לקט באורי אגדות ממסכת תמיד

בעריכת המכון לחקר האגדה

כז ע"ב

אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ו]

כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא ודייסא

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מט ע"ב]

כט ע"א

דברה תורה לשון הבאי דברו נביאים לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי דברה תורה לשון הבאי דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים

כבר התבאר ונגלה מאין ספק שרוב נבואת הנביאים במשלים - שהכלי בזה זאת פעולתו - רצוני לומר הכח המדמה. וכן צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמות מעט, שהנה יבוא מהם בכתובי ספרי הנבואה - וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמה, או יובנו כמה שתורה עליו המילה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים - יחודשו ענינים מרוחקים. וכבר בארו ואמרו, "דברה תורה לשון הבאי" - רוצה לומר, הגוזמה; והביאו ראיה מאמרו, "ערים גדולות ובצורות בשמים" - וזה אמת, ומכת ההפלגה - אמרו, "כי עוף השמים יוליך את הקול"; ולפי זה נאמר, "אשר כגובה ארזים גבהו וגו'". וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם - רצוני לומר, ענינים נאמרו על צד הגוזמה וההפלגה, לא על צד ההגבלה והדקדוק. [כיון שהנבואה בעזרת כח המדמה ותכונתו היא כזו שבין דמיונות שונים וצודקים שהוא מפעיל ישנם גם גוזמאות הנוצרות מפעולת כח המדמה]

(מורה נבוכים - חלק ב פרק מז)

סידר את המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה

פְּאַת קָדִימָה פְּנֵיהֶם יִזְרַח. כְּסוֹדְרֵי חָזִית כְּלַפֵּי מִזְרָח.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

ל ע"א

השקו את התמיד בכוס (ל:) של זהב אף על פי שהוא מבוקר מבערב מבקרין אותו לאור אבוקות

לְכוֹס שֶׁל זָהָב יְשֻׁלַּח לְהַשְׁקוֹת. בְּבַקְּרוֹ שֵׁנִית לְאוֹר הָאֲבֻקּוֹת.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

ל ע"ב

מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת

וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין, היה ריחו כריח מקומות הבשר; מפני זה צוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום, בבוקר ובין הערבים, להיטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו - כבר ידעתם אמרם, "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת". וזה גם כן ממה שמעמיד יראת המקדש; אבל אם לא היה לו ריח טוב, כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה - כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו. [מבאר שמצוות הקטורת במקדש והיותה בעוצמה חזקה נועדה כדי ללהרחיק ריחות לא טובים כדי שהמקדש לא יגרום לעולים אליו פחיתות של יראה אלא כבוד והערצה.]

(מורה נבוכים - חלק ג פרק מה)

מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח

חֲרָצָיו כְּגִלְגְּלוּ וְצִירֵי צְרִיחוֹ. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבִקְעַת יְרִיחוֹ.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

לא היה שוחט השוחט עד ששומע שער גדול שנפתח

יְדֵי שְׁחִיטָתוֹ זְבֹחַ יַחְדֹּל. עֲדֵי יִפָּתֵחַ שַׁעַר הַגָּדוֹל.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

ושתי מפתחות אחד שהוא יורד באמת השחי ואחד שהוא פותח כיון

טְרֹד עַד שֶׁחִי פָתוֹחַ כֵּיוָן. שְׁתֵּי מַפְתֵּחוֹת לְפָתְחוֹ כִּוָּן.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחה צפונה מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה שירי הדם היה שופך אל יסוד דרומית

הֲרָמוֹת שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע יִתְרֹם. לְמִזְרָח צָפוֹן לְמַעֲרָב דָּרוֹם. דְּמֵי שִׁירַיִם יְסוֹד הַדָּרוֹם.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

מי שזכה בתמיד משכו והולך בבית המטבחיים ומי שזכו באברים הולכין עמו

כְּזָכָה בַּתָּמִיד וְזִכָּה אֶחָיו. מְשָׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית מִטְבָּחָיו.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

לא ע"ב

יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם

זְרִיזִים זְהִירִים עֲקֵדָה לִגְמֹר. בְּיָד וָרֶגֶל כְּיִצְחָק בְּהַר מוֹר.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

שנים ליום כנגד היום

וְזָכוּ שְׁנִיּוֹת שְׁחִיטָה לְשַׁמֵּשׁ. שַׁחַר וָאֶמֶשׁ לְמוּל הַשֶּׁמֶשׁ.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

הראשון וכו' השני וכו' הז' בסולת השמיני בחביתים התשיעי ביין הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע

בְּתִשְׁעָה קָרֵב בְּצֵרוּף זַכִּים. חֲבִתִּים סֹלֶת וְיֵין הַנְּסָכִים. אֲזַי יָם כֶּבֶשׁ מְלָחוּם וּבָאוּ. בְּלִשְׁכַּת גָּזִית שְׁמַע יִקְרָאוּ.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

עשרה דברים שאל-אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. אמר להן:... מה יעביד איניש ויחיה? אמרו ליה: ימית עצמו

פי': ישפיל את עצמו, שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד.

(העמק דבר על במדבר פרק יב פסוק ג)

לב ע"א

אמר להן שמים נבראו תחלה או הארץ אמרו שמים נבראו תחלה שנא' בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אמר להן אור נברא תחלה או חשך אמרו לו מילתא דא אין לה פתר

וכבר ידעתם באורם, כי השמים והארץ נבראו יחד, לאמרו, "קורא אני אליהם - יעמדו יחדיו" - אם כן, הכל נברא יחד, ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון. עד שהם המשילו זה לזורע שזרע זרעים משתנים בארץ בבת אחת, וצמח קצתם אחר יום, וקצתם אחר זרעים משתנים בארץ בבת אחת, וצמח קצתם אחר יום, וקצתם אחר שני ימים, וקצתם אחר שלושה - והזריעה כולה היתה בשעה אחת. [הרמב"ם מבאר שכל הבריאה נבראה יחד כמו איכר שזרע כמה זרעים יחד אמנם הם צמחו כל אחד בזמנו ולא יחד, אך הזריעה היתה כאחד, אף ה' ברא עולמו בזמן אחד אלא שהופעת הברואים היא בזמני שונים ולכן אין מקום למחשבה שהיו זמנים שונים קודם לבריאת שמים וארץ אלא גם הזמן נוצר עם הבריאה]

(מורה נבוכים - חלק ב פרק ל)

שמים נבראו תחלה או הארץ וכו' אור נברא תחלה או חשך וכו' סברי דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור אי הכי שמים נמי לא נימרו ליה

[בשאלה אם שמים נבראו תחילה או הארץ נבראת תחילה, לא חששו, כי היתה בריאה לפני בריאת שמש והארץ, והיא החושך, כמו שאומר מדרש תנחומא פרשת ויקהל. אבל כששאל אור וחושך איזה מהם קדם, חששו שישאל מה לפנים וכו', כי זה הגבול לראשית הבריאה ואין בריאה לפניה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כט ע"ב) לטקסט

ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה וכו' וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"א]

איזהו חכם הרואה את הנולד

פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמ"ש "וברוח פיו כל צבאם" [תהלים לג, ו].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מג)

[הרי "הנולד" הוא לשון עבר, וגם כסיל יודע את העבר והיה צ"ל "את היולד", לשון עתיד? החתם סופר (מובא בס' יפח לקץ) פירש שגם חכם לא יכול לראות את העתיד, אבל הוא יכול ללמוד מן העבר על מה שיהיה בעתיד, וכך הוא יוכל להיזהר מסכנות, משא"כ כסיל.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף א ע"א) לטקסט

[הדרגה השנייה בחכמה (אחרי החכמה לסדר את פעולתו כדי להשיג את המטרתו), היא להמציא שיטות ערמומיות להשגת מטרתו, וזה ראיית הנולד. ונקרא חכם כמו בפסוק "הבה נתחכמה לו", ויונדב "איש חכם" כי יעץ לאמנון איך להשיג את מבוקשו.

(אור עינים (תקסו), הקדמת המו"ל, עמ' 11) לטקסט

איזהו עשיר השמח בחלקו

[אדם השמח בחלקו ואין לו שאיפות ומרץ, הוא העשיר היחידי, והכוונה לעושר רוחני שהוא היחיד המביא אושר בעוה"ז.]

(מכתב מאליהו חלק א - האושר והשכר בעוה"ז)

מה שאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת פרק ד "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן כסיל אשר לא ידע להזהר עוד כי מבית הסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש"... דבטבע האדם יצרו משתנה בערך שנותיו, כי בתחלת ילדותו יסיתהו יצרו בדברי [תוהו] והבל ומעשה תעתועים כמו הצחוק והיתול, וכשיגיע לימי בחרותו... יסיתהו יצרו לנטות אחר הבצע להרבות הון, כמאמר הכתוב "אוהב כסף לא ישבע כסף", ונאמר "ויגיעכם בלא לשבעה", כי כל מה שהוסיף הון יוסיף תאותו בכסף משנה. ויצר הרע הזה נקרא ג"כ ילד רש, שאינו שמח בחלקו. והוא הפך ממה שאמרו איזה עשיר השמח בחלקו. ובהפכו נקרא רש כמו שאמר הכתוב (משלי יג, ז) "יש מתרושש והון רב".

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות כח)

[בס' אהבת שלום פירש, שהוא שמח בנשמתו, חלק אלו-ה ממעל.]

(רבי משה דוב וייזלברג, ברכת אברהם (בוטשאטש), קונטרס זכרון משה, דף יט ע"ב) לטקסט

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב ... אמר להם: אידין מתקרי חכים? אמרו ליה: איזהו חכם - הרואה את הנולד. אמר להם: אידין מתקרי גבור? אמרו לו: איזהו גבור - הכובש את יצרו. אמר להן: אידין מתקרי עשיר? אמרו ליה: איזהו עשיר - השמח בחלקו. אמר להן: מה יעביד איניש ויחיה? אמרו ליה: ימית עצמו. מה יעביד איניש וימות? יחיה את עצמו. אמר להן: מה יעביד איניש ויתקבל על ברייתא? אמרו: יסני מלכו ושלטן. אמר להו: דידי טבא מדידכו - ירחם מלכו ושלטן, ויעבד טיבו עם בני אינשא...

מבאר שהלומד מכל אדם הוא חכם כי חכם הוא מי שמבין את חסר ידיעתו ומבין שעליו ללמוד, ומתוך כך הוא למד מכל אדם. ולדעת חכמי הנגב חכם הוא הרואה את הנולד, כי המתעצל בחכמה שקוע בהוה ואינו יכול לראות את העתיד, אבל חכם אינו שקוע בעניני ההוה. וכן הוא אומר שהכובש את יצרו הוא גבור כי גבור הוא מי ששולט בעצמו. ובאבריו תחלה ואח"כ ימשול בזרים. וכן העשר הוא תכונתו של מי שדי לו במה שיש לו, והוא מבין שאם ה' ברא אותו עם זה, זה נחוץ לו ולא עוד. ולכן זה נלמד מהפסוק יגיע כפיך כי תאכל, כלומר: ה' נתן לך כפים ולא זהב, כי די לך בכפיך. עוד הוא מבאר שמכובד הוא המכבד את הבריות, כי אין ערך במי שהבריות מכבדות אותו, שמא מכבדים אותו שלא בצדק, אבל מי שמעשיו מכובדים הוא מכובד. ועוד הוא אומר:
הנה נתבאר מכלל משנה זו מה שרצינו אליו מהיות החכמים מצויין בפרישות מהמותר להם, ולהתנהג בכל ענייניהם בפרישות מדרכי ההמון במדותיהם ובסברותיהם. כי הם חושבים שהחכם הוא המלמד לכל אדם, ויורו שאינו אלא הלמד מכל אדם. והגבור יחשבו כי הוא הכובש לזולתו, ואינו רק מי שהוא עצמו כבוש. והעשיר אינו המרבה בסחורות ובפרקמטיאות, כי אם השמח בחלקו אם דל ואם עשיר. וכן הנכבד הוא המכבד הראוי לכבוד, לא המכובד מההמון.

(עקדת יצחק, שער ס"ה)

אמר להן (אלכסנדרוס מוקדון להני נשי בההוא מחוזא באפריקי דכוליה נשי) : אייתו לי נהמא! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא. אמר להו: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא? אמרו ליה: אלא אי נהמא בעית, לא הוה לך באתרך נהמא למיכל, דשקלית ואתית להכא?

[כוונת הנשים, כשהביאו לו לחם העשוי מזהב, היתה להורות לו, כי מכיוון שללחם אינו זקוק הר יברור שתאוותו היא לממון ולזהב, ורמזו לו כי זהב זה שהוא תאב אליו, יחזור וייעשה לו כלחם, (דהיינו שיתייחס אליו כאל מוצר-יסוד, ושוב יחסרו לו המותרות כבתחילה).]

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת בלק מאמר פג' עמ' שס')

מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו

כי מי שרוצה לחיות חיי נצח יזכור תמיד כי בן תמותה הוא, וכגר הנהו פה כאורח נטה ללון, וע"י זה יחיה חיי עד ולא ימות לשחת.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, ברכות יד ע"א)

מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו

[מי שרוצה לחיות - יזכיר ליצר הרע את יום המיתה. ואם הוא רוצה למות, היינו שלא תשלוט בו התאווה, "יחיה את עצמו", כלומר, יצייר בנפשו שעוד עליו לחיות, ואז לא יוכל יצר הרע להשליט עליו את התאווה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לד ע"ד) לטקסט

מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יא]

לב ע"ב

גיהנם למעלה מן הרקיע

[כל זמן שבני האדם האמינו שה' שוכן בתוכם, בארץ, היטיבו את דרכם. אבל כשהרחיקו אותו ואמרו שהוא למעלה מהרקיע ואינו משגיח על בני האדם בארץ, התחילו לחטוא. היינו מי אומר שה' "למעלה מהרקיע" בלבד - זה מביא לגיהנום. וזה כמו שאומר תנחומא פקודי, שבחטאי הדורות השכינה עזבה את התחתונים ועילתה לרקיע, שלב אחר שלב, היינו שהראו שבעיניהם השכינה היא רק ברקיע.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 9)
לטקסט

אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר ברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים

מְבָרְכִים בְּמִנּוּי בְּרָכָה אַחַת. עֲשֶֹרֶת הַדִּבְּרוֹת מוֹסִיף בְּנַחַת. אֱמֶת וַעֲבוֹדָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. יְבָרְכוּ הָעָם בְּרָכָה נֶהֱנִים.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך

[תפקיד חכמי ישראל הוא לעשות שלום בעולם ובבתי ישראל ע"י התאמת התורה עם החיים והעולם והם יהיו בוני התורה לחקוק חוקים לפי הצורך. וזה הובא כאן מפני שהובא כאן שניצחו חכמי ישראל את אלכסנדר מוקדון, וכבוד חכמים לא נאמר בתורה שבכתב אלא בא מדרשת ר' עקיבא "את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח" (ב"ק מא ע"ב). ולכן המאמר הזה הובא כאן, להראות את תפקידם של חכמים לתקן תקנות [ולדרוש דרשות מהפסוקים] לפי הצורך.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 100) לטקסט

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קכב ע"ב]

לג ע"א

ומלמדים אותו: הוי זהיר - שמא תתחיל מפניך, שלא תכוה.

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נב ע"ב]

אישי כהן גדול

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יח ע"א]

ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה

[ישראל נמשלו למנורה, "והנה מנורת זהב כולה" אלו שראל (ילקוט שמעוני זכריה ג). משה רבינו היה כמו הנר המערבי, רוחו נדלקה מהאש הגדולה, שדיבר פנים אל פנים לה', וממנו הדליקו לכל ישראל, הנשמות הישראליות שנמשלו לנר - "נר ה' נשמת אדם". וזה מה שאומר המדרש (מדרש שיר השירים ד) "הטיבו כל אשר דיברו" (במה שביקשו שמשה יתווך בינם לבין ה') - כהטבת הנרות, שכמו שבהטבת הנרות מדליקים רק את הנר המערבי מאש המזבח, כך לא היה אפשר שכל ישראל ישמע ישר מה', אלא היו צריכים את הדוגמה האישית של משה רבינו. לא היו יכולים לסבול את האור הרוחני הישיר, ולכן היו צריכים את משה רבינו כאמצעי. הוא היה דוגמה אישית, שראו שאף שיש לו יצר הרע כמותם, התגבר עליו והתנהג בקדושה. והמנהיג הרוחני בישראל צריך שנרו יודלק מאש המזבח, צריך שיקריב את אושרו הזמני לכבוד התורה. הדרשות שלו צריכות לבוא מאש התורה. אם הן באות מאש של רטוריקה, כדי להתגדל בכוח דיבורו על חבריו, או מאש בקשת כבוד ופרנסה, שמתאים את דבריו לרצון העם - הוא לא יכול להדליק את נרות ישראל, להלהיב את לבבות ישראל. משה רבינו לקח את הגחלת ושם אותו בפיו כדברי המדרש (שמות רבה פרשה א), ולכן נעשה כבד לשון, היינו במקום אהבת הזהב הוא לקח את אש התורה מהמזבח, ושם בפיו, ודיבר מכוח זה; מי שבוחר בזהב ומדבר מה שהעם מבקש ממנו, שיחתו נעימה וערבה לאוזן השומע, ואילו מי שלוקח גחלת של אש המזבח, לא יכול לדבר דברים קלים, אלא רק דברים כבדים עם תוכחה, עם דרישות מהשומעים לנהוג ע"פ התורה, וכל דיבור שהוא אומר יש לו משקל ותוכן, והוא יכול להדליק מנר נשמתו את המנורה הטהורה - עם ישראל.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 92-93, 95-96, 98) לטקסט

נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגרפה וכו' כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא

בְּקוֹל מַגְרֵפָה מַרְבִּים זְמָרִים. וְקוֹלָהּ נִשְׁמַע בְּעִיר הַתְּמָרִים. רְגִילִים לְקוֹלָהּ לְוִיִּם וְכֹהֲנִים. לְשִׁיר וְהִשְׁתַּחֲוָיָה הֱיוֹת מְזֻמָּנִים.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

החלו עולים במעלות האולם וכו' מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא מי שזכה בדישון המנורה וכו' מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק וכו' מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה נטל את הכוז ממעלה שניה והשתחוה ויצא

בְּמַעֲלוֹת אוּלָם עֲלוֹת בִּמְרוּצָה. מְדַשֵּׁן פְּנִימִי טֶנִי נָטַל וְיָצָא. יְדַשֵּׁן מְנוֹרָה וְכָבָה יַעַרְכוֹ. וְהַכּוּז נָטַל וְנָחַץ לְדַרְכּוֹ.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

מי שזכה במחתה צבר את הגחלים על גבי המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא

יְרַדֵּד זוֹכֶה בְּשׁוּלֵי מַחְתָּה. לְגַחֲלֵי הָאֵשׁ וְשָׁחָה וְאָתָא.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל מפניך שלא תכוה התחיל מרדדן ויוצא וכו' פרשו העם והקטיר

צְבֹר הַקְּטֹרֶת פְּנִימָה חוּץ לוֹ. מְלַמְּדִין מַקְטִיר בְּלִי כְּווֹת אֲצִילוֹ. חֲרֵדִים לִפְרֹשׁ בְּעֵת הַקְטָרָה. חֲשַׁאי כַּפָּרָה לְחֵץ מַטָּרָה.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

לג ע"ב

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו והושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן

זֻמַּן הַגָּדוֹל לְחֶלְקוֹ כוֹבֵשׁ. סְגָן מִימִינוֹ עֲלוֹת בַּכֶּבֶשׁ. קְרֵבִים אֶצְלוֹ וְלוֹ מַגִּישִׁים. נְתָחִים לִסְמֹךְ זְרֹק לָאִשִּׁים.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו שני כהנים עומדין וכו' ושתי חצוצרות בידם וכו' באו ועמדו אצל בן ארזא וכו' והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה

וְאָז בַּשִּׁיתִין נְסָכִים סִדַּר. וּסְגָן עוֹמֵד וּמֵנִיף בַּסּוּדָר. מְחַצְּרִים בָּאִים עֲמֹד לוֹ אֵצֶל. צְרָדָה מַקִּישׁ לְשֵׁמַע צִלְצֵל. לְוִיִּם דִּבְּרוּ בְּשִׁיר הַחֲוָיָה. לְפֶרֶק תְּקִיעָה וְהִשְׁתַּחֲוָיָה.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה מא)

במדינה אומר אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לז ע"ב]

משנה השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש לבש וגומר בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים

בתחלת היצירה רמז שנות העולם, בששה ימים נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא רמז למה שאמרו שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חריב וכו, וכן אמרו במסכת תמיד, בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים, כמו שאנו עתידים לבאר, והיינו דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואינו חסר בי"ת כמו שאמרו המפרשים, אלא רמז כי ששת ימים הם ימי השמים והארץ... כי מתחלת היצירה רמז הקב"ה על הוית העולם. בראשון ברא אור כנגד אלף של אדם הראשון שהיה אורו של עולם, ולא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם. בשני, יהי רקיע, ויהי מבדיל, שבו היו נבדלים הרשעים מן הצדיקים ונדונו במים. בשלישי, ותראה היבשה, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו, שבאלף שלישי ניתנה תורה והיא פירות העולם. ברביעי נתלו המאורות, שבו נבנה בית המקדש ומלכות בית דוד שכתוב בו כסאו כשמש נגדי, והמאור הקטון רמז לבית שני ומלכות מטמונים, ובו ביום חרבו המקדשים, דכתיב ולהבדיל בין האור וגו'. בחמישי, ישרצו המים, ויברא את התנינים, ועוף יעופף, רמז למלכות האומות שאין מכירים את בוראם ופרו ורבו את המים, והעוף ירב בארץ, שהם מושלים בכל העולם. בששי, בתחלתו תוצא הארץ נפש חיה למינה, שכן האלף הששי בתחלתו מאה ושמונה עשר שנים ביד אומות העולם, ואחר כך נעשה אדם בצלמנו, רמז למשיח המכיר את בוראו, והוא בצלם אלהים, שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה ועד עתיק יומיא מטה, וכך אמר במדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא, יום הדין ומלכות בית דוד באלף הששי. בשביעי, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת, מכל ימי עולם ההווים, והתחיל העולם הבא, וכן אמרו במדרש, ויברך אלהים את יום השביעי, ברך הקב"ה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי. [מבאר שששת ימי הבריאה נוצרו כדי לברר לנו את תבנית ההיסטוריה של ששת אלפי שנה ושבת כנגד עולם עליון שיהיה באלף השביעי והוא עולם הבא, חי גוף עם נשמה בדרגה עליונה על טבעית.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש לבש וגומר בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים

נתבאר שהעוה"ב אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש... רצו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה"ז באכילה ושתיה, כענין שכתוב באור פני מלך חיים. [מבאר שלא מדובר בעולם הנשמות אלא בעולם התחיה העתידי שיהיה גם גוף וחומר.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד, שער הגמול)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300