לקט באורי אגדות ממסכת נזיר

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"א

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ב]

ב ע"ב

איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ב]

ג ע"א

וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים י ע"א]

ד ע"ב

נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא

מצאתי בס' כוונת האר"י זלה"ה דשמשון היה גלגול נדב... לכן נלע"ד שהוכרח שמשון להיות נזיר מן הבטן בשתיית יין ובתגלחת, לתקן בזה חטא נדב. והובא בתוס' במס' יומא דף נג, דיש פלוגתא בתורת כהנים, יש אומרים פרועי ראש נכנסו לאוהל מועד ויש אומרים שתויי יין היו. ואפשר דתרויהו אמת, לכך הוצרך שמשון לתקן זה בנזירות שלו. ולכך היה שמשון מטמא למתים, שבזה ודאי לא חטאו ולא הוצרכו לתיקון.

(רבי אלעזר רוקח, מעשה רוקח, על המשנה, נזיר, אות ח, עמ' רטו-רטז במהד' ר' יוסף שק)

אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ט ע"ב]

יט ע"א

דתניא: ר' אלעזר הקפר ברבי אומר, מה ת"ל: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש? וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, וק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה

כן הדת האלהית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם ותאסור שתיית היין בבואו לעבוד עבודה או להתפלל, ותבאר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שבארו רבותינו ז"ל על וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו' י"א), וכי על איזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין (נזיר י"ט ע"א).

(ספר העיקרים מאמר ראשון פרק ח)

עי' עוד לקט ביאורי אגדות תענית יא ע"א

כג ע"א

מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה - "וצדיקים ילכו בם" הוא שנתכוין לשם עבירה - "ופושעים יכשלו בם"

כתב הרא"ש: מדור המבול ואילך גדרו עליהם גדר ופירשו מרוב עריות, שהרי אם לא פירשו - לא היו צריכים להשקותו.
נתבונן בדבר. אם לוט היה גדור מן העריות, עד שהוצרכו להשקותו יין, איך נתרצה לשתות ולעבור עבירה? ועוד קשה: הרי שתה והגיע ל'שכרותו של לוט', דהיינו שיצא מכלל 'בר דעת', ומההנאה יש לו מן העבירה?
ובכן, מאחר שהיה לוט גדור מן העריות, נעשה 'מוכרח' בדבר. כלומר הרגיש צורך עז לשבור את הכבלים שעל ידיו. אך לא רצה לעבור במזיד על גדרו, לכן טיכס עצה לעבור על האיסור באונס. על כן שתה לשכרה, ועשה מה שעשה מבלי שיהנה, שכן אינו בר דעת, ובלבד שיהא בן חורין ולא עבד.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת חקת מאמר עח' עמ' שמא')

כג ע"ב

אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך", מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב וגו'". והא קא מתהניא מבעילה דיליה! א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים

למדנו מכאן שלא הותרה עבירה לשמה אלא כשהיא "לשמה" מוחלט, ללא כל הנאה עצמית. וכבר אמר זקני ה"סבא מנובוהרדוק" זצ"ל בביאור המאמר "קדש עצמך במותר לך", שהכוונה היא שבאיסור שהותר לך - קדש עצמך בו שלא תהיה לך פניה כלשהיא, ולא יהיה לך בו נדנוד של הנאה, ורק אם תעשה כן - אז הוא מותר לך.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת שמיני מאמר סב' עמ' רסה)

שהצריך שיהא לו אות נכחו אליו יביט ויכוין בכל מעשיו, ולא עוד אלא שעפעפיו יצמצמו הבטתו ויישירו נגדו, כדרך בקיאי מורי החצים עד שתהיה הבטת הנכח מצומצמת כמעט אל נקודה, כי הנכחיות הוא דבר שלא יפרד מהנקודה אפילו במחשבה... ואמר אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. והכוונה, שענין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו, שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות, רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע, ולא יחטיא. לפי שכל אחת מהקצוות הוא הרע והאמצע לבדו הוא הנכון...
ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב). הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג'). ירצה, שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל, או אם תכוין אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו לש"י הוא הנכון. והוא אמר ז"ל בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה, שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו, רק אם תהיה הכוונה לשם שמים. וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו' (נזיר כ"ג ע"ב). ודקדקו זה מאומרו והוא יישר אורחותיך, יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור, והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות. [מבאר שכדי לא לסור מדרך האמת ולא לתעות ממנה אדם חיב להישיר דרכו תמיד אל נקודה אחת. ואם היא אמת ילך בה גם אם יש עברה בדרכו.]

(עקדת יצחק, שער עב)

גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה

[עיין לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה

"ותאמר רות" - מספר צדקת רות וטיב מדותיה, שהגם שהיתה אמונה עלי תולע, ולדעת חז"ל היתה בת מלך מואב, הסכימה ללכת ללקוט כאחד העניים.

(מלבי"ם רות ב, ב)

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה
[עיין לקט באורי אגדות סוטה כב ע"ב ולקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים

[עיין לקט באורי אגדות יבמות קג ע"א]

לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה

[עיין לקט באורי אגדות הוריות יא ע"א]

לתאוה יבקש נפרד זה לוט שנפרד מאברהם

[עיין לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

בכירה דקריתיה מואב וכו' מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן

והנה אחר שניבא הנביא על הפלשתים שהיו השכנים הרעים היותר קרובים, ניבא מיד על מואב ועל בני עמון שהיו יותר רחוקים מהם, אבל יותר קרובים משאר האומות, והתחיל כסדר ממואב שהיו בני הבכירה, וכבר ידוע שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ולכן לזאת החצופה שלא היתה לה בושה כלל ופירשה על בנה שהוא מאביה וקראה שמו מואב, לפיכך בבא עת פורענותו נתפרש ונכפל בושתו... וענין כפל הבושה, הא' הוא כנגד חציפותה של הבכירה אמם, והב' כנגד חציפותו של בלק ששלח להביא את בלעם לקלל את ישראל, והש"י הפך את הקללה לברכה, והוא נשאר בבושתו וכלימתו. ואולי 'קריתים' הנזכר כאן, היא 'קרית חוצות', הנזכר שם בפרשת בלק.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מח, א)

מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצאה ממנו רות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז]

לב ע"ב

היכל י"י היכל י"י היכל י"י המה זה מקדש ראשון ומקדש שני נהי דידעין להון דיחרוב

[הואיל ובית זה עתיד ליחרב רואים אותו כאילו הוא חרב עכשיו] [ספרי בהעלותך פיסקא כ, לגירסת הגר"א] - דכבר ידעו מחורבן שני מקדשים, כדאיתא בנזיר דף ל"ב ע"ב, מדכתיב 'היכל ה' היכל ה' המה' (ירמיהו ז, ד). אע"פ שזה הפסוק אמרו ירמיה, ויונדב בן רכב קדמו טובא, מכ"מ היו יודעים יחידי הדורות מזה, ויש ע"ז כמה רמזים בתורה, וכמש"כ הרמב"ן וש"מ ז"ל. ומכש"כ בזמן יונדב שהיה בימי יהוא, שכבר נגזרה גזירה שתכלה מלכות בית דוד עם בית אחאב, שמתחילה לא היה הגזירה בימי רחבעם אלא על ל"ו שנים, ואח"כ בימי יהושפט נגזרה על כל ימי הבית, כדתניא בתוספתא סוטה פרק י"ב, ובסדר עולם רבא פרק י"ו וי"ז, וזה היה גרם לחורבן ביהמ"ק.

(עמק הנצי"ב על ספרי בהעלותך פיסקא כ, עמ' רמו)

מב ע"א

רובו ככולו

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]

מג ע"א

דלא עייל חוטמו ברישא

מהחושים כולם שלא יזיק לשכל רק יחזקו לגמרי לא מצינו כי אם הריח, כמו שאמרו חז"ל (יומא עו ע"ב) חמרא וריחני פקחין... הבושם לעולם מרחיב דעת אע"פ שהוא חוש, ולעתיד לבוא יהיו כל החושים כולם דבר שהנשמה נהנית כמו הריח, אלא שהריח נכנס מקודם בקדושה מכל האברים, וכמו שאנו רואים בגלוי שהנכנס לבית חוטמיה על ברישא ה"נ לענין הקדושה הריח הקדים. ונודע שהיציאה מהקדושה הוא דרך אחורים, כמש"כ (ישעיה א, ד) "נזרו אחור", ע"כ החוטם לא יצא אע"פ שכל האברים יצאו. ונקרא אדם גדול בעל החוטם (תענית כט ע"א) מצד שכל חושיו מחכימים לו ואינו נגרר אחרי הרע והטעות והדמיון שבהם.

(מאורות הראיה - שבועות, עמ' סט במהד' תשע"א)

נב ע"ב

כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כב]

נד ע"ב

טומאת ארץ העמים

נראה לפרש מה דערלות מעכבת בירושת הארץ יותר מכל המצוות שבתורה, עפ"י מאמרם ז"ל (ב"ר פ"ה, ט): למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה, והיינו שיש לה רצון ותשוקה לעשות רצון קונה, וזוהי ארץ ישראל רצון של ישראל שמשתוקקים תמיד לאביהם שבשמים, ולהיפוך מזה היא ארץ העמים רצון של העמים לטנופי דהאי עלמא. וזהו שגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שמושכת לרצון של העמים, ואפילו בדברי הרשות, היפוך ממצות קדושים תהיו.

(שם משמואל, פרשת תבוא, שנת תרע"ח)

סא ע"א

והא"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, שנאמר "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר"

...וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירושה, וכמו שגילה ה' לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש"ס (נזיר סא.) מפסוק כי ירושה לעשו נתתי וגו' (דברים ב ה), היינו שירשוהו בניו לעשו לא שעשו יירש ח"ו כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם. [מבאר שכוונת הגמרא היא כי בניו של עשו יורשים אותו, אך לא שהוא יורש את אביו יצחק, שהרי יעקב היה היורש הבלעדי של ברכות אברהם.]

(אור החיים, בראשית כח, יג)

סא ע"ב

אמר קרא, והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה, יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה, אין לו טומאה

אמר החבר: הטומאה והקדושה, הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה, לא ימצא האחד מהם, כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין קדשה, אין טמאה, הטמאה אינה כי אם ענין האוסר על בעליו לנגע בדבר מן הדברים שבקדשה, זאת אומרת, מן הדברים שהקדשו לאלוה כמו הכהנים ומאכלם, ולבושם והתרומות והקרבנות ובית המקדש, ודברים רבים מלבד אלה, ואף הקדושה היא ענין האוסר על בעליו לנגע בדברים רבים הידועים לכל ורב הדינים האלה תלויים היו בשכון השכינה בתוכנו אולם כיום חסרנוה והדינים הדומים לאלה הנוהגים אצלנו כיום כאסור קרבת בשר עם הנדה ועם היולדת אינם מצד הטמאה כי אם מצוות מיוחדות הם מאת האלוה.

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות מט)

סב ע"א

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו וכו' רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה י]

סה ע"א

נוטלן ואת תפוסתן. היכי דמי תפוסה? אמר רב יהודה, אמר קרא: ונשאתני ממצרים, טול עמי

ונשאתני ממצרים וגו' - זהו פשטא דקרא. ובגמ' נזיר דס"ה יליף - מהאי קרא דמת יש לו תפוסה? מדכתיב ונשאתני ממצרים, היינו עפר קבורה. ולכאורה הוא תמוה, הא יעקב לא נקבר במצרים אף לשעה? אלא הגמ' מפרש יתור לשון הכי שלא יהי כן אשר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. כלומר, שמתחלה תקברני במצרים ואח"כ תקח תפוסה משם וקברתני בא"י, אל נא יהיה כן. וקאי אל נא גם על ושכבתי וגו'. (מפי חותני הגאון מוהרי"ן זצ"ל). [מקשה כיצד יתכן שהגמרא לומדת זאת מהפסוק והרי יעקב לא נקבר במצרים אפילו לשעה?
ומבאר שהגמרא מפרשת יתור לשון - שלא יהא כן. כלומר שלא תקברני במצרים תחילה ואח"כ תקח תפוסה ותקברני בא"י.]

(העמק דבר, על בראשית פרק מז פסוק ל)

סו ע"ב

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קכב ע"ב]

גדול העונה אמן יותר מן המברך

[עיין עוד לקט באורי אגדות ברכות נג ע"ב]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300