Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת גיטין
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ו ע"ב
"ותזנה עליו פילגשו". רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה. ר' יונתן אמר: נימא מצא לה. ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר. יונתן בני כך הוא אומר. א"ל: ח"ו! ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן! זבוב מצא, ולא הקפיד. נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב - בקערה, ונימא - באותו מקום. זבוב - מאיסותא, ונימא - סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה. זבוב - אונסא, ונימא - פשיעותא
ואמרו בפלגש בגבעה, ותזנה עליו פלגשו, ר"א אומר זבוב, ר"י אמר נימא מצא, והקב"ה אומר כתרווייהו, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. וכבר הקשו מה ענין הך למלת ותזנה, וע"ש שדחקו. וביותר קשה איך שייך כתרווייהו דעל זבוב לא הקפיד, ומה שלא הקפיד בו אינו בכלל, ואם נחשוב דברים שלא הקפיד, יהיו כהנה וכהנה, ועיקר הדבר לומר מה שהקפיד, אבל הענין כי אמרו סוף מסכת גיטין כשם שיש דעות במאכל ובמשתה כן יש בנשים, יש אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותה, כך מדת כל אדם, שאשתו מדברת עם אדם בשוק ואינו מקפיד וכו', הרי הענין צניעות ופריצות נשים דומה לזבוב, והנה תוס' הקשו, איך מצא נימא באותו מקום, הלא דרך בנות ישראל שאין להם שער בבית ערוה. וכבר ידוע בחטא בנות ציון שזנו, שהיה החטא גורם שהיה להם שער, כדכתיב פתהן יערה, ודרשו בגמרא [שבת סב ע"ב] שרוב שערות היה להם כיער. וזהו הדבר ותזנה מלשון זנות, ואמרינן זבוב מצא, פי' ראה בה פריצות כזבוב, שמספרת עם כל אדם, וכמו דגמ' הנ"ל מדמה להדיא הך דפריצות נשים לזבוב, ולא הקפיד דלמא מכל מקום לא זנתה, אבל נימא מצא, ודרך בנות ישראל שאין להם שער, ובזה שפט לאות להקפיד על פריצות הנ"ל, כי ודאי זינתה, ועל ידי חטא ערוה יש להם שער כמו בנות ציון כנ"ל, ועל ידי נימא מצא מקום להקפיד על זבוב הנ"ל, והכל מלשון זנות, ויפה דרשינן בפסוק ותזנה, ואתי שפיר.
(יערות דבש חלק ראשון - דרוש ז)
רבי אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד אמר רב יהודה זבוב בקערה ונימא באותו מקום זבוב מאיסותא ונימא סכנתא איכא דאמרי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא ונימא פשיעותא
נ"ל בע"ה כי פליגו בפלוגתת ב"ש וב"ה בסוף המסכת [צ ע"א]: ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה וכו', וב"ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו וכו'. ובזה פליגו גם ר' אביתר ור' יונתן, כי ר"א סביר כב"ה שאפילו הקדיחה תבשילו, וזהו שיאמר זבוב מצא לה, ומפרש רב יהודה כונתו זבוב בקערה, והוא כמו הקדיחה תבשילו. ור' יונתן סביר כב"ש, אלא א"כ מצא בה דבר ערוה, וזהו נימא מצא לה, ומפרש ר' יהודה ונימא באותו מקום, כי מצא בה דבר ערוה, כי חשדה כי התנה אוהבים וחפצה להרוג אותו. וזהו ונימא סכנתא. אמנם האיכא דאמרי יאמר כי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא וכו', כי תרוייהו סבירו להו כב"ה שאפילו הקדיחה תבשילו, אמנם פליגו בדברי ב"ה עצמו, אם דוקא כי הקדיחה בפשיעה הוא דיכול לגרשה, או אפילו הקדיחה באונס. ועל זה שאמרו ברקיע אלו ואלו דברי אלקים חיים הוא אותו בת קול שיצאה על מחלוקת ב"ש וב"ה אלו ואלו דברי אלקים חיים וכו' [עירובין יג ע"ב], אמנם זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד, כי אע"פ שע"פ הדין יכול אדם לגרש את אשתו אף אם הקדיחתה תבשילו, עם כל זה אין לאדם להקפיד על דבר נקל כזה, אלא א"כ היא מורדת ותעשה לו בפשיעה או אם מצא בה ערות דבר.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
ז ע"א
שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה' והתחולל לו וכו' הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר
(ד:) והנה על פי שבארנו וכמו שנתבאר במסכת יומא [כג ע"א] שעפ"י מדת חסידות גם תלמיד חכם צריך למחול על עלבונו אפילו אם לא פייסו אותו רק לנקוט הדבר בלבו עד שיפייס אותו... יש להתפלא ממה דאמרינן בגיטין דף ז, ששלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם הקמים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו? ופירש שם רש"י ז"ל: הקמים עלי - לחרף ולגדף. ומהו זה שאלה, שבשביל חירוף וגידוף ימסרו למלכות שהכוונה להרגו? והגם ששלח לו ר' אלעזר מהפסוק "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", על כל זה יש להתפלא על השאלה, וגם על התשובה יש להתפלא, כי הביא לו ראי' מפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום על פי מדת חסידותו, וכמו שאמר "שמרה נפשי כי חסיד אני", לעשות לפנים משורת הדין, ומשמע מתשובתו שעל פי מדת הדין מותר לו למסרו למלכות, כי אם לא כן היה לו להשיב לו באופן אחר, שאסור לעשות כן עפ"י דין למסור איש למלכות להריגה בשביל חירוף וגידוף. ושם ליכא למימר שראה (ה.) בו שהוא רשע, שהרי האיש שחירף וגידף אותו היה גניבא שהיה תלמודיי וכמה הלכות נזכרו בשמו בתלמוד. ולכאורה משמע שם שהחירוף והגידוף לא היה בפני רבים וא"כ עפ"י מדת חסידות אין לו רק לנקוט הדבר בלבו לכל מר כדאית ליה בפירוש דבר זה. ואפילו לפי פירוש המהרש"א [יומא שם], אין רשאי עפ"י מדת תלמיד חכם לנקום ממנו רק בדבר קטן, ומסתמא מר עוקבא הי' עושה הכל עפ"י מדת חסידות, ואפילו עפ"י שורת הדין איך יתכן לנקום עבור חירוף וגידוף בעונש מיתה?
(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ד ע"ב-ז ע"ב, יד ע"א-ע"ב, טו ע"ב-טז ע"א) א"ל ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור א"ל מדרבנן וכו' א"ל רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה וכו' לומר לך בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם אדהכי אתא רב הונא אשכחינהו דהוי יתבי א"ל האלהים מדרבנן אלא חסדא שמך וחסדאין מילך
[ריש גלותא התנגד לגזירות שבאו להגדיל את האבלות על החורבן, כי לדעתו לא נהרסה האומה לגמרי, שהרי עדיין יש סמכות לריש גלותא ולנשיאים בא"י. לכן שאל למה אסרו כלילא? (עמ' 20) רב הונא השיב לו שזה רק מדרבנן ואין לו מקור בתנ"ך. אבל רב חסדא אמר שיש לזה מקור בנביאים, וזה לא גזירה שגזרו חכמים מדעתם בגלל אבלות החורבן. ויש גלותא ישב עצוב בגלל זה. רב הונא ראה שהוא עצוב, וכדי לנחם אותו, נשבע שהוא רק מדרבנן. אבל בלבו שמח על דברי רב חסדא, כי החכמים לא אהבו את ריש גלותא, ולכן אמר לרב חסדא שדבריו יפים. ויש גירסה אחרת למעשה הזה ברות רבה פרשה ג סימן א: "ריש גלותא שאל לרבי חסדאי מה דין דכתיב הסיר המצנפת והרים העטרה, א"ל הסיר המצנפת מרבותינו והרים העטרה מאומות העולם א"ל את חסד ומה לך חסד". וגם לפי הגירסה שם, ריש גלותא התכוון לשאול מדוע גזרו (כפי שמשתמע מהפסוק), ורב חסדא השיב לו, כדי לנחמו, שהפסוק לא בא לומר שישראל צריך להתאבל ולהסיר את העטרה, אלא לומר שרבותינו שעכשיו עוטרים ממצנפת, שהוא סמל לנושא משרה דתית ולא שלטונית, ישאו גם עטרה, שהשלטון יעבור מהגוים לישראל. וריש גלותא שמח בזה ושיבח את רב חסדא.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 19-20)
לטקסט
מאי דכתיב קינה ודימונה ועדעדה וכו' כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין א"ל אלא מעתה צקלג ומדמנה וסנסנה הכי נמי וכו' כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין
ולהבין דרשת רז"ל כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם וכו', כי חבירו עשה לו רעה ומצטער ודומם ואינו משיב לו רעה תחת רעה שעשה לו, על כן הקב"ה שהוא בעל מקנא עושה לו דין. וכן דרשתם כל מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו וכו', כי חבירו ירד לאומנתו ועשה לו רעה, על כן הקב"ה שהוא שוכן סנה והראה בזה כי כביכול מצטער בצרתם של ישראל, עושה לו דין.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
מאי דכתיב קינה ודימונה ועדעדה וכו' כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין א"ל אלא מעתה צקלג ומדמנה וסנסנה הכי נמי וכו' כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין
[ה' מצד עצמו הוא נצחי. אבל בפאת יחוסו לבני אדם, הוא כביכול מצמצם את עצמו, ויורד לראות את הנעשה בעוה"ז. (עמ' 40) לכן ה' התגלה למשה בפעם הראשונה בסנה, הנמוך, להראות שהוא משגיח גם בשפלים. וה' שופט לפעמים מנקודת מצב נצחיותו ולפעמים מצד מידת צמצומו, הכל לפי מה שהענין דורש. מי יש לו טענת קנאה על חברו, שציער אותו בכך שפגם בכבודו וכדומה, ה' אינו ממהר לעשות לו דין כי זה יכול להמתין, ולכן הוא דן אותו מפאת נצחיותו, ולכן אמרו "שוכן עדי עד עושה לו דין". אבל מי שיש לו טענת לגימא על חברו, שחיסר את פרנסתו, בזה אי אפשר להמתין, וה' אינו דן אותו מבחינת נצחיותו אלא מצד מידת צמצומו, ולכן נזכר "שוכן בסנה".]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 39-40)
לטקסט
...א"ל (רב הונא בר נתן לרב אשי): אלא מעתה, "צקלג ומדמנה וסנסנה" הכי נמי! א"ל: אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא, הוה אמר בה טעמא
כלומר איני יכול לכוון בזה מה היה אומר רבי, לכן איני אומר בזה מאומה.
(שיחות מוסר תשל"א פרשת יתרו מאמר מא' עמ' קעד)
זמרא מנא לן דאסיר שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל בעמים
מאמר קדוש זה בביאור דברי גדול הנביאים שבתקופתו, הושע (עיין פסחים פז ע"א), נתקיים בנו בזמננו [שנת תש"ו-תש"ח] במלוא משמעותו, ואמיתות ציויו מנסר בחלל האויר וחודר מאליו לתוך תוכיות הכרתנו הפנימית. העמים כולם כאילו כביכול החזירו כבר חרבם לנדנה, כל עם ועם מתחיל לשקוט על שמריו בתום מלחמת האימים... לשוב בגילה אל מסלול חייו הרגילים. ועל עם ישראל עוד נסוך חרון אף ה' מתוך הסתר פנים גדול. הימש חושך עדנו שרוי בכל מושבותיו ומקומות נדודיו בהתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ואינו מוצא מנוח לכף רגליו הבצקים והמיוגעים, כאילו ח"ו קללת קין רובצת עליו להיות אך נע ונד ולפחוד מכל מוצאו שלא יהרגהו. דומה כאילו כל הרי הגעש הסבו וכוונו את לועם הגדול אך ורק אל מול העם היהודי האומלל ביסוריו הגופניים הלוחצים, וגורמים גם למכאובים נפשיים, ובחלל האויר מנסרת בחזקה הכרזת קודש זאת: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. חלק ונחלה אין לך אתם, הנך מובדל מהם כשם שמובדל האור מן החושך, בכיוון נשגב ובאידאה נעלה, לתיקון האנושיות בכללה ותיקון האדם בפרטו שיהא ראוי לשמו העליון אדם, "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם ה' אלקים (יחזקאל לד, לא) - אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא. ועיין ברד"ק ביחזקאל שם).
(רבי אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ב, הקדמה)
אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה
[זה כמו שאומר המדרש (רות רבה פרשה ה סימן ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית". משל לאדם שפתח חנות בשביל לבנו שיתפרנס ממנו, והבן סגר את החנות כי הקונים לא מצאו חן בעיניו, ואמר לו אביו שהוא שוטה, כי הקונים מביאים לו פרנסה. כך כאן, נתינה לעני מביאה לאדם ברכה.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נח ע"ב)
לטקסט
כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה גזוזה עברה ושאינה גזוזה לא (ז:) עברה ועניתיך וכו' לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות
ידוע אשר העניות והעשירות הם שני נסיונות לאדם. ועל זה בקש שלמה ע"ה "ריש ועושר אל תתן לי" וגו'. וגדול נסיון העושר מנסיון העוני. ולפ"ז אם העני גוזז את נכסיו בעת העוני ועושה צדקה ועמד בנסיון העוני, והנסיון הזה קטן מנסיון עשירות, כי יוכל היות שמרוב עשירות יבעט בה' יתברך. וזהו המשל לשתי רחילות אחת גזוזה וכו', והיא הכונה על עשירות ועניות, דעשירות יותר מסוכן לאדם והנסיון גדול מאד. וזהו שדרשו שאחר שעיניתיך בעניות, ועמדת בנסיון, "לא אענך עוד", שאין מראין לו סימן עניות עוד, כי כבר עמד בנסיון עניות. ועל כן מעתה יבחן בנסיון עשירות אם יעמוד ג"כ.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ז ע"ב
אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה
שמעתי באור המדרשי, "כבד את ה' מהונך" - אל תקרי מהונך אלא מגרונך [רש"י משלי ג, ט]. הכוונה בזה, כי מתי נוכל לדעת כי מכבד הוא את ה' מהונו ונותן צדקה לשם שמים, הוא רק בזה כי מכבד הוא את ה' מגרונו, כי מקמץ מגרונו וממאכלו וחונן לעניים. וזהו שיאמרו רז"ל: אפילו עני המפרנס את עצמו מן הצדקה יעשו צדקה.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
ח ע"ב
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין
[בזה שה' הבטיח לאבותינו את א"י, ולא את חו"ל, הוא כמו שיור קרקע, ואילו היינו כעבדים, לא היינו קונים, ובזה שבכל זאת הקב"ה נתן לנו את א"י, זה הוכחה שאיננו עבדים אלא בנים (בשם נאות יעקב פ' וארא דף עז).]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' ל)
לטקסט
י ע"א
כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם וכו' כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל יב ע"ב
אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות אמר לנו חוב הוא לו
[מהר"ץ חיות מקשה על ר' מאיר, אם זה חוב לו, מדוע אם האדון הוציא לו שן ועין הוא יוצא לחרות, למה יש להעניש את העבד? בספרי "מראה יחזקאל" תירצתי שבעצם זה זכות לו להשתחרר ולהיות ישראל, כפי שרואים בכתובות יא ע"א, אבל "זכין לאדם שלא בפניו" שייך רק במה שהוא רוצה, ולא די שתהיה זכות אויבייקטיבית.]
(רבי יחזקאל איישישקין, דבר יחזקאל, עמ' 34 = המאסף (קואינקה) שנה י, תרסה, חוב' י סי' צה)
לטקסט
יג ע"א
עבדא בהפקירא ניחא ליה
[דתן ואבירם התלוננו על שמשה הוציא אותם ממצרים (במדבר טז, יג): "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש", כי הם העדיפו להיות עבדים במצרים, והעיקר שיהיה הפקר, שלא יצטרכו לקיים תורה ומצוות, מלהיות בני חורין בא"י, עם קיום תורה ומצוות.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 121)
לטקסט
כה ע"א
ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים
ל ע"ב
אטו ברשיעי עסקינן
כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה
לא ע"ב
חליף ואזיל גניבא עלייהו וכו' מקמי פלגאה ניקום וכו' אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה ברוחות
שמעתי לפרש, שח"ו לא הוציאו מפיהם דבר שקר, וכונתם היתה כי עסקו ברוחות, הוא מה שיאמרו [אבות פ"ג מ"י]: כל שרוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה הימנו, והוא היה פלגאה.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
במאי עסקיתו אמרו ליה ברוחות
וקשה, הלא הם עסקו בעניין אחר אם לעמוד מפניו או לא, ואיך אמרו דברי שקר ח"ו?
(רבי צבי פרבר, הגיוני אבות, אבות פרק ג משנה יג)
לה ע"א
אמרה ליה יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה
בחדושי אגדות מהמהרש"א ז"ל על תורתנו הקדושה ראיתי כי יפרש בזה הכתוב "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" - כי אע"פ שישא את שמו עצמו לשוא, כי הא מעשה דאלמנה שנשבעה בבנה יחידה, לא ינקה ה' ג"כ.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
לו ע"א
זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול
[הלל ראה שחברה יכולה להתקיים עם שמיטת כספים רק אם אינה עוסקת במסחר עם עמים אחרים, אבל בתקופתו, שהיו הרבה יהודים בחו"ל, וסחרו עם הגוים, העולם לא היה יכול להתקיים, כי אף אחד לא היה מסכים להלוות, בעוד שהוא יודע שאחרי כמה שנים יפסיד את כספו. לכן תיקן פרוזבול. וזה לא נגד התורה, שהרי התורה נתנה סמכות לחכמים לתקן תקנות לפי צרכי הדור, כמו שכתוב "על פי התורה אשר יורוך".]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 86)
לטקסט
לו ע"ב
אמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו". אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן. דכתיב 'נתן' ולא כתיב 'הסריח'
... תיכף בסילוק הקדושה תנוח הטומאה, ולכך במות ישראלי ונסתלק קדושתו יטמא, משא"כ קברי עכו"ם, ואין לך סרחון גדול ומזוהם מהשריית הקליפות, הן מקום אשפה וטינוף ועיפוש המוליד סרחון, ולכך אילו אין ח"ו חביבותן גביה שהיה מסלק שכינתו מכל וכל, היו הקליפות שוכנות שם (בבית המקדש) והיה כתיב הסריח, אבל שברוב חסדו עדיין יש לו חביבותו עלינו, ולא סילק לגמרי רק שורה על כותל הנ"ל, אין מקום לטומאה לחול להדיא, ולכך לא כתיב הסריח.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)
תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
הצדיק מתבונן בחטאו אשר חטא לש"י, מצד גדולתו ורוממותו, הוא משער בעצמו שאי אפשר שיכופר עונו בשום פנים, לפי שיודע שהחטא יגדל כפי גדולת מי שהעוה אליו, ויתחייב מזה שאם תהיה גדולתו לבלתי תכלית שהחטא יהיה לבלתי תכלית. ועל דרך זה הוא מה שאמרו חז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין, מצד שמעריכין יסוריהן לאין - נגד עונם.
(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)
הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
הוא כאשר יאמר דוד ע"ה "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" וגו'. ולהבין את אשר יאמר "כחרש לא אשמע", וכי לא נדע שהחרש איננו שומע והאלם לא יוכל דבר? אמנם הכונה בדבריו הקדושים, כי ישנם אנשים אשר מטבעם הם אנשים שפלים ונבזים, ואם יחרפם איש לא ישימו לב. אנשים כאלה לא ישובחו ע"ז שאינם משיבים על חרפתם, כי נבזים הם. על כן יאמר "ואני כחרש" - מרגיש אני, ויש לי צער, אבל אני עושה את עצמי כאילו לא אשמע, ויש לי ג"כ מה להשיב להם על חרפתם שבעתים כאשר יחרפו אותי, אבל אני עושה את עצמי "וכאלם לא יפתח פיו", שאין לו מה להשיב. וזהו כונתם ג"כ הנעלבים, שבאמת הם נעלבים ומרגישים בצערם, אבל עוצרים את עצמם ואינם עולבים את אחרים. כי עושים את עצמם "כחרש לא אשמע", וכן הם שומעים חרפתם, ויש להם מה להשיב, אבל ואינם משיבים כי עושים את עצמם "וכאלם לא יפתח פיו", שעושים את עצמם כאלם, עושים מאהבה - עובדים את ה' מאהבה, והאות על זה, כי "ושמחים ביסורים", כמאמרם במסכת ברכות [ה ע"א]: איזהו יסורים של אהבה? כל שאין בהם בטול תורה ותפלה, וכן הם עובדים את ה' אע"פ שיסורים באים עליהם, והוא נגד טבע האדם. על כן עליהם הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגבורתו", כי יאירו ויתענגו בעת צאת השמש בגבורתו, והוא לעתיד לבוא, כאשר יגיע היום אשר "ולהט אותם" השמש, "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" וגו' כי רשעים נידונים בה וצדיקים מתענגים בה [נדרים ח ע"ב] . והיא מדה כנגד מדה, שגם להשמש יש לה טבע הפכי, כמו שבארנו בס"ד במסכת נדרים.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא... כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסי' שלמעלה מעלמא דאתגלייא... ולכן אמרו רז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז, כדכתיב "כי טוב חסדך מחיים" וגו' [תהלים סג, ד], וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון. ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתיקה [נדרים ח ע"ב] שהיא מכוסה בו בעוה"ז, ולעתיד תתגלה מכסויה, דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו, צל החכמה, שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראים.
(תניא ליקוטי אמרים פרק כו)
לח ע"א
אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון
כלומר, הוכשרו לישראל בסיחון. כי באה להם בהיתר מיד סיחון.
(רבינו בחיי, במדבר פרק כא פסוק כד)
...יכוין לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואע"פ כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה. ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם והוא היה נכבד ומעולה בעיני כל העולם, כי להיותו יושב בסדום. והוא על דרך אומרם ז"ל (גיטין לח,) מואב טהר בסיחון ע"כ, הרי שהגם שפטר ה' מואב מיד ישראל כיון שנמצאו בסיחון הותר להם, כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדום הותר להם, ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לארבעה מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט והיותו בן אחי אברהם... ובזה גילו כי אויבי אברהם הם, ולזה רדף אחריהם ויכם.
(אור החיים, בראשית יד, יב)
[על זה אמר דוד "ונתן ארצם נחלה" - נתן את ארץ עמון ומואב לסיחון, ועי"ז "נחלה לישראל עבדו"].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כט ע"ב - לטקסט)
[זה מה שכתוב "למכה מלכים גדולים" - עמון ומואב כבשו את ארץ רפאים, שהיו בהם מלכים גדולים. "לסיחון מלך האמורי" - הארצות האלה הגיעו לסיחון כדי שיהיה מותר לישראל לקחתם. "ונתן ארצם נחלה" - שמעתה אין לעמון ומואב טענה נגד ישראל.
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כד ע"א)
לטקסט
לח ע"ב
בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא
ע"פ דרך המוסרי נוכל לבאר... ע"פ מה שיאמר המליץ בבחינת עולם פ"ה: "כי מה חלקו בביתו מכל עמל שיעמול לגויתו ואדמתו מלבד ארוחת תמיד ומאכל שלחנו וכו', אף כי הם יהיו לו למוקש ברוממו חלקי נפשו העבדים, והעבידו החפשי מהם החשוב, כל אשר תאמר חברת פחותי כחותיו ינתן לה, ובכל אשר יאוו הם יקחו חלקם, וככלב יחידתו בירכתים תרדם, יחידה היא והיא מתנכרה" וכו'. והנה האדם השלם מושל הוא על נפשו הבהמית ומכניע אותה תחת נפש המשכלת. והכסיל עושה להיפך, כי נפשו הבהמית תמשול על נפש המשכלת ומכניע אותה לעבד לנפשו הבהמית. וע"ז יאמר החכם מכל אדם "יודע צדיק נפש בהמתו" - הצדיק משבר הוא ומכניע את נפשו הבהמית להיות לעבד לנפשו המשכלת, "ורחמי רשעים אכזר" - אבל הרשעים עושים להיפך. וזהו שיאמר במוסרו בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהם, כי מעניש אותם ה' מדה כנגד מדה, או הכונה מנכסיהם הרוחנים... דמפקי עבדייהו לחירותא - שמניחים את נפשם הבהמית לחירות, מניחים את רסן סוסם ושולחים אותו חפשי ללכת לרוחו ולרצונו והולכים אחרי תאות לבם, ונפשם המשכלת מכניעים תחת נפשם הבהמית.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
[ישראל בימי קדם היו עובדי אדמה ורועי צאן ולא אנשי מסחר. הכנענים היו אנשי מסחר. בגלות נאלצנו לעסוק במסחר כי הגוים לא נתנו לנו לעבוד בשדות. אבל המסחר הוא עבד המשועבד לנו, כמו שעבד עושה את מלאכתנו, כך אנו משתמשים במסחר להשיג על ידו פרנסה. אם נשחרר אותו, שיהיה המושל עלינו, כאילו המסחר הוא מטרת חיינו, וחמדת ממון היא כל מגמתנו, נגיע לעניות הרוח. ]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 62)
בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון וכו' ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא
הוא כמו שמבארים את התפלה במנחה בשבת "אתה אחד ושמך אחד" - היא תורתנו הקדושה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה. וזהו כמו שאתה אחד, כן היא תוה"ק ג"כ אחד. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - כאשר הם בלי פירוד ומחלוקת, כי הקב"ה ואורייתא וישראל חד. והאחדות היא לנו "תפארת גדולה", כמו שאמר ה' לאברהם אבינו "ואעשך לגוי גדול" - ע"י האחדות יהיו בניו גוי גדול. "ועטרת ישועה" - וע"י האחדות והשלום תבוא ישועתינו במהרה בימינו. ואם ח"ו שנאה ומחלוקת ופירוד לבבות בישראל תעכב הגאולה. "יום מנוחה" - ממלאכה, אבל לא ח"ו ללכת כל היום בטל ולעסוק בדברים בטלים ובקריאת ספורים, כי אם "וקדושה" לעסוק בו בתורה "לעמך נתת" את יום השבת, כמש"כ "ברית עולם ביני ובין בני ישראל" וגו', אבל לא לאוה"ע הקדמונים [מלה זו נכתב מפחד הצנזורה], ועכו"ם ששבת וכו' [חייב מיתה - סנהדרין נח ע"ב], כי יש בהם פירוד ומחלוקת, כמש"כ "יתפרדו כל פועלי און". "אברהם יגל" - כי אברהם אבינו חפץ באחדות וטרח עליו, כמש"כ "ואת הצפור לא בתר", לרמז שלא יהיה פירוד בבני ישראל. "יצחק ירנן" - שגם הוא חפץ באחדות, כמו שברך את יעקב "הוה גביר לאחיך" וגו'. ועל כן "יעקב ובניו ינוחו בו", כמש"כ "האספו וגו' והקבצו" וגו', ואמרו רז"ל שהזהירם על האחדות. אמנם על איזה אופן צריכה להיות המנוחה ביום השבת? יבאר שצריכה להיות "מנוחת אהבה ונדבה" - הוא ע"פ מה שיבאר המהרש"א ז"ל [ברכות לג ע"ב] "וחגי נדבה", כי יו"ט שני שאנו עושים בגולה הוא נקרא "חגי נדבה" ממנהג אבותינו בידינו. ועל כן יאמר כי השבת צריכה להיות "מנוחת אהבה ונדבה" באהבה גמורה, ולקבל עליו את יום השבת בעוד יום גדול, והתוספת שבת נקרא נדבה, שאין החיוב מן התורה.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
ודסיירי נכסייהו בשבתא
[הכוונה היא שהם מסתכלים על נכסיהם מנקודת מבט של שבת - בודקים האם יש להם מספיק נכסים כדי שיוכלו לנוח ולא לעבוד. הם שואפים להשיג רכוש כדי שלא יצטרכו לעבוד. הם חושבים שאם ינוחו ולא יעבדו יהיו מאושרים. אבל זו טעות, כי מלאכה מביאה שמחה בגוף וברוח. האדם שמח במעשיו ומוצא בהם שביעות רצון. מי שיושב בטל ומתעניין רק בתענוגים, מגיע לחולי הגוף והנפש. הם שומרים את כספם לעתיד, לימי המנוחה. אבל לעולם לא ישיגו מה שלבם חפץ. בסוף זרים יאכלו את רכושם. האושר הוא "יגיע כפיך כי תאכל" - יעבוד ויאכל מיגיע כפו ולא יצפה לימי מנוחה ובטלה. ויש שמצפים לימי המנוחה מפני שאומרים שהם צריכים לעבור איסורים כדי לרכוש ממון, וכשיתעשרו תהיה להם מנוחה וישמרו את המצוות. אבל זה לא נכון, כי מתוך שהורגלו לעבור עבירות, ימשיכו בזה גם בימי מנוחתם בזקנותם; וגם לעולם לא יגיעו למנוחה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. ועוד: יש שמצפים לימי המנוחה של ישראל בין העמים, שחושבים שכשיהיו לנו שויון זכויות, נעבוד את ה' בלב תמים; הם מסירים את נכסיהם בשבת, מצפים לשבת של מנוחה עם העמים, שאז נכסי היהדות יתחזקו. אבל זה לא נכון, כי הנסיון מורה ששויון זכויות גרם ליהודים לעזוב את התורה כדי למצוא חן בעיני הגוים.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 64-65, 67)
ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא
[הכוונה היא לאלה שחושבים שמטרת התורה והמצוות היא שנגיע להנאות עולם הזה. כך היה ב"אצילי בני ישראל" שזנו עיניהם מהשכינה ואכלו ושתו - הם האמינו בה' כי נהנו מהאמונה הזאת, חשבו להגיע להנאות מתוך האמונה. כמו כן, הרפורמים משנים את התורה כדי שתתאים לתשוקתם לחיים נעימים, וביטלו את כל האיסורים שאוסרים לעשות מה שנעים להם. על זה נאמר שבזמן בית המדרש, בזמן שעוסקים בדרכי האמונה ומקבלים את התורה, הם קובעים סעודה, ומביטים בשכינה מתוך מאכל ומשתה. זה גורם לעניות הרוח, כי מי שעושה כל דבר רק להנאתו, לעולם לא יתרומם לקדושת ישראל.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 67-68)
מא ע"ב
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי
הטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד, ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא, כגון שאמרו, בש"א כך ובה"א כך וכך, וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים יד), צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה), הוי מודה על האמת. רצו לומר, אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות, כשתדע שהם אמת דברי חבירך, אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו, או מפני יכולתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש [שואל הרמב"ם, מדוע טרח רבי להשאיר במשנה דברי חכמים שחזרו בהם שהרי אין הם להלכה?]
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)
מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם
כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם, "דברה תורה כלשון בני אדם". ענין זה - כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית'. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא ית' נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.
(מורה נבוכים, חלק א פרק כו)
מבאר שמשמעות זו מתייחסת לא רק לכפילות של מילים שכך מדברים בני האדם, אלא שהתורה משתמשת במושגים גשמיים לבאר מושגים רוחניים כמו איברים של ה' כביכול וכן גשמיות בתיאור המלאכים. אין הדבר כך אלא רק דרך של התורה לדבר בלשון עממית אך המשמעות של הדברים הוא אחרת, ומופשטת.
(רמב"ם אגרת תחיית המתים)
כח דהתירא עדיף מג ע"א
דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אא"כ נכשל בהן מד ע"ב
אמר פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי לא יצא לאנטוכי שבאנטוכיא יצא והא תניא מכרתיהו לאנטוכי יצא לאנטוכי השרוי בלוד לא יצא לא קשיא הא דאית ליה ביתא בארץ ישראל הא דאית ליה אושפיזא בארץ ישראל
[אשד הנחלים הביא בשם ס' שתי ידות שפירש בזה את המדרש (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהר סימן ב) "א"ל הקב"ה בעונותיהם אני מוכר ביתי לכשדים, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (ויקרא כה, כט), זה ביתו של הקב"ה, שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" - ה' רצה למכור את ישראל בגוים, ולא רצה שיצאו לחרות, לכן מכר את בהמ"ק וא"י לגוים, וכשיש לקונה בית בא"י העבד לא יוצא לחרות. והקשה הרי שו"ת פליטת בית יהודה סי' כב, אומר שאם הבית שהיה לקונה בא"י היה חרב, העבד יוצא לחרות (כי הקונה לא יגור בא"י). והרי בהמ"ק חרב. ותירץ שהעבד יוצא לחרות רק אם היה עוסק במצוות כשהיה בא"י, ויצא לחרות כי האדון מפקיע אותו ממצוות במכירתו לחו"ל, אבל הרי ישראל לא קיימו מצוות כשהיו בא"י, ולכן לא יצאו לחרות אף שנמכרו לחו"ל גם אם אין לקונה בית בא"י. (וקשה א"כ למה הקב"ה הוצרך למכור לגוים את בהמ"ק?)].
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף מא ע"ב)
לטקסט
מה ע"א
...יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא
כתב הגרעק"א בגליון הש"ס וז"ל: בערוך הביא מסוגיא זו דרב עיליש ידע שיחת העופות, וכבר השיג עליו בסדר הדורות דכאן משמע בהיפוך. והמהרש"א הקשה על רב עיליש, שכשם שלא האמין רב עיליש לעורב... משום שדרכו של עורב לשקר, כך גם לא היה לו להאמין לההוא גברא שהיה נכרי.
(שיחות מוסר תשל"א פרשת בלק מאמר פ' עמ' שמח')
ממה שחשש רב עיליש שהעורב שקרן הוא, ואין לסמוך על דבריו, על כרחך ששיחת עופות זו לא הייתה מעשה ניסים. כי אז לא היה רב עיליש נמנע מלסמוך על קריאה זו.
(שיחות מוסר תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נז' עמ' רמו')
בעבד שברח מחו"ל לארץ
[הוא יוצא לחרות בגלל קדושת א"י, כי הקדש מוציא מידי שעבוד. ולכן ה' הביא אותנו ממצרים לא"י, שזה מבטל את עבדותנו.].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ו ע"א - לטקסט)
מו ע"א
...מ"ט דר' יהודה? דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. ורבנן, התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל? כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם
...והגם דאמרינן בפרק השולח (דף מו.) לסברת חכמים שחולקים על ר' יהודה שטעם שלא הכו ישראל הגבעונים הוא משום קדושת השם, ופירש רש"י שלא יאמרו הנכרים עברו על שבועתם, הרי דהגם דישנה להתרה, לצד דהוי חילול ה' בדבר לא יתיר; אין זה מעיקר התורה אלא גדר, ועוד כבר כתבתי באורך בהלכות נדרים בפרט זה כי דוקא בשבועה שהיא מפורסמת כההיא של גבעונים, וכמו שדייקתי שם מדברי רש"י.
(אור החיים, בראשית כו, כט)
מו ע"ב
הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו מז ע"א
ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי וכו' קטלינהו כולהו נפק ואתא יתיב קאכיל ושתי אמרה ליה ברתיה לא בעית מידי למזגא עליה אמר לה בתי כריסי כרי כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם
ונוכל לומר שגם ריש לקיש ע"ה, בהיותו ראש לשודדים, ומכר את עצמו ללודאי, היתה עיקר כונתו רק להרוג אותם ולכלותם מעל פני האדמה, וסמך על חכמתו וגבורתו כי בסוף ימצא תחבולה במה להרוג אותם ולאבדם מן העולם. אמנם המוסר היוצא מהספור הזה, הוא כמו שבארתי בס"ד את הכתוב בתהלים "קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור" וגו', כי המשורר הקדוש יצייר לנו על שלש כתות בני אדם הנמצאים בעולם. א) ישנם אנשים אשר כל תכליתם בעולם הוא רק למלאות בטנם, לאכול ככל אשר תמצא ידם, הולכים ערומים ויחפים וכל אשר ישתכרו הוא רק למלא בטנם, ועמלם רק לפיהם. ועליהם יאמר ישנם אנשים אשר "קרבם בתימו לעולם" - כי כל אשר ישימו בקרבם הוא בטנם, רק הוא "בתימו לעולם", ותכליתם רק אכילה ושתיה. ב) ישנם אשר תכליתם רק לצבור כסף, לבנות בתים מרוחים, מקמצים באכילתם ומסתפקים במועט וצוברים כסף לבנות חרבות למו. ועליהם יאמר "משכנותם לדור ודור" - יבנו למו בתי חומות בצורים וחזקים אשר יעמדו אחריהם לדור דור. ג) ישנם אשר תכליתם בעולם הוא הכבוד, ולעשות להם שם תפארה. ועליהם יאמר "קראו בשמותם עלי אדמות", לעשות להם שם עולם פה עלי אדמות.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם
[אף שהניח לבתו, נחשב שהניח לאחרים, כיון שהיה יכול לתת את זה לצדקה בחייו, כמידת חסידות, ולא נתן, וכתוב "והלך לפניך צדקך" ולא "לאחריך".]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף ל ע"ב)
לטקסט
מח ע"ב
הניזקין שמין להן בעידית
[הטעם שצדיק נתפס בעוון הדור הוא כי חוטא נחשב מזיק, ומזיק משלם מעידית, היינו הצדיקים. וזה רק אם אנשי הדור מכבדים את הצדיקים, ומתייחסים אליהם כעידית. אבל אם אנשי הדור מזלזלים בצדיקים, הם לא נחשבים עידית, אלא ה' נוטל את הצדיק כדי שלא יראה ברע שיבוא, וה' נפרע מהרשעים, שאנשי הדור מחשיבים כעידית. (לז ע"א) ובזה יש לפרש את הפסוקים (ישעיהו פרק ט פסוק יב-יג) "והעם לא שב עד המכהו" - לא חזרו בתשובה. "ואת ה' צבאות לא דרשו" - לא דרשו את הפסוק "ואהבת את ה'" לרבות ת"ח, אלא זלזלו בת"ח. לכן ה' לא יטול מהם את הצדיקים ככפרה, אלא "ויכרת ה' מישראל ראש" - הצדיק מת כדי שלא יראה ברע, "וזנב" - הרשע כדי לשלם על חטאי הדור.]
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף לו ע"ב, לז ע"א)
לטקסט
נב ע"א
א"ר יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי
ברא ה' יתברך את האדם והאשה להיותם שניהם יחד, כי האחד יעזר את השני. הבעל יהיה המביא והמכניס כל צרכי הבית, והאשה תהיה המכינה את האוכל ולעשות צרכי הבית... וזהו שהשיב אליהו הנביא לר"י ע"ה על שאלתו [יבמות סג ע"א]: א"ל אדם מביא חטין חטין כוסס פשתן פשתן לובש וכו', כי הקב"ה ברא את האדם והאשה להיותם שניהם יחד, יען כי הם צריכים זל"ז, והיא מאירה את עיניו. וזהו שיספרו רז"ל על ר' יוסי ע"ה שקרא לאשתו ביתו, ע"ש הכונה הנ"ל ששמע מאליהו ז"ל.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, יבמות סג ע"א)
דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין נב ע"ב
אמרי ליה קא לביש ומכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה
[מצאנו גם (ברכות ו ע"ב) שכל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. בזה יש לפרש את הפסוק (בראשית פרק לט פסוק יב) "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי" - יוסף לבש בגדים נאים משל אדונו. ואמרה לו, אם אתה ירא שמים, דבריך נשמעים גם בלי שתלבש בגדים נאים; ואם אתה לובש בגדים נאים כדי שיהיו דבריך נשמעים, סימן שאתה לא ירא שמים, וא"כ, שכב עמי.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נג ע"א)
לטקסט
נה ע"ב
מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו' דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא וכו' אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (נו.) אמר ליה לא וכו' הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו וכו' אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי וכו' שדר להו קורבנא וכו' שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין וכו' סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות
ר' יוחנן יורה לנו דעה, כי נדע מה נאמנו דברי רז"ל אשר יאמרו [תמיד לב ע"א] איזהו חכם הרואה את הנולד, כי לפעמים מסיבה קטנה תוכל לסבב ממנה סיבות גדולות, ומנצוץ קטן תצא שלהבת גדולה ותבער לאין מכבה. והכסיל מתעבר ובוטח ואיננו רואה את העתיד. כי נראה אשר מסיבה קטנה הגיע החורבן לישראל. ויורה לנו עוד מה נאמנו דרשת רז"ל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כי לפעמים מפירים דברי תורה, ואל תצדק הרבה, ובמקום שיש בחירה אין סומכים על הנס, כאשר יאמר שמואל הנביא ע"ה "איך אלך ושמע שאול והרגני", ולא נחשב זאת לו לעון, אף כי ה' אמר לו "לך ותמשח את דוד למלך", והיה ירא ללכת ועשה השתדלות. כן היה להם לקבל את הקרבן מפני שלום מלכות, ולא היה להם לסמוך על הנס לומר אחרי כי עושים רצון ה' הוא יהיה בעזרתם, כי הבחירה בידי אדם. אמנם הוא רק כמו שיאמרו "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל".
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה וכו' מאי בעית הכא קום פוק... (נו.) אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא וכו' אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי וכו' אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו וכו' אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו
באגדתא דקמצא ובר קמצא יתפלאו חוקרים רבים ויפקפקו באמתת האגדתא הזאת, כי היתכן כי יסופר דברים כאלה? ובפרט בהיות הדבר מתנגד למאמרם ז"ל: "אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים" [שבת קיב ע"ב]. לא נכחד כי אנו כחמורים (ואף אם לא נגיד הלא מעשינו יעידו עלינו כי כן הוא הדבר), אבל איך יתאימו הדברים "הראשונים כבני אדם" עם המעשים אשר יספרו לנו חז"ל, מעשי האנשים ההם אשר הסבו בכיה לדורות? גם יותר מאשר יחרה אף כל אדם על טיטוס הרשע, יכעוס כל אדם על בר קמצא: על ההוא גברא דעבד סעודתא ועל משרתו החרש.
(רבי יהודה יודל רוזנברג, ידות נדרים השלם, ירושלים תשעה, עמ' רצג-רצח)
נו ע"א
... שדר עלוייהו לנירון קיסר, כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך, אמר ליה ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה..
אמרתי אפאיהם - כבר ביארנו בראש השירה דכ"ז מדבר בגלות ראשון שעבדו עבודת כוכבים, ונשתנה גלות ראשון שגלו תחלה החרש והמסגר אלף שהן גדולי הדור. וגם היה שם דניאל חנניה מישאל ועזריה גדולי מלכות מה שהיה בזה הרבה טובת ישראל בגלות יותר משהיה בגלות השני.
(העמק דבר, דברים לב, כו)
...אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו, בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו, מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו!
והוא ג"כ שהסית יצר הרע (את רבי זכריה בן אבקולס) לשם שמים, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, יאמרו בעלי מומים קרבין למזבח, ועל ידי כך באנו לתכלית הגולה לבוז ומשיסה, ומזה יש ללמוד להנצל מן פתוי, אף בא בעצה לשם שמים לומר שיש בו כונה לשמים, כי סופו מר ולענה.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו
[פירשו המפרשים, שהלכה היא שבדיני נפשות מתחילים מן הקטן (סנהדרין לב ע"א), כי אם הגדול ידבר ראשון, לא יוכלו לחלוק עליו. ור' זכריה היה הגדול, אבל מתוך ענווה חשב עצמו קטן, ודיבר ראשון, ולכן אחרים לא יכלו לחלוק עליו, ואולי אילו דיברו היה רוב להקריב את הקרבן של הקיסר, ונמצא שענותנותו החריבה את הבית. ממעשה זה יש ללמוד שכדי להציל את ישראל, מותר לעבור עבירות. וכן אם הרצל יצליח להציל את עם ישראל, לא משנה אם הוא שומר מצוות או לא.]
(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 31, 33)
לטקסט
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו
[יש אנשים ענוותנים ותמימים, שמתוך שפלותם אינם עושים שום דבר, כי חושבים שאינם ראויים. וזה גורם נזק לחברה כי יש הרבה פעולות שנחוצות, והיו יכולים להועיל לחברה אילו פעלו, והם נמנעים מזה. זה היה החולשה של רבי זכריה בן אבקולס. (עמ' 142) הוא היה הססן, ופחד לפעול. נמנע מעשייה מחשש שיאמרו שבעלי מומים קרבים ושיאמרו שמטיל מום יהרג. אבל באותו זמן היה צורך חיוני בפעולה, בלי להתחשב בחששות כאלה. וזה גרם לחורבן. וכך מצאנו במקום אחר (תוספתא שבת פרק יז הלכה ד): "ב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין, ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה, זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה, אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל". במקום לבחור אם לעשות כב"ש או כב"ה, חיפש דרך לצאת ידי כולם. וזה מלמד על חולשת אופיו. ולכן אמרו שגרם לחורבן.]
וזה שיאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים ולא יאמרו סתם דברי אלקים הם, הוא כמו שאנחנו אומרים בתפלת שמונה עשרה "כי באור פניך נתת לנו וכו' תורת חיים" וכו', כי בעוונותינו הרבים נמצאים בעמנו אפיקורסים הכופרים בנצחיות תוה"ק, ואומרים כי שפה מתה היא, ומצותיה לא נאמרו בדור חשך כמוהם (תיפח רוחם וימח זכרם). על כן אומרים אנחנו "כי באור פניך" וכו', שאתה נצחי וחי וקיים לעולם, "נתת לנו תורת חיים" שהיא ג"כ חיה וקיימה לעד, ואפילו קוצו של יו"ד לא ישתנה ממנה לעולם, וכמו באיש חי, אם יחתכו ממנו אך מקצת אבר ולפעמים אף אם יקצצו את הצפורן יותר מדי, הכאב גדול מאד, ועי"ז תוכל לצבות כל היד, ולפעמים ע"י פצע קל יכול אדם למות. כן היא תוה"ק היא תורת חיים, ולא נוכל לנגוע בה אף במנהג קל, כי ע"י אשר יהרס את המנהג, יכול לנגוע גם ח"ו בגוף האיסור ולמות לחיי נצח. וזהו שאמר אליהו ז"ל דברי אלקים חיים. וכשם שה' הוא נצחי, כך תורתו נצחית, ואף הדינים שאינם נוהגים היום נמצאים בהם סודות אשר יסודם גם היום, וקיימים הם לעולמי עד.
והגם שנאמר שם ששלח לו שנית לר' אלעזר: קא מצערן לי טובא וא"א למיקם מקמייהו, על כרחך אין הכוונה שנוגע הדבר לסכנת נפשות, כי אם כן איך השיב לו ר' אלעזר מהפסוק "דום לה' והתחולל לו" שימסור דינו לשמים כמו שמפרשים שם התוספות בפירוש הראשון, שבמקום שאין דין למטה מותר למסור דינו לשמים כיון שהיה לו סכנת מיתה חלילה, אלא על כרחך הכוונה במה שאמר שאי אפשר למיקם מקמייהו, שאין ביכולתו לעצור עצמו שלא להנקם ממנו על צער הזה, וכמו שכתב החינוך בלאו שלח, של לא תונו, מאונאת דברים, שאין האדם כאבן לעצור עצמו ושלא להשיב על חרפת מחרפיו. ולכן אמר שם שעל פי שורת הדין למדנו ממה שהתירה התורה להרוג את הבא במחתרת מטעם הבא להרגך השכם להרגו, כן מותר עפ"י הדין לנקום על דבר זה, וגם מקודם לזה כשרואה שרצונו לצער אותו בחירוף וגידוף, מותר לו לעצור בעדו רק כדי שלא יתפשט הכעס יותר מהמדה, לכן מהנכון שלא ישיב לו רק להשיב חרפתו אל חיקו ולא יותר, וממדת חסידות שלא לכנוס בהוראה זו כלל כי אולי יטעה בהוראה. ולכן יהיה מהנעלבין ואינם עולבים ושכרו גדול מאוד, כי דבר גדול היא לשתוק על חרפת מחרפיו. עד כאן לשון החינוך ז"ל. וכן כתב הריטב"א ביומא, שיאיר בשביל זה לעולם הבא כאור שבעת הימים. ואם כן, שלא היה הדבר נוגע לסכנת נפשות, איך עלה על דעת מר עוקבא למסרו למלכות להריגה? וגם ר' אלעזר, מדוע לא השיב לו שאסור לעשות כן, רק בכל פעם השיב לו מפסוקי תהלים הנאמרים על פי מדת חסידות? ועוד יותר יפלא, שבאמת נענש בעונש מיתה על זה, כאשר אמרו שם: הדבר יצא מפי ר' אלעזר ונתפס גניבא למלכות, וכשיצא בקולר למיתה אמר כתבו גט לאשתי עיי"ש בגמרא. ונמצא שגם אשתו נענשה בשביל זה. ואולי היה לו גם בנים קטנים, וכפירוש רש"י ז"ל בחומש שגדול כח המחלוקת שנענשו גם בניהם הקטנים במחלוקת קרח ועדתו. והנה בעונשו מן השמים אין להפלא כל כך, כי העונש של המלבין פני חבירו הוא גדול מאוד. ואמרו חז"ל על זה שהוא כאלו שופך דמים. ולכן ענשו מן השמים היא עונש מיתה. אבל עונש בידי אדם, איך מצינו שיהיה המחרף ומגדף חייב מיתה ושיהי' מותר עפ"י דין למסרו למלכות להריגה? ואפילו אם נאמר שחירפו וגידפו לפני רבים, שפסק הרמב"ם ז"ל שגם על פי מדת חסידות חייב הוא לנקום ממנו לפי שבזיונו הוא בזיון התורה, עיי"ש ברמב"ם בפרק ז' מהלכות תלמוד תורה ובכסף משנה שם, אבל האיך מצינו שמותר לו לנקום ממנו בעונש מיתה? ובפרט בר' אלעזר ב"ר שמעון ששם היה יחידי בעת פגיעתו ולא לפני רבים, ורק בשביל פעם אחד שקרא לו שם גנאי שקרא לו ר' יהושע בן קרחה, איך על פי אומדנא שאמדו שהוא רשע ענש אותו בעונש קשה כזה, וממילא הגיע העונש גם לאשתו ובניו שנשארו אלמנה ויתומים אחרי מיתתו?
(ה:) והנה עלה בדעתי ליישב זה בדרך אפשר עפ"י מה שאמרו במסכת גיטין דף לא ע"ב שר' הונא ורב חסדא היו בצוותא חדא, ועבר גניבא לפניהם, ואמר אחד מהם: ניקום מקמיה דבר אוריאן הוא (וכלומר והתורה אמרה "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ותרגם המתרגם "מקדם דסבר באורייתא" וגו'). אמר לו אידך בלשון תימא: ומקמיה פלגאה ניקום (כלומר האיך יתכן לעמוד לפני איש כזה שהוא פלגאה). ופירש שם רש"י ז"ל בד"ה פלגאה: בעל מריבה, שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בפרק קמא בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות והוא הי' גניבא כדמפרש התם. עד כאן לשון רש"י ז"ל. והנה ידוע שעל טפת דיו של רש"י צריכים לישב שבעה נקיים להבין דבריו. והנה לכאורה האריך כאן רש"י ז"ל בדבריו ללא צורך כלל, כי היה די שיאמר "בעל מריבה עם מר עוקבא כדאמרינן בגיטין פרק קמא שהוא היה גניבא", ולמה סיפר לנו רש"י ז"ל שהיה מר עוקבא אב בית דין, שמשמע מזה שיש חילוק אם היה תלמיד חכם אחר או אב בית דין? וגם למה סיפר לנו רש"י ז"ל מה ששאל מר עוקבא עליו אם מותר למסרו למלכות, כי מה נפקא מינה כאן דבר זה מה ששאל מר עוקבא עליו? אלא על כרחך כוונת רש"י ז"ל היא לתרץ מה שקשה לכאורה על אידך שאמר בתמיהה "ומקמיה פלגאה ניקום", כי מה כולי האי שהוא חולק עם תלמיד חכם אחר, שע"י זה יהיה תמיהה קיימת איך נעמוד בפני איש כזה, והלא התורה אמרה "מקדם דסבר באורייתא תקום" לפי תרגום המתרגם. ולכן בא רש"י ז"ל לתרץ זה במתק לשונו, כי היה חולק עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, ויש חילוק בין תלמיד חכם למי שנתמנה לאב בית דין, שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, והוא אב שלהם ויש לו דין מלכות, וכדאמרינן מאן מלכי רבנן, והראי' שיש לו קצת דין מלכות, ששאל מר עוקבא עליו אם מותר לו בשביל זה למסרו למלכות, כי אם היה למר עוקבא רק דין תלמיד חכם אחר, איך עלה על דעתו למסרו למלכות? ולכן האריך רש"י בלשונו לספר לנו כל זה.
ואם כן, שראוי הוא למסרו למלכות על פי דין, אם כן גברא קטילא הוא ואין לקום מפניו, לפי שיש עליו עונש מיתה והיא רשע למות. והגם שמר עוקבא על פי מדת חסידותו ועל פי תשובת ר' אלעזר החריש לו ולא מסרו למלכות, אבל מכל מקום חייב מיתה הוא. ולכן תמה אידך ואמר: איך ניקום מקמיה, שהוא חייב על ידי רשעתו מיתה? ואם תקשה לך ותאמר האיך מצינו שעל ידי זה יהיה חייב מיתה, אני אשיב לך ואומר ממה שאמרו חז"ל ביומא דף כב סוף ע"ב: אמר רב יהודא אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וכו'. ומצינו שדוד המלך עליו השלום לא מחל על כבודו, ונאמר במלכים א' קפיטל ב פסוק ה: "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה" וגו', ופירש שם המצודת דוד על כי הם באו בהבטחת דוד וכו', אם כן לדוד לכלימה בזה (וכלומר כאילו בייש לדוד עצמו). ונאמר עוד שם: "והנה עמך שמעי וגו' והוא קללני קללה נמרצת וגו' ועתה אל תנקהו וגו' והורדת את שיבתו בדם שאול". ונמצא שעל הכלימה שהגיע לדוד על ידם ועל הביוש מחירוף וגידוף של שמעי, חייב אותם מיתה, וכדין עשה בזה, לפי ששאול נענש שלא עשה כן. ומכאן אביא ראי' שמי שמבזה את אב בית דין, הגם שהוא, המבייש, גם כן צורבא מרבנן, אבל לפי שאינו אב בית דין, נחשב לו מה שמבזה את האב בית דין או שמגיע על ידו כלימה לאב בית דין (ו.) כמו שקרה לדוד, ואם כן נחשב הדבר כאילו עשה הוא עצמו לו. ולכן מותר למסרו למלכות.
ואם על זה תאמר לי שאין משם ראי', כי שם הוא ענין מורד במלכות והמורד במלכות חייב מיתה, על זה אני אומר שלא מטעם מורד במלכות ענשם, כי אם כן היה לו לדונם בסנהדרין, ולא מצינו שעשה זה, כי נשבע לו לשמעי בן גרא שלא ימותו בחרב. ועל כרחך לא דנו בסנהדרין, וגם יואב לא הי' לו דין מורד במלכות ממה שהגיע כלימה לדוד על ידו, ואדרבה נקם יואב מהם מאבנר ומאבשי נקמת מלכות דוד, ולא מצינו שדנם בסנהדרין. ומה שאמרו במגילה שמורד במלכות אין מהצורך לדונו בסנהדרין, כבר כתבו התוס' בסנהדרין לז, במה שאמרו שבדיני נפשות מתחילין מן הצד, ומביאין שם ראיה ממה שאמר דוד לאנשיו "חגרו איש חרבו" ואח"כ חגר גם הוא חרבו, וכתבו שם התוס' שגם מורד במלכות צריכים לדונו בסנהדרין רק גומרין בו ביום ואין מהצורך להמתין מלגמור הדין עד למחר, עיין שם, א"כ לא מטעם מורד במלכות דנם למיתה, רק מטעם בזיון למלכות, שאין לו למחול על בזיונו, לפי שבזיונו הוא בזיון העם, וכן אב בית דין בזיונו הוא בזיון התורה וגם בזיון העם ההולכים לרגלו.
ולכן חשב מר עוקבא שמותר לו אפילו ממדת חסידות, ואפשר גם מחויב הוא שלא למחול על בזיונו, ואם אין כח בידו להמיתו, אבל על כל פנים ימסרו למלכות, שבאופן הזה יקבל ענשו... ולכן שאל דבר זה מר' אלעזר, והוא השיבו שהגם שעל פי דין אין למחות בידו, כי המלבין פני חבירו ובפרט פני אב בית דין, שהוא כמעט כנוגע בכבוד המלכות, ולכן מותר לו עפ"י דין למסרו למלכות, רק על פי מידת חסידות אין לעשות כן, ובפעם שניה השיב לו שימסור דינו לשמים. וכאשר יצא הדבר מפי ר' אלעזר, נמסר למלכות, כי באמת היה חייב מיתה בשביל זה בדין שמים, כי בזיון אב בית דין היא בזיון התורה ובזיון קהל עדת ישראל שמינו אותו לאב בית דין עליהם.
ויש לומר עוד בזה כי השאלה של מר עוקבא והתשובה של ר' אלעזר יסובבו על מחלוקת המפרשים במה שתרצו בגמרא [יומא שם] על הקושיא שהקשו על ר' יוחנן מברייתא של הנעלבים ואינם עולבים. ותרצו שם: דנקיט ליה בליביה. והנה המימרא של ר' יוחנן הוא בשם ר"ש בן יהוצדק שהיה תנא, והברייתא הוא גם כן מהתנאים, לכן מסתמא היתה קושיא הזאת נודעת להאמוראים קודם כתיבת התלמוד, ונודע להם התירוץ הזה "לעולם דנקיט ליה בליביה" שאמרו האמוראים הראשונים בלשון סתום החידוש הוה. ולכן חשב מר עוקבא שהפירוש הוא שלא ישיב על עלבונו אבל ינקוט הדבר בלבו לנקום ממנו אחרי כן, וכמו שפירש המהרש"א ז"ל. והגם שהוא לא צוה רק לנקום בדבר קטן על בזיון גדול, אבל הוא נשתנה למעליותא בדבר זה כי הוא אב בית דין ובזיונו נוגע גם לכלל העם, ולכן מותר לו ומחויב הוא לנקום ממנו בדבר גדול, למסרו למלכות. ועל זה השיב לו ר' אלעזר שהפירוש הוא כפירוש רש"י, שלא ינקום ממנו כלל, וגם לא ימסור דינו לשמים, רק ישים מחסום לפיו על פי מדת חסידות, רק אם אחרים ינקמו נקמתו, ישתוק, וכפירוש רש"י ז"ל. וכיון ששאל לו פעם שנית, השיב לו עפ"י פירוש הריטב"א והעין יעקב ותוספות ז"ל, שימסור דינו לשמים. ולפירוש השלישי של המהרש"א ז"ל, לנקום ממנו אחרי כן, ובפרט לעשות דבר גדול בשביל דבר בזיון, לא הסכים ר' אלעזר הנשאל (ו ע"ב) ממר עוקבא. אבל על כל זה נענש מן השמים בעונש מיתה וכנ"ל. ויכול להיות שלכן סתמו האמוראים הראשונים בתירוצם מסתירת ר' שמעון ב"ר יהוצדק עם דברי הברייתא מהנעלבים ואינם עולבים וכו', ולא אמרו דבר ברור כדרך האמוראים לפרש דבריהם, רק אמרו בלשון סתום "לעולם דנקיט ליה בליביה", כדי שנדע שיש חילוק, שאם יוכל לעצור עצמו, שהבזיון אינו נוגע כל כך לו, לא ימסור דינו לשמים, רק ינקוט הדבר בלבו, וכפירוש רש"י ז"ל, ואם לא יוכל לעצור עצמו, שצערו גדול, כמו ששאל פעם שנית מר עוקבא לר' אלעזר, השיב לו כפירוש השני, שימסור דינו לשמים. ואולי אם גם זה לא יועיל, וצערו גדול מנשוא, והמצטער הוא תלמיד חכם, יוכל לנקום ממנו על בזיון גדול בדבר קטן. וכל זה הוא ממדת חסידות. ולפי עיקר הדין, המבזה תלמיד חכם שהוא אב בית דין ענשו גדול מאד, וחייב מיתה לשמים, אפילו המבזה הוא גם כן תלמיד חכם. וגם על פי מדת חסידות אין לקום מפניו לפי שהוא בעל מריבה עם האב בית דין שבעירו, וכמו שפירש רש"י ז"ל על פלגאה שהוא בעל מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין.
וכאשר נדקדק יותר בדברי רש"י ז"ל בגיטין דף לא, שאמר בד"ה פלגאה: בעל מריבה, שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בפרק קמא וכו'. ולמה לא אמר רש"י שחירף וגידף את מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בגיטין וכו'? ומלשון "שהיתה לו מריבה" משמע שרק היו מריבים זה עם זה כמו שנאמר "ויריבו רועי (לוט) [גרר] וגו' לאמר לנו המים" [בראשית כו, כ]. אכל אין זה ענין חירוף וגידוף כלל, ורק הי' מריב עמו, שאמר שלו יאתה הכבוד הזה להיות אב בית דין ולא למר עוקבא, וכמו שאמר משה לישראל "מה תריבון עמדי" [שמות יז, ב] ששם לא חרפו חלילה את משה, רק היו מריבין עמו. ומדוע לא כתב רש"י ז"ל כמו שכתב שם שחירף וגידף אותו? אלא נראה שכוונת רש"י ז"ל לתרץ בזה דקדוק עצום, כי לפי המבואר בגיטין ז, כששאל מר עוקבא את ר' אלעזר: בני אדם הקמים עלי ובידי למוסרם למלכות. ומסתמא כשחשב מר עוקבא שחייב מיתה על פי דין וגם על פי מדת חסידות, כי חלילה לומר שהיה מר עוקבא רוצה לעשות כנגד מדת חסידות, וגם ר' אלעזר כבר קרא אותו בשם רשע, שהביא לו ראיה מהמקרא "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", רק אמר לו שיותר נכון הוא עפ"י מידת חסידות לשום מחסום לפיו אם אפשר לו, וכאשר כתבתי למעלה שהיו מסופקים בפירוש "דנקיט לי' בליביה", והוא השיב לו כפירוש רש"י ז"ל. וא"כ לפי המבואר שם, האיך אמר אחד מהם "ניקום מקמיה דבר אוריאן הוא"? הלא כיון שרשע הוא וכבר חייב מיתה עפ"י דין ורשאים למוסרו למלכות עפ"י דין, איך יעלה על לב אחד מהם לומר שיקיימו בו "מפני שיבה מקום והדרת" וכו'? וגם השני שאמר בלשון תימה "ומקמיה פלגאה ניקום", למה לא אמר בלשון תימה יותר "ומקמיה רשע ניקום"? לכן למד רש"י ז"ל מזה שקרא לו רק בשם פלגאה, והראשון רצה לעמוד מלפניו, שעדיין לא חירף וגידף את מר עוקבא, רק היה אז פוטר מים ראשית מדון, וכדרשת חז"ל על זה [סנהדרין ז ע"א]: האי תיגרא מיא לבידקא דמיא, כיון דרווח רווח. ולא היה לו אז רק מריבה עם מר עוקבא, כמו שהיתה תחלת מחלוקתו של קרח עם משה, שתרגם אונקלוס על "ויקח קרח": "ואתפליג קרח". לכן אמר כאן לשון פלגאה, שהוא חולק עצמו עם מר עוקבא להתחלק מלפניו, ולא רצה אז לקבל עליו שיהיה נכנע תחתיו ולחלוק לו כבוד הראוי לחלוק לאב בית דין שבעירו. וכמו שאמר קרח "כי (ז.) כל העדה וכו' ומדוע תתנשאו" וגו'. ולכן רצה האחד לעמוד מלפניו, כי עדיין לא עבר על "לא תונו", לצער אותו בחירוף וגידוף, והיה אז הכוח ביד מר עוקבא לוותר על כבודו, כי הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולכן לא היה לו אז דין רשע, ולא רצה אז מר עוקבא למסרו למלכות חלילה, ועל כל זה מיחה השני ואמר כי רק אפילו מטעם זה לבד שהוא פלגאה, שהוא בעל מריבה עם מר עוקבא שהוא אב בית דין ואינו חולק לו כבוד הראוי לו, הגם שיש ביכולתו של מר עוקבא למחול על כבודו, על כל זה אנו אין לנו רשות למחול על כבודו של מר עוקבא. ולכן מהתימא עליך שתרצה לקום מקמיה פלגאה שיש לו מריבה על כל פנים עם האב בית דין, ואחרי כן נתפשט המריבה יותר כדרך פוטר מים, אשר אז כבר חירף וגידף את מר עוקבא ושלח לו מר עוקבא לי' אלעזר לשאול וכנ"ל. ואחרי כן נתפשט המחלוקת שלא היה יכול לסבול, ואז הותר לו למסור דינו לשמים. ואז הגיע עונשו מן השמים, הכל כנ"ל. ונמצא דברי רש"י ז"ל מדוקדקין היטב. וראייתו מגיטין הוא שאחרי כן כבר הגיע הדבר לידי חירוף וגידוף. אבל אז בעת שקלא וטריא של ר' הונא ורב חסדא לא הי' לו רק מריבה עם מר עוקבא.
ואם כן נראה מכאן כמה גדול העונש של העושה מריבה עם אב בית דן, הגם שהוא גדול בתורה, ואולי עוד יותר גדול בתורה מהאב בית דין, אבל כיון שהיא אינו אב בית דין, אם עושה מריבה עם אב בית דין, הגם שלא בא עדיין לידי חירוף וגידוף, אין לקום מפניו, ונתבטל ממנו דין תלמיד חכם, ומכל שכן אם מצער את האב בית דין, וכל שכן אם גורם חירוף וגידוף להאב בית דין, גדול עונו מנשוא, וכל העם המסייעים לו המה מסייעים ידי עוברי עבירה היותר חמורה.
ואעתיק כאן איזה דברים מדברי הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכת אבות שהביאם בעל תוספות יום טוב בהקדמתו למסכת זו שכבר רמזתי עליהם למעלה. וזה לשונו בקיצור: כאשר נשלם לו (לרבינו הקדוש) במסכת סנהדרין מה שהיה צריך אל השופט, התחיל במסכת אבות, ועשה (רבינו הקדוש) זה לשני ענינים: הענין האחד, כדי להודיע וכו', לפיכך ראוי לכבד את החכם (דהיינו השופט והאב בית דין) ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיע ההוראה אליו (שזכה להיות מורה הוראות בישראל ולהיות ראש עליהם בענין ההוראה) שהוא (הדיין) בדורו כמו אלו (השופטים הראשונים) בדורם, וכן אמרו בראש השנה: אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר' גמליאל (עיין שם בראש השנה דף כד, ותראה כמה גדול כוחו של האב בית דין הרבה יותר מכל החכמים שהם בדורם, הגם שהמה ראוים להיות רבו של האב בית דין, כי הנה ר' יהושע גזר עליו ר' גמליאל לבוא אצלו במקלו ותרמילו ביום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו של ר' יהושע, וכאשר היה מצטער מאוד על זה מצאו ר' עקיבא ואמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר' גמליאל עשה, עיין שם, שבא ר' יהושע אליו במקלו ותרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ונשקו ר' גמליאל על ראשו ואמר לו שלום עליך רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי. והביא לו ר' עקיבא ראי' ממה שלא נתפרסם שמם¬ של שבעים זקנים, שכל אב בית דין בימיו הוא כמו הבית דין של משה. ולכן הגם שר' יהושע ור' עקיבא היו גדולים בחכמה מר' גמליאל, על כל זה היו מוכרחים להכנע לפניו ולקבל דבריו, הגם שלא נראה להם דבריו, אפילו במקום שהדבר נוגע לחילול יום הכפיו חלילה). ואמרו: שמשון בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר (ז:) גדול לבני אדם, שלא יאמרו: מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני, ואין הדבר כן וכו' (עד כאן לשון הרמב"ם קצת בהרחבת ביאור דבריו שהקפתי לבנה).
אם כן לפי דברי הרמב"ם ז"ל, כל אב בית דין שבדור היא כמו משה בדורו, וכשם שהדיינים שנתמנו בימי משה היו לפי רצונו של משה ולא לפי דעת הקהל, כמו שנאמר "ואתה תחזה מכל העם" וכו' ונאמר "ויבחר משה מכל העם", וכן כאן בזמן הזה אין למנות דיין בעיר רק לפי רצונו של הרב ובבחירתו, כמו שכתבו הפוסקים, והדיין שחולק על הרב הוא כמו קרח שחלק על משה, הגם שהיו עמו כל ראשי סנהדראות. ולכן אמר ומקמיה פלגאה, שחולק על האב בית דין שהיא מר עוקבא, והוא כמו קרח שנאמר עליו "ויקח קרח", ומתרגם אונקלוס ואתפליג קרח, איך הוא רצונך לעמוד לפניו?...
(יד ע"א) ועלה עתה בדעתי לומר כי שאלת מר עוקבא לר' אלעזר היתה לפי שבזיון התורה שמותר לו לנקום אפילו בדבר גדול כמו שעשה ר' אלעזר להאי כובס שמסרו למלכות [ב"מ פג ע"א], יוכל להיות רק אם איש מפחותי המדרגה ביזה את תלמיד חכם בפרהסיא או שכינה לו שם רע ובזיון אפילו שלא בפרהסיא כמו שכינה האי כובס לר' אלעזר ב"ר שמעון, שהדבר נוגע לבזיון התורה, אמר מדחציף כולי האי וכו' ומסרו למלכות. אבל אם תלמיד חכם אחר ביזה לתלמיד חכם חבירו, שאין לומר שהוא בזיון התורה לפי שגם המבזה מתיימר בכבוד תורתו, רק הוא סובר שהוא תלמיד חכם יותר מחבירו ולו יאתה הכבוד של לומדי תורה, ולכן אפילו אם ביזהו בפרהסיא אין לומר שאסור לו למחול על בזיונו, ואדרבה כבוד הוא לו ומדת חסידית הוא למחול על בזיונו, וכדרשת חז"ל על הפסוק "את והב בסופה" [קידושין ל ע"ב], ולכן כיון שגם גניבא היה תלמיד חכם, ואם הי' מר עוקבא גם כן תלמיד חכם ולא אב בית דין, לא היה לו שום ספק שצריך הוא לשתוק לו ולמחול על עלבונו.
אבל לפי שהיה מר עוקבא אב בית דין, ולו ניתן השררה של כבוד התורה, וגניבא הי' לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, ולכן באופן הזה יש ספק אם נחשב זאת לבזיון התורה, ולכן מותר לו למסרו למלכות גם כן לנקום ממנו בדבר גדול אפילו עפ"י מדת חסידות, או שנחשב זה כמו מריבת תלמיד חכם עם תלמיד חכם חברו, שאין זה בזיון התורה, וממדת חסידות למחול על העלבון, ומכל שכן שלא לנקום ממנו בדבר גדול כזה, רק בדבר קטן, ולהמתין עד עת מצוא, ועד עת מצוא ינקוט הדבר בלבו. ולזה השיב לו ר' אלעזר ממה שאמר (יד ע"ב) דוד המע"ה "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", כי לא נקם מדואג ואחיתופל שהיו אנשים לא כערכו, שהוא הי' ראש לסנהדרין והם היו תלמידי חכמים גדולים אבל לא ראשים לסנהדרין, ועל כל זה החריש להם. ולכן מפסוק הזה נשמע שתלמיד חכם שביזה תלמיד חכם אפילו אם הוא אב ב"ד, הגם שהוא רשע, זה שביזה את האב בית דין, אבל לפי שאין הדבר נחשב לבזיון התורה כל כך, יסבול העלבון, ואפילו בנקמה קטנה לא ינקום ממנו ומכל שכן בנקמה גדולה. אבל לפי ששלח לו שאלה שני' שלא יוכל להתאפק מבזיונו וחירופו, אמר לו שימסור דינו לשמים, וכפירוש הריטב"א על "דנקיט לי' בליביה". אבל שיחשב זאת לבזיון התורה שיהי' יכול לנקום ממנו בדבר גדול - על זה לא הסכים ר' אלעזר. אבל על כל זה, כלפי שמיא גליא שהיא בזיון התורה, המבזה האב בית דין. ולכן הדבר יצא מפי ר' אלעזר, וגניבא נידון למיתה מהמלכות.
ולזה היו מחולקין ר' הונא ורב חסדא, שחד אמר ניקום מקמיה דבר אוריאן היא, ואין זה מה שמריב עם מר עוקבא נחשב לבזיון התורה, והוא כמו תלמיד חכם שיש לו מריבה עם תלמיד חכם חברו. והשני אמר שכיון שמר עוקבא הוא אב בית דין, החולק עליו אפילו אם הוא תלמיד חכם, נחשב כמו קרח שחלק על משה שנידון למיתה, ולכן קרא אותו בשם פלגאה, כמו שתרגם אונקלוס על "ויקח קרח" - "ואתפליג קרח". ולכן נחשב מה שמבזה אותו לבזיון התורה ומרבה מחלוקת בישראל, ולכן אין לקום מפניו. וכן הי' באמת, שנידון למיתה בשביל זה, כי כלפי שמיא גליא, הגם שחז"ל היו מסופקים בדבר זה ונמסר דינו לשמים...
(טו ע"ב) עוד עלה בדעתי לומר על מה שתמהתי למעלה על מר עוקבא שרצה למסור למלכות את גניבא, כי טעמא היה שדנו כדין רודף. כי הנה הבעל העקידה ז"ל [שער לד] כתב על מה שאמר למשה "הלהרגני אתה אומר", כי כוונתו בזה: כיון שאתה אומר לי "למה תכה רעך", ולמה לא אמרת לי "למה הכית רעך", אלא על כרחך כוונתך שאם תאמר "למה הכית" לא יהיה לך רשות להרגני, כיון שכבר נעשה מעשה, הדבר נמסר לבית דין ואין רשות ליחיד לעשות משפט בדבר זה, ולכן אתה אומר "למה תכה", שעל ידי זה יהי' לי דין רודף, וכל הקודם להרגו זכה, ולכן אמר "הלהרגני אתה אומר" בלשון הזה, שתדינני כדין רודף, שניתן להצילו בנפשו. וכן כאן בעובדא דמר עוקבא, כי אם היה עושה לו רעות אחרות מגזילה וגניבה וכבר הרע עמו, הדבר הזה נמסר לבית דין לדינו כדי רשעתו, אבל הוא מחרף ומגדף אותו בלי הפסק רק בכל עת מצוא, ולכן אמר בלשון הזה: בני אדם הקמים עלי לחרף ולגדף, ולא רק שחירפו וגידפו אותי, רק קמים לחרפני ולגדפני תמיד, והם רודפים אותי ויש להם דין רודף, שאציל עצמי מהם בנפשם, שאמסור אותם למלכות ולא יוכלו עוד לרדפני.
וכיון שהשיב לו ר' אלעזר מהפסוק "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", שאל לו פעם שנית באופן הזה, כלומר אתה סבור שאין דבר זה נוגע לנפשי רק לצערא דגופא ואין חשש סכנה בדבר, ולכן אתה אומר לי שלא אמסרו למלכות להריגה, לפי שרק הרודף אחר חבירו להרגו, וכמו שחשב משה שבהכאה שיכה אותו ימיתו, ולכן ניתן לו רשות להרגו, אבל אם הרדיפה אינו נוגע לסכנת נפשות, אינו ניתן רשות להציל רק בדבר שרודף אותו, כמו למשל אם רודף אותו לגזול ממנו ממון, ניתן להציל אותו בזה שנפסיד ממונו של הרודף, ואם רודפו ליקח ממנו כבודו, ניתן רשות לכל אדם להצילו במה שניקח כבודו של הרודף. אבל אם רודף אחר ממונו לבד, אין רשות להציל את הרודף בזה שנהרוג את הרודף, כמו שנאמר "אם זרחה השמש עליו", דהיינו אם אב בא במחתרת על בנו, אין רשות להרגו ולכן דמים לו. אבל אין הדבר כן, כי לא אוכל למיקם בהו, כלומר שהדברים נוגעים לסכנת נפשות מהצער הזה של חירופו וגידופו, וסוף כל סוף, אם יוסיף לצער אותי זמן הרבה, אמות חלילה מהצער הזה, ולכן הוא רודף אחר נפשי ממש וניתן להצילו בנפשו של הרודף, למסרו למלכות. וגם על זה השיב לו ר' אלעזר, (טז ע"א) כיון שהדבר הזה, שהדברים נוגעים לסכנת נפשות, הוא דבר שלא נודע לכל אדם, כי אין אדם מרגיש בצערו של חבירו ועד היכן הדברים מגיעים, ורק כלפי שמא גליא, ואם תמסור אותו למלכות יליזו בני אדם עליך שהרגת איש בחנם, ואפילי אם יבינו שדנת אותו כדין רודף, על כל זה לא יבינו שהדברים נוגעים לסכנת נפשות שניתן להצילו בנפשו ממש. לכן זאת העצה היעוצה מאתי על פי רצונו יתעלה, שתמסור צערך למקום, והשכם והערב עליו, וכלפי שמיא גליא שהדברים נוגעים לסכנת נפשות, ולכן הוא יפילם חללים לפניך כדין רודף ולא יליזו עליך. וכן היה באמת, כי מר עוקבא אמר האמת לאמתו, והדבר יצא מפי ר' אלעזר ונמסר גניבא לקולר, ולא השגיחו מן השמים לאשתו ובניו, ודנו אותו כדין רודף אחר חבירו להרגו, כי כן יכול להיות על ידי צערא דגופא מחירוף וגידוף לאיש ישר הולך, שיסתכן על ידי זה.
ובארתי בזה בספרי עטרת צבי כונת הכתוב בברכת משה רבינו ע"ה ליוסף "ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף" וגו', והשבח על הקב"ה שוכן סנה לא נמצא עוד בכל התנ"כ. הוא כי ידוע כי כאשר יגוף איש את רגלו או ידו באבן, אף כי כאבו גדול מאד לא יכעס על עצמו, אבל אם ההכאה באה לו ע"י איש אחר, אז יכעס עליו ויריב עמו. וכן בהפסד ממון, אם ההפסד בא לו ע"י נפשו לא יכעס על נפשו, אבל אם ההפסד ממון בא לו ע"י אחר, אז נעשה לו שונא עד כי יורד עמו עד לחייו, ומכל שכן כי הצרה באה לו מגואלו וקרובו או אחיו, אז כעסו גדול יותר ולא יאבה סולח לו. והנה אחי יוסף בתחלה חפצו להרגו ולהמיתו ע"י רעב, ואח"כ מכרו אותו לעבד, אשר שבי קשה מכולם [ב"ב ח ע"ב], ועם כל זה, כאשר נפלו לידו, ריחם עליהם ויזכור ברית אחים, ולא זכר את הרעה אשר עשו לו, והוא נגד הטבע. אמנם באמת איך גבר על טבעו ולא גמל להם רעה? הוא רק כי יוסף ע"ה בצדקתו ויראתו את ה' שם אל לבו כי כאשר יצער את אחיו ויעשה להם רעה, הלא יצער בזה גם את השכינה, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו' [חגיגה טו ע"ב]. והיכן מצינו כי כביכול מצער בצרתם של ישראל? הוא בסנה, שנגלה עליו להראות כי עמו אנכי בצרה. על כן, כאשר בא משה רבינו ע"ה לברך את יוסף, הזכיר לו את זכותו וצדקתו, למען כי תחול עליו הברכה. ואומר "ורצון שוכני סנה", כי עשה עם אחיו את רצון שוכן סנה ולא גמל להם רעה בהיות לאל ידו, כי ידע כי בצערם יצער גם את השכינה. על כן "תבאותה לראש יוסף" וגו' כל הברכות הללו. על כן, כאשר מת יעקב אביהם, באו אחיו אליו בתחנונים ויאמרו לו "ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך", וברש"י ז"ל: אם אבינו מת אלקיו קיים. והוא כי גם בעיני האחים היה הדבר לפלא, איך עצר את עצמו מלהנקם מהם על הרעה שעשו לו, וחשבו שלא חפץ לצער את אביו, אבל עתה כשמת אביהם בטח ינקום מהם נקמתו. על כן הזכירו לו "שא נא לפשע עבדי אלקי אביך", אם אבינו מת אלקיו קיים, ואם יוסף ינקום נקמתו מהם, הלא יצער בזה את אלקים שהוא קיים ומצער בצרתם. על כן "ויבך יוסף בדברם אותו", שחשדו אותו שלא זכר את אלקיו. וזהו דרשתם כל מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו שוכן סנה עושה לו דין, ויען כי גרם רעה לחבירו בפרנסתו, ועי"ז צער גם להקב"ה ולא זכר את ה', ע"כ ה' עושה לו דין ונוקם נקמתו ממנו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צט ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]
[עיין לקט באורי אגדות נדרים לו ע"א]
[עיין לקט באורי אגדות יומא ו]
[עיין לקט באורי אגדות ביצה יג ע"ב]
וראיתי בשם גאון וצדיק אחד שבירושלמי הגירסא במשנה [אבות פרק ג משנה יג] היא הפוכה - 'כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו'. ומה שאמר בגמרא שצריך לקום לפניו סבירא ליה כהירושלמי וכיון שהוא בר אוריין ורוח המקום בודאי נוחה ממנו, צריך גם רוח הבריות להיות נוחה הימנו ולעמוד מפניו. ואידך סבר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו אז רוח המקום נוחה הימנו, וכיוון שהוא פלגאה וחולק על מר עוקבא, ואין רוח הבריות נוחה הימנו, אם כן גם רוח המקום אין נוחה הימנו, ואין צריך לעמוד מלפניו.
ואם כן שפיר אמרו ליה שהם עסוקים ברוחות, שעסקו בפלוגתא דבבלי וירושלמי, וגניבא לא הבין דבריהם, וסבר כפשוטו, רוחות ממש ולכן אמר להם 'ד' רוחות מנשבות בכל יום' (כמו שכתוב שם בהמשך הגמרא).
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"א]
ואם תאמר הלא הדין הוא עם ארבעה מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם, וי"ל שמה שאנו אומרים (שם) טהרו בסיחון הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה, אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקני שציוו עליו סורו רדו מהעמלקי וגו' (ש"א טו ו), וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבור מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם. [מבאר שבאופן דומה שבו ארבעת המלכים את לוט אע"ג שהיה קרוב לאברהם כיוון שהיה בסדום ו'נטהר' שם. ברם, עשו שלא כדין, שכלל זה מתייחס לאומה נייטרלית ולא לאנשי שלום.]
לטקסט
"מנוחת אמת ואמונה מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח" - מסדרי התפלה יבארו לנו איך צריכה להיות מנוחת השבת, לעומת ד' כתות שנמצאות בעוונותינו הרבים: א) ישנם אנשים אשר השבת הוא עליהם למשא, והם עוסקים במלאכה עד שחשכה, ובמוצאי שבת ממהרים למלאכתם, ומכל שכן שאינם מוסיפים מחול על הקודש. וע"ז יאמרו כי מנוחת שבת צריכה להיות "מנוחת אהבה" בלב שלם, וגם "נדבה", להוסיף עוד מחול על הקדש. ב) ישנם אנשים רחמנא ליצלן הסוגרים את בתי מסחרם בחוץ, ובפנים בסתר עושים את מלאכתם ומוכרים. ועל זה יאמרו כי השבת צריכה להיות "מנוחת אמת" בבית ובחוץ, ולא ח'"ו להתעסק במלאכה בסתר. וגם "ואמונה" - להיות מאמין בה' ולבטוח עליו שבטח ישלם שכר שמירתם את השבת. ג) ישנם אנשים אף שאינם עוסקים במלאכה, אבל במה מבלים הם את יום השבת קדש? מטיילים בשוקים וברחובות ועוסקים בדברים בטלים ובספורי אהבים, ובאים לידי מחלוקת ולשון הרע ונבול פה ולצנות, אוי להם ואוי לנפשותם. ועל זה יאמרו שהשבת צריכה להיות "מנוחת שלום ושלוה", להיות עוסקים בתורה, ולא ייגרמו ח"ו לבוא למחלוקת ולשון הרע. ד) ישנם אנשים אף שאין עוסקים במלאכה ושומרים את השבת, אבל בפנימיות לבבם יש להם צער על היזק ממון הבא להם ע"י מנוחת שבת, וידאגו על זה שאסור להם לעסוק במלאכה, ואינם בוטחים בה' שישיב להם שכרם בששת ימי המעשה. ועל זה יאמרו כי השבת צריכה להיות מנוחת "השקט" גם בפנימיות לבבם, "ובטח" - לבטוח בה' שבידו למלאות כל צרכם בכל השבוע.
וזהו שיאמר רבה ע"ה ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, כמו שבארנו, כי ישנם אנשים רחמנא ליצלן אשר יום השבת הוא עליהם לטורח ולמשא, ובכל יום השבת מדברים מעסקיהם, ושביתתם ביום השבת הוא להם להכרחי ואינם מוסיפים מחול על הקדש. ותכף במוצאי ש"ק בבין השמשות מתפללים ערבית ביחידות וממהרים לעבודתם ולפעלם. ועי"ז יורדים מנכסיהם, כי הקב"ה מעניש להם מדה כנגד מדה, למען ידעו כי יש ה' משגיח השולח לאיש איש לחם חוקו, ושוא עמל אנוש, ושוא אשר הם מאחרים לבוא ליום השבת וממהרים לצאת מן השבת. כי כן יתן ה' לידידי הממהרים לבוא ומאחרים לצאת, כי שולח ברכה והצלחה במשלח ידם בכל ששת ימי המעשה. וזהו... ודסיירי נכסייהו בשבתא, שכל היום מדברים ממסחר, ויום השבת הוא להם לטורח, לומר מתי יראו הכוכבים ברקיע ונצא למלאכתנו. ישנם אנשים האומרים כי עליהם להודות לה' על אשר נתן להם את יום השבת, אשר בו ינוחו יגיעי כח מעמלם כל השבוע, ולולא השבת הרי הם כשור לעול וכחמור למשא כל השבוע, ורק ביום השבת יחליפו כח, וחושבים כי השי"ת נתן להם את יום השבת רק למנוחת הגוף ולא למנוחת הנפש, כי יזכור אדם בו מה חובתו בעולמו ויקבע עת לתורה, וזאת היא עיקר תכלית השבת, כמש"כ "שבת הוא לה'", והם מתענגים כל היום רק באכילה ושתיה ובקריאת ספורי אהבים ובדברים בטלים. ואינם עוסקים בו בתורה. וזהו שיאמר... ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, כי מבלים את יום שבת קדש רק באכילה ושתיה ואינם הולכים לביהמ"ד לעסוק בתורה. על כן בששת ימי המעשה אינו משלח ה' ברכה והצלחה במעשי ידיהם ויורדים מנכסיהם כמדתם.
לטקסט
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יד ע"א]
ונראה ליישב את הקושיא על הערוך על פי קושית המהרש"א. על פי הערוך ידע רב עיליש את שיחת העופות, ומה ששאל את הנכרי 'מאי קאמר?', הוא משום שחשד את עצמו שמא הוא שומע באזניו מה שלבו חפץ לשמוע, לכן שאל את ההוא גברא, וכיוון שאף הוא העיד כן, ידע רב עיליש כי אמת מה ששמע באזניו.
אלא הייתה זו תופעה טבעית פשוטה, כי כך טבעם של העופות, שיש להם דעת לשוח בלשונם, והם חשים ויודעים דברים הנסתרים מבני אדם. והמכיר בלשונם יכול לדעת דברים אלו.
ועוד לו יהיה שסוברים חכמים שאין לחלק בכל שבועת נכרים, הרי יש סברת ר' יהודה שאין מחלק בין נכרים לישראל, שיודעים הנכרים שיש התרה לשבועה ואין כאן חילול ה', ולזה נתחכם אבימלך להשביעו שבועה שאין לה התרה גם לסברת ר' יהודה. [מבאר כי החשש מהפרת השבועה לגבעונים משום חילול ה' שבדבר הוא לא מדין תורה, ויש לנהוג כך רק בשבועות מפורסמות ולא בכל שבועה לנוכרים, ולכן דאג אבימלך ששבועת יצחק לו תהיה באופן שלא יוכל לחזור בו.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כב ע"א]
אבל על האדם השלם לשום מגמתו לתכלית אחר, ולדעת שלא לעולם יחיה, ולא את בטנו העב והשמן, וגם לא כספו וזהבו ושם כבודו יקח עמדו בקבר, ורק את הטוב והחסד ואת מעשה הצדקה שיעשה ותורתו, רק את אלה יקח עמדו בקבר. וזהו שיכוון המשורר ג"כ, כי רק "קרבם בתימו לעולם" - שרק את מעשה הצדקה אשר ישימו בקרבם, וכדרשתם במסכת ר"ה [ו ע"א] "בפיך זו צדקה", רק את זאת יקחו עמהם בקבר. וזהו "בתימו לעולם" באמת, וע"י מעשה הצדקה יבנו למו בית נאמן בעוה"ב. ואנשים כאלה יודעים כי "משכנותם" אשר ישאירו פה עלי אדמות הוא רק "לדור ודור", כי ישאר אחריהם לדור דור ולא יקחו מכל בתי תפארתם עמהם מאומה. וכן השם תפארה, באם כי ישאר השם הזה רק בעוה"ז, מה בצע בהשם הזה, כי "קראו בשמותם עלי אדמות", כי השם הזה ישאר אך פה עלי אדמות ולא ילך עמהם בקבר. ולא על זה יאמר שלמה ע"ה "טוב שם משמן טוב" וגו'.
וזהו שיספרו לנו רז"ל כי נקח מוסר מהקדוש ריש לקיש ע"ה, לראות איך הבחירה ביד האדם היא להטות את עצמו לכל אשר יחפוץ בין לטוב בין לרע. ואותו ריש לקיש עצמו, שהיה מתחלה ראש לשודדים, ותכליתו היתה רק האכילה והשתיה עד כי מכר את עצמו ללודאי בעבור תאות אכילה, וכאשר הוכיחה אותו בתו מה יהיה תכליתו, כי הולך הוא ערום ויחף, ובביתו אין לחם ושמלה, ועמלו רק לפיהו לבדו, ענה אותה "בתי כריסי ברי", כי תכליתו רק כמו שבארתי "קרבם בתימו לעולם", וכרסו היא ביתו ותכליתו - אותו ריש לקיש עצמו נעשה אח"כ לקדוש וטהור ופרוש, ומאס בכל תענוגי עוה"ז, ושמו הטוב יצא בכל העולם לדור דור לקדושה וטהרה, כידוע מקדושת וגדולת ר"ל ע"ה זכותו יגן עלינו, עד כי נח נפשי' שבק קבא דמוריקא. הכונה בזה כי ידוע מרז"ל במסכת ביצה [יד ע"א] כי המוריקא הוא בושם הכרכום (זאפרין) איננו מפיג טעמו לעולם, ושאר הבשמים מפיגים טעמם וריחם. וזהו שיאמרו בחידותם, כי אחרי מותו השאיר אחריו "שם עולם אשר לא יכרת", והשאיר אחריו קב מלא מוריקא, וטהרתו וקדושתו נרדם יתן ריחם לנצח, ולא יפיגו טעמם לעולמי עולמים, עד כי קרא אנפשי' "ועזבו לאחרים חילם", שאין ברצונו לעמול לאחרים כי אם להשאר שם ושארית לנשמתו, כי תאיר נרה לנצח.
[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יג ע"ב]
וע"פ דרך המוסרי והרמז נוכל לבאר את דברי הספור הזה מקמצא ובר קמצא, כי הוא ע"פ מה שיאמר החובות הלבבות בפתח שער הבחינה: "ונאמר תחלה אם כי טובי הא-ל ית' על ברואיו, ואם הם כוללת את כלם, כמש"כ טוב ה' לכל, רובם כעיוורים מהכירם ומהבין גודל מעלתם, ואינם משכילים ענינם מפני ג' דברים: אחד רוב התעסקם בענין העולם ותענוגיו וכו', כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה מבקשים מה שלמעלה ממנה וכו' ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות וכו' עד שחושבים כל טובה שיש לזולתם כאלו נשללו מהם" וכו', עיי"ש דבריו האמתים. הנה רז"ל יבארו לנו סבת החרבן בעוונותינו הרבים ע"י רמז, שהיתה בעבור שנאת חנם, שנאת אחים. אף שהיה אז בישראל גדולים וצדיקים, אך עינם היתה צרה בריעיהם. והנה הבעל הבית הוא הקב"ה שעושה סעודה לכל ברואיו ומכין מזון לכל בריה ועורך שלחן המספיק לכל. והנה קמצא הוא העשיר, וסימנך עשירים מקמצים [מנחות פו ע"א]. ובר קמצא הוא עני. ואוהבי עשיר רבים, וכל אחי רש שונאים אותו [משלי יט, ז]. והעשיר חושב שכל העולם כולו אך למענו נבראה, והעני הוא למותר בעולם. ובר קמצא מבקש ממנו הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך מה דאכילנא ושתינא. א"ל לא וכו', אחרי שגם אנכי חי בעולם, מדוע תצר עיניך, כי הלא מסעודת בעה"ב שאני אוכל, אני משלם לך דמי כלו סעודתך, כי יותר מה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב העשיר. ואפ"ה לא הועיל כל תחנוניו, כי השנאת חנם גדלה עד מאד, עד כי אפילו הת"ח שונאים זא"ז. ועי"ז נחרב הבית, שיבנה במהרה בימינו אמן. אזל א"ל לקיסר מרדו בך יהודאי וכו' - השטן הוא היצה"ר עולה ומסטין בשמים כי מרדו היהודים, ואינם כדאי להניחם בארצם. והאות ע"ז שדר להו קורבנא וכו' - כי כאשר אתה משפיע להם מטובך, עם כל זה תצר עינם איש ברעהו, ותמצא בהם מום בניב שפתים, בלשון הרע ורכילות ושנאת אחים. כאשר יאמר החובות הלבבות כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה מבקשים מה שלמעלה ממנה וכו' ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות וכו'. וזהו שיאמרו בניב שפתים. והענין בדוקין שבעין הוא כי היו צרי עין, כי עינם צרה איש ברעהו, ויקנאו זה את זה. ועי"ז גרמו החרבן לבית ישראל.
(א) מה היה לך בר קמצא, שוטה ופתי?! הלא ידעת כי בעל הסעודה הוא שונאך מתמול שלשום, ואיך מלאך לבך לבוא אליו להתעלס עמו באהבים? ואחרי אשר נואלת לבוא אל בית אויבך, מדוע לא עזבת מקומך מיד, בשמעך מפי שונאך כי עומד הוא במרד ולא יחפוץ בך? מדוע היה לך להמתין עד כי יוציאך בידו החוצה? למה היה לך להתחנן לפניו כי תאכל עמו לחם? הלא עשיר אתה, אם חפצת לשלם דמי כולא סעודתא! האם לא טוב עשית לו קמת ממקומך ואמרת: "יקחך אופל עם סעודתך! אני אמרתי כי גבר בגוברין הנך וכבוד חברך חביב עליך, ועכשיו בראותי כי בן בליעל אתה, בן מדות משחתות, לך לעזאזל! לא לסעודתך אני צריך, לא מדובשך ולא מעוקצך!". ואחרי כל אלה הוספת חטא על פשע, אתה בר קמצא השוטה, כי אם פגע האיש בכבודך אחזת במדת הנקמה: הן "לא תקום ולא תטור" כתיב! ועוד אחזת במדה נמבזה כזו להיות דלטור ומלשין? ואם ההוא גברא חטא, מה עשו לך כל היהודים? "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" ולפי המסופר, אם יתאמת, מוכרחים אנו לאמר כי בר קמצא הזה בעל תאוה היה, רעבתן, רודף אחרי הכבוד, נוקם ונוטר, מוסר ומלשין, איש דמים ומרמה, רוצח, הורג נפשות! הוא החריב את בית מקדשנו, ועל ידו נגלינו מארצנו ובשבילו באה עלינו כל הצרה הגדולה הזאת, ואם כזה אדם יקרא?
(ב) גם יגדל כעס כל אדם על ההוא גברא בעל הסעודה, שהיה איש נקמות ובעל חמה, כי הלא אחרי כי כבר נעשה מעשה, ומשרתו טעה ויבֵא שונאו תחת אוהבו אל המשתה אשר עשה, למה הכלימהו לעיני עם רב? הלא המלבין את חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא? ובפרט אחרי כי התחנן האיש על נפשו לבל הכלימהו, איך השתמש במדת עקשנות כזו ויעש נבלה כזאת לגרש איש מביתו בחרפה ובוז? למי עולל כה? זה אלפים שנה בני ישראל בוכים למשפחותיהם בעבורו, עבור מדת עקשנותו? הכזה אדם יקרא?
(ג) גם יחרה אף כל אדם מאד על המשמש החרש שאינו שומע ומדבר, אזנים לו ולא ישמע, מדוע לא שמע לקול אדונו אשר אמר לו בפירוש "את קמצא תקרא לי", והלך וקרא את בר קמצא? ובעבורו ההיכל נשרף, האומה הלכה בגולה, וזה אלפים שנה עם ישראל ממשך וממרט בין העמים, והכל בשביל פחזותו, בשביל חסרון שלמות בעשיית חובתו! משרתים כמהו לא ירבו בישראל, הכזה אדם יקרא?
(ד) אבל לא רק על שלשת האנשים האלה בלבד יחרה אף אדם, כי גם על ישראל ועל רבנן שהיו מסובים אז על השלחן אצל ההוא גברא, היתכן? ישראל ורבנן יושבים ורואים נבלות כאלה, ושמים יד לפה ואין דובר מהם דבר, הלא מצד הדין ומצד היושר היה להם לגעור בההוא גברא ולאמר לו: "הכל מחולים לך, הכל נתונים לך, איש לאהלו ישראל! כלנו נלך מפה, ולא נראה ברעה אשר אתה עושה בשימך כבוד איש לקלון!"
(ה) גם על ר' זכריה בן אבקולס מי לא יתרעם, על אשר היה מן המדקדקים כחוט השערה, ולא עשה כדברי הכתוב "אל תצדק הרבה", אך היה מפחד תמיד פן, אולי, אולי יאמרו כך, אולי יאמרו כך, יאמרו מה שיאמרו, אך בל נבוא לידי סכנה! ומדוע התעקש ר' זכריה בדבר הקרבן, הלא משום שלום מלכות אין כאן איסור, והלא דינא דמלכותא דינא!
ואשר לפי זה יבואו האנטיסימיטים בני בלי-שם לידי מסקנא, כי היהודים המה עם היותר גרוע בתבל ונשחת במדותיו, ואשר גם עד היום הזה המדות האלה עומדות בתוכנו בצביונן ובקומתן, כי בכל רגע ורגע יראו תאותו של בר קמצא, רעבתנותו, רדיפתו אחרי הכבוד, נקמה ומלשינות, כן גם יראו עקשנותו של ההוא גברא, אכזריות, חסרון תרבות, חסרון נימוס ודרך ארץ, שנאת איש לרעהו וקשיות עורף, וכן סתימת אזנים של המשרת, אי-רצון לשמוע בקול אדונים ואלופים לראשינו, קלות הדעת וקלות ראש לעשות כל מעשה ולהוציא דבר שאינו מתוקן. כן גם את רפיון הרוח של אחינו בני ישראל וההצטדקות היתרה של כמה רבנן, הדקדוקים הגדולים מבלי סיבה מוכרחת, רק משום אולי יאמרו כך ואולי יאמרו כך - ככה יאמרו האנטיסימיטים לפי סיפור האגדתא הזאת, כי המדות הנשחתות האלה נשארו בתוך עמנו ומשחיתות הן בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל חלקה טובה בתוכנו, מהרסות כל בנייני קדשנו, מביאות גלות לעם ישראל ומטילות אותם בין משבים וגלים הומים אשר יסערו להפיצם. כי אם הראשונים כבני אדם והיו להם מדות נשחתות כאלה, על אחת כמה וכמה אם אנו כחמורים, כמה גרועות ומגונות ונשחתות מידותינו לעיני העמים!
אולם לענ"ד נראה לפי המסופר בההיסטוריא ובמלחמות היהודים בפרוטרוט באר היטב, להשים המעקשים למישור והרכסים לבקעה, (א) לא לחשוד את בר קמצא במה שאין בו, כי אף אם היה מלשין, נוקט ונוטר, אבל לא היה בעל תאוה ורעבתן, ואולי לא היה גם רודף אחרי הכבוד; (ב) וגם המשרת הזה, באמת אזניו לא הכביד, אך לבבו לא הבין, ואף כי לא היה חרש, לא היה גם פקח, אך היה אויל שפתים פשוט וכחומץ לשנים לשולחיו - שולח דברם ביד כסיל וכעשן לעיני כל בית ישראל אשר יבכו את השרפה - בכיה לדורות; (ג) וגם ר' זכריה עשה מה שעשה בחשבון ובדעת, לא משום זהירות והצטדקות יתירה או מרפיון רוח. וזהו:
אנחנו מוכרחים לדעת כי לא דברים נקלים כאלה עוררו את הדברים האלה, אך דברים העומדים ברומו של עולם הפוליטיקא השוררת אז ביהודא, ורוח מדיני יצוק בזה ומעשה שהיה כך היה: בעת ההיא היה מטעם הרומיים געזיוס פלורוס העריץ לפחה ביהודה, אשר רדה בשבט ברזל, וישפות את היהודים לעפר מות, ויצק להם עד מאד, עדי כי הצית אש המרידה בלבותם.
אז נחלק העם לשתי מחנות: המחנה האחת היו היהודים אוהבי ארץ מולדתם, הפטריוטים הנאמנים אשר נקראו בשם "קנאים" (צעלאַטען), ובראשם היו אליעזר בן שמעון משועי הכהנים ורבי זכריה בן אמפיקולוס (גראטץ ס' ג, פ' טז), גם ענני כה"ג ור"ש בן גמליאל. בני המחנה השנית היו עשירי העם אוהבי עצמם (עֶגָאִיסטֶען) אשר יראו פן יבולע להם ולעשרם בעת צר ומלחמה. בני המחנה הראשונה היו חפצי קרבות, ונוסדו יחד ויעשו אספות בכל פעם לחבל העול הקשה אשר על צואריהם, והמחנה השנית רדפה שלום ואנשיה היו נאמנים להרומאים.
בראש העגאיסטען בעלי השלום היה גם האיש מעיר טבריא קאמפסי בר קאמפסי (כלומר שמו היה כשם אביו), והוא הנודע לנו בשם קמצא בר קמצא (עיין במהרש"א), ולא שהיו בני אדם שונים, כי אחד היה האב ואחד היה הבן (שם פט"ו). אך חכמי ישראל הרבנן פסחו על שתי הסעיפים, כי אף אם חפצו בכל נפשם לגדע זרועות הרומאים מחריבי ארצם ומחללי קדש, אך עיניהם למרחוק הביטו ויראו את הנולד, כי לא יגברו על הרומאים העצומים והרבים מהם אלפי מונים.
ההוא גברא דעביד סעודתא היה אחד הקנאים חפצי קרבות, ויזמין לסעודה את הרבנן, למען הטותם אל חפצו כי יאותו לקחת חלק במרידה, ואז ימשכו אחריהם כל בית ישראל, כי עיני ישראל רק אליהם נשואות. הסעודה לא היתה איזה סעודת מצוה של איש פרטי, רק סעודה לטובת הכלל, מעין המיטינגים [פגישות] היום וסעודת הדיפלומטים. אבן-החן אשר היתה ביד "ההוא גברא" למשוך לב הרבנן אחריו ולהטותם לכל אשר יחפוץ, היה רבי זכריה בן אבקולס, שהיה מקהל הרבנן, וגם הוא היה קרוא אל המשתה הזה (מדרש איכה פ"ד). ואף כי גם אליעזר בן שמעון היה ראש החברה, אך הוא לא לקח נפשות ישראל כר' זכריה, יען כי אליעזר לבש גאות (מלחמות היהודים ספר ב, פרק ב), והיו יכולים לחשדו כי אהבת המשרה תעור עיניו, לא כן ר' זכריה אשר ידעו תכונת רוחו כי הוא צדיק ועניו, וכל מעשיו רק לשם שמים.
למטרה הזאת שלח ההוא גברא לקרוא אל המשתה גם את אוהבו קמצא (האב), אשר גם הוא נלוה לעדת הקנאים. אך השליח האויל לא הבין חפץ אדונו ויקרא את בר קמצא (הבן), אשר גם הוא נקרא קמצא.
וירא פתאום ההוא גברא על המשתה את האיש המתנגד לכל דרכיהם, ויבן כי בפני האיש הזה לא יוכלו בני חבורת הסעודה להגיד כל לבבם ולהמתיק עצה, וכל עמלו להטות לב הרבנן למטרתו יעלה בתהו, כי נאמן הוא האיש קמצא הבן להרומאים, וגם הוא מלשין ודלטור אוכל קורצא, ובלתי ספק היו לו גם עסקים רבים עם חיל הרומאים ועם שרי צבאם, שהיה מספיק לחם ומזון לגייסות, ותבן ומספוא לחמוריהם, כמו ה"פאדראדטשיקיס" בזמננו, וכמהם אולי היה מתעשר ואין כל - חי חיי תענוגים, חיי גדולים וקצינים, למראית עין היה מעשן ציגארים יקרים, משתקשק במרכבות מרקדות, רץ רצוא ושוב כמראה הבזק, שולח שליחים הרבה, כותב מכתבים הרבה ומרבה בטעלעגראמות למען תפוש את העם בלבם ולמען יאמרו: "אדיר הוא, גדול הוא, קצין הוא" וכו'. ובעבור זה לא אבה ההוא גברא כי יהיה האיש הזה בביתו עתה למכשול ולפוקה, בעת כי ידרשו פה הדפלומטים דרשות פוליטיקות, ויטכסו עצה מה לעשות.
בר קמצא מצדו הבין הדבר לאשורו, למה עשה ההוא גברא את ביתו בית ועד לחכמים, ואף כי היה שונא לו מתמול שלשום, לא נמנע מלבוא על המיטינג הזה, אולי יעלה בידו להפריע עצת-מרד אשר היתה למורת רוחו, פן יוכל לספר להנאספים פרשת גדולת קיסר רומא, רוב חילו וגבורתם, מספר כלי נשקו, כלי תותח וכדורי מות אשר באוצרו, ויאחזם שער ויחדלו מחשוב מחשבות זרות והרהורים רעים.
ובעבור זה התעקש ג"כ בר קמצא, ולא אבה לעזוב את מקומו, אף כי פגע ההוא גברא בכבודו ויצוהו לצאת מביתו, כי הכל היו יודעים שלא למען מלא כרסו במנה יפה מהאווזות, מהחלות ומהמצות והכוסות בא הנה, כי אם למען רעיון דפלומטי, ולבושה מה זו עושה? ומטעם זה הציע לפני בעל הסעודה כי יחדל מהפיק זממו, והוא ישלם לו דמי כולא סעודתא, למען לא יהיה לו הפסד מרובה בעזבו מחשבתו. אך ההוא גברא לא שב מדעתו, ותהי ראשית מלאכתם מלאכת המרידה, לגרש בחרפה מהמשתה את הפאדראטשיק הרומאי, להראות לעין כל כי אין מוראה של המלכות הרומאית עליו, באמרו לו: "לך לעזאזל נשמה רומאית, דלטור, מלשין ומרגל! למה תפריע את העם ממעשיו?" ורבנן אשר הוקירו ערך ר' זכריה, שמו יד לפה ויעצרו במלים לכבודו, בידעם כי על פיו היתה שומה לגרש את בר קמצא מזה.
ובזה מובנים היטב גם דברי בר קמצא אשר אמר "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו בהו, ש"מ קא ניחא להו", וישפוך חמתו על כל היהודים, בראותו כי הרבנים שהם עיני העם מסכימים לקשר, ויאמר "מרדו בך יהודאי"! (כי לכאורה קשה, אשר בדה בר קמצא שקר מלבו, אחרי שאיש אחד פגע בכבודו, להלשין על דבר מרידה, וגם הלשון "ש"מ קא ניחא להו").
ובזה יובן ג"כ מדוע התעקש ר' זכריה בדבר הקרבן, אף כי ר' זכריה עמד בראש המורדים, בכ"ז היה צדיק ועניו מאד וסבלן ביותר ולא הרשה להרוג איש ולשפוך דם. זאת היתה הסיבה כי התגלע הריב ושלהבת המרידה התלקחה, ואחרי אשר נספחו על הקנאים גדודי שמעון הפריץ חברת רוצחים אשר מלאו את ירושלים דם נקי וישרפו אוצרות התבואה, אז נקראו הקנאים "פריצים" - "הני בריוני", והם הסבו הריסות ירושלים ושריפת המקדש. החכמים אשר זכרו מה שעשה להם ר' זכריה ויוקירו ענותנותו, קראו במר לב: "ענותנותו של ר' זכריה החריבה את מקדשנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
ואחרי שנתבארו היטב דברי האגדה הזאת, יובנו ג"כ הדברים "אם הראשונים כבני אדם", כי כבני אדם היו נוהגים, גם אם בכתות שונות במפלגות שונות ובדעות שונות, לבוא אל המטרה כפי שהציבה לה כל כת וכת.
והסיבה לזה דבגלות הרומיים ידעו גם הרומיים ואמרו בעצמם אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם כדאיתא בגיטין פ' הניזקין, אבל בגלות נ"נ לא ידעו הכשדים את ה' כלל, ע"כ היה ההכרח למען כבודו להגלות שמה גדולי ישראל אשר הי' להכיר ע"י מעשי ה' וזהו דבר השירה. [מבאר שבחורבן בית שני ידעו הגויים שמאת ה' היתה זאת, משא"כ בחורבן ראשון, ולכן הגלה ה' קודם החרש והמסגר כדי שיכירו הגויים מעלת ישראל ויתרבה כבוד שמים.]