Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ברכות
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
מאימתי קורין את שמע בערבין
[הצל"ח הסביר שפתח בק"ש ולא בתפילה כי ק"ש נאמרת לפני התפילה. אבל הרי זה רק לר' יוחנן, לקמן ד ע"ב, אבל ריב"ל שם אומר שבערבית תפילה לפני ק"ש. לפי ריב"ל יש טעם אחר: הוא סובר לקמן כו ע"ב תפילין כנגד תמידין תיקנם, וא"כ לעתיד לבוא כשיקריבו תמידין, יתבטלו התפילות, אבל ק"ש לא תתבטל, ולכן התנא פתח בק"ש ולא בתפילה. ואמנם ר' יוחנן אומר בנדה סא ע"ב שמצוות בטלות לעתיד לבוא, אבל ריב"ל חולק עליו וסובר שלא יתבטלו. ויסוד המחלוקת ביניהם הוא שלר' יוחנן מצוות הן גזירת מלך והוא גזר על קיומם רק בזמן הזה, ואילו ריב"ל סובר שיש מהן תועלת טבעית, שבאופן טבעי מי שעושה מצווה זה מביא תועלת לנפשו והוא מקבל שכר, ולכן קיימות לעולם [להרחבה במה שהם נחלקו בזה, ראה בשמו בלקט ביאורי אגדות עוקצין פ"ג].]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 58)
לטקסט
[המשנה מתחילה במצות ק"ש של ערבית, כי עניינה של מצווה זו היא לתת חלק מהזמן שלנו ודוקא בהתחלת היום, לכבד את שם ה' בקבלת עול מלכות שמים. וזה כמו ביכורים, שמטרתם הוא להראות שאנו מכירים שכל הפירות שייכים לה', ואנו מביאים לו את הראשון, כמו אריס שמביא דורון לבעל השדה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף סא ע"ד)
לטקסט
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן
[יש לפרש בדרך צחות, שבדרך כלל חובת לימוד תורה היא כל היום, ולא די בקריאת שמע שחרית וערבית (כדעה בנדרים ח), ובמי די בק"ש בערבית? "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" - רק במי שנותן תרומה לת"ח, שדבק בת"ח ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, והוא נחשב כאילו למד בעצמו, כאמור בכתובות קיא ע"ב, והוא לא חייב ללמוד כל היום, ודי בק"ש ערבית ושחרית.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נב ע"ב)
לטקסט
[קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים. כהנים הם קפדנים, כמו שנאמר (הושע פרק ד פסוק ד) "ועמך כמריבי כהן". כאשר אפילו הקפדנים יתאספו יחד לאכול תרומה ויהיה שלום ביניהם, אז יוכלו לקבל עול מלכות שמים ולעבוד את ה' יחד בלב שלם. וכן נאמר (בראשית פרק מט פסוק ב) "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם", שאחרי שמתקבצים, יכולים לאמר "שמע ישראל".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כו ע"ד-כז ע"א)
לטקסט
מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' תנא היכא קאי
[חידושי הרי"ם כאן מוצא רמז לפסוק "ראש דברך אמת" - שראשי התיבות של המלים הראשונות במשנה (מאימתי) בגמרא (תנא) ובתורה שבכתב (אנכי"), הם "אמת". (הערת ר' נפתלי כץ פריד: לכן בראש השנה לפני תקיעת שופר אומרים "ראש דברך אמת", ובתפלת נתנה תוקף "ותשב עליו באמת", כי אנחנו מתפללים שתתגלה אמיתת מלכות ה' לכל העולם, שיכירו שהעולם מתקיים רק בזכות התורה שקרויה "אמת"). (עמ' יא) הטעם הוא, שצריך לעסוק בתורה לשמה, שהוא אמת, ואילו העוסק שלא לשמה נקרא שקר. וזה רמוז בפסוק (תהלים פרק קיט פסוק קל) "פתח דבריך יאיר" - פתח התורה, מתחילה באותיות "אמת", מראה שצריך לעסוק בתורה לשמה, "מבין פתיים" - שעוסקים שלא לשמה.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' י-יא)
לטקסט
מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' תנא היכא קאי וכו' תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכו' יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
[רצ"ה מברלין, המובא בס' עולת חדש ח"ב דף מט ע"א, מסביר שהמשנה לא מסודרת לפי בסדר המצוות שבתורה, אלא פותחת במצוות ק"ש של ערבית, מפני שזו המצווה הראשונה שמתחייב בה נער בר מצוה, שבתחילת הלילה הוא נעשה גדול ומחוייב במצוות. (מג ע"ג) י"ל שטעם זה כלול בתירוץ השני של הגמרא "יליף מברייתו של עולם", שכל יום וכל שנה מתחילים מבערב, ולכן נקט דיני ק"ש של ערבית לפני דיני ק"ש של שחרית. (מג ע"ד) ובזה מיושב איך התירוץ "יליף מברייתו של עולם" עונה על השאלה "תנא היכא קאי" - שהמשנה פתחה בדיני ק"ש כיון שזו המצוה הראשונה של נער בר מצוה. והתירוץ הראשון שלא רצה לתרץ כך, סובר כדעה שלילה זמן תפילין, א"כ המצוה הראשונה של הנער הוא להניח תפילין, שהרי הקורא ק"ש בלי תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד).]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מג ע"ב-ע"ד [ושוב שם דף מט ע"א-ע"ג])
לטקסט
מעשה בבניו של ר"ג
כמו שהקנה מטה עצמו לפני רוח מצויה, כן ממש יהיה התלמיד חכם, שלא יהא עומד על דעתו נגד דעת תלמידי חכמים אחרים החולקים עליו, הגם שאינם מחודדים כמוהו, רק יטה עצמו לדעתם. וכמו שמצינו בבניו של ר' גמליאל, שבאו מבית המשתה ושאלו את אביהם לענין קריאת שמע, אם חולקים עליו רבנן בפירוש "ובשכבך", והלכה כמותם נגדו, והוא השיב להם, רבנן כוותי סבירא להו, אבל אם היו חולקים עליו בפירוש "ובשכבך", היה מצווה אותם לעשות כרבנן נגד דעתו.
(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף א ע"א) תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
[התירוץ הראשון הוא רק למ"ד ק"ש דאורייתא, ולפיו "בשכבך ובקומך" נאמר על ק"ש, אבל למ"ד ק"ש דרבנן "בשכבך ובקומך" נאמר על לימוד תורה, ולפיו צריך את התירוץ השני. לכאורה בתירוץ השני אין תשובה לקושיה "תנא אהיכא קאי". י"ל שהתירוץ השני הוא לר' יוחנן במנחות צט ע"ב שסובר שללימוד תורה די בק"ש שחרית וערבית, כי לדעתו "בשכבך ובקומך" נאמר על לימוד תורה, וק"ש אינה מדאורייתא, אלא שצריך דוקא פרשיות אלה בשביל קבלת עול מלכות שמים, ולכן היה פשוט לתנא שצריך לקרוא ק"ש, בשביל עול מלכות שמים, וזו התשובה לקושיה "תנא אהיכא קאי". וזו כוונת התירוץ "יליף מברייתו של עולם", שהרי נאמר (ירמיהו פרק לג פסוק כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", הרי שבריאת העולם היתה בשביל התורה, ובכל זאת העולם מתקיים אף שאנשים עובדים לפרנסתם, וזה מוכיח שמקיימים מצוות לימוד תורה באמירת ק"ש ערבית ושחרית, א"כ זה דבר ידוע לכל, וזו התשובה לקושיה "תנא אהיכא קאי".]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נב ע"ב-ע"ג)
לטקסט
תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכו' ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
[קשה, הרי בתירוץ השני נתיישבה רק הקושיה של הקדמת ערבית, אבל לא נתיישבה הקושיה "תנא היכא קאי"? י"ל שהקושיה "תנא היכא קאי" אינה מה המקור לחיוב קריאת שמע, שהרי זה דבר פשוט, ועוד שא"כ היה צריך לומר "מנא הני מילי". אלא הקושיה היא מדוע פתחה המשנה בקבלת עול מלכות שמים, איפה מצאנו שהסדר מתחיל בייחוד ה'? והתשובה היא שכתוב "יום אחד" ולא "יום ראשון" ללמד על אחדות ה' ושאין שום דבר מלבדו, כי "ראשון" יכול להשתמע שהוא לפני השני, אבל ייתכן משהו לפניו, ואילו "אחד" משמע שלא היה דבר לפניו, והוא השורש לכל מה שבא אח"כ [כמבואר שם דף לח ע"ד]. וכמו שהתורה שבכתב פתחה באמונת היחוד, כך פותחה התורה שבל פה, המשנה, בקבלת עול מלכות שמים. וזה כלול בתירוץ שלומדים מ"ברייתו של עולם".]
(רבי מנשה מרגליות, שער מעשה בראשית, בתוך: חרוזי מרגליות ח"ב, דף לט ע"א)
לטקסט
תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא וכו' ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
[איך זה מתרץ את הקושיה "תנא היכא קאי"? רש"י [בראשית א, ו] דורש "יום אחד" - שעוד לא נבראו המלאכים. וזה מלמד על אחדות ה'. וזה עניינה של קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, "ה' אחד".]
(רבי משה אליעזר דאנאטה, אהל משה, סי' עו, דף יז ע"א)
לטקסט
מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך
[הקושיה מבוססת על הפסוק "והגית בו יומם ולילה", שהקדים יום לפני לילה. והתץשובה היא שהתנא הסתמך על הפסוק שמקדים לילה וכפי שפירש רש"י, שהפסוק "בשכבך ובקומך" עדיף כי ממנו לומדים חובת ק"ש].
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 63)
לטקסט
ג ע"א
מאי קסבר רבי אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות
לאחר חורבן רק ג' כתות, והטעם אמרו שכת ההיא היה זמנה בסוף משמר שני מד' משמרות והוא חצות לילה, ואז הקב"ה וכל הפמליא של מעלה מקוננים ביותר על חרבן בית המקדש, ולא נאות לשורר, כי בעת קינה שיר מה בעי תמן, ולכך אינם אומרים שירה, ולכך מד' משמרות נעשה ג', כי בטלה שירת החיות, והוא ענין חצות שהקב"ה מתאונן ביותר ויותר על שבטלה השירה בעת ההיא, ומשום הכי רבי ור' נתן שנחלקו בענין המשמרות בקרא נחלקו, קדמו עיני אשמורת, וזהו היה קודם חורבן הבית, אבל לאחר החרבן, לכולי עלמא אין כאן רק ג' משמרות, ולכך בהך מלתא דאמר ר' אליעזר על כל משמר שואג הקב"ה כארי, דאיירי לאחר החורבן, אין חולק דג' משמרות הוי לילה, וכן המשנה דאיירי לאחר חורבן, שפיר נתנה סימן משמרת ראשונה, דהוא חלק ג' מלילה ודו"ק. [מבאר שאחר החורבן שבטלה הכת של השירה הרי לפי כולם יש רק שלוש משמרות, ובזמן חצות הלילה אין שירה ואז ה' מקונן על מקדשו וכל המחלוקת כמה משמרות יש היתה לפני החורבן ולא אחריו.]
(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יא)
שלש משמרות הוי הלילה וכו' משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה
על דרך שכתבו הראשונים כי ימי האדם נחלק לג' חלקים: עד שלשים הוא רודף אחר העָרֵב, ומשלשים עד חמשים אחר המועיל, והוא אסיפת הממון והקנינים, ומחמשים ואילך אחר הטוב. וזו משמורה ראשונה חמור נוער, כטבע החומר המתאוה אחר הערב. שניי' כלבים צועקים אשר לא ידעו שָבעה. ושלישית יונק משדי אמו, לשוב לדברי התורה שאין טוב הימנה, ונאמר [משלי ה, יט] "דדיה ירווך בכל עת", ואשה מספרת עם בעלה, כמו שכינו הראשונים לחומר בשם אשה והצורה בשם בעל, והחומר הרע הוא כמו אשה המנאפת, ואין רצונה לספר עם בעלה רק עם זרים, ולכשיוחלשה מתחלת לספר עם בעלה, ובמאמר חז"ל [סנהדרין כב ע"א] כד חסרי' לגנבי נפשי' לשלמא נקיט.
(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ע)
שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה
[איך הסימנים של חמור כלב ותינוק מוכיחים שה' שואג? יש לפרש שהעולם הזה נקרא לילה, ומחולק לשלוש משמרות, אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים ימות המשיח (ע"ז ט ע"ב). בשלושה עתים הללו, אף שחטאו ישראל, לא הסיר חסדו מעליהם, כי ברא את העולם, "עולם חסד יבנה". "יושב" - מורה נבוכים ח"א פרק יא מסביר שעניינו מעמיד ומקיים, כמו "יושב על חוג הארץ", כלומר שהנצחי לא ישתנה. "שואג כארי" - כמו שטבע הארי הוא חסד. השאגה מודיעה לכול שלא יחטאו, כדי לתקן תבל ומלואה, כי ה' רואה את הקלקול מכל מה שנעשה, ורוצה שישובו. בפסוק נזכרה שאגה שלוש פעמים. בפעם הראשונה, "ישאג" לשון עתיד, שזה היה על התחלת הבריאה, שהיה הכרח להמתין כ"ו דורות עד מתן תורה. לכן היה הכרח שיהיו אלפיים שנה תוהו. (ט ע"ב) ובהם היו דור המבול ודור הפלגה, והיו כחמורים בלי דעת, שלא הכירו את הבורא, אף שראו את אדם הראשון שראה את בוראו. לכן הסימן למשמרה הראשונה הוא חמור נוער.
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ט ע"א-ע"ב)
לטקסט
שלש משמרות הוי הלילה וכו' משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה
[הלילה היא הגלות. חכמינו נתנו לנו שלוש אזהרות להתעורר מתרדמת העצלות. "חמור נוער" - חמורים נשכו בנו, ולא הגבנו, אלא אמרנו "שבו עם החמור". "כלבים צועקים" - צעקו על העצמות היבשות שנשארו לנו בגולה. "אשה מספרת עם בעלה" - מספרת לו מתוך בושה על מה שטימאו אותה הגוים. אנחנו צריכים לעלות לא"י, ואז יהיה "תינוק יונק משדי אמו", מהאם הזקנה, ציון וירושלם.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לה ע"ב)
לטקסט
שלש משמרות הוי הלילה וכו' משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה וכו' סוף משמרות קא חשיב וכי תימא אחרונה לא צריך למאי נפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי
[פירש באר רחובות, שהעוה"ז מכונה לילה, וחיי האדם מחולקים לימי העלייה, עד גיל 30, ימי העמידה, עד גיל 50, וימי הירידה אח"כ. בימי עלייתו, חשוב לו מה שערב, תאוות החמריות. על זה רומז "משמרה ראשונה חמור נוער" - מלשון חומריות. בימי העמידה, מה שחשוב לו הוא ריבוי הרכוש, המועיל. לזה רומז "שניה כלבים צועקים", כלב צועק "הב לן חיי, הב לן מזוני", כלשון הזוהר, אינו יודע שובע. בימי הזקנה, כבר לא חשוב לו הערב והמועיל, ואין לו כח והוא מוטל על אחרים, כתינוק, וכמו אשה שתלויה בבעלה, ולזה רומז "שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". עוד יש לפרש, שהאשה היא הנפש, שנמשלה לאשת חיל, ואומרת לבעלה, הגוף, "מתי תכין צידה לביתך, כשכבר הגיעה עת זקנה"; או להיפך, האשה היא הגוף (כמו שכתב עקידת יצחק), והיא אומרת לבעלה, הנפש, שצריך להכין צידה. סוף האשמורה האחרונה היא סימן "למאן דגני בבית אפל" - מי שנמצא בתוך חומר חשוך כל חייו, בדרך רשע, כמו שכתוב "דרך רשעים כאפילה", "ולא ידע זמן קריאת שמע אימת" - לא התבונן מה הרגע האחרון, שישים לב לקבל עול מלכות שמים, כמו שנאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך". (כב ע"ב) כשישמע שאשה מספרת עם בעלה, יקום ויתגבר על יצה"ר ויקבל עול מלכות שמים.
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כב ע"א-כג ע"א)
לטקסט
שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי וכו' משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה וכו' למאי נפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי
הנה ידענו כי ימי האדם נחלקים לשלשה, הלא המה ימי העליה, המה ימי הנעורים, וימי העמידה, המה ימי האמצעים, וימי הירידה, המה ימי הזקונים. ובכל חלק משני חיי האדם יתאוה תאוה אחרת. כי היה בימי נעוריו אשר אז הדם רותח בקרבו והתאוה תגבר עליו בעוצמת כוחה, מגמתו אז כל היום רק למלאות תאות החומר ככל אשר תשאל נפשו, ורודף הוא אז אחרי הכבוד, ונפשו חפצה לאכול ולשתות ולפנק את בשרו בדשן. ע"כ כינו את משמרה ראשונה חמור נוער, כי אז חומרו מתעורר בקרבו בכל עוז לרדוף אחרי המותרות ולהתענג בדשן נפשו. אמנם כאשר יגיעו ימי העמידה, המה ימי האמצעים אשר הרתיחות הדם ינוחו בקרבו, וכבר באו ריחיים על צוארו, ועמוס הוא באשה ובנים, והמה יצעקו אליו תמיד הב הב באין מפריע, ע"כ לא יוכל עוד לפנות אל הבלי התאוה והכבוד המדומה, כי דבר גדול מזה נטל עליו, להספיק צרכי בני ביתו המרובים, תתעורר אז בקרבו תאות הכסף והממון, ורוחו ונשמתו אז רק לכנוס כסף ולמלאות חוריו זהב. על כן כינו העת ההיא בשם שניה כלבים צועקים, כי ככלב לא תשבע נפשו תמיד, וכל אשר יוסיף כסף לא ישבע ממנו (ובזוה"ק יכנה את אשתו ובניו כי צועקים ככלבים הב הב). אבל כאשר יעברו ממנו גם ימיו האמצעים, וימי הזקנה קרובים ובאים, וכבר ילך שחוח על משענתו, וקול שדי דופק בחדרי לבבו: שובה בן אדם, שובה טרם תחשך עליך השמש, וראה להכין צדה לנפשך בעוד מועד בטרם תלך ואינך, שוב לפני אלהיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה! והאיש המשכיל שומע הוא לקול שדי הקורא אליו, ומשליך הוא אז גם אלהי כספו וזהבו, כי לא יועיל לו הון ביום עברה. על כן יתן אז אל לבו לשוב אל ה' ולשפר מעשיו. על כן כינו את העת ההיא בשם שלישית תינוק יונק משדי אמו, הכונה בזה על החומר, כי מושך אותו אז אל האדמה אשר לוקח ממנה, ואשה מספרת עם בעלה, כי אז רגשי תשובה יתעוררו בקרבו, כי בקרוב תהיה נשמתו מוכרחת לתת דין וחשבון לפני בוראה על כל מפעלותיה מאז. וזה היא ואשה, היא הנשמה, מספרת עם בעלה, הוא בוראה ויוצרה.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
שלש משמרות הוי הלילה וכו' משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים וכו' ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם
תא חזי, שלש משמרות אינון י"ב שעתי, ואתפלגון ד' לכל משמר. ובכל משמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו'. תא חזי, כדוגמא דאית משמרות ברקיעא כך אית משמרות בארעא, ומאן אינון? משמרה שניה כלבים צועקים, הדא הוא דכתיב "לעלוקה שתי בנות הב הב" [משלי ל], "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה" [ישעיה נו]. ראשונה חמור נוער, הדא הוא דכתיב "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". ועל דא בלעם בזה החמור ובאשתו היה מתנבא [נ"א בלעם הדומה לחמור באשתו הי' מתנבא] הה"ד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אבל באוה"ע קם. וכי מטונף מן הטנופת אתה מזכיר עם הטהור אלא משה בטהרה. ובלעם בטומאה וע"ז היה עושה מעשה אישות עם האתון.
(זוהר חדש, פרשת אחרי מות, דף עח ע"ב)
משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה
משמורה ראשונה חמור נוער - הוא ימי הילדות. משמורה שני' כלבים צועקים - הוא ימי העמידה, שהאדם יש לו צרכים הרבה לפרנס ולהשיא יוצאי חלציו, וצועקים הב הב. משמורה ג' - ימי הזקנה, שהגוף ישיח לארץ וזה תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, שהנפש עתידה עד מהרה ליתן דין וחשבון.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אהע"ז, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות יג)
שלש משמורות הוי הלילה וכו'
וכתבו המפרשים שהוא על שלש נפשות של אדם, נר"ן. נפש - בה התאוה לענינים הגופנים. וז"ש נפש רחבה [אבות פ"ה מי"ט]. והרוח - בה הכבוד והקנאה, כמ"ש ורוח גבוה [אבות שם], גבה רוח, ורוח נכאה שהוא הקנאה תייבש גרם, כמ"ש (משלי יד): "ורקב עצמות קנאה". וכל הכבוד ומידותיה תלויין בהבלי עולם. ומשמרה ראשונה בתחילת ילדות שואף לתאוה, כי הילדות והשחרות וכו'. ואמר דברים שעושים בילדותו מרבים הבל בזקנותו, כמ"ש רש"י על תאות המשגל וכן על כל התאוות. וזהו חמור נוער, שהוא בעל תאוה, "אשר בשר חמורים בשרם" [יחזקאל כג, כ], והכל עניני החומר, ובאמצעית האדם הולך ורודף אחר הכבוד והעשירות ככלבים שצועקים הב הב. ובמשמרה הג' שרואה חליפתו מהר חוזר בתשובה, ואז מתנוצצת הנשמה, ואז תינוק יונק משדי אמו, כמ"ש (משלי ה): "דדיה ירווך בכל עת באהבתה" כו', ואשה מספרת עם בעלה, כמ"ש (הושע ב): "ואשובה אל אישי הראשון", שחוזר להקב"ה, שהתורה מביאה לידי מעשה, כמ"ש בתפלת השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו וכו'.
(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לב במהד' תשיז)
שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם
אשר למאמר אוי לי שחרבתי את ביתי, יש לפרשו בדרך שמפרשים וינחם ה' ויתעצב אל לבו.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות עג)
אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב וכו' ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה
[ר' יוסי עסק בעורות (שבת מט), והחליט להתנתק מענייני עוה"ז, ולהיכנס לחורבה, לתקן אותה, שתשמש שוב לתורה ועבודה וגמ"ח כמו ששימשה לפני החורבן. וזה מה שאמר שנכנס "להתפלל" - להקים ולבנות את עמוד התפילה שחרב. אמר לו אליהו, "היה לך להתפלל בדרך" - היתי צריך להתפלל בזמן שאתה עוסק במשא ובמתן, ואמר שהוא פחד "שמא יפסיקו בי עוברי דרכים" - שענייני העולם יפריעו לי. אמר לו "היה לך להתפלל תפלה קצרה" - היית צריך לעסוק בענייני העולם, ולא להתנתק מהעולם ולהאריך בתפילות.
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לה ע"א-ע"ג)
לטקסט
אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות
וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם 'מלאך' תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול' אשר יזכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שיתוף השם.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק מב)
פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב וכו' ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות
[ר' יוסי נכנס לבית מדרש ישן שנחרב. מי שרואה דבר עתיק, זה מזכיר לו את הימים הראשונים. אליהו שאל אותו "מה קול שמעת" - איזה רושם עשתה עליך חורבה זו, שהיו מתפללים בה כשירושלים היתה על מכונה. והשיב שזה הזכיר לו את הימים שבהם ירושלים היתה בבניינה, וזה אות שה' יאמר "אוי לי שהחרבתי" וכו'. ושמע בת קול מנהמת כיונה, שכמו שיונה לא יכול להיפרד מבן זוגה, כך אנחנו לא נוכל להיפרד מה', ולהיפך. ובת קול הזה היה בלבו. וזה אות שעוד תיבנה ציון עיר קדשנו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כו ע"ב)
לטקסט
בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך
[אחרי החורבן, הרבה התייאשו, שראו שעם כל אהבתם לה' ומסירות נפשם בעד התורה, ודרגתם המוסרית הגבוהה ביחס לשאר העולם, בכל זאת עובדי האליים רמסו אותם. ולכן נתקן הקדיש, ובו נאמר "בעלמא די ברא כרעותיה" - מה שה' רצה לעשות בעולמו, יעשה, כי הוא רואה את העתיד, שבקרוב שמו הגדול יתברך לעולם. ולכן יתומים אומרים קדיש על המת, כי הקדיש מלמד שאין להתייאש בגלל הסבל שלנו עכשיו, כי סוף הטוב לבוא. וכן נתקן בארמית כדי שלא יבינו המלאכים (הדעה שהובאה בתוספות, והם דחו), כי הם טעו בזה, כמבואר בסהדרין לח ע"ב, שהם חשבו שהאדם לא יתפתח, ולא ראו את העתיד, שהוא יתעלה. והמלאכים יתקנאו בבני אדם, שבני אדם יודעים את סוד ההתפתחות, מה שהמלאכים לא מבינים. הקב"ה אומר "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך" מפני שזה שבח גדול, שאף שעם ישראל סובל כל כך, אינו מתייאש כי הוא יודע את העתיד, וסובל את הווה כי הוא יודע שזה רצון ה'.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 119)
לטקסט
אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך
[כלומר, לא די לו במלאכים שמשבחים אותו בשמים, אלא הוא רוצה שגם ישראל ישבחו אותו בבהמ"ק. ולכן האופנים והחיות בשמים אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו" - היינו שיותר ראוי שהשבח יגיע ממקומו, בהמ"ק בירושלים של מטה, שהוא מכון שבתו. הם אומרים את זה בקול "רעש גדול", כמו שאנחנו אומרים בקדושה ובברכת יוצר אור, כי הם אומרים את זה כהסכמה לדברי ה' כביכול.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מט ע"ג-ע"ד)
לטקסט
תוספות ד"ה ועונין - מה שאומרי' העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו
[ר' יעקב רייפמאן העיר שפירוש זה לא ייתכן, שהרי אין קנאה במלאכים (שבת פט ע"א). ועוד שאין מקום לקנאה, הרי בעולם מלאכים שם ה' תמיד גדול וקדוש, ורק בעולמנו שיש שמחללים את השם, צריך להתפלל שיתגדל ויתקדש שמו. כמו שאשה שיולדת אינה מקנאת בעקרה על כך שהיא מתפללת תמיד ללדת. (יז ע"ב) והקשה על הטעם של התניא, סי' ב, שהאויבים גזרו לא לומר "שמו הגדול מבורך" ולכן חכמים הנהיגו לומר בלשון ארמי כדי שהאויבים לא יבינו - איזה אויב יודע לשון הקודש ולא ארמית? והסביר שאכן כל התפילות היו בארמית לצורך עמי הארץ, אלא שאחרי שלשון זו הפסיקה להיות מדוברת, התרגום הזה אבד ונשאר רק שריד אחד - הקדיש.
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יז ע"א-ע"ב)
לטקסט
תוספות ד"ה ועונין - ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם
[אבל בדניאל פרק ב פסוק כ כתוב "להוא שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא", ולא "שמיה", ולכן נראה שמה שנדפס בגמרא "שמיה" עם י' הוא רק ככתיב מלא.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יז ע"ב)
לטקסט
ג ע"ב
ורבי מאי תיכונה אחת מן התיכונה שבתיכונות
[בזה אפשר להסביר את המהלך בחטא עץ הדעת, שהרי נאמר (בראשית פרק ב פסוק ט) "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע", היינו עץ החיים היה במרכז הגן, ועץ הדעת לידו. וכשאדם אמר לחוה שאסור לאכול, לא אמר לה איזה עץ בדיוק, אלא אמר לה כמו שאמרה לנחש (בראשית פרק ג פסוק ג) "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו", והסתפקה אם זה עץ החיים או עץ הדעת, כי גם מה שאינו ממש במרכז יכול להיקרא "בתוך" כמו שאומר כאן רבי.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף ב ע"ג)
אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי: אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא.
הספד הוא כאומר לפני המת, דהמת תמן קאי.
(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יב)
אין אומרין בפני המת וכו' בדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא
[הנפטר יודע כמה גדול ערך התורה, ואם אומרים בפניו דברי תורה, יזכור כמה זמן ביטל מהתורה, וכמה הפסיד, וזה יגרום לו צער. "וכל שכן מילי דעלמא" - הדברים הבטלים שבילה בהם כל כך הרבה זמן, מזכירים לו את חטאיו.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קיז)
לטקסט
[כלומר, רואים במה היה המת חפץ, ובמה היה משתדל בחייו, ואת זה אומרים בפני המת, כי אז יעשו הדברים רושם גדול על השומעים, וישתדלו לקיים את הדברים שהמת השתדל בהם.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 74)
לטקסט
[ר' צבי יעקב מקעלם הסביר, שאנחנו צריכים לצייר בנפשנו מה המת היה אומר אילו היה חי, ואת זה צריך לומר בהספד עליו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 77)
לטקסט
[הכוונה היא שאומרים בפני המת מה שהמת היה רוצה לומר אילו היה בחיים - שהיה נפרד ממיודעיו ומבקש סליחה אם פגע בהם, והיה מוחל להם אם פגעו בו, והיה קורא לחזק את בית הכנסת, והיה אומר לבני ביתו לא להתעצב על מותו, כי ה' ישגיח עליהם, והיה מבקש מהם להיות נאמנים לתורה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קג ע"א-ע"ב)
לטקסט
[הכוונה היא שאומרים בפני המת מה שהמת היה רוצה לומר אילו היה בחיים - שהיה מבקש מבניו ללכת בדרך התורה, ולכבד את אמם.]
(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ב, עמ' 43-44)
לטקסט
השתא משה רבינו לא הוה ידע וכו' ואתא איהו ואמר כחצות אלמא מספקא ליה וכו' כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו וכו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד
[מדוע עשה עשה את הנסים בחצות הלילה, כבנסתר, הרי אלו היו נסים גלויים להראות לעולם את כוחו של ה', וא"כ היה עדיף שיהיו ביום. (יד ע"ד) מדוע משה לא השתמש בדרכו של דוד לשים כינור, וכשינשב רוח צפונית (הרי ארבע רוחות מנשבות כל יום) ידע מתי חצות? ועוד קשה, איך ייתכן שכל בוקר כשבאו למלך לבקש פרנסה, ענה אותה תשובה, הרי די במלחמה פעם אחת? (טו ע"ג) זה רומז לישראל בגלות, חצות הלילה, במצב של חושך. היהודים צועקים לאדוניהם (הגוים) שעם ישראל סובל מרעב. (טו ע"ד) הגוים משיבים "לכן והתפרנסו זה מזה". אנו משיבין "אי הקומץ משביע את הארי", הרי הבטחתם לנו שויון זכויות. והגוים משיבים "פשטו ידיכם בגדוד", שוויון הזכויות הוא שאנחנו מרשים לכם להילחם בתוך הצבא שלנו. הרוח הצפונית המנשבת היא קרה (ב"ב כה ע"ב), אין לנו חום, ועליה נאמר "מצפון תיפתח הרעה". (טז ע"א) הרוח הצפונית הקרה מקררת את לבות האדונים הגוים, והם מאשימים אותנו שאנחנו עושקים אותם. (טז ע"ג) גם בחצות הלילה, שאנחנו בצרה, עם ישראל עוסק בתורה. וכך הוא יגיע לעמוד השחר, הגאולה. משה רבינו לא היה יכול ללכת בדרך זו, שהרי לא היה אז רעב, כמו שישראל אמרו במדבר שבמצרים אכלו "לחם לשובע". זה לא היה ממש חצות אלא "כחצות". (טז ע"ד) ולכן גם לא יכלה להיות גאולה שלמה, של עמוד השחר.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יד ע"ג-טז ע"ד)
לטקסט
כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו
[דוד המלך הודה על הרעה כמו על הטובה, כמו שנאמר (תהלים פרק נו פסוק יא) "באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר", וכן דרשו (ברכות ס ע"ב) "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה - אם חסד אשירה ואם משפט אשירה". חצות הלילה מסמלת את הצרה, כי אז החושך עב ביותר. צפון מסמל את העושר, כמו שנאמר "מצפון זהב יאתה". גם בחצות הלילה, עת צרה, הרגיש דוד המלך כאילו באה עשירות, "רוח צפונית". (עמ' קא) ולזה רומזים הפסוקים (תהלים פרק צב פסוק ג-ד) "להגיד בבקר חסדך" - צריך לדעת שכשטוב לו הוא חסד מה'. "ואמונתך בלילות" - גם בשעת צרה, יאמין שיזכה לטובה. ולא רק יאמר שהוא מאמין, אלא באמת ירגיש שזה טוב, "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור", כמו שנרמז בכינור של דוד.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ק-קא)
לטקסט
כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו וכו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר
[דוד המלך מלמד אותנו איך להתגבר כארי גם בחושך של הגלות, בחצות הלילה, שאז החושך גדול ביותר, וגם אם באה רוח צפנונית, "מצפון תפתח הרעה", לא נתייאש אלא נעסוק בשירים ותשבחות עד עלות השחר של הגאולה.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כד ע"ב)
לטקסט
כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחוליתו! אמר להם: לכו, ופשטו ידיכם בגדוד! מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים.
אמרו חכמי הניגון, שיימצא בין שני כלי זמר השווים והערכים על ערך א' ויחס א' לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני, מפני היחס השווה אשר ביניהם. ואולי שעל זה היחס היה כינור דוד מנגן מליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו, כמו שדרשו חכמינו ז"ל על אומרו: עורה כבודי, כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוון במלאכת המוזיק"א זה השיעור.
(עקידת יצחק, שער יב (ניגון עולם))
ויש להבין, מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש [ילקוט רות רמז תר"ג] ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו', וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב, אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ"ק, וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים, ולכך קצף עליו השם ואמר, טובה צדקה מבנין בית המקדש, ולכך אתה לא תבנה.
(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ב)
[הכינור הוא האחדות, ההרמוניה בכוחות הנפש של דוד המלך. הוא עבד את ה' בתום לבבו, כאמור במלכים א' פרק ט. כל מעשיו היו לשם שמים, כמו שאמר (תהלים טז, ז-ח) "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", כלומר שגם כשבאו עליו צרות, לא התייאש, כי ראה את ה' נגד פניו, ולא סר מהתורה שנתן ה' בימינו. כל מה שעשה עשה בשם ה'. התאחדו בנפשו כל השאיפות למטרת קיום רצון ה'. כשהוא שכב על משכבו, מלא יגון, ובאה רוח צפונית, רוח קשה של יגון, הכינור, ההרמוניה בנפשו, היתה מנגנת ומשמיעה קולות נעימים, ועמד בחצות הלילה, זמן התגברות החושך של מקרים רעים, וגם אז הודה לה' על חסדיו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 158-159)
לטקסט
כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד
עלינו להבין מדוע נכנסו חכמי ישראל אל אדונינו דוד ע"ה רק בעמוד השחר ולא בצהרים. וג"כ עלינו להבין מדוע עשה המלך דוד ע"ה ככה, כי בתחלת בקשתם דחה אותם מלפניו, לא מילא בקשתם, עד כי באחרונה פנה לבקשתם ומילא משאלות לבם. נ"ל בע"ה כי הוא ע"פ מה שכתוב בש"ע אורח חיים [רמ"א סי' א סעיף א]: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, כי אין ישיבת האדם והוא לבדו בביתו וכו' והוא לפני מלך גדול וכו' וכש"כ כשישים האדם אל לבו כי המלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, מיד תגיע אליו היראה והכנעה מפחד השי"ת ויבוש מפניו תמיד". ובאמת אין עצה נכונה כזאת לקנות בנפשו היראה והכנעה מהדר גאונו, בעשותו בנפשו חשבונות כמו אלה. כי כאשר ישים האדם אל לבו איך הוא ירא וחרד בפני שר או מלך, ומכש"כ שיש לו לירא ולפחד מפני פחד ה' צבאות, אשר עין השגחתו יתברך צופיה עליו על כל נעלם בין טוב ורע, ואין דבר נסתר מלפני כסא כבודו, בטח יפול עליו פחדו ויבוש למרות עיני כבודו, ויהיה מוכנע תמיד.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה...
כי בזה תליא כל עבודת ישראל לה', ואם יהיה להם פרנסה יעבדו את ה' בכל לבב, ולכך הסכימו לומר כן, וגם בשחר אז ה' מתמלא רחמים על ישראל, בראותו כי העכו"ם פונים לעבודה זרה שלהם, וישראל עובדים ה' בכל לבב, ואז זן ומפרנס אותנו, כי באמת עפ"י שורת הדין, מי שאינו זכאי גמור בישראל אינו ראוי למזונות, כי איך יבא מורד במלך ואינו סר למשמעתו, לבקש מהמלך שיתן לו ארוחתו ארוחת תמיד, ועיקר מזונות הוא חוץ לדין בדרך רחמים, ולכן אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שגם שם היה חוץ לדין ..., ואף מזונות כן, לכך עיקר מזונות בבוקר, כי אז הקב"ה מתמלא רחמים, ולכך נאמר [תהלים צ, יד] שבענו בבוקר חסדך, וכן במדבר היה בבוקר בבוקר בעלות שכבת הטל וכו', ולכך באו לדוד בבוקר לצורך מזונות ישראל.
(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש א)
כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו
[חתם סופר פירש, שבעצם חובה ללמוד תורה יומם ולילה, אלא שצריך פרנסה. וישראל הם בני מלכים, שדרכם לישון עד סוף שלוש שעות. (ט ע"ב) וא"כ, מי שמשכים לקום לפני כן, יוכל לעסוק במו"מ בזמן הזה, ויתברך כמו שכתוב "וברכתיך בכל אשר תעשה". אבל אם המלך קם בעלות השחר, בטלה הטענה הזאת. ולכן כשראו חכמי ישראל שדוד קם בעלות השחר, טענו שצריכים פרנסה. והשיב "התפרנסו זה מזה", היינו בהסכם יששכר וזבולון, שע"י שזבולון תומך ביששכר, יש לו חלק בלימודו. (ט ע"ג) והשיבו "אין הקומץ משביע את הארי", כלומר אמנם אם העשיר נותן בלב שלם, הברכה שורה עליו והת"ח יכול להשפיע לו מתורתו, ות"ח מכונה ארי, והרי עשירים הם קמצנים (מנחות פו ע"א), ובזה טענו, הרי העשיר קמצן ואינו נותן בטוב עין ובלב שלם, ולכן הת"ח שהוא הארי אינו שבע, ולכן "אין הבור מתמלא מחולייתו", הת"ח אינו יכול להשפיע לו תורה.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ט ע"א-ע"ג)
לטקסט
לכו והתפרנסו זה מזה
[לצורך פרנסת העם, צריך לשתף את כל כוחות העם יחד.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יא ע"ד)
לטקסט
אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו
[כשיעץ להם שיתפרנסו זה מזה ע"י מסחר, וענו לו "אין הקומץ משביע את הארי", שעם ישראל היו רבים מאוד, והארץ היתה קטנה, "קומץ", א"כ גם אם ירויחו כסף במסחר, לא תהיה כלכלה, לא יהיה די אוכל לכולם. "ואין הבור מתמלא מחוליתו" - כמו שאם מעבירים מלח מאדם לאדם, אצל הראשון יש מלוא חפניו אבל במסירה מאדם לאדם הוא מתמעט כל פעם קצת. וכמו כשמוציאים עפר מהבור ומשליכים אותו על הארץ, חלק נדבק לארץ, וא"א למלא את הבור אח"כ מאותו עפר שהיה בו. כך ברווחים ממסחר, הראשון מרוויח קצת, וכשהוא מעביר לאחריו יש פחות, וכן הלאה, ולא יספיק לכולם.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 33)
לטקסט
ד ע"א
וכיון דמשה הוה ידע, למה ליה למימר "כחצות"? משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.
ויש להבין מהיכי תיתי יטעו ומה טעותם בזה, הלא כל איש נבוב ילבב לדעת רגע חצות הלילה מענין חצות יום ע"י כלי שעות וכלי מים וכדומה, ומה יועיל באומרו כחצות, אולי יטעו כשיעור מרובה. אבל הענין כבר אמרו [יבמות ע"ב.] אין לך חצות לילה שאין רוח צפונית מנשבת בו בעת רצון מה', הוא שנאמר ויהי בחצות הלילה וה' הכה כל בכור, הרי בחצות הוא עת רצון לה', ולכך באותו עת ורגע פקד עמו לגאלם ולייסר למצרים. והנה לפ"ז דעת רצון הוא למעלה, וכמ"ש בזוהר ג"כ [ח"ג ס"ח.] דחצות לילה אתעורר רעותא למעלה, ויש לדקדק כי חצות לילה בכדור ארצי סובב בסבוב הכדור באופן שאין לך מדינה ומדינה שלא ישתנה בו עת חצות, ומה שהוא חצות בצרפת אינו חצות בספרד, וא"כ למעלה דעת רצון הוא לגבי הקב"ה, וכדאמרינן [זוהר ח"א ע"ז.] הקב"ה נחית לשעשע עם צדיקים שבגן עדן, אין ספק שאין כל חצות לכל מדינות, דא"כ כל מעת לעת זימנא הוא למעלה שיהיה עת רצון, וברור ופשוט שרגע אחד מן כ"ד שעות הוא לבדו עת רצון למעלה, וע"כ דחצות שהוא בארץ ישראל הוא רצון למעלה, כי למעלה הכל נדון לפי ארץ ישראל, היא הארץ אשר תמיד השגחת ה' בה ועץ חיים למעלה, וזה השער לה' להשפיע בו כלל האמצעי, והכל נדון לפי ארץ ישראל, וכל התורה ומצות הכל בארץ ישראל הם עיקר, ושם ה' יקרא על ארץ ישראל.
(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש טו)
לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני - לוי ור' יצחק; חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך, ואידך: כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה.
...ועכ"ז התפלל דוד המלך ע"ה שמרה נפשי כי חסיד אני ואי' בברכות ד"ד א' לוי ור"י חד א' כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וח"א כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה כו' עם מפיבושת כו'. והדבר תמוה, למאי חקרו חסידותיו של דוד, ודאי יש עוד הרבה ענינים שהתנהג בחסידות כמו מה התגבר על רצונו ולא הרג את שאול ועוד הרבה.
(הרחב דבר דברים לג, ט)
חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך ואידך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה
[מה יסוד המחלוקת? יש לפרש ע"פ מה שנאמר בב"מ פג ע"א, שאם מוסיפים לפועל קצת על השכר המקובל, הוא צריך להוסיף או באיכות העבודה, או בזמן העבודה. הדעה הראשונה סברה שדוד הוסיף בזמן, שהשכים לקום לפני כל המלכים. הדעה השניה סברה שדוד הוסיף באיכות, שמחל על כבודו לטהר אשה לבעלה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נד ע"ד)
לטקסט
לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך
ועל דרך צחות אמרתי מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהילים "כי עני ואביון אנכי שמרה נפשי כי חסיד אני" וגו', ואמרו חז"ל לא חסיד אני שכל מלכים ישנים וכו', והקדים "כי עני ואביון אנכי", מפני שהי' מקום לומר מה שהוא קם בחצות לילה הוא מהעדר השינה מפני טורד מחשבותיו אין מניח לו לישן. על כן הקדים "כי עני ואביון אנכי", שלא הי' מחשב בעסקי ממונו כלל... שהיתה לו מדת הנשתוה כאילו אין לו, ואפילו הכי אני קם ומתעורר ממשנתי.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות לג)
לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה
אולי רמזו שדוד נולד בתכונה רעה הרמוזה באדמומית [שמואל א פרק טז פסוק יב: "והוא אדמוני"], ולעומת הצדיקים שנולדו במזג טוב אומר שכל מלכי מזרח ומערב, המה הצדיקים הגדולים, יושבים אגודות אגודות, ואני נולד בטבע רע וידי מלוכלכות בדם בשפיר ושלי' וידי עוסקות לטהר הלכלוך ולנקות חלאת המזג ולתקן החטאים שהמה מלידה ומבטן, לטהר אשה היא הנפש המשכלת ולזכותה לפני האדון ה'.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אהע"ז, בסופו, צלעות הבית, דרוש ו, אות א)
ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא
[דוד היה אידיאליסט, הלך אחרי חזיונותיו מתוך אהבת ה' ולא עשה חשבונות של רווח והפסד, ולכן לא חשב על כך שאולי יפסיד כבודו בעיני העם אם יתעסק בדם שפיר ושליא, כמו שרקד מול הארון ולא חשש להתבזות. אבל כשכתב את ספרו וראה כמה סבל, חשב שאולי היה צריך לחשב את הרווח וההפסד ממעשיו, ולכן פתח באות א "אשרי האיש" וסיים באמצע האותיות, "הללויה" (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט), שרומז שהחכמה היא בראש ולא בלב.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 53)
לטקסט
עסק דוד בשפיר ובשליא לטהר האשה לבעלה
"ובשלייתא היוצאת מבין רגליה" מתרגמינן "ובזעיר בנהא", וכן פירש רש"י. ואמרו [שבת קיט ע"ב]: אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן... כמ"ש למעלה דמשיח אקרי בר נפלי [סנהדרין צו ע"ב] לפי שמפלת אותו בכל פעם. והענין, כמ"ש [סוטה כב ע"א]: קטן שלא כלו חדשיו - תלמיד שלא הגיע להוראה וכו'. ואם היו כל ישראל עוסקים בתורה ומצות, אז היה משיח ג"כ בגמר עיבורו. אבל בשביל שאינן עוסקים רק הקטנים, לכן לא כלו חדשיו גם כן למשיח, ומפלת שליא. וז"ש שעסק דוד בשפיר ובשליא לטהר האשה לבעלה.
(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' ל במהד' תשיז)
כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו מפיבשת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי
[משמע מהגמרא שאחרי שפסק הלכה, היה נמלך במפיבושת, ולכאורה היה צריך להמלך בו לפני שפסק את ההלכה? וצ"ל שהיה אז חוץ לשלוש פרסאות. כך הסביר פתחי תשובה יורה דעה סימן רמב ס"ק ד, בשם שו"ת בית יעקב סי' קמא, שאם בשעת ההוראה היה רבו מחוץ לשלוש פרסאות ואח"כ בא, מדת חסידות היא לשאול אותו. עוד יש לפרש ע"פ הדין (בכורות כח) שדיין שהוא מומחה רבים שטעה בדין, פטור מלשלם. דוד היה מומחה לרבים, שישראל קיבלו אותו לדון, וא"כ מן היה פטור מלשלם אם טעה, וכל זאת נמלך במפיבושת, כדי שאם יתברר שטעה, ישלם ממדת חסידות.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נד ע"ד)
לטקסט
כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי וכו' תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו
בשם הרב הג' מו"ה דוד ז"ל אב"ד דמעריץ, מדוע הביא הגמרא את התניא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו? הוא כי קשה להו לרז"ל איך קרא את רבו בשמו בפניו, הלא אסור לקרות את רבו בשמו בפניו? ע"כ מביא את התניא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו, ולא היה קורא לרבו בשמו.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
שהיה מבייש פני דוד
[דוד זכה לאמיתות עבודת ה' ע"י יגיעה רבה בתורה, ולכן הצטער של בנין בהמ"ק, כמש"כ הגר"א במשלי שמי שרואה את עבודת המקדש מכיר מיד באמיתת עבודת ה', ודוד רצה שכל ישראל יגיעו לזה. ועל זה מתפללים "שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".]
(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קה - לטקסט)
למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא כדרבי יעקב בר אידי דרבי יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא
מי שמאמין יתכן שיירא מן החטא אך מי שיש בו בטחון, אינו ירא כלל מן החטא ועליו נאמן משמועה רעה לא ירא נכון לבו בטוח בה'. אמנם הוא מבאר שיעקב אבינו היה בוטח בה' ולא חס על האנשים אלא בטח בהבטחת ה' "הנה אנכי עמך ושמרתיך" ולכן לאחצה את האנשים אלא רק את הרכוש שעל שמירתו לא קבל הבטחה. ובו חשש שמא יגרום החטא.
(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק א)
אבל ענין פחד יעקב, אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר (בראשית כח), והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר (שם לב), ויירא יעקב מאד וייצר לו, אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא, שהיה מפחד מעון, שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות דף ד), קסבר שמא יגרום ההטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא. ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה, במאמר מוהלט, בלא תנאי, ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא, זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו [הרמב"ם תמה, איך ירא יעקב שמא הנבואה שהבטיחו ה' תיבטל והרי יש לנו כלל, שנבואה טובה לא בטלה כלל, ורק נבואה רעה יכולה להיבטל כגון אם ישובו בתשובה. ומבאר שדווקא הבטחה בין ה' לנביא יתכן ותיבטל בגל סיבות שונות אך לא נבואה רגילה לעם].
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)
שמא יגרום החטא
הערה מוסרית מזה המאמר, בראותנו אבותינו הקדושים ע"ה היו יראים וחרדים מפחד הדין שמא יגרום החטא ולא יבואו על שכרם.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא
או אכל מבהמה שהיה בה אחד מח"י טריפות, אף שכדין אכל, שא"צ בדיקה זולת הריאה, וגם זה מד"ס ולא עשה פגם ונקב בנפש, מ"מ מסרך סריך לכח הרע ההוא. ואם לא ימעך מיד בעודו רך וריר בעלמא, יתעבה ויהי' כעבות העגלה חטא זה, ולבסוף יעשה נקב. ועל זה נאמר (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד". ותקנתיה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, אז אף אם יש איזה ריר בעלמא מפריד ומרחקתו מהחטא כמ"ש בסמוך. ויעקב אבינו ע"ה נטמן בבית מדרשו של שם י"ד שנה יושב אהלים ולמד תורה לשמה כו' (מגילה טז ע"ב), ובחזירתו מלבן לבית אביו יצחק נתיירא שמא נתלכלך בחטא ויגרום בו. עיין רש"י ורא"ם ז"ל פ' וישלח (בראשית לב, יא). יגרו"ם - יתעצם ויתעבה בעצם קשה כמ"ש בסמוך בזה.
(רבי יוסף תאומים, נטריקן, קו ד)
"קטנתי מכל החסדים ומכל" כו' - פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד... וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה... וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב, וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס... וזו היא ג"כ מדתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו "
ב ע"א
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"א
ו ע"ב
ז ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ח ע"ב
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"א
יג ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
יח ע"א
יח ע"ב
יט ע"א
יט ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כג ע"א
כד ע"א
כד ע"ב
כה ע"א
כו ע"א
כו ע"ב
כז ע"ב
כח ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
ל ע"ב
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א
לב ע"ב
לג ע"א
לג ע"ב
לד ע"א
לד ע"ב
לה ע"א
לה ע"ב
לו ע"ב
לז ע"א
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"א
לט ע"ב
מ ע"א
מ ע"ב
מב ע"א
מב ע"ב
מג ע"א
מג ע"ב
מד ע"א
מד ע"ב
מה ע"א
מה ע"ב
מז ע"א
מז ע"ב
מח ע"א
מח ע"ב
מט ע"א
מט ע"ב
נ ע"א
נא ע"א
נא ע"ב
נג ע"ב
נד ע"א
נד ע"ב
נה ע"א
נה ע"ב
נו ע"א
נו ע"ב
נז ע"א
נז ע"ב
נח ע"א
נח ע"ב
נט ע"א
נט ע"ב
ס ע"א
ס ע"ב
סא ע"א
סא ע"ב
סב ע"א
סב ע"ב
סג ע"א
סג ע"ב
סד ע"א
4-7
10-16
10-16
על אלפיים תורה נאמר "וממעון קדשו יתן קולו", ששאג ואמר "אנכי ולא יהיה לך", ובכל זאת המרו את פיו, וחרבו שני בתי המקדש. בבית שני היתה שנאת חנם, ונאמר בפסחים קיג ע"ב שכלבים שונאים זה את זה, ונאמר ביומא כא ע"ב שבבית שני אש המערכה היתה רבוצה ככלב. ואף בבית ראשון שהאש היתה כארי, שירדה אש מהשמים, בכל זאת עבדו ע"ז, וצווחו בתפילת יוה"כ ככלב "הב הב לנו מזונות וכפרה וסליחה", עזי פנים ככלבים, שעובדים ע"ז ומתפללים לה' (תיקוני זוהר, תיקון ו). לכן הכלב הוא סימן למשמרה השנייה. והשאגה היא חורבן בהמ"ק, שהיה בחסד, שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם" (גיטין פח ע"ב), כדי שיישאר זכר לעם ישראל.
באלפיים ימות המשיח השאגה היא בניית בהמ"ק השלישי בחסד ה', ויבוא קץ הפלאות, עם התיקון הסופי. הסימן הוא תינוק כי אז יהיו נקיים מכל חטא, ונחמדים כתינוק. "יונק משדי אמו" - יראו את השפעת האלוקות שיוצאת ממקום בינה, שנקראת אם, והדדים הם במקום בינה (ברכות י ע"א). והיינו שילמדו תורה וקבלה אלקית, ויבינו סתרי תורה. "תינוק" אותיות "ותיקן", התיקון הסופי.
"אשה מספרת עם בעלה" - כנסת ישראל מכונה אשה, ובעלה משפיע לה את כל הטוב. אנחנו מכירים את האלוקות משתי בחינות - מצדנו בבחינת סובב כל עלמין, שאנו רואים את כל החכמה והבריאה בצבא השמים המקיפים, ואנו מכירים שה' ברא הכל בחכמה ובדיוק נפלא. מצד ה', "ממלא כל עלמין", כי אין הבדל בין לפני הבריאה ואחרי הבריאה ותוך הבריאה, כי עבר הווה ועתיד הכל אחד אצל ה'. והקו האמצעי, ההשגחה הפרטית כל על דבר. גם הגוים מודים בבחינת סובב כל עלמין, שה' ברא את העולם. אבל הגוים אינם מאמינים בבחינת ממלא כל עלמין, ורק ישראל מאמינים בזה, ע"פ התורה שקיבלנו - אנו מאמינים בהשגחה פרטית. (י ע"א) עד היום היה משפיע לכנסת ישראל ע"י הקו האמצעי, ע"י יסוד. כשנבוא לתשלום גמול תענוג נצחי, כנסת ישראל תספר עמו בהבנה גמורה על אמונתה בשתי הבחינות. וזהו "אשה מספרת עם בעלה".]
10-16
10-27
בזה יש להסביר את המסורה, שהמלה "שְבו" מופיעה 5 פעמים: הנפש קוראת לבני העלייה (בראשית פרק כב פסוק ה) "שבו לכם פה עם החמור", מותר לך להתפנק בחומריות, אבל תיזהר לא ליפול ברשת שלה, תרגיל את תאוות החומר להיות יחד עמי, שגם תטיב את מעשיך, ותקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע, כמו שנאמר "שמח בחור בילדותך וכו' ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט", וזה מה שאומר המשך הפסוק "ואני" - הנפש "והנער" - יצה"ר (כמו שדרשו מהפסוק "אי לך ארץ שמלכך נער"), "נלכה עד כה" - נלך יחד בקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע, שרמוזה ב"כה", כי יש בפסוק הראשון 25 אותיות. אח"כ הנפש קוראת לבני העמידה (בראשית פרק לד פסוק י) "והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה", מותר לכם לעסוק במסחר, (כב ע"ג) כי הארץ רחבת ידיכם "לפניכם", לשני הכוחות, הגוף והנפש, לכן תוכלו להאחז בה, ולא תתמוטטו עי"ז. אח"כ הנפש קוראת לזקנים (שמות פרק כד פסוק יד) "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם" - "שבו לנו בזה", תתקינו עצמכם בעוה"ז שהוא פרוזדור, תקבלו עול מלכות שמים בתורה ומעשים טובים ותשובה, כדי שיהיה הגוף טהור כשיגיע זמן פרידתו מעוה"ז, "עד אשר נשוב אליכם" - שהנפש תשוב לשמים והגוף ישוב לאדמה, ונזכה לשוב אליכם בתחיית המתים, הגוף והנפש יחד. או כדברי מדרש שוחר טוב תהלים קנ, שהנשמה רוצה לצאת מהאדם בגלל חטאיו, ואומרים לה שתישאר עם הגוף עד שנשוב אליכם, כל זמן שנהיה בעוה"ז. ועוד אומרת (במדבר פרק כב פסוק יט) "ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי", לומר שככל שאדם לומד יותר תורה בעוה"ז, יזכה ללמוד עוד תורה מפי ה' בישיבה של מעלה. (כב ע"ד) ולזה אמר "שבו נא בזה" - שבו בעוה"ז, הגוף והנפש יחד, "גם אתם" - לרבות השכינה שנמצאת כנגד לומדי תורה (ע"ז ד ע"ב), ובזכות זה "ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי" - מה שה' ילמד אותי בעוה"ב. ועל העידון הנצחי בעוה"ב, נאמר עוד (שמות פרק טז פסוק כט) "שבו איש תחתיו", כל אחד יקח את מקום מושבו המיוחד לו, כמו שנאמר (בבא בתרא עה ע"א) "מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו", וממשיך הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. עוד יש לפרש "שבו" כאן לשון עכבה (כאמור במגילה כא, שישיבה היא לשון עכבה), לומר שבעוה"ב תוכל להפסיק את הרדיפה התמידית אחרי הערב והמועיל, ולנוח.]
10-27
ומסיים הגמרא כי הנפקא מינה בזה לדעת את השלשה זמנים אשר יעברו על האדם, הוא למקרי ק"ש למאן דגני בבית אפל וכו' ליקום ולקרי, כי האדם הישן שנתו באישון לילה ואפלה בהבלי חיי זמנו, ואיננו רואה אור, בעת כי יזכור כי ימי חייו מדודים, והעתים אשר עברו עליו יקום משנת האיוולת, יקוץ מתרדמתו ויקרא קריאת שמע, ויזכור כי יש אחד אשר הוא המשגיח על כל דרכי בני אדם ועלילותיו, ובלעדיו לא יעָשֶה מאומה, ולפניו יהיה מוכרח לתת דין וחשבון. על כן יעשה חשבון בנפשו, ולא יחיה בעולמו כסוס כפרד אין הבין.
ובספר היקר בינה לעתים [דרוש יח] יבאר את המאמר היקר הזה באופן אחר, כי ר"א ע"ה ירמז בזה... על כל הג' דברים המשולים אל הלילה, חשך ענן וערפל, כי כולם נכנסו תחת ג' הסוגים, שכל אחד מהם נקרא חשך ולילה: הא' העדר הידיעה, כי חשך מן האדם השכל והמדע, ומזה הסוג הולך הוא אחרי שרירות לבו הרע לרדוף אחרי התאות ומתרחק מהאור האמת וממעלת שמירת המצות, כי אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות [סוטה ג ע"א]. ובלי ספק הרשע יקרא עומד בחשך, כמש"כ "ורשעים בחשך ידמו". השני, הצרות והרעות המתרגשות בעולם נקראים חשך, כי אשר אלה לו חלילה עולם חשך בעדו. ולכן אומרים תמיד עוה"ז דומה ללילה [פסחים ב ע"ב]. ובפרט הגליות בעת אשר הצר והאויב מעיק אותנו, והם הלילה באמת כדרשתם ז"ל [אבות דר' נתן פרק א] על פסוק "שומר מה מלילה" [ישעיהו כא, יא]. ולפיכך תקָרא הגאולה בוקר ואור. השלישי הוא שם המיתה, כי בא שמש של חיים באותה שעה. ואמר שלמה המלך ע"ה "עד אשר לא תחשך השמש" [קהלת יב, ב]. ואין ספק כי מטובו ית"ש על כל אחד מאלו כביכול צר לו מאד, כי חפץ חסד הוא ורוצה בטובתן של בריות, ומחפצו כי ימלאו כלם חכמה ודעת ויראת ה', שלא יבואו ימי הרעה ולא הגליות, ולא יחפוץ במות המת. אך עוונותינו הטו אלה לנו, ומשפטי ה' אמת הם.
וזה הוא שאמר ר"א ג' משמרות הוי הלילה, הכוונה בזה, כי בג' בחינות שונות הושאל על שם הלילה, ועל כל אחד מהם הקב"ה שואג כארי מהיותו מצטער על ככה. האחד - סכלות האדם והעדר הידיעה כי חשך שכלו עליו ונוטה אל החומריות ולמצות ה' לא ישים לב. וזה הוא חמור נוער, שהוא ממש צודק אל נעדר השכל ונוטה אחר החומר. והשני כלבים צועקים, הם הם אותם המגנים את ישראל בכל דור, שהם נובחים ככלבים וחורקים שניהם ופוערים פיהם לבלעם חיים, כדברי דוד ע"ה "סבבוני כלבים" וגו' [תהלים כב, יז], והם סוג לכל הצרות. והשלישי הוא יום המיתה, אשר אז תינוק יונק משדי אמו, הוא הגוף שחוזר לינק משדי אמו, היא האדמה שממנה לוקח. וכפי הפשט היא האדמה שהיא אמנו האמתית. ואשה מספרת עם בעלה, היא הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה לתת דין וחשבון על כל מעשיה, שהוא הסיפור והויכוח אשר לה עמו. כל אלו הדברים נקראים בשם לילה, והפכם הוא היום והאור האמיתי. וסוג הסוגים לכל מיני האור אשר באורו נראה אור גדול, היא תורתנו, כי נר מצוה ותורה אור, אשר בה נכללו החכמה והמדע ושמירת המצות להנצל מגדר חמור נוער, ועל ידה נהיה חפשים ולא יהיה אז גם כלבים צועקים, וממנה תוצאות חיים, ובלע המות לנצח כי אורך ימים בימינה, ולא יהיה עוד תינוק יונק משדי אמו.
10-31
27
27-31
[נראה שכוונתו שה' עצוב היינו שיש חסרון בהתגלותו בהוויה, כך הביטוי אוי לי וכו'.]
32-40
צריך ללכת בדרך האמצע - להתכונן לעולם הבא בלי להתנתק מעוה"ז. וזה רמוז בפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - להיות מוכן להגיע לעולם האמת, שיצה"ר לא יסית אותך שיש לך עוד הרבה זמן לחזור בתשובה, אלא צריך להיות מוכן תמיד לזה. "ושמן על ראשך אל יחסר" - אל תשכח מעוה"ז, כי גם תענוגי עוה"ז נחוצים.
וכך פירש עקידת יצחק, שער לט, את הפסוק "לא תעשה לך פסל אשר בשמים ממעל ואשר במים מתחת לארץ" - אל תדמה למלאכי השרת, להתנתק מהעולם הזה, ולא תדמה לבהמות הנמוכות.
וזה כוונת הפסוק "טוב ללכת לבית אבל מלכת לבית משתה" - טוב ללכת לבית משתה כדי לחזק את לבו, שלא יתייאש מענייני העולם, אבל רוב הנמצאים בבית משתה לא שמים לב להתבונן בזה, ואילו מבית אבל לומדים לחשוב על יום המיתה, ובזה רוב בני אדם מצליחים להתבונן.]
32-45
32-45
48
הערת ר' שלמה אהרן ורטהיימר, דף לא ע"ב: אפשר להשיב, שאמנם אין במלאכים קנאה חומרת, אבל יש אצלם קנאה רוחנית, שמקנאים למדרגה רוחנית גבוהה. וראיה ממה שקינאו במשה שקיבל את התורה (שבת פח ע"ב). (לב ע"א) דרישתם שלא לתת את התורה למשה לא נבעה מצורך, שהרי באמת אין להם צורך בה, כי היא לא שייכת לגביהם, כטענת משה שם, אלא דרישתם נבעה מקנאה. הם מקנאים בבני אדם, כי אדם יכול לעלות מעל דרגת המלאכים אם יזכך את חומרו. לטענה שאין מקום לקנאה, שהרי בעולם מלאכים שם ה' תמיד גדול וקדוש, ורק בעולמנו שיש שמחללים את השם, צריך להתפלל שיתגדל ויתקדש שמו - (לב ע"ב) יש להשיב שגם מלאכים לפעמים חוטאים ונענשים, כאמור בחגיגה טו על מטטרון שהלקוהו. ועוד, שיש מקום למלאכים להתפלל שגם בעוה"ז יתגדל שמו, כי זה רצון ה'. לטענה שאין להם סיבה לקנא, שהרי גם הם יוכלו לומר קדיש - יש להשיב שאינם רשאים לשבח בלי רשות, כמו שאין להם רשות לומר שירה עד שישראל יאמרו שירה (חולין צא ע"ב). לטענה שהשבח של המלאכים "קדוש קדוש קדוש" הוא יותר גדול מקדיש, שהרי הם משבחים על ההווה והקדיש הוא תפילה על העתיד - יש להשיב שהתפילה על העתיד היא עדות שהמתפלל רוצה בגדולת שם ה', וזה יותר ממי שאומר "קדוש קדוש". כמו שמי שאומר על מלך בשר ודם "מי יתן וכל העמים ימליכו אותו עליהם" יותר מפאר את המלך ממי שרק משבח את המלך, כי בזה הוא הראה את חיבתו למלך.
[לג ע"א] אפשר להסביר את מה "שאומרים העולם", שכוונתם למה שנאמר בברכות ג ע"א שכשישראל אומרים יהא שמיה רבה, ה' מנענע בראשו וכו' - בזה מקנאים המלאכים, לא על אמירת התפילה אלא על התוצאה ממנה. ולכן אינם מקנאים בתפילות אחרות (מה שהקשו תוס' על פירוש זה). וכך מביאים טור או"ח סי' נו ולבוש או"ח סי' נו, את ההסבר שקדיש הוא בארמית כדי שלא יתקנאו המלאכים במה שאמירת קדיש מביאה את הקב"ה לנענע בראשו וכו'.
[לג ע"ב] שבלי הלקט סימן ח מביא טעם זה בלשון זו: "בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים מה שרוצין לומר ויערבבוהו שלא יעלה למעלה עבור העצבון הגדול שלמעלה". ופחד יצחק מע' ק מביא שלחן של ארבע שער ד (ואינו בפנינו) שאומר טעם זה בסגנון אחר, שאם המלאכים יבינו שאנחנו מתפללים על זמן הגאולה, יתקנאו במעלה שתהיה לנו הזמן הגאולה ויתפללו לאחר את הגאולה.]
14
24-27
24-27
36-46
41-42
41-42
41-46
ונראה, כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן, והוא מיאן לתת וצוה להלחם, ואם כן הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה', וזהו פי' הפסוק, דמים הרבה שפכת, כי לחמת מלחמות רשות, ולא היה צורך, כי היה לך לפרנס מן אוצרות, ואתה קמצת בשלך בצדקה, והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה, ובין כך סבלו דוחק ולחץ, ולכך אתה לא תבנה הבית, כי נבחר לה' צדקה מבנין בית.
41-46
אמנם העצה הזאת נכונה היא לכל פרטי בני אדם אשר אימת מלכות עליהם. אבל מה יעשה המלך בעצמו החרד לדבר ה', ונפשו חפצה מאד לקנות מדת היראה והכנעה, מה דמות יערך לו ואיזה דמיון ישוה לפניו, כי אין גדול ממנו במלכותו? על כן השכיל מאד אדוננו דוד ע"ה ומצא עצה נכונה בדרך אחרת, טרם בואו להתיצב לפני קונו להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, במה ואיך לקנות בנפשו מדת היראה והכנעה. על כן מה עשה? פקד על עמו כי כל איש קשה רוח וכל מר ומצוק וכל מי שיש לו לדבר אל המלך יבוא בבקשתו אליו בבקר בבקר טרם יעמוד להתפלל לפני אדון כל. וכאשר הסתכל את היראה אשר עליהם בבואם לפניו, איך שאתו תבעתֵם, ואיך יכרעו לפניו ברך, ואיך דבריהם מדודים וספורים ולא ידברו שפת יתר, מזה נשא ק"ו בעצמו: מה אני, אשר מלך בשר ודם אני, אשר אני היום כאן ומחר בקבר, איך יראים ממני בכל המורא והפחד, מכש"כ אשר עלי לירא ולפחד ולהכניע את עצמי מפני פחד ה' יתברך, אשר הוא מלך חי וקיים אשר לו העוז והמשרה. ועפי"ז מבארים את הפסוק בתהלים [כז, ח]: "לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש". אלה הדברים אשר כתבנו. והוא, כאשר בחפצי לבוא ולהתפלל ולהתיצב לפניך, וברצוני לקנות בנפשי פנימה מידת היראה והכנעה מלפניך, "לך אמר לבי" - מצאתי עצה נכונה לפני, כי אצוה על עמי "בקשו פני", כי יבקשו ממני צרכיהם טרם תפלתי, ובראותי את היראה והכנעה אשר להם מפני, ובזה אני בא לפניך, "את פניך ה' אבקש".
ועפ"ז נבוא אל המאמר להבין דברי רז"ל: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד... והיה מנגן מאליו... נימי הכנור המה מיתרי האדם, עצביו ועורקיו, אשר שם ה' בקרב האדם, כי יעוררו אותו משנתו בבוקר. אבל אדונינו משיח אלהי יעקב, אשר היה מלא רוח דעת ויראת ה', מיתרי כנורו לא עוררו אותו בבקר, כי אם אך כיון שהגיע חצות לילה, רוח ה' הצפונה בקרבו ורשפי אהבתו לאלהיו החלו אז לדפוק בין בתרי כנורו והיה מנגן מאליו, והיה מתעורר מאליו בחצות הלילה, כאשר יאמר "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך" וגו' [תהלים סג, ז], לקול דודו דופק בחדרי לבבו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה עד שהגיע עמוד השחר, וכיון שעלה עמוד השחר, אשר אז הגיעה עת התפלה, והיה בחפצו הקדוש לקנות בנפשו גם מדת היראה והכניעה, על כן נכנסו חכמי ישראל אצלו, וכאשר ראה גם הכנעתם לפניו, נשא ק"ו לירא ולהכנע מפניו ית"ש.
ואומרים לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה - בתחלת בקשתם הזכירו לו מעלתו, כי הוא מלך העם הנבחר מאת ית"ש, ועיני העם אליו תלויות כי הוא ישתדל בעדם בתפלתו וצרכי עמו מרובים ודעתם קצרה. ורק הוא הנישא והמרומם מאת אלהיו עליו מוטל להתאמץ בתפלתו בעד עמו הנבחר, ואם לא הוא, מי זה יעמוד לפניהם למליץ לפני אלהים? אמר להם ילכו ויתפרנסו זה מזה. בתחלה לא מילא משאלותם, באמרו כי מי הוא זה אשר יכול לעמוד בתפלתו לפני עם כולו? וגם ע"י טענתם לפניו, ירבה בלבו מדת היראה והכנעה, ואמר להם: כי מי הוא אשר יעמוד בפרץ בעד העם כולו להתפלל בעדם? על כן ילכו ויתפרנסו זה מזה, הכוונה בזה כי הגדולים אשר זכותם רב יספיקו צרכי הקטנים, והמה ישתדלו בעדם בתפלה ובתחנונים לפני ית"ש. אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי - השיבו לו תשובה נצחת, כי אין הקומץ יכול להשביע את הארי, כאשר אין הקומץ מנחה משביע את הארי, הוא המזבח הנקרא בשם אריאל [יחזקאל מג, טז-יז], כי העשיר לא היה יכול להביא קרבן עני, כן גם המה אשר יש להם מלך מובחר כמוהו, אשר גם הוא נקרא בשם ארי וצדקתו רבה מאד, אינם יכולים להביא תפילותיהם אשר היא קרבן עני לפני אדון כל טרם יתפלל בעד העם ויביא קרבן עשיר. ורמזו לו עוד בזה כמאמרם ז"ל [מנחות קד ע"ב]: נאמרה נפש במנחה, כי מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו לפני, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים. א"כ עיקר התפלה והעבודה היא הכוונה בלב, כי רחמנא לבא בעי, על כן כאשר הוא בחיר ה' ובו בחר לנגיד על עמו ישראל, לכן תהיה תפלתו יותר זכה ורצויה לפניו ית"ש יותר מכולם. וזה הוא, אף כי אין הקומץ משביע את המזבח, עם כל זה, מנחת העני, באשר היא בלב נשבר ונדכה, רצויה לפניו ית"ש כאילו הקריב נפשו. כן היא תפלתו אשר לאדוננו, אשר היא ברוח נשברה, מקובלת מאד לפניו ית"ש.
וזאת שנית, ואין הבור מתמלא מחולייתה - כאשר יעקור אדם חוליה מהבור ויחפץ למלאות את החור מעפרה, לא תמלא עד שיתן עוד עפר אחר למלאותה, ואיך יחפץ עוד למלאות מעפרה לבור אחרת? והכונה בזה, כי הגדולים שבהם אשר אין בכוחם להספיק צרכי עצמם, כי יגינו בזכותם אף נפשם, ואיך יצוה עוד עליהם כי יספיקו ויגינו בזכותם גם על צרכי העם? על כן אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד וכו', כי עכ"פ גם מצדם יהיו לו לעזר להתאמץ ולהשתדל בתפלתם, כי יפרשו כפיהם לשמים אל גדודי מעלה, והוא מצדו ישתדל להתפלל בעד העם, כי יספיק ה' להם כל צרכיהם ולא יצטרכו זה לזה.
43-44
43-45
44
44-45
11-13
וא"כ ה' שאמר בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, כי אז עת רצון מילתא, כוון על רגע חצות של ארץ ישראל, אבל אם יאמר סתם בחצות, יטעו אצטגניני פרעה ויחשבו דמחצות של ארץ מצרים דיבר, ובאמת במצרים לא היה אז חצות, כי יש הבדל בין מצרים לארץ ישראל ברוחב מעלה כנודע למפות הארץ, וא"כ יאמרו משה בדאי, ולכך אמר כחצות, שבמצרים אינו חצות ממש רק רגע סמוך לחצות...
17-22
אלא משום דקשה לחז"ל לפי הפשט וכי אפשר לומר לפני ה' שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך, והלא אין צדיק בארץ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים, להכי פי' חד אמר שהחסידות היו התמימות הנפלאה להודות לה' על משפטי צדקך, היינו על הטובה מעין הרעה כדאי' שם ד"ס א' וזהו מרוב בטחון במדת טובו ית', והיינו מה שסיים באותו מקרא הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. וח"א דה"פ שמרה נפשי שלא אחטא כי חסיד אני, מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך ויהי' הקלקול רב; ע"כ שמרה נפשי לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא אוריך לאיש חסידך, וע"ז יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות. [מבאר שהדוגמאות שמביאים לוי ורב יצחק ממחישות את חסידותו של דוד, שהתהלך עם קונו למעלה מהטבע האנושי]
17-22
18-19
21
21-22
22-24
22-25
26
31-35
33
יעקב אבינו ע"ה אמר "קטנתי מכל החסדים", ירא שמא יגרום החטא. דוד המלך ע"ה היה ירא שמא יגרום החטא ולא יהיה לו חלק לעוה"ב, כי כאשר בנקל כי בשעה אחת יקנה אדם את עולמו, כמאמרם יש קונה עולמו בשעה אחת [ע"ז י ע"ב], כן הוא בנקל כי בשעה אחת יאבד את עולמו ח"ו, כאשר ידוע מרז"ל על דברים הרבה אשר אם ח"ו יעבור אדם עליהם אין לו חלק לעוה"ב. ואנחנו אזובי קיר בטוחים אנחנו כי העוה"ב מוכן לפנינו, יען מבטחנו על המשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ואין אנחנו יראים וחרדים מאומה שמא יגרום החטא, כי יוכל להיות כי חטא אחד יאבד טובה הרבה ח"ו כידוע, כי אין המשקל למעלה לפי רוב עונותיו ורוב מצותיו, כי אם לפי כובד המצוה והעבירה.
34-35