Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת מנחות
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ו ע"א
שלא יהא קרבנו מהודר ז ע"א
אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה, ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה. ולישלח ליה וליתי לגביה! סבר: הכי מסתייעא מילתא טפי
פירש רש"י מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:).
(שיחות מוסר, תשל"ב, פרשת בשלח מאמר לד עמ' קמא)
ונראה לבאר דהכי מסתייע מילתא טפי משום שבירת המידות הכרוכה בדבר. ויסוד גדול נלמד מכאן, ששבירת המידות היא היא ההכנה הראויה ללימוד
(שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר קד עמ' תמד)
ט ע"ב
מנחת נסכים
ובמדרש (פ' יז)... "אכול בשמחה לחמך" - זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך" - זו פרשת נסכים... דלעומת שני חלקי התשובה, הבכייה והצעקה בקול, זכו לשתי מצוות אלו, והיינו שמהדמעות שהורידו שהן נקראות מים טהורין שיורדין מן המוח, זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שרשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת המים העליונים, זהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחניות תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא... "ושתה בלב טוב יינך", כי תענוג ישראל הנמשך מן המים העליונים מביא ללב טוב וכמ"ש (משלי טו) "וטוב לב משתה תמיד", וזה גורמים הנסכים כנ"ל. ובמה שפירשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקראו נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שמביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל (מגילה יב ע"א) כדת של תורה אכילה מרובה משתייה, ונקראת רק "מנחת נסכים" כאילו המנחה טפלה להיין. ולהנ"ל אתי שפיר, שכל הגורם לזה הן הדמעות שנקראות מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש, שהוא המשקה.
(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ז, עמ' רלב-רלג)
אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות
[עיין לקט ביאורי אגדות יומא מג ע"א]
טו ע"ב
אדם מביא זבחו היום ונסכיו עד י' ימים
[בדרך צחות יש לפרש, שמי שהביא קרבן, כגון שהפסיד את רכושו, צריך להביא נסכים, דמעות של תפילה, וובזה יתרצה לפני ה'. ויביא אותם אחר עשרה ימים - אלועשרת ימי תשובה,שאז הוא הזמן המוכשר להביא את דמעות התפילהלפני ה'.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ו ע"א)
לטקסט
יז ע"א
יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי ויתיב וקא אמר
[עיין לקט ביאורי אגדות סוכה יא ע"ב]
כ ע"א
ר' שמעון אומר נאמר כאן ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח
אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה, ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם, כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית, ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם, כי הוא גם כן מדתו של דוד.
(רמב"ן על ויקרא פרק ב פסוק יג)
כד ע"א
הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש כח ע"ב
משלך אני רוצה יותר משלהם כט ע"א
שלושה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן... ראש חודש, דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים
כי מה קושי יש בשיצווה עליו כי כשתעבור הלבנה מדיבוקה עם השמש עד שתיראה עליה קשת אור דק מאוד שייקדש החודש? אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה, עד שהראה לו העניין במשל המלאכה עצמה, ואמר כזה העניין ראה וקדש [הקושי בקידוש החודש הוא חישוב היחס שבין מולד הלבנה לשאר השיקולים של בית הדין הקובעים את יום קידוש החודש.].
(עקידת יצחק שער לז)
שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים וכו' שרצים דכתיב וזה לכם הטמא
מה שנתקשה בשרצים נ"ל, דהנה טעם שאסרה תורה בהמות טמאות ושרצים, לפי שמטמטמים הלב ומעבי' תכונות הגוף, ובהמות הדורסות ועופות הדורסות מולידות תכונות רעות בנפש באמצעות אכילתן. וזאת כוונת חז"ל במדרש פ' שמיני: "תורה חדשה מאתי תצא" - חידוש תורה מאתי תצא, וכפי הנראה שיהיו מותרין לעתיד לבא בנבילות ושרצים. ואף דהתורה עומדת לעד, וח"ו לא תבוטל, אך לפי שאז יקוים "וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ותתוקן הבריאה במהרה בימינו, ולא יולידו חיות ועופות הדורסות תכונות רעות, כי הם בעצמם לא ירעו ולא ישחיתו, והי' על מצילות הסוס קודש לד', גם הגוף לא ישחת באמצעות מזונות כאלה, "כי מלאה הארץ דעה", "והיו עיניך רואות את מורך". על כן הרשו החכמים במדרש להורות שלעתיד לבא במהרה בימינו ישתנו דינים פרטים בענינים האלו. ומשה נתקשה, איך אפשר שישחת האדם וימשך אחרי גוו, וישכח החובות העמוסות עליו? עד שהראה לו הקב"ה "וזה לכם הטמא", דבאמצעות מאכלן פגולים, יוכל איש להעביר בגדי הקודש מעליו ולהתגאל בחלאת זוהמת הגוף.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות י)
מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים
נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו
כט ע"ב
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני
[המאמר הזה באה כתגובה לשיטת ר' אליעזר, שהקפיד לא לומר דבר שלא מפי רבו (יומא סו ע"ב), כי הוא הסתמך רק על הקבלה, וחלק על שיטת ר' עקיבא לדרוש מעצמו חידושים, על "כל קוץ וקוץ". אולי תומכי ר"א הביאו ראיה לדבריהם ממה שר"ע מת ביסורים, ואמרו שהוא בגלל קללת ר' אליעזר (פסחים סט ע"א) "אמר לו רבי אליעזר עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו". הביטוי כאן "אדם אחד" הוא כנגד הסיפור בבמדבר רבה פרשת חוקת, שכשעלה משה למרום, שמע שהקב"ה עוסק בדברי ר"א בענין פרה אדומה, ואמרו עליו את הפסוק "ושם אחד אליעזר". ואמרו "הלכה למשה מסיני", כדי לומר שגם השיטה לדרוש כל קוץ וקוץ באה מסיני. ומטרת המאמר היא להודיע שר"ע קיבל הסכמה לשיטתו מהשמים. (עמ' 74) ולעומת מה שטענו שמיתת ר"ע היא הוכחה לצדקת ר"א, נאמר כאן שמשה רבינו תמה על כך שנהרג, ותשובת הקב"ה "כך עלתה במחשבה לפני" - ואין להרהר אחר מדות ה', וזה לא בגלל קללת ר"א.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 73-74)
לטקסט
חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני
ויש מרבותינו שסוברין והיא דעת ר' מאיר בברייתא שהזכרנו, שאע"פ שהמדות הללו כך הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא בדרך המדות הללו, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם, ואלו הן תוכחותיו של איוב שבאו יסוריו שלא על חטא כלל כפי דעתו, וכפי שנאמר עליו בענין השטן שלא הזכיר עליו חטא כלל, אלא החנם ירא איוב אלהים וגמר הענין, ואם נאמר באיוב שום עלילה, או נחפש למצוא בענינו שמץ דבר, מ"מ הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה', ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך, כך אמרו בר"ע (מנחות כ"ט ב) שהראה אותו הקב"ה למשה רבינו במראות הנבואה ואמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו, ראה שחותכין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, רצו חכמים לומר שאין מיתתו של ר' עקיבא ביסורין הללו ראויה לו לנקות ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו, אלא שהענין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קיט שער הגמול)
מבאר שכל העולם ברואיו וכל מאורעותיו רמוזים בתורה, באותיות ובקוצי האותיות, ומה שציינה הגמרא הלכה למשה מסיני היינו שההבנה והרמזים למשמעותם של קוצי האותיות זה דבר הנמסר מאחד לשני מסיני.
(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)
ותבין זה ממה שאמר (דברים ה, כח) "ואתה פה עמוד עמדי". [דבריו של הרמב"ן אינם מובנים כל צרכם. והרקנאטי כתב על דברים אלה: ואני שמעתי ולא אבין. ואולי, על פי המאור ושמש, יש להבין שדרושה הזדככות והתבטלות דוגמת "ואתה פה עמוד עמדי" על מנת להבין את דרכי ה'.]
(רמב"ן דברים ה, כו)
עוד אתן את דודי לך וגו' והא בזמנא קדמא' אתא בהבל ואיענש דקטל ליה קין בגין דהציץ ונשמתי' הוה אצולה מבינה. ומ"ה כד חזא לר"ע אמר קמיה קב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, כלומר כיון דנשמתיה דר"ע הוה דחכמה ודמשה מבינה. א"ל שתוק כך עלה במחשב', כלומ' משו' דאיהו מכוסה טובא דנשמתי' מחכמה דאקרי מחשבה מ"ה לא חזי לאתגלייא בעלמא דחכמ' כל מלוי סתימין. אבל את דנשמתך מבינ' דמינה מתזנין עלמין אוף את תתייהיב אוריית' על ידך ותהא ממלל בנבואה. אבל ר"ע חכם ולא נביא דנביא באתגלייא וחכם באתכסייא. ואף על גב דכתיב "ולא קם נביא" וגו', נבי' לא קם וחכם קם, ומנו ר' עקיבא. ואי תימ' והא כד אתיליד משה כתי' "ותר' אותו כי טוב הוא", דנתמל' הבית אורה, דבית היינו בית החכמה דהיינו מלכו', "ותצפנו ג' ירחים", היינו ג' עדרי צאן רובצי' עליה, "ותקח לו תיבת גומא", תיב' היינו מלכות, "ותחמרה בחמר" לקבל הנך סטר' דמקיפין לה. ואלו בר' עקיבא לית שום מילתא מהני. הלא לך למנדע דמשה אשתלים בזמנא תניינא כד אתא בש"ת ולא הוה צריך לאתגלגלא יותר, וכד"א "כל שתה תחת רגליו", כלומר דשת אתדבק בה"א עילאה דכל אינך ספירן אינון תחותה ולא אתא בזמנא תליתאה אלא בגין ישראל כדכתיב "ויתעבר" וגו'. ורזא דמילת' דגופי' ממש היה נאצל משכינתא וז"ס קירון עור פניו וסו' "ויקבור אותו" וגו' כמא דאוליפתך, כיון דגופיה ממש נאצל מתמן לתמן התהדר. וז"ס מה שאמ' בזוהרא קדישא דמשה מני לה בחייוי ואדבק בה בחייוי מה דאדב' יעקב בתר דמית והיינו משום דגופיה נאצל מתמן, ואתקרי "איש האלהים", כלומר הן בעודו איש דהיינו גופו נאצל מאלהים.
(מגיד מישרים פרשת מטות ומסעי)
מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו וכו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו' תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד וכו' אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו וכו' יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני
[ר"ע השיג בחכמתו מה שמשה השיג בנבואה. אבל משה שראה הכל בנבואה, ראה את הדברים בשלמותם, ידיעה שמחברת את היסודות הנפרדים לציור שלם ונעלה, ואילו ר"ע ראה את הדברים בפרטיותם, ניתח את הדברים לחלקיהם כדי להבין את יסודותיהם, ע"י שנכנס לפרדס (חגיגה טו ע"ב) החקירה. וזה מה שכתוב "על כל קוץ וקוץ" - עשה מהתורה קוצים קוצים, בירור ה"אטומים" של התורה. אבל דרך זו עלולה לבטל את כל הדמיון, ולהחליש את האמונה ואהבת ה', כמו שמי שמנתח דבר לחלקיו הקטנים לא יכול לאהוב אותו. לכן ה' קשר כתרים לאותיות, אלה הפירושים הנחמדים בפסוקים, שמייפים את התורה, כגון מדרשים שרחוקים מפשט הפסוקים, ופלפולים עצומים בדברי הראשונים שבוודאי הראשונים לא התכוונו אליהם - אלו ואלו דברי אלקים חיים. אילו היתה רק הכוונה הפשוטה בתורה והיינו לומדים אותה ככל חכמה אחרת, ע"י חקירה שמפרדת כל דבר לחלקיו, היתה מאבדת את כל יופייה. דוקא ע"י הפלפולים התורה מתחדשת בכל יום, ובזה היא מתקיימת בשלמותה ואינה מתפרדת. ר"ע בירר את ההלכות ע"פ חוקי ההגיון, וההלכות שחידש התאימו עם הלכה למשה מסיני. תשש כוחו של משה כי חשב שר"ע יתן תורה חדשה ותורת משה תתבטל. ונתקררה דעתו כששמע "הלכה למשה מסיני", שהבין שה' אינו מבטל את תורתו אלא מחזק אותה בחקירתו. וה' הסביר לו מדוע מסר את התורה ע"י משה ולא ע"י ר"ע, "כך עלה במחשבה לפני" - האמונה בקבלה היא הכוח הגדול של ישראל ולא החקירה, ולכן היה צריך למות ביסורין. ולכן עדיף משה ש"ירא מהביט אל האלקים", ולא חקר אלא היתה לו אמונה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 105-109, 111)
לטקסט
אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.
טהור הוא וטהרו הכהן - בתורת כהנים אמרו: טהור, יכול יפטור וילך לו תלמוד לומר וטהרו, יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור, תלמוד לומר טהור וטהרו הכהן, ועל דבר זה עלה הלל עליו השלום מבבל [עד כאן], משמע שלא היה יכול להכריחם מהפסוק עד שעלה לארץ ישראל, וקבל שכן היא ההלכה...
(אור החיים, ויקרא יג, לז)
אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו' הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים וכו' אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו
[ר"ע אמר לתלמידים שכל הדברים הם מסיני, שמשה קיבל יחד עם התורה הכתובה את ההלכות, הדקדוקים והפירושים מהתורה שבכתב, כי הקוצים והתגים הם בתורה שבכתב, והם מלמדים על ההלכות שנמצאים בה, והתורה שבע"פ אינה עומדת בפני עצמה כתורה נפרדת, ולכן נתיישבה דעתו של משה.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 38)
לטקסט
ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני
כשם שכרת אלקינו את ברית קדשו עם אבינו הראשון מתוך מחזה בלהות של אנדרלמוסיא ואימה וחשיכה גדולה ומתוך תנור עשן ולפיד אש, כן כרת אתנו הברית במעמד הנבחר בתחתית ההר מתוך מחזות אלקים של חושך ענן וערפל ומתוך עשן אש כעשן הכבשן בוער עד לב השמים, בבחינה של בא זה ולימד על זה, "לפיד אש זה מתן תורה" (מכילתא יתרו פרשה ט'), ללמד שכך עלה במחשבה תחילה מלפני הבורא יתברך שמו, לקדש את שמו הגדול ברבים ע"י אוהבי ומקדשי שמו, מתוך כבשני אש ומדורי גיהנום ושקילת בשרן במקולין."וירח ה' את ריח הניחח" - הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, הריח ריח דורו של שמד (מדרש רבה נח פרשה לד), ובכך מצא תיקון העולם שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה ושעוד יתקיימו כל ימי הארץ ויום ולילה לא ישבותו, ע"י עליות נשגבות של חסידים קדושי עליון "הכורתים ברית עלי זבח" ועולים על המוקד מתוך דביקות נפלאה, כשבידם אמונתם הגדולה, אמונת אבותיהם, ובפיהם שירה נעלה לאדון הכל ודביקות עילאית ליוצר בראשית, מנגינה נשמתית אדירה של "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלקים", והשתפכות נפשית עמוקה "במה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי".
(רבי אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק א, הקדמה)
רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני
והענין, במ"ש הרב תורת חיים, במה שאמרו ז"ל, "בראשית ברא אלהים", דעלה במחשבה לברא העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושתף מדת רחמים, דהכונה, דמחשבתו מתקיימת בקדישי עליונין, כר"ע וכיוצא בו, שנדונין במדה"ד הגמור. וזה שאמרו בש"ס, דכשאמר משה רבינו ע"ה על ר' עקיבא ע"ה, זו תורה וזו שכרה, א"ל, שתוק, כך עלתה במחשבה, שהיא מחשבתו יתברך לדון במדה"ד הגמור, ומתקיים בצדיקים גמורים.
(חיד"א, דברים אחדים, דרוש כ - לשבת תשובה = חדרי בטן, דרוש לשבת תשובה)
[יא] פירשתי דברי חז"ל [לא נמצא במדרשים] שאמרו על מקרא "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ד'" וכו' שהיא מיתת צדיקים, שהכונה... לפי שמחשבה של הקדוש ברוך הוא אין סוף והדיבור היא ענין צמצום שיצא מכח אל הפועל... ועל כן דיבר כל הקללות, למען יהי' לעונש צמצום וסוף, והברכות נאמרו בקיצור, למען ישארו במחשבה. ואמנם עונש מיתת צדיקים היא עונש רוחני בלי סוף ועל כן לא נתכתב בתורה...
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אהע"ז, בסופו, צלעות הבית, דרוש ו, אותיות יא-יב)
שתוק כך עלה במחשבה לפני
כי בודאי מה שאמר "כל ימי הייתי מצטער" [לקיים "בכל נפשך" - ברכות סא ע"ב], לא שהיה רגיל כן לומר כל פעם בחייו, דא"כ לא הוצרכו התלמידים לשאול לו על כך. אלא צ"ל שכל ימיו היה מהרהר ומחשב כן בדעתו. וזה השיב הקדוש ברוך הוא כך עלתה לפני מה שהיה חפצו במחשבה.
(רבי יעקב ריישר, עיון יעקב, ברכות סא ע"ב)
כי המחשבה לא היתה לברוא רשע... כי עיקר המחשבה היתה על הצדיקים.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ג, אות יא)
[השל"ה פירש, שכמו שהיו עולמות קדומים לפני עולמנו, כך היו נפשות קדומות, והן היו לפי מידת הדין, בלי מידת הרחמים. וזה מה שאמר ה' למשה, ששורש נשמתו של ר'עקיבא הוא מאותן נשמות קדומות, "לפני", ולכן נהג עמו במידת הדין.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, הקדמת ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן, עמ' 11)
לטקסט
כך עלה במחשבה לפני
[האריז"ל מסביר שכשנפטר צדיק, נשמתו עולה בסוד מיין נוקבין מהנוקבא אל הזעיר אנפין, ואז מזדווגים זכר ונקבה, וזה במי שיש לו רק נפש, אבל מי שיש לו נשמה יכול לעשות מיין נוקבין בבחינת נשמתו באו"א, וגם הם מזדווגים על ידו. ולכן נקטו כאן "עלה", בסוד מיין נוקבין מן האימא לאבא.]
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף מב ע"א)
לטקסט
דאי הדר בתשובה מעיילי ליה
דע כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואף שתלמודא אמר ופליגא, רצה לומר הם מחולקים כל אחד מדבר בענין בפני עצמו, על דרך שתרגם אונקלוס בפרשת מטות וממחצית בני ישראל - ומפלגות בני ישראל. ונוכל לומר ולחלק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, דהיינו צדיק גמור עדיף מבעל תשובה כשהוא מיראה, ובעל תשובה עדיף מצדיק גמור כשהוא שב מאהבה, כך נוכל לומר דרך הפשט.
(של"ה, תולדות אדם - רמזי אותיות)
דרש ר' יהודה בר ר' אילעאי, אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י, כשהוא אומר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא בה"י בראם
נראה, שדעת בעל מדרש זה הוא, לפי שכל שירות העה"ז, נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה, בתוספת ה"א, כי כל ה"א מורה על נקבה, כהוראת הה"א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העוה"ז מעורבים בצער ויגון כנקבה, שיש לה צער לידה, כך כל עניני העה"ז, הם בדרך תולדה, אבל העוה"ב נברא ביו"ד, המשותפת לזכר, שאין לו צער לידה, כך יהיו לעוה"ב כזכרים לא יולדים, ושם השמחה שלמה, ע"כ נשתתף שם יה בין איש לאשה, ובכל מקום שמוש היו"ד לזכר ושמוש הה"א לנקבה.
(כלי יקר, בראשית פרק ב פסוק ד)
מצינו בחזקיה, שנענש מתחילה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י ע"א), ואמר לו הנביא "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח, א) ודרשו חז"ל שם כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, ומה חרי האף הגדול הזה שבעוון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא? אלא לפי שנאמר (שם כו, ד) "כי בי-ה ה' צור עולמים", ומזה למד שהעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד, ועל ידי שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה, והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאותם תלוי בשם של י-ה, כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה, על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול, לפי שחללו שם של י-ה, היה גם כן דינם חרוץ ליטרד מן העולם הזה והעולם הבא כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז ע"ב) שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא וכו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח, טז) "לא אמות כי אחיה", לא אמות בעולם הזה כי אחיה גם לעולם הבא, "ואספר מעשה י-ה", "כי ביה ה' צור עולמים", כי שני העולמות הם מעשה י-ה.
(כלי יקר בראשית פרק ו, פסוק טו)
ומהרימ"ט שם [צפנת פענח פרשת יתרו] כתב, וז"ל: האמרינן, לא היה העולם כדאי להבראות בשם שלם אלא בחצי השם, דכתיב, "כי ביה ה' צור עולמים. ובזה היה הרב אבא מאר"י ז"ל מפרש: "אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד" - אם בחצי השם ברא עולמו, ועתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בחצי השם, אם היה נברא בשם שלם בן ד' אותיות, "ה' מי יעמוד"? וכמתלמד מדבריו ז"ל יש לומר, אשבועת שם ה' לשוא קאי, והכי קאמר, אם בשאר "עונות תשמר" לרשעים שמאבדים העולם שנברא בחצי השם, בשבועת שמו יתברך שהשם שלם, "מי יעמוד", עכ"ל. וממרוצת דברי מר אביו והרב בנו ז"ל מוכח, דסברי, דהכתוב "ה' מי יעמוד" הוא כתוב שם המיוחד... אמנם הכתוב בספרינו הוא, "אדני מי יעמוד", והוא שם אדנות ואינו שם המיוחד. וכפ"ז לא אתו הדרכים שפיר, דצריך לומר חלוק', אם נברא בשם המיוחד כלו, או אם בשבועה שמכונים על שם המיוחד, כלה מבחוץ.
(חיד"א, דברים אחדים, דרוש כ - לשבת תשובה = חדרי בטן, דרוש לשבת תשובה)
אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"י ואחד ביו"ד ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם [הוי אומר העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד]
[י' מורה על העתיד - "יהיה". ה' מורה על העבר - "היה". עולם הזה חולף ועובר, חיי האדם הבלים, כל רגע חולף ועובר, והעתיד אינו בידך, א"כ חייך כאילו כבר עברו, כל רכושך ילך לאחרים, ולכן נברא ב-ה. עולם הבא הנצחי, אליו אנחנו שואפים ולמענו עובדים, כי בו עתידנו הנצחי, ולכן נברא ב-י. או שמא להיפך, שהעוה"ז הוא העתיד, וצריך לעבוד כדי שנוכל ליהנות בעוה"ז, למען שמחת חיים בעוה"ז; ועוה"ב הוא העבר, שבמותנו הכל נשכח? והתשובה נלמדת מ"בהבראם" שהיא לכאורה מלה מיותרת, אלא בא ללמד "בה' בראם", שכל "תולדות השמים והארץ", וכל העובר עליהם, כאילו כבר עברו, כי אפילו מיליוני שנים אינם נחשבים למול הנצח. והנביא אומר שאם מתייחסים לעוה"ז כאילו עבר, אז העוה"ב הוא ב-י, שיהיה מוכן לנו ונחיה בו לנצח.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' יט)
לטקסט
אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"י ואחד ביו"ד וכו' העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד
[חז"ל השתמשו בשתי האותיות הללו כסמלים, י - על התמידות ו-ה על ההשתנות. אלה אותיות מיוחדות: י היא רק נקודה, בלי שום פתח, ואילו ה יש לה שני פתחים, שלא כשאר האותיות שיש להן פתח אחד. עוה"ז נברא ב-ה, כי הוא תמיד משתנה, מלא תמורות, ואילו עוה"ב נברא ב-י כי שם יש תמידיות ונצחיות, שהרי ההשתנות נגרמת ע"י החסרון, ובעוה"ב אין חסרון. לכן ה' לקח משרי את האות י, ונתן לה במקום אות ה, להראות שהיא תשתנה מכמות שהיתה. ונתן את האות י ליהושע, כי חשש שהוא ישתנה בגלל המרגלים. ולכן אומר המדרש (ויקרא רבה פרשה יט סימן ב): "אם מתכנסים כל אומות העולם לעקור דבר אחד מהתורה אינן יכולין, ממי את למד? משלמה, ע"י שביקש לעקור אות אחת מן התורה עלה קטיגורו ומי קטרגו רבי יהושע ב"ל אמר י' של 'ירבה' קטרגו וכו' והרי שלמה המלך ביקש לעקור יו"ד ממני כתיב (דברים יז) ולא ירבה לו נשים והרבה לו וכו' אמר לו הקב"ה צא לך הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו ויו"ד ממך אינה בטילה לעולם". דווקא אות י קטרגה על שלמה, כי התורה היא תמידית ולא תשתנה, ושלמה רצה לעקור דבר מהתורה, וחשב שהתורה משתנה לפי הזמן.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 70)
לטקסט
ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (משלי ג) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן"? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו.
והענין שאמרו לא מסתייעא מילתא ליעול בפתח שלמטה, כיון שחטא נעשית מה' קו"ף שהוא יצה"ר שאחריו הר' שהוא רשע [שבת קד ע"א]. שקו"ף רודף אחר הר', וכיון שחטא נמתח רגל הה' ונעשה קו"ף. וזה ההפרש בין ה' לקו"ף. לכך מניח בשניהם תליית רגל ה' וקו"ף... ולעתיד לבא יתבר רגל הקו"ף ויכנסו בפתח רווחה מלמטה, שעכשיו לא מסתייע מפני יצה"ר. וע"ש במהרש"א. משא"כ לעתיד. וז"ש הקב"ה לישראל: פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח שיעברו גמלים וקרנות. ר"ל שיכנסו בו התליית רגל הקו"ף כחוד של מחט, ואני אפתח לכם וכו' מלמטה שאתבר רגל הקו"ף ויעול בהך, שהקו"ף רגליו יורדות מות, כמ"ש "רגליה יורדות" וכו'. וזהו מתיחת רגל הקו"ף.
(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מו במהד' תשיז)
בריאת העולם הייתה באופן שכל הרוצה לצאת מן העולם יצא. כי האדם גדור הוא בעולם. אין יצר הרע יכול להחטיאו אל בדרך של "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך" (שבת קה, ב), דהיינו שמפתהו לפרוץ את הגדר קימעא קימעא. אך יש אופן של "כל הרוצה לצאת יצא", קיימת בחינה של יציאת פתע מן העולם, והיא היציאה מגדרי העולם לגמרי. ושם, מחוץ לגבולות העולם, הכל פרוץ ופתוח. יצר הרע מדרדר את האדם לשאול תחתית ללא כל מעצור.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת קרח מאמר עז' עמ' שלו)
כי ביה ה' צור עולמים וכו' אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"י ואחד ביו"ד וכו' העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד
פירוש, שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בגן עדן עליון ותחתון הוא שמתענגים בהשגתם והשכלתם, שמשכילים ויודעים ומשיגים איזה השגה באור וחיות השופע שם מאין סוף ב"ה בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם להבין ולהשיג איזה השגה, כל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי מעשיו. ולכן נקרא עולם הבא בשם בינה בזוה"ק. והשפעה זו נמשכת מבחי' חכמה עילאה שהוא מקור ההשכלה וההשגה הנקרא בשם בינה, והוא קדמות השכל קודם שבא לכלל גילוי השגה והבנה, רק עדיין הוא בבחי' העלם והסתר, רק שמעט מזעיר שם זעיר שם שופע ונמשך משם לבחינת בינה להבין ולהשיג שכל הנעלם. ולכן נקרא בשם נקודה בהיכלא בזוה"ק. וזו היא תמונת יו"ד של שם הוי' ב"ה...
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, איגרת הקדש, פרק ה)
העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד
...מהתבונה והדעת בגדולת ה', איך שאפילו העולמות העליונים למעלה מעלה עד אין קץ כלא ממש חשיבי קמיה, כי כל שפעם וחיותם אינו רק מזיו והארה מאות אחד משמו יתברך, כמאמר ביו"ד נברא עוה"ב כו'. והנה בזיו והארה זו שהוא התפשטות החיות משמו יתברך להחיות עליונים ותחתונים, הוא שיש הבדל והפרש בין עליונים לתחתונים, שעולם הזה נברא בה' וכו'.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, איגרת הקדש, פרק ו)
והעולם הבא ביו"ד
לפי שההארה והגילוי שבגן עדן היא בחינת ממלא כל עלמין, שהוא בחינת השתלשלות ממדרגה למדרגה ע"י צמצומים עצומים, וכמאמר רז"ל ביו"ד נברא עוה"ב, והיא בחינת חכמה עילאה הנקראת עדן העליון המשתלשלת ומתלבשת בכל העולמות, כמ"ש "כולם בחכמה עשית" כו' "והחכמה תחיה" כו'. ובגן עדן היא בבחינת גילוי ההשגה לכל חד לפום שיעורא דיליה, כנודע שעונג הנשמות בג"ע הוא מהשגת סודות התורה שעסק בעוה"ז בנגלה... אבל גילוי ההארה שבתחיית המתים יהי' מבחינת סובב כל עלמין, שאינה בבחינת צמצום ושיעור וגבול אלא בלי גבול ותכלית.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, איגרת הקדש, פרק יז)
בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו כי ביה ה' צור עולמים וכו' אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה"י ואחד ביו"ד
אלא שאמתת הענין הוא בלי ספק מה שפירשתי, ששם אלהים הוא חבור שם אל עם חצי שם מפורש שהוא יה. ומפני זה אמרו רז"ל שהקב"ה ברא עולמו בשתי אותיות שנאמר "כי ביה ה' צור עולמים". ויקשה מאמרם זה, לפי שלא מצאנו בכל מעשה בראשית שם יה בעצמו, עד שהוכרחו לומר קצת המקובלים שבא שם יה במלת "יהי אור", "יהי רקיע". ואינו נכון, כי במלת "יהי" באו שני יודין עם ה"א אחת, ואין כן שם יה. גם שלא נאמר "יהי" בכל דבר ממעשה בראשית, ואיך יאמרו אם כן שנבראו העליונים והתחתונים בשתי אותיות האלה, יה? אלא שהאמת הוא שבא שם יה במלת אלהים, שיש בו שם אל ושם יה, ולא נברא דבר בלי זכרון שם יה במלת אלהים.
(אברבנאל, בראשית פרק א, א)
העה"ז נברא ביו"ד והעה"ב נברא בה"א
וזהו שאמרו "כי ביה ה' צור עולמים" - העה"ז נברא ביו"ד והעה"ב נברא בה"א, ופי' רי"ף במסכת שבועות כי הטעם שאמרו העה"ב נברא בה"א להורות שה' ברא עולמו בלי טורח ועמל ויגיעה. וזהו אומרם העה"ב נברא בה"א, לפי שכל האותיות יש טורח באמירתם בשפתים או בשינים או בחיך או בגרון, מלבד הה"א שאין טורח כלל באמירתה, לא בלשון ולא בחיך ולא בשפתים לפי שמכלי הנשימה היא יוצאה בלי טורח ועמל. כן העו"ה נברא בלי טורח ועמל אלא במנוחה.
(צרור המור, פרשת בראשית)
ל ע"א
הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני
[קשה, מדוע הקונה גרוע מהכותב, הרי הוציא כסף מכיסו? ועוד, מדוע רק הוא נחשב כאילו קיבלו מהר סיני, הרי את כל המצוות קיבלנו מהר סיני? י"ל שבקונה אין טרחה ולכן מקבל שכר רק בתורת חסד מה', כמו שאדון שנותן שכר לעבדו הוא בגדר חסד, ולכן הוא כמו חוטף מצוה בלי טרחה. אבל אם כתבו, יש לו טרחה, וכן אם ציווה לסופר לכתוב, ששלוחו טורח, הוא כאילו קיבלו מהר סיני, שכמו שבקבלת התורה אין מקום לטענת "מי הקדימני ואשלם" כיון שישראל טרחו ללכת במדבר לקבל את התורה, כך כאו, שטרח. וזאת ע"פ מה שכתב משכנות יעקב שאין מקום לטענת "מי הקדימני ואשלם" במי שטורח בעשיית מצווה.]
(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף יא ע"א)
לטקסט
לד ע"א
דרך ביאתך מן הימין
[המזוזה מלמדת על אמונתנו ובטחוננו שה' שומר עלינו, ועל כך שאנו מסורים בכל לבבנו לה'. לכן היא צריכה להיות בימין, כי האמונה בה' היא עיקר חיינו, והשאר טפל, בשמאל.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 219)
לטקסט
לקוצו של יו"ד
וכל העשר ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה. כי היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית' שהיא בבחי' העלם והסתר קודם שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה ממדרגת בחי' חכמה עילאה כנודע)... בנשמת האדם שהיא בחי' נפש האלקי' דמתוכיה נפח, יש בה בחי' שכל הנעלם המרומז באות יו"ד, שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, איגרת התשובה, פרק ד)
לד ע"ב
כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד
[ארבע הפרשיות מייצגות ארבע כתות בישראל. בתפילין של יד שהם כנגד הלב, הם צריכים להיות יחד, כי אנחנו צריכים לאהוב את כולם בלבנו. אבל בתפילין של ראש שהם כנגד המוח, צריכים להפריד ביניהם, כי צריך לשנוא את הרשעים ולהתרחק מהם בשכלנו, כמש"כ "לא תשנא את אחיך בלבבך" - אין לשנוא בלב, רק בשכל.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 220)
לטקסט
לה ע"ב
וכמה שיעורייהו, אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש, עד אצבע צרדה
הוא מניח תפילין במקום מסוים בראש, שהוא מקום המחשבה והזכרון, וממשיך מהן רצועה המגיעה עד ידו, כדי שיראה אותה בכל שעה.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)
והסירתי את כפי וראית את אחרי אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין
[מבאר, שהאות דלי"ת מן שדי היא בקשר של תפילין מאחוריו, שהראה לו הקב"ה כל שכר העה"ז הרמוז בד' רוחות, ...אבל פני, דהיינו אותיות י"ש שבתפילין מלפניו, המרמז לשכר העה"ב,[אולי רומז לזכיה בש"י עולמות לעולם ההבא שנאמר להנחיל אוהבי י"ש-משנה סוף מסכת עוקצין] דהיינו שי"ן בתפילין של ראש, ויו"ד בתפילין של יד, לא יראו, אמר לו, כי שכר העה"ב, לא יראו, כמ"ש (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך].
(כלי יקר על שמות פרק ו פסוק ג)
מצינו שם של ש-די חקוק בתפילין, דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו, יו"ד בשל יד,ושי"ן בשל ראש, והיינו יש, רמז לשכר העה"ב שנמצא בו ישות וממשות, כמ"ש (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש וגו', ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה"ז, הבא מן ד' רוחות העולם, כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'.
(כלי יקר על שמות פרק לג פסוק יב)
וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו' ומסיק שם, שכתוב בהם את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. וזהו ענין קשר של תפילין, כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע, יחוד השי"ת, כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו, ית' ששנינו מעידין זה על זה, ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו.
(כלי יקר על דברים פרק ו פסוק ד)
תפלין של יד כנגד הספירה העשירית הנקראת מלכות... ועל כן נקראת זאת הספירה קשר של תפלין, והוא צורת דל"ת, והיא רמוזה בדל"ת רבתי ד"אחד", לפי שהיא קושרת ומתאחדת לכל הספירות העליונות, והיא דלת ופתח לכנוס בה לכל הספירות העליונות. ועוד שכל השפע היורדת מן הספירות העליונות לתחתונים באים אליה. והיא נקראת אחורים, כי היא אחרית האצילות, והיא הנראית והנגלית בעין הלב יותר מכל הספירות. ועליה נאמר "וראית את אחורי", בעין הלב, וזהו שאמרו רז"ל הראהו קשר של תפלין, כלומר מלכות. ולפי שהיא עיקרת הבית של תפארת, שנאמר "כתפארת אדם לשבת בית" [ישיעיהו מד, יג], בסוד אדם וחוה די פרצופין [ברכות סא ע"א]. לכן נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" [במדבר יב, ז], כלומר שנכנס לפני ולפנים בזאת הספירה הנקראת בית, דהיינו מלכות, כמו בן בית נאמן, לאפוקי גבי אברהם אבינו כתיב "והוא יושב פתח האוהל" [בראשית יח, א], אבל לא נכנס לפנים מפתח האוהל. ובמלת "את אחורי" בא לרבות כמה אחורים לאחורים הנראים וכולם קשורים בה...
(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)
מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין
תפילין מורה על שני מיני השלמות האלה, תפילין של יד מורה על שלמות המעשה, ותפילין של ראש על שלמות ההשכלה. וע"ז אמרו חז"ל הקדוש ברוך הוא הראה למשה קשר של תפילין, שהראה לו כי שתי השלימות האלה תתאחדנה ולא תתפרדנה.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אהע"ז, בסופו, צלעות הבית, דרוש ט)
[ה' הראה לו את כל הקשר וההשתלשלות איך יצא מאין ליש. וזה כוונת שיר היחוד "קשר תפילין הראה לעניו, תמונת ה' לנגד עיניו" - כי אותיות השם מראים איך הוא מקיף באין: י - הנקודה, ו - הקו, הה - השטח והגובה, וכולם יצאו מאין, והראה לו איך הכל התקשר מאין.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לה ע"א)
לטקסט
[הקב"ה הראה למשה את כל ההשתלשלות מאצילות. בקשר של תפילין, ה' ייחד את ישראל בראשית מחשבתו בשביל התורה שנקראת ראשית, כמו שנאמר לעיל ו שבתפילין של הקב"ה כתוב "מי כעמך ישראל". ישראל מופרשים מכל העמים בחלק אלו-ה נשמה יחידה. (מ ע"א) והרצועות המקיפות מימין ומשמאל הן חסד וגבורה. בימין - החסד, שעולם חסד יבנה. והשמאל - הגבורה, הצמצום והדין. ובשניהם ברא ה' את העולם. קשר העולמות מהיחוד הגדול, והשתשלו ע"י הרצועות למטה להכיר חסדו נצח והוד גבורתו, ליסוד השפעתו בתחתונים. וזה מעין עוה"ב שקשר בעוה"ז חסד, גבורה תפארת בזעיר אנפין. ומשה השיג בידיעה ברורה את כל ההשתלשלות.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לט ע"ב-מ ע"א)
לטקסט
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך תניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש
הבנתי מתוך דברי רבי אלעזר הרב מגרמיזא כי הוא נאמר על שי"ן של תפילין שהיא רמוזה בפסוק זה בראשי תיבות "ש'ם י'י נ'קרא עליך". ובספר הבהיר: "אל"ף ראש, יו"ד שני, שי"ן כולל כל העולם".
(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כב, עמוד תל)
[ובפסוק אח"כ נאמר (דברים כח, יא) "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך", ופירש בעל הטורים שבא לומר שבזכות התפילין יותיר ימים. אבל יש לפרש שזה כהקדמה לפסוק טו "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך", שהירידה היא הדרגתית, מתחילה במי שאינו מחנך את בניו לתורה, ורק קונה לו תפילין לבר מצוה. ובסוף מגיע לאי-שמיעה בקול ה'. ולכן לא כתוב כאן כמו שכתוב להלן (דברים ל, ט) "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך", ששם מדובר בתשובה שלמה, שמוריש לבנו לא רק את התפילין אלא הבן יעשה את כל המצוות כמו שחינכת אותו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 115-116)
לטקסט
[ארבע הפרשיות מייצגות ארבע כתות בישראל. בתפילין של יד שהם כנגד הלב, הם צריכים להיות יחד, כי אנחנו צריכים לאהוב את כולם בלבנו. אבל בתפילין של ראש שהם כנגד המוח, צריכים להפריד ביניהם, כי צריך לשנוא את הרשעים ולהתרחק מהם בשכלנו. לכן תפילין של יד שמסמלות את אהבת ישראל, אינה מעלה מיוחדת בישראל, שהרי כל עם אוהב את בני עמם, ומה שמיוחד בישראל הוא שאנחנו מתרחקים בשכלנו מהרשעים, וזה מסומל בתפילין של ראש. ההפרדה שם מעוררת אותנו להתרומם לשלמות, ובזה נקרא שם ה' עלינו, כי גם ה' אוהב את כל הבריות ובכל זאת הוא מבדיל בין הצדיקים לרשעים. העמים רואים את מעלתנו, ולכן הם יראים ממנו. מעלה זו מצילה אותנו מהתבוללות, ומאפשרת את קיום התורה, ע"י שהחרדים לדבר ה' מתרחקים מהחוטאים.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 220)
לטקסט
לו ע"א
כל זמן שבין עיניך יהו שתים
מצות תפילין מורה על שלימות המעשה, כי ביד תלוי שלימות המעשה. ועל כן בתחלה "והי' לך לאות על ידך", לזכרון זרוע הנטויה, ואתה תשמור ידך שלא לגזול ושלא לעשות עול. ואח"כ "ולטוטפות בין עיניך", והוא שלימות ההשכלה. ועל כן אמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים, לפי ששלימות ההשכלה בלי שלימות המעשה אינה שוה כלום, ואסור להניח תפילין של ראש בלי תפילין של יד.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש א, אות יא)
והכוונה, דתפילין של יד המה לאות שהוא עבדו של הקב"ה, ותפילין של ראש מראים לאחרים שהוא עבדו של הקב"ה, על דרך הקרא "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". ועל כן אמרו [לקמן לז ע"ב] על תפילין של יד שיהיו מכוסים לך לאות ולא לאחרים לאות, ובתפילין של ראש המצוה בגובה הראש שיהי' מגולה. ועל כן אמרו, כשאתה לבוש של יד, ואתה יודע שאתה עבדו של הקב"ה, לבוש של ראש, שאחרים ייראו ממך. אמנם כשאין אתה לבוש של יד, ואינך רוצה לירא את ד' והצנע לכת, איך אחרים ייראו ממך? ועל כן כל זמן שבין עיניך יהי' שתים, ובתחלה "לאות על ידך" והדר "ולטוטפת בין עיניך". וכ"כ בספר המדות להמגיד מדובנא.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות ג)
אשר קדשנו במצותיו
[עיין לקט ביאורי אגדות סוכה מו ע"א]
שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה לו ע"ב
חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ ומה ציץ וכו' אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה
[טעם איסור הסחת דעת מתפילין - כי התפילין מזכירים שהקב"ה אין סוף בעצמותו, כמש"כ בזוהר "כליל כל הכתרין".]
(אור עינים (תקסו), הקדמת המו"ל, עמ' 8)
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ח ע"א] כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה
לז ע"א
ור' יוסי החורם, הנחה דבשמאל מנא ליה? ... רב אשי אמר: מ"ידכה", כתיב בה"י - כהה.... כתנאי: "ידכה" בה"י זו שמאל. אחרים אומרים: "ידך" לרבות את הגידם.
וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה, כי הוא המשובח?!
(אור החיים, שמות יג, טז)
מסביר מדוע מדוע הנחת תפילין בשמאל, כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו, כשזה קם זה נופל, וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל, ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש, וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו.
(כלי יקר, שמות פרק יג פסוק טז)
מידכה כתיב בה"י כהה וכו' ידכה בה"י זו שמאל
פרשה רביעית והיה אם שמוע היא סוד ספירת הגבורה שהיא פחד יצחק, והיא מדת הדין, כי כל הפרשה הזאת מדברת על העונשין כמו שנא' "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם" וגו'... תפלין של יד כנגד הספירה העשירית הנקראת מלכות. ולפיכך מניחין אלו ד' פרשיות הנ"ל בבית אחד, וקושרין אותה ביד השמאל שהיא יד הגבורה, לפי שהפרשה רביעית היא פרשת הגבורה כמו שאמרנו, והיא יד כהה, מדת הדין הרפה, לפי שהיא רק ענף מן הגבורה.
(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)
תוספות ד"ה או קום - אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם א' שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך וכו' מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים
ויש לפרש דבריהם ז"ל ע"ד המוסר, דהאשמדאי שהוא ראש המזיקים הוציא מן הארץ אדם שיש לו ב' ראשים, היינו אדם חנף המראה פנים בפנים, ומראה עצמו כירא והולך בדרך הטוב, ובאמת רוח אחרת עמו, ולפרקים עושה פעולת הטוב, ולעתים ישליך צבי תפארתו וילבש בגדים כמדו. והראה לו שבעוונותינו הרבים, אדם כזה יתבע שני חלקים בארץ הנשי' הכוזבת, לעומת האיש האמת, אשר לא לפניו חנף יבוא, אשר אך חלק קטן ודל לו בארץ, כאשר האמת נעדרת באמצעות המזיקים אשר רבו כמו רבו. ובאו לפני שלמה, שהוא בחכמתו יוכיח במישור שהאמת תוציא זרעה כגנה זרועי' תפריח.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, או"ח, בסופו, צלעות הבית, דרוש ו, אות ח [מסומן ד])
לז ע"ב
לך לאות ולא לאחרים לאות
דתפילין של יד המה לאות שהוא עבדו של הקב"ה, ותפילין של ראש מראים לאחרים שהוא עבדו של הקב"ה, על דרך הקרא "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". ועל כן אמרו על תפילין של יד שיהיו מכוסים, לך לאות ולא לאחרים לאות, ובתפילין של ראש המצוה בגובה הראש שיהי' מגולה.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות ג)
לט ע"א
מעלין בקודש ולא מורידין לט ע"ב
כל בגדים צמר ופשתים הם מא ע"א
דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן
פעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה, כמו שאמר רב קטינא (מנחות מ"א א) למלאך שנתגלה לו וכי ענשיתו אעשה, וא"ל אין בעידן ריתחא ענשינן.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)
נ"ל ע"ד פירוש הפסוקים בירמיה (ב, לג-לה), "מה תטיבי דרכך לבקש אהבה, לכן גם את הרעות למדת את דרכיך, גם בכנפים נמצאו דם נפשות אביונים נקיים... ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני"... דהנה קטינא אשכחיה מלאכי וכו' ואמר לו סרבל וכו' וסדינא וכו' ציצית מה תהא עלה, וא"ל ענשיתו אעשה, וא"ל בעידן ריתחא ענשינן. ואלו דברי הנביא: "מה תטיבי" וגו', והיינו עבירות חמורות, ועל ידיהם חרה אף ה', ובזה "גם בכנפים" שהוא רק מ"ע "נמצאו נפשות אביונים וכו' כי על כל אלה, ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו" וגו', רצה לומר שהוכיח איך בכל אלה שכבר ראית בכנפים וגו', אעפ"כ תאמרי "שב אפו", איך תאמרי ששב אפו, א"כ איך העניש על עשה? והלא מדענש על עשה, מכלל שהוא עידן ריתחא, וא"כ לא שב אפו כלל.
(דרושי הצל"ח, דרוש טז, אות ג)
אם לא עשה תשובה ממ"ע, אליבא דר' יוה"כ מכפר אף לשאינן שבין, כנז' במס' יומא פ' בתרא ופ"ק דשבועות, אבל לרבנן דפליגי עליה, אין יוה"כ מכפר אלא לשבין, ולכן המיתה ממרקת על מ"ע כשאר העבירות, כמ"ש לעיל דלרבנן אפי' לשאינן שבין מיתה ממרקת לגמרי, חוץ מפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, וכמ"ש פ"ק דשבועות: אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה, פי' ואפי' שעיר המשתלח אינו מכפר עליו, ודלא כהרמב"ם ז"ל בה' תשובה פ"ק דכ' בשעיר המשתלח מכפר על עשה ול"ת אפי' אם לא עשה תשובה, וכבר תפס עליו בעל מגיד משנה ז"ל. והכי מוכח מההוא מלאכא דקאמר לרב קטינא בעידן ריתחא ענשינן אעשה, ונודע, כי עידן ריתחא היא מיתת מגיפה, הרי כי המיתה מכפרת על עשה אם לא שב, דאם שב הא תניא לא זז משם עד שמוחלין לו כנ"ל. אבל כפי סברת ד' חילוקי כפרה של ר' ישמעאל, דקאמר ותשובה עם כל אחד מהן, משמע דאפי' על עשה אם לא עשה תשובה, נידון בגהינם, וכבר הארכנו בזה בתחילת פ' ראשון וע"ש.
(חיד"א, לב דוד, פרק ד)
אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן
ובזה פירש [נזר הקודש] מקרא קודש "האף תספה צדיק עם רשע וגו' האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים צדיקים אשר בקרבה", מה שקשה להבין דבתחלה התפלא שימות "צדיק עם רשע", משמע שלא ביקש אך על הצדיק. ואח"כ ביקש עבור כל המקום, ואח"כ קאמר עוד הפעם "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע", שוב התפלל אך על הצדיק. אך... ביאור הקרא: "האף" - אם הוא עידן ריתחא, ואף הצדיקים בכלל הגזרה, דבעידן ריתחא עונשין אעשה... והצדיקים עוברים בעשה ד"הוכח תוכיח", א"כ "תספה צדיק עם רשע", דכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין [ב"ק ס ע"א]. א"כ "האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים צדיקים אשר בקרבה", דאחרי שהם ג"כ בכלל הגזירה א"כ יגינו על כל העיר, "חלילה לך להמית צדיק עם רשע והי' כצדיק כרשע", אחרי שהצדיק ג"כ נכלל, א"כ "השופט כל הארץ" בהכרח ש"לא יעשה משפט".
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, או"ח, בסופו, צלעות הבית, דרוש ח, אות ד)
מא ע"ב
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה טו]
למדים אנו מכאן שאין היגיעה אלא 'תנאי' לתורה, ולכן כל יגיעה נכללת בכלל 'יגעת ומצאת', אף יגיעה של הליכה שאינה קשורה לעצם הלימוד.
ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא, כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויכרת [מבאר שהמלח הוא דבר שכורתים בו הברית כי הוא יסוד החיות והמות וכן ברית היא התניה של ברכה כשהיא מקויימת או ההפך אם היא מופרת וכך הקורבנות].
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ג]
[עיין לקט באורי אגדות חגיגה כו ע"ב]
[עיין לקט באורי אגדות יומא כא ע"א]
אע"פ כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו. [מבאר שיש מצבים מיוחדים יוצאי דופן בהם מתייסרים הצדיקים ויש בזה סוד מצד סוד העיבור, גלגול נשמות]
וראיתי ליישב מאמרי רבותינו ז"ל (ויק"ר כב א) שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדב"ר יט ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה.
ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב. ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים.
ועניין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל (שם) שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו, שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם. [מבאר שלמשה רבנו נמסרו בשלמותן התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אך לא נגלו לו כל המקורות בתורה שבכתב מהם נלמדו הלכות התושב"ע, ו'בקעה' זו - מציאת הרמזים בתורה שבכתב לדברי התושב"ע - הונחה לפתחם של חכמי הדורות.]
כי צלילי המנגינות הקדושות האלה, המתפרצות באש קודש פנימי ומתוך זעקות איומות, ע"י בני האלקים מבחרי היצירה, המעונים בעינוי מוות ועומדים מוצקים בחצר מות האיום, על סף החיים והמוות, כשעיניהם מבריקות בזיו של מעלה ועל פניהם נסוכה הדרת קודש עילאית, מחוללים סופה וסער בכל העולמות, מרעישים שמים וארץ תבל וכל יושבי בה, מטילים אימתה ופחד על כל מעשי ה', ומדליקים את כל הבריאה כולה באש האמונה האלקית האמיתית של "אחד ואין יחיד כיחודו", שעמנו דבוק בה בכל נימי נפשו, "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז ע"ב). ולמקדש הפנימי לעם ישראל כולו הם בבחינה של "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", להניע אמות סיפי הבנין של האומה מקול הקורא לפשפוש במעשים ובמחשבות, ולהתמסרות יותר רצינית ויותר עמוקה להאידיאל הנשגב ששמו קידוש השם בכל השטחים ובכל המובנים, ולזכך ע"י כך את האומה לעולם שכולו טוב "ואותך לא אעשה כלה, אלא מיסרך ביסורין בעוה"ז בשביל לנקותך מעונותיך לעוה"ב (מדרש תנחומא ויצא ב, עיין גם ע"ז ד ע"ב).
[יב] וכשהראה למשה שימות ר"ע, אמר הקדוש ברוך הוא 7כך עלה במחשבה לפני - הכונה שמיתת צדיקים היא מכה אשר לא כתובה בתורה, שהיא עונש הרוחני ונשאר במחשבה.
ואשר אני אחזה לי, הוא בהקדים ביאור הפסוק, "כי בי"ה ה' צור עולמים", והול"ל לפי דרשת רז"ל, שהעולם נברא בחצי השם, הול"ל "כי ביה צור עולמים", ואמאי קאמר ה'?... במ"ש מרן בכ"מ פ"ו מהל' יסודי התורה, דדעת הראב"ד בהשגות שם, דאם רצה לכתוב שם המיוחד וכתב יה, זה שם יה אינו נמחק, אבל אם לא רצה לכתוב אלא שם י"ה בפני עצמו, זה נמחק, ע"ש. ונמצא, דיש הפרש בין שם יה כשהוא בפני עצמו לשם י"ה שהוא משם המיוחד. וזה שאמר הכתוב, "כי בי"ה ה'", ר"ל, מה שיצר העולם באותיות י"ה הוא משם המיוחד. וזה כיון באומרו "כי ביה ה'", כלומר, יה מה' המיוחד, בזה יצר העולם, לאפוקי שם י"ה בפני עצמו.
ואחר זמן ראיתי להרב המג"ן בספר זבח השלמים סימן קה, שפירש על דרך זה בהקדמת הזהר, כי י"ה דהוא במלכות יה בארץ החיים אימא תתאה, וכן "עזי וזמרת יה", אמר, עתה לא תחשוב באומרי "ביה צור עולמים" היינו בשם יה, אינו כן, אלא נטל יה משמו הגדול והקדוש הויה וצר בו שני עולמים, עכ"ד. ועל פי זה אפשר לפרש קראין, דמדבר כלפי מלכותא קדישא שהיא האם המיסרת, וזה שאמר "אם עונות תשמר יה", כלפי השכינה, דכל דינין אתמסרו בידהא, "אדני", שהיא היא בחינת דינא אותיות אדני, "מי יעמד".
וכדי לחזור ולהיכנס שוב אל תוך העולם, אין די באותו פתח שיצא ממנו, אלא צריך הוא לפתח מיוחד, דהיינו סיוע מיוחד מאת הקב"ה, שיחזירו אל עולמו.
התהוות אותיות הדבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו, להוציא מבטא האותיות ע"י ההבל והקול המכה בהן עפ"י דרך הטבע ולא על פי דרך השכל... וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו... שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ, אזי ממילא נקמצים השפתים ובפתח נפתחים השפתים ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל... שמבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן אלא משכל הנעלם... אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות, אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחי' חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב, שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון ואח"כ נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות... ומבטא ההבל הוא אות ה', אתא קלילא כו', והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב. ולכן אמרו רז"ל שעוה"ז נברא בה'.
והנה הגם שהיא ה' תתאה, ה' אחרונה שבשם הוי', ורז"ל דרשו זה על פסוק "כי ביה", היינו לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחי' גילוי מהעלם היו"ד הוא מושפע ונמשך מבחינת ה' עילאה... ותמונת ה' תתאה בכתיבתה גם כן בהתפשטות אורך ורוחב מורה על התפשטות בחי' מלכותו יתברך מלכות כל עולמים למעלה ולמטה ולד' סטרין...
אך ביאור הענין למה אמרו רז"ל שעוה"ז דוקא נברא בה', הנה ידוע לכל חכמי לב כי ריבוי העולמות... נמשך ונשפע מריבוי צירופי כ"ב אותיות דבר ה' המתחלקות ג"כ לצירופים רבים... אך העולם הזה השפל עם החיות שבתוכו קטן מהכיל ולסבול אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן להאיר ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו שמאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעוה"ז מבחינת חומר וגוף האותיות וחיצוניותם, שהוא בחינת ההבל המתחלק לז' הבלים שבקהלת, שעליהם העולם עומד כמ"ש בזוה"ק, והוא מוצא פי ה' המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו להחיותם, ובתוכו מלובשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו' המיוחדות באין סוף ב"ה בתכלית (וזה שאמר האר"י ז"ל שבחינת חיצוניות הכלים דמל' דאצילות המרומזות בה' של שם הוי' ב"ה הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשיה). וכ"כ בתקונים שהיו"ד הוא באצי' כו' וה' תתאה מקננת בעשיה...
הי' צמצום גדול עצום ורב כאשר "בדבר ה' שמים נעשו" בששת ימי בראשית, "וברוח פיו כל צבאם" היא אות ה' של שם הוי' ב"ה, אתא קלילא, כמ"ש "בהבראם" - בה' בראם, היא מקור הט' מאמרות... להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה' תתאה לעולם הזה השפל שהוא צמצום גדול ביתר עז, לא די באתערותא דלתתא של ת"ח העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמ"ח אלא על ידי אתערותא דבעלי מצות העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמ"ח.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]
כן אמר הקב"ה למשה (דברים ג כז) עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו', רמז לו שלא תוכל לראות כ"א את אחורי, וכן נאמר (שם לד א) ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון, ודרז"ל (ספרי לא ב) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל, כי השכר של תחיית המתים, לא הראה לו ה' כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו, ולא בפניו, וכתרגומו ית דבתרי,היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו, אבל בפני לא נאמר את, כי השכר אינו טפל אל פניו ית',אלא אור פניו הוא עצמו השכר.
וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם, לא יוכל לראות, כ"א ד' דהיינו שכר העה"ז. וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ"ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר' מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג ע"ב) ר"ל שלא השיג ממנו כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.
אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע"ין דל"ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך (שמות לג יח) ואמרו (בויק"ר מה ה) בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה"ז ובעה"ב, כי שם כבוד חכמים ינחלו, והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם לג כג) ואמרו רז"ל (ברכות ז.) אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל"ת בקשר התפילין מאחוריו, יו"ד שי"ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי"ן בשל ראש ויו"ד בשל יד, וי"ש היינו שכר העה"ב שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי י"ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל"ת כי יתרונו בא מכל ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואמר לו הקב"ה וראית אחורי הדל"ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה"ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו'. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש"י פרשת וזאת הברכה (לד א-ב) ויראהו את כל הארץ וגו', עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה"ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי"ן דל"ת גדולה לומר שעי"ן האדם לא יוכל לראות כ"א הדל"ת כאמור, אבל י"ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר ד"א לכך באו ע"ין דל"ת גדולה, לפי שנאמר באיוב (נד ח-ט) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית' שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד' רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית'.
כבר ידעת שאמרו רז"ל שביקש משה באמרו "הודיעני נא את דרכיך" - מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך. וכן פרש"י בחומש. ועל זה השיב לו הקב"ה "וראית את אחורי" - הראהו קשר של תפלין, כלומר הראהו כל מה שאפשר להשיג בד' רוחות עולם הזה, שהוא נקרא אחור כנגד עולם הבא, בסוד "אחור וקדם צרתני". ולמה לא אמר "קדם ואחור צרתני"? אלא לפי שעוה"ז הוא קודם לאדם לעולם הבא, הלכך אמר "אחור וקדם צרתני". וקשר של תפלין הוא צורת דל"ת הרומז על ד' רוחות עוה"ז. ועוד שעוה"ז הוא דלת ופתח לכנוס ולבוא לעוה"ב, על דרך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכו' [אבות פ"ד מט"ז]. ו"פני לא יראו" - כלומר היו"ד שבתפלין של יד והשי"ן שבתפלין של ראש הרומז לשכר טוב הצפון לעוה"ב, כדכתיב "להנחיל אוהבי יש", ואמרו רז"ל [עוקצין פ"ג מי"ב] ש"י עולמות, וכמו שנאמר "יובילו שי למורא". והכל הולך אל מקום אחד, כי אז ישיגו ישראל לספירה הנקראת "יש", והיא חכמת אלהים, כמו שנאמר "ומלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" וגו'. ושכר טוב זה אי אתה יכול לראות עכשיו בעוה"ז, כי עליו נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך".
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טז ע"ב ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מד ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ז]
[עיין לקט באורי אגדות סוטה ה ע"א]
ורבותינו אמרו להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת.
אלא שנראה לי לתת טוב טעם, כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב "כי בחוזק יד". כי יש לך לדעת, כי האדון ברוך הוא, יש במדותיו שתי בחינות: האחת תקרא 'יד הגדולה', והאחת תקרא 'יד החזקה'. 'היד הגדולה' היא צד החסד והטוב, ו'היד החזקה' היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות. על כן תהיה הנחת תפילין ביד כהה שלנו, שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים. (על פי הידוע בקבלה שמידת החסד בימין ומידת הגבורה בשמאל.)
וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה, והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד, כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב
דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר, איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ד ע"ב]
לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בו ידיעה בתחלה ובסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזדרז בהן לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן, אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב.