל המין השני לכל העם, אמרו בשעיר המשתלח שאין הכהנים מתכפרין בו... והשעיר השני להרחיק החטאים הכוללים כל מרי, צוה בהרחקתו הרחקה יתרה עד שלא ישאר לו שום זכר ביישוב.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק יג, עמ' 546-547)

ב: שעיר המשתלח מכפר

יום הכפורים מכפר לבדו אף בזמן שאין בו שעיר המשתלח... וכן בסוף פ"ק דשבועות דף י"ג ע"א בתוס' בד"ה דעבד סמוך לשקיעת החמה וכו': וי"מ דיה"כ בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי, כדתניא [תוספתא יומא פ"ד הט"ו] חומר בשעיר מביוה"כ, שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ עד שתחשך, וחומר ביוה"כ מבשעיר, שיוה"כ מכפר בלא קרבן, משא"כ בשעיר וכו'. וזהו הטעם שבמס' שבועות נקט שעיר המשתלח, ובמסכת יומא [פו ע"א] נקט יוה"כ לחודיה, משום דהמסכת לא איירי אלא בעיצומו של יום, וקאמר מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה, ולא קאמר מיתה ושעיר וכו'.

(חיד"א, לב דוד, פרק ה)

הודע ולא הודע וכו' שעיר המשתלח מכפר

30-32
אמר "דעי עונך" כו' [ירמיהו ג, יג] - אמת הגלות מכפר, אך אי אפשר לכפר כל זמן שאינך מכיר החטא. וכן קיי"ל יוה"כ מכפר על לא הודע, אבל מכל מקום על השבים דוקא ולא על שאינם שבים.

(דרשות מהר"ם בנעט, דרוש כד)

ר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים

35-39
מנין קרבנות הצבור שבכל שנה סימנם אר"ץ [1290]... חוץ משעיר המשתלח... סוד הקרבנות וסלוק הנפשות אחד הוא בשווי הדוגמא כמבואר במקומו, יעויין מאמר חקור דין חלק ג' פרק ג'. וכבר בארנו במאמר הנפש מהו איקונין ראשונה שהיא בעלת ה' שמות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ומהו איקונין שניה הנכללה בשם דיוקן, ומהו איקונין שלישית הנכללה בשם צלם, ומהו איקונין רביעית שהיא כח בגוף, והיינו נפש חיונית, יאות לפי דרכנו שנקראה "האדם באדם", דהא בלא הא לא קיימא. הרי אלה החלוקות ההכרחיות לנפש אדם באמת... והנה הקרבנות עצמם הם כבשים לעולה אלף ק"א, תן מהם אלף צ"ט [גימטריא של: נפש רוח נשמה חיה יחידה] לאיקונין ראשונה, שהיא עצם אדם ועיקרו, פשו להו תרי, חד לדיוקן וחד לצלם. ועוד שני כבשים לזבחי שלמי צבור לפיוס האדם באדם. לפיכך הם נאכלים לענוג הנפש החיונית - עיין מאמר חקור דין חלק א, פרק כא. הפרים הם קי"ד, דל שבעים פרי החג שהם לפיוס ע' אומות, פשו להו מ"ד כנגד רבוע אהי"ה [א, אה, אהי, אהי"ה] דמתמן חמש גבורן שהן אותיות מנצפ"ך, בגימטריא פר. האילים ארבעים, מעין אילו של אברהם אבינו איש חסד [בגימטריא 72], דתמן שם ע"ב דהיינו הויה במלוי ד' יודי"ן. חטאות הצבור ל"ב לטהר הלב. פש לן פרו של כהן גדול ביום הכפורים שגם הוא קרב חטאת כמו שעיר הפנימי, ושניהם נשרפים. ושלא להעמיק עוד בפרפרת הזאת כדי שתהא ערבה לאזן שומעת, יספיק בזה מה ששנינו בסוף פרקא קמא דשבועות: רבי שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, פירוש, על טומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים, כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, פירוש, את כל עונותם, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר המידות, המדה השתים עשרה)


ג ע"א

שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד

אמנם קרבן עולה ויורד הושם בחטא שבועות וטומאות מקדש וקדשיו ויולדת ומצורע, כי הם יקרו הרבה בבכורי דלים הנכשלים בכמו אלה' לחשוב אל ה' תועה ולתת תִּפְלָה בצרת עניים ומרודם.

(ספורנו, כוונות התורה)


ד ע"א

כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה
[עיין לקט באורי אגדות סוטה ה ע"א]



ה ע"א

אין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקים את אשתו

23-25

[עיין לקט באורי אגדות סוטה כח]

גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה

"מעיני" - ד': "ונעלם דבר מעיני הקהל". ואידך בההיא ענינא "אם מעיני העדה" (במדבר טו, כד). "ונעלם מעיני אישה" (שם ה, יג). "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה", איירי בתורה, דכתיב לעיל מיניה (איוב שם יב) "והחכמה מאין תמצא". הכא נמי נעלמה החכמה מעיני בית דין, שטעו בהוראה. "ונעלם מעיני אישה", זהו שאמרו (סוטה לא ע"א): אפילו שמע מעוף הפורח באויר שנטמאת, שוב אין המים בודקין אותה. זה הוא שנאמר "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים, שאפילו שמע מעוף השמים והעלים עצמו כאילו לא ידע, שוב אין המים בודקין אותה.

(בעל הטורים, ויקרא פרשת ויקרא ד, יג)

גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה מכלל דאיכא דהוה ידע ביה והכתיב לא ידע אנוש ערכה

26-28
"משה קיבל תורה מסיני" - אמר אצל משה לשון קבלה, כי המקבל הוא מקבל לפי כחו, ולא קיבל משה כל התורה כדאיתא במסכת שבועות, דאמר שם אלא מעתה גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי מי איכא מאן דידע לה והא כתיב לא ידע אנוש ערכה וגו'. א"כ אי אפשר לומר שקבל משה כל התורה כולה עד שידע כל התורה כולה, אלא מקבל התורה מה שאפשר לקבל. אבל אמר ומסרה ליהושע, כי משה היה אפשר לו למסור כל אשר קיבל ליהושע.

(מהר"ל, דרך חיים, אבות פרק א משנה א)

...עפי"ד חז"ל [עירובין יג ע"ב]: מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה מפני שהן ענוים, ובארו המפרשים כי להשיג מצות אלקים ותורתיו צריך סייעתא דשמיא, כי תורה דכתיב בה "נעלמה מעיני כל חי"... א"כ איך ילוד איניש יהיה יכול לכוון להלכה? אך אם יהיה לו עזר וסיוע ממרום יורנו ה' דרך אמת. וידוע ד"שוכן את דכא" כתיב [ישעיה נז, טו], ועל כן מי שהוא עניו יש לו השראת שכינה על כן יוכל להשיג ההלכה לאמיתו, ועל כן זכו בית הלל לקבוע הלכה, יען שהיו ענווים יתירין.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, דברים פרשת עקב)

מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו

31-32
הדברים "בושנו מכל דור ודור" המה לדאבוננו הרב לא רק מליצת בעלמא אך דברים כהוויתם. הננו מוכרחים להתביש, למשל, לא רק לעומת הת"ח, הצדיקים והנדבנים שלפנים, אך גם לעומת עמי הארץ, הרשעים הכילים שלפנים...
אם תרצו לדעת את ערכם של עמי הארץ לפנים, ראו נא את הסוגיא בשבועות... מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו?... והדברים ברור מללו, שאז לא נמצא בכל בית ישראל אף אחד דלא היתה ליה ידיעת בית רבו, ולא למד מעולם דיני טומאה וטהרה, רק מי שהיה תינוק שנשבה בין הגוים. ובצדק נוכל להתפלל, הלואי שיהי' לנו עמי הארץ שלפנים, כי אמנם גם אלה היו חשובים יותר מהרבת ת"ח של היום. בין כל עמי חארץ שלפנים לא נמצא אף תינוק אחר שלא היתה לו ידיעת בית רבו, ואילו אצל הת"ח של היום כמה תינוקות נמצאו... שלא למדו את דיני הטומאה וטהרה.

(ר' משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, חלק א, דרוש יט, עמ' 100)

תוס' - כיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון

כתב בזוהר הקדוש בפ' נח [עו ע"ב]... ולא הוי כמשה שמש מהימן בכלהו דרגין... ויש לי פלא גדול, משה רבינו הי' שמש מהימן אשר אין דוגמתו לפי הזוהר הנ"ל, א"כ נפלא מאד דברי רש"י בפ' בשלח [שמות טז, כב]... שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת, שנצטוה לומר להם... ולכך ענשו הכתוב... היתכן על עבד נאמן כמשה... להתעצל בשליחות ה'? ובהקדמה לאור זרוע הגדול להלכות שבת ראיתי שכתב בזה"ל: באותה שעה הזכיר משה ששכח לומר פרשת שבת שאמר לו הקב"ה... למדין מדבריו שהיתה מחמת שכחה. אבל בזה עדיין לא הונח דעתי, דאיך יתכן אצל עבד נאמן שכחה לשכח ציווי השם, ותוס' בפ"ק בשבועות כתבו דכל שכחה מוכיח שלא הקפיד ולא חשוב מנוקה מעון. ועיין אוה"ח הק' בפ' שמיני [ויקרא י, יט]... על השכחה שהוא שלא מן המוסר לנאמן בית עיין שם. ומקרא מלא דיבר הכתוב [תהלים קיט, צג] "לעולם לא אשכח דבריך כי בם חייתני", הרי דבדבר שהחיות תלוי בו לא משכחת שכחה, ובודאי כל חיות משה רבינו הי' דבר ה', וא"כ איך בא לו שכחה בציווי ה'. ועיינתי במדרש רבה [שמות רבה כה, י] וראיתי שכתב: מיד "ויקצוף עליהם משה", כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני עמרים לאחד.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, פרשת בשלח, פרק טז, כב)


ה ע"ב

בהרת עזה כשלג

"לבן" - בגימטריא עזה.

(בעל הטורים, ויקרא פרק יג, י)

בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן

"הנותן שלג כצמר" [תהלים קמז, טז] - מקרא זה צריך ביאור, האיך המשיל השלג לצמר, ואינן דומים כלל הן במראיתן והן בתכונתם, שתכונת השלג קר ושל הצמר חם, גם מראה השלג לבן יותר מצמר כמו שאמרו עזה כשלג...
הנשמה בצאתה מן הגוף ותכסף לעלות בגרם המעלות ולהידבק בשרשה בחלק אלהים עליון, ואולם יעצרה הגשם, אשר נשתקעה ונדבקה בגשמיות והבלי עוה"ז... ובעל הרחמים בורר אוכל מהפסולת ומפריד כל פועלי און, ואותו חלק רע נופל לארץ ונקרא בשם שלג, אבל מה שלמעלה הוא מטר. וזה שאמר הכתוב [איוב לז, ו] "כי לשלג יאמר הוא ארץ", שמן השלג נעשה ארצות ונתעכל ואח"כ יציצו כעשב הארץ. ובעבור זה אין רוח של הבריות נוחין מן השלג, בשגם שהוא לטובת העולם כמו כל ברואי העולם אשר הכל לטובתנו, והוא בעבור שבא מחלק רע. ועל זה נאמר [ישעיה א, יח] "אם יהיה חטאיכם כשנים", פירוש שיהיו רק שנַיִם ומצער המה, ולא יגיעו לכלל שלשה פשעי ישראל, ואז יתלבנו אחר התשובה כשלג, ואם הם רבים לא יהיו רק "כצמר". וזהו "הנותן שלג כצמר", שאם רבו פשעינו באופן שיורה שורת הדין שלא יתלבנו אחר התשובה רק כצמר, ובטובו הגדול יהפוך אותם לזכיות ויהיו כשלג.

(רבי מנחם מנדל מרימנוב, מנחם ציון, פרשת בא, בסעודת שחרית)

בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה

"אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" - יש לדקדק שבתורה שבכתב הקדים שאת לבהרת, ובמשנה: בהרת עזה כשלג שני' לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שני' לה כקרום ביצה, הרי שהקדים לבהרת. ונראה דהנה ידוע שיש גיהנם של אש וגיהנם של שלג... והנה יצה"ר של תאוה... הוא הפוגם את הלב... ויצה"ר לילך אחר דעתו... הוא הפוגם את השכל ואת המוח. והנה ידוע שהלב הוא חם שבו רתיחת הדם, והמוח הוא קר. ובכן יש לומר דעבירות שהן פגם הלב שהוא הנעשה בחמימות היצה"ר המירוק הוא בגיהנם של אש, וכמ"ש (במדבר לא) "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר", ועבירות שהן פגם המוח שהוא קר המירוק הוא בגיהנם של שלג. ולפי האמור יש ליתן טעם להא דאיתא במדרש (תנחומא פ' ראה סי' יג) שיורדי גיהנם נדונים ששה חדשים בגיהנם של אש וששה חדשים בגיהנם של שלג, והיכן משלימין את נפשותיהם? בגיהנם של שלג שנאמר "בה תשלג בצלמון", עכ"ד. כי ידוע שפגם המוח יותר קשה להתמרק, כי לפי חשיבותו טומאתו, ע"כ התחלת המירוק היא מפגם הלב שנקל יותר, וכדמיון המכבס את הבגד, תחילה מעבירין את הכתמים הגסים שהם קלים יותר להתכבס ואח"כ הדקים שחדרו בעומק יותר, וזה הכלל שתחילה מתקנין את הקל ואח"כ את החמור...
והנה בענין נגעים שבאים למרק החטא, כאמרם ז"ל בש"ס שבועות (ח ע"א) מנגעי' הוא דאכפר לי', ובש"ס [לקמן ח ע"א] ובמדרש דעל שבעה דברים, ואיתא נמי דעל עשרה דברים נגעים באים, דהם מספר כולל, והיינו דנכללו ונפרטו כל סוגי הפגמים, הן בלב הן בשכל והן משניהם יחד, כי פגם ברית הוא פגם הכולל שניהם יחד... יש לומר דשאת ובהרת מקבילים לעומת גיהנם של אש וגיהנם של שלג, דשאת הוא לשון שריפה כמ"ש (שמואל ב' ה) "וישאם דוד ואנשיו", ותירגם יונתן "ואוקדינן" וכו', ובש"ס שבועות (ו ע"ב) אין שאת אלא גבוה, כי כך טבע האש לעלות למעלה, והוא מקביל לעומת גיהנם של אש וממרק פגם הלב דהיינו חטא התאוה. ובהרת עזה כשלג מקבילה לעומת גיהנם של שלג, וממרקת פגם המוח החטא לילך אחר דעתו ולא להיות בטל לדעת התורה. ועל כן בתורה שבע"פ שבאה להגיד הלכותיהם, התחיל מבהרת שהוא עזה ביותר, באשר בא לומר שני' לה לכל אחת תולדה אחר האב, כמו כן יש להקדים באבות גופא מה שהוא למעלה. אבל בתורה שבכתב בא להעיר על המירוק וכנ"ל, התחיל בשאת ומסיים בבהרת כמו סדר גיהנם של אש קודם, ומשלימין את נפשותיהם בגיהנם של שלג. ולפי האמור יש לפרש נמי הענין ספחת שהכתוב מרבה טפלה לזו וטפלה לזו, והיינו... שפגם ברית כולל שתיהן, שהוא חטא התאוה, אש יצה"ר, ונמשך ממוח, ואין קישוי אלא לדעת [יבמות נג ע"ב], ע"כ המירוק שע"י הנגע נכללו שתיהן בתיבה אחת להורות על עניינו.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרעה)

בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה וכו' (ו:) אין ספחת אלא טפילה וכן הוא אומר ואמר ספחני נא

אמרו רז"ל שאת כצמר לבן בהרת עזה כשלג וכו'. וראוי לשים לב למה קרא הכתוב שאת את צמר לבן, ואת השלג בהרת, ואת הקרום ביצה וסיד ההיכל ספחת... וגם למה נכנס ספחת בין שאת ובהרת אחר שהיא תולדות של שניהם.
אך הנה קבלו רבותינו ז"ל (ערכין טז ע"א) כי הצרעת בא על לשון הרע. והנה הוא נמשך מאחד משלשה דברים: אחד מגאוה וגסות הרוח כמו שאמרו ז"ל (מדרש תהלים יב, ב): אין אדם מדבר לשון הרע עד שכופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "שפתינו אתנו מי אדון לנו". או מהתחברות אל אנשי רשע. או מרוב כל, כי יראה כי רב חילו יבזה את כל אדם וידבר עליהם תועה. והיוצאת מהבחינה הראשונה קרא שאת, שהיא התנשאות וגאוה. "או ספחת", הוא התחברות כמה דאת אמרת "ספחני נא אל אחת הכהונות". שלישית מבהירות רב טוב ושפע אשר בו ויתהולל בו, וזהו "או בהרת".
והנה מגדולת יוצר הכל ומשלם לאיש כמעשהו, מייחד באדם המראה המתייחסת אל רשעתו. כי אם נמשך מגאות, מראה שאת. ואם מהתחברות לרשעים, מראה ספחת. ואם מרוב כל, מראה בהרת. ולפי זה תהיה התכת תיבות המקרא כך: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת", שהם שמות בחינות העון. דעו איפה כי אותן תוארי העון עצמם הם המתהוים עצמם ונעשים נגע צרעת בעור בשרו. וזהו אומרו "והיה בעור בשרו לנגע צרעת". וזהו שימוש הלמ"ד, לומר שבחינות העון הוא המתהפך לנגע צרעת. והוא מאמרנו, כי כח הטומאה הנעשה בעון, לפי בחינתו הוא המתראה ממש. והלבניות יתירה היא המורה יותר על תוקף כח הטומאה. והוא מאמרנו למעלה, כי כאשר יחטא איש תאחוז כח הטומאה בקדושת נפשו הבהירה בשחקים. ולכן לפי רוב אחיזתה בה תרבה לבניותה.

(רבי משה אלשיך, ויקרא פרק יג, ב)


ו ע"א

רש"י ד"ה יהושע בנו של ר' עקיבא - הוא יהושע בן קרחה שר' עקיבא קרח היה

[עיין לקט באורי אגדות בכורות נח]


ו ע"ב

בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראה עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל שאת אין שאת אלא גבוה

"עמוק מעור בשרו" - כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל. לשון רש"י. ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר "ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור", כתב הרב: לא ידעתי פירושו. פירוש, הוקשה אצלו, כיון שהיא בהרת לבנה, אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל. והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן, אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור", שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק. והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע, וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק.
עם כל זה, מה שאמר הרב: כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני. שהרי אמרו אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא, כדכתיב (פסוק י) "שאת לבנה", ואמרו (נגעים פ"א מ"א): שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה, ולמה יקראוה גבוהה? והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור". ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו: מה לשון "שאת"? מוגבהת, כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה. ואם כל מראה לובן עמוק, הנה הדבר בהפך. ואולי נאמר, שלשון "שאת" מוגבהת, היא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות. אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור".
אבל כך נראה לי הענין הזה: שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפוס כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה, אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע.

(רמב"ן ויקרא יג, ג)

בהרת וכו' כמראה חמה העמוקה מן הצל שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות

"בהרת"... מאיר ומזהיר - לבן כשלג. "שאת" - אין שאת אלא גבוה - הווה אומר: לובן נישא. כי הכהה שבצד הבהיר נתפס כמכסה את הבהיר - כביכול, כמונח עליו; הבהיר נראה אפוא "עמוק" יותר - כמראה חמה העמוקה מן הצל; ואילו הכהה הוא כשאת... גם גון השאת הוא לבן, בהשוואה עם צבעים אחרים גם הוא "עמוק"; אך הוא כהה מן הבהרת... ועל שם כך הוא קרוי "שאת". וכעין זה אתה מוצא בלשון הכתוב "הגבעות הנשאות" בצד "ההרים הרמים; גם שם "נישא" מציין רק גובה יחסי - "הינשאות" - בהשוואה עם "רום", המציין את הגובה המוחלט של ההרים.

(רבי שמשון רפאל הירש, ויקרא פרק יג, ב)

אין שאת אלא גבוה

"אם תיטיב שאת", היינו שאתה "יש" בעיני עצמך בדרך בלתי טוב, לא כן הדבר, אלא בדרך טובים שם תהי' נשא וגבוה... כי אין שאת אלא לשון גבוה כאמרם ז"ל מלשון "על כל ההרים הגבוהים ועל כל הגבעות הנשאות", ושם תקיים "ויגבה לבו בדרכי ה'".

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת בראשית שנת תרעד)

[הנגעים באים בגלל גאוה, שמביאה לכפירה. וזה מידתו של בבל, כדברי המדרש (ויקרא רבה פ' תזריע) "שאת זו בבל", כי מלך בבל אמר (ישעיהו יד, יד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון".]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 27)
לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ה ע"ב בשם שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרעה]

אין ספחת אלא טפילה

וזהו שבת אות וברית ביני וגו' (שמות לא, יא) וגוי ששבת וכו' (סנהדרין נח ב) כי נייחת ישראל הוא בהעדר הפעולה וביטול כל הכוחות לה' יתברך עד שאין לו כלום. אבל נייחת אומות העולם הוא רק כשיש לו והישות הוא מצד הפעולה והשתדלות והעדר כוחותיו הוא מיתתו דקיומו הוא רק השתקעות בכח. ומה שבזמן שבת וימי המעשה הוא בנפשות ישראל וגרים שאמרו בקידושין (ע סוף ע"ב) החילוק דאילו
הגרים... שעל ידי השתדלותן דוקא בשם ישראל יכנו, שבאים להתגייר, מה שאין כן ישראל, הוא מלידה מבטן בלא השתדלותו דאפילו חטא ישראל הוא (סנהדרין מד ע"א). רק מצד עולם הזה הוא השתדלות, שהעולם הזה נגד ימי המעשה... וקיומם לעתיד יום שכולו שבת הוא רק מצד חיבורם לישראל, דכל הנטפל לעושי מצוה וכו' (מכות ה ע"ב). ולכן אמרו (יבמות מז ע"ב) דקשים כספחת, ואמרו ז"ל אין ספחת אלא טפילה וכו', דהטפל על כרחו אינו כמו העיקר, דאז היה עיקר, ולכן מצד חיבורו להעיקר הוא נגע לו, שהרי נתחבר לו להיות כמוהו דבר שאינו כן, והוא נטפל ונחשב כמו העיקר, ויוכלו לחשוב שגם העיקר כן, וזה חסרון לעיקר שמתדמה לטפל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות לז)

[זה רומז ליהודים שמתחברים לגוים, ובזה משפילים את כבוד עצמם, כי עושין עצמם טפלים לעם אחר כדי להשיג חיים נעימים. ואומר המדרש רבה פ' תזריע "ספחת זו מדי שהעמיד המן הרשע", כי גם המן היה מתדבק בכל מי שיעזור לו להתנשא, כדברי ילקוט שמעוני אסתר ג, שהמן אמר "אסתר אי יהודית היא קרובתי", שנדבק באסתר כדי להתגדל אף ששנא את האומה היהודית.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 27)
לטקסט

הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת

...כמ"ש חז"ל [קידושין ע ע"ב]: קשים גרים לישראל כספחת, דהיינו כמו שהזהירה התורה להרחיק את המצורע חוץ מג' מחנות, מפני שהמצורע יש בו מצד הרע כמ"ש חז"ל [ילקוט ראובני פ' מצורע]: מצורע - מוצא רע. וכיון שאמרה התורה לקרב את הגר, צריך ליזהר מאוד שלא ידבק בחלק הרע שנשאר בו, כמ"ש [ב"מ נט ע"ב] הזהר בגר מפני שסורו רע... ואמרו "ספחת" מפני שאמרו חז"ל כי בהרת ושאת הם אבות הטומאה, וספחת הם תולדות הטומאה, והוא כי הגר יש בו נשמה מצד הקדושה מן הטוב שנתערב ברע, מ"מ כיון שהוא נולד מטפה פסולה, הוא דמיון תולדות הטומאה שצריך ליזהר ממנה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, ויקרא פרק כה, מז)

זו רומי חייבת שטיבעה יצא בכל העולם כולו

אין בן דוד בא עד שתתפשט מלכות הרשעה על ישראל ט' חדשים... ומה שמתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים על ישראל, כאשר יהיה מתגלה מלכות מלך המשיח שהוא מלכות אחד, יהיה מקבל המלכות ג"כ מן אומה אחת, כי כך ראוי שיהיה מקבל המלך, שהוא אחד על העולם, המלכות מן מלכות אחד, ולא יהיה המלכות בידם כי אם זמן שיצמח בית דוד ויצא לפועל כמו שיצא בן אדם לפועל, וזה ט' חדשים... ראוי שיהיה המלכות בכל העולם לאדום שהוא יותר בממשלה כמו שראה אותו דניאל, כדמוכח בפ"ק דשבועות, ואחר כך מגיע המלכות למשיח שהוא עוד יותר מושל.

(מהר"ל, חידושי אגדות, סנהדרין צח ע"א)

כגון גלימא דעמר ושחקיה סדינא דכיתנא ושחקיה

בענין גלימא דעמריה ושחקיה, אומרים שהוא רמז לל"ג בעומר. והוא נרמז בג"ל ימ"א דעמריה ושחקיה, היינו שראוי לשחוק בו.

(רבי ישראל מקוז'ניץ, עבודת ישראל, ליקוטים, אגרת הקודש)


ז ע"א

קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה וכו'

מגזרה שוה... וראה והבן שאין לך מדה למעלה שאינו נותן לחברתה דין או רחמים מ"מ, אם לא שתמצא המלות יתירות שלא הוצרכו, אז להם זה הדרך, שאם הוצרכו, אין דנין, שבזמן שהגזירות למעלה הם הספירות המבקשים חיים לעצמם תחלה, כענין העניים והאביונים מבקשים מים ואין, וכשבא לעצמם לבד ואין להם מה ליתן כי אם יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות. אבל כשהשפע הוא במילוי, אז קרינן בהו אפנויי מופנה, כלומר לפנותו ולתתו לחבירו. וע"כ היו מדקדקים למצוא מלות מיותרות ללמוד מהם הג"ש, כההוא דפ"ק דשבועות אקרא אני חיה, בהמה למה נאמר, קרי עליה רבא דולה מים מבארות עמוקות, שלא למד מרבותיו איזה מלה מיותרת לג"ש, והוא דקדק מעצמו וע"כ היה משבחו... ולכן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אם לא שקבלה מרבותיו ורבותיו מרבותיהם, פן יבא לעשותם לא כמשפט ויגזול העני ויפנה את שאינו פנוי.

(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה, ד"ה מגזרה שוה, דף לח ע"א)


ז ע"ב

יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת ע"ז וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים

מה שאמר על ז' גופי עבירות [...גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ]... נחשבים גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים ושמיטת קרקעות להעברה אחת, שאף על גב שהם דברים מחולקים, חשבם התנא להעברה אחת, אחר שהם מביאים עונש פורעניות אחד לגמרי. ובודאי הם משותפים בהעברה אחת, כי גלוי עריות נקרא טומאה כדכתיב "ולא תטמאו בהם", וכן שפיכת דמים נקרא טומאה דכתיב ולא תטמא את הארץ, עבודה זרה נקרא טומאה דכתיב למען טמא את מקדשי... ואם כן אלו שלשתן עבירה אחת, עבירת הטומאה...
אלו ג' כולם הם בשביל שהארץ היא קדושה, וכל קדושה היא הפך הטומאה, וידוע כי הטומאה מבטל ומפסיד הקדושה, וכל דבר שהוא קדוש בנגעו בטומאה מיד בטל הקדושה. ולא מצאנו טומאה רק באלו ג' דברים שהם בפרט נקראים טומאה... ולפיכך אלו ג' דברים הפך הארץ שהיא קדושה. ויש לך להבין מאוד למה אלו ג' דברים נקראו טומאה בפרט... ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים שהם ע"ז שפיכות דמים וג"ע הם טומאה והם מטמאים ומבטלין את הקדושה.

(מהר"ל, דרך חיים, אבות פרק ה משנה ח-ט)

...שהמעלה שהיא לישראל במקדש ראשון מעלה מיוחדת שהיה השכינה ביניהם... ולפיכך מקדש ראשון נחרב על ידי עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך הטומאה כזאת, ולכך נחרב בשביל זה מקדש ראשון על ידי עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, כי אלו חטאים בפרט נקראו טומאה... ועל ידם נחרב בית המקדש.

(מהר"ל, חידושי אגדות, גיטין נה ע"ב)

ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות?... והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, דהיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין ה' יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה כדאיתא במסכת שבועות... יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים... ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ד)

ברש"י: "מן הבהמה" להוציא את הרובע ואת הנרבע, "מן הבקר" להוציא את הנעבד, "מן הצאן" להוציא את המוקצה, "ומן הצאן" להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה "מן הבקר" להוציא את הטריפה. יש לפרש עפ"י דברי הר' חיים ויטאל כי בקרבנות מעלין את הנפשות המגולגלין בבע"ח אלו, עד כאן תמצית דבריו. ואותן שיש בהן פסולים אלו מורה שיש בהן נפשות מגולגלות שעדיין אינן עולין לריח ניחוח וצריכין עוד מירוק אחר מירוק. ונראה שבודאי הם שלש העבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובש"ס פ"ק דשבועות דג' עבירות הללו נקראין טומאה, והיינו דנוסף על העבירה שבידו הוא נעשה טמא ואינו ראוי לביאת מקדש של מעלה, וע"כ נוסף על המירוק שעל העבירה צריך מירוק וטהרה על הטומאה. וע"כ בהמה שנתגלגלה בה נפש שיש בה מן העוונות האלו מזדמנים לבהמה זו פסולים להקרבה. והנה המיעוטים הנ"ל הם רובע ונרבע, לאות שנפש המגולגלת בה עברה על ג"ע, מוקצה ונעבד הוא לאות שעברה על ע"ז, נוגח שהמית או שנעשה טריפה הוא לאות שעברה הנפש על שפ"ד, וע"כ או שהחטא שדבוק בה מושך אותה עדיין לעבירות כמו אלה וזה רובע ונוגח, או שנעשה בה לעונש כמו אלה, וזה נרבע וטריפה.
וכבר אמרנו במק"א שזה טעם בהמה חי' ועוף הנסקלין אף שאינם בעלי בחירה ואין בהם לא זכות ולא חובה, הכוונה של העונשין היא על הנפש המגולגלת בה כדי לכלא פשע ולהתם חטאת, ובאמצעות קבלת העונשין נתמרק החטא. וכן יש שנתמרק החטא ביסורי הגלגול לבד, הכל לפי ערך דביקותו בחטא ואינה צריכה לעונש ויסורי ההריגה, ובאשר צריכה שתפסול לקרבן, מזדמן שתעשה אלו המעשים בפני עד אחד או בפני הבעלים בכדי שתפסל לקרבן ולא תהרג. ומ"מ אף שנעשה מנוקה מהעבירה ע"י עונש הגלגול בבהמה, מ"מ עדיין צריכה טהרה מטומאתה... ויש לומר דנפש שיש בה העוונות הנ"ל העצה שתתגלגל מקודם בבע"ח למרק העון, שבהן אין חשש שתוסיף להרשיע עוד יותר, כי אין בבע"ח זכות וחובה, ואח"כ יעלה לה הגיהנם לטבילה להטהר מטומאתה, ומאחר שעדיין אינה טהורה לעלות לריח ניחוח, ע"כ מזדמנים לה פסולים אלו לדחות מהקרבן עד שתיטהר מקודם.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת ויקרא שנת תרעג)

והא דבשלש עבירות, ע"ז, גלוי עריות ושפיכת דמים אינו מועיל גם אונס, ומחוייב ליהרג ואל יעבור, הוא מצד חיוב העמדה, דמאלו השלשה יש ענין טומאה בנפש, וכמו שאמרו בשבועות יש לי בענין הזה להביא שלש טומאות, טומאת ע"ז, טומאת גלוי עריות וטומאת שפיכת דמים וכו', ועל ענין טומאה יש כמו חיוב העמדה, כי כל אחד מבני ישראל מחוייב להחזיר הנפש בטהרה, וכמו שאמרו בשבת קנב ע"ב: תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה, אף אתה בטהרה וכו'. ובנדה ל' ע"ב: והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה מוטב וכו'. ואם כן קבל על עצמו להעמיד הנפש להקב"ה בטהרה, ומהני שלשה יש טומאה, וטומאה יש גם באונס, עיין יבמות נו ע"ב. ועל כן לא מהני בהו אונס וכמו בשואל דלא מהני אונס, כיון דעיקר חיובו הוא להעמיד החפץ לבעליו.

(רבי יצחק יעקב ריינס, חותם תכנית, מס' ערכי המושגים, פרק שני הערה ז, עמ' רמז [נדפס גם בטללי אורות עמ' קלח])

על התפיסה הישראלית המיוחדת הזאת ביסודם של דברים, למדנו מפי כתבו של מרן הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל: "כל העבירות פוגעות בנפש החוטאת, אבל יש הבדל [במידת הפגם] בין אם עוברים במזיד לעוברים בשוגג, ואם עוברים באונס גמור הרי אונס רחמנא פטריה. לא כן הטומאה, שהיא מחשיכה את אור הנפש. אין הבדל בין אם נטמאו במזיד לנטמאו בשוגג, ואף באונס - כל שנגעו בדבר המטמא הרי נטמאים. ובזה ביארנו טעם ההלכה שעל כל התורה כולה וכו', לפי שבאלו השלש יש בהם גם צד טומאה, וגם באונס נטמאים, ולכן אם אמנם מצד העבירה אין עליו עונש, דעבירה באונס ליכא, מכל מקום משום טומאה איכא" (בית זבול חלק ב, ירושלים התש"י, פתח הבית פרק ה)... העולה מדבריו הוא, שגם חוד הבעיה של שפיכות דמים באונס, יותר משהוא מופנה כלפי חוץ, כלפי התגלמותו החיצונית המעשית, הריהו מופנה כלפי פנים, כלפי משמעותו הפנימית הרוחנית. היינו: מידת חומרתו אינה נמדדת רק במד הרוחב של החברה, של פגיעת החטא בחברה האנושית, אלא במד העומק של המוסר, של פגיעת החטא בנפש האדם עצמו.
בראיה הפנימית הזאת של הדברים, הקדימו הגאון רבי יהושע אייזיק חריף ז"ל מסלונים, בספרו אבי הנחל (דרוש ג) כתב לאמור: "נראה לי לבאר שהענין הוא, דאיתא בפרק קמא דשבועות... יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת עבודה זרה טומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים. וכיון שיש בשלש עבירות אלו ענין טומאה, על כן צריך שימסור נפשו, כי אף על פי שהוא אנוס, מכל מקום יש טומאה ופגם בנפשו". ולא עוד אלא שהגרי"א ז"ל מוסיף ומעלה מכאן את ההבחנה בין ישראל לעמים, בין מה שנדרש מאלה שרגלי אבותיהם עמדו על הר סיני לבין הנדרש מכל משפחות האדמה, כי בני נח על הדינין נצטוו, ואילו על הקדושה לא נצטוו, והואיל ואין טומאה אלא במקום קדושה, הרי רק מכח קדושת ישראל נובע החיוב למסור את הנפש ולא להטמא בטומאת החטאים החמורים. והרי הוא ממשיך ומבאר: "והנה כל הענין שטומאה פוגמת, הוא רק בישראל, מה שאין כן בבני נח, זהו רק בבחינת אזהרה ואיסור... אבל לא בבחינת טומאה, ועל כן לא נצטוו על קדושת השם... וכיון שאין להם טומאה חיצונית, אין להם טומאה פנימית. ועל כן נאמר במתן תורה 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות יט, ו)... ועל כן הוזהרו על העבירות [שהן] בבחינת טומאה, וכל שהוא בבחינת טומאה, הוא אפילו באונס... אף על פי שהוא באונס, מכל מקום מטמא את הנפש... דכל עיקר הטומאה הוא משום חיבת הקודש".

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו עמ' 373-374)

וטומאת שפיכות דמים

"ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה" (פסוק לד) קאי על (פסוק לב) "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו", היינו לפטור השוגג מן הגלות, ולא יקחו כופר, כמפורש פרק אלו נערות. ובזה גילה סוד העיר מקלט, כי רציחה בשוגג היא טומאת הנפש, וכמפורש בשבועות... והישיבה בעיר מקלט הוי כעין טהרת המים - רחיצת הנפש. וטבילה כזאת מועיל לנפש המת, שאם מת עד שלא גלה - מגלין עצמותיו (מכות יא ע"ב). וטהרה לגמרי הוי כמו טהרה לתרומה, שצריך הערב שמש. כן הכא צריך הערב שמש, וזה מות הכהן הגדול, שזה הערב שמש האמיתי.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר פרק לה, לג-לד)

ממקומו הוא מוכרע

ונקרא עצם הדבר "מקום", כאמרם ז"ל ממקומו הוא מוכרע, וכן "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג, יב), כלומר כי כבוד ה' יתברך הנראה לנביאים מושפע מעצמותו יתברך בלי שום אמצעי, לא שיהיה מקום אל הכבוד, חלילה.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ב פרק יז)


ח ע"א

מטומאות וכו' ולא כל טומאות מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו וכו' מאי חלק דמייתי בעולה ויורד אימא ע"ז ומאי חלק דמייתי שעירה ולא כשבה אמר רב כהנא אנן חלק להקל קאמרינן והאי חלק להחמיר הוא אימא יולדת דחלק דמייתא עולה ויורד אמר רב הושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולר' שמעון בן יוחאי דאמר יולדת נמי חוטאת היא מאי איכא למימר רבי שמעון לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע

8-20
היוצא מדברינו שיעקב הוא דוגמת השעיר הנעשה בפנים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. [עיין לקט באורי אגדות לעיל ב ע"ב בשמו]... ונקדים מה דאיתא בשבועות גבי הא דכתיב בשעיר הנעשה בפנים "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל", מטומאות ולא כל טומאות... מה מצינו שחלק מכלל כל הטומאות... הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו... הרי שלך לפניך הא דאמרינן שעיר הנעשה בפנים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, היינו משום שחלק בו הכתוב... ולפי הצעה זו תבין ותשכיל מה שאמר יעקב לאמו "הן עשו אחי איש שעיר"... מאחר שעשו הוא השעיר המשתלח ומכפר על כל עבירות שבתורה, "ואנכי איש חלק" כמה דאת אמרת "כי חלק ה' עמו", דהיינו שעיר הנעשה בפנים, ולא פירש הכתוב על מה הוא מכפר, אך מדכתוב "מטומאות" ולא כל טומאות, אנו למדין במה מצינו שחלק הכתוב וכו'...
ואני הנני מביא המטעמים לפני אבי שהם דוגמת השעיר הפנימי, וגם אנכי בעצמי הוא דוגמת השעיר אשר עלה עלי הגורל לה', "אולי ימשני אבי", כי יפלא ממנו דבר מה משפט הקרבה זו שהבאתי לפניו דוגמת השעיר הפנימי, הא תינח אם ילמד במה מצינו שהשעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, "ויעקב איש תם יושב אהלים", בית שם ועבר שהיא דוגמת המשכן והמקדש (רמז לדבר "וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כז), שמע מינה שקרוי משכן, ומשכן איקרי מקדש [לקמן טז ע"ב] וק"ל), אם כן יחשדני שעברתי על איזה טומאה במקדש הנזכר. ואם הייתי יודע שיתלה בי חסרון זה, החרשתי, אך בהאי פחדא יתבינא, "אולי ימשני אבי" ויהיה סבור דהשעיר הפנימי מכפר על עבודת כוכבים, דטומאת עבודת כוכבים נמי חלוקה דמייתי שעירה ולא כשבה, ואם כן יחשדני שהייתי עובד עבודת כוכבים בשוגג, ועל זה הבאתי המטעמים דוגמת השעיר הפנימי שמכפר על עבודת כוכבים. והיינו דקאמר "והייתי בעיניו כמתעתע", ואמרו במדרש [בראשית רבה פרשה סה, טו]: כתועה וכעובד עבודת כוכבים, רצונו לומר בשוגג (דתועה לשון שוגג הוא), דזה וודאי לא אסיק אדעתיה שהייתי עובד עבודת כוכבים במזיד והשעיר מכפר על זה, כקושית הגמרא שם [לעיל ז ע"ב] במזיד בר קטלא הוא, והרי בית דין של שם ועבר היה קיים והוי להו לדונו, ואין לומר דיחשדני לעובד עבודת כוכבים במזיד ולא אתרו בי, ולכך לא היו דנין אותי, שהרי תלמיד חכם אין צריך התראה (סנהדרין ח ע"ב), אך יחשדני לעובד עבודת כוכבים בשוגג, וזהו "כמתעתע", כפל, רצה לומר, כתועה ועובד עבודת כוכבים, והיינו בשוגג...
על זה השיבה רבקה ואמרה "עלי קללתך בני"... ונקדים מה דאיתא בגמרא שם על הא דפריך ואימא עבודת כוכבים וכו', ומשני אנן חלק להקל בעינן, וגבי עבודת כוכבים חלק הכתוב להחמיר דמייתי שעירה ולא כבשה, ואי לא משכח שעירה אלא בדמים יקרים צריך להביאה בעל כרחו. ופריך ואימא יולדת ומאי חלק דמייתי בעולה ויורד, ומשני אמר קרא "לכל חטאותם", ולא לכל טומאתם, אבל יולדת דמייתי קרבן לטהרתה וטומאתה...
והיינו דקאמרה רבקה ליעקב: לפי דבריך שאתה מסתפק אולי יהיה סבור יצחק דשעיר הפנימי אינו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, אלא בא לכפר על עבודת כוכבים כמו שנתבאר לעיל, זה אינו, שהרי טומאת עבודת כוכבים חלק להחמיר, ואנן צריכין ללמוד במה מצינו חלק להקל, ואי סלקא אדעתיה דיצחק דאינו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מסתברא יותר לומר דמכפר איולדת דחלק בה הכתוב גם כן דמייתי עולה ויורד, וזהו "עלי קללתך בני", רמזה בזה שני דברים, רצונה לומר שיתלה החסרון בי, ועוד מרומז בתיבת "קללתך" לשון קולא... והכי פירושו: אם יהיה סבור שאתה מביא השעיר לכפרה, טפי יחשוב שאתה מביא הכפרה עלי, כי חלק להקל בעינן, וזהו "קללתך", ורצה לומר, עלי הוא הקל יותר, כקושיות הגמרא ואימא יולדת למאן דאמר שהיא חוטאת שבשעה שכורעת לילד וכו', וכי האי גוונא מצינו גבי רבקה שאמרה "אם כן" צער העיבור "למה זה אנכי" מתאוה ומתפלל על הריון [רש"י בראשית כה, כב], ואם כן היתה חוטאת, ולכך מסתברא יותר שעל כך אתה מביא הקרבן ולא על עבודת כוכבים. מאי אמרת, דסבירא לך כר' שמעון דאמר ממקומו מוכרע דקאי על טומאת מקדש וקדשיו, אם כן מעיקרא דדינא פרכא, דהא ממקומו שמעינן דלא קאי על טומאת עבודת כוכבים ודו"ק.
(הג"ה: ואל תשיבני מאי טעמא קא מספקא ליה ליעקב אולי יחשוב יצחק שהשעיר הפנימי מכפר על עבודת כוכבים, ולא קא מספקא ליה על גילוי עריות ושפיכות דמים, כמו דפריך בגמרא משלשתן [לעיל ז ע"ב] ואימא עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים, יש לומר דחדא מהני תלת נקט. וכי יפלא ממך הדבר לפי סברת רבקה שאמרה "עלי קללתך" וכו', ומפרשינן איולדת, ולא מוקמינן שיחשוד אותה שנסתרה... ועל זה יהיה שעיר הנעשה בפנים מכפר, דהכי איתא בהדיא בכריתות (כו ע"א): ואימא סוטה, רצה לומר, שיכפר עליה וכו' - זה אינו אלא לענין יום הכיפורים, אבל לענין כפרת השעיר הפנימי אי אפשר לאוקמי, דאם כן קשה לענין מאי חלק הכתוב בסוטה, דבשלמא גבי יולדת מוקמינן שפיר שחלק הכתוב בעולה ויורד, מה שאין כן גבי סוטה לא מצינו בה שום חילוק...).
וכיון שהוכיחה רבקה כן, "ותלבש את יעקב וגו' ועל חלקת צוואריו", רצה לומר, מה שחלק הכתוב בשעיר הפנימי, שאמר הכתוב "מטומאת" ולא כל טומאת, קאי על חלק צוואריו, היינו על טומאת מקדש וקדשיו (ו"צוואריו" רמז לבית המקדש כאשר הובא לעיל [עיין לקט באורי אגדות לעיל ב ע"ב בשמו]), שהרי חלק בו הכתוב דמייתי עולה ויורד, וזהו "חלקת צוואריו", פירוש, החלוקה שיש בטומאת מקדש.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת תולדות)

על שבעה דברים נגעים באין

22-23

[עי' לקט באורי אגדות ערכין טז ע"א, ולעיל ה ע"ב בשם שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרעה]

נגעיה דאכפר ליה

24
ענין הצרעת הוא שהטבע דוחה ממנו את חלקי הרע לחוץ, ועל כן בישראל היא באמת טובה גדולה, כמו חולה שמזיע שהמחלה נפרדת מתוכו ויוצאת לחוץ עם הזיעה כידוע ברפואה, כן הצרעת הנראה בחוץ היא סימן שנפרדת מתוך תוכו ויוצאת לחוץ, והוא מתנענע להשיג רפואה בתשובה ותפילה בצירוף יסורי הנגע כאמרם ז"ל מנגעי' הוא דאכפר ליה. וזה שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"ב): כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרעד)

ענין נגעים... כפול, היינו דיחוי של כל מנוגע ומנוגע לפי מהותו, שנסתלק ממנו האור האלקי וכמבואר בספרי חכמי האמת ז"ל... ועוד כפול לו שנדחה מכלל ישראל, כאמרם ז"ל (ערכין טז ע"ב): מה הוא הבדיל לפיכך אמרה "תורה בדד ישב". וזה היפוך מ"שמור" שבשבת, שער שהכל נכנסין כנ"ל. ולעומת שתי אלה הכפולים עונשו נמי כפול, צער הנגע כבש"ס שבועות התם מנגעי' איכפר ליה, ופירש רש"י: בצער נגעו נתכפר לו לעון, והיינו צערו דגופו, וצער ישיבתו בדד, צער ישיבתו בדד הוא לעומת הפגם של השער שהכל נכנסין בו, וצער הנגע שבגופו לעומת הפגם שבמעלת עצמו. ולזה נמי המצוות שבו כתובות בשני פסוקים, הפסוק הראשון "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע ועל שפם יעטה", וזה נוגע לצערו בגופו, והכתוב השני "כל ימי אשר הנגע בו בדד ישב" וגו', להורות שהם ענינים מתחלפים על הפגם הכפול.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרעט)

יש לדקדק עוד במה שאמר [רש"י ויקרא יד, ד] מה תקנתו ויתרפא, הלוא כבר כתיב "והנה נרפא" וגו'. ועוד שאמר "ישפיל עצמו", ומשמע דעד כה עוד לא השפיל עצמו, ואיך יתכן שנרפא בלי תשובה על העון שהביא את הנגע, ואם בכח העון להביא את הנגע, כ"ש שבכחו למנוע את הרפואה, ובש"ס שבועות מנגעי' הוא דאכפר ליה, וידוע מברייתא דארבעה חלוקי כפרה (בשלהי ש"ס יומא) דתשובה עם כל אחד, וא"כ בהכרח שנסתלקה ממנו גסות הרוח ועשה תשובה על העבר, ומה נתבקש עוד ממנו שישפיל עצמו מגאותו? וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שכמה מיני הכנעות יש, יש שהוא נכנע מחמת שהוא מתבונן בגדלות ה' יתברך ולעומתו שפלות המין האנושי בכלל... ויש הכנעה שהיא מחמת שהוא מדוכא בעניות ויסורין רח"ל, והכנעה כזו אף שמסלקת את גסות הרוח, מ"מ אין בה שבח, כי אחר שיסתלקו ממנו היסורין יכול לחזור לגסות רוחו. ומצורע זה, מחמת היסורין והבזיון דכא לארץ חיתו, ונסתלקה ממנו גסות רוחו ע"כ נרפא הנגע, ומ"מ הכנעתו זאת אינה מספקת, ומתבקשת ממנו הכנעה ממין הראשון.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת מצורע שנת תרעו)

[עיין עוד לקט באורי אגדות ערכין טו ע"ב בשם שם משמואל, פרשת מצורע שנת תרע ושנת תרעט]

נזיר נמי חוטא

27-28

]עי' לקט באורי אגדות תענית יא ע"א ולקט באורי אגדות נדרים י ע"א[

מאי ניהו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא לא צריכא דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה ס"ד אמינא אדמייתי (ח:) ניתלי ליה קמ"ל

41-ח:
ועתה נבאר מה שאמרו במדרש [בראשית רבה פרשה ב, ג]: "ויהי ערב וכו' יום אחד" שנאמר "והיה יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" וגו' [יום אחד, שנתן לו הקב"ה ואיזה זה יום הכפורים]... על דרך מה דאיתא... בגמרא גבי הא דסלקא דעתיה מעיקרא דשעיר מכפר על כל טומאות שבקודש, ופריך מאי ניהו יש בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, האי בר קרבן הוא (שמביא קרבן עולה ויורד), ומשני לא צריכא דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה (ערב יום הכפורים ולא היה לו שהות להביא קרבנו), סלקא דעתך אמינא אדמייתי ניתלי ליה (להגין עליו מן היסורין), קא משמע לן "לכל חטאתם" - דוקא חטאים שאינן בני קרבן, רצה לומר, מי שאין לו ידיעה בתחילה, דלעולם לא אתי לכלל קרבן וכו'. ושם אמרו (לקמן ט ע"א) גבי שעיר דראש חודש שנאמר בו (במדבר כח, טו) "לה'" - חטא שאין מכיר בו אלא ה', שעיר זה מכפר, והיינו שאין לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
מעתה נאמר, לפי שמצינו דזכריה שאמר "והיה יום אחד לה'" וגו', בסימן זה מזהיר על טומאת מקדש וקדשיו, יעויין שם, לכך הקדים ואמר "והיה יום אחד", ואמרו במדרש זה יום הכפורים, רמז בזה דיום הכפורים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ולא תימא דמכפר על מי שיש לו ידיעה בתחילה אבל אין לו ידיעה בסוף, לזה קאמר "הוא יוודע לה'", הכוונה בזה, דאף על פי שהוא יוודע, רצה לומר, שהכיר בה האדם שחטא, אפילו הכי הוא "לה'", פירוש, שבתחילה קודם שחטא לא ידע אלא גלוי היה לה', על זה יום הכפורים מכפר, מה שאין כן אם הוא לא יוודע, דהיינו שהיה לו ידיעה בתחילה ונעלם ממנו, דאתו לידי קרבן, על זה אין יום הכפורים מכפר אלא תולה להגן מן היסורין, מכל שכן אם יש לו ידיעה בתחילה ובסוף דהוא בר קרבן.
ואמר הכתוב "לא יום ולא לילה", רמז בזה, לא זאת בלבד אי איתיידע בערב יום הכפורים ביום, דמצי לאתויי קרבן, ואי לא מייתי עוד, בודאי אין יום הכפורים מכפר, אלא אפילו אי איתיידע ליה בין השמשות, וזהו "לא יום ולא לילה", אפילו הכי אם היה לו ידיעה בתחילה אין יום הכפורים מכפר, אלא דווקא אם "הוא יוודע לה'", שאין לו ידיעה בתחילה וכדפרישית.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת אחרי מות)


ח ע"ב

וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה וכו' להגן עליו מן היסורין

ונבאר מה שאמרו בשבת (נה ע"א):... ואין יסורין בלא עוון... ואם תאמר אמאי לא פשיט דיש ייסורין על ידי חטא הקל מהא דתנן בפרק קמא דשבועות: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה לבסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיוודע לו ויביא בעולה ויורד. ומאי תולה, מפרש בגמרא להגן עליו מן הייסורין. ופירש רש"י (במשנה): אף על פי שעדין לא ידע שחטא, מכל מקום יש לו לדאג כשיוודע לו, אלמא [קודם ידיעה] יש עונש בדבר. לכן שעיר ויום הכפורים תולין להגין עליו מן הייסורין, ואשכחן ייסורין בחטא דשוגג, ולא עוד אלא אף קודם שיוודע לו, דבגמרא בעי לאיתויי מהך ברייתא לאותבי אתרווייהו... ויש לפרש דהני ייסורין קלים הם כדאמרינן בערכין (טז ע"ב): עד היכן תכלית ייסורין, אמר רבי אלעזר, כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל וכו', אבל ייסורין מכוערין לא... ועוד יש לומר דבעידן רתחא כיון דענשינן אעשה (מנחות מא ע"א), ענשינן נמי אשוגג דעברה.

(רבי יוסף מטראני, צפנת פענח, פרשת חקת, דרוש ב, עמ' קפח)


ט ע"א

כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו וכו' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

6-17
יש להתבונן בקרבנות המוספין שהם מארבעה מיני בהמות, פרים ואילים וכבשים, כולם עולות, ושעיר חטאת וברש"י (במדבר ז): פרים כנגד אברהם שנא' "ואל הבקר רץ אברהם", אילים כנגד יצחק שנאמר "ויקח את האיל", כבשים כנגד יעקב שנאמר "והכשבים הפריד יעקב", שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף שנא' "וישחטו שעיר עזים". ויש להבין, דשחיטת שעיר עזים לכאורה איננו קשורה עם המכירה, כי בעת שחיטת שעיר העזים כבר היתה המכירה והשחיטה היתה להציל מקפידת יעקב, ואז כבר התחרטו על המכירה... ולמה יהי' השעיר לכפר על המכירה? ונראה דהנה יש לפרש ענין השנאה שהיתה להם על יוסף, כי יוסף הוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם המשפיע לכנסת ישראל, והם היו מרכבה לכנסת ישראל, א"כ על ידו של יוסף באה ההשפעה ממעלה אליהם, והם לא רצו ביוסף לאמצעי אלא היו רוצים בעצמם לקבל שלא ע"י אמצעי... והנה זה עצמו הוא ענין קטרוג הלבנה, שלא רצתה לקבל האור מזבול באמצעות השמש אלא בעצמה, וזהו שאמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ועל כן אחר המכירה התחרטו תיכף שהרגישו חשכות בנפשותם... שבמקום השפעת קדושה ע"י יוסף שנסתלקה מחמת המכירה שורה עליהם כח חיצוני לעומת הקדושה, וע"כ תיכף נתחרטו.
והנה ברמב"ן (פ' אחרי) שחלקו של ס"ם מן הבהמות השעירים והעזים... ועל כן כאשר התחרטו, בקשו תקנה להעביר את כחו של ס"ם מעליהם לבל יאפיל את נפשותם המאירות, ושחטו שעיר עזים להכניע את כחו... שבמה שהוציאו את דמו ממנו הוא פועל דמיוני שהוציאו ממנו את תוקף כחו, כי הדם הוא כחו של הבעל חי.
והנה כמקרה אשר קרה לשבטים, שבמקום ההשפעה שהיתה ראוי' להם ע"י יוסף שרה עליהם כח חיצוני להאפיל את נפשותם הטהורות, קרה גם לירח בקטרוגו, שמפני הקטרוג שלא רצה לקבל האור באמצעות השמש, בא בו לעומתה כח חיצוני והוא האפיל בעדו מלקבל אור השמש לפרקים... וכמו שהשבטים הכניעו את כחו בשחיטת שעיר עזים, בדוגמא זה ישראל מקריבין שעיר לחטאת במוספין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. והיינו כי בשלשת מיני הבהמות לעולה מעוררין השפעת ג' האבות שהם כנגדם כנ"ל, אך למען לשבור את מחיצת הברזל המפסיקה, וזה נמשך מפאת קטרוג הירח ובחטא מכירת יוסף, ומקריבין שעיר לחטאת להעביר את כחו משם. וזהו שכתב בזוה"ק שהוא לאדכאה מקדשיא, שזה גורם טומאת מקדש וקדשיו. וזהו הענין שעיר עזים לחטאת לכפר על מכירת יוסף ולכפרה שמיעטתי את הירח, כי הכל ענין אחד, ואולי כי זה נמשך מזה.
ומעתה נ"ל ההפרש שבין מוסף ר"ח לשאר מוספי י"ט. כי הנה כחו של ס"ם שניתנה לו רשות להאפיל ולהסתיר האור כנ"ל יש בשני אופנים שגורם החשכות. כי בכל דבר משפיע ומקבל יש שני מיני מניעות, מצד המקבל שאין מניחין אותו לקבל, ויש מצד הנותן... והנה בכל שאר המועדים שהוא זמן השפעת שלשת האבות כנ"ל הוא סותם פתח כנסת ישראל המקבל, ושעיר החטאת מעבירו ומסלקו משם, אך בר"ח שהוא ממועדי הכנעה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם גינת אגוז, ובכל מקום שהכנעה מצוי' אין מקום לסט"א... וכן נמי בר"ח שהוא ממועדי הכנעה... אין רשות לס"ם בקטרוגו לסתום פתח ישראל מקבל, ומ"מ עדיין יש לו רשות לסתום פתח הנתינה. וזה "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" היינו הנותן, אבל שארי מוספין הסילוק וההעברה היא מכנסת ישראל.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת פקודי - ר"ח אדר שני)

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין וכו' אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר

"מלבד עולת החודש" - ותימה, מאי טעמא לא אמר "מלבד חטאת החודש"? ויש לומר, לפי שכל העולות כפרתן שוה - על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה, הזכירם זו על זו, אבל חטאת של ראש השנה ושל ראש חודש אין כפרתן שוה - של ראש חדש מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, כמו שפירשו רבותינו, מדכתי' ביה "לה'", אבל של ראש השנה מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ולכך לא הזכירם זה על זה.

(בכור שור במדבר פרק כט, ו)

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין וכו' ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר וכו' מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

כל אימת שהלבנה מתחדשת הוא קבע לנו יום של ראש חודש, ללמדנו שאנחנו מסוגלים להתחדש כמותה ולזכות באור אחרי כל אופל... ה"חטאת" היא "לה'", כי "חטאת" היא היכולת לחטוא... ולהתעלות ממעמקי החטא... יתרון האדם ומעלתו העיקרית היא החירות: בכח רצונו החופשי הוא מסוגל להישאר בפיסגת הטוב המוסרי... חירות זו מתקיימת רק באדם שיש לו גם היכולת לחטוא...הוא ניחן בכח להתנגד לה בהחלטת רצונו החופשי... אלמלא יכול האדם לחטוא ואילו החטא לא היה מגרה אותו, הוא לא היה אדם אלא בהמה או מלאך... החטאת מורה ופועלת שהאדם מסוגל לשוב מחטאו, והתעלות האדם מן החטא היא כפרה על יכולתו לחטוא... הלבנה המתחדשת מגלה את כל עומק חכמת הבורא, שחלק לירח את הכושר להאפלה זמנית. ושמא זו היא משמעות מאמר החכמים... מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקדוש ברוך הוא, שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. החטא הנעשה בידי אדם הוא הרע היחיד המצוי בעולמו של הקדוש ברוך הוא. חסרי לב שואלים, על שום מה נתן ה' לאדם את היכולת לחטוא? התשובה לשאלתם תינתן על ידי החוטא השב בחירות לטהרה מוסרית, שכן מעולם לא היה מגיע למעלה זו אלמלא ניתנה לו היכולת לחטוא, ונמצא שאותה תשובה מצדיקה כביכול את הבורא. כל נצחון על החטא הוא כפרה על היכולת לחטוא, שהבורא ברא בה את האדם לאדם, וכל ראש חודש דורש מאתנו להביא "כפרה זו על מלאכת הבורא"...
חזון ייעודנו המוסרי בא לידי ביטוי במקדש וקדשיו, והיפוכו - השקיעה בחוסר חירות מוסרית - מיוצג על ידי מצבי הטומאה... החטאת של קרבנות המועדים מבטלת את הניגוד שבין המציאות שבהווה לבין חזון ייעודנו... משום כך אפשר לומר שהחטאת מביאה כפרה על טומאת מקדש וקדשיו. ולפיכך אמרו... שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף... טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף מסמלת את חוסר החירות המוסרית שמידרדרים אליו בנקל, שהרי על כרחנו אנחנו באים במגע עם הצדדים המשועבדים של הקיום הגופני, וכך, שלא מדעת, אנחנו עלולים להתנכר לטהרה... לפיכך באים אלינו מועדי ה' מפרק לפרק ומוציאים אותנו מאטימות השיעבוד וקוראים אותנו לקירבת אלהינו המשחררת והמאירה. גם ההשתחררות מן הטומאה הבאה שלא בידיעתנו רמוזה בתוספת "לה'" ל"חטאת"; וכך אמרו: "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'" - חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר". ביסודו של דבר, הרי מאמר זה חופף את המאמר שהובא לעיל: "שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". שכן מיעוט הירח... מסמל את האפשרות שהצד האלוהי שבאדם יהא שרוי באפילה זמנית, ואפשרות זו היא תוצאה של מעשה הבורא, שזיווג את הנשמה האלוהית הטהורה עם הצד הגופני החושני שבאדם.

(רבי שמשון רפאל הירש, במדבר פרק כח, טו)

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר והאי מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח א"כ לימא קרא על ה' מאי לה' לכדאמרן ואימא כוליה להכי הוא דאתא א"כ נימא קרא חטאת ה' מאי לה' שמעת מינה תרתי

והתוספות (ד"ה שעיר) פירשו משם ר"ח, שעיר זה יהא כפרה לישראל, וקבעתי ראש חודש להפיס דעתה של ירח. וקשה, למה אמרו מלת עלי? אם בשביל למ"ד דלה', גם זה יקשה, שאמרו דדריש שהוא מכפר על חטאת שאין מכיר בו אלא ה', ופריך דהא איצטריך קרא להכי, ומשני אם כן לימא קרא חטאת על ה', מאי לה', והקשו ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן לימא קרא חטאת ה', מאי לה', משמע שתופסים דברים ככתבן. ועוד, מאחר שהוצרך הכתוב לומר "לה'" לפי שמכפר על אין בה [ידיעה בתחילה] ואין בה [ידיעה בסוף], אם כן מה שאלו מה נשתנה שעיר ראש חודש, לא היה לו לומר אלא דנכתוב "חטאת ה'"?
לכך נראה דודאי ראש חודש מכפר על אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, מדכתיב "לה'", חטא שאין מכיר בו אלא ה'. והיא גופה קמבעיא ליה, מה נשתנה שעיר ראש חודש שיכפר על זה, ועוד מאי "לה'", אלא אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה לישראל בעד חטא שבחשאי, שאין מכיר בו אלא ה', עלי שמעטתי את הירח, כלומר והיא התנצלות לעולם עלי שמיעטתיה מפני חטא שבסתר, שאין ניכר לבני אדם, כסבורים שדבר הגון דיברה, ויודע הנסתרות מכיר בחטאה שידעה הכוונה האלהית שיהיו מבטלים זה את זה, ואף על פי כן קטרגה שאינו ניכר לעולם.

(רבי יוסף מטראני, צפנת פענח, פרשת בראשית, דרוש א, עמ' לד)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר

14-15
"ולא ידע ואשם ונשא עונו" - פרשה זו במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו... הרי זה מביא אשם תלוי... ולפי שאין לו ידיעה בחטאו זה כי אם לה', לכך הזכיר בו "אשום אשם לה'", וכענין שדרשו בשעיר של ראש חדש שנאמר בו "לחטאת לה'", חטאת שאין מכיר בו אלא ה'.

(רבינו בחיי, ויקרא ה, יז)

הא דדייק דשעיר של ר"ח הי' הנשרף... דבתורת כהנים מסיים בה: זה שעיר של ר"ח שנאמר "ושעיר אחד לכפר עליכם". והנה בר"ח כתיב "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'", ובודאי למקרא זה כוון הת"כ, שהרי מקרא שהביא לא כתיב כלל בר"ח. ובש"ס שבועות: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד. והנה כאן כתיב "לכפר עליהם לפני ה'", נמי מדריש הבא לכפר על חטא שאין מכיר בו אלא ה', וזה אינו בחטאת שמיני הבא לכפר על חטא מכירת יוסף.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעו)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר והאי מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

14-17
וצריכין לבאר למה רמזה התורה שני דברים אלו, חטא שאין מכיר אלא ה', ומה שאמר הקב"ה הביאו כפרה עלי וכו' בחד קראי, ולכאורה אין ענין זה לזה כלל... נקדים מה דאיתא במדרש (שמות רבה פרשה טו, ה): ר' שמעון אומר חביבים ישראל שהם כתרומה, והקב"ה כהן וירד לטמא בבית הקברות (רצה לומר, במצרים) משום תרומה שלו, ואהרן יכפר, כשהוציאם קרא לאהרן וטיהר אותו שנאמר (ויקרא טז, טז; לג) "וכיפר את מקדש הקודש", "וכפר על הקודש" (זה הקב"ה). והא דמדמה ארץ מצרים לבית הקברות, יש לפרש, דהיינו משום טומאת ארץ העמים. וכבר נתבאר לעיל... דענין טומאת ארץ העמים היא משום טומאת התהום... וטומאת התהום דווקא בחוצה לארץ ולא בארץ ישראל, עיין שם מילתא בטעמא. ובפסחים (פא ע"ב): ואיזה היא טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, אבל הכיר בה אחד בסוף העולם, אין זה טומאת התהום.
ומעתה מה שדרש ריש לקיש מדלא כתיב "חטאת ה'", שמע מינה שאמר הקב"ה הביאו כפרה עלי, ומוקי לה איהו על שמיעט הקב"ה את הירח. אמנם כיון שהרשות ניתנה לדרוש, לכן רוח מבינתי יענני דרמז הכתוב כאן על ההוא כפרה שאמרו חז"ל במדרש והובא לעיל, והיינו לפי שטימא הקב"ה את עצמו כביכול וירד למצרים לארץ העמים, שהיא טמא משום טומאת קבר התהום... והיינו ככהן בבית הקברות, ולכך ציוה לאהרן שיכפר עליו כביכול כמו שהובא לעיל במדרש, וקבע כפרה זו בראש חודש. וכן כתבו התוספות (ד"ה שעיר): ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בראש חודש... ומה שקבע הקב"ה כפרה זו דווקא בראש חודש, יבואר על פי מה דאיתא שם בשבועות "חטאת לה'", חטא שאין מכיר בה אלא ה', וקאי על טומאת מקדש וקדשיו, ויליף להו משעיר החיצון דאיתקש לפנים, מה שעיר החיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף שעיר ראש חודש אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, ואם כן כיון שמכפר על טומאה שאינו מכיר בה אלא ה', הוא הדין דמכפר נמי על טומאת התהום, שהרי טומאת התהום נמי לא הכיר בה שום אדם כדאמרינן בפסחים...
והשתא יובן שפיר מה שאלו שני דברים בדיבור אחד נאמרו, והכי קאמר: "לחטאת לה'", והיינו כמו שדרש ריש לקיש, ולא מטעמיה, והכי פירושו, "שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה" שהלכתי למצרים וטמאתי בקבר התהום כביכול, וקבע זמן כפרה בראש חודש דווקא, היינו לפי ששעיר של ראש חודש מכפר על חטא שאין מכיר בה אלא ה', והיינו טומאת מקדש וקדשיו וטומאת קבר התהום כדילפינן, מדכתיב "לה'" ולא כתיב על ה', ולפי זה שפיר שייכים שני דרשות אלו גבי הדדי...
וזהו דמסיק במדרש והובא לעיל: ואהרן יכפר שנאמר "וכפר את מקדש הקודש" וגו'. ולכאורה אין בפסוק זה שום רמז שהוא מכפר על הקב"ה כביכול. אבל לדרכנו יובן היטב, לפי דשם בשבועות ילפינן מההוא קרא דשעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר החיצון איתקש לפנימי, ומינה ילפינן דשעיר ראש חודש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, אם כן שמעינן הא דילפינן דשעיר ראש חודש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, היינו מדכתיב גבי שעיר הפנימי "וכפר את מקדש הקודש". ומעתה הכי פירושו: ואהרן יכפר, אמנם אכתי לא ידענא במה הוא מכפר על הקב"ה כביכול, וכי היכן מצינו שהביא קרבן על חטא זה? לזה מייתי הקרא שנאמר "וכפר את מקדש הקודש", אם כן שמעינן דשעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו וטומאת התהום כמו שנתבאר לעיל, אם כן בקרבן זה שפיר מכפר אהרן על הקב"ה כביכול, על שטימא עצמו כביכול בקבר התהום במה שירד למצרים...
בדרך אחר נראה לבאר הגמרא שהתחלנו, מה שדרשו ממלת "לה'" שני דרושים כאחד... על פי מה דאיתא בשילהי מסכת שבת (קנו ע"א): האי מאן (דנולד) דבחמה יהי גבר זיותן וכו', ורזוהי גליין, (פירוש, מי שנולד במזל חמה, יהיה יפה תואר ומגלה סודותיו, כשמש הזה שהוא גלוי לכל), מאן דבלבנה רזוהי כסיין, (מכסה סודותיו), כלבנה שהיא מכוסה. והיינו על ידי מיעוטו שנתמעטה מחמשה עשר לחודש ואילך מתחלת מעט מעט להתכסות עד שהיא מכוסה לגמרי, כן נמי זה הנולד במזל לבנה סודותיו מכוסים. והנה מה שאמרו חטא שאין מכיר בו אלא ה', היינו במי שמכסה סודותיו ואינו מגלה דבר לאחרים, דאם יגלה דבר זה לאחרים, לא מצינו שלא יהיה לו ידיעה כלל, שאף שישכח הוא הא אפשר שאחרים ידכרוהו. ואם כן עיקר העלמה זו על ידי כיסה הלבנה, והיינו לפי שנתמעט הירח. ומעתה שפיר דרשו הני שני דרשות בהדי הדדי ממקרא אחד, והכי קאמרי" "לחטאת לה'", חטא שאין מכיר אלא ה' לבדו, והיינו שאין לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, וזהו דווקא במי שרזוהי כסיין, כמו שנתבאר, ומי גרם לזה כן? מיעוט הירח. לכך שפיר סמכו לזה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, כי על ידי בא העלמה. ודוק היטב.
וקרוב הדבר לשמוע שזהו שאמר הכתוב "ושעיר עזים אחד לחטאת", על דרך מה שאמרו בזבחים חטאת הוא פרקליט, פירש הריטב"א והר"ם אלשקר שהוא נוטריקון מפרק לייט, פירוש, שמשבר קללות וארורים, ולפי מה שהובא בזוהר (ח"א יט ע"א; שם לג ע"ב; ח"ב לה ע"א; שם רה ע"א) שעל ידי מיעוט הלבנה נברא קללה, ולכך כתיב (בראשית א, יד) "מארת חסר", ואם כן כשציוה הקב"ה להביא שעיר ראש חודש לכפר על מיעוטו של הירח, אם כן הוא מבטל הקללה שנבראת על ידי מיעוט הירח, ולהכי שפיר נקרא שעיר זה חטאת, לפי שהוא פרקליט, שמשבר ומבטל לייטותן וקללות.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת פינחס)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר וכו' מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

14-17
התורה... בכל דור ודור הולכת ומתמעטת... העונש הזה הוא כמו שאמרו חז"ל [עירובין נד ע"א] "ממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא", שהקב"ה מגביה ומרומם העוסקים בתורה, אבל כיון שבא להתגאות בו משפילו עד הגיא. ומה שזכה משה יותר מכל הנביאים מפני שהיה עבד נאמן והיה עניו יותר מכל אדם בבחינות מה... ובעוונותינו הרבים, כל מה שהתורה מתמעטת הוא מחמת מיעוט הענוה בכל דור ודור... והוא ענין הלבנה שנענשה על שהגביה דעתה ואמרה א"א לשני מלכים [חולין ס ע"ב], והיה דעתה להתגדל אורה ונענשה במיעוט אורה, וכן בכל דור ודור מחמת הגדלות נתמעט התורה.. וזה שאמר דוד המלך ע"ה... [תהלים ח, ד] "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" וגו', ענינו שבתחילה כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", ובשביל התרוממות הלבנה נעשית הלבנה לירח וכוכבים [חולין שם]... ומטעם זה מחויבין בכל דור ודור להביא כפרה על מיעוט הירח, דהיינו מיעוט התורה מדור שלפניו, והוא מחמת התרוממות כנ"ל. וזהו מרומז מה שאמרו חז"ל בשעיר ר"ח "חטאת לה'" - חטא שאין מכיר בו אלא ה', והוא המתגאה אינו מכיר בגאותו מחמת טעותו וחוסר ידיעתו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, במדבר פרק כח, טו)

ט. לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה'

"איש כי ידור נדר לה' וגו' ככל היוצא מפיו יעשה"... מי שנדר נדר בפיו ופירש בשפתיו ודאי מחוייב הוא לגמור דבריו, אך אפילו מי שלא נדר בפירוש אלא גמר מחשבה בלבו אפ"ה מחויב הוא לקיים מחשבתו, רק אין לו דין קרבן שבועת ביטוי. וכבר אמרו חז"ל במס' שבועות דבשעיר של ר"ח כתיב לה', ללמד שהוא בא על חטא שאין מכיר בו אלא ה'. והיינו דהזהיר הכתוב "איש כי ידור נדר לה'", היינו שאין מכיר בו אלא ה', שלא הוציא מפיו אלא מחשבה, זה יהי' בעיניו כאלו יצאה מפיו. וזהו דאמר הכתוב "ככל היוצא מפיו יעשה" - שיקיים המחשבה כמו שמקיים היוצא מפיו וק"ל. [הערה שנ:... צ"ב, דהרי תלמוד ערוך בשבועות (כו ע"ב) דאין שבועה חלה בלב, וכן נפסק ביו"ד סי' ר"י ס"א לגבי נדר... ואולי משכחת לה לשיטת ריב"ב בשבועות (כז ע"א) דשבועה חלה לקיים את המצוה, ומבואר שם (כו ע"ב) וברמ"א יו"ד (סי' רנח סי"ג) דנדרי הקדש וצדקה חלין בלב, א"כ אם נשבע בלב להביא קרבן או לתת צדקה י"ל אף על גב דחל לגבי בל יחל, מ"מ אימעוט מקרבן מדכתיב בשבועה "לבטא בשפתים".]

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ל פסוק ג)

מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

16-17
ובתורת כהנים [ויקרא פרשה ב] אמרו: ר' יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד וה"א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, ר"ל שלא יחשבו בהם להיותם לצבא השמים. ולכן יבואו קצת הקרבנות להעיר על מה שחטאו באלו הענינים, כאמרם ז"ל על פר יום הכפורים שהוא בא לכפר על מעשה העגל, וכבר נודע למבינים כונתם בעגל שהיא תסוב על זאת האמונה הרעה הקודמת, ועל זאת הכונה אמרו מה נשתנה שעיר ראש חדש שכתוב בו לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. והבאור הנכבד בזה רמזו אבי העזרי ונמשך אחריו בביאורו הר"ם ז"ל [מורה נבוכים ח"ג פרק מו], וזה שהם היו מקריבים ללבנה בעת חידושה ולשמש בהיותו במבט מזלות ידועים להם, וחשש בהיות זה הקרבן בעת החידוש שמא יטעו אחריו, הוצרך לבאר בו שהוא לה', לא ללבנה. ואמנם אמרם ז"ל שמיעטתי את הירח, הוא לראיה שאינו כדי לעבדו, והנה הוא גוף חשוך מקבל אור מזולתו, ואם כן איפה מה הוא כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו? וכן אמרו הביאו כפרה עלי, רוצה בו לשמי, כלומר שתעתק זאת העבודה לשמי לבד.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק יג, עמ' 545)

...החקירה הזאת הקטנת הלבנה, רצוני היותה משונה מכל שאר הכוכבים לבלתי היות לה אור מעצמה - אם היה זה בכוונת מכוון אשר כיון לתכלית או תכליות מה... או אם היה זה מההזדמן, כמו שחשב אפיקורוס וסיעתו. ויהיה מה שיחקר בזה החלק נאמר על הכל... והנה באה התשובה נכונה "לכי ומעטי את עצמך" [חולין ס ע"ב], כלומר שכן משפטה כמו שגזרה בחלוקה השנית, כי הוא ית' אשר צוה לה "לכי ומעטי את עצמך" בענין זה האור לתכלית או תכליות גדולים, וחלילה שיהיה שם דבר בקרי ובהזדמן... הכוונה המיוחדת ההיא... שאם היתה כאור השמש אי אפשר לה לשמש על האופק כי אם בהמשך היומם, עכשיו היא משמשת קצת ביום וקצת בלילה... יש בהקטנה זו תועלת נפלא אשר אליו יכוון, והוא בשיִמְנו במילואה וחסרונה החדשים אשר בם ימנו שנות עולם, וכמו שנתבאר מקדוש החדש אשר אי אפשר מציאותו בענין אחר... אמנם שעדיין אצל המפקפקים ישאר בזה וכל כיוצא בו קצת גמגום פורה ראש מהדעות הנפסדות שכתבנו, כי לזה אמר "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", כלומר סוף סוף אתם צריכין להביא כפרה מדי חדש בחדשו על מה שחטאתם עלי על ידי הרהורכם מצד מה שמיעטתי את הירח, כי אנכי כיוונתי לטוב העולם ולתועלתו ואתם חשבתם עלי כזבים. ולישנא על דוקא כמה דאת אמר "מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו). וזהו מאמר הכתוב "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'" - על מה שחטאו לה'.
והנה אם כן צריך שיהיו בקרבנות היום הזה מה שיהיו לרצון ולפיוס ולבקשת החסד והרחמים לפי ההשקפה הראשונה, ומה שיהיה לכופר נפש ונקוי עון על זאת ההשקפה השנייה. והוא עצמו מה שבארוהו מתקני התפלות באומרם: "ראשי חדשים לעמך נתת וגו' בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון שעירי חטאת לכפר בעדם", ופירוש "זבחי רצון" כמו שאמר "זכרון לכלם יהיה", ופירוש "שעירי חטאת" באומרו "תשועת נפשם מיד שונא", והשונא האמתי הוא שטן הוא יצר הרע המפקפק תמיד על אלו העניינים ומדיח את בעליו אחריהם...
והנה הרב רבי אברהם אבן עזרא ז"ל כתב כי טעם הקיטרוג הזה נאמר על שעת ההקבלה, שהמאורות כאילו הם עורכים קטטה זה לעומת זה בדוחק חצי הגלגל ביניהם, ואז שניהם מלאים אורה וזיוה כאילו אז הירח מתנשא לומר אני אמלוך, ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה והרי הוא הקטנתה, וצוה ה' יתברך שיביאו קרבן ביום חסרון כל אורה, ורמזו טעם "לחטאת לה'" בעבור שה' ית' הוא הסיבה הראשונה להמעיט אורה, כי בראה מקבלת אור השמש, ואין לה אור מעצמה. וחתם ואמר: והנה לא נפל דבר ארצה מקדמונינו ז"ל וזה תורף דבריו. ואני ראיתי שכן הוא כדבריו, כי לא נפל דבר אחד מדבריהם כי אם הכל בכללו... אם מצד... לא נתחדש לו במאמר ההוא ענין, וזה כל פריו, שחסרון הירח הוא תכף למלואו - מי לא ידע בזה?...
מה שראיתי שדורשין עליו במדרש קיטרוג של לבנה... לומר שכנסת ישראל קיטרגה על זרעו של עשו לומר שאי אפשר לשני הבנים האלה שישתמשו בכתר ההצלחה הנפשית, לפי שהתחלפם בתכונותיהם יחייב חלוף בענין עצמותם. והטוב ההוא אם יהיה משותף ראוי שימשך מסיבה עצמית משותפת, ואינה. ושעל כן באה התשובה "לכי ומעטי עצמך" בעולם הזה כדי שתתעטרי בכתר ההוא לעולם הבא כלומר שאי אפשר לזכות בשתי שלחנות... כי אי אפשר להגיע אל ההצלחה ההיא אם לא כשתוקדם ההקטנ' בענייני העולם... ראה שלא נתיישבה דעתה, כי עול הגלות וצרות השעבוד כבדו מנשוא. אמר "הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח", כלומר עלי יש עוד הביאו נוסף על שמיעטתי את הירח, והכוונה כי עם כל זה, בכל מה שמיעטה לא סר קושי ערפה ולא רוככה לבה כראוי, עד שעדיין תצטרך להביא עליה כפרה, כל שכן אם לא מיעטה. או שיאמר כן דרך הלצה, כלומר שיפרעו בעדו מה שחטא לה בהמעיטה, כלומר שלא חטא לה אלא שהועילה.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער לז)

יום ראש חדש היה מנהג לישראל, שיהיה יום קודש בצד מה, כמו שהעיד באמרו "אשר נסתרת שם ביום המעשה", וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה... וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח, אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה. וזה שאף על פי שקודם לעגל היה "חרות על הלוחות" (שמות לב, טז) - חירות משעבוד מלכיות לעולם, הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות, ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו, כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש. כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם, זולתי אור הא-ל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא הא-ל יתברך אצל הנביאים אור ישראל, כאמרו "והיה אור ישראל לאש", וכן העיד באמרו "ה' אורי וישעי". וכאשר היו החטאים מבדילים, כאמרו "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע", הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חילול השם בלי ספק "באמור להם עם ה' אלה", היה באופן מה "בכל צרתם לו צר", כאמרם ז"ל: כביכול עלי ועליך בא שוד. ובהיות חטאת ראש חדש כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מיעוטו... ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחילול השם, לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ראש חדש "חטאת לה'", מפני שכפרתו מועילה לקידוש שמו יתברך. וזה רצו באמרם: אמר הקב"ה: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, רצונו לומר: הביאו כפרה בשבילי להשיג קידוש שמי המחולל בגוים, בסיבת מה שמיעטתי את הירח, כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם.

(ספורנו במדבר פרק כח פסוק יא)

נשתנה שעיר זה משעירי המועדות, שבכולם נאמר "לכפר עליכם", וכאן אמר "לחטאת לה'", אמרו חז"ל... מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, עד כאן. וסוד הענין שהיא היתה בחינת בעלה, שהיתה טמונה וכמוסה בתוך הכתר צדיק ועטרה שהיו כולם כגלדי בצלים כדורים כמוסים זו בתוך זו, וצדיק ועטרה שניהם בשלימות, לזה אמרה אפשר לשני מלכים וכו', הואיל ואני איני צריכה לו ולא הוא צריך לי, שאיני יושבת בתוכו ולא הוא יושב בתוכי, אם כן למה שנינו ביחד, אמר לה המאציל לכי, רצה לומר שסוף שכל אחד ואחד עתיד להתפרש להנהיג השמיטה וכל אחת תהא משפעת בחברתה אבל את תהי מקבלת מצדיק ומושפעת ממנו והוא ימשול בך. וכשחטא אדם ונגע בה החטא והטיל בה פגם ונכנס סיטרא אחרא לפנים, אז "את מקדש ה' טימא", ולזה השעיר שהוא רומז לסיטרא אחרא, נמנה אחר עשר בהמות, שני פרים ואיל ושבעה כבשים, ואחר העשרונים ומנחתם ונסכיהם, אחר הכל אמר "ושעיר", לרמוז למה שאמרתי. והוא סוד הטינוף שנכנס תחת הצפורנים, שקודם שחטא היה מלובש כתנות אור והיה כולו טוב מלובש מצפורן אחד, ואחר שחטא נתלבש ברע ובטוב, דאיהו טינופא לגו ונכנס לתוך הפרי שבאגוז לגו. לזה אמר הביאו עלי כפרה, פירוש קינוח לקנח לכלוך מעלי והפרישו הרע מהטוב. ופירוש "לחטאת" הוא מלשון חסרון, כמו "אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א' א, כא). לחטאת, לחסר ממני ממה שעלי בתיקון מעשיהם של ישראל.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק כח פסוק טו)

אמר הקב"ה הביאו כפרה על שמיעטתי את הירח, ר"ל שצריכין להביא לשם הגדול קרבן שלא תפגע מדת הדין בהם ויכלם, כי בכוונת הקרבן לשם הגדול תתקרב האשה הנקרא קרבן לה', ויהיה חוט של חס"ד משוך עליהם להעביר ממנה זוהמת הנחש. וזהו מאמרנו במוסף של ר"ח "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם". והוא העניין שנתעוררו בקרבן ר"ח מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'", רצה לומר לשם המיוחד. ומעתה יהיה מלת "לי" כמו אלי, כי השם הגדול הוא אשר ציוה להביא אליו הקרבן. ולפי באור זה ירמוז הקב"ה במקום זה לת"פ. ואם היינו אומרים שהיו רומזים בו אל השם הנכבד (נ"ל השכינה) המדברת בשליחות בע"לה אז יהיה מלת "לי" כמשמעו, ר"ל לאשר מלי.

(רבי מנחם ציוני, ציוני על התורה, פרשת פנחס)

רבים תמהים על המאמר הזה מה שאמר "הביאו עלי כפרה". וכל זה מפני הרגל הלשון, שהלשון הוא מורגל על מי שחטא ומביא כפרה על חטאו, ואין זה שייך אצל ה' יתברך. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה, שכן פירשו ג"כ על "אכפרה פניו במנחה"... שכל קנוח והסרה יקרא כפרה, לא כפרת חטא דוקא שיכפר לו ה' יתברך. [רק] מה שאמר "הביאו קרבן כפרה עלי" הוא סלוק תרעומות ותלונת הירח, שהיה [לה] תרעומות במעשה ה', שאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה נתמעט הירח בכל חדש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח, ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה [מן הסדר] בירח משאר צבא השמים. ולפיכך קבע ה' יתברך [לירח] נגד זה מעלה, כי זה מדת ה' יתברך שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו עד שהכל שוה. כי ה' יתברך משוה כל הנמצאים ולא [נמצא] תרעומת אצל [אחד שיהיה נמצא תרעומות אצל אחד על מעשה הבורא]. וזה מה שנתן לה קרבן בר"ח, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים דבר זה, שכנגד שנתן לה מיעוט, שלא נמצא בכל צבא השמים [נתן לה] הקרבן שכתוב בתורה. נמצא שהדבר שוה גם זה לעמת זה. והנה בזה שאמר "הביאו כפרה עלי" ר"ל שקרבן ר"ח [הוא קנוח] והסרה [מן] ה' יתברך, עד שהוסר התלונה מהירח...
וכן פי' הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון כפרה הוא לשון הסרה... וכן "חטאת" אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפי' רש"י על "אנכי אחטנה"... שהוא לשון חסרון כמו "קולע אל השערה ולא יחטיא". וכן "[אני] ובני שלמה חטאים". וכן תרגום אונקלוס. ודבר שבא לתקן החסרון נקרא חטאת לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם, וכן קרבן זה מתקן החסרון במעשה ה', וזה הוא [אל] הירח כאילו היה חסרון במעשיו, שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון, ונתן לו כנגד זה קרבן ר"ח שלא תמצא מכל צבא השמים. ולכך כתב בקרבן זה "לחטאת לה'", ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, לחטאת לה' לתקן חסרון מעשה האדם, רק כי לכך כתב בקרבן זה לה' מה שלא כתב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן [ה]חסרון [ב]מעשה ה' עד שהם שלמים בלי חסרון כלל. ואין לתמוה, א"כ היה מעשה ה' חסרים אם לא היה הקרבן, שאין זה תמיה, שכן הוא כל מעשה ה', שבתחלה הבריאה הם חסרים ויושלם המעשה. וכאן בא התקון ממקום אחר, דהיינו הקרבן, ולכך אמר שהקרבן מתקן מעשה ה' מה שהיו [המעשים של העולם] חסרים, והוא מיעוט הירח, [ודבר זה הוא] כפרה על ה', ר"ל סילוק התרעומות ממנו יתברך.
ואולי בעיני המתמיהים אין הקרבן חשוב כ"כ עד שיהיה הקרבן משלים התרעומות [הזה], ודבר זה סכלות [להם], כי אין מעלה כמו זה שע"י חדוש הירח הוקבע כפרת עולם, שלא תמצא [זה ב]אחד מצבא השמים...
ואמר הקב"ה "הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח. בני אדם אשר לא ידעו דברי תורה, חושבים כי כאשר האדם חוטא לפני ה' במעשיו, וחייבה התורה להביא קרבן, אותו קרבן הוא כמו דורון שבשביל זה יכפר לו הקב"ה, כמו אדם שחטא למלך בשר ודם ומביא דורון אליו לרצותו, וכך מביא קרבן אל ה' יתברך לרצותו. ומפני זה היה זר ונפלא בעיניהם מה שאמרו "הביאו עלי כפרה". אבל ח"ו לומר כך, שיהיה הוא יתברך מקבל דורון ומכפר לו. רק הקרבן הוא הקרבתם אל ה' יתברך אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם "קרבן". וכאשר יש קירוב והשבה אל ה' יתברך, אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן... שהוא השבת העלול אל עילתו יתברך ע"י הקרבן שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו. וזהו לשון כפרה שהוא לשון קנוח... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל ה' יתברך.
כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל ה' יתברך, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח. כי קטנות הירח הוא העדר האור והיה כאן חסרון, וכאשר היה כאן התקרבות ע"י קטנות זה וזה מסלק החסרון. וז"ש חטאת לה', כלומר כי הקרבן הוא סלוק החסרון שנמצא בעולם, הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח, וזהו בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות, לכך יש סלוק החטא, אשר החטא הוא ההעדר כאשר הוקטן הירח. וכאשר אמרה תורה להביא בר"ח שעיר לחטאת, וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן ה' יתברך, ובשביל זה יש קירוב גמור אל ה' יתברך, והקירוב הזה עצמו הוא סלוק ההעדר...
מצד הקטנות אשר יש לירח, וזה בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותו יש לירח התעלות למעלה, כי לכל קטן יש התעלות למעלה, ודבר זה מסלק החטא אשר היה ע"י שהוקטן הירח והיה לו ההעדר. וכאשר אמרה תורה להביא חטאת והוא הקירוב למעלה, בזה מסולק החטא אשר הוא ההעדר, והבן הדברים. כלל הדבר, כאשר הוקטן הירח, יש מצד אחד ההרחקה מן ה' יתברך כאשר נעשה קטן בעצמו, וכאשר ביום התחדשות הירח היה הקרבן, וע"י הקרבן הוא הקירוב אל ה' יתברך, כי ה' יתברך מקרב הקטן, לכך בזה הוא מסולק הריחוק.

(מהר"ל, חדושי אגדות, כאן [ובדומה בבאר הגולה, באר ד, פרק ג])

בראש חודש אומרים ברכי נפשי, ששם כתיב (תהלים קד, לה) 'יתמו חטאים מן הארץ'. והענין, כי היצר הרע והסטרא אחרא הם חסרים, אבל הקדושה הוא בחינת שלימות, כי אין שלימות אלא בקדושה, והסטרא אחרא והיצר הרע נקראים חסרים ונקראים ארציות. והנה כתיב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (ברכות נד ע"א). כי מחויבים ליקח ראיה גדולה לעבוד ה' מן היצר הרע בעצמו ולדון קל וחומר ממנו, כי אנו רואים שהיצר הרע מסית ומפתה את האדם אחר תאות עולם הזה, תאות בהמיות שהם כלים ונפסדים, ואין בהם ממש, וקל וחומר אלף אלפים איך ראוי לכסוף ולהשתוקק להתאות לעבודת ה' יתברך לשמח אותו יתברך שהוא חי החיים בורא הכל.
והנה כשאדם מביא לעצמו ראיה לעבודת השם מן היצר הרע, ונמצא שעושה בחינת החסרונות בחינת שלימות. וזהו 'יתמו חטאים', 'יתמו' לשון תמימות ושלימות, היינו לעשות תמימות ושלימות מן החסרונות מן החטאים... וזהו שמסיים 'מן הארץ', היינו שמן הארציות, היצר הרע, מביא עצמו ראיה לעבודת ה', ואזי נמצא שעושה מן החסירות שלימיות ותמימות כנ"ל. וזהו שאומרים אותו בראש חודש, כי ראש חודש מורה על תיקון פגם הלבנה, והיצר הרע הוא פגם הלבנה, והקדושה היא בחינת מלואת הלבנה, וכשמשלים הקדושה על ידי היצר הרע נמצא שממלא בזה פגם הלבנה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, ליקוטים)

ועל ידי קדושת ראש חודש, דהוא חדתותי דסיהרא דנהיר לה שמשא בנהירו דעתיקא... הוא זמן כפרה אף לשורש הפגם עטיו של נחש שהוא בתולדה, כמו שנאמר "הן בעוון חוללתי". וזהו "לכל תולדותם". והוא כשיברר ה' יתברך אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכו' כמו שאמרו (שבת פט ע"ב). והיינו שכן היה הבריאה, שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא, וכמו שאמרו (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר הרע וכו', וממילא "כשלג ילבינו" שנעשה כזכיות. וזה שאמרו בגמרא: אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, וכו' שבשעיר ראש חודש כתיב לחטאת לה', שכביכול ה' יתברך אומר שהכל היה ממנו, שהוא ברא כך היצר הרע שיהיה מיעוט הירח סיהרא בחינת כנסת ישראל, שיהיה כ"ד שעי מיכסי סיהרא (כמו שאמרו ר"ה כ ע"ב), דהיינו ברישא חשוכא ואחר כך מתחיל להתנוצץ אור קטן הולך ואור בכל פעם יותר. וזה שאמר עלי דייקא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש חודש תמוז, אות ג)

וכאשר רואים את המאמר הזה, הם נבהלים משתוממים לומר שהוא יתברך חס ושלום צריך לכפרה... והוא לחיצות הרגל הלשון, שלשון 'חטאת' בכתוב ובלשון בני אדם, על מי שחטא לו יתברך, ומביא קרבן לכפר עליו. וגם לשון 'כפרה' בא על שחטא במעשה, ומביא קרבן, שעל זה נקרא הקרבן 'כפרה', שהוא כפרת חטאו. ולא שייך אצל ה' יתברך שעשה מעשה שלא היה לו לעשות, וגם לא שייך אצלו 'כפרה' כלל, חס ושלום.
אבל אין הדבר כמו שחשבו. כי כל הסרה וסילוק נקרא 'כפרה', שכן פירש רש"י גם כן על "אכפרה פניו במנחה" (בראשית לב, כא). ודבר זה מבואר, שכל קנוח והסרה יקרא 'כפרה', לא כפרת חטא דוקא, שיכפר לו השם. ולפיכך מה שאמר 'הביאו קרבן כפרה עלי' הוא סלוק תרעומת במעשה ה'. מאחר שהם שני מושלים בעולם - החמה ביום, וירח בלילה, שנתמעט הירח בכל חודש וחודש, עד שלא נמצא אור מן הירח, ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה בירח משאר צבא השמים. ולפיכך קבע ה' יתברך לה נגד זה מעלה, כי זה מדת ה' יתברך שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו, עד שהכל שוה. וה' יתברך משוה כל הנמצאים, ולא נמצא תרעומת אצל הבורא. וזה מה שנתן לה קרבן בראש חודש, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים מדריגה זאת. שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים, כנגד זה נתן לה חשיבות שלא נמצא בכל צבא השמים, והוא הקרבן שכתוב בתורה. נמצא שהדבר שוה, "גם זה לעומת זה".
ואולי יקשה, מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בראש חודש? יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה, מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל ה' יתברך יותר מבשאר הימים. והיה המיעוט של הירח גורם התקרבות אל ה' יתברך, אשר מקרב השפלים והקטנים. כמו שדרשו ז"ל (מגילה כט ע"א) על פסוק (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים וגו'", שבחר ה' יתברך בסיני יותר מכל ההרים בשביל שהיה קטון שבהרים. ולכך ראוי שיהיה יום זה שמיעט הירח, אשר הוא מושל בעולם, כדכתיב "ואת הירח לממשלת הלילה". ולכך בהתחדשות הירח, ובאותו זמן הירח הוא יותר קטון, ולכך הוא מקבל על ידי זה גם כן קירוב. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא 'הביאו עלי כפרה', רוצה לומר, שיביאו דבר שהוא הסרה לתלונת הירח על המיעוט, וזה הקרבן. כי בשביל מיעוט הירח, מקבל העולם הקירוב אליו, וזהו סלוק התלונה. והנה בזה שאמר 'הביאו כפרה עלי', רוצה לומר שקרבן ראש חודש סילוק והסרה הוא, עד שהוסרה התלונה מהירח, ועתה לא נשאר שום תלונה על ידי קרבן זה.
וכן פירש הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון 'כפרה' הוא לשון הסרה, כמו שהאריך הרד"ק כי אין הלשון רק הסרה. וכן 'חטאת', אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפירש רש"י על "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לט), ופירש רש"י שהוא לשון חסרון, כמו "קולע אל השערה ולא יחטא" (ר' שופטים כ, טז), וכן "אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכן תרגם אונקלוס (בראשית שם). וכל קרבן שבא לתקן החסרון נקרא 'חטאת', לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם. וכן קרבן זה מתקן החסרון שבמעשה ה', שהיה הירח חסר ומתמעט, וכאילו היה החסרון במעשיו, שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון. ונתן לו כנגד זה קרבן ראש חדש, כי הקרבן הוא התקרבות אל ה' יתברך, וזה היה לירח בשביל המיעוט. ולכך כתיב בקרבן זה (במדבר כח, טו) "לחטאת לה'", שהוא תיקון החסרון של מעשה ה', כמו כל חטאת שהוא תיקון חסרון מעשה האדם. ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג א), "לחטאת לה'" לתקן חסרון מעשה אדם. רק כי לכך כתוב בקרבן זה "לה'", מה שלא כתוב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן חסרון מעשה ה', עד שהם שלימים בלי חסרון כלל.
וכבר בארנו באיזה עניין תיקון תלונת הירח, וזה כאשר המיעוט הוא גורם התקרבות אל ה' יתברך, והוא כפרה על ה', רוצה לומר סלוק התרעומת ממנו יתברך. ואולי בעיני אותם האנשים אין הקרבן חשוב כל כך עד שיהיה הקרבן מעלה להשלים התרעומת. ודבר זה סכלות להם, כי אין מעלה כמו זה, שעל ידי חידוש הירח, והוא קטנותו, יש לירח קירוב גמור אל ה' יתברך, שהוא יתברך חפץ בקטנות. ובודאי קטנות נחשב מעלה עליונה... ובזה לא היה די לירח שהוקטן, עד שאמר הקדוש ברוך הוא 'הביאו עלי כפרה'. כי הקרבן שהוא בראש חודש, שבו הירח בתכלית הקטנות, וביום זה הקירוב אל ה' יתברך, כאשר מורה שם 'קרבן', שיש ביום זה הקירוב אל ה' יתברך, וזה סלוק התלונה מן הירח. וכי לא נעימים דברים אלו מאוד, שהרי לא תמצא בכל הקרבנות שכתוב "לה'" חוץ מזה, יורה על אמיתת דרכי ה' המשוה את מעשיו.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד, פרק ג)

אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה

17
בלועי דקרח... כל תלתין יומין מהדר' להו גיהנם להכא ואמרי הכי משה ותורתו אמת [ב"ב עד ע"א], פי' ר"ש בכל ראש חדש. כי כל דבר יש לו שורש, ושורש התשובה הוא ר"ח, כי בראש חודש אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה, כמו שדרשו רז"ל. וזה בחי' תשובה, והתשובה הזאת נשתלשלה בכל הנבראים בר"ח. ובשביל זה, גם קרח ועדתו מוכרחים לאיזה חרטה בר"ח. אבל התשובה אינה מועיל להם, כי עיקר התשובה היא רק בעוה"ז, כי מי שטרח בע"ש וכו' (ע"ז ג), ונמצא בודאי לא נפטרין בזה ההודאה שהן מתחרטין ומודין, מדין גיהנם. וע"כ מהדרא להו גיהנם להכא, כי אין נפטרים בזה. ואעפ"כ אין גיהנם בר"ח כמו בשאר ימים (זוהר תרומה קנ ע"ב), והגיהנם של ר"ח אינו אלא החרטה, שמתחרטים ומודים ומתביישין, זה בעצמו גיהנם שלהם.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תורה י, אות ט)

ואנו רואין רחמנותו, במה שקבע לנו ר"ה, שהוא יום הדין, בראש חדש. כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו ית'? ע"כ עשה עמנו חסד, וקבע יום הדין ר"ה בר"ח, שאז כביכול הוא ית' בעצמו מבקש כפרה, בבחי' הביאו עלי כפרה, הנאמר בר"ח... ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא ית' בעצמו מבקש אז כפרה כנ"ל. גם ע"י שה' יתברך בעצמו כביכול בא לידי זה, שיצטרך לומר הביאו עלי כפרה. היינו שעשה דבר שהוצרך להתחרט עליו, ולומר הביאו עלי וכו'. ע"כ אין לנו בושה לבא לפניו בחטאינו לבקש עליהם כפרה ולהתחרט עליהם, כי גם הוא ית' עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו כנ"ל, נמצא שאנו רואין גודל רחמנות שלו.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה א, אות יד)

אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

17
ולשון "עלי" כתב הרב הגדול ר' יצחק אלפס ז"ל בהלכותיו שהוא כמו "אלי", וכן פירשו רוב המפרשים... כשראתה הירח שהיא משתמשת באור השמש ולא היה האור מעצמה, אמרה... כיון שאני צורך בעולם השפל כמו השמש לפעול בו ולהנהיגו, ואני מלך כמוהו, למה לא יהיה לי כתר בפני עצמי, שאם אין האור שלי צח כאור השמש מ"מ יהיה מעצמי ולא אקבל מאחר... אמר לה: מה שבראתיך בענין זה שתקבלי אורה מהשמש לצורך היה, אבל בשביל שאמרת דבר הגון יביאו בני כפרה וקרבן בכל עת שאת מתחדשת...
וע"ד הקבלה: "לחטאת לה'", אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון "עלי" - למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסיבתי. ובאור המדרש על דרך זה: אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר הכבוד לפני הבינה: אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד, ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים? רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת. אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה... לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר: אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר: הביאו כפרה לכבוד. ותהיה הכוונה: למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח, וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חידושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם. וזהו סוד: "זאת עולת החודש בחדשו", כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים.

(רבינו בחיי, במדבר כח, טו)

ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ויש לפרש כן: תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה.

(דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר פרק כח, ט)

ולמען יזמר הכבוד העליון ולא ידום, אף הירח כן, אל דמי לה במהללה אל תחרש ואל תשקוט עד שהמציא לה הקב"ה לפי שעה תקון משקיף לכל צרכי העולם, באמרו הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. וכבר הרגיש הרב [אלפס] בראש מסכת שבועות קושי המאמר כפשוטו ותקן אותו בשני פרושים אמתיים, והיו תואמים וצריכים זה לזה בעצם, לא תשתלם הבנת הדרוש אלא בשותפם יחד. הפירוש האחד יתבאר עלי כמו לפני, והוא לבדו מה שהבינו ממנו האחרונים. אבל זה איננו מספיק, אלא כשיפורש גם כן עלי מטעם הרב כאמור, בשביל הערבות שערבתי לירח שתהיו צדיקים וקובעים ראשי חדשים על פי ראייתה, ומתמידים המנין בה לשמטות וליובלים לקדושת הארץ הנבחרת, שהיא דוגמתה ממעטת ומצמצמת עצמה בזמן שאין כל יושביה עליה, כצבי הזה שאין עורו מחזיק את בשרו [כתובות קיב ע"א], כי הצבי עודנו חי מרחיב את עורו בעים רוחו, ושעור ההרחבה העתידה ומזומנת לארץ הנבחרת מפורש בכתוב, שאמר "צבי היא לכל הארצות". ובזמן שהחי הזה טעון הפשט, חדל כי קטן הוא מהכיל את בשרו.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי, חלק א סימן כא)

עוד יתבאר ענין ר"ח בקצרה. הנה בתפלת שחרית דחול יורד התפארת בנצח ועולה המלכות בהוד, ושם נעשה הזווג. אבל עתה בר"ח בתפלת שחרית דלחש עולה המלכות עד נצח... ובחזרה בקו"ר מאירים במל' חו"ג. ובתפלת מוסף דלחש עולה המלכות עד חו"ב דזעיר אנפין. והענין הוא כי ודאי הוא שקדושת השבת יתירה מכל שאר הימים כולם... אבל היתרון שיש בר"ח הוא כי בשבת אע"פ שהעליות הם גבוהות וגדולות, עם כל זה הנוקבא תמיד טפלה אל הזכר ואוכלת משל בעלה והשפע בא אליה על ידו... אבל בר"ח הם ב' המאורות הגדולים שוים בכתר אחד. ואע"פ שלא עלתה עד או"א רק כל שיעור קומת זעיר אנפין שהוא במוסף ר"ח, עכ"ז איננה טפלה אליו ומקבלת חלקה ע"י עצמה... ודע כי אע"פ שביארנו כי ביום ר"ח המלכות היא העולה, הנה גם התפארת צריך לעלות כדי שיהיה שניהם שוים בעת הזווג. אבל כונת העליה היא עליה בלבד. וזה סוד הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, שהו' בחי' הבינה שהיא על התפארת, בסוד ציור אות ה' שהוא ד' על ו'.

(שער הכוונות, דרושי ראש חדש)

...כמו שאמרו חז"ל (תורת כהנים שמיני פרק ב): שלושה שעירים קרבו אותו היום, שעיר של ישראל... ושעיר של נחשון... ושעיר של ראש חודש... של ישראל ושל נחשון נאכלו, ושל ראש חודש לא נאכל, לזה "ויקצוף משה", אמר להם או תאכלו כולם או תשרפו כולם... אמר לו אהרן: בשלמא של ציבור ושל נחשון ראוים הם לאכילה שהם של בשר ודם, אבל של ראש חודש הוא של מקום, כמו שאמרו חז"ל מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, אם אחרים יאכלו באנינות הם של בשר ודם, אבל של ראש חודש הוא של מקום אין ראוי. וזה אומרו "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם", שהם ציבור ושל נחשון ראוי הוא לחטא עליהם ולאוכלם אפילו באנינות כדי לחטא עליהם, אבל של ראש חודש שהוא כפרה על היום, שנתמעט הירח, והוא "ואכלתי חטאת היום" וגו'.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן ויקרא פרק י, טז)

"עשה ירח למועדים" לשלול סברת החוזים בכוכבים האומרים שמילואה ומיעוטה הוא לעשות רושם בבני אדם, וחושבים שיש כח בלבנה לפעול טוב כשהיא מתמלאה והולך, וכן להפך, לפעול רע כשהיא מתמעט, ועל כן חושבין אותה לאלהות, שעל כן אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח, כי הוא גורם להם לעובדה, שסוברים שיש בה כח זה מעצמה, שמיעוטה ומילואה מכשילם כאמור.

(חמדת ימים, משמרת החדש, פרק ב)

כל ראשי חדשים הם ימי דין כל היום, אבל לא לבני אדם, כי אם לצבא מרום, להם ראשי חדשים יום דין, כי הם קטרגו "מה אנוש כי תזכרנו", ואין בן אדם כדאי שיהיה נהנה משני מאורות - חמה ולבנה שולטים כאחד, ולקטרוגם נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד. ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג לבנה כידוע בגמרא (חולין ס ע"ב) הוא יום דין על צבא מרום. ולכך חייבים אנו להביא "חטאת לה'", היינו לכפרת פמליא של מעלה. ואמרו "הביאו עלי", הרצון פמליא שלו שהם בכלל, שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש חלק א דרוש ו)

ואומר אני שבריאת יצה"ר ומיעוט הירח הכל אחד, "והחושך יכסה ארץ", חושך זה מעשיהם של רשעים, ומה שצדיקים מקטינין עצמם הוא מחמת היצה"ר, אינן מאמינים בעצמם, "ואדם אין צדיק" וגו'. והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה, זהו דוגמת "ואשר הרעותי", ובזה הקב"ה מזכה את ישראל, ותולה כביכול בעצמו.

(דרושי הצל"ח, דרוש יב, ליום א' של סליחות, אות יח)

עוד ירמוז על דרך דאיתא בזוה"ק [בראשית כ ע"ב]:... כד אזעירת גרמה אזי הוא רק בבחינת נקודה חדא, אך כשדורשין אותה אזי הם מתפרשים עד אין תכלית. וזהו שמרמז "ואת שעיר החטאת", היינו תורה שבעל פה שהוא בחינת שעיר ראש חודש שבא לכפרה על שמיעטתי את הירח, והיינו כד אזעירת גרמה ונכנס לבחינת נקודה, "דרש דרש" היינו כשדורשין אותה "משה" - היינו בהתפשטות הדעת בחינת משה, אזי "והנה שר"ף" ראשי תיבות ש'שים ר'בא פ'ירושים שיש לתורה.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת שמיני, ד"ה עוד)

ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז"ל במסכת שבת (קד ע"א): אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילתא דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו, א"ב אלף בינה ג"ד גומל דלים. שהכוונה הוא כאמור "אתו דרדקי" - פירוש דרדקי הוא קטנות, בחינת נער שהוא בקטנות הדעת, שבחינת דרדקי שהוא קטנות הדעת בא האידנא לבי מדרשא... וזה שאמרו "שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו", פירוש, כי מה שבא האידנא להתורה בחינת קטנות ונעשה גדלות בחינת פנים בפנים כמו שהיה בשעת מתן תורה וכמו שיהיה לעתיד, הוא דבר שאפילו בימי יהושע בן נון וכו', ששם היה קטנות הדעת בסוד מיעוט הירח, כמו שאמרו פני יהושע כפני לבנה, להורות על התפשטות הקטנות שהיה אז כמו שאמר הכתוב "נער לא ימיש" וגו', שהיה אז בחינת נער וקטנות בלא התכללות נוקבא בדכורא להקרא בשם דכר. ומפני מיעוט הירח שנתפשט בכל דבר אמרו בש"ס בענין שעיר דראש חודש הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, כי כל התרחקות ישראל מהבורא ב"ה הכל בסיבת קטנות הדעת, כי מי שיש לו דעת השלם שמיוחד ומקושר בו יתברך בבחינת זיווג פנים בפנים בודאי אין חטא בא על ידו, וכל מה שחוטאין הכל בשביל חסרון הדעת, כמו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות [סוטה ג ע"א]. וזהו "הביאו עלי כפרה", פירוש, כביכול אני הגורם על שמיעטתי את הירח, אבל באמת הבחירה ניתנה לישראל שניתן להם בהתערבות טוב ורע ויכולין לבחור בטוב, ועל כן עיקר הכפרה עליהם, אבל שהוא יתברך אמר כביכול עלי על שמיעטתי כו', כי בלא המיעוט לא היה בחינת רע כלל והיו כולם עובדי ה' כמו בביאת משיח צדקנו, אלא שהצורך בזמן הזה להיות הכל בסוד המיעוט כנודע עד שיתוקן כל הקטנות, ואז "ומלאה הארץ דעה את ה'".

(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, פרשת בראשית)

"רק חזק לשמור את כל דברי התורה" (יהושע א, ז)... מה שאמרו רז"ל "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" הוא כי מקודם חטא אדם הראשון וקודם המיעוט, היה מביט בו מסוף העולם ועד סופו כמאמר רז"ל (חגיגה יב ע"א), והוא כי התורה היתה קודם המיעוט בלי מסכים ובלי לבושים כלל, רק שהלבושים היו גם כן אור, וגם גוף האדם היה גם כן אור בלא גשמי כהירח. ואחר המיעוט, ראה הקב"ה שאין כדאי לרשעים להשתמש עמד וגנזו לצדיקים כו', והיינו ראה שאין כדאי לרשעים להסתכל ולהשיג באור התורה עמד וגנזו לצדיקים. והיכן גנזו? הוא גם כן בהתורה (השמטות זוהר ח"א רסד), כי הוצרכה התורה להתלבש במלבושים גשמיים, מעשה יעקב ולבן ומעשה בלק וכיוצא, עד שבהגשמות המלבושים נתגשמו כל המלבושים, דהיינו המלבוש של הנשמה שהוא הגוף כי אורייתא וישראל הן אחד (זוהר ח"ג עג) כנודע. ושמש הוא בחינת האין סוף יתברך כמ"ש (תהלים פד, יב) "שמש ומגן ה'", וירח היא בחינת קטנות, שירדה קטנות בהכל. ואם היה כבראשונה שהיה כתנות אור, דהיינו מלבושי אור, היה אור התורה בהיר מאוד, וגוף האדם היה זך, וא"כ היה אמונה גם כן גדולה אך מפני חסרון הירח כנ"ל נתגשמו המלבושים... נפלה קטנות בהאמונה. וזהו שאמר "רק חזק", כי כל "רק" הוא מיעוט, כלומר מפני האמונה שנתקטנה על ידי קטנות הירח, על כן "חזק", כי צריך התחזקות גדול. וזהו שאמר "הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח", כלומר כי אני כביכול כמעט הגורם שנתמעטה האמונה כי מיעטתי הירח כנ"ל, ובהתמעט האמונה בודאי יתמעטו כל המדות טובות כי הוא העיקר.

(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, ליקוטים, יהושע פרק א)

כאשר עלה ברצונו יתברך הקדום האחדות הפשוט להאציל עלמין עילאין קדישין בעלמא דאצילותא קדישא, האציל כביכול בחינת קומה שלימה ממש בסוד פנים בפנים אורות זכים ומצוחצחים אורות שוים, והם נקראים בבחינת חמה ולבנה. וכאשר עלה הקיטרוג לפניו יתברך ואמרה לפניו אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד [חולין ס ע"ב], ובאור בהיר זך ומצוחצח, כי אז יהיו תמיד החסדים והרחמים גוברים, ועל ידי אותו קיטרוג שעלה לפניו יתברך כביכול אמר להלבנה סוד סיהרא עילאה קדישא, סוד ה' אחרונה משם הוי"ה ב"ה, שהוא בסוד המלכות הקדושה דאצילותא קדישא, "לכי ומעטי את עצמך", היינו להנהיג הנהגות העולמות התחתונים שהם בריאה יצירה עשיה. וזהו סוד בחינת מיעוט, כי עתה אין הארתה שוה להבחינה קומה שלימה העליונה אור זך ומצוחצח. רק שאנו עם ה', בני אל חי, מסר לנו הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא הכח שנוכל להמשיך אל הסיהרא עילאה וקדישא רב שפע וחסד אל וכל טיבו ונהורין עילאין ובוצינין קדישין מהקומה הזכה והבהירה העליונה על ידי תפלתנו ועבודתנו ועשיית המצות בדחילו ורחימו... וכאשר נמשך אליה הארה וחסד אל עליון מהקומה שלימה העליונה על ידי עבודתנו, אזי "ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה"... ומשפעת כל ברכאין טבין לכל העולמות ולכל הכנסת ישראל לתתא בכל עניני פרטי הצטרכותם... בראש חודש אנו אומרים כתר בקדושת מוסף כי גם אז יש לה עלייה עליונה לכתרא עילאה קדישא... לזה צוה הקב"ה וברוך שמו בראש חודש "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", כי כביכול בנו הדבר תלוי, ולנו מסר הבורא ב"ה וב"ש הכח להעלותה ולייחדה ביחוד העליון על ידי עבודתנו.

(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, פרשת החודש)

זהו כלל גדול בעבודת ה' יתברך, שצריך כל איש ישראל להאמין באמונה שלמה שהבורא ברוך הוא אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד, שאין כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלהינו היה הוה ויהיה, מנהיג ובורא לכל הברואים ומשגיח עליהם בפרטי פרטות, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. וכשבא לבחי' אמונה זו אין לחפוץ ולהשתוקק לשום דבר בעולם, רק יהיה כל חפצו ומגמתו והשתוקקותו למלאות רצון הבורא ית' ולא לחפוץ יותר מרצון הבורא ית"ש, כי צריך להאמין אם רצון הבורא ית"ש לתת לו זה הדבר, בוודאי הוא יתן לו בלתי מניעה, ואם אין בזה רצון הבורא, למה ייגע את עצמו להבל ולריק ללא יועיל?...
וזהו העיקר שיהיה רצונו כרצון הבורא ית"ש ולא יחפוץ יותר מרצונו ח"ו. ומי שח"ו משתוקק יותר מרצון הבורא ית"ש, זאת הבחי' נקראת "עלי", כי הוא רוצה שיהיה כביכול ממעל לרצונו ית"ש... ולזה הירח בשעה שקטרגה על החמה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ורצתה להרבות אורה שלא כרצונו ית"ש, ומפני זה נתמעט אורה. ולזה צוה הקב"ה להביא שעיר לתקן הדבר הזה, ולרמז שאין לחפוץ יותר ממה שגזר ה' יתברך. ולזה שעיר גימטריא שר"ף לרמז כי ההשתוקקות יותר מרצון הבורא ב"ה אין ממש וקיום בדבר הזה כי כלה ונשרפה. וזה מרומז בזוה"ק: בגין דיתבסם מה דעלוי, היינו שבזה השעיר מתקן מה שחפץ יותר מרצון הבורא ית"ש. וזהו בחי' "עלי" כנ"ל.

(רבי אברהם דב מאבריטש, בת עין, פרשת פינחס)

עלה במחשבתו הקדומה לברוא את העולם במדת הדין - בכדי שיראו באי עולם לפניו, ויהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ותיכף ראתה חכמתו יתברך שמו, שבאם יהיה ח"ו המשפט חרוץ על כל אשר יחטא - שיענוש תיכף, אין העולם מתקיים. על כן, שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין רצה לומר, שירחם ה' יתברך על החוטא, להאריך אפו, אולי יתנחם, ושב ורפא לו. וזה הוא ששיתף מדת הרחמים למדת הדין... וכן מצאנו באמת שאמר הקב"ה, "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח". ולכאורה אינו מובן, הלא בדין עשה ה' יתברך על שקטרגה כמבואר בדברי חז"ל (חולין ס ע"ב). אמנם, לדברינו יבוא על נכון, שהכפרה הוא - על שהעניש אותה תיכף בלי אריכת אפים... שאמר הקב"ה "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", ובאמת הלא חטא חטאה, ומדוע יביאו עליו כפרה. אלא על כרחך, שאף שחטאה - היה לו ליתברך שמו להתנהג אתה במדת החסד ולא להענישה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, בראשית פרק כב, ג)

לעתיד לבא יהי' אור הלבנה כאור החמה, א"כ היום אם בקולו תשמעון יהי' עולם התיקון להיות הלבנה במילואה כידוע, אך לע"ע ישראל הם מתרשלים ואינם שבים יחדיו בלב שלם, וע"ז תשאר הלבנה פגומה באורה, וא"כ בכל ראש חדש אשר הלבנה פגומה ומבקשת תפקידה יש בזה ח"ו להיות מעורר דין על ישראל. משל למלך שהראה מקום פרעון לבע"ח על אנשי מדינתו, והם מדחים את האיש הזה ואינם רוצים לשלם, הנה האיש הזה יש לו תרעומת על המלך שהראה לו מקום לפרוע ביד אנשים כאלו ולמה לא נתן לו פרעון אחר, וא"כ יחרה אף המלך על אנשי מדינתו, שעל ידם בא תרעומת על המלך והם מחוייבים לשלם להמלך. והנמשל מובן, כי פרעון חוב הלבנה תלוי ביד ישראל כשישובו בתשובה שלימה, ובכל ר"ח הלבנה מבקשת תפקידה וישראל אינם משלמים, והיא מעוררת קטרוג על ישראל שעל ידם יש לה תרעומת, ולכן צריכים בני ישראל להביא כפרה לכפר התרעומת שיש על ידם להלבנה על המלך. וזה שכתוב הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, שיביאו כפרה על כבוד שמים שהם גרמו תרעומת עליו על שמיעט את הלבנה, והם אינם שבים למהר זמן תשלומה.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק א פסוק טז)

פירשו תוס'... חטאת כפרה עליכם, ועלי לקבוע יום כפרה, וקבעתי בר"ח. נראה לפרש, דידוע כל יום טוב הוא יום דין וצריך חטאת, והטעם, כי אפי' אם כל ישראל צדיקים גמורים, מ"מ כשיגיע למקום או ליום המקודש יותר, צריך מירוק, כי מה שהי' זכות במקום או בזמן שהי' עומד עד עתה, יחשב חטא במקום וזמן המקודש. וזה טעם תעניות וקדיש ביום שמתו בו אבותיו, שאז עולים למדרגה קדושה יותר וצריכים מירוק יותר. ור"ח הוא ג"כ יום מקודש וצריך חטאת. אך מי גרם קדושתו משאר הימים? מיעוט הירח, כי לולא כן הי' כל הימים שווים לו ולא צריך חטאת.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק כח פסוק טו)

ונקדים עוד דכפרה הוא לשון קינוח, כמו בעי לכפורי ידיה בהאי גברא (גיטין נו ע"א), (ועל כן כפרה לחטאים, דאף דהחטא הוא שוגג ושגיאות מי יבין, מכל מקום מצד טבע פוגם בנפשו...). והנה לפי זה אף שצדיק ה' בכל דרכיו, וחייבה החכמה העליונה בהנהגת עולמו למעט הירח לאיזה סיבה וטעם הידוע לו ית', מכל מקום יכול להיות שיש בזה המיעוט איזה קלקול ופגם מצד אחר (והראיה דהא קאמר חזייה דלא קא מיתבא דעתא [חולין ס ע"ב]), ואף גם זאת חייבה החכמה העליונה המיעוט הזה לפי שתיקונו יתר על קלקולו, אך ורק ראתה חכמתו ית' לקנח גם את הפגם הזה שישאר המעשה הזה רק טוב, וקינוח הפגם הלזה הוא על ידי קרבן הזה כמו שאבאר, כי אם באמת מיעוט הירח רומז למיעוט הקדושה, כענין שנאמר (תהלים פט, לח) "כירח יכון עולם", וקטן מונה לקטן, ואמרו רז"ל (סוכה כט ע"א): כשהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל ח"ו, ולכך לעתיד "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיה ל, כא), ושהם עתידים להתחדש כמותה (סנהדרין מב ע"א), וזה לעומת זה "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב), במיעוט הקדושה יש התגברות להסט"א, ולעומת זה שעיר הנשחט בראש חודש בעת התחדש הלבנה רומז לביטול הסט"א, כענין שנאמר (ישעיה יג, כא) "ושעירים ירקדו שם", שישחט לפני ה' יתברך, כענין שנאמר והרשעה כלה בעשן תכלה, "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא), (אבל אינו לסליחת עון ח"ו כמו שהוא לפי פשוטו).

(ישמח משה, בראשית פרק א, טז)

[פירש רש"י "שבת לה'" - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית]... עוד ביאור על דברי רש"י, על פי המבואר בספר עיר דוד (בפרשה זו) בשם תפארת הגרשוני בשם מטה משה בהלכות שבת, טעם לשמיטה להשלים שבתות ה' מה שמגדל צמחים... והוי השבתות של ששה שנים שי"ב שבתות, כי בכל שנה יש נ"ב שבתות לשס"ד יום, ועם הנ"ב שבתות של שנת השביעית, הוי שנה שלימה שס"ד ימים... ולפי זה יובן, דמה שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'" (שמות כ, יט), ר"ל שכביכול גם לה' שבת הוא. והנה גידול הצמחים ידוע כי לה' הוא... והן דברי רש"י ז"ל "לשם ה'", ר"ל עבור ה' שמגדל צמחים, כמו "הביאו כפרה על כביכול שמיעטתי את הירח, "כשם שנאמר בשבת בראשית", ר"ל שנאמר שבת לה', שגם הוא כביכול משמר שבת, לכך צריך שביעית להשלים.

(ישמח משה, ויקרא פרק כה, ב)

גבי שעיר חטאת של ראש חודש איתא: אמר הקבה הביאו לפני כפרה על שמיעטתי את הירח. והיום זה הראש חודש הראשון שהביאו בו קרבן חטאת על זה. ואפשר, דכמו דאיתא בפ' קדושים: חברייא כד מטו להאי פרשתא הוו חדאן [זוהר קדושים פא ע"א], ואומר על זה הרבי ר' בונם זצוק"ל, משום שעוסקין בפרשה של מעלה, כמו כן גם כאן, שהקב"ה עוסק בכפרה - הביאו לפני כפרה, קענען אונץ זיך אויך מיט כאפען (גם אנחנו יכולים להאחז בזה - המבי"א). [מרן הבית ישראל זצוק"ל, ר"ח ניסן תשל"ג באשמורת הבקר בקו"פ].

(רבי שמחה בונם מפשיסחא, קול מבשר ח"א, פרשת קדושים, אות כד)

והנה קרבנות כבר דברו בה רבים והסכימו להרמב"ן ז"ל כי העיקר שיחשוב האדם שכמו שהקרבן נשחט כן הי' צריך הוא בעצמו להשחט... כי זה ענין הקרבן העיקר על להבא... וזה ענין קרבן השי"ת שאמרו על שמיעטתי את הירח כמבואר במקום אחר [לא מצאנו].

(רבי שמחה מרדכי זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק ב סימן שנז)

ונראה הכוונה, דהנה בברכות לב (ע"א): אמר ר' יהושע בן חנניא אלמלא ג' מקראות אלו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. חד, דכתיב "אשר הרעותי" (מיכה ד, ו), ופירש רש"י: אני גרמתי להם, שבראתי יצה"ר. ומבואר במקובלים שע"י מיעוט הירח נולד הרע בעולם. וזהו כוונתן כאן, שבר"ח יש בו מיעוט הירח, ולזה אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה על עונותיכן, ואני אטול כל העוונות עלי, כלומר שאני גרמתי להם שעשו העוונות - שבראתי יצר הרע על ידי מיעוט הירח, כמו שכתוב "ואשר הרעותי".

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, במדבר פרק כח, טו)

דברי רז"ל שאמרו בשעיר ר"ח "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. וזה הענין מבואר בספרים בסוד מיעוט הירח, שצוה הקב"ה להביא קרבן כדי לפייסה על מיעוטה. והפיוס הוא עבור הקב"ה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, מועדים, ראש חודש)

ותפארת נקראת שמש ומלכות נקראת לבנה, ולאשר קטרגה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ירדה ממדרגתה לקבל על ידי זעיר אנפין. ולכך בראש חודש, שכתוב בגמרא "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח", מקבלת בעצמה כקודם הקטרוג. ולכך מבקשין בקידוש הלבנה שלא יהי' בה שום מיעוט ויהי' אור הלבנה כאור החמה כקודם מיעוטה כנ"ל... ולכך כתוב "החודש הזה לכם", דהיינו מקום התחדשות שהוא למעלה מהשמש שהוא תפארת, זה יהי' לכם, שמיד יצאה מדרך הטבע אזי הולכת השפע למלכות שלא על ידי זעיר אנפין כנ"ל. וזה "ראשון הוא לכם".

(שפת אמת, ליקוטים, לחודש ניסן)

האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד ה' יתברך בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקודשא בריך הוא ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה, "שמש ומגן ה'", ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש, והם שנים עשר חודש בשנה נגד שנים עשר שבטים כידוע מחז"ל (תנחומא ויחי טו). היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר, ולפיכך הם שנים עשר מיני מילוים ושנים עשר מיני חסרונות, ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר רע, שה' יתברך ברא החסרון ומילויו. וזה ענין "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח", כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מה' יתברך שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה...
וכפרה על שורש ענין מיעוט הירח הוא בשעיר דראש חודש. וזה נקרא "עלי כפרה", כדרך שאמרו ז"ל (שוחר טוב מזמור א ושיר השירים רבה ב, א) על פסוק (ישעיה סו, טז) "כי באש ה' נשפט", שיאמר הקב"ה: תבוא כל אומה ואלהיה, פירוש דגם הבלי העכו"ם, הגם דהוא הבל, מכל מקום מאחר שהם עובדים לזה, על כן זהו שורשם.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כה)

...מה שאמרו בזוהר הקדוש: ה' דלת הות בקדמיתא, והיינו דלת דלית לה מגרמה כלום ואחר כך נעשית ה' כשמופיע יו"ד בה. והיינו סיהרא שהיא כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. וזה שרמזו (ראש השנה כ ע"ב): כ"ד שעי מיכסי סיהרא. והוא דלת הות בקדמיתא. ובזוהר הקדוש (ח"א קפא ע"א): לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו כו', יתחדתון עמה ואלין אקרון יסורין של אהבה וכו', דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחיא מאהבה רבה וכו'. והוא סוד מה שאמרו יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לחנוכה, אות א)

בשל"ה הקדוש (ריש דרוש שובבי"ם ת"ת) כתוב שבשנת העיבור מוסיפין פרשיות תרומה תצוה על שובבי"ם, וכתב הטעם דהעיבור הם להשוות שנות הלבנה עם שנות החמה, וזה בא על ידי מיעוט הירח, שמזה בא הקטרוג שלמטה, קטרוג היצר הרע והקליפות, נמצאו העיבורין שבאו מכח הקטרוג הם גרמו שנתהוו קטרוג שלמטה המביא לידי חטא, על כן בשנת העיבור ראוי ביותר לתשובה. עד כאן דבריו, עיין שם. והמכוון על פי מה שאמרו "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", שמכח קטרוג הלבנה נתהוו הקליפות. אך צריך להבין מה שייכות מיעוט הירח לימים אלו שבאים להשוות שנות הלבנה לשנות החמה. ובודאי דבריהן אמת. אך לדעתי אפשר לומר להיפך גם כן, שימי העיבור מסוגלים יותר לתשובה מפני שבאים להשוות שנות הלבנה לשנות החמה ומעין עולם הבא, שיהיה אור הלבנה כאור החמה ויתבטלו אז הקליפות והיצר הרע מכל וכל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לראש חודש אדר, אות י)

וענין כפרה עניינו הוא העברה וניקוי. והוא להעביר את הסטרא אחרא מאור קדושת השכינה, שלא תפגם ח"ו ע"י ירידתה בהם, ותישאר נקיה לעולם בכל אור קדושתה בכל מקום. וכמ"ש בזוה"ק אחרי מות עט ע"ב: אמר ר' שמעון, אמר קב"ה הביאו עלי כפרה, עלי ודאי (כי הן אחידן ומתקשרן בה, כמ"ש פ' בשלח דף ס סוף ע"א... ולכן הוא השעיר כדי להעבירם מעליה), בגין דיתעבר ההוא חויא ויתבסם מאן דבעיא (שיתבסם מאן דצריך להתבסם, והוא השכינה הקדושה, ולא יטעמו הם מהביסום מאומה). עלי - כמה דכתיב "שרפים עומדים ממעל לו" (והרי הוה שם הכוונה רק על הדביקות וההתקרבות, ועיניהם צופיות עליו, וכן הוא הכוונה כאן במה שאמר "עלי", אלא ששם הוא עמידתם כדי להפק רצונו במה שיצוה עליהם, וכאן הוא כדי להאחז ולהניק ח"ו, ואמרו "הביאו כפרה עלי", ר"ל להסיר ולהרחיק את הס"א העומד עליו להאחז ח"ו). ועל דא כתיב בקרח "הנועדים על ה'", דבגיניהון (ר"ל בשביל הרשעים) אתעיר מאן דאתעיר (והוא הס"א דאתעיר להאחז ח"ו) דאתי מסטרייהו. אוף הכא (ר"ל ועוד) הביאו עלי כפרה - עלי ממש, בגין דיתבסם (ר"ל כי מקודם אמר הכונה במלת "עלי" שהוא בשביל העומדים עליו וכנזכר, אבל עתה אמר עלי ממש, בגין דיתבסם) ויתעבר ולא ישתכח חויא באתר דשארי. וכ"כ למה? על שמעטתי את הירח, ושלטא בה מאן דלא אצטריך כו'. והוא ע"י ירידתה למטה בסוד גלות השכינה כנ"ל. ועל זה אמר הביאו כפרה עלי, ור"ל להסיר את העומדים עלי, ע"ד שכתיב "הנועדים על ה'". וכן הוא הכוונה עוד במלת "עלי", להאיר עליה, ר"ל על השכינה הקדושה, את הנהירו דעתיקא אשר לעילא, בגין דיתבסם כולא וישתכח חדוותא בעלמא. והוא ע"ד שכתוב "ותתפלל חנה על ה'", וכן ע"ד שכתוב "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד", שהכוונה הוא כי בשבת צריך לכוונא לבא לעילא לעילא יתיר משאר יומין, וכמ"ש כל זה בפ' אחרי מות שם עט ע"ב ע"ש. וכן הוא הכוונה כאן במלת "עלי", להמשיך עליה הנהירו עלאה אשר לעילא לעילא.

(רבי שלמה אלישוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה, דרוש מיעוט הירח סימנים ה-ו)

אף על פי שקביעות החדש תלויה בדעתם של ישראל, מכל מקום לא מצינו עליה לרגל וראיית פנים בעזרה בראש חדש אלא ברגלים בלבד... ונראה לומר במעם הדבר, שבר"ח אומר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. כביכול מרגיש הקב"ה עצמו חייב במיעוט הירח. ומפני שמיסוד התשובה היא הבושה, לא באה המצווה של ראיית הפנים בעזרה בר"ח, כדי להבליט את בחינת הבושה. ואמנם לעתיד כשיתוקן חטא זה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, תהיה באמת ראיית פנים בעזרה גם בר"ח [ולכן אומרים במוסף ר"ח "והביאנו לציון עירך"].

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ג עמ' רכה)

האדם חייב להשלים מה ש"פגם יוצרו". אמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. כנסת ישראל מביאה כפרה על הקב"ה, כביכול שלא השלים את הבריאה כולה. בורא עולם מיעט את דמות היצירה ושיעור קומתה כדי להניח מקום ליציר כפיו, ולעטר את האדם בכתר של בורא ויוצר.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 89)

כנס"י אינה עוסקת ברעש להודיע שם כבוד מלכותו בעולם, כי אם תבוא ברעש היתה צריכה להעריך קרבות רק בשביל ביטול ע"ז והודעת כבוד מלכותו בעולם, כי אז יש לחוש שיתערב בזה ג"כ יצרא דאהבת עצמו יותר מדאי, להרחיב גבול ממלכה ע"י חורבנם של אחרים, וכבוד שמים יהי' רק לכסות עינים. וע"כ הצריך ה' יתברך כפרה למיעוט הירח, כי עי"ז מזדמן שתחת הכונה הטובה של עבודת ד', יסתירו עצה של עבודת עצמם, ולא תצא מזה הכונה של דעת ד' בעולם, שהיא אהבת חסד וצדקה.

(ראי"ה קוק, גנזי הראיה ה, עמ' קכב-קכג)

שמיעטתי את הירח

17
תנן התם בנזקין [בבא קמא ט ע"ב]: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו... מאן תנא? דא קב"ה, שרצה לזכות את ישראל... וכך אמר להם: בני, אל תרגזו ממה ששניתי לכם "חב המזיק לשלם תשלומי נזק", כי אמנם לא אמרתי אלא "במיטב הארץ" והכוונה לשפוך את החימה על העצים ועל האבנים, וכטעם "וכפר אדמתו עמו" [דברים לב, מג] לפי פשוטו... ואפילו תימא דמיטב הארץ על גוף האדם אתמר, שהוא ודאי חלתו של עולם, מכל מקום יש תקוה לאחריתו ונפשו בטוב תלין, כי "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני", אשר הרעותי לתת שאור בעיסה... ועם זה חבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו כדאיתא התם. ומעקרא נמי הכשרתי במקצת נזקו שמעטתי את הירח, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כטעם "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'". לפיכך "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך כי ה' יהיה לך לאור עולם".

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ה פרק ו)

והספר הזה שלחו ירמיהו אליהם ביד השלוחים ששלח צדקיהו מלך יהודה אל נבוכדנאצר מלך בבל, כדי שידע צדקיהו עצמו כמה היו חביבין לפניו ית' אלו של גלות יכניהו, שנמשלו לתאנים הטובות, אולי יקחו מוסר הוא ועבדיו ויחשבו גם הם לתקן את עצמם בטרם יחשיך, שהוא סוד מיעוט הלבנה הקדושה, ובטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו כט, ג)

סידר המאציל ית"ש את מיעוט הירח שתרד היא למטה, כדי שתשתתף היא עצמה בכל התחתונים לקשר הכל בה וכדי להעלותם לבסוף על ידה למעלה למעלה. כי שורש המלכות הנה הוא באמת למעלה מכולם, והיא עולה למעלה מהכל, כי היא מהמלכות דאין סוף ית"ש אשר בה נעשה הצמצום הראשון, והוא בהנקודה האמצעית שבה. וסוד הנקודה אמצעית הרי כתב הרב בהארת המוחין פ"ה ע"ש והוא האויר שהיא בהנוק'... והוא סוד מגדל הפורח באויר. והוא סוד הצמצום שהוא המקום הנושא את כל העולמות כולם. ונעשה הכל בה ועל ידה, העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. ולכן כאשר ירדו העולמות ממדרגה למדרגה, הנה ירדה היא עמהם וכן יורדת היא ג"כ עם ירידת המציאות לעולם, ובסוד כל מקום שגלו שכינה עמהם [מגילה כט ע"א], כי היא מתייחדת עמהם תמיד כדי לחזור ולהעלותם לבסוף. וכל זה הוא ענין אחד עם סוד מיעוט הירח. אלא שירידתה אשר יורדת ממדרגה למדרגה, מהמלכות דא"ס עד סוף האצילות, הנה לא נקרא בשם פגם ח"ו, כי על שם נאמר "לא יגורך רע", "והזר הקרב יומת". אך ירידתה בהעולמות בי"ע הנה הוא גלות ממש רח"ל, ובסוד כל מקום שגלו שכינה עמהם וכנזכר. אבל עכ"פ הוא כי שורש ענין דמיעוט הירח הנה הוא גם למעלה למעלה, כי לעולם הוה הנוק' במיעוט מהזכר, ומה שקוראה התורה גדול וכמו שנאמר "את שני המאורות הגדולים", הוא רק כי כל זמן שהיא באצילות הנה נקרא היא ג"כ גדולה כמוהו על שמו... וכל ירידתה בבי"ע בסוד המאור הקטן שהוא מיעוט הירח העיקרי, הנה הוא באשר שהכל הוא ממנה. ולכן אינה עוזבת אותן ואינה מנחת אותם אף רגע אחת, אלא שיורדת בכל ירידתם וסובלת כל תלאותיהם ופגמם וצערם רח"ל... וכל זה הוא משום שכן היה כוונת הבריאה מתחילה להמציא מציאיית במדרגות רבות אין מספר ולהורידם זה מזה עד תכלית הירידה, וכמו שהם עתה מרום האצילות עד תכלית העשיה. ואח"כ לתקנם ולייחדם זב"ז ולחזור להעלותם עד רום חביון עוזו ית"ש. ויעשה כ"ז ע"י שהמלכות אשר הכל הוא ממנה הנה ירדה גם היא ומשתתף עם כל מדרגה ומדרגה ואינה מנחת אותה לעולם... וזהו כל עיקר עומק הענין דמיעוט הירח, כי רק בזה יושלם כל כוונת הבריאה אשר כוון בה המאציל א"ס ית"ש.

(רבי שלמה אלישוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה, דרוש מיעוט הירח סימן ט, אות ג)


י ע"א

ר"ח נמי איקרי מועד

על פי זה יובן פירוש הפסוק (ויקרא כג, מד) "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ודרשו חז"ל בראש השנה (כד ע"א) מכאן שצריך הראש בית דין לומר מקודש החודש... דמתחילה היה הקב"ה שהוא הראש בית דין מקדש החדשים, ועל ידי זה נקבעו המועדים, ועכשיו משה הוא הראש בית דין שצריך לומר מקודש, וזהו "וידבר משה את מועדי ה'" וגו', פירוש משה היה אומר מקודש החודש, וזהו "מועדי ה'"... קאי על ראשי החדשים, דראש חודש נמי איקרי מועד, כדאיתא בשבועות.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת וירא)

ובפירוש אמרו ר"ח איקרי מועד. אילו לא זכו ישראל אלא לכבוד ר"ח הלא דַיָם [סנהדרין מב ע"א]. ומעתה אני תמה, למה מזלזלין כ"כ במועד המכובד הזה, אשר זכינו לו בכל חדש וחדש, והתורה מכבדת היום מאד, לבד הקרבנות כמו קרבנות החג, הלא "ראש" ייקרא בתורה - אתמהה! וכדאי לכבד היום הזה שזכינו לו, והקב"ה מכבדו, והוא יום כפרה כמבואר בגמרא [לעיל ט ע"א], ויום "תשועה מיד שונא" - אשריכם ישראל.

(רבי שמחה מרדכי זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן קלה)

[עיין עוד לקט באורי אגדות ערכין י ע"ב]


י ע"ב

שאני קטורת (יא.) דקדושת דמים הוא

"ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור" - הפירוש על פי מה דמסיק בשבועות דקטרת אפילו לאחר שהושמה במכתשת אינה קדושה קדושת הגוף... ולפיכך לא נפסלה בלינה. לא כן "שמן המשחה קדש".

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, שמות פרק לז, כט)


יא ע"א

לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה

"נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" וגו' - לכאורה משמע שמתחילה הביאו קרבנם לקרב כולן ביום ראשון כדי שלא יהיה בהם שינוי... אלא דלפ"ז קשה הא דאמרינן בזבחים דף פח [ע"א]... מזרקות מקדשין שנאמר "שניהם מלאים סולת", א"כ קשה כיון דכבר הקדישו המנחות בכלי הקודש הרי נפסלו בלינה?... נראה דלא הקדישו אלא על דעת שיצוה השי"ת אם ירצה בקרבנם או לא... והיינו דכתיב בכל יום "זה קרבן" של אותו נשיא, והיינו שהקדישו בו ביום ואמר הרי זה קרבן. ונראה ראיה לדברינו, דהא אמרינן בפסחים דף יט [ע"א]: כלי מצרף מה שבתוכו לקודש וכו' שנאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת", הכתוב עשה כל מה שבכף אחת. קשה למה לא הביא הקרא הכתוב שלפניו, "קערת כסף אחת מזרק אחד כסף"? ולפי מה שכתבתי, דמנחות על כרחך לא הקדישו אותם דאל"כ היו נפסלין בלינה, וא"כ ליכא למילף מיניה דכלי מצרף מה שבתוכו לקודש שהרי לא הקדישו, אבל קטורת דאין נפסלות בלינה מן התורה כדאיתא בשבועות דף יא: א"ל לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה... ושפיר היו יכולין להקדיש אותו מיד, ויליף מיניה דכלי מצרף מה שבתוכו לקודש.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, במדבר פרק ז, יא)

לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה

בקרבנות הנשיאים כתיב בכל אחד דהקריבו קערת כסף אחת ומזרק אחד "שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה", ו"כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת". והנה כשמנה כולם בכללם כתיב (ז, פד) "קערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר, כפות זהב שתים עשרה מלאות קטרת". וצריך בירור, מאי שנא שגבי כפות הזכיר כאן שהיו מלאות קטורת, ולא הזכיר שהקערות והמזרקות היו מלאים סולת.
והנראה דהנה כשמתחיל למנות בכללם כתיב "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה" וכו', והיינו דכל הנשיאים הביאו הכל ביום המשח, אלא שאח"כ הקריבו כל אחד ואחד ביומו. ולפי"ז אם היו מביאים באותו יום מלאות סולת היו נפסלים בלינה עד יום הקרבתן, ולזה לא הביאו באותו יום את הסולת למנחה, אלא כל אחד ואחד ביומו. משא"כ קטורת, הלא אין נפסלת בלינה, כדאמרי' בשבועות יא, ויכלו להביאו כבר ביום המשח. ולכן בהאי קרא דכלל כל מה שהביאו ביום הראשון אינו מזכיר אלא הכפות שהיו מלאות קטורת, אבל סולת למנחה שבתוך הקערות והמזרקות לא הביאו הכל ביחד אלא כל אחד ואחד הביא מנחתו ביומו (בשם רבי אלעזר משה מפינסק).

(חידושי הגרי"ז, על התורה, פרשת נשא, סימן קכו)

"כפות זהב שתים עשרה מלאות קטורת" - הא דלא כתיב (פסוק פד) "מזרקי כסף שנים עשר מלאים סולת בלולה בשמן", נראה משום דהבלילה צריך להיות בפנים בעזרה בכלי שרת. ומכאן יליף דכלי לח מקדשין יבש במנחות דף ח ע"ב, עיין שם. ואם כן כיון שנתקדשו בכלי שרת, הלא נפסלו בלינה. ועל כרחין דכל אחד בלל מנחה בשמן ביום שהקריב קרבנו. לכן בפרט כתיב. אבל בכולל בצירוף, במה שהקריבו "ביום המשח אותו", לא היה רק של אחד - של נחשון - מלאה סולת בלולה. אבל קטורת, הלא מכתשת כלי שרת, וכיון דצורתה כל השנה כולה, אינה נפסלת בלינה, ורק כי קדשו בכלי מדרבנן גזרו פסול לינה, כדפירש רש"י פרק קמא דשבועות דף יא, א, עיין שם. אם כן ביום הראשון היה תיכף בצירוף השתים עשרה כפות מלאות קטרת, אפילו הכי לא שייך בהו עיבור צורה, ולכן כתיב בצירוף.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר פרק ז, פו)

שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה

"ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן" - פירש רש"י: שהיה ממונה עליהם לשאת אותן, שמן [למאור] וקטרת ושמן המשחה... שמן המאור ושמן המשחה וקטרת הסמים היה בהם תקון גדול. שמן למאור שנ' "שמן כתית" למאור כדפירש רש"י שם. שמן המשחה כמו שנ' בו "לדורותיכם" למשוח בו מלכים וכהנים גדולים ולא נעשה אחר זולתו. וכן קטרת הסמים כלה היתה נעשית בבת אחת כדאמר בשבועות וצורתה כל [השנה] כלה, ולפיכך היו צריכין לשאת אותה.

(ריב"א במדבר פרק ד, טז)

לב בית דין מתנה עליהן

...כמ"ש בני יונה (יו"ד סי' רע) לענין מקדיש ס"ת, ששוב אינו שלו ואינו יוצא ידי חובתח כתיבת ס"ת... והשתא אחר שהקדיש את יצחק לה' עולה, שוב לא הי' זרעו של אברהם ולא הי' יכול לברכו "ארבה את זרעך", כי אפס זרעו ואין לו, עד שהקריב איל תמורתו ופדאו וחללו על האיל. על כן אח"כ קרא מלאך שנית ואמר "יען לא חשכת" מלהיותו בנך יחידך, כי חיללתו על האיל והרי הוא זרעך כמקדם, על כן "ארבה זרעך" דייקא. ואמנם קיי"ל תמימים אינם נפדין, על כן רצה אברהם לעשות בו מום כדי שיכול לפדותו. אך כל המקדיש על דעת ב"ד לב ב"ד מתנה עליהם ונפדה תמימים כמבואר ספ"ק דשבועות. על כן א"ל המלאך "אל תעשה לו מאומה", שום מום כי אינך צריך, כי "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת בנך יחידך ממני", ועל דעתי הפרשת, ולב הקדוש ברוך הוא ית"ש התנה עליו מתחלה.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק כב פסוק טו)


יא ע"ב

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא

ובענין המיתה השקפות שונות. לפי השקפת האומות, אין שום חסרון בשלמות הבריאה בהמיתה, שאינה אלא רק הפרדת החלקים המורכבים, וכל הרכבה מוכרחת בזמן מן הזמנים להיפרד, והוא דבר שבסדר המציאות. וזה בא להם מפני שאין להם קישור להמקור של העולם, ואינם מסתכלים בהוויה אלא רק לפי מה שלפניהם, ולהם המוות הכרחי. אבל ישראל רואים את המוות כחסרון וחרפה, שרק לעת"ל מייעד הנביא "בלע המות לנצח וגו' וחרפת עמו יסיר", היינו המוות שמביא חרפה לעמו. ורק לעמו היא חרפה מפני שהם קשורים בחיי העולם. ולעת"ל כשהעולם יתוקן וישובו ישראל למקורם, יבוטל המות ותסור החרפה. ולנו החיים הכרחיים, "וחיי עולם נטע בתוכנו", והמוות הוא מחסרוננו הזמני...
ולכן פרה אדומה יש לה גם דין קדשי מזבח, "חטאת קרייה רחמנא" (ע"ז כג ע"ב), וגם דין קדשי בדק הבית, וזה מורה על ענין המיתה, שאינה מחמת ההרכבה כדעת האומות, שהרי טהרת טומאת המת היא בדבר שקדושתו מורכבת.

(רבי שלום נתן רענן קוק, בשמן רענן, ח"א, עמ' רה-רז [נדפס במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' רצז-רצח])


יב ע"א

שאין חטאת צבור מתה

אנחנו מבינים עתה, שהתורה מרחיקה מעל המזבח כל חטאת... שאין לה עילה או שעילתה נתבטלה. חטאת ללא עילה פירושה אחת מן השתים: או שהיא תופסת את מצב החטא, את העבריינות, כמצב נורמלי של המין האנושי, או שהיא מבטאה את הקיצוניות השניה מעבר מזה. יהירות רוחנית זו הרי היא מוות לכל השתלמות מוסרית, לא פחות מרעיון העבריינות שאין לה תקנה. שתיהן מביאות לידי מוות מוסרי. זו - שאינה חשה צורך בעלייה; וזו - שאינה מאמינה באפשרות העלייה... כל חטאת שאין כנגדה חטא, איננה ראויה לעלות על מזבח אלהי ישראל, והיא הולכת למיתה.
חטאת [ציבור] שכיפרו בעליה באחרת - כגון פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, והפרישו אחרים תחתיהם - הרי מדאורייתא היא עצמה קרבה עולה לקיץ המזבח... אפשר לומר שהתפיסה המוטעית של יחס האדם לתפקידו - כפי שהיא באה לידי ביטוי על ידי חטאת בלא חטא - מצויה רק בחטאת יחיד ואין לחשוש לה בציבור. שני ההפכים: יהירות רוחנית ועבריינות מתייאשת - מצויים בעיקרם ביחיד. ואילו הציבור כולל את כל הגוונים, וכנגד כל חטאת ציבור יש תמיד חטא הזקוק לכפרה. אין חטאת ציבור שאין כנגדה חטא כל עיקר - היא כשרה אפוא לפחות כעולה, ואין היא הולכת למיתה.

(רבי שמשון רפאל הירש, ויקרא פרק ד, כד)


יב ע"ב

קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן

יש ליתן טעם מה שדקדק בילקוט [פנחס תשפב] שבכל המועדים כתיב "והקרבתם" ובר"ה כתיב "ועשיתם", לפי שבכל המוספים לא הוצרכו להקדישם בפירוש, כדאיתא בשבועות דף יב: אמר שמואל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן, אבל מוסף של ר"ה שהיה ספק אם יבואו העדים או לאו, היה צריך להתנות בפירוש בשעת עשייה: אם יבואו העדים יהיה למוספים, ואם לאו יהיה לנדבה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות, במדבר פרק כח, טו)

פשעים אלו המרדים

21-22

[עיין לקט באורי אגדות יומא לו ע"ב[

האי עשה ה"ד אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה אי דעבד תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו

35-39
"ונרצה לו" - פירש רש"י: הא אינו מרצה אלא על לא תעשה הנתק לעשה ועל עשה. וקשיא, היכי דמי אי דעביד תשובה למה לי כפרה, והא תנן עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, ואי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה? דהכי פריך פ"ק דשבועות גבי כפרת יום הכיפורים. והכא לא שייך לתרץ כמו שמתרץ התם. ונ"ל דשאני כפרת יה"כ דדבר קבוע הוא, ואינו דין שיבא דבר שהוא קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ולא תעשה. אבל הכא דעולת נדבה היא, שאם ירצה יתן הכפרה עליו, אף על גב שאם עבד תשובה נמחל לו בלא עולה, מ"מ אינו נמחל מכל וכל עד דמייתי עולה.

(ריב"א ויקרא פרק א, ד)

המנחת חינוך [מצוה שסד, אות א] עשה פלוגתא בין החינוך לרמב"ם, דלדעת החינוך הוידוי אינו מעכב התשובה, ולדעת הרמב"ם [הל' תשובה פ"ב ה"ב] הוידוי מעכב התשובה. והקשה על הרמב"ם משבועות דפריך: האי עשה היכי דמי, אי דעשה תשובה הרי כבר נמחל, ואי דלא עשה תשובה "זבח רשעים תועבה", עיין שם. והשתא לרמב"ם משכחת דעשה תשובה בלב בלא וידוי, דרשע לא הוי כיון דכבר חשב בלבו לעזוב הרשע, וכפרה צריך כיון דהוי בלא וידוי דמעכב לדעת הרמב"ם. והניח בצ"ע.
ולפע"ד אין כאן פלוגתא כלל בינייהו, עפי"ד ספר החיים... [ספר סליחה ומחילה סוף פ"ו], שכתב בטעם הוידוי, משום דאולי אין התשובה מעומקא דליבא עד שכמעט שהתשובה בטלה בלבו של אדם, על כן צריך להתוודות את חטאיו בפירוש בפיו, שאז לא יוכלו הדברים שבלב לבטל את דברי פיו. וכל שכן כשעושה ג"כ מעשה המורה על התשובה, והוא מה שמכה על לבו בשעה שאומר "חטאתי, עויתי ופשעתי", שאז מבטל מחשבות לבו הרע ע"י דיבור ומעשה...
ולפי"ז י"ל, דוודאי כו"ע מודים דאם היתה התשובה בלבו באמת ובתמים, אז הוידוי אינו מעכב הכפרה, ורק היכא דבלב לא היתה תשובה גמורה, היינו בסתם בני אדם, והתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, דלאו כל אחד מכוין את לבו לתשובה אמיתית וגמורה, על כן חייבה לעשות ג"כ וידוי פה, כדי שיבטלו אמרי פיו את מחשבות לבו. נמצא דבזה הוי ודאי העיקר הוידוי, וכל זמן דלא אמר הוידוי בפיו לא מתכפר לו, על כן שפיר כתב הרמב"ם דהוידוי מעכב הכפרה, אבל בעיקרא דמילתא באמת אין הוידוי מעכב היכא דהוי תשובה מלב גמור. ועפי"ז אין פלוגתא כלל בין החינוך לרמב"ם... ומתורצת ג"כ הקושיא משבועות הנ"ל, דנימא דמיירי דעשה תשובה בלי וידוי דמקבלין מיניה, דכיון דכבר עשה תשובה בלבו לא הוי רשע, דזה אינו, דממה נפשך אם עשה תשובה בלבו תו לא צריך וידוי ומתכפר, ואי לא עשה תשובה בלבו כיון דלא אמר הוידוי עדיין רשע הוא וזבח רשעים תועבה...
ונראה בס"ד לבאר דבריו, דכוונתו היתה כך, ע"פ דברי החינוך [מצוה טז]... דהאדם נפעל כפי פעולותיו תמיד, אחר מעשיו שעוסק בהם... ועל זה כיוון הספר החיים הנ"ל, דאם אינו יכול לכוין תיכף לבו לתשובה, יאמר וידוי ויכה עצמו על החזה, ומעשה זה שעושה בעקימת שפתיו והכאה על לבו בידיו יעוררו את לבו בקרבו ויעשה תשובה גמורה מעומקא דליבא... לפי זה צדקו דברי הרמב"ם שהוידוי מעכב הכפרה והתשובה, כיון דהעיקר בא ע"י הוידוי פה, והיכא דאינו אומר הוידוי יש לחשוש דהתשובה לא תועיל כלל ועודנו הוא ברשעו. ואתי שפיר הגמרא דשבועות.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, יום הכיפורים - וידוי אי מעכב התשובה)

האי עשה ה"ד וכו' אי דעבד תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וכו' (יג.) בעומד במרדו ורבי היא

35-יג.
קשה לי על הרא"ש בפרק יוה"כ [סי' יז], שכתב בזה הלשון: נראה לי לפרש 'רביעית אין מוחלין לו', אם היא מצות עשה [אין מוחלין מיד] כשעשה תשובה, אלא תשובה תולה ויוה"כ מכפר כדין חייבי לאוין, עיין שם. וקשה לי משבועות: האי עשה היכי דמי, אי דעבד תשובה וכו' לא זז משם עד שמוחלין לו, ולא בעי יוה"כ, עיין שם. והשתא לדברי הרא"ש משכחת לה שפיר במצות עשה ועשה תשובה, רק דמיירי בפעם רביעית, דתשובה לחוד לא סגי, ועפי"ז לא נצטרך לדחוקי נפשין ולאוקמי כרבי שהוא דלא כהלכתא, הלא גם אליבא דידן אתי שפיר, ובפעם רביעית דבעי כפרת יו"כ. ואין לומר דא"כ לא מהני יו"כ על הלאוין, כמו שכתב שם הרא"ש, דבל"ת בפעם רביעית לא מועיל יו"כ. י"ל דבאמת לאו בחדא מחתא מחתינהו, דעשה מיירי בפעם רביעית, והל"ת בפעם שלישית, וטפי עדיף לאוקמי בתרי גוונא ויהיה כהלכתא ממה שנוקמי בחדא מחתא ושלא כהלכתא.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, יום הכיפורים - תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר)

אי דלא עבד תשובה

"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - אפשר לומר, כי בשבועות דף יב איתא בגמרא אי דלא עבד תשובה, וכתב רש"י [ד"ה היכי דמי]: שאינו תוהא על הראשונות. וכתבתי בספרי יד דוד שם [ד"ה אי דלא עבד], כי כבר אמרו חז"ל הרשעים מלאים חרטה, והכוונה כי ע"פ הרוב, אם אינו מושרש בחטא שנעשה לו כהיתר, אחר שעשה העבירה הוא מתחרט ותוהא על שעשה החטא, וניחא לו אם לא היה עושה העבירה, אבל מ"מ אינו גומר בדעתו עזיבת החטא מכאן ולהבא, ואם יבוא העבירה עוד פעם לידו הנה הוא לא יכול לעמוד נגד יצרו ויעבור עוד הפעם, וא"כ זה החרטה לא נקרא תשובה. אבל עיקר התשובה שתוהא ומתחרט על החטא וגם גומר בדעתו ובלבבו עזיבת החטא לגמרי, ואם יבא עוד פעם לידו יעמוד נגד יצרו שלא לעבור. וזה שאמר "כי קרוב אליך" - לא לבד "בפיך" הוא קרוב אליך שתתחרט, אף גם "בלבבך", שתגמור בדעתך עזיבת החטא ולעמוד נגד יצרך, גם הוא קרוב ואינו קשה עליך "לעשותו", כי הגומר בדעתו ובא ליטהר מסייעין לו.

(רבי דוד זינצהיים, שלל דוד, דברים פרק ל, יד)

אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה

...שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קח ע"ב) בדור המבול... שהם ימי אבלו דמתושלח, והיינו דמיתת צדיקים מכפרת כשעיר המשתלח (יומא מב ע"א), וקיימא לן גם בשעיר צריך תשובה, רק החילוק בזה, ה' יתברך פותח הפתח לתשובה ומאיר אורו באתערותא דלעילא קודם וכנזכר לעיל, ולכך באותם ימי אבלו היה כן אתערותא דלעילא מקודם אחר זמן גדול שהיה קודם להיות "שובו" וכו' באתערותא דלתתא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות צב)

עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו

38-39

[עיין לקט באורי אגדות יומא פו ע"א[

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US