Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת גיטין
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ו ע"ב
"ותזנה עליו פילגשו". רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה. ר' יונתן אמר: נימא מצא לה. ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר. יונתן בני כך הוא אומר. א"ל: ח"ו! ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן! זבוב מצא, ולא הקפיד. נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב - בקערה, ונימא - באותו מקום. זבוב - מאיסותא, ונימא - סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה. זבוב - אונסא, ונימא - פשיעותא
ואמרו [גיטין ח ע"ב] בפלגש בגבעה, ותזנה עליו פלגשו, ר"א אומר זבוב, ר"י אמר נימא מצא, והקב"ה אומר כתרווייהו, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. וכבר הקשו מה ענין הך למלת ותזנה, וע"ש שדחקו. וביותר קשה איך שייך כתרווייהו דעל זבוב לא הקפיד, ומה שלא הקפיד בו אינו בכלל, ואם נחשוב דברים שלא הקפיד, יהיו כהנה וכהנה, ועיקר הדבר לומר מה שהקפיד, אבל הענין כי אמרו סוף מסכת גיטין כשם שיש דעות במאכל ובמשתה כן יש בנשים, יש אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותה, כך מדת כל אדם, שאשתו מדברת עם אדם בשוק ואינו מקפיד וכו', הרי הענין צניעות ופריצות נשים דומה לזבוב, והנה תוס' הקשו, איך מצא נימא באותו מקום, הלא דרך בנות ישראל שאין להם שער בבית ערוה. וכבר ידוע בחטא בנות ציון שזנו, שהיה החטא גורם שהיה להם שער, כדכתיב פתהן יערה, ודרשו בגמרא [שבת סב ע"ב] שרוב שערות היה להם כיער. וזהו הדבר ותזנה מלשון זנות, ואמרינן זבוב מצא, פי' ראה בה פריצות כזבוב, שמספרת עם כל אדם, וכמו דגמ' הנ"ל מדמה להדיא הך דפריצות נשים לזבוב, ולא הקפיד דלמא מכל מקום לא זנתה, אבל נימא מצא, ודרך בנות ישראל שאין להם שער, ובזה שפט לאות להקפיד על פריצות הנ"ל, כי ודאי זינתה, ועל ידי חטא ערוה יש להם שער כמו בנות ציון כנ"ל, ועל ידי נימא מצא מקום להקפיד על זבוב הנ"ל, והכל מלשון זנות, ויפה דרשינן בפסוק ותזנה, ואתי שפיר.
(יערות דבש חלק ראשון - דרוש ז)
ז ע"א
שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה' והתחולל לו וכו' הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר
(ד:) והנה על פי שבארנו וכמו שנתבאר במסכת יומא [כג ע"א] שעפ"י מדת חסידות גם תלמיד חכם צריך למחול על עלבונו אפילו אם לא פייסו אותו רק לנקוט הדבר בלבו עד שיפייס אותו... יש להתפלא ממה דאמרינן בגיטין דף ז, ששלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם הקמים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו? ופירש שם רש"י ז"ל: הקמים עלי - לחרף ולגדף. ומהו זה שאלה, שבשביל חירוף וגידוף ימסרו למלכות שהכוונה להרגו? והגם ששלח לו ר' אלעזר מהפסוק "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", על כל זה יש להתפלא על השאלה, וגם על התשובה יש להתפלא, כי הביא לו ראי' מפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום על פי מדת חסידותו, וכמו שאמר "שמרה נפשי כי חסיד אני", לעשות לפנים משורת הדין, ומשמע מתשובתו שעל פי מדת הדין מותר לו למסרו למלכות, כי אם לא כן היה לו להשיב לו באופן אחר, שאסור לעשות כן עפ"י דין למסור איש למלכות להריגה בשביל חירוף וגידוף. ושם ליכא למימר שראה (ה.) בו שהוא רשע, שהרי האיש שחירף וגידף אותו היה גניבא שהיה תלמודיי וכמה הלכות נזכרו בשמו בתלמוד. ולכאורה משמע שם שהחירוף והגידוף לא היה בפני רבים וא"כ עפ"י מדת חסידות אין לו רק לנקוט הדבר בלבו לכל מר כדאית ליה בפירוש דבר זה. ואפילו לפי פירוש המהרש"א [יומא שם], אין רשאי עפ"י מדת תלמיד חכם לנקום ממנו רק בדבר קטן, ומסתמא מר עוקבא הי' עושה הכל עפ"י מדת חסידות, ואפילו עפ"י שורת הדין איך יתכן לנקום עבור חירוף וגידוף בעונש מיתה?
(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ד ע"ב-ז ע"ב, יד ע"א-ע"ב, טו ע"ב-טז ע"א) א"ל ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור א"ל מדרבנן וכו' א"ל רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה וכו' לומר לך בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם אדהכי אתא רב הונא אשכחינהו דהוי יתבי א"ל האלהים מדרבנן אלא חסדא שמך וחסדאין מילך
[ריש גלותא התנגד לגזירות שבאו להגדיל את האבלות על החורבן, כי לדעתו לא נהרסה האומה לגמרי, שהרי עדיין יש סמכות לריש גלותא ולנשיאים בא"י. לכן שאל למה אסרו כלילא? (עמ' 20) רב הונא השיב לו שזה רק מדרבנן ואין לו מקור בתנ"ך. אבל רב חסדא אמר שיש לזה מקור בנביאים, וזה לא גזירה שגזרו חכמים מדעתם בגלל אבלות החורבן. ויש גלותא ישב עצוב בגלל זה. רב הונא ראה שהוא עצוב, וכדי לנחם אותו, נשבע שהוא רק מדרבנן. אבל בלבו שמח על דברי רב חסדא, כי החכמים לא אהבו את ריש גלותא, ולכן אמר לרב חסדא שדבריו יפים. ויש גירסה אחרת למעשה הזה ברות רבה פרשה ג סימן א: "ריש גלותא שאל לרבי חסדאי מה דין דכתיב הסיר המצנפת והרים העטרה, א"ל הסיר המצנפת מרבותינו והרים העטרה מאומות העולם א"ל את חסד ומה לך חסד". וגם לפי הגירסה שם, ריש גלותא התכוון לשאול מדוע גזרו (כפי שמשתמע מהפסוק), ורב חסדא השיב לו, כדי לנחמו, שהפסוק לא בא לומר שישראל צריך להתאבל ולהסיר את העטרה, אלא לומר שרבותינו שעכשיו עוטרים ממצנפת, שהוא סמל לנושא משרה דתית ולא שלטונית, ישאו גם עטרה, שהשלטון יעבור מהגוים לישראל. וריש גלותא שמח בזה ושיבח את רב חסדא.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 19-20)
לטקסט
מאי דכתיב קינה ודימונה ועדעדה וכו' כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין א"ל אלא מעתה צקלג ומדמנה וסנסנה הכי נמי וכו' כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין
[ה' מצד עצמו הוא נצחי. אבל בפאת יחוסו לבני אדם, הוא כביכול מצמצם את עצמו, ויורד לראות את הנעשה בעוה"ז. (עמ' 40) לכן ה' התגלה למשה בפעם הראשונה בסנה, הנמוך, להראות שהוא משגיח גם בשפלים. וה' שופט לפעמים מנקודת מצב נצחיותו ולפעמים מצד מידת צמצומו, הכל לפי מה שהענין דורש. מי יש לו טענת קנאה על חברו, שציער אותו בכך שפגם בכבודו וכדומה, ה' אינו ממהר לעשות לו דין כי זה יכול להמתין, ולכן הוא דן אותו מפאת נצחיותו, ולכן אמרו "שוכן עדי עד עושה לו דין". אבל מי שיש לו טענת לגימא על חברו, שחיסר את פרנסתו, בזה אי אפשר להמתין, וה' אינו דן אותו מבחינת נצחיותו אלא מצד מידת צמצומו, ולכן נזכר "שוכן בסנה".]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 39-40)
לטקסט
...א"ל (רב הונא בר נתן לרב אשי): אלא מעתה, "צקלג ומדמנה וסנסנה" הכי נמי! א"ל: אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא, הוה אמר בה טעמא
כלומר איני יכול לכוון בזה מה היה אומר רבי, לכן איני אומר בזה מאומה.
(שיחות מוסר תשל"א פרשת יתרו מאמר מא' עמ' קעד)
זמרא מנא לן דאסיר שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל בעמים
מאמר קדוש זה בביאור דברי גדול הנביאים שבתקופתו, הושע (עיין פסחים פז ע"א), נתקיים בנו בזמננו [שנת תש"ו-תש"ח] במלוא משמעותו, ואמיתות ציויו מנסר בחלל האויר וחודר מאליו לתוך תוכיות הכרתנו הפנימית. העמים כולם כאילו כביכול החזירו כבר חרבם לנדנה, כל עם ועם מתחיל לשקוט על שמריו בתום מלחמת האימים... לשוב בגילה אל מסלול חייו הרגילים. ועל עם ישראל עוד נסוך חרון אף ה' מתוך הסתר פנים גדול. הימש חושך עדנו שרוי בכל מושבותיו ומקומות נדודיו בהתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ואינו מוצא מנוח לכף רגליו הבצקים והמיוגעים, כאילו ח"ו קללת קין רובצת עליו להיות אך נע ונד ולפחוד מכל מוצאו שלא יהרגהו. דומה כאילו כל הרי הגעש הסבו וכוונו את לועם הגדול אך ורק אל מול העם היהודי האומלל ביסוריו הגופניים הלוחצים, וגורמים גם למכאובים נפשיים, ובחלל האויר מנסרת בחזקה הכרזת קודש זאת: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. חלק ונחלה אין לך אתם, הנך מובדל מהם כשם שמובדל האור מן החושך, בכיוון נשגב ובאידאה נעלה, לתיקון האנושיות בכללה ותיקון האדם בפרטו שיהא ראוי לשמו העליון אדם, "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם ה' אלקים (יחזקאל לד, לא) - אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא. ועיין ברד"ק ביחזקאל שם).
(רבי אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ב, הקדמה)
אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה
[זה כמו שאומר המדרש (רות רבה פרשה ה סימן ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית". משל לאדם שפתח חנות בשביל לבנו שיתפרנס ממנו, והבן סגר את החנות כי הקונים לא מצאו חן בעיניו, ואמר לו אביו שהוא שוטה, כי הקונים מביאים לו פרנסה. כך כאן, נתינה לעני מביאה לאדם ברכה.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נח ע"ב)
לטקסט
בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ח ע"ב
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין
[בזה שה' הבטיח לאבותינו את א"י, ולא את חו"ל, הוא כמו שיור קרקע, ואילו היינו כעבדים, לא היינו קונים, ובזה שבכל זאת הקב"ה נתן לנו את א"י, זה הוכחה שאיננו עבדים אלא בנים (בשם נאות יעקב פ' וארא דף עז).]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' ל)
לטקסט
י ע"א
כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם וכו' כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל יב ע"ב
אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות אמר לנו חוב הוא לו
[מהר"ץ חיות מקשה על ר' מאיר, אם זה חוב לו, מדוע אם האדון הוציא לו שן ועין הוא יוצא לחרות, למה יש להעניש את העבד? בספרי "מראה יחזקאל" תירצתי שבעצם זה זכות לו להשתחרר ולהיות ישראל, כפי שרואים בכתובות יא ע"א, אבל "זכין לאדם שלא בפניו" שייך רק במה שהוא רוצה, ולא די שתהיה זכות אויבייקטיבית.]
(רבי יחזקאל איישישקין, דבר יחזקאל, עמ' 34 = המאסף (קואינקה) שנה י, תרסה, חוב' י סי' צה)
לטקסט
יג ע"א
עבדא בהפקירא ניחא ליה
[דתן ואבירם התלוננו על שמשה הוציא אותם ממצרים (במדבר טז, יג): "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש", כי הם העדיפו להיות עבדים במצרים, והעיקר שיהיה הפקר, שלא יצטרכו לקיים תורה ומצוות, מלהיות בני חורין בא"י, עם קיום תורה ומצוות.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 121)
לטקסט
כה ע"א
ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים
ל ע"ב
אטו ברשיעי עסקינן
כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה
לא ע"ב
במאי עסקיתו אמרו ליה ברוחות
וקשה, הלא הם עסקו בעניין אחר אם לעמוד מפניו או לא, ואיך אמרו דברי שקר ח"ו?
וראיתי בשם גאון וצדיק אחד שבירושלמי הגירסא במשנה [אבות פרק ג משנה יג] היא הפוכה - 'כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו'. ומה שאמר בגמרא שצריך לקום לפניו סבירא ליה כהירושלמי וכיון שהוא בר אוריין ורוח המקום בודאי נוחה ממנו, צריך גם רוח הבריות להיות נוחה הימנו ולעמוד מפניו. ואידך סבר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו אז רוח המקום נוחה הימנו, וכיוון שהוא פלגאה וחולק על מר עוקבא, ואין רוח הבריות נוחה הימנו, אם כן גם רוח המקום אין נוחה הימנו, ואין צריך לעמוד מלפניו.
ואם כן שפיר אמרו ליה שהם עסוקים ברוחות, שעסקו בפלוגתא דבבלי וירושלמי, וגניבא לא הבין דבריהם, וסבר כפשוטו, רוחות ממש ולכן אמר להם 'ד' רוחות מנשבות בכל יום' (כמו שכתוב שם בהמשך הגמרא).
(רבי צבי פרבר, הגיוני אבות, אבות פרק ג משנה יג)
לו ע"א
זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול
[הלל ראה שחברה יכולה להתקיים עם שמיטת כספים רק אם אינה עוסקת במסחר עם עמים אחרים, אבל בתקופתו, שהיו הרבה יהודים בחו"ל, וסחרו עם הגוים, העולם לא היה יכול להתקיים, כי אף אחד לא היה מסכים להלוות, בעוד שהוא יודע שאחרי כמה שנים יפסיד את כספו. לכן תיקן פרוזבול. וזה לא נגד התורה, שהרי התורה נתנה סמכות לחכמים לתקן תקנות לפי צרכי הדור, כמו שכתוב "על פי התורה אשר יורוך".]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 86)
לטקסט
לו ע"ב
אמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו". אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן. דכתיב 'נתן' ולא כתיב 'הסריח'
... תיכף בסילוק הקדושה תנוח הטומאה, ולכך במות ישראלי ונסתלק קדושתו יטמא, משא"כ קברי עכו"ם, ואין לך סרחון גדול ומזוהם מהשריית הקליפות, הן מקום אשפה וטינוף ועיפוש המוליד סרחון, ולכך אילו אין ח"ו חביבותן גביה שהיה מסלק שכינתו מכל וכל, היו הקליפות שוכנות שם (בבית המקדש) והיה כתיב הסריח, אבל שברוב חסדו עדיין יש לו חביבותו עלינו, ולא סילק לגמרי רק שורה על כותל הנ"ל, אין מקום לטומאה לחול להדיא, ולכך לא כתיב הסריח.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)
תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
הצדיק מתבונן בחטאו אשר חטא לש"י, מצד גדולתו ורוממותו, הוא משער בעצמו שאי אפשר שיכופר עונו בשום פנים, לפי שיודע שהחטא יגדל כפי גדולת מי שהעוה אליו, ויתחייב מזה שאם תהיה גדולתו לבלתי תכלית שהחטא יהיה לבלתי תכלית. ועל דרך זה הוא מה שאמרו חז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין, מצד שמעריכין יסוריהן לאין - נגד עונם.
(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)
ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא... כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסי' שלמעלה מעלמא דאתגלייא... ולכן אמרו רז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז, כדכתיב "כי טוב חסדך מחיים" וגו' [תהלים סג, ד], וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון. ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתיקה [נדרים ח ע"ב] שהיא מכוסה בו בעוה"ז, ולעתיד תתגלה מכסויה, דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו, צל החכמה, שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראים.
(תניא ליקוטי אמרים פרק כו)
לח ע"א
אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון
כלומר, הוכשרו לישראל בסיחון. כי באה להם בהיתר מיד סיחון.
(רבינו בחיי, במדבר פרק כא פסוק כד)
...יכוין לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואע"פ כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה. ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם והוא היה נכבד ומעולה בעיני כל העולם, כי להיותו יושב בסדום. והוא על דרך אומרם ז"ל (גיטין לח,) מואב טהר בסיחון ע"כ, הרי שהגם שפטר ה' מואב מיד ישראל כיון שנמצאו בסיחון הותר להם, כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדום הותר להם, ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לארבעה מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט והיותו בן אחי אברהם... ובזה גילו כי אויבי אברהם הם, ולזה רדף אחריהם ויכם.
(אור החיים, בראשית יד, יב)
[על זה אמר דוד "ונתן ארצם נחלה" - נתן את ארץ עמון ומואב לסיחון, ועי"ז "נחלה לישראל עבדו"].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כט ע"ב - לטקסט)
[זה מה שכתוב "למכה מלכים גדולים" - עמון ומואב כבשו את ארץ רפאים, שהיו בהם מלכים גדולים. "לסיחון מלך האמורי" - הארצות האלה הגיעו לסיחון כדי שיהיה מותר לישראל לקחתם. "ונתן ארצם נחלה" - שמעתה אין לעמון ומואב טענה נגד ישראל.
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כד ע"א)
לטקסט
לח ע"ב
בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא
[ישראל בימי קדם היו עובדי אדמה ורועי צאן ולא אנשי מסחר. הכנענים היו אנשי מסחר. בגלות נאלצנו לעסוק במסחר כי הגוים לא נתנו לנו לעבוד בשדות. אבל המסחר הוא עבד המשועבד לנו, כמו שעבד עושה את מלאכתנו, כך אנו משתמשים במסחר להשיג על ידו פרנסה. אם נשחרר אותו, שיהיה המושל עלינו, כאילו המסחר הוא מטרת חיינו, וחמדת ממון היא כל מגמתנו, נגיע לעניות הרוח. ]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 62)
ודסיירי נכסייהו בשבתא
[הכוונה היא שהם מסתכלים על נכסיהם מנקודת מבט של שבת - בודקים האם יש להם מספיק נכסים כדי שיוכלו לנוח ולא לעבוד. הם שואפים להשיג רכוש כדי שלא יצטרכו לעבוד. הם חושבים שאם ינוחו ולא יעבדו יהיו מאושרים. אבל זו טעות, כי מלאכה מביאה שמחה בגוף וברוח. האדם שמח במעשיו ומוצא בהם שביעות רצון. מי שיושב בטל ומתעניין רק בתענוגים, מגיע לחולי הגוף והנפש. הם שומרים את כספם לעתיד, לימי המנוחה. אבל לעולם לא ישיגו מה שלבם חפץ. בסוף זרים יאכלו את רכושם. האושר הוא "יגיע כפיך כי תאכל" - יעבוד ויאכל מיגיע כפו ולא יצפה לימי מנוחה ובטלה. ויש שמצפים לימי המנוחה מפני שאומרים שהם צריכים לעבור איסורים כדי לרכוש ממון, וכשיתעשרו תהיה להם מנוחה וישמרו את המצוות. אבל זה לא נכון, כי מתוך שהורגלו לעבור עבירות, ימשיכו בזה גם בימי מנוחתם בזקנותם; וגם לעולם לא יגיעו למנוחה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. ועוד: יש שמצפים לימי המנוחה של ישראל בין העמים, שחושבים שכשיהיו לנו שויון זכויות, נעבוד את ה' בלב תמים; הם מסירים את נכסיהם בשבת, מצפים לשבת של מנוחה עם העמים, שאז נכסי היהדות יתחזקו. אבל זה לא נכון, כי הנסיון מורה ששויון זכויות גרם ליהודים לעזוב את התורה כדי למצוא חן בעיני הגוים.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 64-65, 67)
ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא
[הכוונה היא לאלה שחושבים שמטרת התורה והמצוות היא שנגיע להנאות עולם הזה. כך היה ב"אצילי בני ישראל" שזנו עיניהם מהשכינה ואכלו ושתו - הם האמינו בה' כי נהנו מהאמונה הזאת, חשבו להגיע להנאות מתוך האמונה. כמו כן, הרפורמים משנים את התורה כדי שתתאים לתשוקתם לחיים נעימים, וביטלו את כל האיסורים שאוסרים לעשות מה שנעים להם. על זה נאמר שבזמן בית המדרש, בזמן שעוסקים בדרכי האמונה ומקבלים את התורה, הם קובעים סעודה, ומביטים בשכינה מתוך מאכל ומשתה. זה גורם לעניות הרוח, כי מי שעושה כל דבר רק להנאתו, לעולם לא יתרומם לקדושת ישראל.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 67-68)
מא ע"ב
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי
הטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד, ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא, כגון שאמרו, בש"א כך ובה"א כך וכך, וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים יד), צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה), הוי מודה על האמת. רצו לומר, אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות, כשתדע שהם אמת דברי חבירך, אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו, או מפני יכולתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש [שואל הרמב"ם, מדוע טרח רבי להשאיר במשנה דברי חכמים שחזרו בהם שהרי אין הם להלכה?]
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)
מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם
כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם, "דברה תורה כלשון בני אדם". ענין זה - כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית'. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא ית' נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.
(מורה נבוכים, חלק א פרק כו)
מבאר שמשמעות זו מתייחסת לא רק לכפילות של מילים שכך מדברים בני האדם, אלא שהתורה משתמשת במושגים גשמיים לבאר מושגים רוחניים כמו איברים של ה' כביכול וכן גשמיות בתיאור המלאכים. אין הדבר כך אלא רק דרך של התורה לדבר בלשון עממית אך המשמעות של הדברים הוא אחרת, ומופשטת.
(רמב"ם אגרת תחיית המתים)
כח דהתירא עדיף מג ע"א
דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אא"כ נכשל בהן מד ע"ב
אמר פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי לא יצא לאנטוכי שבאנטוכיא יצא והא תניא מכרתיהו לאנטוכי יצא לאנטוכי השרוי בלוד לא יצא לא קשיא הא דאית ליה ביתא בארץ ישראל הא דאית ליה אושפיזא בארץ ישראל
[אשד הנחלים הביא בשם ס' שתי ידות שפירש בזה את המדרש (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהר סימן ב) "א"ל הקב"ה בעונותיהם אני מוכר ביתי לכשדים, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (ויקרא כה, כט), זה ביתו של הקב"ה, שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" - ה' רצה למכור את ישראל בגוים, ולא רצה שיצאו לחרות, לכן מכר את בהמ"ק וא"י לגוים, וכשיש לקונה בית בא"י העבד לא יוצא לחרות. והקשה הרי שו"ת פליטת בית יהודה סי' כב, אומר שאם הבית שהיה לקונה בא"י היה חרב, העבד יוצא לחרות (כי הקונה לא יגור בא"י). והרי בהמ"ק חרב. ותירץ שהעבד יוצא לחרות רק אם היה עוסק במצוות כשהיה בא"י, ויצא לחרות כי האדון מפקיע אותו ממצוות במכירתו לחו"ל, אבל הרי ישראל לא קיימו מצוות כשהיו בא"י, ולכן לא יצאו לחרות אף שנמכרו לחו"ל גם אם אין לקונה בית בא"י. (וקשה א"כ למה הקב"ה הוצרך למכור לגוים את בהמ"ק?)].
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף מא ע"ב)
לטקסט
מה ע"א
...יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא
כתב הגרעק"א בגליון הש"ס וז"ל: בערוך הביא מסוגיא זו דרב עיליש ידע שיחת העופות, וכבר השיג עליו בסדר הדורות דכאן משמע בהיפוך. והמהרש"א הקשה על רב עיליש, שכשם שלא האמין רב עיליש לעורב... משום שדרכו של עורב לשקר, כך גם לא היה לו להאמין לההוא גברא שהיה נכרי.
(שיחות מוסר תשל"א פרשת בלק מאמר פ' עמ' שמח')
ממה שחשש רב עיליש שהעורב שקרן הוא, ואין לסמוך על דבריו, על כרחך ששיחת עופות זו לא הייתה מעשה ניסים. כי אז לא היה רב עיליש נמנע מלסמוך על קריאה זו.
(שיחות מוסר תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נז' עמ' רמו')
בעבד שברח מחו"ל לארץ
[הוא יוצא לחרות בגלל קדושת א"י, כי הקדש מוציא מידי שעבוד. ולכן ה' הביא אותנו ממצרים לא"י, שזה מבטל את עבדותנו.].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ו ע"א - לטקסט)
מו ע"א
...מ"ט דר' יהודה? דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. ורבנן, התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל? כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם
...והגם דאמרינן בפרק השולח (דף מו.) לסברת חכמים שחולקים על ר' יהודה שטעם שלא הכו ישראל הגבעונים הוא משום קדושת השם, ופירש רש"י שלא יאמרו הנכרים עברו על שבועתם, הרי דהגם דישנה להתרה, לצד דהוי חילול ה' בדבר לא יתיר; אין זה מעיקר התורה אלא גדר, ועוד כבר כתבתי באורך בהלכות נדרים בפרט זה כי דוקא בשבועה שהיא מפורסמת כההיא של גבעונים, וכמו שדייקתי שם מדברי רש"י.
(אור החיים, בראשית כו, כט)
מו ע"ב
הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו מז ע"א
כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם
[אף שהניח לבתו, נחשב שהניח לאחרים, כיון שהיה יכול לתת את זה לצדקה בחייו, כמידת חסידות, ולא נתן, וכתוב "והלך לפניך צדקך" ולא "לאחריך".]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף ל ע"ב)
לטקסט
מח ע"ב
הניזקין שמין להן בעידית
[הטעם שצדיק נתפס בעוון הדור הוא כי חוטא נחשב מזיק, ומזיק משלם מעידית, היינו הצדיקים. וזה רק אם אנשי הדור מכבדים את הצדיקים, ומתייחסים אליהם כעידית. אבל אם אנשי הדור מזלזלים בצדיקים, הם לא נחשבים עידית, אלא ה' נוטל את הצדיק כדי שלא יראה ברע שיבוא, וה' נפרע מהרשעים, שאנשי הדור מחשיבים כעידית. (לז ע"א) ובזה יש לפרש את הפסוקים (ישעיהו פרק ט פסוק יב-יג) "והעם לא שב עד המכהו" - לא חזרו בתשובה. "ואת ה' צבאות לא דרשו" - לא דרשו את הפסוק "ואהבת את ה'" לרבות ת"ח, אלא זלזלו בת"ח. לכן ה' לא יטול מהם את הצדיקים ככפרה, אלא "ויכרת ה' מישראל ראש" - הצדיק מת כדי שלא יראה ברע, "וזנב" - הרשע כדי לשלם על חטאי הדור.]
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף לו ע"ב, לז ע"א)
לטקסט
נב ע"א
דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין נב ע"ב
אמרי ליה קא לביש ומכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה
[מצאנו גם (ברכות ו ע"ב) שכל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. בזה יש לפרש את הפסוק (בראשית פרק לט פסוק יב) "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי" - יוסף לבש בגדים נאים משל אדונו. ואמרה לו, אם אתה ירא שמים, דבריך נשמעים גם בלי שתלבש בגדים נאים; ואם אתה לובש בגדים נאים כדי שיהיו דבריך נשמעים, סימן שאתה לא ירא שמים, וא"כ, שכב עמי.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נג ע"א)
לטקסט
נה ע"ב
דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה וכו' מאי בעית הכא קום פוק... (נו.) אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא וכו' אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי וכו' אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו וכו' אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו
באגדתא דקמצא ובר קמצא יתפלאו חוקרים רבים ויפקפקו באמתת האגדתא הזאת, כי היתכן כי יסופר דברים כאלה? ובפרט בהיות הדבר מתנגד למאמרם ז"ל: "אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים" [שבת קיב ע"ב]. לא נכחד כי אנו כחמורים (ואף אם לא נגיד הלא מעשינו יעידו עלינו כי כן הוא הדבר), אבל איך יתאימו הדברים "הראשונים כבני אדם" עם המעשים אשר יספרו לנו חז"ל, מעשי האנשים ההם אשר הסבו בכיה לדורות? גם יותר מאשר יחרה אף כל אדם על טיטוס הרשע, יכעוס כל אדם על בר קמצא: על ההוא גברא דעבד סעודתא ועל משרתו החרש.
(רבי יהודה יודל רוזנברג, ידות נדרים השלם, ירושלים תשעה, עמ' רצג-רצח)
נו ע"א
... שדר עלוייהו לנירון קיסר, כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך, אמר ליה ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה..
אמרתי אפאיהם - כבר ביארנו בראש השירה דכ"ז מדבר בגלות ראשון שעבדו עבודת כוכבים, ונשתנה גלות ראשון שגלו תחלה החרש והמסגר אלף שהן גדולי הדור. וגם היה שם דניאל חנניה מישאל ועזריה גדולי מלכות מה שהיה בזה הרבה טובת ישראל בגלות יותר משהיה בגלות השני.
(העמק דבר, דברים לב, כו)
...אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו, בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו, מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו!
והוא ג"כ שהסית יצר הרע (את רבי זכריה בן אבקולס) לשם שמים, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, יאמרו בעלי מומים קרבין למזבח, ועל ידי כך באנו לתכלית הגולה לבוז ומשיסה, ומזה יש ללמוד להנצל מן פתוי, אף בא בעצה לשם שמים לומר שיש בו כונה לשמים, כי סופו מר ולענה.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו
[פירשו המפרשים, שהלכה היא שבדיני נפשות מתחילים מן הקטן (סנהדרין לב ע"א), כי אם הגדול ידבר ראשון, לא יוכלו לחלוק עליו. ור' זכריה היה הגדול, אבל מתוך ענווה חשב עצמו קטן, ודיבר ראשון, ולכן אחרים לא יכלו לחלוק עליו, ואולי אילו דיברו היה רוב להקריב את הקרבן של הקיסר, ונמצא שענותנותו החריבה את הבית. ממעשה זה יש ללמוד שכדי להציל את ישראל, מותר לעבור עבירות. וכן אם הרצל יצליח להציל את עם ישראל, לא משנה אם הוא שומר מצוות או לא.]
(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 31, 33)
לטקסט
...כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו: יאמרו רבן דקרו! בעו למדחפיה, אמר להו: יאמרו רבן דחפו!
הרי לנו עד כמה הקפידו אפילו הני בריוני על כבוד רבם. שהרי כל רצונם לדקרו או לדחפו היה משום שחששו שזוהי הערמה, אם כן מבחינתם הייתה זו שאלה של פיקוח נפש אם יצא אל מחנה האויב, ומ"מ נמנעו מלברר הדבר, כדי שלא יאמרו "רבם דקרו", "רבם דחפו". עד כדי כך חמור היה בישראל כבוד הרב ומוראו.
(שיחות מוסר תשל"ב פרשת שמיני מאמר סא' עמ' רסב')
אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי
[כלפי אלו שבאים לבית הכנסת רק בימים נוראים, כשהחזן צועק "המלך", ה' שואל: אם כן, למה לא באתם לבית הכנסת כל השנה?]
(רבי גדליה סילברסטון, מאירת עינים, עמ' 24)
לטקסט
בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע
[בירושלמי תענית פ"ד אמרו עליו "מן דכלב", כלומר היה מבני כלב בן יפונה. נראה שדרשו כך מזה שלא נקרא רק "כלבא שבוע" אלא "בן כלבא שבוע", לרמוז גם שהיה בן של כלב בן יפונה.]
(רבי פנחס מנחם ישעיהו מינצברג, אוצר בלום, דף ז ע"א)
לטקסט
נו ע"ב
...עמד עליו (על טיטוס) נחשול שבים לטובעו. אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. בא פרעה טבעו במים. בא סיסרא טבעו במים. אף הוא עומד עלי לטובעני במים. אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. אמאי קרי לה 'בריה קלה'? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה. עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים..
ויש להבין למה בחר ה' ביתוש, ומה ענין זה לטיטוס, ומה מדה כנגד מדה יש בזו שצוה ליתוש להלחם בו. אבל כאשר נבין, וכי לא ידע טיטוס מלחמת יהושע בן נון לל"א מלכים, והורדת אבני אלגביש, והעמדת חמה לו ולמלך חזקיה, ואיך היה חושב שאין כחו אלא בים. וצריך לומר כי כבר כתב הרמב"ן כמה פעמים [עיין בפרשת אחרי י"ח, כה] כי ארץ ישראל היא תחת ממשלת ה', ולכך שם עיקר חיוב שמירת התורה, ובחוץ לארץ כל מדינה תחת שר ומזל פרטי, ולכך נאמר [מ"ב יז. כו] משפט אלהי ארץ, וזה ידע טיטוס גם כן, וחשב כי חו"ל היותו תחת שרים ומזלות, סילק הקב"ה השגחתו בכל אופן והכל ביד המזל והשר, ולכך חשב, בארץ ישראל ודאי שכח ה' גדול למאוד לעשות נסים ונפלאות, אבל בחו"ל כבר נמסר לשרים ולמזלות, ואין ביד ה' לשדד מערכותיהם, וכבר אמרו בגמרא בפ"ק דגיטין [דף ח'.] כי ימים הסמוכים לארץ ישראל דינם כארץ ישראל, וכן כתב הזוהר, כי הים דינו כא"י, ולכך חשב כי במים כחו חזק כמו בא"י, אבל ביבשה בחו"ל לא היה יכול לו, וזהו מאמרו ילחם אתי ביבשה, והיינו בחו"ל, כי כבר יצאו מא"י.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)
אבא חנן אומר, מי כמוך חסין יה, מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו, של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא, מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה באלמים
מבאר שזה רחוק לפרש באלים כמו באלמים להוסיף מ"ם, אלא נראה שאין כוונתם ז"ל להוסיף מ"ם אלא באלים הוא בחזקים כמו שפירש"י, וכך פירושו כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף כי איזו גיבור הכובש את יצרו, כך בזמן שהקב"ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול זהו מצד יד החזקה שלו ית' שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה' וכן שתק לטיטוס על חרופו וגדופו, ע"כ דרשו מי כמוך באלים באלמים, ומשה אמר זה על חירופו של פרעה וממנו הביאו פסוק זה לראיה על טיטוס, ולעולם משמעות באלים בחזקים ממש כאמור.
(כלי יקר, שמות פרק טו פסוק יא)
זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה מה עשה תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה
[מי שמדבר דבר ליצנות ולשון הרע בביחת כנסת, עושה מעשה טיטוס.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 23-24)
לטקסט
מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה באלמים
וטרם אדבר, אמרתי אודה עלי פשעי, כי כמה פעמים עלתה במחשבה לפני ואמרתי בלבי, אם אמנם שכנים דברי חז"ל על פסוק 'מי כמוך באלים ה'' - אל תקרי באלים אלא באלמים, שהקב"ה ראה שטיטוס ואחוזת מרעיו שרפו מקדש ה' וכל מועדי אל בארץ, ובכל זאת לא פגעה בהם יד ה', הן כל אלה פעל אל עם רשעי ארץ אשר לא מזרע ישראל המה, אבל בער אנכי מהבין - איך הקב"ה יושב ורואה בעלבון התורה וחרפת לומדיה מאנשים אשר בשם ישראליים יכונו ומזרע היהודים המה, ושאלתי לנפשי הגידה נא לי, למה לא יצא הקב"ה בזרוע חשוף להראות כי יש אלקים שופט בארץ ולשלם גמול לאויביו, ולמה ה' תעמוד ברחוק, אם לא לנו ה' עשה למען תורתך ולמען עובדיך, כי מה יאמרו המון בית ישראל אם ישמעו הבושה והכלימה אשר עשו המחוקקים חוקי און בקאנגרס [כנס של שלטונות הונגריה].
(רבי חיים סופר, מחנה חיים, ח"ב סי' ה)
דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק
[זה מה שאומרים "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב" - כיון שה' נקרא אדיר, הוא יבנה את בהמ"ק בקרוב. וכן שאר התוארים באותו פיוט הם על המלך, ורק מלך יכול לבנות את בהמ"ק (ב"ב ד ע"א).
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כו ע"ד-כז ע"א)
לטקסט
ואין לבנון אלא ביהמ"ק
וכאמרם ז"ל (ילקוט שיר השירים רמז תתקפ"ח ד"ה מעין גנים): א"ר עזריה, נמשלה תורה במים, שזה מזיל מקצת דבר וזה מזיל מקצת דבר, וההלכה יוצאת כמו לבנון. וי"ל הכונה פשוטה ע"פ אמרם ז"ל לבנין זה ביהמ"ק (עי' ספרי ורש"י ואתחנן [פ"ג פסוק כה]) דמשם תצא תורה.
(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)
היו צריה לראש וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש
מבאר טעם הדבר, כדי להגדיל אח"כ מפלתו, ע"י שיתנשא ואז יפול.
(כלי יקר, שמות פרק טו פסוק ט)
[כדי שאח"כ מפלתו תהיה גדולה יותר.]
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ט ע"א)
לטקסט
כל המיצר לישראל נעשה ראש
[בדרך צחות: לכן ניסן נקרא "ראש חדשים", כי הוא מיצר לישראל, מביא הרבה צרות, להכין את כל צרכי החג כראוי.]
(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' כז)
לטקסט
רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה אמאי קרי לה בריה קלה דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה
["בן בנו של עשו הרשע" - לכן טיטוס רצה מלחמה ביבשה בחרב, כמו עשיו. "מפקנא לית לה" -הקדמונים אמרו שאחד מכוחות האדם הוט כח הדוחה, והוא בא מטבע יסוד המים, ששוטף ומעביר את פסולת המאכל מבטן האדם. וביתוש לא הוטבע כח המים, ולכן אין לו מפקנא, ובכל זאת יגבר על טיטוס, שלא כדבריו שכח ה' רק במים.]
(ר' שלמה כ"ץ רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 277)
לטקסט
נז ע"א
...אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר: "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו". דוד נמי אמר הכי?! דוד אתמוהי קא מתמה
והקשה מהרש"א, דהא לשון חדא אמרו, אבל הענין במה שכתב התרגום, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, דייתי בני רומי לשם לציון, ושם יבואו מושיעים, ויהרגו טבח רב לה' ברשעים, ויש להבין למה יהיה כך, אבל הענין כמ"ש הזוהר [ח"א קיז.] כי במצרים היתה כל כך התגברות הטומאה, עד שאפילו מלאך שליח ה' לא היה יכול לילך לשם פן יתעב, עד שהשכינה בעצמה הלכה לשם, אמנם ברומי היתה גם כן כל כך התגברות, עד שאינו נאות ששכינה תשרה שם, ולכך אין רומי נופלת שתלך השכינה לשם, ומה עשה הקב"ה, נותן בלב רומי לילך ולצבוא על ירושלים, ושמה יעלו מושיעים, ושמה תהיה מפלתם בארץ ישראל, כי שם תהיה השריית השכינה, כדכתיב [זכריה יד, ג] ויצא ה' ונלחם בגוים.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)
אמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת
אין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות, אשר השיאתו להלעיג. ועל כן לא תמצא לעולם מרחיק דבריהם, אלא איש מבקש תאוה, ונותן יתרון להנאות המורגשות, אשר לא האיר לבו בדבר מן המאורים הבהירים.
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)
נז ע"ב
אשיב ממצולות ים
ואותן ששחטו אותן ואת בניהם בשעת הגזרה מיראתם שלא יוכלו לעמוד ביסורין - קדושים הם ודאי, אע"פ שלא היו חייבין לעשותו, עם שכבר הביאו ראיות לדבר. יש בידינו ראיה מפורשת ביותר הלא היא באגדה דהנזקין בד"מ ילדים וילדות שנשבו לקלון ודרש להם הגדול "אשיב ממצולות ים", אלו שטובעין בים, וקפצו כולן ונפלו לתוך הים. הרי מבואר הדבר שטוב ויפה הוא להמית אדם עצמו, אפילו רק כדי להנצל מקלון. ואע"ג דמן הדין לא היו ביהרג ואל יעבור, דהאיכא תרתי, קרקע עולם והנאת עצמן, היכא דאיכא למיחש להעברה על דת לגמרי, ולנגידא דקשי ממותא, צריכה למימר דשרי, ומצוה היא בודאי. אבל לשחוט לזולתו, צ"ע אם מותר מיראת העברה על דת.
(רבי יעקב עמדין, מגדל עוז, אבן בוחן, פינה א, אות כד)
..." כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה. אתיוהו קמא לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "אנכי ה' אלהיך". אפקוהו וקטלוהו, ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר. אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "זובח לאלהים יחרם". אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "לא תשתחוה לאל אחר". אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה "את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום". כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת..
שבעת הצלמים להם נצטוו הבנים להשתחוות הם צלמי שבעת כוכבי הלכת.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)
מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים
כשם שנפש משה רבינו ע"ה היא ממחצב התורה שבכתב, ונקראת תורת משה, כך נפש רבי עקיבא ממחצב התורה שבעל פה, ונקראת על שמו לפי דעתנו, שהרי סתם משנה רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, סתם סדר עולם רבי יוסי, וכלהו אליבא דרבי עקיבא [סנהדרין פו ע"א]. והעמידו הקב"ה בדור החרבן להגן על העולם ועל התורה שלא תשתכח. לפיכך בעד החלון נשקפה שכינה שלא יאבד סיסרא בשביל שלשלת יוחסין שהיתה גנוזה בו עד שנתעברה ממנו יעל בביאה שלישית משבע ביאות של סיסרא [יבמות קג ע"א] שש הנה שנא ה', לא נזכרה לשבח אלא זאת דכתיב בה "שכב" דרך כבוד, כמה דאת אמר "וישכב עמה בלילה הוא". "ותיבב" שכינה על איחור הצירוף, "מדוע בושש רכבו לבא", שהטעינו אותו רשע צרוף מרובה ברוב זוהמא שהטיל בה תחלה וסוף. "חכמות שרותיה תעננה", והן עלמות תופפות, "אף היא תשיב אמריה לה הלא ימצאו יחלקו שלל" להפשיט הבגדים הצואים בצרוף אחר צרוף, והוא "רחם", חד "רחמתים" תרי, הא תלת, "לראש גבר" אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו. על אלה נאמר "כן יאבדו כל אויביך ה'", ועל רבי עקיבא וחבריו כתיב "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ה פרק יא)
והגם שנאמר שם ששלח לו שנית לר' אלעזר: קא מצערן לי טובא וא"א למיקם מקמייהו, על כרחך אין הכוונה שנוגע הדבר לסכנת נפשות, כי אם כן איך השיב לו ר' אלעזר מהפסוק "דום לה' והתחולל לו" שימסור דינו לשמים כמו שמפרשים שם התוספות בפירוש הראשון, שבמקום שאין דין למטה מותר למסור דינו לשמים כיון שהיה לו סכנת מיתה חלילה, אלא על כרחך הכוונה במה שאמר שאי אפשר למיקם מקמייהו, שאין ביכולתו לעצור עצמו שלא להנקם ממנו על צער הזה, וכמו שכתב החינוך בלאו שלח, של לא תונו, מאונאת דברים, שאין האדם כאבן לעצור עצמו ושלא להשיב על חרפת מחרפיו. ולכן אמר שם שעל פי שורת הדין למדנו ממה שהתירה התורה להרוג את הבא במחתרת מטעם הבא להרגך השכם להרגו, כן מותר עפ"י הדין לנקום על דבר זה, וגם מקודם לזה כשרואה שרצונו לצער אותו בחירוף וגידוף, מותר לו לעצור בעדו רק כדי שלא יתפשט הכעס יותר מהמדה, לכן מהנכון שלא ישיב לו רק להשיב חרפתו אל חיקו ולא יותר, וממדת חסידות שלא לכנוס בהוראה זו כלל כי אולי יטעה בהוראה. ולכן יהיה מהנעלבין ואינם עולבים ושכרו גדול מאוד, כי דבר גדול היא לשתוק על חרפת מחרפיו. עד כאן לשון החינוך ז"ל. וכן כתב הריטב"א ביומא, שיאיר בשביל זה לעולם הבא כאור שבעת הימים. ואם כן, שלא היה הדבר נוגע לסכנת נפשות, איך עלה על דעת מר עוקבא למסרו למלכות להריגה? וגם ר' אלעזר, מדוע לא השיב לו שאסור לעשות כן, רק בכל פעם השיב לו מפסוקי תהלים הנאמרים על פי מדת חסידות? ועוד יותר יפלא, שבאמת נענש בעונש מיתה על זה, כאשר אמרו שם: הדבר יצא מפי ר' אלעזר ונתפס גניבא למלכות, וכשיצא בקולר למיתה אמר כתבו גט לאשתי עיי"ש בגמרא. ונמצא שגם אשתו נענשה בשביל זה. ואולי היה לו גם בנים קטנים, וכפירוש רש"י ז"ל בחומש שגדול כח המחלוקת שנענשו גם בניהם הקטנים במחלוקת קרח ועדתו. והנה בעונשו מן השמים אין להפלא כל כך, כי העונש של המלבין פני חבירו הוא גדול מאוד. ואמרו חז"ל על זה שהוא כאלו שופך דמים. ולכן ענשו מן השמים היא עונש מיתה. אבל עונש בידי אדם, איך מצינו שיהיה המחרף ומגדף חייב מיתה ושיהי' מותר עפ"י דין למסרו למלכות להריגה? ואפילו אם נאמר שחירפו וגידפו לפני רבים, שפסק הרמב"ם ז"ל שגם על פי מדת חסידות חייב הוא לנקום ממנו לפי שבזיונו הוא בזיון התורה, עיי"ש ברמב"ם בפרק ז' מהלכות תלמוד תורה ובכסף משנה שם, אבל האיך מצינו שמותר לו לנקום ממנו בעונש מיתה? ובפרט בר' אלעזר ב"ר שמעון ששם היה יחידי בעת פגיעתו ולא לפני רבים, ורק בשביל פעם אחד שקרא לו שם גנאי שקרא לו ר' יהושע בן קרחה, איך על פי אומדנא שאמדו שהוא רשע ענש אותו בעונש קשה כזה, וממילא הגיע העונש גם לאשתו ובניו שנשארו אלמנה ויתומים אחרי מיתתו?
(ה:) והנה עלה בדעתי ליישב זה בדרך אפשר עפ"י מה שאמרו במסכת גיטין דף לא ע"ב שר' הונא ורב חסדא היו בצוותא חדא, ועבר גניבא לפניהם, ואמר אחד מהם: ניקום מקמיה דבר אוריאן הוא (וכלומר והתורה אמרה "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ותרגם המתרגם "מקדם דסבר באורייתא" וגו'). אמר לו אידך בלשון תימא: ומקמיה פלגאה ניקום (כלומר האיך יתכן לעמוד לפני איש כזה שהוא פלגאה). ופירש שם רש"י ז"ל בד"ה פלגאה: בעל מריבה, שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בפרק קמא בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות והוא הי' גניבא כדמפרש התם. עד כאן לשון רש"י ז"ל. והנה ידוע שעל טפת דיו של רש"י צריכים לישב שבעה נקיים להבין דבריו. והנה לכאורה האריך כאן רש"י ז"ל בדבריו ללא צורך כלל, כי היה די שיאמר "בעל מריבה עם מר עוקבא כדאמרינן בגיטין פרק קמא שהוא היה גניבא", ולמה סיפר לנו רש"י ז"ל שהיה מר עוקבא אב בית דין, שמשמע מזה שיש חילוק אם היה תלמיד חכם אחר או אב בית דין? וגם למה סיפר לנו רש"י ז"ל מה ששאל מר עוקבא עליו אם מותר למסרו למלכות, כי מה נפקא מינה כאן דבר זה מה ששאל מר עוקבא עליו? אלא על כרחך כוונת רש"י ז"ל היא לתרץ מה שקשה לכאורה על אידך שאמר בתמיהה "ומקמיה פלגאה ניקום", כי מה כולי האי שהוא חולק עם תלמיד חכם אחר, שע"י זה יהיה תמיהה קיימת איך נעמוד בפני איש כזה, והלא התורה אמרה "מקדם דסבר באורייתא תקום" לפי תרגום המתרגם. ולכן בא רש"י ז"ל לתרץ זה במתק לשונו, כי היה חולק עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, ויש חילוק בין תלמיד חכם למי שנתמנה לאב בית דין, שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, והוא אב שלהם ויש לו דין מלכות, וכדאמרינן מאן מלכי רבנן, והראי' שיש לו קצת דין מלכות, ששאל מר עוקבא עליו אם מותר לו בשביל זה למסרו למלכות, כי אם היה למר עוקבא רק דין תלמיד חכם אחר, איך עלה על דעתו למסרו למלכות? ולכן האריך רש"י בלשונו לספר לנו כל זה.
ואם כן, שראוי הוא למסרו למלכות על פי דין, אם כן גברא קטילא הוא ואין לקום מפניו, לפי שיש עליו עונש מיתה והיא רשע למות. והגם שמר עוקבא על פי מדת חסידותו ועל פי תשובת ר' אלעזר החריש לו ולא מסרו למלכות, אבל מכל מקום חייב מיתה הוא. ולכן תמה אידך ואמר: איך ניקום מקמיה, שהוא חייב על ידי רשעתו מיתה? ואם תקשה לך ותאמר האיך מצינו שעל ידי זה יהיה חייב מיתה, אני אשיב לך ואומר ממה שאמרו חז"ל ביומא דף כב סוף ע"ב: אמר רב יהודא אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וכו'. ומצינו שדוד המלך עליו השלום לא מחל על כבודו, ונאמר במלכים א' קפיטל ב פסוק ה: "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה" וגו', ופירש שם המצודת דוד על כי הם באו בהבטחת דוד וכו', אם כן לדוד לכלימה בזה (וכלומר כאילו בייש לדוד עצמו). ונאמר עוד שם: "והנה עמך שמעי וגו' והוא קללני קללה נמרצת וגו' ועתה אל תנקהו וגו' והורדת את שיבתו בדם שאול". ונמצא שעל הכלימה שהגיע לדוד על ידם ועל הביוש מחירוף וגידוף של שמעי, חייב אותם מיתה, וכדין עשה בזה, לפי ששאול נענש שלא עשה כן. ומכאן אביא ראי' שמי שמבזה את אב בית דין, הגם שהוא, המבייש, גם כן צורבא מרבנן, אבל לפי שאינו אב בית דין, נחשב לו מה שמבזה את האב בית דין או שמגיע על ידו כלימה לאב בית דין (ו.) כמו שקרה לדוד, ואם כן נחשב הדבר כאילו עשה הוא עצמו לו. ולכן מותר למסרו למלכות.
ואם על זה תאמר לי שאין משם ראי', כי שם הוא ענין מורד במלכות והמורד במלכות חייב מיתה, על זה אני אומר שלא מטעם מורד במלכות ענשם, כי אם כן היה לו לדונם בסנהדרין, ולא מצינו שעשה זה, כי נשבע לו לשמעי בן גרא שלא ימותו בחרב. ועל כרחך לא דנו בסנהדרין, וגם יואב לא הי' לו דין מורד במלכות ממה שהגיע כלימה לדוד על ידו, ואדרבה נקם יואב מהם מאבנר ומאבשי נקמת מלכות דוד, ולא מצינו שדנם בסנהדרין. ומה שאמרו במגילה שמורד במלכות אין מהצורך לדונו בסנהדרין, כבר כתבו התוס' בסנהדרין לז, במה שאמרו שבדיני נפשות מתחילין מן הצד, ומביאין שם ראיה ממה שאמר דוד לאנשיו "חגרו איש חרבו" ואח"כ חגר גם הוא חרבו, וכתבו שם התוס' שגם מורד במלכות צריכים לדונו בסנהדרין רק גומרין בו ביום ואין מהצורך להמתין מלגמור הדין עד למחר, עיין שם, א"כ לא מטעם מורד במלכות דנם למיתה, רק מטעם בזיון למלכות, שאין לו למחול על בזיונו, לפי שבזיונו הוא בזיון העם, וכן אב בית דין בזיונו הוא בזיון התורה וגם בזיון העם ההולכים לרגלו.
ולכן חשב מר עוקבא שמותר לו אפילו ממדת חסידות, ואפשר גם מחויב הוא שלא למחול על בזיונו, ואם אין כח בידו להמיתו, אבל על כל פנים ימסרו למלכות, שבאופן הזה יקבל ענשו... ולכן שאל דבר זה מר' אלעזר, והוא השיבו שהגם שעל פי דין אין למחות בידו, כי המלבין פני חבירו ובפרט פני אב בית דין, שהוא כמעט כנוגע בכבוד המלכות, ולכן מותר לו עפ"י דין למסרו למלכות, רק על פי מידת חסידות אין לעשות כן, ובפעם שניה השיב לו שימסור דינו לשמים. וכאשר יצא הדבר מפי ר' אלעזר, נמסר למלכות, כי באמת היה חייב מיתה בשביל זה בדין שמים, כי בזיון אב בית דין היא בזיון התורה ובזיון קהל עדת ישראל שמינו אותו לאב בית דין עליהם.
ויש לומר עוד בזה כי השאלה של מר עוקבא והתשובה של ר' אלעזר יסובבו על מחלוקת המפרשים במה שתרצו בגמרא [יומא שם] על הקושיא שהקשו על ר' יוחנן מברייתא של הנעלבים ואינם עולבים. ותרצו שם: דנקיט ליה בליביה. והנה המימרא של ר' יוחנן הוא בשם ר"ש בן יהוצדק שהיה תנא, והברייתא הוא גם כן מהתנאים, לכן מסתמא היתה קושיא הזאת נודעת להאמוראים קודם כתיבת התלמוד, ונודע להם התירוץ הזה "לעולם דנקיט ליה בליביה" שאמרו האמוראים הראשונים בלשון סתום החידוש הוה. ולכן חשב מר עוקבא שהפירוש הוא שלא ישיב על עלבונו אבל ינקוט הדבר בלבו לנקום ממנו אחרי כן, וכמו שפירש המהרש"א ז"ל. והגם שהוא לא צוה רק לנקום בדבר קטן על בזיון גדול, אבל הוא נשתנה למעליותא בדבר זה כי הוא אב בית דין ובזיונו נוגע גם לכלל העם, ולכן מותר לו ומחויב הוא לנקום ממנו בדבר גדול, למסרו למלכות. ועל זה השיב לו ר' אלעזר שהפירוש הוא כפירוש רש"י, שלא ינקום ממנו כלל, וגם לא ימסור דינו לשמים, רק ישים מחסום לפיו על פי מדת חסידות, רק אם אחרים ינקמו נקמתו, ישתוק, וכפירוש רש"י ז"ל. וכיון ששאל לו פעם שנית, השיב לו עפ"י פירוש הריטב"א והעין יעקב ותוספות ז"ל, שימסור דינו לשמים. ולפירוש השלישי של המהרש"א ז"ל, לנקום ממנו אחרי כן, ובפרט לעשות דבר גדול בשביל דבר בזיון, לא הסכים ר' אלעזר הנשאל (ו ע"ב) ממר עוקבא. אבל על כל זה נענש מן השמים בעונש מיתה וכנ"ל. ויכול להיות שלכן סתמו האמוראים הראשונים בתירוצם מסתירת ר' שמעון ב"ר יהוצדק עם דברי הברייתא מהנעלבים ואינם עולבים וכו', ולא אמרו דבר ברור כדרך האמוראים לפרש דבריהם, רק אמרו בלשון סתום "לעולם דנקיט ליה בליביה", כדי שנדע שיש חילוק, שאם יוכל לעצור עצמו, שהבזיון אינו נוגע כל כך לו, לא ימסור דינו לשמים, רק ינקוט הדבר בלבו, וכפירוש רש"י ז"ל, ואם לא יוכל לעצור עצמו, שצערו גדול, כמו ששאל פעם שנית מר עוקבא לר' אלעזר, השיב לו כפירוש השני, שימסור דינו לשמים. ואולי אם גם זה לא יועיל, וצערו גדול מנשוא, והמצטער הוא תלמיד חכם, יוכל לנקום ממנו על בזיון גדול בדבר קטן. וכל זה הוא ממדת חסידות. ולפי עיקר הדין, המבזה תלמיד חכם שהוא אב בית דין ענשו גדול מאד, וחייב מיתה לשמים, אפילו המבזה הוא גם כן תלמיד חכם. וגם על פי מדת חסידות אין לקום מפניו לפי שהוא בעל מריבה עם האב בית דין שבעירו, וכמו שפירש רש"י ז"ל על פלגאה שהוא בעל מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין.
וכאשר נדקדק יותר בדברי רש"י ז"ל בגיטין דף לא, שאמר בד"ה פלגאה: בעל מריבה, שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בפרק קמא וכו'. ולמה לא אמר רש"י שחירף וגידף את מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בגיטין וכו'? ומלשון "שהיתה לו מריבה" משמע שרק היו מריבים זה עם זה כמו שנאמר "ויריבו רועי (לוט) [גרר] וגו' לאמר לנו המים" [בראשית כו, כ]. אכל אין זה ענין חירוף וגידוף כלל, ורק הי' מריב עמו, שאמר שלו יאתה הכבוד הזה להיות אב בית דין ולא למר עוקבא, וכמו שאמר משה לישראל "מה תריבון עמדי" [שמות יז, ב] ששם לא חרפו חלילה את משה, רק היו מריבין עמו. ומדוע לא כתב רש"י ז"ל כמו שכתב שם שחירף וגידף אותו? אלא נראה שכוונת רש"י ז"ל לתרץ בזה דקדוק עצום, כי לפי המבואר בגיטין ז, כששאל מר עוקבא את ר' אלעזר: בני אדם הקמים עלי ובידי למוסרם למלכות. ומסתמא כשחשב מר עוקבא שחייב מיתה על פי דין וגם על פי מדת חסידות, כי חלילה לומר שהיה מר עוקבא רוצה לעשות כנגד מדת חסידות, וגם ר' אלעזר כבר קרא אותו בשם רשע, שהביא לו ראיה מהמקרא "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", רק אמר לו שיותר נכון הוא עפ"י מידת חסידות לשום מחסום לפיו אם אפשר לו, וכאשר כתבתי למעלה שהיו מסופקים בפירוש "דנקיט לי' בליביה", והוא השיב לו כפירוש רש"י ז"ל. וא"כ לפי המבואר שם, האיך אמר אחד מהם "ניקום מקמיה דבר אוריאן הוא"? הלא כיון שרשע הוא וכבר חייב מיתה עפ"י דין ורשאים למוסרו למלכות עפ"י דין, איך יעלה על לב אחד מהם לומר שיקיימו בו "מפני שיבה מקום והדרת" וכו'? וגם השני שאמר בלשון תימה "ומקמיה פלגאה ניקום", למה לא אמר בלשון תימה יותר "ומקמיה רשע ניקום"? לכן למד רש"י ז"ל מזה שקרא לו רק בשם פלגאה, והראשון רצה לעמוד מלפניו, שעדיין לא חירף וגידף את מר עוקבא, רק היה אז פוטר מים ראשית מדון, וכדרשת חז"ל על זה [סנהדרין ז ע"א]: האי תיגרא מיא לבידקא דמיא, כיון דרווח רווח. ולא היה לו אז רק מריבה עם מר עוקבא, כמו שהיתה תחלת מחלוקתו של קרח עם משה, שתרגם אונקלוס על "ויקח קרח": "ואתפליג קרח". לכן אמר כאן לשון פלגאה, שהוא חולק עצמו עם מר עוקבא להתחלק מלפניו, ולא רצה אז לקבל עליו שיהיה נכנע תחתיו ולחלוק לו כבוד הראוי לחלוק לאב בית דין שבעירו. וכמו שאמר קרח "כי (ז.) כל העדה וכו' ומדוע תתנשאו" וגו'. ולכן רצה האחד לעמוד מלפניו, כי עדיין לא עבר על "לא תונו", לצער אותו בחירוף וגידוף, והיה אז הכוח ביד מר עוקבא לוותר על כבודו, כי הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולכן לא היה לו אז דין רשע, ולא רצה אז מר עוקבא למסרו למלכות חלילה, ועל כל זה מיחה השני ואמר כי רק אפילו מטעם זה לבד שהוא פלגאה, שהוא בעל מריבה עם מר עוקבא שהוא אב בית דין ואינו חולק לו כבוד הראוי לו, הגם שיש ביכולתו של מר עוקבא למחול על כבודו, על כל זה אנו אין לנו רשות למחול על כבודו של מר עוקבא. ולכן מהתימא עליך שתרצה לקום מקמיה פלגאה שיש לו מריבה על כל פנים עם האב בית דין, ואחרי כן נתפשט המריבה יותר כדרך פוטר מים, אשר אז כבר חירף וגידף את מר עוקבא ושלח לו מר עוקבא לי' אלעזר לשאול וכנ"ל. ואחרי כן נתפשט המחלוקת שלא היה יכול לסבול, ואז הותר לו למסור דינו לשמים. ואז הגיע עונשו מן השמים, הכל כנ"ל. ונמצא דברי רש"י ז"ל מדוקדקין היטב. וראייתו מגיטין הוא שאחרי כן כבר הגיע הדבר לידי חירוף וגידוף. אבל אז בעת שקלא וטריא של ר' הונא ורב חסדא לא הי' לו רק מריבה עם מר עוקבא.
ואם כן נראה מכאן כמה גדול העונש של העושה מריבה עם אב בית דן, הגם שהוא גדול בתורה, ואולי עוד יותר גדול בתורה מהאב בית דין, אבל כיון שהיא אינו אב בית דין, אם עושה מריבה עם אב בית דין, הגם שלא בא עדיין לידי חירוף וגידוף, אין לקום מפניו, ונתבטל ממנו דין תלמיד חכם, ומכל שכן אם מצער את האב בית דין, וכל שכן אם גורם חירוף וגידוף להאב בית דין, גדול עונו מנשוא, וכל העם המסייעים לו המה מסייעים ידי עוברי עבירה היותר חמורה.
ואעתיק כאן איזה דברים מדברי הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכת אבות שהביאם בעל תוספות יום טוב בהקדמתו למסכת זו שכבר רמזתי עליהם למעלה. וזה לשונו בקיצור: כאשר נשלם לו (לרבינו הקדוש) במסכת סנהדרין מה שהיה צריך אל השופט, התחיל במסכת אבות, ועשה (רבינו הקדוש) זה לשני ענינים: הענין האחד, כדי להודיע וכו', לפיכך ראוי לכבד את החכם (דהיינו השופט והאב בית דין) ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיע ההוראה אליו (שזכה להיות מורה הוראות בישראל ולהיות ראש עליהם בענין ההוראה) שהוא (הדיין) בדורו כמו אלו (השופטים הראשונים) בדורם, וכן אמרו בראש השנה: אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר' גמליאל (עיין שם בראש השנה דף כד, ותראה כמה גדול כוחו של האב בית דין הרבה יותר מכל החכמים שהם בדורם, הגם שהמה ראוים להיות רבו של האב בית דין, כי הנה ר' יהושע גזר עליו ר' גמליאל לבוא אצלו במקלו ותרמילו ביום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו של ר' יהושע, וכאשר היה מצטער מאוד על זה מצאו ר' עקיבא ואמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר' גמליאל עשה, עיין שם, שבא ר' יהושע אליו במקלו ותרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ונשקו ר' גמליאל על ראשו ואמר לו שלום עליך רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי. והביא לו ר' עקיבא ראי' ממה שלא נתפרסם שמם¬ של שבעים זקנים, שכל אב בית דין בימיו הוא כמו הבית דין של משה. ולכן הגם שר' יהושע ור' עקיבא היו גדולים בחכמה מר' גמליאל, על כל זה היו מוכרחים להכנע לפניו ולקבל דבריו, הגם שלא נראה להם דבריו, אפילו במקום שהדבר נוגע לחילול יום הכפיו חלילה). ואמרו: שמשון בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר (ז:) גדול לבני אדם, שלא יאמרו: מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני, ואין הדבר כן וכו' (עד כאן לשון הרמב"ם קצת בהרחבת ביאור דבריו שהקפתי לבנה).
אם כן לפי דברי הרמב"ם ז"ל, כל אב בית דין שבדור היא כמו משה בדורו, וכשם שהדיינים שנתמנו בימי משה היו לפי רצונו של משה ולא לפי דעת הקהל, כמו שנאמר "ואתה תחזה מכל העם" וכו' ונאמר "ויבחר משה מכל העם", וכן כאן בזמן הזה אין למנות דיין בעיר רק לפי רצונו של הרב ובבחירתו, כמו שכתבו הפוסקים, והדיין שחולק על הרב הוא כמו קרח שחלק על משה, הגם שהיו עמו כל ראשי סנהדראות. ולכן אמר ומקמיה פלגאה, שחולק על האב בית דין שהיא מר עוקבא, והוא כמו קרח שנאמר עליו "ויקח קרח", ומתרגם אונקלוס ואתפליג קרח, איך הוא רצונך לעמוד לפניו?...
(יד ע"א) ועלה עתה בדעתי לומר כי שאלת מר עוקבא לר' אלעזר היתה לפי שבזיון התורה שמותר לו לנקום אפילו בדבר גדול כמו שעשה ר' אלעזר להאי כובס שמסרו למלכות [ב"מ פג ע"א], יוכל להיות רק אם איש מפחותי המדרגה ביזה את תלמיד חכם בפרהסיא או שכינה לו שם רע ובזיון אפילו שלא בפרהסיא כמו שכינה האי כובס לר' אלעזר ב"ר שמעון, שהדבר נוגע לבזיון התורה, אמר מדחציף כולי האי וכו' ומסרו למלכות. אבל אם תלמיד חכם אחר ביזה לתלמיד חכם חבירו, שאין לומר שהוא בזיון התורה לפי שגם המבזה מתיימר בכבוד תורתו, רק הוא סובר שהוא תלמיד חכם יותר מחבירו ולו יאתה הכבוד של לומדי תורה, ולכן אפילו אם ביזהו בפרהסיא אין לומר שאסור לו למחול על בזיונו, ואדרבה כבוד הוא לו ומדת חסידית הוא למחול על בזיונו, וכדרשת חז"ל על הפסוק "את והב בסופה" [קידושין ל ע"ב], ולכן כיון שגם גניבא היה תלמיד חכם, ואם הי' מר עוקבא גם כן תלמיד חכם ולא אב בית דין, לא היה לו שום ספק שצריך הוא לשתוק לו ולמחול על עלבונו.
אבל לפי שהיה מר עוקבא אב בית דין, ולו ניתן השררה של כבוד התורה, וגניבא הי' לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, ולכן באופן הזה יש ספק אם נחשב זאת לבזיון התורה, ולכן מותר לו למסרו למלכות גם כן לנקום ממנו בדבר גדול אפילו עפ"י מדת חסידות, או שנחשב זה כמו מריבת תלמיד חכם עם תלמיד חכם חברו, שאין זה בזיון התורה, וממדת חסידות למחול על העלבון, ומכל שכן שלא לנקום ממנו בדבר גדול כזה, רק בדבר קטן, ולהמתין עד עת מצוא, ועד עת מצוא ינקוט הדבר בלבו. ולזה השיב לו ר' אלעזר ממה שאמר (יד ע"ב) דוד המע"ה "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", כי לא נקם מדואג ואחיתופל שהיו אנשים לא כערכו, שהוא הי' ראש לסנהדרין והם היו תלמידי חכמים גדולים אבל לא ראשים לסנהדרין, ועל כל זה החריש להם. ולכן מפסוק הזה נשמע שתלמיד חכם שביזה תלמיד חכם אפילו אם הוא אב ב"ד, הגם שהוא רשע, זה שביזה את האב בית דין, אבל לפי שאין הדבר נחשב לבזיון התורה כל כך, יסבול העלבון, ואפילו בנקמה קטנה לא ינקום ממנו ומכל שכן בנקמה גדולה. אבל לפי ששלח לו שאלה שני' שלא יוכל להתאפק מבזיונו וחירופו, אמר לו שימסור דינו לשמים, וכפירוש הריטב"א על "דנקיט לי' בליביה". אבל שיחשב זאת לבזיון התורה שיהי' יכול לנקום ממנו בדבר גדול - על זה לא הסכים ר' אלעזר. אבל על כל זה, כלפי שמיא גליא שהיא בזיון התורה, המבזה האב בית דין. ולכן הדבר יצא מפי ר' אלעזר, וגניבא נידון למיתה מהמלכות.
ולזה היו מחולקין ר' הונא ורב חסדא, שחד אמר ניקום מקמיה דבר אוריאן היא, ואין זה מה שמריב עם מר עוקבא נחשב לבזיון התורה, והוא כמו תלמיד חכם שיש לו מריבה עם תלמיד חכם חברו. והשני אמר שכיון שמר עוקבא הוא אב בית דין, החולק עליו אפילו אם הוא תלמיד חכם, נחשב כמו קרח שחלק על משה שנידון למיתה, ולכן קרא אותו בשם פלגאה, כמו שתרגם אונקלוס על "ויקח קרח" - "ואתפליג קרח". ולכן נחשב מה שמבזה אותו לבזיון התורה ומרבה מחלוקת בישראל, ולכן אין לקום מפניו. וכן הי' באמת, שנידון למיתה בשביל זה, כי כלפי שמיא גליא, הגם שחז"ל היו מסופקים בדבר זה ונמסר דינו לשמים...
(טו ע"ב) עוד עלה בדעתי לומר על מה שתמהתי למעלה על מר עוקבא שרצה למסור למלכות את גניבא, כי טעמא היה שדנו כדין רודף. כי הנה הבעל העקידה ז"ל [שער לד] כתב על מה שאמר למשה "הלהרגני אתה אומר", כי כוונתו בזה: כיון שאתה אומר לי "למה תכה רעך", ולמה לא אמרת לי "למה הכית רעך", אלא על כרחך כוונתך שאם תאמר "למה הכית" לא יהיה לך רשות להרגני, כיון שכבר נעשה מעשה, הדבר נמסר לבית דין ואין רשות ליחיד לעשות משפט בדבר זה, ולכן אתה אומר "למה תכה", שעל ידי זה יהי' לי דין רודף, וכל הקודם להרגו זכה, ולכן אמר "הלהרגני אתה אומר" בלשון הזה, שתדינני כדין רודף, שניתן להצילו בנפשו. וכן כאן בעובדא דמר עוקבא, כי אם היה עושה לו רעות אחרות מגזילה וגניבה וכבר הרע עמו, הדבר הזה נמסר לבית דין לדינו כדי רשעתו, אבל הוא מחרף ומגדף אותו בלי הפסק רק בכל עת מצוא, ולכן אמר בלשון הזה: בני אדם הקמים עלי לחרף ולגדף, ולא רק שחירפו וגידפו אותי, רק קמים לחרפני ולגדפני תמיד, והם רודפים אותי ויש להם דין רודף, שאציל עצמי מהם בנפשם, שאמסור אותם למלכות ולא יוכלו עוד לרדפני.
וכיון שהשיב לו ר' אלעזר מהפסוק "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", שאל לו פעם שנית באופן הזה, כלומר אתה סבור שאין דבר זה נוגע לנפשי רק לצערא דגופא ואין חשש סכנה בדבר, ולכן אתה אומר לי שלא אמסרו למלכות להריגה, לפי שרק הרודף אחר חבירו להרגו, וכמו שחשב משה שבהכאה שיכה אותו ימיתו, ולכן ניתן לו רשות להרגו, אבל אם הרדיפה אינו נוגע לסכנת נפשות, אינו ניתן רשות להציל רק בדבר שרודף אותו, כמו למשל אם רודף אותו לגזול ממנו ממון, ניתן להציל אותו בזה שנפסיד ממונו של הרודף, ואם רודפו ליקח ממנו כבודו, ניתן רשות לכל אדם להצילו במה שניקח כבודו של הרודף. אבל אם רודף אחר ממונו לבד, אין רשות להציל את הרודף בזה שנהרוג את הרודף, כמו שנאמר "אם זרחה השמש עליו", דהיינו אם אב בא במחתרת על בנו, אין רשות להרגו ולכן דמים לו. אבל אין הדבר כן, כי לא אוכל למיקם בהו, כלומר שהדברים נוגעים לסכנת נפשות מהצער הזה של חירופו וגידופו, וסוף כל סוף, אם יוסיף לצער אותי זמן הרבה, אמות חלילה מהצער הזה, ולכן הוא רודף אחר נפשי ממש וניתן להצילו בנפשו של הרודף, למסרו למלכות. וגם על זה השיב לו ר' אלעזר, (טז ע"א) כיון שהדבר הזה, שהדברים נוגעים לסכנת נפשות, הוא דבר שלא נודע לכל אדם, כי אין אדם מרגיש בצערו של חבירו ועד היכן הדברים מגיעים, ורק כלפי שמא גליא, ואם תמסור אותו למלכות יליזו בני אדם עליך שהרגת איש בחנם, ואפילי אם יבינו שדנת אותו כדין רודף, על כל זה לא יבינו שהדברים נוגעים לסכנת נפשות שניתן להצילו בנפשו ממש. לכן זאת העצה היעוצה מאתי על פי רצונו יתעלה, שתמסור צערך למקום, והשכם והערב עליו, וכלפי שמיא גליא שהדברים נוגעים לסכנת נפשות, ולכן הוא יפילם חללים לפניך כדין רודף ולא יליזו עליך. וכן היה באמת, כי מר עוקבא אמר האמת לאמתו, והדבר יצא מפי ר' אלעזר ונמסר גניבא לקולר, ולא השגיחו מן השמים לאשתו ובניו, ודנו אותו כדין רודף אחר חבירו להרגו, כי כן יכול להיות על ידי צערא דגופא מחירוף וגידוף לאיש ישר הולך, שיסתכן על ידי זה.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צט ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]
[עיין לקט באורי אגדות נדרים לו ע"א]
[עיין לקט באורי אגדות יומא ו]
[עיין לקט באורי אגדות ביצה יג ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"א]
ואם תאמר הלא הדין הוא עם ארבעה מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם, וי"ל שמה שאנו אומרים (שם) טהרו בסיחון הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה, אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקני שציוו עליו סורו רדו מהעמלקי וגו' (ש"א טו ו), וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבור מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם. [מבאר שבאופן דומה שבו ארבעת המלכים את לוט אע"ג שהיה קרוב לאברהם כיוון שהיה בסדום ו'נטהר' שם. ברם, עשו שלא כדין, שכלל זה מתייחס לאומה נייטרלית ולא לאנשי שלום.]
לטקסט
לטקסט
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יד ע"א]
ונראה ליישב את הקושיא על הערוך על פי קושית המהרש"א. על פי הערוך ידע רב עיליש את שיחת העופות, ומה ששאל את הנכרי 'מאי קאמר?', הוא משום שחשד את עצמו שמא הוא שומע באזניו מה שלבו חפץ לשמוע, לכן שאל את ההוא גברא, וכיוון שאף הוא העיד כן, ידע רב עיליש כי אמת מה ששמע באזניו.
אלא הייתה זו תופעה טבעית פשוטה, כי כך טבעם של העופות, שיש להם דעת לשוח בלשונם, והם חשים ויודעים דברים הנסתרים מבני אדם. והמכיר בלשונם יכול לדעת דברים אלו.
ועוד לו יהיה שסוברים חכמים שאין לחלק בכל שבועת נכרים, הרי יש סברת ר' יהודה שאין מחלק בין נכרים לישראל, שיודעים הנכרים שיש התרה לשבועה ואין כאן חילול ה', ולזה נתחכם אבימלך להשביעו שבועה שאין לה התרה גם לסברת ר' יהודה. [מבאר כי החשש מהפרת השבועה לגבעונים משום חילול ה' שבדבר הוא לא מדין תורה, ויש לנהוג כך רק בשבועות מפורסמות ולא בכל שבועה לנוכרים, ולכן דאג אבימלך ששבועת יצחק לו תהיה באופן שלא יוכל לחזור בו.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כב ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יג ע"ב]
(א) מה היה לך בר קמצא, שוטה ופתי?! הלא ידעת כי בעל הסעודה הוא שונאך מתמול שלשום, ואיך מלאך לבך לבוא אליו להתעלס עמו באהבים? ואחרי אשר נואלת לבוא אל בית אויבך, מדוע לא עזבת מקומך מיד, בשמעך מפי שונאך כי עומד הוא במרד ולא יחפוץ בך? מדוע היה לך להמתין עד כי יוציאך בידו החוצה? למה היה לך להתחנן לפניו כי תאכל עמו לחם? הלא עשיר אתה, אם חפצת לשלם דמי כולא סעודתא! האם לא טוב עשית לו קמת ממקומך ואמרת: "יקחך אופל עם סעודתך! אני אמרתי כי גבר בגוברין הנך וכבוד חברך חביב עליך, ועכשיו בראותי כי בן בליעל אתה, בן מדות משחתות, לך לעזאזל! לא לסעודתך אני צריך, לא מדובשך ולא מעוקצך!". ואחרי כל אלה הוספת חטא על פשע, אתה בר קמצא השוטה, כי אם פגע האיש בכבודך אחזת במדת הנקמה: הן "לא תקום ולא תטור" כתיב! ועוד אחזת במדה נמבזה כזו להיות דלטור ומלשין? ואם ההוא גברא חטא, מה עשו לך כל היהודים? "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" ולפי המסופר, אם יתאמת, מוכרחים אנו לאמר כי בר קמצא הזה בעל תאוה היה, רעבתן, רודף אחרי הכבוד, נוקם ונוטר, מוסר ומלשין, איש דמים ומרמה, רוצח, הורג נפשות! הוא החריב את בית מקדשנו, ועל ידו נגלינו מארצנו ובשבילו באה עלינו כל הצרה הגדולה הזאת, ואם כזה אדם יקרא?
(ב) גם יגדל כעס כל אדם על ההוא גברא בעל הסעודה, שהיה איש נקמות ובעל חמה, כי הלא אחרי כי כבר נעשה מעשה, ומשרתו טעה ויבֵא שונאו תחת אוהבו אל המשתה אשר עשה, למה הכלימהו לעיני עם רב? הלא המלבין את חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא? ובפרט אחרי כי התחנן האיש על נפשו לבל הכלימהו, איך השתמש במדת עקשנות כזו ויעש נבלה כזאת לגרש איש מביתו בחרפה ובוז? למי עולל כה? זה אלפים שנה בני ישראל בוכים למשפחותיהם בעבורו, עבור מדת עקשנותו? הכזה אדם יקרא?
(ג) גם יחרה אף כל אדם מאד על המשמש החרש שאינו שומע ומדבר, אזנים לו ולא ישמע, מדוע לא שמע לקול אדונו אשר אמר לו בפירוש "את קמצא תקרא לי", והלך וקרא את בר קמצא? ובעבורו ההיכל נשרף, האומה הלכה בגולה, וזה אלפים שנה עם ישראל ממשך וממרט בין העמים, והכל בשביל פחזותו, בשביל חסרון שלמות בעשיית חובתו! משרתים כמהו לא ירבו בישראל, הכזה אדם יקרא?
(ד) אבל לא רק על שלשת האנשים האלה בלבד יחרה אף אדם, כי גם על ישראל ועל רבנן שהיו מסובים אז על השלחן אצל ההוא גברא, היתכן? ישראל ורבנן יושבים ורואים נבלות כאלה, ושמים יד לפה ואין דובר מהם דבר, הלא מצד הדין ומצד היושר היה להם לגעור בההוא גברא ולאמר לו: "הכל מחולים לך, הכל נתונים לך, איש לאהלו ישראל! כלנו נלך מפה, ולא נראה ברעה אשר אתה עושה בשימך כבוד איש לקלון!"
(ה) גם על ר' זכריה בן אבקולס מי לא יתרעם, על אשר היה מן המדקדקים כחוט השערה, ולא עשה כדברי הכתוב "אל תצדק הרבה", אך היה מפחד תמיד פן, אולי, אולי יאמרו כך, אולי יאמרו כך, יאמרו מה שיאמרו, אך בל נבוא לידי סכנה! ומדוע התעקש ר' זכריה בדבר הקרבן, הלא משום שלום מלכות אין כאן איסור, והלא דינא דמלכותא דינא!
ואשר לפי זה יבואו האנטיסימיטים בני בלי-שם לידי מסקנא, כי היהודים המה עם היותר גרוע בתבל ונשחת במדותיו, ואשר גם עד היום הזה המדות האלה עומדות בתוכנו בצביונן ובקומתן, כי בכל רגע ורגע יראו תאותו של בר קמצא, רעבתנותו, רדיפתו אחרי הכבוד, נקמה ומלשינות, כן גם יראו עקשנותו של ההוא גברא, אכזריות, חסרון תרבות, חסרון נימוס ודרך ארץ, שנאת איש לרעהו וקשיות עורף, וכן סתימת אזנים של המשרת, אי-רצון לשמוע בקול אדונים ואלופים לראשינו, קלות הדעת וקלות ראש לעשות כל מעשה ולהוציא דבר שאינו מתוקן. כן גם את רפיון הרוח של אחינו בני ישראל וההצטדקות היתרה של כמה רבנן, הדקדוקים הגדולים מבלי סיבה מוכרחת, רק משום אולי יאמרו כך ואולי יאמרו כך - ככה יאמרו האנטיסימיטים לפי סיפור האגדתא הזאת, כי המדות הנשחתות האלה נשארו בתוך עמנו ומשחיתות הן בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל חלקה טובה בתוכנו, מהרסות כל בנייני קדשנו, מביאות גלות לעם ישראל ומטילות אותם בין משבים וגלים הומים אשר יסערו להפיצם. כי אם הראשונים כבני אדם והיו להם מדות נשחתות כאלה, על אחת כמה וכמה אם אנו כחמורים, כמה גרועות ומגונות ונשחתות מידותינו לעיני העמים!
אולם לענ"ד נראה לפי המסופר בההיסטוריא ובמלחמות היהודים בפרוטרוט באר היטב, להשים המעקשים למישור והרכסים לבקעה, (א) לא לחשוד את בר קמצא במה שאין בו, כי אף אם היה מלשין, נוקט ונוטר, אבל לא היה בעל תאוה ורעבתן, ואולי לא היה גם רודף אחרי הכבוד; (ב) וגם המשרת הזה, באמת אזניו לא הכביד, אך לבבו לא הבין, ואף כי לא היה חרש, לא היה גם פקח, אך היה אויל שפתים פשוט וכחומץ לשנים לשולחיו - שולח דברם ביד כסיל וכעשן לעיני כל בית ישראל אשר יבכו את השרפה - בכיה לדורות; (ג) וגם ר' זכריה עשה מה שעשה בחשבון ובדעת, לא משום זהירות והצטדקות יתירה או מרפיון רוח. וזהו:
אנחנו מוכרחים לדעת כי לא דברים נקלים כאלה עוררו את הדברים האלה, אך דברים העומדים ברומו של עולם הפוליטיקא השוררת אז ביהודא, ורוח מדיני יצוק בזה ומעשה שהיה כך היה: בעת ההיא היה מטעם הרומיים געזיוס פלורוס העריץ לפחה ביהודה, אשר רדה בשבט ברזל, וישפות את היהודים לעפר מות, ויצק להם עד מאד, עדי כי הצית אש המרידה בלבותם.
אז נחלק העם לשתי מחנות: המחנה האחת היו היהודים אוהבי ארץ מולדתם, הפטריוטים הנאמנים אשר נקראו בשם "קנאים" (צעלאַטען), ובראשם היו אליעזר בן שמעון משועי הכהנים ורבי זכריה בן אמפיקולוס (גראטץ ס' ג, פ' טז), גם ענני כה"ג ור"ש בן גמליאל. בני המחנה השנית היו עשירי העם אוהבי עצמם (עֶגָאִיסטֶען) אשר יראו פן יבולע להם ולעשרם בעת צר ומלחמה. בני המחנה הראשונה היו חפצי קרבות, ונוסדו יחד ויעשו אספות בכל פעם לחבל העול הקשה אשר על צואריהם, והמחנה השנית רדפה שלום ואנשיה היו נאמנים להרומאים.
בראש העגאיסטען בעלי השלום היה גם האיש מעיר טבריא קאמפסי בר קאמפסי (כלומר שמו היה כשם אביו), והוא הנודע לנו בשם קמצא בר קמצא (עיין במהרש"א), ולא שהיו בני אדם שונים, כי אחד היה האב ואחד היה הבן (שם פט"ו). אך חכמי ישראל הרבנן פסחו על שתי הסעיפים, כי אף אם חפצו בכל נפשם לגדע זרועות הרומאים מחריבי ארצם ומחללי קדש, אך עיניהם למרחוק הביטו ויראו את הנולד, כי לא יגברו על הרומאים העצומים והרבים מהם אלפי מונים.
ההוא גברא דעביד סעודתא היה אחד הקנאים חפצי קרבות, ויזמין לסעודה את הרבנן, למען הטותם אל חפצו כי יאותו לקחת חלק במרידה, ואז ימשכו אחריהם כל בית ישראל, כי עיני ישראל רק אליהם נשואות. הסעודה לא היתה איזה סעודת מצוה של איש פרטי, רק סעודה לטובת הכלל, מעין המיטינגים [פגישות] היום וסעודת הדיפלומטים. אבן-החן אשר היתה ביד "ההוא גברא" למשוך לב הרבנן אחריו ולהטותם לכל אשר יחפוץ, היה רבי זכריה בן אבקולס, שהיה מקהל הרבנן, וגם הוא היה קרוא אל המשתה הזה (מדרש איכה פ"ד). ואף כי גם אליעזר בן שמעון היה ראש החברה, אך הוא לא לקח נפשות ישראל כר' זכריה, יען כי אליעזר לבש גאות (מלחמות היהודים ספר ב, פרק ב), והיו יכולים לחשדו כי אהבת המשרה תעור עיניו, לא כן ר' זכריה אשר ידעו תכונת רוחו כי הוא צדיק ועניו, וכל מעשיו רק לשם שמים.
למטרה הזאת שלח ההוא גברא לקרוא אל המשתה גם את אוהבו קמצא (האב), אשר גם הוא נלוה לעדת הקנאים. אך השליח האויל לא הבין חפץ אדונו ויקרא את בר קמצא (הבן), אשר גם הוא נקרא קמצא.
וירא פתאום ההוא גברא על המשתה את האיש המתנגד לכל דרכיהם, ויבן כי בפני האיש הזה לא יוכלו בני חבורת הסעודה להגיד כל לבבם ולהמתיק עצה, וכל עמלו להטות לב הרבנן למטרתו יעלה בתהו, כי נאמן הוא האיש קמצא הבן להרומאים, וגם הוא מלשין ודלטור אוכל קורצא, ובלתי ספק היו לו גם עסקים רבים עם חיל הרומאים ועם שרי צבאם, שהיה מספיק לחם ומזון לגייסות, ותבן ומספוא לחמוריהם, כמו ה"פאדראדטשיקיס" בזמננו, וכמהם אולי היה מתעשר ואין כל - חי חיי תענוגים, חיי גדולים וקצינים, למראית עין היה מעשן ציגארים יקרים, משתקשק במרכבות מרקדות, רץ רצוא ושוב כמראה הבזק, שולח שליחים הרבה, כותב מכתבים הרבה ומרבה בטעלעגראמות למען תפוש את העם בלבם ולמען יאמרו: "אדיר הוא, גדול הוא, קצין הוא" וכו'. ובעבור זה לא אבה ההוא גברא כי יהיה האיש הזה בביתו עתה למכשול ולפוקה, בעת כי ידרשו פה הדפלומטים דרשות פוליטיקות, ויטכסו עצה מה לעשות.
בר קמצא מצדו הבין הדבר לאשורו, למה עשה ההוא גברא את ביתו בית ועד לחכמים, ואף כי היה שונא לו מתמול שלשום, לא נמנע מלבוא על המיטינג הזה, אולי יעלה בידו להפריע עצת-מרד אשר היתה למורת רוחו, פן יוכל לספר להנאספים פרשת גדולת קיסר רומא, רוב חילו וגבורתם, מספר כלי נשקו, כלי תותח וכדורי מות אשר באוצרו, ויאחזם שער ויחדלו מחשוב מחשבות זרות והרהורים רעים.
ובעבור זה התעקש ג"כ בר קמצא, ולא אבה לעזוב את מקומו, אף כי פגע ההוא גברא בכבודו ויצוהו לצאת מביתו, כי הכל היו יודעים שלא למען מלא כרסו במנה יפה מהאווזות, מהחלות ומהמצות והכוסות בא הנה, כי אם למען רעיון דפלומטי, ולבושה מה זו עושה? ומטעם זה הציע לפני בעל הסעודה כי יחדל מהפיק זממו, והוא ישלם לו דמי כולא סעודתא, למען לא יהיה לו הפסד מרובה בעזבו מחשבתו. אך ההוא גברא לא שב מדעתו, ותהי ראשית מלאכתם מלאכת המרידה, לגרש בחרפה מהמשתה את הפאדראטשיק הרומאי, להראות לעין כל כי אין מוראה של המלכות הרומאית עליו, באמרו לו: "לך לעזאזל נשמה רומאית, דלטור, מלשין ומרגל! למה תפריע את העם ממעשיו?" ורבנן אשר הוקירו ערך ר' זכריה, שמו יד לפה ויעצרו במלים לכבודו, בידעם כי על פיו היתה שומה לגרש את בר קמצא מזה.
ובזה מובנים היטב גם דברי בר קמצא אשר אמר "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו בהו, ש"מ קא ניחא להו", וישפוך חמתו על כל היהודים, בראותו כי הרבנים שהם עיני העם מסכימים לקשר, ויאמר "מרדו בך יהודאי"! (כי לכאורה קשה, אשר בדה בר קמצא שקר מלבו, אחרי שאיש אחד פגע בכבודו, להלשין על דבר מרידה, וגם הלשון "ש"מ קא ניחא להו").
ובזה יובן ג"כ מדוע התעקש ר' זכריה בדבר הקרבן, אף כי ר' זכריה עמד בראש המורדים, בכ"ז היה צדיק ועניו מאד וסבלן ביותר ולא הרשה להרוג איש ולשפוך דם. זאת היתה הסיבה כי התגלע הריב ושלהבת המרידה התלקחה, ואחרי אשר נספחו על הקנאים גדודי שמעון הפריץ חברת רוצחים אשר מלאו את ירושלים דם נקי וישרפו אוצרות התבואה, אז נקראו הקנאים "פריצים" - "הני בריוני", והם הסבו הריסות ירושלים ושריפת המקדש. החכמים אשר זכרו מה שעשה להם ר' זכריה ויוקירו ענותנותו, קראו במר לב: "ענותנותו של ר' זכריה החריבה את מקדשנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
ואחרי שנתבארו היטב דברי האגדה הזאת, יובנו ג"כ הדברים "אם הראשונים כבני אדם", כי כבני אדם היו נוהגים, גם אם בכתות שונות במפלגות שונות ובדעות שונות, לבוא אל המטרה כפי שהציבה לה כל כת וכת.
והסיבה לזה דבגלות הרומיים ידעו גם הרומיים ואמרו בעצמם אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם כדאיתא בגיטין פ' הניזקין, אבל בגלות נ"נ לא ידעו הכשדים את ה' כלל, ע"כ היה ההכרח למען כבודו להגלות שמה גדולי ישראל אשר הי' להכיר ע"י מעשי ה' וזהו דבר השירה. [מבאר שבחורבן בית שני ידעו הגויים שמאת ה' היתה זאת, משא"כ בחורבן ראשון, ולכן הגלה ה' קודם החרש והמסגר כדי שיכירו הגויים מעלת ישראל ויתרבה כבוד שמים.]
ומה שהביאו לכלל הטעות הזה, לומר שכחו יפה בים אבל לא ביבשה, הוא מקושית שלמה בקהלת [א, ז] כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, הרצון, שאינו מתמלא להיות מתגבר ושוטף ויורד לכסות כל היבשה, כי איך אפשר שיום יום ירבו המים מן הנחלים ואין מקום לצאת, ותירץ שלמה בקהלת, שמקום שהם הולכים, שם הם שבים ללכת, במחילות בקרקעות תהום, בזה כיחש טיטוס, כאשר עוד היום חכמי מחקר כחשו בזה, ואמרו שאין מקור הנחלים מן הים כלל, רק הם בריאה בעצמן בכדור ארציי שברא ה' מעיינות ומקור מים חיים, וא"כ הקושיא גדולה, איך לא ישובו מי הים לכסות הארץ, ומזה שפט ששר המושל בים אינו שר המושל בארץ וביבשה, ותחומו של זה לא תחומו של זה, ואין אחד נוגע בתחומו של חבירו, כי חלק להם בעת הבריאה, וא"כ אי אפשר לים לירד ליבשה ולהחריבו ואין שם ממשלתו, וא"כ כיון שידע שאלהי ישראל שליט בים בימי פרעה וכדומה, שפט כי על כרחך אין ממשלתו בחוץ לארץ במקומות הנמוכים מים, דאם לא כן, למה לא ירדו משם ליבשה למקומות הנמוכים, ומזה נולד מקום כפירתן, ולכך ענשו הקב"ה ואמרו ההיטב תימה לך על הים שכל הנחלים הולכים בקרבו ואין בו מוציא, אף אני אשלח יתוש, שג"כ אין לו רק עיולי ולא אפוקי, ילחם בך ויכול לך, ומזה תראה כי אין התמיה על הים, כי רבות נפלאות כאלו פעל ה' בקרב הארץ, ויתוש בריה קלה כאחד מהן, ומה התימה על הים. [וכי לא ידע טיטוס על ניסים שעשה ה' ביבשה, ואיך חשב שאין כחו אלא בים? אלא יש לומר שסבר שרק א"י היא תחת ממשלת הקב"ה, ואילו חו"ל הוא תחת ממשלת המזלות. והואיל וימים הסמוכים לא"י דינם כא"י, לכך חשב כי במים הסמוכים לא"י כחו חזק כמו בא"י, אבל ביבשה, בחו"ל, כך חשב, לא יוכל לו. ומדוע נענש ע"י יתוש? מפני שאמר שהנחלים אין מקורם מן הים כלל, אלא הם בריאה בפני עצמם ומקורם במעיינות וכד'. והנחלים זורמים, כידוע, לים, ואיך זה לא ישובו מי הים לכסות את הארץ? ומזה הסיק טיטוס ששר המושל בים אינו שר המושל בארץ וביבשה, ותחומו של זה לא תחומו של זה. ולכך ענשו הקב"ה ע"י יתוש, שג"כ אין לו רק הכנסה ולא הוצאה, ומזה יראה כי אין תמיהה על הים, שמכניס (מים מהנחלים) ואינו מוציא.]
ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו ית' גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר מ"מ קלוסו ית' עולה מהם כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה' על דרך שנאמר (תהלים יט כ) השמים מספרים כבוד אל וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו'. וא"כ איך הם מספרים כבוד אל, אלא ודאי שע"י שהבריות רואים תנועות השמים וכל צבאם הם מספרים כבוד אל, וע"י שהבריות מספרים כבוד אל ע"י תנועות השמים דומה כאילו השמים מספרים אע"פ שבאמת הם אלמים ואין בהם אומר ודברים לכך נאמר כאן מי כמוך באלים באלמים אפילו בפה האלמים גדול שבחך כאילו אמרו מי כמוך ה' וכ"ש בפי המדברים.
דבר אחר, לפי שכל המרבה לספר בשבחו ית' נקרא ממעט, ע"כ אמר מי כמוך באלים היינו בחזקים הכובשים את עצמם מלספר תהלתך מיראה פן ימעטו בתהלתך, ע"כ הם עושים את עצמם כאלמים.
אמנם חטאתי כי לא ידעתי להצדיק קדוש, כי יודע ה' לחשב מחשבות בקרב כל איש ואיש, כאשר פירש מורי אדמ"ו הגאון אמרי א"ש זצוק"ל פירוש נוסחת על הניסים אשר תיקנו לאמר: 'ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם', כל זמן שעובדי ה' יוכלו לסבול רשעת פועלי און, ולא ישליכו נפשם מנגד לבחור מחנק לנפשם מלראות בעמל אנוש הבא לחרף מערכות אלקים חיים, אז גם הקב"ה יושב ודומם וסובל כי לא יפלא ממנו דבר, אבל כאשר הגיעה השעה שהקב"ה רואה שעלבון התורה מיצר לעבדיו מאד ויבחרו מות מחיים אז גם הוא לא יסבול עוד ויצא ללחום נגד צורריו וצוררי עבדיו. וזה הביאור 'ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם', אבל לא מיד, רק 'בעת צרתם', כאשר צר להם מאד, עמד להם הקב"ה והושיעם, ודפח"ח. וכנים הדברים, כי ראה ראינו, מהשעה אשר יצאו גדולי ישראל הזקנים שבדור והכריזו את הכרוז הזה במסירות הנפש, מאז והלאה פנה ה' אל תפילת עבדיו ונתן אותם לרחמים לחן ולחסד בעיני מחוקקים ורוזנים למען דעת צדקות ה'.
וזהו מאמר דוד [תהלים ס, יב] מי יובילנו עיר מצור ומי ינחני עד אדום, כי לשם אי אפשר להלוך, כי הלא אתה אלהים זנחתנו וכו', ואי אפשר לילך לשם, כי אם כאשר יבואו לארץ ישראל בהר ציון להלחם, שם תהיה בם המגפה אשר יגוף ה', וזו היתה טעותו של בר דרומא, כי דוד אמר בדרך תמיה, מי יובילני לשם, אם כן הם בטוחים בזה, אבל באמת טועים הם, כי בעל הסיבות יסבב שיבואו לארץ ישראל ושם תהיה קבורתם ומפלתם, א"כ ברומי אי אפשר, כי שם אלהים יזנח, אבל כשבאו לארץ ישראל להלחם בבר דרומא, שם השכינה יצאה להלחם ולא הוה ליה לומר אלהים זנחתנו וכו', כי לא יזנח ה' שמה, וזהו היה חטאו שנענש.
הראשון שבכוכבי הלכת הוא שבתאי, המורה על הרעיון והמחשבה. כנגדו אמר הבן הראשון את הפסוק "אנכי ה' א-לקיך" שהוא מצוה מחשבית, שכל מחשבותינו יהיו לה' לבדו ללא פניות.
משהרג הקיסר את הראשון לא ציווה על השני להשתחוות לצלם הראשון, מפני שכבר ביישו הבן הראשון, אלא לצלם השני. השני בין כוכבי הלכת הוא כוכב צדק. כוכב שה מורה על הרצון לשלום ומשיב חימה. כנגד כוכב זה קרא הבן השני את הפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", 'על פני' - לשון כעס (רמב"ן לתורה שם) ואם יכעס ה', מה יעשה כוכב צדק?
הכוכב השלישי הוא כוכב חמה. כל צבא השמים תלויים בו. וכנגדו קרא התינוק את הפסוק "לא תשתחוה לאל אחר", להורות כי הוא עצמו, כוכב חמה, אין בו כל אמת.
הצלם הרביעי הוא צלמו של מאדים. במערכתו הרציחה והטביחה ושפיכות דמים. כנגדו בא הפסוק "זובח לאלהים יחרם".
החמישי - נגה. מפעולותיו: הטוב והרע. כנגדו קרא הבן את הפסוק "שמע ישראל", להורות שהכל מאת ה' יתברך ואינו נחלק.
הכוכב השישי הוא כוכב, אשר ממשלתו בארץ ופעולתו לתת עורמה ומזימה. כנגדו נאמר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך...", יש לעבוד את ה' בתמימות ולא בעורמה.
הבן השביעי הצטווה להשתחוות לצלם הלבנה, שאין לה מעצמיותה דבר. לכן לא ציטט השביעי פסוק, אלא אמר שנשבענו לה' שלא נמיר כבודו בתוהו, ולא נעשה זאת אפילו בתכלית החסרון. בהקבלה ללבנה המתמעטת והלכת מידי חודש. [וראה דבריו באורך לקראת סוף הדרוש.]