ט ע"א

ויעש שלמה בעת ההיא את החג
7-8

החינוך מהמשכן היה בראש חודש ניסן (שמות מ, יז), החנוך מבית ראשון היה בתשרי, החינוך מבית שני היה בכסליו (עי' חגי ב, י-יח ובמפרשים). כל אחד לפי בחינתו. הניסים שהיו אז בשעת המשכן היו סמוך לניסן, לכך היה בו החינוך. ובבית שני שהיה הנס חשמונאי בכסליו, ולכך היה החינוך בכסליו. והחינוך של בית ראשון היה בתשרי. הכלל, המשכן היה מה שהגוף משיג שיש בורא עולם ברוך הוא, ובית המקדש הוא מה שהנשמה משיג שיש בורא עולם. וזהו שהנשמה משיג שיש בורא עולם הוא בתשרי, מחמת מחילת העונות אז הנשמה משגת הבורא עולם, ובניסן הגוף משיג שיש בורא עולם, כי על ידי ניסים ונפלאות הגוף הוא משיג, ולכך נקראת בית המקדש 'בית עולמים' (מלכים א' ח, יג), כי הנשמה הוא קיום, והגוף אינו קיום.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, בראשית, לחנוכה)

ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכו' שבעת ימים ושבעת ימים
7-10

כל בנין של קדושה צריך להיות נקי מנגיעה פרטית. וזה יתכן רק על ידי מסירות נפש, ועל אחת כמה וכמה בבית המקדש עצמו. ולכן עיכב הקב"ה את הקמת המשכן עד חודש שבו נולד יצחק (ראש השנה י, ב), לרמוז שהקמתו צריכה להיות בבחינת יצחק שנעקד על גבי המזבח. ומקום המקדש לדורות נקבע בהר המוריה, ונקרא המקדש על שם דוד המלך שמסר נפשו עליו (במדבר רבה יב, ט). וחנוכת בית ראשון התחילה ביום שבו יצא אברהם אבינו ע"ה לדרך העקידה (עיין מועד קטן ט, א [שהתחילה בח' בתשרי]; כלי יקר ויקרא טז, ג [שכותב שהעקידה היתה ביום כיפור, ווזה היה ביום השלישי ליציאתו]), ולא היה הדבר במקרה, אלא היה זה עיקר גדול לקדושת המקדש וחינוכו.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, אלול ותשרי, עמ' 64)

ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכו' שבעת ימים ושבעת ימים
7-10

"ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכפורים דהוי קצת יום טוב" (שלחן ערוך אורח חיים תרכד, ה, בהגה"ה). ישנם כמה וכמה טעמים לשבח לשמחת מוצאי יום הכפורים...
ג. חנוכת בית המקדש - שמחה כללית של העם בימי קדם. ובפסקי מהרי"ל (סדר נעילה) כתב: ובתקיעה זו מראה שהוא יום טוב, ולהרבות בסעודה בזה הלילה, ונכנסים ימי שמחה, שהיו מחנכין המזבח [והכוונה היא לחנוכת בית המקדש בימי שלמה המלך, כמפורש במלכים א' ח, ב, וס"ה. ועיין שלהי תענית (כו, ב) שחנוכת בית המקדש נקראת יום שמחת לבו של הקב"ה]. ובשבלי הלקט (סימן שכג): מצאתי בשם רבינו שמחה מאישפירא ז"ל, שאין נופלין על פניהם בארבעה ימים שבין יום הכפורים לסוכות, לפני שבהן נשלם בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, שנאמר "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" [ושהכוונה איננה לשבעת ימים שלאחר חג הסוכות - דבר זה מבואר במועד קטן].

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, אלול ותשרי, עמ' 114)

ט. ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכו' שבעת ימים ושבעת ימים וכו' אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים
7-16

ואעפ"י שעשו ז' ימי חנוכה קודם חג הסכות והיה יהכ"פ בכללם, אפשר שאותו היום עשו שלמי חגיגה כשאר הימים אבל באותו יום לא אכלו משלמיהם עד הלילה. ואם היה שאכלו אותו היום כדעת חז"ל, יהיה הדבר להוראת שעה וע"פ נביא, כי נביאים היו שמה, וכמו שהביאו כ"ז בפ"ק ממס' משקין. ויהיה לפ"ז פירוש הכתוב "ויעש שלמה את החג" שהוא חג הסוכות. וספר איך עשאה, באמרו שעשה "שבעת ימים ושבעת ימים", ר"ל שבעת ימי חנוכת המזבח, וראשונה שבעת ימי החג, ואחריהם היום השמיני הוא העצרת.

(אברבנאל מלכים א' ח, סה)

ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום וכו' אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים וכו' יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא וכו' שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו
7-32

הענין שבגמרא שֵם חג סתם על חג הסוכות (ראש השנה ו ע"א ושאר מקומות), והיינו שאז נקבע הקדושה מלוחות אחרונות... וכתיב (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם". ואם לא היה מתקלקל היה אז התיקון. וכתיב בהפטרה [של שמיני עצרת]: "ויעש שלמה בעת ההוא את החג וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". ומה שייכות לקרוא חג חנוכת הבית "חג"? והוה ליה למימר: שבעת ימים חנוכה ושבעת ימים חג. אך חג הסוכות על שם "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד היו כמו שאמרו בסוכה (יא ע"ב), והיינו ענני כבוד בזכות אהרן, כמו שאמרו בתענית (ט ע"א), וכשעשו המקדש כתיב (מלכים א' ח, י-יב): והענן מלא את בית ה' וגו' ה' אמר לשכון בערפל", הרגישו ישראל קדושת החג שהוא קדושת ענני כבוד וענני דאהרן, דכתיב (במדבר יד, יד): "כי עין בעין נראה" - אותיות אהרן, "ועננך עומד עליהם" (זוהר ח"ג קג ע"א). וזה הטעם שעשו החג ארבעה עשר יום ולא התענו ביום הכפורים. וכי לא היה אחד שיאמר לשאול לסנהדרין? אך הרגישו קדושת החג. ואחר כך יצאה בת קול כולכם מזומנין לחיי עולם הבא כמו שאמרו במועד קטן. וזה שאמר "ויעש שלמה את החג וגו' ארבעה עשר יום"... אך אז סברו שכבר התיקון ושלמה הוא משיח... וכן מסיים ההפטרה "שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו", והיינו כל הטובה העתיד לבוא לדוד עבדו. דוד הוא משיח כמו שנאמר (יחזקאל לז, כה): "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת, אות לג)

ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג
10-11

ואף דאיתא (מכילתא בא פ"ט) אין מחמיצין את המצוה, וכן (פסחים סד ע"ב) אין מעבירין על המצוות, כבר תירץ כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה [אבני נזר או"ח סי' תנט אות ט] עפ"י דברי החכם צבי (סי' קו) דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר, וה"נ אם הי' הגמר בזמן מקודש הי' מקודש יותר... אך עדיין צריכין למודעי, דבשלמא מצוה בלתי נמשכת ואין בה אלא שעת עשייתה לבדה בזו שייך לומר דמוטב לאחרה כדי שתהי' המצוה מן המובחר, אבל מצוה נמשכת כגון בהמ"ק השראת השכינה למטה, שאיחור כל רגע ורגע הוא אבידה שאינה חוזרת, אין סברא כלל שיהי' מותר לאחרה...
נראה דכל האיחור של בנין הבית ארבע מאות ושמונים שנה הכל נסתעף מחטא העגל, ואלמלא החטא הי' נעשה בנין הבית במוקדם האפשרי... י"ל שאלמלא החטא לא היו צריכין להתעכב במדבר כלל, אלא משה הי' נכנס אתם תיכף לא"י והי' בהמ"ק יורד מלמעלה... והנה נצטוו על מלאכת המשכן ממחרת יוה"כ ברדתו מן ההר עם הלוחות השניים. ובכ"ה בכסליו נשלמה כל המלאכה והי' מונח מקופל עד ניסן כבמדרש (במדבר רבה פ' יג סי' ב), ומצד הסברא כדי שיעמידהו בחודש הרחמים... אלמלא חטא העגל לא הי' המשכן מונח מקופל להמתין לחודש הרחמים.
ולפי הצעות אלה בואו חשבון מה הי' אלמלא חטאו בעגל. והנה עשיית המשכן היתה בהמשך הזמן ממחרת יוה"כ י"א תשרי עד כ"ה כסלו, שהם שני חדשים וחצי, והם ע"ב ימים כנגד מילוי השם הגדול שבו נברא העולם, שהמשכן הי' בדומה לו כבמדרש (במדבר רבה פ' יג). כיצד? י"ט מתשרי, כ"ט ממרחשון, כ"ד מכסלו הרי ע"ב. ולפי"ז מובן, אלמלא חטאו בעגל והי' מצַוֶה להם על מלאכת המשכן ביום י"ז בתמוז, יום בואו עם הלוחות... והיו נשארים י"ב ימים מתמוז, נ"ט ימים מאב ואלול, יום אחד מתשרי הרי ע"ב, נמצא שאז הי' נגמר המשכן באחד בתשרי. ובאשר אלמלא חטאו והיו זכאין, בודאי היתה עמידת המשכן באותו יום, חודש הדין, כי היו זוכין בו מצד הדין, ובו ביום היתה התחלת החנוכה של הנשיאים והי' גמר החנוכה בי"ב לחודש תשרי... והיו נוסעים תיכף לא"י. והנה המהלך מחורב עד קדש ברנע שהלכו אח"כ בשלשה ימים, ק"ו אלמלא חטאו היו מגיעים בשלשה ימים עד מקום בהמ"ק, כי אז לא הי' שייך קדש ברנע, שהרי לא היו צריכין לערוך מלחמה כלל, ותיכף הי' יורד להם המקדש מהשמים, וזה הי' בט"ו בתשרי יום חג הסוכות, והי' נתקיים המקרא בשלימות (שיר השירים א) "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך"...
ולפי"ז מובן שענין בהמ"ק וחג הסוכות שייכים להדדי, וזו היתה הכוונה מראש, אלא שנתקלקל הענין מחמת החטא ונשתהה ארבע מאות ושמונים שנה. ומעתה מובן שהי' שלמה המלך מחכה והולך לגמור הבית בסוכות כמו שהיתה הכוונה לולא דאין מערבין שמחה בשמחה, ע"כ הוצרך שתהי' נגמרת גם שמחת החנוכה בחג הסוכות. וכן יהי' לעתיד, שתתחיל החנוכה בפסח ותימשך עד סוכות לפי פירושי כת ראשונים ז"ל בחנוכה המפורשת ביחזקאל.

(שם משמואל, מועדים, סוכות תרעד)

ט. איבעי ליה לשיורי פורתא
12

שאלה, באדם שעומד בסיום מסכת בדרך לימודו, אך כי קרבו התשעה ימים הוא רוצה להשהות הסיום עד אחר ר"ח, אם מותר לעשות כן... מצאתי במועד קטן דקאמר: ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה... איבעי ליה לשיורי פורתא... ומתרץ שיורי בנין ביהמ"ק לא משיירינן. עיין שם. הרי דלולי כן דאסור לשייר בביהמ"ק היה צריך לשייר בבנין ואז היה חשוב דאיתרמי החינוך ברגל, הרי שפיר רשאי להשהות בסיום הדבר לזמן מיוחד ואז כשמסיים חשוב דאיתרמי הסיום לאותו הזמן.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, בין המצרים, להמתין בסיום מסכת לתשעת הימים)

איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב וכו' ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל שכן
13-20

צריך להבין מ"ש התוספות (מנחות קז ע"א, וערכין ו, ושבת צ ע"א) על הערוך דאמר בבית ראשון לא היה אמה כליא עורב, כי מפני שכינה לא באו עורבים, דהא אמרינן בגמרא דמועד קטן בשלמה הוי ליה לשייר אמה כליא עורב, וזהו מורה דהיה לו, ותירץ התוספות [מנחות וערכין שם], דמתחלה עשה כליא עורב ולבסוף סילקו. ויש להבין, מתחלה מה קסבר, ולבסוף מה קסבר, דברור דקדושת הבית מתחלה יותר מלאח"כ שנשא בת פרעה. והנה הרמב"ן בתורה פרשת יתרו [שמות כ, כב, ד"ה וטעם] הסכים למדרש רבה דאמר במקדש לא היה ברזל, כי הוא חלקו של עשו, ולא הניחו לסטרא דידיה כי הוא מחריב בית, להיות לו יד במקדש ה', ואע"פ שגם בבל החריבו הבית, לא קעקעו הבית עד יסוד כמו אדום, ע"ש במדרש [פרק לה, ד] פרשת תרומה. ומקשים מדוד, דאמר [דברי הימים א' כב, יד] "והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וכו' ולברזל אין משקל"... ונראה דלא קשה מידי, דכל הטעם שלא לקחו ברזל משום שהוא רומז על אדום המחריב, ודוד אשר הכין הכל לבית המקדש בחשבו שהוא יבנה הבית כמ"ש בדברי הימים, וכבר ידוע [מדרש שוחר טוב סב] דאילי בנה דוד הבית, לא היה נחרב מעולם, ולכן "טבעו בארץ שעריה" (סוטה ט ע"א) היותם מעשה דוד, וא"כ שפיר לקח דוד ברזל, דהא לא יהיה הבית נחרב, ואין נ"מ במה שמרמז ברזל על אדום, אבל אח"כ שלא בנהו דוד, מנעו ליקח ברזל מטעם הנ"ל.
והנה ממדרש הנ"ל דברי הערוך מוכרחים שלא היה כליא עורב בבית ראשון, דאל"כ הא היה ברזל, כדתנן במנחות (דף קז ע"א): האומר הרי עלי ברזל מביא אמה על אמה כליא עורב. אך אמרינן במו"ק ששלמה דחי יום הכפור מקמי חנוכת מזבח, מק"ו מקרבן נשיאים שהיא קדושת שעה, ומכ"ש קדושת בית המקדש שהיא קדושה עולמית. והקשו, הא גם קדושת בית שלמה קדושת שעה, דקיימא לן בחורבן בית ראשון בטלה קדושת מקדש, רק בימי עזרא קדשו לעתיד לבא, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה [פ"ו הט"ז]? ומתרצים דזהו חנוכת המזבח היה נעשה תיכף, ואז בחר ה' בציון, ואז היה שבית המקדש יעמוד לעד, ולכך שפט שלמה לקדושת עולמית, אבל אח"כ כשנשא שלמה בת פרעה ואמר ה' "על אפי וחמתי היתה העיר" וכו', אז נולד שוממות העיר, וכדאמרינן (שבת נ ע"ב, סנהדרין קא ע"ב): כשנשא שלמה בת פרעה בא גבריאל ונעץ קנה בים וכו'.
וא"כ אתי שפיר דברי הערוך, כי מתחלה בעת בנין היה חושב שלמה שלא יחרב הבית, ולא חשש ליתן בראש מקדש ברזל לכליא עורב, כי מה איכפת ליה לאדום, הלא לא יחרב הבית. אמנם בעו"ה כאשר גרם החטא ונאמר לו "כי על אפי וחמתי היתה העיר הזאת", ידע ברוח הקדש שיחרב הבית, כאשר ישיר שירו בשיר השירים הכל על גלות ישראל, "השבעתי אתכם בנות ירושלים", א"כ תיכף הוסר הכליא עורב המרמז על אדום, אשר חרוב יחרב הבית ויהיה בעו"ה אבן נגף לישראל, ולכך צדקו ודבר ה' אמת בפי ערוך, כי מתחלה היה אמה כליא עורב ואח"כ הסיר אותו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים
16

יום הכפורים... הוא כפרה לעבירות דתאוות, וכן כל עבירות מצד העבירה עצמה, שזה נקרא על דרך משל חכמה ובינה, שבינה הוא מה שמבין דבר מתוך דבר החכמה, כך דרך משל ברע הממזר הנולד מגוף העבירה... ונגדו יום הכפורים מכפר [ובימי שלמה המלך ע"ה בעת בנין בית המקדש אכלו ביום הכפורים משמחת בנין בית המקדש כדאיתא במועד קטן, כי מצד שמחה זו דסיהרא באשלמותא שהיה אז, דהיינו חכמה תתאה כגוונא דחכמה עילאה, נתעלו כל חכמה חיצונית לפי שעה, ואין מקום להתחלת ישות דרע שיצטרך יום הכפורים שהוא הבינה והיראה בלב שהיפך השמחה לכפר וכנ"ל, דשלמה המלך ע"ה אמר "אחכמה" בחכמה של מעלה מבינה שהוא יום הכפורים. ולא אמר זה רק באותן י"ד יום דחנוכת הבית, שאז היה באמת כן, ולא הוצרכו ליום הכפורים להתענות] הישות דרע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' רטו)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים
16

והענין, דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה' אבל לא ע"י גבולים שהגבילה תורה, וכאשר יבואר באורך בפ' קרח, שזה היה עיקר החטא של ר"ן אנשים, שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה ע"י תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה' ע"י הקטרת, אף על גב שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרן ובניו יקטירו. וזה גרם לשלמה המלך שבעת חנוכת בית המקדש לא התענה ביוהכ"פ... משום שאכילת קדשים משלחן גבוה מביא לאהבת השם, וכן השהה ד' שנים בנין ביהמ"ק משום שנוח להקריב בבמות שכשר בכל מקום וכמש"כ בדברים ד, כא... בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצה"ר הַעבירו מלבכם, שגם זה התשוקה, אף על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית', אינו אלא דרך יצה"ר להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה.

(העמק דבר, ויקרא ט, ו)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים
16

אחר שנבנה הבית, ועשה חנוכה, ונתעסקו בשמחת מצוה של אכילת קדשים שמביא לידי אהבת ה', כמו מי שמיסב על שלחן המלך שודאי מוסיף בזה אהבת המלך, כך אכילת קדשים משלחן גבוה קא זכי, ובטלו עי"ז מצוה של תענית יוה"כ כדאיתא במו"ק, והיו אח"כ דואגים ע"ז והקב"ה מחל להם זה העון שבא במקרה.

(נצי"ב, מטיב שיר, שיר השירים, פרק ו, ה)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים
16

"כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם" - הנה כפל הציווי במלאכה ובתענית (פסוקים כח-לב), וכתב "חוקת עולם לדורותיכם" בתר מלאכה, ולא אחר הציווי להתענות. ונראה דמרמז ליום הכיפורים שנתחנך המקדש שעשה שלמה, שאז לא התענו ביום הכיפורים, כמבואר פרק קמא דמועד קטן, ולא היה נוהג רק איסור מלאכה לבד, ואין "חק עולם" רק למלאכה, "ולדורותיכם" אינו בתענית.

(משך חכמה ויקרא כג, לא)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים
16

ענין החנוכה והמלואים שנראה שהיא מצוה גם לדורות ובית עולמים... עפ"י דברי הרמב"ן שאם באה לאדם אהבה אלקית יניחנה בתוך חפץ של מצוה... ובזמני קודש שהאהבה יותר גדולה, נצטוינו להקריב מוספין ומצוות יתרות בכל רגל ורגל מצה וסוכה ושופר וכדומה. והנה ידוע שבראשית חינוך האדם לעבודתו יתברך תגדל האהבה, ואיתא ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתה. ויובן מזה שבעת הקמת המשכן או בהמ"ק היתה האהבה גדולה מאד אשר אין ערך לאהבה התמידית, עד שאמרו ז"ל שמחמת גודל השמחה בעת חינוך המקדש שכחו ואכלו ושתו ביוה"כ, מזה נראה בעליל עד כמה גברה האהבה והשמחה שהרי יצאה מגדר וגבול חק אנושי, וע"כ היו צריכין לתוספת קרבנות למען יהיו אלה כלים לאהבה רבה זו וכדברי הרמב"ן הנ"ל, וזה עצמו הי' קרבן הנשיאים.

(שם משמואל, פרשת צו תרע"א)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
16-18

עוד יבואר הענין במלכים א' ח' (סה) שבגמר בנין בית המקדש עשו את חג הסוכות שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, ופירש רש"י שאכלו ושתו ביום הכיפורים, והיו דואגים על זה, ויצתה בת קול ואמרה כולכם מזומנים לחיי עוה"ב. ומי יתן ואדע איך נמחל אכילת יום הכיפורים שענשו כרת. וכי תימא חנוכת בית המקדש היה דוחה עינוי יום הכיפורים, הלא שבת הוא ג"כ מצוה לענגו (ישעיה נח, יג), ואפילו הכי אינו דוחה עינוי יום הכיפורים. ותו דהא באמת משמע לכאורה דשלא כדין עבדו, מדהיו דואגים על זה, ואיך א"כ נמחל להם. וגם יש לדקדק לשון כולכם, הול"ל סתם "אתם מזומנים לחיי עוה"ב" ונדע ג"כ דהיינו כולם, דהי מינייהו מפקת...
ענין הכרת הוא, שכל נפשות ישראל הם אחדות גמור ושיעור קומה אחד, וכמו בדרך משל, שיירא ההולכת במדבר בין חיות רעות ועמהם כלי זיין ושאר תחבולות, ויראים החיות רעות להתקרב להם, ובנסעם מאותו המקום שחנו ונשאר שם איש אחד במקומו הראשון לבדו, הנה מיד הוא מומת מן החיות עבור שנבדל מסייעתו. וכך הוא הענין במי שאינו מתענה ביום הכיפורים, כי בכל השנה היה מתאחד עם נפשות כל ישראל, וביום הכיפורים נתעלו כל נפשותם במקום שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושאר דברים ונתעלו לפני ה', וזה סוד העינוי ביום הכיפורים, ומי שאינו מתענה נשאר במקומו הראשון ונבדל מהכלל, ומיד הוא מסוכן ונכרת מעמו. לזה אמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה מעמיה" ר"ל שנבדל מנפשות שאר ישראל, וזהו סיבת מיתתו...
והנה בחנוכת הבית שלרוב שמחתם אכלו ביום הכיפורים, ודאגו אולי עשו שלא כדין, ואפילו הכי לא היה שם עונש ומחל להם הקב"ה. והענין הוא, כיון שענין כרת באכילה ביום הכיפורים מצד שנבדל מכלל נפשות ישראל, וכיון ששם כל ישראל אכלו לכן ניצולו מהעונש, ולז"א כולכם מזומנים לעולם הבא, ר"ל מצד היות כולכם באיסור זה לכן נמחל לכם.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת אמור, דרוש ד)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים וכו' יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
16-18

ענין הבת קול בגמרא יצתה בת קול ואמרה כולכם מזומנין לחיי עולם הבא, שבאמת למה אכלו ביום הכפורים? וכי שכחו חס ושלום כל ישראל קדושת יום הכפורים? אך באמת מצינו (תיקוני זוהר תיקון כא ד"ה פורים): על שם יום הכפורים דעתידן לאתענגא ביה ולשנוי ליה מעינוי לעונג, ומה דאיהי שכינתא אסור וכו' כנעילת הסנדל, בהאי זימנא אתמר "מה יפו פעמיך בנעלים" וגו'. נראה שלעתיד יתבטל עינוי נעילת הסנדל. וכן הזיווג יהיה הזמן ביום הכפורים כשיגיע הזמן שיהיו נגאלין בתשרי כאמור כנראה מהזוה"ק, ואז יהיה רק מצות עינוי התענית מאכילה ושתיה, שהתורה לא תשתנה חס ושלום, ואף אחר התיקון יהיה נצרך התענית לכפר על העבר... ואז סברו שכבר הגיע זמן התיקון ויהיה שלמה משיח. ולכן סברו שאין צריך תענית וסברו שאין עוד מקום לתענית יום הכפורים. אך אחר כך הרגישו שעל כל פנים נצרך התענית לכפר העבר, וכמו שמובא בזוה"ק, ונצטערו. ויצאה בת קול כולכם מזומנין לחיי עולם הבא. ואז הועיל הבת קול בשעתו, שנעשו מזומנין לחיי עולם הבא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, מוצאי יום הכפורים, אות ב)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים וכו' יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
16-18

בימי משה, בשעת הקמת המשכן בפרט, היו המעשים רצוים שהרי עשו ככל אשר צוה ד', אבל בענין הלב אמר הכתוב בסוף הארבעים שנה "ולא נתן ד' לכם לב לדעת", נמצא שהיתה הכונה חסרה משלמותה. ובימי שלמה מצינו שהיה הלב שלם מאד, שהרי כ"כ היתה כונתם רצויה עד שאכלו ביוה"כ ולא נחשב להם עון מפני עוצם כונתם רק לכבוד ה' יתברך, ונראה שהיה החסרון אז במעשים, שהרי שלמה בעצמו זה היה חטאו, שנמשך קצת אחר הכונה לבטל המעשה, במה שאמר אני ארבה ולא אסור, ופרנס לפי הדור, מסתמא היה חסרון המעשים אז תלוי בדור אע"פ שהכונה היתה עליונה ושלמה.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש ב)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים וכו' קל וחומר ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת
16-19

"ביום השביעי" - יש אומרים, כי בשבת הקריבו, והיא הוראת שעה. ויש אומרים, כי היום הוא שביעי לחנכת המזבח. והמכחישים אמרו, כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע. וזה לא יועיל, כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום. והנכון בעיני, כי הוא כפירוש השני, בעבור זבח השלמים. וכן ביום השביעי בהקפת יריחו (יהושע ו, ו-טז), וכן ז' הימים בחנכת הבית (מלכים א' ח, סה), בעבור יום ענוי נפש.

(אבן עזרא במדבר ז, מח)

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים וכו' קל וחומר ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל שכן וכו' אין שמחה בלא אכילה ושתיה
16-22

ווכסלר (בכתב העת של גייגר 1863, עמ' 133 ואילך) סובר, שמצא רשומים גלויים לכך, שיום הכיפורים לא היה ידוע במשך כל ימי הבית הראשון... הרשומים הראשונים נמצאים, כביכול, במלכים א' ח, סה - שלמה הקהיל את כל ישראל לחנוכת המקדש, היא נמשכה ארבעה עשר יום, ובתוכם גם יום הכיפורים, אך הוא לא נעשה... היכן כתוב שיום הכיפורים לא נעשה? אין נזכר כאן, שיום אחד חגגו גם בתורת יום כפורים, אבל הכתוב אינו מקפיד להזכיר זאת באופן מיוחד, כמו שאינו מזכיר שבמשך ארבעה עשר יום אלה עשו גם את השבת פעמיים. אלא, כשם שהכתוב היה יכול להניח, כי הכל יודעים שבכל יום שביעי חלה שבת, כך יכול היה להניח שיום הכיפורים ידוע לכל אחד. ובכן, אין שום רמז על כך בכתוב שיום הכיפורים לא קויים אז. רק ר' יוחנן אומר: "אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים", אבל התלמוד מפרש, שרק את הצום לא קיימו, משום ש"אין שמחה בלא אכילה ושתייה", ואילו שאר המצוות קיימוה. ומה שנוגע לצום באותו יום הכיפורים, אין אנו מחוייבים לקבל את דברי האגדה של התלמוד; מותר לנו להסכים לדעתו של אברבנאל, שאמנם חגגו גם ביום הכיפורים בהקריבם קרבנות החג, אבל לא אכלו ביום הזה... ואם אמנם נקבל את השקפתו של התלמוד, הרי נקבל גם את טעמו שמתקבל על הדעת, שבאותה שנה אכלו ושתו ביום הכיפורים על סמך קל וחומר שלמדו, שלפיו קרבנות חנוכת הבית נאכלים אפילו ביום הכיפורים.

(רבי דוד צבי הופמן, ויקרא פרק כג, לא)

ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת
18-19

אמר הקב"ה שיקריבו הי"ב נשיאים איש איש יומו, להורות כי אין קיום העולם רק ע"י הי"ב שבטים כנגד הי"ב מזלות. והנה מכל קרבנות הנשיאים אין דבר זה מוכרח לומר שקיום העולם תלוי בהם, כי הרי י"ל בפשיטות שהקריבו כדרך הנודרים, אבל ממה שהקריב בשבת מזה מוכח כי קרבנות אלו של הנשיאים מוכרחין לקיום העולם, כי לא מצאנו במקום אחר שקרבן יחיד דוחה שבת. וכן הוא במדרש [במדבר רבה פרשה יד אות א]:... מדבר בנשיא אפרים שהקריב קרבנו לחנוכת המזבח ביום השבת שנאמר "ביום השביעי" וכו'.

(רבי שלמה גאנצפריד, אפריון, במדבר פרק ז, מח)

ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת
18-19

"ביום השביעי" - היה בשבת, ודחה הקרבן שבת. וכבר איתא ב[מדרש] רבה משום שעשו אותו כקרבן צבור שדוחה שבת. ועי' במו"ק דף ט, א, קרי לה קרבן יחיד. והיינו כדתנן בתמורה פרק ב: מה בין קרבן יחיד לקרבן צבור, שקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה, וקרבן צבור דוחה שבת וטומאה. אכן לדעת ר"מ ור"י שאין הדבר תלוי אלא בזמנו קבוע, אם כן צריך לומר הא שדחה שבת הוא משום דהוי שמחת חנוכה כמו קרבנות מועד, שאין הפסק בשבת כך אין הפסק בחנוכה.

(העמק דבר, במדבר ז, מח)

ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת
18-19

בספרי (פיסקא נא)... זה דוחה את השבת ואת הטומאה, (ואין היחיד דוחה את השבת ואת הטומאה). פירושו לדעתי, דכתיב... "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו" (להלן פסוק פח) מורה בדיוק, שהלא בנין המשכן לא היה דוחה שבת, וכמו שאמר (שמות לא, יג) "אך את שבתותי תשמרו". וכיון שנמשח ביום הראשון מימי המילואים, תו הקים אותו בשבת ופרקו בשבת, וכמו שאמרו (שבת פז ע"ב) ששמיני למילואים היה ראשון למעשה בראשית, ואם כן שביעי למילואים היה שבת. וכן כל הקרבנות קרבים בשבת, וכמו שאמרו (שבת קלג ע"ב) שבת הותרה אצל עבודה. ולכן קרבן נשיאים - דהיה אז דינו כזמנו קבוע, דאמר (פסוק יא) "נשיא אחד ליום", שלא ידחה ליום השני, לכן דחי שבת. וזה שמרמז "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו", שכיון שנמשח, תו דוחה שבת. ודוקא "זאת", הא בשאר שלא בחנוכת המזבח לא נדחה שבת מקרבן יחיד... ועיין מועד קטן ט, א.

(משך חכמה במדבר ז, יז)

ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל שכן וכו' אין שמחה בלא אכילה ושתיה
18-22

למדתי מדברי הש"ס כלל חדש בדיני ק"ו, דהרי הכא ילפו מק"ו לעשות שמחת חינוך ביוה"כ מחינוך דמשכן דדחי שבת, כמו כן הכא דוחה יוה"כ. והנה שמחת החינוך הוא משני חלקים, מאכילת מזבח ומאכילת אדם, כדאמרו הכא דאין שמחה בלא אכילה ושתיה, ואולמא אכילת אדם גם אכילת מזבח לה' שמחה. והנה אכילת אדם לא היה בק"ו כמובן, ורק משום דאילו לא היה אכלו לא היה שמחה גם באכילת מזבח, ולא היה מועיל הק"ו כלל גם באכילת מזבח, על כן שפיר מועיל הק"ו גם על אכילת אדם אף דליתא בק"ו, כיון דקשור זה בזה. והוא דבר חדש...
אך קשה לי, איך ילפו ק"ו מחנוכת משכן, הא אמרו בהוריות [ו ע"ב]: מה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה הלא שלמה עשה ז' ימי חנוכה, עיין שם ב'חק נתן', דשלמה עשה כהוגן דוקא ז', ורק על משה החידוש דעשה יותר. ובאמת משה לא עשה מעצמו כלום, רק עפ"י הדיבור עשה, כמפורש בקרא [במדבר ז, יא]: "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום", ועיי"ש בפירוש רש"י, דמשה לא קיבל מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה. וכן הוא במדרש רבה [סו"פ יב]. [ומהאי טעמא פליאים לי דברי המהרש"א במו"ק שם, שכתב דלא למדו מקרבנות ציבור של שבת משום דהוי ממצות הקב"ה עלינו, משא"כ בקרבנות ציבור דחנוכה היה מעצמם בלי ציווי משום שמחה, אבל מקרבן יחיד דנשיאים במשכן דכמו כן היה בלי ציווי שפיר יליף, עכ"ד. והוא הפלא ופלא, דמקרא מלא הוא "ויאמר ה' אל משה" וגו', וצע"ג]. ורק הגמ' קמתמה מ"ט על הקב"ה, עיין שם. עכ"פ חידוש היה במשכן ומחידוש לא ילפינן. גם הא קיי"ל דורות משעה לא ילפינן. וצ"ע.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, יום הכיפורים, ח"א עמ' 246)

הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה
21-22

הלא תראה מה שאמרו חז"ל גבי שלמה המלך ע"ה, כשעשה החג שבעה ושבעה ימים, וביטל יום הכפורים וצוה לאכול ולשתות בו בשמחת בנין בית עולמים, מאי דרוש אמרו קל וחומר וכו' עד הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו (פירוש, ליעבדו קרבנות ולא יאכלו וישתו)? אין שמחה בלא אכילה ושתיה. הרי שכנגד יום הכפורים שהוא מצוה מן התורה להתענות, וכל הנפש אשר לא תעונה הוא מחייבי כריתות, אמרו אין שמחה בלא אכילה וכו'. ועל כן אסור לכל אדם בעולם לומר בשבת קודש שהוא לא יאכל ויתענג בלא אכילה, כי הרי העידו חז"ל בדבר חמור כזה שהתירו לאכול ולא אמרו שיתענג אדם במה שיתענה ביום הכפורים, כי ודאי לכאורה היו אומרים בני אדם גם בני איש שיתענגו יותר בתענית ביום הכפורים מבאכילה, אבל אינו כן, כיון שבאמת השמחה דוחה את יום הכפורים, ואין שמחה בלא אכילה ושתיה, התירו לאכול ולשתות לשמח את הלב בשמחה עצמית בכל דבר שיתאוה נפש האדם. ולא כן בתענית חלום, שהאכילה הוא לו לצער גמור שלא יבוטל ח"ו הגזר דין מעליו, ואיך חיך אוכל יטעם לו אם יודע שיצא מאפו ח"ו בחרון אף ה', ובודאי התענית הוא שמחה לו... ועל כן פסקו חז"ל (בשולחן ערוך אורח חיים סימן רפח סעיף ב-ג) שבני אדם המעונגים שהאכילה מזיק להם, או אותם המתענים בכל יום והאכילה בשבת צער הוא להם, שמותרים להתענות. והכל מפני שאין האכילה נצרך להמשכת האורות, וממילא נעשים. כי אם היו הסעודות צורך גבוה כמו שאר המצוות, היו מוכרחים להצטער עצמם לקיים מצוות ה'. אבל מי שאינו מצטער באכילה, חיוב גדול וגדול הוא לו דוקא לאכול, כי כבר העידו חכמינו שאין שמחה בלא אכילה ושתיה.

(באר מים חיים, פרשת כי תשא, לא, יג)

הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה
21-22

"וביום שמחתכם ובמועדיכם [ובראשי חדשיכם] ותקעתם בחצוצרות"... ובפשטא דקרא, הוא כל זמן שיהיה חינוך המזבח או העזרה צריך לתקוע בחצוצרות, וזהו שמחה, כדאמר בפרק קמא דמועד קטן, דשמחה דחי שבת ויום הכפורים, יעויין שם, וזהו שמחת חינוך. וכן אתה מוצא חינוך הבית בשלמה, שהיו ק"כ כהנים תוקעים בחצוצרות.

(משך חכמה במדבר י, י)

הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה
21-22

...דאמרו ביבמות דף מג ע"ב: בשלמא נישואין בלא סעודה איכא שמחה, אלא אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה?! והוא, שבזמן הבית היו ישראל ככלה בבית אביה. לכן היה השמחה האלקית ע"י סעודה, היא השפעות חמריות וענינים גשמיים אשר בסיבת כולם חלה השמחה הרוחנית על הנפש ונעשה הנפש חפשי מן עבודת החומר, והיא מקושרת לקונו יתברך. וכמו שאמרו במועד קטן דף ט, א דהיו מחנכים בית המקדש והיו דוחים יום הכיפורים משום דשמחה בלא סעודה ליכא, עיין שם. אבל לעתיד יהיה השמחה בה', בעצמותו יתעלה, וכמו שאמרו (תענית לא ע"א): עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים [והוא יושב ביניהם בגן עדן] וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו - שישיגו שמחה מעצמות השגת אלקותו יתברך.

(משך חכמה דברים לג, ד)

אין שמחה בלא אכילה ושתיה
22

ולא נתן הארץ לבני אדם כי אם בכדי להיות "לה' הארץ" וגו', שבני אדם יקרבו ויגישו כל הארץ וצבאיה לה'... לתקן המאכל בכוונת האכילה הנודעים ליודעים, או על כל פנים להיות נטפלים למצוה שילך בכח האכילה ההיא לעשות מצוות ה' בדחילו ורחימו או ללמוד תורה לשמה. ואז המאכל עולה מן הארץ לשמי השמים, להעשות בבחינת מיין נוקבין ומוחין חדשים, באופן שבעת מחר יגיעו המוחין ההם לאיש הלז אשר העלה הדבר ההוא למעלה, ועל ידי המוחין הללו נתוסף לו אהבה ויראה ותפארת וניצוח ושאר המדות למקומו של עולם ברוך הוא, כאשר עשה יצחק, שקודם הברכה שרצה לברך לבנו, צוה לעשות לו מאכלים כאשר אהב נפשו, וכאשר אכל מאכלו ושתה מיינו, אז שרה עליו רוח הקודש לברך את בנו, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל ע"ב), ואין שמחה בלא אכילה ושתיה כמאמרם ז"ל. על כן אחר האכילה שנתוסף לו מוחין חדשים וחדוה ושמחה, בירך את יעקב ברוח קדשו.

(באר מים חיים, פרשת שמות, א, ט)

ט. אין שמחה בלא אכילה ושתיה
22

...דברכה לפניה כשרעב דוגמת שבועות [ופסח בחודש האביב]. וברכת המזון שמברך כשהוא שבע דוגמת סוכות חג האסיף, שהוא זמן שמחתנו [ובמועד קטן אין שמחה בלא אכילה וכו'].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קפו)

לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה
32-33

…דמצינו מחלוקת הראשונים ז"ל בבא מן הדרך אי יש מצוה לשמחה כיוצא לדרך או לא… זכר לדבר מש"ס דילן… "וילכו לאוהליהם" שמצאו נשיהם בטהרה… וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. ולכאורה אטו כל אחד מהן עונתו היתה אז? ועכ"פ מי לא היה אחד מהם שלא היה צריך לאותו מעשה? ועל כרחך, כיון שבאו לבתיהן מצוה לשמחן כיוצא מביתו, ועשה להם השי"ת נס שילדו כולם זכרים.

(שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן קלא)

לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר על כל הטובה שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
32-35

ראיתי להרב באר יצחק, פי' הפטרות, שדקדק הרב ז"ל אמאי הכניס בין הדבקים שנהנו מזיו השכינה, והוה ליה להסמיך שמצאו נשותיהם בטהרה, ונתעברו מבנים זכרים. ותו מקשים מהיכן ידעו שנתעברו מבנים זכרים. והרב הנז' פירש לפי דרכו וכתב דנשיהם היו בירושלים שחייבות בשמחה, ומיהו אלו הי"ד ימים היו פרושים שהיו מקריבין נדרים ונדבות שלהן ולחנוכת הבית, וא' האיש וא' האשה שנזדווגו טמאים. וביום השמיני שלמה המלך ע"ה שלח העם לאהליהם, פי' נשיהם, לקיים מצות עונה, דעד עתה נאסרו כדי שיהיו טהורים... ואפשר לומר מעין דוגמת דבריו בהקדים מה שאמרו ז"ל שבמדבר קודם העגל בשביל גלוי שכינה לא היה דם נדות, כאשר יראה הרואה במדרש חזית פ' לבבתני ובידי משה שם. עוד נקדים מ"ש הרב כתנות אור פ' נח, דמי שלא פגם אות ברית - בניו זכרים. ומצינו לעובד אדום כי ברכו אלהים בעבור הארון וילדו חמות וז' כלותיה ח' בנים זכרים כל אחד. ועתה יבוא על נכון "וילכו לאהליהם" שמצאו נשותיהן טהורות, והסיבה בעבור גלוי שכינה בחנוכת הבית כמו שהיה במדבר. ויצא בת קול ואמרה שכלם מזומנין לחיי העה"ב, והיא הבחינה העליונה בין לפי הפשט ובין לפי הסוד, וכיון שכן ודאי שיהיו מתעברות מבנים זכרים, אי משום שהיו צדיקים גמורים ומזומנים לחיי העה"ב ע"פ בת קול כמ"ש שם במו"ק. ואי משום קדושת חנוכת הבית ושמחת מצות כבוד הבית וגלוי שכינה. ובהכי אתי שפיר "לאהליהם" - שמצאו נשיהם טהורות מסיבת גלוי שכינה, "ושמחים" - שנהנו מזיו השכינה הם ונשיהם באפ"ס דמי"ם. "וטובי לב" - שנתעברו מבנים זכרים, דהיה פשוט אצלם בעבור חיבת הקדש ומצד הבת קול.

(חיד"א, צוארי שלל, הפטרת שמיני עצרת)

לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר על כל הטובה שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
32-35

"יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם"... ומצאתי בגליוני עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שפירש במ"ש פ"ק דמו"ק "וילכו לאהליהם" - שמצאו נשיהם בטהרה, "שמחים" שנהנו מזיו השכינה, "וטובי לב" שכל אחת נתעברה מבן זכר. ואני הדל ברגליו אעבורה למתק הענין במה שפירשתי בעניותי בקונט' צוארי שלל דף קלח, דגילוי שכינה גורם אפס דמי"ם, ובת קול יצא שמזומנים לחיי העה"ב, ומזה מוכרח שנשותיהם בטהרה וילדו בן זכר ע"ש באורך. וזה שאמר "יראה אל עבדיך פעלך" בבנין הבית גילוי שכינה, ומזה נמשך "והדרך על בניהם", שנשותיהם בטהרה וילדו זכרים.

(חיד"א, יוסף תהילות תהלים צ, טז)

שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר
33-34

ואפשר לומר דמה שנהנו מזיו השכינה דֵין גרמ"א לזכות לבן זכר, כמ"ש פ' רבי עקיבא: "פארן" - שפרו ורבו, ופירש רש"י דבמצות "שובו לאהלכם" נתעברו נשותיהם של כל אחד זכר. וכן גבי עובד אדום, בעבור ארון האלהים נתעברו אשתו וכלותיה ששה בכרס א'.

(חיד"א, חומת אנך, דברי הימים ב' פרק ז)

וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר
33-34

ואהא דמלמד שנתעברה כו' שמעתי בשם הרב המובהק המפורסים מוהר"ר נפתלי ב"ר לוי ז"ל מפ"ק עפ"י מ"ש בברכות: ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב - הטוב לדידיה ומטיב לדידה. וכאן אמר הכתוב "וטובי לב" קאי על "וילכו לאהליהם", שהי' שניהם טובי לב, האיש והאשה.

(רבי אפרים זלמן מרגליות, שו"ת בית אפרים, אורח חיים, הקדמה, ד"ה וחזרנו [הראשון])

ט. וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר
33-34

ובזה יש ליישב הקרא (תהלים קכה, ד-ה) ד"הטיבה ה' לטובים וגו' והמטים עקלקלותם יוליכם וגו' שלום על ישראל", דהנה שמו של הקב"ה שלום, ובשביל שלום איש ואשתו אמר ה' שימחה שמו על המים (שבת קטז ע"א). ואמרו חז"ל ברכות בפ' אין עומדין (לא ע"ב) דחנה אמרה... אם אין אתה נותן לי בנים אני מסתרת עצמי ואי אתה עושה תורתך פלסתר דאמרה "ונקתה ונזרעה זרע". אמנם אם הקב"ה נותן לצדיקים בנים אינם צריכות להסתיר עצמן למען "ונקתה ונזרעה זרע". ולרשעים אפי' אשתו זינתה, הרי כיון שאין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ועי"ז אדם שיודע בעצמו שאיננו מנוקה מעון ואין המים בודקין אשתו, לא יוסיף חטא על פשע להניח למחות שמו של הקב"ה, ונשאר שמו ב"ה שלם. ובכלל "הטיבה" הוא ברכת בנים כדאיתא במו"ק דף ט על "וטובי לב". ועל זה אמר "הטיבה ה' לטובים", היינו שיהי' להם בנים, "והמטים עקלקלותם יוליכם עם פועלי האון", הרשעה תהי' אשה לרשע, וא"כ לא תבוא לידי שתיית מים המרים ולא ימחה שמו של הקב"ה, ועי"ז יהי' "שלום על ישראל", שמו שלום.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ה)

וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר
33-34

מה שנאמר (שופטים טז, כה) "קראו לשמשון וישחק וגו' ויצחק" וגו' הוא על דרך "מצחק את רבקה אשתו" (בראשית כו, ח)... וכמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה נג, יא): אין מצחק אלא גילוי עריות. וזהו "ויהי כי טוב לבם" (שופטים שם), על דרך "כטוב לב המלך ביין אמר וגו' להביא את ושתי" וגו' (אסתר א, י), שאומות העולם כטוב לבם עוסקים בניאוף בפרהסיא. ובמדרש רות (ו, טו), על פסוק "וייטב לבו" (רות ג, ז), שהיה מבקש אשה, שנאמר (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב". וזהו לבו של בועז הצדיק, ביקש אשה לשם שמים, להוציא נפשות יקרות דשלשלת בית דוד העתידים לצאת ממנו, וזהו טוב לבו של צדיק כבועז. וכיוצא בו במועד קטן "וטובי לב" - שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר. כי אף על פי שטוב לב מורה על חשק ותאוה שהלב מלא ממנו, שעל זה נאמר (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם", תאוותן של ישראל - הקב"ה, והוא לבן של ישראל, כמו שאמרו בשיר השירים רבה (ה, ב), ואפילו כשעושין עניני תאוות, כוונתם רק לשם שמים, שהכל בקדושה, ואין בהם לב האבן רק לב בשר, לב להוציא בשר, כמו שאמרו בפסיקתא (עיין זוהר ח"א קלז ע"ב) על פסוק זה. וכל "טוב לבו" היינו שיולידו על ידי זה בנים זכרים נפשות יקרות. אבל טוב לבם דאומות העולם הוא מילוי התאוה עצמה לבד.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים, אות ה)

וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר
33-34

ובמתן תורה אמרו (רש"י שבת פט: ד"ה שפרו)... דכל אחד נתעברה אשתו בן זכר. וכן איתא במועד קטן על פסוק "וטובי לב", בבנין בית המקדש, כי בשני אלה נתיחדו לעם מיוחד נבדל מכל העמים, והוא עיקרו על ידי אות הברית, המעיד שנבדלים בשורשם מלידה מבטן, דעל כן שייכת התורה להם להיות מורשה לקהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי, וכן בית המקדש להיותו יתברך שוכן עמם גם בתוך טומאתם, ד"צור לבבי וחלקי אלקים לעולם", דחלק ה' עמו, ולעולם קרויים עמו יתברך, דאף על פי שחטא ישראל הוא ובכלל עם ה'. ובאומות בהיפך, אפילו חסידי אומות העולם אינם בכלל עם ה' אלא אם כן יתגיירו ובשם ישראל יכנו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ה)

שמחים וכו' וטובי לב וכו' שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא וכו' לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים
33-36

בהא דאמרינן שמחים וטובי לב דאחיל להו על עון דיוה"כ, הנה מבואר דאפילו לרבי דס"ל דיוה"כ מכפר בלא תשובה מ"מ מודה רבי בעבירות דיוה"כ גופיה דאינו מכפר… ותיקשי למה באמת נמחל להם? אך מבואר בהרי"ף שבעין יעקב סוף יומא, דבעשה תשובה מאהבה מכפר וא"צ לכפרת יוה"כ ע"ש. וכיון שהם היו שמחים על המצוה, סימן לדבר שמה שעשו היה הכל מאהבה, היו טובי לב גם כן, שעי"ז נמחל להם אותו העון, כי העבודה בשמחה ובטוב לב מכפרת עון, ונחלו שני עולמות, ע"ד שכתב בספר המקנה: תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעה"ז, ובזה עצמם הם נוחלים לעוה"ב.

(רבי אפרים זלמן מרגליות, שו"ת בית אפרים, אורח חיים, הקדמה, בסופה)

ט. שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
34-35

חז"ל (סנהדרין צח ע"א) אמרו שבן דוד אפשר שיבוא בדור שכולו חייב דיעמיד מלך קשה כהמן שישובו בתשובה. והרי אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ב, ב): איזה דור חביב מכל הדורות? זה דור המדבר מפני שזכו לקבלת תורה. וכן על דורו של שלמה המלך ע"ה אמרו שנתבשרו לחיי עולם הבא מפני שזכו לבנין בית המקדש. ואין צריך לומר דורו של משיח ודאי יהיה חביב, ואפשר שיהיה כולו חייב ויתהפכו לדור חביב על ידי שה' יתברך יביאם לתשובה, ועל כרחך ששורש נשמתם ממקום גבוה יותר מכל הדורות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות נב)

שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא וכו' לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים
34-36

כבר היה שם עירוב ושיתוף דברים אשר לא כן... בענין האחד, אשר הוא בנין הבית ההוא גדול לשם ה', שיתף בנין בית גדול ויפה לאהבת בת אל נכר, כמו שאמר שם (מלכים א' ז): "ובית יעשה לבת פרעה אשר לקח שלמה באולם הזה"... ונתלונן עליו באמרו "אריתי מורי עם בשמי", שכבר לקט חמר המור וגסותו מעורב עם עוצם הבשום העולה מן הבית ההוא לריח ניחוח. וכן קרה ג"כ שבשמחת חנוכת המזבח חטאו כולם חטא עצום במה שאכלו ושתו ביום הכפורים עצמו, שהוא בכרת, כמו שאמר בדברי הימים כי חנוכת המזבח עשו ז' ימים והחג שבעת ימים, ועוד נאמר שם בסמוך "וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על הטוב' אשר עשה ה' לדוד ולשלמה ולכל ישראל עמו". ודרוש רז"ל מאי "ולישראל עמו - שנמחל להם זה העון, כשיצאה בת קול ואמר כלכם מזומנים לחיי העולם הבא. מ"מ כבר אכל שם בקרבנות חנוכתם ושמחתם יערו עם דבשו, והוצרך למחול להם, גם כי מצאו על מה שיסמוכו כדאיתא התם.

(עקידת יצחק, שיר השירים, פרק ה, א, עמ' לא במהד' תשע"ו)

בשלמא לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים אלא לדוד עבדו מאי היא
35-36

...דאיתא בגמרא יבמות (עו ע"ב) על שאילת שאול על דוד... ואמר דואג... שאל אם ראוי לבוא בקהל, דהוא בא מרות המואביה... והקשה המהרש"א, תיפוק ליה דבועז לקח רות, ובועז הוא אבצן שהיה שופט ונביא? ותירץ דמזה אין ראיה, דרמב"ן כתב בחומש (בראשית לח, ח) דמצות יבום עפ"י סוד הוא בכל הקרובים, וי"ל דמצות יבום דחה הלא תעשה ד"לא יבוא עמוני". מיהו זה שייך אי לא אמרינן כאבא שאול (יבמות לט ע"ב), אבל לאבא שאול דסבר חליצה קודמת ליבום לא שייך דיבום ידחה, דהא חליצה קודמת... ובזה יש לפרש גמרא דמו"ק... בשלמא לישראל עמו שמחל להם חטא דיוה"כ שאכלו בו בחינוך בית המקדש, אבל לדוד מה עשה... לכאורה קשה מאי פריך, דהרי אמרו חז"ל (סנהדרין כ ע"ב): ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להקים מלך ולמחות שמו של עמלק ולבנות בהמ"ק, ואם ח"ו היה דוד פגום ואין שלמה ראוי למלך, ולא היה ראוי לבנות בית המקדש על ידו, לא הי' השכינה שורה, וע"י שהי' השכינה שרוי' בתוכו מוכח שהיה שלמה הגון למלך, וא"כ הרי נעשה דבר גדול לדוד, שעי"ז הכירו הכל כי היה ראוי לבוא בקהל. וצ"ל דגמרא ס"ל דזה כבר היה מוכח מבועז שנשא רות, ולא ס"ל כתירוץ מהרש"א דמצות יבום דוחה, משום דס"ל כאבא שאול דחליצה קודמת. אלא דהיא גופא תקשי, מנ"ל למקשן כאבא שאול, דילמא הלכה כרבנן ולא קשה? ולכל הפחות היה לו להמקשן לפרש ולומר שמקשה לאבא שאול דוקא. וע"ז מקדים הש"ס בשלמא לישראל עמו וכו', והרי ישראל היו דואגים אולי דוקא צורך גבוה הותר ביוה"כ לכבוד החינוך אבל לא צורך הדיוט. אמנם אכילת מצוה ג"כ היא כשאר מצוה וצורך גבוה הוא, אלא דזה אם אין לו כוונה רק לשם מצוה, אבל ישראל היו דואגים אולי מעלו בכוונתם, וכיון שהיו חוששין זה הרי על כרחך סברו כאבא שאול, דזה עצמו טעמו דאבא שאול דחליצה קודמת, דאם לא יעשה לשם מצוה ממש יעבור על איסור אשת אח. והיינו דקאמר בשלמא לישראל וכו', וכיון שנעשה לישראל טובה שנמחל להם, מוכח דשלא כדין אכלו, ומטעם אולי לא היה כוונתם לשם שמים כטעם דאבא שאול דחליצה קודמת, וא"כ כבר מוכח מבועז עמוני ולא עמונית, דכיון דחליצה קודמת אין מצות יבום דוחה, וא"כ מאי טובה נעשה לדוד, ואתי שפיר קושית הגמרא.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, חידושי אגדה לש"ס, כאן)

בשלמא לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים אלא לדוד עבדו מאי היא וכו' כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון
35-41

והנה מה שאמרו שמחל להם הקב"ה על עון יוה"כ, צריך להבין לכאורה, דכיון שהי' כן עפ"י הלכה לאכול ולשתות אז ביוה"כ והיו שם הסנהדרין והנביאים, וכתב בנזר הקודש בבראשית רבה פ' לה סי' ד, דהסנהדרין לא הסתפקו בדבר, שכיוונו את כל ההלכה, אלא שאר העם היו מסתפקים, ולמעשה הוצרכו לעשות כדברי הסנהדרין... א"כ לא היה בזה שום עון אלא אדרבה מצוה, ולא שייך לומר שמחל להם העון...
וצ"ל שהוא על דרך... התוספות [תענית יא ע"א] שלפעמים יש דבר שצריכין לעשות מחמת שהזכות גדול מהעבירה אבל שוב אח"כ עדיין צריכין לתקן את העבירה כמו בתענית חלום בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתו אף שהתענה כהלכה. וכמו כן י"ל בזה, שאף שהוצרכו לאכול ולשתות אז ביוה"כ מחמת שהי' הזכות גדול מהעבירה אבל עדיין היו צריכין לתקן אח"כ למיתב תענית למה שלא התענו ביוה"כ כמו שצריך למיתב תענית לתעניתו בשבת, וע"י הבת קול נתבשרו שמחל להם הקב"ה אותו העון שנשאר בזה ואינם צריכים עוד לשום תיקון ע"ז.
ובגמרא שם מדמה גם ענינו של דוד לזה כמבואר בקרא "לדוד ולישראל עמו", שהי' אז אות לטובה גם על מחילת העון לדוד במה שלא נפתחו השערים אלא ע"י כחו של דוד. ואף שאינו מוזכר בגמ' שם אלא אותו העוון דבת שבע, הנה אין בפתיחת השערים סימן על חטא דבת שבע דייקא. וצ"ל הפי' בגמרא דכיון שלא הועיל שום ענין שבעולם לפתיחת השערים אלא דוקא כחו של דוד... זהו סימן שנקי הוא מכל חטא. ויען שפחדו היה מעון דבת שבע... ועל אותו העון ביקש מהקב"ה לעשות עמו אות לטובה להודיע שנמחל לו העון, והבטיח לו הקב"ה שיעשה כן בימי שלמה ונתקיימה אותה ההבטחה בפתיחת השערים, שהראה שהוא נקי מכל, והוי זה אות גם על עון דבת שבע שהי' ההבטחה להודיע שנמחל לו... אבל ממילא הוי זה אות על כל עניניו של דוד, שהוא נקי מהכל.

(רבי יואל משה טייטלבוים, ויואל משה, מאמר ישוב א"י, אות כב, עמ' ריט-רכ)

לדוד עבדו וכו' בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש וכו' זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון
36-41

"על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד" היינו שמחל העון אשר נמשך מעניין בת שבע כמו חילול השם, אבל בענין לקיחת בת שבע לא חטא כלל, והראיה שעל ידו היה זיווג כולל, להכניס ס"ת בהיכל, ומזה מוכח שלא חטא בענין בת שבע וכמו שביאר הרב המופלא ח"ק כמהר"ח ן' עטר ז"ל בספר חפץ ה'. והעד דשלמה בן בת שבע מלך. וזה שאמר הכתוב [דברי הימים ב' פרק ז, י] "על הטובה אשר עשה ה' לדוד ולשלמה". וכפי דרך הרב מהר"ח הנזכר, דממה שעל ידו נכנס הארון בהיכל דהוא זיווג יסוד ומלכות הכולל, מוכח דלא חטא בבת שבע, אפשר שזה רמז "על הטובה אשר עשה ה'" - "הטובה": ה' - מלכות, טו"ב - יסוד, ה' - עילאה, לרמוז להמשכת הבינה, אשר בינה עשה ה' לדוד ולשלמה, דעל ידם נכנס הארון להיכל והוא יחוד כולל.

(חומת אנך, דברי הימים ב' פרק ז, י)

ט. בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה וכו'

[זה מה שכתוב "פתחו לי שערי צדק" - ביקש שיפתחו השערים, ולא נפתחו. השיבו לו "צדיקים יבואו בו" - צריך להזכיר את דוד הצדיק, ובזכותו נפתחו. ואח"כ אמר "אודך ה'" וכו'. "אבן מאסו" - מאסו בזרע דוד בטענה שהם פסולים. "היתה לראש פינה" - כשראו ששלמה בנה בהמ"ק, שבלי מלך אינו נבנה (ב"ב ד ע"א), ראו שבית דוד ראוי להיות ראש פינה. "זה היום עשה ה'" - כשהונס הארון לבית המקדש.

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כג ע"ג) לטקסט

בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה
37-38

ואיתא בזוהר בפרשת פקודי (ח"ב רמא ע"ב) שהמרכבה שלמעלה היא כ"ד סמכין. על זה אמר "אשר מי אל בשמים", כמו שבשמים כ"ד סמכין של מרכבה, וכן בירושלים שלמעלה יש בו כ"ד שערים, לכן גם בארץ הוצרכו להיות למטה בירושלים כ"ד שערים, ולא רצו השערים לפתוח ודבקו זה בזה עד שאמר שלמה כ"ד רננות, הן הן כ"ד פסוקים מפסוק "האמנם ישב אלהים על הארץ" (דברי הימים ב' ו, יח), עד פסוק "בעבור דוד עבדך" (שם, מב) כ"ד פסוקים, כל פסוק הוא נקרא רנן בפני עצמו. ועל זה אמרו רז"ל (ברכות ה ע"א): אמר אביי תלמיד חכם צריך לומר חד פסוקי דרחמי, הוא הסוד כמו שכתוב "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהלים פד, ג), פסוק אחד נקרא רנן, "רננו צדיקים בה'" (תהלים לג, א), "באו לפניו ברננה" (תהלים ק, ב), ולכן במזמור כד אמר דוד "שאו שערים ראשיכם". ועל זה אמר "אשר יעשה כמעשיך", על נס של שלמה עם השערים, "וכגבורתיך" על חורבן הבית שנחרב לסוף כ"ד דורות.

(רבי נתן שפירא, מגלה עמוקות, ואתחנן, אופן רח)

בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש וכו' וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון
37-41

ומה דוד המלך עליו השלום נעים זמירות ישראל היה מתירא ומצטער כל ימיו, עם הפחד הזה, וכמו שאמר, 'לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים' [תהלים כז, יג], סבר שמא יגרום החטא של בת שבע, קל וחומר לשאר בני אדם. ועם כל זאת מצינו שישב שבעה שנים אחר מיתתו בחוץ, ולא זכה לישב בישיבה של מעלה, במחיצתו העליונה להיות רגל רביעי למרכבה, אלא אחר ז' שנים נשלם מירוק חטאיו. כדאיתא בזוהר חדש מדרש הנעלם פרשת לך לך דף מז ע"א [כ"ה]... ותכף אחר מיתתו עסקו בבנין בית המקדש, אשר דוד צוה לשלמה בנו, והזהירו לבנותו. ובודאי שלא היה מחמיץ את המצוה, להיות עצל בבנין בית המקדש, שהוא עמוד שהעולם עומד עליו. וכדתרצו רבנן, בפסוק המדבר בבנין בית המקדש, שבנה בז' שנים... נמצא שביום שהכניסו ארון לבית קודש הקדשים הוא היום שפסקו מלבנות, והוא אחר ז' שנים של בנין בית המקדש, נמחל לדוד המלך העון של בת שבע ואוריה, ולכן ממש ז' שנים ישב חוץ למחיצתו.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער טז, פרק מה)

כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון
39-41

וזה כוונת הכתוב... (שמואל ב' י, ב) "את אוריה החתי הכית בחרב" וגו' ואחר כך "ואותו הרגת בחרב בני עמון"... אף על פי שלא עברת את פי ה' כעובר על הדת, מכל מקום כבר נהגת מנהג קלות ובזיון בדברו במה ששכבת אשת איש בעודה תחתיו עד שהוצרכת להכות אותו בחרב לקחת אותה לך לאשה בהתר... למדנו כמה צריך אדם ליזהר מהדברים שפני הֵראותם מגונה, שהרי דוד מלך ישראל התענה כל ימיו ועשה תשובה ורבו עליו ייסורין, ולא נמחל עונו עד אחרי מותו כמו שאמרו (יומא פו ע"א): מיתה ממרקת, כמו שדרשו ז"ל... שלא הכירו שנמחל עונו עד שנפתחו שערי ההיכל באומרו "זכרה לחסדי דוד עבדך, אל תשב פני משיחך".

(עקידת יצחק, ויקרא, שער סג, עמ' קלח במהד' תשע"ו)

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי וכו' למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם וכו' אמר ליה לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך
41-48

ויש לדקדק, למה דייק שלמדו אצלו פרשת נדרים. ותו, כיון שלמדו פרשת נדרים היאך שייך שאלה זאת, הא כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי, כדאיתא שבת ג ע"ב. ומה ענין שאלה זו לפרשת נדרים שלמדו אצלו? ותו דקאמר רשב"י לבריה אנשים אלו של צורה הם, מאי ראה זה עתה? ונראה, הר"ן כתב דאם מעיקרא הודיעו לרבו דרצונו ללון, אין צריך נטילת רשות מידו עוד הפעם, וכן פסק רמ"א ביו"ד בסי' רמב סעיף טז. והש"ך שם סקל"ג הקשה עליו עיין שם. וכן מוכח לכאורה דהרי בפרק לולב וערבה (סוכה מז ע"ב) אמרינן דשמיני עצרת בעי לינה, ואם כן ידעו שילינו, ואפ"ה בעי נטילת רשות. מיהו יש לומר דזה תליא בפלוגתא דפ"ק דר"ה דף ה, למאן דיליף לינה מכל פינות וגו' גם שמיני עצרת בעי לינה, אבל למאן דאייתר חג המצות ומזה ילפינן לינה, אפשר דרק פסח בעי לינה, עיין בתוס' דר"ה דף ה ע"א (ד"ה מה). ולפ"ז אתי שפיר, דודאי הם למדו דבעי נטילת רשות מהאי קרא דשלמה, אלא שסברו כהר"ן, היכא דידעו שילינו לא בעי, אבל מכח שלמדו פרשת נדרים אצל רשב"י דסבר דבעינן ג' רגלים כסדרן, לא אייתר חג המצות ללינה, יעויין בסוגיא שם השקלא וטריא, ועל כרחך לינה ילפינן מ"כל פינות", מוכח אפי' ידעו שילינו בעי רשות מחדש, ומזה ידע שהם ת"ח, שהבינו זאת.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, חידושי אגדה לש"ס, כאן)

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי איפטור מיניה באורתא לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת וכו' אמר ליה לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך וכו' (ט:) יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכו' הנך כולהו ברכתא נינהו
41-ט:

בספור הלזה יראו דברים זרים ואפרט: (א) מה שאמר תנו פ' נדרים בי רשב"י נראה כאין לו שייכות כלל אל הספור, ומה רצה להשמיענו בזה? (ב) על מה שאמר איפטור מיניה, פירש רש"י: שסוברים ללכת אותה הלילה. ונראה שבכיוון כתב "אותה הלילה", מפני דקתני איפטור מיני' באורתא. אכן כמו זר יחשב שרצו החכמים לילך בלילה נגד דברי רז"ל דילך אדם בכי טוב [פסחים ב ע"א]. (ג) כבר העיר המהרש"א, מה הוקשה לרשב"י על שבאו עוד להיפטר, אחר שהוא בעצמו לימד להם כן, כמו שאמרו לו למדתנו רבינו. (ד) למה הפליג רשב"י בשבחם עתה לומר אנשי' של צורה הם, וכי מה חכמה יש בזה שידעו הלכה שלימד הוא להם? (ה) למה עתה צוה לבנו שילך אצלם לברכו, ולא בזמן שהיו בביתו או בזמן שנפטרו ממנו פעם ראשונה? (ו) מדוע אמרו לו החכמים הברכה בלשון קללה. ולענ"ד יש לבאר כל זה על דרך שהובא בהגה ילקוט (יהושע כב) בשם הגאון מהר"ם מפדואה ז"ל ביישוב קושיא האחרונה, וז"ל: שהיו מריבים יחד על עסקי ענוה, שהאב שלח בנו להם להיותם יותר שלמים ממנו ויותר מוכנים להשפיע הטוב על זולתם מאשר הי' הוא, ולהם נראה בהיפך. ולכן אמרו לו הברכה בלשון קללה, כדי שיחזור לספר אל אביו, ואביו יבין הדבר ויהפוך הקללה לברכה, ואז יחול שפע הברכה עליו בכפל, אם מפי המברכים שכוונתם לטובה, ואם מפי האב שיפרש הברכות. עכ"ל.
ועל דרך זה יש לבאר גם הזרות הנ"ל במאמר הזה, שרצה להשמיענו איך התאמצו הצדיקים האלו לנהוג כבוד זה בזה ולהראות הכנעתם זה כנגד זה… וזה אשר הקדים בעל המאמר שריב"ע וריב"ג תנו פ' נדרים בי רשב"י, לומר שאף שלא שנו בבית מדרשו אלא פרשה זו, אשר עי"ז עוד לא נעשים להיקרא תלמידיו באמת, עם כל זה ראו להתנהג עמו כתלמידים לפני רבם, ושמו מגמתם לכבדו בהראותם לו את זה. ולכן איפטרו מיני' באורתא בלי שהי' כוונתם לילך באותו יום עוד, אחר שכבר הי' ערב ובלילה לא ילכו, ולא יעשו כן רק להפטר ממנו פעם שנית בבקר כאשר יתחייב תלמיד נגד רבו. והנה רשב"י, כאשר נפטרו ממנו בערב, חשב שרוצים לילך בבקר השכם. אבל כאשר שבו בבקר עוד להיפטר, שאל והלא כבר נפטרתם בערב, כי הוא בענוותנותו לא החשיב עצמו כרבם שיצטרכו להפטר ממנו שנית. והם השיבו הלא למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו וכו', לומר ודאי רבינו אתה, ואחר שחיוב תלמיד להפטר שנית כשלן בעיר, לכן שבנו אליך עוד. אבל רשב"י רצה להראות שאינו מסכים עמהם להחשיבם כתלמידיו, ולכן אמר לבנו בני אדם הללו אנשים של צורה הם, לומר: אל תחשוב בני כי באמת הם ראויים להקרא תלמידי, אך דע נא כי אנשי צורה הם, דהיינו גדולים וחכמים כמו שפירש רש"י. ועוד לא נח דעתו בזה, אלא גם להם רצה להראות איך נתייקרו לפניו ושאינו מסכים עמהם להחשיבם כתלמידיו, ולכן עתה צוה לבנו שילך אליהם שיברכוהו, להודיע להם שמגדיל ברכה שלהם על ברכתו. ואז כשבא הבן לפניהם נתרגשו מה לעשות: אם ימאנו, הרי נתחייבו לעשות רצון רבם; ואם יברכו, הרי הסכימו עמו להחשיב ברכתם טובה מברכתו. ולכן התחכמו לברכו בלשון שנראה להבן כקללה, שיספר לאביו ואביו יהפוך הקללה לברכה, למען הודיעו כי רק הוא ראוי שתחול הברכה על ידו.

(רבי יעקב יוקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון החדשות סימן ע)

ורבי יהודה בן גרים וכו' בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך
42-48

ה"ג ר"ת: הלך רבי יהודה בן גרים וסיפר דברים ונשמעו למלכות. ויש ספרים שכתב בהן יהודה. ואין נראה לרבינו תם, דאמרינן בפרק קמא דמועד קטן כי הוו מיפטרי ר' יהודה בן גרים ור"ש בן חלפתא מר' שמעון בן יוחי אמר ליה לבריה אנשים הללו אנשי צורה הם זיל גבייהו דליברכוך, מכלל דגברא רבה היה. ובסוף שמעתא לא גרסינן "גל של עצמות" בלשון גנאי, אלא נח נפשיה.

(תוספות שבת לג ע"ב)

ורבי יהודה בן גרים וכו' בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך
42-48

וקשה לי [לומר] שרבי יהודה בן גרים זה הוא רבי יהודה בן גרים דבמה מדליקין, שהלך וסיפר דברי רבי יהודה ורבי שמעון למלכות, שעל ידו הוצרך רבי שמעון להחבא במערה ולהיות בצער כדאיתא התם… דהא בבמה מדליקין כל הספרים יהודה בן גרים, והכי נמי בפרק ראשון דמשקין בכל הספרים רבי יהודה בן גרים. וכיון שאמר לו רבי שמעון לבנו לילך אצלם [מוכח] שהיו אנשים של צורה, שברכתם עושה פירות.

(רבי יהודה ב"ר קלונימוס, ערכי תנאים ואמוראים, רבי יהודה בן גרים)

ורבי יהודה בן גרים וכו' בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך
42-48

נראים הדברים שגירסת רבנו תם היא הנכונה. רבנו תם כל כולו נתון היה לקביעת הנוסח הנכון של התלמוד. ידועים דבריו הנוקבים שכתב בספרו ספר הישר [בהקדמה] על המגיהים המשבשים ועל אזהרתו בפני הקללה שקילל רגמ"ה: "דלט רבינו גרשום מאור הגולה כל דמשבש תלמוד". אף זה, רש"י על לשון התלמוד "וסיפר דבריהם" מפרש... "לתלמידיו או לאביו ואמו", ואם לפי רש"י יהודה בן גרים היו לו תלמידים, נראים הדברים שגם לפני רש"י היתה הגירסא "רבי יהודה בן גרים"...
"בן גרים" פירושו בן גר וגיורת... והנה שנו חכמים: כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים... אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. [ב"מ נח ע"ב]. מכאן שהכינוי "בן גרים", אם לא במקום שההלכה מחייבת, הוא כינוי לפגם. ואם במסורת שבמסכת מועד קטן, שבה המדובר הוא בשבחו של רבי יהודה בן גרים, "בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גבייתו דליברכוך", לא היססו חז"ל לצרף לשמו של ר' יהודה את הכינוי בן גרים, על כרחנו עלינו לומר שהמדובר הוא באותו האיש....
ואם רבי יהודה בן גרים זה קולל על ידי רבי שמעון בן יוחי ובלשון חריפה ביותר, "עדיין יש לזה בעולם"... ולא מצאנו רמז כל שהוא, שחז"ל ראו בדברי רשב"י חריפות יתירה, הרי שאף מלשינות עקיפה, ואף אם הדברים נאמרו שלא בכוונה רעה... ואף אם מי שנכשל בה הוא אחד מגדולי החכמים חטאו חמור ביותר, כמלשינות גופה.

(רבי בנימין זאב בנדיקט, תורה שבעל פה כרך לא, עמ' פ-פא)

ט. תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם
44-46

וכבר נזכר בדברי הימים (ב' ז, ט) כי עשו תחלה חנוכת המזבח שבעת ימים, ואחר כך עשו חג הסכות שבעת ימים אחרים ועשו ביום השמיני עצרת כמשפט, וביום שלאחריו שהוא כ"ג לחדש השביעי שלח את העם, ר"ל כי עם היות ששלח אותם ונטלו ממנו רשות ביום השמיני, הנה הם הלכו ביום הכ"ג, ואמרו חז"ל שעם היות שנטלו ממנו רשות ביום השמיני, לפי שלא הלכו באותו היום, נטלו רשות פעם שני ביום הכ"ג שהלכו להם.

(אברבנאל מלכים א' ח, סה)

בני אדם הללו אנשים של צורה הם
48

נודע שיש באדם חומר וצורה... שיש באדם שני מיני חיות נקרא בלשון רז"ל יצ"ט ויצ"ר, ובלשון מחברים הקדמונים חומר וצורה, והיינו שיש בו שני מיני חיות, אחד הוא הנפש הבהמית, דהיינו שיש בתוכו חיות כמו לבהמה, ואותו החיות מתאוה לאכילה ושתיה ותענוגי עוה"ז כבהמה, וזהו יצה"ר. יתר האדם על הבהמה, שניתן בו עוד חיות אחד הוא נשמה חלק אלוה ממעל... והוא השכל אשר באדם מה שאינו בבהמה, והחכמה הנותן לו שכל והבנה לירא את ה' ולעבדו, וחיות הזה הוא יצ"ט, ונקרא הצורה, והוא השכל, והוא מתאוה ומשתוקק תמיד לרצון בוראנו ית"ש. כך הוא בפרטות כל אדם בעצמו. ובכללות העולם יש אנשי החומר ויש אנשי צורה, והיינו כי מי שמגבר כח שכלו ועושה תמיד רצון שכלו, ונעשה אצלו הצורה עיקרית, הוא איש צורה, על דרך שאמרו רז"ל אנשים האלו אנשים של צורה הם. ואותן המגביהים כח נפש הבהמית שהוא החומר נקראים אנשי החומר, בהיותם הולכים תמיד אחר עסקי עוה"ז.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת וישלח, דרוש א)

ט. בני אדם הללו אנשים של צורה הם
48

ארבע מדריגות בחברים כמו שאמרו (שבת סג ע"א) מחדדים ונוחים ומקשיבין ומדגילין [שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן], והיא הפחותה, כדמסיים עלה: והוא דידעי והוא דלית להו וכו'. ולכך נקרא מדגילים, לפירוש רש"י שאין בידם אלא האסיפה לבד... דרק בשביל האסיפה לבד גם כן הקב"ה אוהבן, הואיל ולית להו רב ויודעים על כל פנים צורתא דשמעתא, פירוש צורה, הוא החשיבות כמו אנשים הללו בעלי צורה. והיינו על ידי ידיעת שורש הדבר כפירוש רש"י, שזהו כמו צורה לחומר, שהוא הידיעה בפרטות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קפח)

בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך
48

גם הענינים הרוחניים כמו דבר שכל וחכמה יש להם גוף ונשמה, חומר וצורה. החומר של דבר חכמה הוא ידיעת החכמה המתבטאת במלים ואותיות של דבור, כתב ומחשבה. צורת החכמה ונשמתה היא פנימיות ידיעה זו המתפשטת בלב, מצטירת בו ומורגשת בנפשו של אדם. צורת החכמה היא עיקרה ותוכנה האמתי… ורק כשמכיר ומבחין בצורת החכמה, מתעמק בה ומקיף אותה מכל צדדיה, אז היא נתפסת בלבו של האדם ונעשית לחלק מנשמתו… חז"ל כינו את… האנשים שיש בכחם להשיג צורת החכמה ולהרגישה בשם "אנשים של צורה"... בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכונך... כי עיקר גדלות האדם הוא בכחו להבין ולהשיג צורת החכמה, והחכמים נקראים "אנשים של צורה", האנשים המקבלים כל דבר עם צורתו. ומתבאר גם מה שכנה כאן ביחוד את החכמים הללו בתואר "אנשים של צורה", מפני שיש לדעת, כי ההבדל בין איש צורה לשאינו איש צורה ניכר הוא בכל ידיעותיו ורגשותיו. גם אמונתו אחרת לגמרי היא, יותר עמוקה, יותר בהירה, יותר פנימית… ולכן כשאמר לבנו שילך אצלם לקבל ברכה מהם, הזכירם בתואר "אנשים של צורה", כי עיקר כח הברכה תלוי במדת הדבקות של המברך אל ה', שרק עי"ז הוא משפיע ברכת ה' ושפע חסדו השופעת באמצעות נפש המברך למתברך, והדביקות בה' באה רק ע"י בהירות וחוזק האמונה, ורק איש צורה שאמונתו בהירה וחדורה בעמקי נפשו יכול להגיע למעלת הדביקות ולהשפיע ברכה לזולתו. גם כי ברכתו יוצאת בהכרה יותר בהירה, מפני שכל רגשותיו ומחשבותיו הן יותר עמוקות ונובעות מתוך פנימיות נפשו, ולכן כשרצה שיברכו הם את בנו הזכיר מעלתם "אנשים של צורה הם", שזה נותן להם הסגולה להשפיע ברכה. וכן רואים אנו מדברי חז"ל, שכל דבר תורה וחכמה יש לו צורה, וכי זהו עיקר תוכן וחשיבות החכמה, ממה שנמצא בגמ' הבטוי "צורתא דשמעתתא" ו"הוא דידעי צורתא דשמעתתא" (שבת סג ע"א) ועוד, הרי דשמעתתא יש לה צורה ומי שאינו יודע צורתא דשמעתתא אין לו כלום.

(רבי יוסף יהודה ליב בלוך, שיעורי דעת, חלק ד - חכמה ומוסר, שיעור א)

בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך וכו' (ט:) יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכו' הנך כולהו ברכתא נינהו
48-ט:

מה שאמרו בש"ס בר' שמעון שאמר לרבי אליעזר בנו שילך אצל אותן חכמים כדי שיברכו אותו, ואמר לו בזה הלשון אנשים הללו בעלי צורה הם לך אצלם וכו', פירוש אנשים הללו הן במדריגה שזככו חומרן כל כך עד שנתכלל כבר להיות נכנע תחת ממשלת הצורה, ועל כן נקראים בעלי צורה, שבחינת הצורה הוא בעל ומושל על חומרן, ועל כן כדאי הם לברך אותך. ומה שברכו אותם בדברים נסתרים ולא במפורש הוא כדי שיפרש אביו רבי שמעון את הברכות ויתברך על ידי שלשתן.

(ר' מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, על אגדות הש"ס, בבא מציעא פו ע"א)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

...שהשינון לעצמו תורה אור, פני חמה מטע ה' להתפאר, ועיקרו מופקד בארץ, נתן לבני אדם לעשות ענף ולשאת פרי, והוה המעשה נר מצוה המסור לדור דור ודורשיו מבאי הארץ, שבה עיקר קיום המצוות ותחלת הנהגתן מיהושע פני לבנה. ולפי שהטובים והכשרים שבנו יחשבו בעלי תשובה מעטיו של נחש כמו שזכרנו בפרק א, כי על כן אמר הנביא "ונהי כטמא כלנו" [ישעיהו סד, ה], ולפיכך אמרו בירושלמי כי במקום שיש לחוש ללמוד שיתבטל המעשה בשבילו, אז נזקקין למעשה ומבטלים הלמוד מפניו. ושנון ערוך הוא גם בבבלי בפרק קמא דמועד קטן: מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה מפניה. וכבר נודע כי הפסק הזוהמא מישראל לא יספיק לכלל המציאות עד שיושלם התקון לכל באי העולם, לפיכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה, איך שיובן, דאי לדידיה, הרי המעשה הוא התכלית, והמביא אליו גדול בסבה פועלת, נקטינן מנה שאין מעשה גדול אלא כל זמן שהעיון מביא אליו... ואי לאחריני, דלמוד דידיה מביא לידי מעשה על האופן מהשלמות שבארנוהו, הרי הוא ממצדיקי הרבים.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ד פרק ו)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

"כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" - יש לפרש הכוונה, שאמר להם שהוא הפחות שבכולם, כי אחד הי' צריך להיות שליח לזה ולהיות עבד מתחלה, ובחר הקב"ה בו, על דרך שאמרו חז"ל (מגילה טז ע"ב): גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, והביאו ראי' ממרדכי שנמנה אח"כ לבסוף, עי"ש. והקשה בט"ז (יו"ד סי' רנא סק"ו) הלא אין לך דבר שעומד בפני הצלת נפשות? וי"ל דבודאי אם בא לאדם מצות הצלת נפשות, צריך לבטל לימודו ולעסוק בהצלת נפשות. אך אמרו חז"ל מצוה שאפשר לקיים ע"י אחרים ת"ת גדול, א"כ יען שבחר ה' בו, בזה ש"מ שתורתו אינו חביב כ"כ כמו של חבריו. וזה שאמר יוסף: ממה שנשלח הוא לחו"ל יותר מאחד משאר אחיו, ש"מ שהם גדולים ממני, ורצה הקב"ה שהם יקיימו המצוות בא"י.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק מה, ה)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

כמו שכתבתי למעלה, שמדרגת התורה היא למעלה מכל המצות, שהם בגוף, בידים, במעשה, מה שאין כן התורה הוא בדבור שהוא בנשמה, והוא הלשון המכריע בין י' אצבעות ידים, כמו שכתוב בספרי יראים שבאלו ג' ספרים נברא העולם, בספר, וספר הם ב' ידים, ובספור, בדבור כולל שניהם כמו בתורה, יו"ד הדברות בב' לחות בימין ושמאל, וגם נאמרו בדבור בפעם אחת, ולכן התורה שקול כנגד כולם. וידוע שבעלמין דקדשה, הבחינה התחתונה של עולם העליון הוא יותר גדול, וכולל כל עלמין דתחותיה, ולכן דבור אחד של תורה גדול יותר מכל המצות, ולכן כל מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, היא נדחית מפני תלמוד תורה כמו שכתוב... כתוב אחד אומר "פלס מעגל רגלך", וכתוב אחד אומר "ארח חיים פן תפלס", כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, אות לז)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

המצוות כולם הם תלויין באברים דשכינתא, והוא תקון הכלים דכל העולמות, וכל אבר הוא פרטי, וכן המצוה כל אחד הוא פרטי, ומתקן דבר מיחד בעלמין דלעילא. אף שכל מצוה שקולה ככל המצות, כענין גרעין שבתוך הפרי... אין זה אלא בבחינה פרטית, מה שאין כן עסק התורה היא הנשמה והפנימית שבכל עלמין, והנשמה מתפשטת בכלם בשוה. ולכן שכרו עולה על כל המצות, כמו שיש הפרש גדול בין תענוג גופני לתענוג גשמי, כמו כן יש הפרש גדול בין שכר עסק התורה לשכר המצות. ולכן אמרו... שכל מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, היא נדחית מפני עסק התורה. ועל ידי התורה מאירים בעצמם כל המצות האלו בנפשו, אם לא מצוה שעל גופו, ושאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, שבזה אמרו (תנחומא עקב אות ו): כל הלומד תורה ואינו מקימה, מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו כו', שתכלית התורה הוא בשביל המעשה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, אות מח)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

"ויכל לדבר אתו" וגו'... שבדברות תורה שבכתב כתיב "אליו", שהרי משה לא דיבר מאומה רק שומע, אבל בדברות תורה שבעל פה כתיב אתו, שהיה משה שואל ומקשה. וכן כאן לא היה אברהם יכול להגיע למעשה המילה אפי' אחר שאמר הקב"ה פרשת מילה כמו שהיא, עד ששמע מפיו ית' כללי דרשות שמהם תצא תורה הלכה למעשה, ובזה שייך לשון "לדבר אתו".
והנה איתא ב[מדרש] רבה פ' מז: כיון שדבר עם הקב"ה כל צרכו אמר לפניו רבון העולמים צריך אני לדבר א"ל הפטר לשלום... הרי הוציאו חז"ל מזה המקרא כונה נפלאה, שאברהם אבינו, בעצם דביקתו בעמדו לפני ה' באור פני מלך חיים, ביקש ממנו שיכלה לדבר אתו, משום שהוא צריך למול, ואי אפשר לעסוק בזה כל זמן שהשכינה עמו. נמצא משמעות "ויכל" כמו "וכלה", אברהם אבינו מנע את הדבור על ידי בקשתו... ולא מיירי בדיבור שבכתב, שהרי כבר כלה ה' דיבורו, אלא בדבר "אתו", היינו גם תורה שבעל פה, אחר שלמד כל צרכו לצורך המעשה, אף על גב שבודאי עוד לאלוה מלין לדרוש וסוד, בכל זאת ביקש אברהם אבינו להפסיק בשעה זו. וכדאיתא במ"ק דף ט' דמצוה שאי אפשר לעשות ביד אחרים דוחה תלמוד תורה.

(העמק דבר, בראשית יז, כב)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

"וירא" שני פעמים, ואמרו ב[מדרש] רבה... אמר: אם יהיו מכבדים זה את זה, בני אדם גדולים הם... ולכאורה קשה, וכי דרכו של הכנסת אורחים לבדוק אותו תחלה אם הוא אדם גדול או לא? אלא כך הענין. באשר שהיה אברהם אבינו שקוע באותה שעה באהבת ה' ובהקבלת פני שכינה, ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מצות עשה ואהבת את ה' כמבואר במקומו, ומ"מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה', מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע... שכך הוא רצונו ית', שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן... אכן זה אינו אלא במצוה שאי אפשר להעשות ביד אחרים, אבל אם אפשר להעשות ביד אחרים, אין ראוי לדחות אהבת ה', והרי זה דומה למצות תלמוד תורה... וכל זה מבואר בכתוב, דאברהם אבינו... היה תמה וכאינו יודע מה לעשות, אם לקבל פני השכינה או להכניס את האורחים. אח"כ נתיישב בדבר ואמר: אם בני אדם גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית, הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פני שכינה, אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע"י אחרים, היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם.

(העמק דבר, בראשית יח, ב)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

הזהירה תורה שלא יהא הדביקות ואהבת ה' גורם ח"ו להוסיף או לגרוע על הלכות שבע"פ במצוה זו, כדי לשמור את מצות ה' בהכשר אהבה ודעת אלהים, מכש"כ מי שמסיר עצמו להתבודד ולהיות עמוס בחקירה של אהבה ומחמת זה מעביר עיניו מעת בוא דבר ה' במצוה מעשית בעתו המכוון ע"פ דברי חז"ל, אוי לו ואוי לנפשו. ונמצא שמצוה היקרה של אהבת ה' היא כמצוה היקרה של תלמוד תורה השקול כנגד כל המצות "וכל חפצים לא ישוו בה", כדאיתא בירושלמי פאה פ"א דאפי' מצוות ה' לא ישוו בה, מ"מ כל מצוה בזמנה אם אינה יכולה להעשות ע"י אחרים דוחה מצות ת"ת כדאיתא במו"ק, ובירושלמי פסחים פ"ג: הדא דתימר כשיש אחר אבל אם אין אחר המעשה קודם לתלמוד. וע"ז איתא ביבמות (דף קט): האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו... ותניא בת"כ פ' בחקתי, והובא בירושלמי ברכות פ"א, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וכך היא מצות אהבת ה' ודביקותו נדחית מכל מצוה מעשית בעתה המכוונת ע"פ דברי חז"ל... ובביאורי העמק דבר על התורה ביארנו דגם בזה יש נ"מ בין אם אפשר לקיים ע"י אחרים, אז באמת אין להפסיק ממצוה של אהבת ה', בין אם אי אפשר להעשות ע"י אחרים, דאז דוחה מצוה זו מצוה של אהבת ה'.

(נצי"ב, מטיב שיר, שיר השירים, פרק ו, ה)

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (ט:) כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
50-ט:

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל ו ע"א בשם מטיב שיר]