Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת מנחות
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ו ע"א
שלא יהא קרבנו מהודר ז ע"א
אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה, ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה. ולישלח ליה וליתי לגביה! סבר: הכי מסתייעא מילתא טפי
פירש רש"י מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:).
(שיחות מוסר, תשל"ב, פרשת בשלח מאמר לד עמ' קמא)
ונראה לבאר דהכי מסתייע מילתא טפי משום שבירת המידות הכרוכה בדבר. ויסוד גדול נלמד מכאן, ששבירת המידות היא היא ההכנה הראויה ללימוד
(שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר קד עמ' תמד)
ט ע"ב
מנחת נסכים
ובמדרש (פ' יז)... "אכול בשמחה לחמך" - זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך" - זו פרשת נסכים... דלעומת שני חלקי התשובה, הבכייה והצעקה בקול, זכו לשתי מצוות אלו, והיינו שמהדמעות שהורידו שהן נקראות מים טהורין שיורדין מן המוח, זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שרשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת המים העליונים, זהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחניות תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא... "ושתה בלב טוב יינך", כי תענוג ישראל הנמשך מן המים העליונים מביא ללב טוב וכמ"ש (משלי טו) "וטוב לב משתה תמיד", וזה גורמים הנסכים כנ"ל. ובמה שפירשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקראו נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שמביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל (מגילה יב ע"א) כדת של תורה אכילה מרובה משתייה, ונקראת רק "מנחת נסכים" כאילו המנחה טפלה להיין. ולהנ"ל אתי שפיר, שכל הגורם לזה הן הדמעות שנקראות מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש, שהוא המשקה.
(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ז, עמ' רלב-רלג)
טו ע"ב
אדם מביא זבחו היום ונסכיו עד י' ימים
[בדרך צחות יש לפרש, שמי שהביא קרבן, כגון שהפסיד את רכושו, צריך להביא נסכים, דמעות של תפילה, וובזה יתרצה לפני ה'. ויביא אותם אחר עשרה ימים - אלועשרת ימי תשובה,שאז הוא הזמן המוכשר להביא את דמעות התפילהלפני ה'.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ו ע"א)
לטקסט
כ ע"א
ר' שמעון אומר נאמר כאן ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח
אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה, ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם, כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית, ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם, כי הוא גם כן מדתו של דוד.
(רמב"ן על ויקרא פרק ב פסוק יג)
כד ע"א
הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש כח ע"ב
משלך אני רוצה יותר משלהם כט ע"א
שלושה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן... ראש חודש, דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים
כי מה קושי יש בשיצווה עליו כי כשתעבור הלבנה מדיבוקה עם השמש עד שתיראה עליה קשת אור דק מאוד שייקדש החודש? אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה, עד שהראה לו העניין במשל המלאכה עצמה, ואמר כזה העניין ראה וקדש [הקושי בקידוש החודש הוא חישוב היחס שבין מולד הלבנה לשאר השיקולים של בית הדין הקובעים את יום קידוש החודש.].
(עקידת יצחק שער לז)
מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו כט ע"ב
חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני
ויש מרבותינו שסוברין והיא דעת ר' מאיר בברייתא שהזכרנו, שאע"פ שהמדות הללו כך הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא בדרך המדות הללו, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם, ואלו הן תוכחותיו של איוב שבאו יסוריו שלא על חטא כלל כפי דעתו, וכפי שנאמר עליו בענין השטן שלא הזכיר עליו חטא כלל, אלא החנם ירא איוב אלהים וגמר הענין, ואם נאמר באיוב שום עלילה, או נחפש למצוא בענינו שמץ דבר, מ"מ הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה', ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך, כך אמרו בר"ע (מנחות כ"ט ב) שהראה אותו הקב"ה למשה רבינו במראות הנבואה ואמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו, ראה שחותכין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, רצו חכמים לומר שאין מיתתו של ר' עקיבא ביסורין הללו ראויה לו לנקות ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו, אלא שהענין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קיט שער הגמול)
מבאר שכל העולם ברואיו וכל מאורעותיו רמוזים בתורה, באותיות ובקוצי האותיות, ומה שציינה הגמרא הלכה למשה מסיני היינו שההבנה והרמזים למשמעותם של קוצי האותיות זה דבר הנמסר מאחד לשני מסיני.
(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)
ותבין זה ממה שאמר (דברים ה, כח) "ואתה פה עמוד עמדי". [דבריו של הרמב"ן אינם מובנים כל צרכם. והרקנאטי כתב על דברים אלה: ואני שמעתי ולא אבין. ואולי, על פי המאור ושמש, יש להבין שדרושה הזדככות והתבטלות דוגמת "ואתה פה עמוד עמדי" על מנת להבין את דרכי ה'.]
(רמב"ן דברים ה, כו)
עוד אתן את דודי לך וגו' והא בזמנא קדמא' אתא בהבל ואיענש דקטל ליה קין בגין דהציץ ונשמתי' הוה אצולה מבינה. ומ"ה כד חזא לר"ע אמר קמיה קב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, כלומר כיון דנשמתיה דר"ע הוה דחכמה ודמשה מבינה. א"ל שתוק כך עלה במחשב', כלומ' משו' דאיהו מכוסה טובא דנשמתי' מחכמה דאקרי מחשבה מ"ה לא חזי לאתגלייא בעלמא דחכמ' כל מלוי סתימין. אבל את דנשמתך מבינ' דמינה מתזנין עלמין אוף את תתייהיב אוריית' על ידך ותהא ממלל בנבואה. אבל ר"ע חכם ולא נביא דנביא באתגלייא וחכם באתכסייא. ואף על גב דכתיב "ולא קם נביא" וגו', נבי' לא קם וחכם קם, ומנו ר' עקיבא. ואי תימ' והא כד אתיליד משה כתי' "ותר' אותו כי טוב הוא", דנתמל' הבית אורה, דבית היינו בית החכמה דהיינו מלכו', "ותצפנו ג' ירחים", היינו ג' עדרי צאן רובצי' עליה, "ותקח לו תיבת גומא", תיב' היינו מלכות, "ותחמרה בחמר" לקבל הנך סטר' דמקיפין לה. ואלו בר' עקיבא לית שום מילתא מהני. הלא לך למנדע דמשה אשתלים בזמנא תניינא כד אתא בש"ת ולא הוה צריך לאתגלגלא יותר, וכד"א "כל שתה תחת רגליו", כלומר דשת אתדבק בה"א עילאה דכל אינך ספירן אינון תחותה ולא אתא בזמנא תליתאה אלא בגין ישראל כדכתיב "ויתעבר" וגו'. ורזא דמילת' דגופי' ממש היה נאצל משכינתא וז"ס קירון עור פניו וסו' "ויקבור אותו" וגו' כמא דאוליפתך, כיון דגופיה ממש נאצל מתמן לתמן התהדר. וז"ס מה שאמ' בזוהרא קדישא דמשה מני לה בחייוי ואדבק בה בחייוי מה דאדב' יעקב בתר דמית והיינו משום דגופיה נאצל מתמן, ואתקרי "איש האלהים", כלומר הן בעודו איש דהיינו גופו נאצל מאלהים.
(מגיד מישרים פרשת מטות ומסעי)
מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו וכו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו' תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד וכו' אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו וכו' יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני
[ר"ע השיג בחכמתו מה שמשה השיג בנבואה. אבל משה שראה הכל בנבואה, ראה את הדברים בשלמותם, ידיעה שמחברת את היסודות הנפרדים לציור שלם ונעלה, ואילו ר"ע ראה את הדברים בפרטיותם, ניתח את הדברים לחלקיהם כדי להבין את יסודותיהם, ע"י שנכנס לפרדס (חגיגה טו ע"ב) החקירה. וזה מה שכתוב "על כל קוץ וקוץ" - עשה מהתורה קוצים קוצים, בירור ה"אטומים" של התורה. אבל דרך זו עלולה לבטל את כל הדמיון, ולהחליש את האמונה ואהבת ה', כמו שמי שמנתח דבר לחלקיו הקטנים לא יכול לאהוב אותו. לכן ה' קשר כתרים לאותיות, אלה הפירושים הנחמדים בפסוקים, שמייפים את התורה, כגון מדרשים שרחוקים מפשט הפסוקים, ופלפולים עצומים בדברי הראשונים שבוודאי הראשונים לא התכוונו אליהם - אלו ואלו דברי אלקים חיים. אילו היתה רק הכוונה הפשוטה בתורה והיינו לומדים אותה ככל חכמה אחרת, ע"י חקירה שמפרדת כל דבר לחלקיו, היתה מאבדת את כל יופייה. דוקא ע"י הפלפולים התורה מתחדשת בכל יום, ובזה היא מתקיימת בשלמותה ואינה מתפרדת. ר"ע בירר את ההלכות ע"פ חוקי ההגיון, וההלכות שחידש התאימו עם הלכה למשה מסיני. תשש כוחו של משה כי חשב שר"ע יתן תורה חדשה ותורת משה תתבטל. ונתקררה דעתו כששמע "הלכה למשה מסיני", שהבין שה' אינו מבטל את תורתו אלא מחזק אותה בחקירתו. וה' הסביר לו מדוע מסר את התורה ע"י משה ולא ע"י ר"ע, "כך עלה במחשבה לפני" - האמונה בקבלה היא הכוח הגדול של ישראל ולא החקירה, ולכן היה צריך למות ביסורין. ולכן עדיף משה ש"ירא מהביט אל האלקים", ולא חקר אלא היתה לו אמונה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 105-109, 111)
לטקסט
אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.
טהור הוא וטהרו הכהן - בתורת כהנים אמרו: טהור, יכול יפטור וילך לו תלמוד לומר וטהרו, יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור, תלמוד לומר טהור וטהרו הכהן, ועל דבר זה עלה הלל עליו השלום מבבל [עד כאן], משמע שלא היה יכול להכריחם מהפסוק עד שעלה לארץ ישראל, וקבל שכן היא ההלכה...
(אור החיים, ויקרא יג, לז)
רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני
והענין, במ"ש הרב תורת חיים, במה שאמרו ז"ל, "בראשית ברא אלהים", דעלה במחשבה לברא העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושתף מדת רחמים, דהכונה, דמחשבתו מתקיימת בקדישי עליונין, כר"ע וכיוצא בו, שנדונין במדה"ד הגמור. וזה שאמרו בש"ס, דכשאמר משה רבינו ע"ה על ר' עקיבא ע"ה, זו תורה וזו שכרה, א"ל, שתוק, כך עלתה במחשבה, שהיא מחשבתו יתברך לדון במדה"ד הגמור, ומתקיים בצדיקים גמורים.
(חיד"א, דברים אחדים, דרוש כ - לשבת תשובה = חדרי בטן, דרוש לשבת תשובה)
שתוק כך עלה במחשבה לפני
כי בודאי מה שאמר "כל ימי הייתי מצטער" [לקיים "בכל נפשך" - ברכות סא ע"ב], לא שהיה רגיל כן לומר כל פעם בחייו, דא"כ לא הוצרכו התלמידים לשאול לו על כך. אלא צ"ל שכל ימיו היה מהרהר ומחשב כן בדעתו. וזה השיב הקדוש ברוך הוא כך עלתה לפני מה שהיה חפצו במחשבה.
(רבי יעקב ריישר, עיון יעקב, ברכות סא ע"ב)
[השל"ה פירש, שכמו שהיו עולמות קדומים לפני עולמנו, כך היו נפשות קדומות, והן היו לפי מידת הדין, בלי מידת הרחמים. וזה מה שאמר ה' למשה, ששורש נשמתו של ר'עקיבא הוא מאותן נשמות קדומות, "לפני", ולכן נהג עמו במידת הדין.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, הקדמת ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן, עמ' 11)
לטקסט
דאי הדר בתשובה מעיילי ליה
דע כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואף שתלמודא אמר ופליגא, רצה לומר הם מחולקים כל אחד מדבר בענין בפני עצמו, על דרך שתרגם אונקלוס בפרשת מטות וממחצית בני ישראל - ומפלגות בני ישראל. ונוכל לומר ולחלק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, דהיינו צדיק גמור עדיף מבעל תשובה כשהוא מיראה, ובעל תשובה עדיף מצדיק גמור כשהוא שב מאהבה, כך נוכל לומר דרך הפשט.
(של"ה, תולדות אדם - רמזי אותיות)
דרש ר' יהודה בר ר' אילעאי, אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י, כשהוא אומר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא בה"י בראם
נראה, שדעת בעל מדרש זה הוא, לפי שכל שירות העה"ז, נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה, בתוספת ה"א, כי כל ה"א מורה על נקבה, כהוראת הה"א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העוה"ז מעורבים בצער ויגון כנקבה, שיש לה צער לידה, כך כל עניני העה"ז, הם בדרך תולדה, אבל העוה"ב נברא ביו"ד, המשותפת לזכר, שאין לו צער לידה, כך יהיו לעוה"ב כזכרים לא יולדים, ושם השמחה שלמה, ע"כ נשתתף שם יה בין איש לאשה, ובכל מקום שמוש היו"ד לזכר ושמוש הה"א לנקבה.
(כלי יקר, בראשית פרק ב פסוק ד)
מצינו בחזקיה, שנענש מתחילה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י ע"א), ואמר לו הנביא "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח, א) ודרשו חז"ל שם כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, ומה חרי האף הגדול הזה שבעוון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא? אלא לפי שנאמר (שם כו, ד) "כי בי-ה ה' צור עולמים", ומזה למד שהעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד, ועל ידי שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה, והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאותם תלוי בשם של י-ה, כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה, על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול, לפי שחללו שם של י-ה, היה גם כן דינם חרוץ ליטרד מן העולם הזה והעולם הבא כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז ע"ב) שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא וכו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח, טז) "לא אמות כי אחיה", לא אמות בעולם הזה כי אחיה גם לעולם הבא, "ואספר מעשה י-ה", "כי ביה ה' צור עולמים", כי שני העולמות הם מעשה י-ה.
(כלי יקר בראשית פרק ו, פסוק טו)
ומהרימ"ט שם [צפנת פענח פרשת יתרו] כתב, וז"ל: האמרינן, לא היה העולם כדאי להבראות בשם שלם אלא בחצי השם, דכתיב, "כי ביה ה' צור עולמים. ובזה היה הרב אבא מאר"י ז"ל מפרש: "אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד" - אם בחצי השם ברא עולמו, ועתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בחצי השם, אם היה נברא בשם שלם בן ד' אותיות, "ה' מי יעמוד"? וכמתלמד מדבריו ז"ל יש לומר, אשבועת שם ה' לשוא קאי, והכי קאמר, אם בשאר "עונות תשמר" לרשעים שמאבדים העולם שנברא בחצי השם, בשבועת שמו יתברך שהשם שלם, "מי יעמוד", עכ"ל. וממרוצת דברי מר אביו והרב בנו ז"ל מוכח, דסברי, דהכתוב "ה' מי יעמוד" הוא כתוב שם המיוחד... אמנם הכתוב בספרינו הוא, "אדני מי יעמוד", והוא שם אדנות ואינו שם המיוחד. וכפ"ז לא אתו הדרכים שפיר, דצריך לומר חלוק', אם נברא בשם המיוחד כלו, או אם בשבועה שמכונים על שם המיוחד, כלה מבחוץ.
(חיד"א, דברים אחדים, דרוש כ - לשבת תשובה = חדרי בטן, דרוש לשבת תשובה)
אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"י ואחד ביו"ד ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם [הוי אומר העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד]
[י' מורה על העתיד - "יהיה". ה' מורה על העבר - "היה". עולם הזה חולף ועובר, חיי האדם הבלים, כל רגע חולף ועובר, והעתיד אינו בידך, א"כ חייך כאילו כבר עברו, כל רכושך ילך לאחרים, ולכן נברא ב-ה. עולם הבא הנצחי, אליו אנחנו שואפים ולמענו עובדים, כי בו עתידנו הנצחי, ולכן נברא ב-י. או שמא להיפך, שהעוה"ז הוא העתיד, וצריך לעבוד כדי שנוכל ליהנות בעוה"ז, למען שמחת חיים בעוה"ז; ועוה"ב הוא העבר, שבמותנו הכל נשכח? והתשובה נלמדת מ"בהבראם" שהיא לכאורה מלה מיותרת, אלא בא ללמד "בה' בראם", שכל "תולדות השמים והארץ", וכל העובר עליהם, כאילו כבר עברו, כי אפילו מיליוני שנים אינם נחשבים למול הנצח. והנביא אומר שאם מתייחסים לעוה"ז כאילו עבר, אז העוה"ב הוא ב-י, שיהיה מוכן לנו ונחיה בו לנצח.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' יט)
לטקסט
ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (משלי ג) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן"? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו.
והענין שאמרו לא מסתייעא מילתא ליעול בפתח שלמטה, כיון שחטא נעשית מה' קו"ף שהוא יצה"ר שאחריו הר' שהוא רשע [שבת קד ע"א]. שקו"ף רודף אחר הר', וכיון שחטא נמתח רגל הה' ונעשה קו"ף. וזה ההפרש בין ה' לקו"ף. לכך מניח בשניהם תליית רגל ה' וקו"ף... ולעתיד לבא יתבר רגל הקו"ף ויכנסו בפתח רווחה מלמטה, שעכשיו לא מסתייע מפני יצה"ר. וע"ש במהרש"א. משא"כ לעתיד. וז"ש הקב"ה לישראל: פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח שיעברו גמלים וקרנות. ר"ל שיכנסו בו התליית רגל הקו"ף כחוד של מחט, ואני אפתח לכם וכו' מלמטה שאתבר רגל הקו"ף ויעול בהך, שהקו"ף רגליו יורדות מות, כמ"ש "רגליה יורדות" וכו'. וזהו מתיחת רגל הקו"ף.
(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מו במהד' תשיז)
בריאת העולם הייתה באופן שכל הרוצה לצאת מן העולם יצא. כי האדם גדור הוא בעולם. אין יצר הרע יכול להחטיאו אל בדרך של "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך" (שבת קה, ב), דהיינו שמפתהו לפרוץ את הגדר קימעא קימעא. אך יש אופן של "כל הרוצה לצאת יצא", קיימת בחינה של יציאת פתע מן העולם, והיא היציאה מגדרי העולם לגמרי. ושם, מחוץ לגבולות העולם, הכל פרוץ ופתוח. יצר הרע מדרדר את האדם לשאול תחתית ללא כל מעצור.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת קרח מאמר עז' עמ' שלו)
בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו כי ביה ה' צור עולמים וכו' אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה"י ואחד ביו"ד
אלא שאמתת הענין הוא בלי ספק מה שפירשתי, ששם אלהים הוא חבור שם אל עם חצי שם מפורש שהוא יה. ומפני זה אמרו רז"ל שהקב"ה ברא עולמו בשתי אותיות שנאמר "כי ביה ה' צור עולמים". ויקשה מאמרם זה, לפי שלא מצאנו בכל מעשה בראשית שם יה בעצמו, עד שהוכרחו לומר קצת המקובלים שבא שם יה במלת "יהי אור", "יהי רקיע". ואינו נכון, כי במלת "יהי" באו שני יודין עם ה"א אחת, ואין כן שם יה. גם שלא נאמר "יהי" בכל דבר ממעשה בראשית, ואיך יאמרו אם כן שנבראו העליונים והתחתונים בשתי אותיות האלה, יה? אלא שהאמת הוא שבא שם יה במלת אלהים, שיש בו שם אל ושם יה, ולא נברא דבר בלי זכרון שם יה במלת אלהים.
(אברבנאל, בראשית פרק א, א)
העה"ז נברא ביו"ד והעה"ב נברא בה"א
וזהו שאמרו "כי ביה ה' צור עולמים" - העה"ז נברא ביו"ד והעה"ב נברא בה"א, ופי' רי"ף במסכת שבועות כי הטעם שאמרו העה"ב נברא בה"א להורות שה' ברא עולמו בלי טורח ועמל ויגיעה. וזהו אומרם העה"ב נברא בה"א, לפי שכל האותיות יש טורח באמירתם בשפתים או בשינים או בחיך או בגרון, מלבד הה"א שאין טורח כלל באמירתה, לא בלשון ולא בחיך ולא בשפתים לפי שמכלי הנשימה היא יוצאה בלי טורח ועמל. כן העו"ה נברא בלי טורח ועמל אלא במנוחה.
(צרור המור, פרשת בראשית)
ל ע"א
הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני
[קשה, מדוע הקונה גרוע מהכותב, הרי הוציא כסף מכיסו? ועוד, מדוע רק הוא נחשב כאילו קיבלו מהר סיני, הרי את כל המצוות קיבלנו מהר סיני? י"ל שבקונה אין טרחה ולכן מקבל שכר רק בתורת חסד מה', כמו שאדון שנותן שכר לעבדו הוא בגדר חסד, ולכן הוא כמו חוטף מצוה בלי טרחה. אבל אם כתבו, יש לו טרחה, וכן אם ציווה לסופר לכתוב, ששלוחו טורח, הוא כאילו קיבלו מהר סיני, שכמו שבקבלת התורה אין מקום לטענת "מי הקדימני ואשלם" כיון שישראל טרחו ללכת במדבר לקבל את התורה, כך כאו, שטרח. וזאת ע"פ מה שכתב משכנות יעקב שאין מקום לטענת "מי הקדימני ואשלם" במי שטורח בעשיית מצווה.]
(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף יא ע"א)
לטקסט
לד ע"א
דרך ביאתך מן הימין
[המזוזה מלמדת על אמונתנו ובטחוננו שה' שומר עלינו, ועל כך שאנו מסורים בכל לבבנו לה'. לכן היא צריכה להיות בימין, כי האמונה בה' היא עיקר חיינו, והשאר טפל, בשמאל.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 219)
לטקסט
לד ע"ב
כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד
[ארבע הפרשיות מייצגות ארבע כתות בישראל. בתפילין של יד שהם כנגד הלב, הם צריכים להיות יחד, כי אנחנו צריכים לאהוב את כולם בלבנו. אבל בתפילין של ראש שהם כנגד המוח, צריכים להפריד ביניהם, כי צריך לשנוא את הרשעים ולהתרחק מהם בשכלנו, כמש"כ "לא תשנא את אחיך בלבבך" - אין לשנוא בלב, רק בשכל.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 220)
לטקסט
לה ע"ב
וכמה שיעורייהו, אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש, עד אצבע צרדה
הוא מניח תפילין במקום מסוים בראש, שהוא מקום המחשבה והזכרון, וממשיך מהן רצועה המגיעה עד ידו, כדי שיראה אותה בכל שעה.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך תניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש
הבנתי מתוך דברי רבי אלעזר הרב מגרמיזא כי הוא נאמר על שי"ן של תפילין שהיא רמוזה בפסוק זה בראשי תיבות "ש'ם י'י נ'קרא עליך". ובספר הבהיר: "אל"ף ראש, יו"ד שני, שי"ן כולל כל העולם".
(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כב, עמוד תל)
[ובפסוק אח"כ נאמר (דברים כח, יא) "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך", ופירש בעל הטורים שבא לומר שבזכות התפילין יותיר ימים. אבל יש לפרש שזה כהקדמה לפסוק טו "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך", שהירידה היא הדרגתית, מתחילה במי שאינו מחנך את בניו לתורה, ורק קונה לו תפילין לבר מצוה. ובסוף מגיע לאי-שמיעה בקול ה'. ולכן לא כתוב כאן כמו שכתוב להלן (דברים ל, ט) "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך", ששם מדובר בתשובה שלמה, שמוריש לבנו לא רק את התפילין אלא הבן יעשה את כל המצוות כמו שחינכת אותו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 115-116)
לטקסט
[ארבע הפרשיות מייצגות ארבע כתות בישראל. בתפילין של יד שהם כנגד הלב, הם צריכים להיות יחד, כי אנחנו צריכים לאהוב את כולם בלבנו. אבל בתפילין של ראש שהם כנגד המוח, צריכים להפריד ביניהם, כי צריך לשנוא את הרשעים ולהתרחק מהם בשכלנו. לכן תפילין של יד שמסמלות את אהבת ישראל, אינה מעלה מיוחדת בישראל, שהרי כל עם אוהב את בני עמם, ומה שמיוחד בישראל הוא שאנחנו מתרחקים בשכלנו מהרשעים, וזה מסומל בתפילין של ראש. ההפרדה שם מעוררת אותנו להתרומם לשלמות, ובזה נקרא שם ה' עלינו, כי גם ה' אוהב את כל הבריות ובכל זאת הוא מבדיל בין הצדיקים לרשעים. העמים רואים את מעלתנו, ולכן הם יראים ממנו. מעלה זו מצילה אותנו מהתבוללות, ומאפשרת את קיום התורה, ע"י שהחרדים לדבר ה' מתרחקים מהחוטאים.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 220)
לטקסט
לו ע"א
אשר קדשנו במצותיו
"תכבדך כי תחבקנה" פה שתקדש עצמך כל כך על ידה, עד שכמעט תהיה משולל עבירות, כענין "אשר קדשנו במצוותיו", כי התורה והמצוה מקדשים החומר למפליג בם בקדושה נמרצת.
(אלשיך משלי פרק ד, ח)
שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה לו ע"ב
חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ ומה ציץ וכו' אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה
[טעם איסור הסחת דעת מתפילין - כי התפילין מזכירים שהקב"ה אין סוף בעצמותו, כמש"כ בזוהר "כליל כל הכתרין".]
(אור עינים (תקסו), הקדמת המו"ל, עמ' 8)
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ח ע"א] כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה
לז ע"א
ור' יוסי החורם, הנחה דבשמאל מנא ליה? ... רב אשי אמר: מ"ידכה", כתיב בה"י - כהה.... כתנאי: "ידכה" בה"י זו שמאל. אחרים אומרים: "ידך" לרבות את הגידם.
וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה, כי הוא המשובח?!
(אור החיים, שמות יג, טז)
מסביר מדוע מדוע הנחת תפילין בשמאל, כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו, כשזה קם זה נופל, וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל, ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש, וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו.
(כלי יקר, שמות פרק יג פסוק טז)
לט ע"א
מעלין בקודש ולא מורידין לט ע"ב
כל בגדים צמר ופשתים הם מא ע"א
דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן
פעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה, כמו שאמר רב קטינא (מנחות מ"א א) למלאך שנתגלה לו וכי ענשיתו אעשה, וא"ל אין בעידן ריתחא ענשינן.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)
נ"ל ע"ד פירוש הפסוקים בירמיה (ב, לג-לה), "מה תטיבי דרכך לבקש אהבה, לכן גם את הרעות למדת את דרכיך, גם בכנפים נמצאו דם נפשות אביונים נקיים... ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני"... דהנה קטינא אשכחיה מלאכי וכו' ואמר לו סרבל וכו' וסדינא וכו' ציצית מה תהא עלה, וא"ל ענשיתו אעשה, וא"ל בעידן ריתחא ענשינן. ואלו דברי הנביא: "מה תטיבי" וגו', והיינו עבירות חמורות, ועל ידיהם חרה אף ה', ובזה "גם בכנפים" שהוא רק מ"ע "נמצאו נפשות אביונים וכו' כי על כל אלה, ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו" וגו', רצה לומר שהוכיח איך בכל אלה שכבר ראית בכנפים וגו', אעפ"כ תאמרי "שב אפו", איך תאמרי ששב אפו, א"כ איך העניש על עשה? והלא מדענש על עשה, מכלל שהוא עידן ריתחא, וא"כ לא שב אפו כלל.
(דרושי הצל"ח, דרוש טז, אות ג)
אם לא עשה תשובה ממ"ע, אליבא דר' יוה"כ מכפר אף לשאינן שבין, כנז' במס' יומא פ' בתרא ופ"ק דשבועות, אבל לרבנן דפליגי עליה, אין יוה"כ מכפר אלא לשבין, ולכן המיתה ממרקת על מ"ע כשאר העבירות, כמ"ש לעיל דלרבנן אפי' לשאינן שבין מיתה ממרקת לגמרי, חוץ מפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, וכמ"ש פ"ק דשבועות: אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה, פי' ואפי' שעיר המשתלח אינו מכפר עליו, ודלא כהרמב"ם ז"ל בה' תשובה פ"ק דכ' בשעיר המשתלח מכפר על עשה ול"ת אפי' אם לא עשה תשובה, וכבר תפס עליו בעל מגיד משנה ז"ל. והכי מוכח מההוא מלאכא דקאמר לרב קטינא בעידן ריתחא ענשינן אעשה, ונודע, כי עידן ריתחא היא מיתת מגיפה, הרי כי המיתה מכפרת על עשה אם לא שב, דאם שב הא תניא לא זז משם עד שמוחלין לו כנ"ל. אבל כפי סברת ד' חילוקי כפרה של ר' ישמעאל, דקאמר ותשובה עם כל אחד מהן, משמע דאפי' על עשה אם לא עשה תשובה, נידון בגהינם, וכבר הארכנו בזה בתחילת פ' ראשון וע"ש.
(חיד"א, לב דוד, פרק ד)
מג ע"א
הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו
[בגדי כהונה היו מצמר ופשתים, כי הצמר רך ומחמם אבל אינו חזק, ופשתן לא רך אבל הוא חזק. והכהן המנהיג את העם צריך להיות עניו, מלא אהבה המחממת את הלב, וצריך להיות גם חזק בדעתו בענייני קודש, בלי להטות לצדדים, ובלי לשמוע לטענות שיש לבזות את דבר ה' לצורך אחווה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 257)
לטקסט
מג ע"ב
מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד. שנאמר "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא"
והדמיון - בשם. (השם 'תכלת' דומה למילה 'תכלית'). גם הגוון (של התכלת הוא) תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא 'תכלת'.
(רמב"ן במדבר טו, לב)
מבאר שהמילה ציצית משמעותה להסתכל, שנגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים ומה יש ללמוד מההבטה אל הים והשמים? זה אפשר ללמוד ממדרש ספרי שהובא בילקוט שמעוני, דברים, פרק לב, רמז תתקמב, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן או שמא גלגל חמה יצא ממערב שנאמר וזרח השמש ובא השמש, ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו. ותשמע הארץ אמרי פי הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה את מדתה שמא זרעתם ולא צמחה, או שמא זרעתם חטטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה זו אינה דשה ואינה חורשת, או שמא אמר חמור זה אינו טוען ואינו הולך, וכן לענין הים הוא אומר האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים, שמשעה שגזרתי עליו שמא ש'ינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם לא כענין שנאמר ואשבור עליו חקי וגו', ואמר עד פה תבא ולא תוסיף, ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנאמר ויתגעשו ולא יוכלו, והרי דברים ק"ו ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות ואין חסין על בניהן ועל בנותיהן לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלגגין פורענות ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שאתם צריכי שלא תשנו את מדותיכם.
(כלי יקר, במדבר פרק טו פסוק לח)
שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן
מצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות, ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות, הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה - הם תרי"ג מצות...
(רבינו בחיי על במדבר פרק טו פסוק לח)
חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך
וביארו חכמי האמת שצורך זה המספר הוא כדי שתגיע את הנשמה העליונה ברכה אחת מעשר מן המעשר, לפי שבאדם שלש נפשות: נפש, רוח, ונשמה, על סוד שלשה יוחסים כהנים לויים וישראלים. ולזה קבעו מאה ברכות בכל יום זולתי בשבת שיש לו נפש יתירה, ושבעה מעונג השבת ומתוספת הלמוד כן כמו שכתבנו בפרשת ויכולו (שער ד).
(עקדת יצחק, שער ע"ז)
ובספר מאורי אור: ברכ"ה מצד אימא עילאה, בריכה העליונה, ששם מימי החכמה נאספים לתוכה המברכת למלכות בריכה התחתונה, והם ק' ברכות, כי ס"ג ול"ז בגימטריא ק', וכנגדן במלכות ק' אדנים לקבל ק' ברכות עכ"ל.
(ר' צבי אלימלך שפירא, דרך פקודיך, מצות עשה א, חלק המחשבה, אות יט)
[יש לפרש בזה את המסורה, על פסוקים שנאמר בהם "נחנו": (במדבר פרק לב פסוק לב) "נחנו נעבר חלוצים" - צריך להזדרז להשכים לבית הכנסת להתפלל בכוונה, כדברי שו"ע או"ח סי' א, "חלוצים" ראשי תיבות חרד להתפלל וצריך יכוון מלותיו. ובבית הכנסת ייזהר לענות אמן וייזהר בברכות התפילה כדי לומר מאה ברכות, ועל זה נאמר (שמות פרק טז פסוק ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו" - אל תקרי "מה" אלא "מאה". (איכה פרק ג פסוק מב) "נחנו פשענו ומרינו" - צריך לומר וידוי בתפילה על חטאיו. ואם יעשה כך, (בראשית פרק מב פסוק יא) "כולנו בני איש אחד נחנו" - נהיה צדיקים כמו בני יעקב.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נג ע"א)
לטקסט
חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשם ותפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזות בפתחיהן
ה' יתברך רוצה לזכות את האדם שיהיה מסובב בשלש מצות אלו שהם שייכים לאדם, כי התפילין הם מצות קשורים באדם, הציצית הם בבגדו שהוא רחוק מן האדם יותר מן תפילין, והמזוזה בביתו הוא עוד יותר רחוק, וכאשר הוא מסובב מג' מצות על זה נאמר "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
(נתיבות עולם נתיב העבודה פרק טו)
חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו
נראה ליישב כונת הכתוב "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב", ודרשו רז"ל: "מי מנה עפר יעקב" - שחותכין ערלותיהם ומשליכים אותם לעפר. והנה אף דיש בנו היכר והבדל בינינו לאומות העולם במצוות שסבבנו הקב"ה, כגון ציצית ותפילין, שהם חותם וסימן לישראל עבדי ה', מ"מ סימנים הללו הם מחוץ לגוף ואנן בעינן סימן בעיקר הגוף. וזה נ"ל כונת פ"ד דמנחות: ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן וכו' ובשעה שדוד נכנס למרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו.
(רבי יוסף אלקלעי, אמר יוסף, הלכות זכיה ומתנה פרק ד הלכה ב)
ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה. שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני
ומה זה שהיה מצער בזה והלא לא סגי בלאו הכי לרחוץ במרחץ, וגם הדבר בעצמו צריך ביאור.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)
ולהבין זה מה שאמר אני ערום. אבל כבר אמרו, כי המצות ומעשים טובים הם לבושי אדם, כדכתיב [איוב כט, יד] צדק לבשתי וכו', וידוע כי בועל ארמית, נמשכה ערלתו וקשורה בו ככלב, והיינו שכל זכיות שלו הוא מקבל בסטרא דמסאבא, והוא ערום מכל, וזהו הנאמר ביוסף [סוטה לו ע"ב], לעשות צרכיו נכנס וינח בגדו ותתפשהו בבגדו, וידוע כי דוד לקח יפת תואר, ואמרו [קידושין כא ע"ב] לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי גירות שלה באונס, אינה גיורת, ולגויה תחשב, וזוהיא כוונת הגמרא, כשנכנס דוד למרחץ, הרצון במליצה הזו, שהרהר בתשובה ונכנס לרחוץ צואת וגלולי עונות, ונזכר ביפת תואר שלקח, וחשב אולי הוא באמת בגדר בועל ארמית, וא"כ כל המצות ולבוש צדק נפשט מעמו והוסר עדיו, ולכך צעק ואמר, אוי לי כי אני ערום ממצות כי נלקח כל מחמדי, אמנם כאשר נסתכל בברית מילה, הכיר שהוא אינו בגדר בועל ארמית, כי אין נמשך ערלתו, ומזה נח דעתו, כי ידע דעדיין לו המצות ולבוש צדקה כשריון. [מבאר שאין הכוונה ערום כפשוטו אלא ערום מלבוש המצוות עקב חטאו של דוד]
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)
ויש להבין מה זה שאמר אוי לי שאני ערום, וא"כ לא ירחץ מטומאתו וטבילת קרי, גם מה הוא בלילה וכדומה, ומהו שנסתכל במילה.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)
ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה
וידוע קושית העולם מדוד המלך שבשעה שנכנס למרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה וכו', ויש מקשין דהרי בידו הי' ליתן צדקה ולא הי' ערום בלי מצות? ומיהו דא בורכא הוא, שהרי מלך אין רוחצין עמו ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא כשהוא בבית המרחץ (סנהדרין כב), וא"כ לא הי' בידו ליתן צדקה.
(שו"ת משנה הלכות חלק י סימן מח)
ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו
גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה עולמו וכו' [נדרים לא ע"ב] - ויש להבין דבשלמא בתורה ניחא שלא נברא העולם אלא בשביל התורה אבל המילה היא מצוה אחת כשאר המצות ואיך יתכן שלא נברא העולם אלא בשבילה. אמנם ביאור הענין לפי שהתורה מתקיימת כל זמן שבני אדם עוסקים בתורה בין ביום ובין בלילה אבל בזמן שאין עסק תורה כגון בשעה שבני אדם ישנים על מטותיהן מי מקיים העולם לכן אמר שהמילה היא מקיימת גם באותו זמן לפי שהיא מצוה דבקה בעצמו של אדם בשכבו ובקומו וזו היא כוונת חז"ל בגמרא: כיון שראה דוד עצמו במרחץ וכו' וכיון שנזכר במילה אמר למנצח על השמינית.
(רבי יאשיהו פינטו, רי"ף על עין יעקב, נדרים לא ע"ב)
טעם שאנו אומרים בשעת המילה "כשם שנכנס לברית" ולא כשם "שהכנסתיו", ע"פ מה דאיתא גבי דוד שנכנס למרחץ, ראה עצמו ערום, אמר אוי לי שעומד ערום בלא מצות. וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתישבה דעתו. והנה אנו רואים בעוה"ר כאשר יפשפש אדם במעשיו היטב, יראה שאינו עושה שום מצוה בלי פנייה קצת עכ"פ. וזה פירוש הגמרא גבי דוד כשנכנס למרחץ, פי' כשפשפש במעשיו ורחץ עצמו מצואת עוונותיו, וראה עצמו ערום במצות, שאין שום מצוה שלא יהיה בה קצת פנייה דקה מן הדקה עכ"פ, עד שנזכר במילתו ונתיישבה דעתו, כי במצוה זו אין שום פנייה, כי התינוק כשמלין אותו הוא בן ח', ומה פנייה יש לו. וזה שאנו מברכין להילד הנימול "כשם שנכנס לברית" בלי פנייה, "כן יכנס לתורה ולמעשים טובים" בלי פנייה, בלתי לה' לבדו.
(רבי ברוך ממעזביז, מובא בטעמי המנהגים סימן תתקיג)
תמוה, למה לא נזכר דוד בשאר מצוות שיש עליו כמו פאת הראש והזקן שהם גם כן עליו במרחץ? ושמעתי בשם ר' ישראל בעל שם טוב ז"ל שהפירוש הוא, דשעה שנכנס דוד למרחץ, לא למרחץ גשמי, אלא שנכנס לעיין ולהרחיץ עצמו מן עוונותיו, על דרך שאמר הכתוב (ישעיה ד, ד) "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", וראה עצמו שעומד ערום בלא שום מצוה, כי אין מצוה שלא יוכל למצוא עליה איזה פנייה בעת קיום המצוה, לכן גם במצוה דפאת הראש והזקן יש למצוא פנייה רעה, שיש לו פאות הראש והזקן יפים מאוד ועל ידי זה נראה נאה בעיני בני אדם. לכך נזכר דוד במילה שבבשרו שמל אותו אביו כשהיה בן שמונת ימים, ולא היה לו שום דעת בהיותו בן שמונת ימים להיות איזה פנייה רעה במחשבתו, וגם בעת שכבר נתגדל, הוא מכוסה מבני אדם ואין שייך בזה שום פנייה רעה.
(רב ייבי, תהלים, סימן נא [ודומה בתולדות יעקב יוסף פרשת פקודי])
והכלל הוא שלא כל הרגעים שוים, ואין מדמין מילתא למילתא, ואין למדין מן הכללות. "בשכבך" אזהרה ומ"ע מיוחדה, "ובלכתך" מ"ע מיוחדה, דאין המצבי והרגעים שוים, ואין הפסוק השייך לרגע זה מועיל למצבו של הרגע השני, ונתנה התורה על כל חלק וחלק של רגע, על כל תנועה ועל כל זיז, מ"ע מיוחדת. אמרו חז"ל בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו. ופחד דוד בראותו את עצמו ריק רגע אחד ממצות. והוא בגדר כמו במרוצת הדם, שאם יחדל הדם לנזול בעורקיו אף רגע לא יוכל האדם להתקיים, שהדם צריך שישטוף באדם בלי הפסק, וכן הוא בענין המצוות אצל האדם.
(רבי ירוחם לייבוביץ, דעת חכמה ומוסר חלק א מאמר מח)
"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל" (בראשית יח, א) - איתא בגמרא: בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וכו' אמר אוי לי וכו' בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. "והוא יושב פתח האהל" - כשבא לשלימות אחר ברית מילה תיקן כל המראות וכל המעשים והזמנים שעד עתה ונתיישבה דעתו. כתיב (דברים י, טז) "ומלתם את ערלת לבבכם" וכתיב (שם ד, לט) "והשבות אל לבבך", דכתיב (בראשית יז, יג) "המול ימול" - מקודם "ומלתם את ערלת לבבכם" להסיר לב האבן, ואחר כך "והשבות אל לבבך" - לב בשר. וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה דכתיב (נחמיה ח, ט) "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", שאצלו לא היה היצר הרע שולט כלל (ב"ב יז ע"א), ואחר כך "וכרות עמו הברית". "והשבות אל לבבך" הוא ישוב הדעת, שנתיישבה דעתו. ועל ידי הלב בשר נתקיים בו (איוב יט, כו) "ומבשרי אחזה אלוק" (בראשית רבה פרשה מח, ב).
(אמרי אמת פרשת וירא שנת תרעב)
א) ונראה... דאף מי שלא היה בידו כי אם מצוה אחת מאלו, כדאי היא זכות המצוה להגן בעדו להנצל מגזירתו של המן הרשע... ולגבי מצות מילה י"ל ג"כ, דבגיטין נז ע"ב: "כי עליך הורגנו כל היום" - ר' יהושע בן לוי אמר זו מילה שניתנה בשמיני. וי"ל משום דע"י מצוה זו ניכר יהדותם בשעת הגזירה, וגם אז כיון שעי"ז היה בכלל הגזירה של "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", לכן בדין הוא שיטול שכרו להיות עמהם בשעת הנס...
(שו"ת דברי יציב אורח חיים סימן רצו)
והנה בברכה שניה דברכת המזון אומרים נודה לך וכו' ועל בריתך שחתמת בבשרנו, הרי מודים במיוחד על הברית ומדגישים "שחתמת בבשרנו" ולא סתם ברית, וכנראה כיון שהמילה משנה את מהות האדם (וז"ל החינוך מצוה ב: שרצה השי"ת לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם). ועוד דמבואר במנחות דבשעה שדוד נכנס לבית המרחץ אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, הרי דאע"פ שהי' לו מזוזה בפתחו מ"מ הוא חיפש שיהא לו מצוה שבגופו, והיינו "על בריתך שחתמת בבשרנו".
(רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן, אילת השחר בראשית פרק יז פסוק י)
למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני
עי' חרדים כתב: מילה מצוה שמינית אחר ז' דבני נח, א"נ שניתנה ביום השמיני. ולא ידעתי מדוע נסתפק, דזה הא וודאי הכוונה על שניתנה ביום השמיני וכמבואר בבבלי מנחות וכיון שנזכר במילה כו' שנא' למנצח על השמינית כו' על מילה שניתנה בשמיני. ועי' ירושלמי לעיל פ"ב ה"ד: כנגד המילה שהיא לשמונה... [ואילו הי' הרשות לפרש בירושלמי פה גם פי' אחר כדברי החרדים, י"ל עוד דחשבינן מחוץ לפנים, היינו מזוזה בפתח הבית מצוה אחת ואח"כ ד' ציציות בטלית הקרוב יותר לגוף, הרי ה' מצוות, ואח"כ ב' תפילין דראש וזרוע על הגוף ממש, הרי ז' מצוות, ואח"כ מילה מצוה שמינית בגוף עצמו. ודו"ק].
(רבי יוסף ענגיל, גליוני הש"ס, ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ה)
מד ע"א
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית... נדמו עלי כד' עדים
מבאר שעניין זה שהציצית מצלת מן העריות, אמרו חז"ל במקום אחר שהוא בזכות כיסוי השמלה על ערוות נח ע"י שם ויפת וכך אמרו מדרש רבה בראשית פרשה לו פסקה (ו) ויקח שם ויפת את השמלה, א"ר יוחנן, שם התחיל במצוה תחלה, ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית, ויפת לפיוולא.
(כלי יקר, בראשית פרק ט פסוק כג)
שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה וכו' באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו ע"ג קרקע
"ופרשת כנפך על אמתך"... רמזה שאין זה ביאה שלא כמצות התורה, שכנפי הבגד שיש בהם ציצית מצילים מביאה זו, כמעשה המוזכר בספרי סוף שלח בזונה שהיתה בכרכי הים שהיתה נוטלת ד' מאות זוזי בשכרה, כי בהפך בביאה זו תפרוש עלי כנפי בגדיך כי היא ביאת מצוה "כי גואל אתה".
(מלבי"ם רות ג, ט)
אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה
אותן מצעות הן לזכרון תמיד מה היה מצבו אז, והשינוי שחל בו מאותו יום ואילך. והן הן שכרו לעולם הבא.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת וארא מאמר לא' עמ' קלג)
כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה מה ע"א
...אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה...
והנה, לא הזכירו כמו כן חנוכה שעשה שלמה המלך. אלא משום דשלמה לא עשה בהקרבה שלא כדין. רק הרבה עולות ושלמים שבאין בנדבה. אבל עזרא הביא צפירי עזים לחטאת. ע"ז שנינו שהקריב מלואים שלא כחק, כדרך שעשה משה. ובזה מובן שכן יהיה לעתיד ב"ב, הכל מלואים שלא כחק. והכי פי' הרמב"ם בהל' מעה"ק פ"ב שלא כפרש"י דנבואת יחזקאל הי' על בית שני וזה פלא, אלא ה"פ: כמו שעשה עזרא שלא כחקי הקרבנות, כך יהי' חנוכה לעתיד. [ומדוע לא הוכרו המילואים שעשה שלמה? - מפני ששלמה עשה כדין, אלא שהרבה עולות ונדבות, ואילו בימי עזרא, וכן לעתיד לבוא במהרה בימינו, יוקרבו מילואים שלא כדין.]
(הרחב דבר, על במדבר פרק ז פסוק י)
נב ע"א
משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן נב ע"ב
כל המנחות באות מצה
[כי לעבודה זרה היו מקריבים לחם מצה, ולכן הוסמך "אלהי מסכה לא תעשה לך" ל"את חג הנמצות תשמור" - אל תתן מצה לע"ז אלא תאכל בחג המצות. וכתב הרמב"ם שה' ציווה להקריב קרבנות כי היו רגילים להקריב לע"ז, ולכן ציוה להקריב מצה כמו לע"ז].
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ד ע"ג)
נג ע"א
ואי בר אבהן ובר אורין יאי ויאי, ואי בר אבהן ולא בר אורין אשא תאכליה
ממאמר זה נראה דאף שגדול הוא כח היחוס, אך הוא רק אם ליחוס אבות יצטרף יחוס עצמו, דהיינו שהוא בעצמו הוא תלמיד חכם ובעל מדות טובות, ואז בא יחוס אבות להוסיף הדר ותפארת על יחוס עצמו, וגם יוסיף לו כוח ועוז להשתלם בחכמות ומדות תרומיות, כאמרם בעדיות פ"ב מ"ט: האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה כו'. אבל יחוס אבות לבדו בלא יחוס עצמו אין לו שום ערך, ועוד גרוע הוא מהאיש ההמוני שאיננו מגזע היחס, כי כל דבר העלול יותר לגדלות והתנשאות עלול הוא כמו כן יותר לשפלות וקטנות, אם אחז לו דרך זרה, וכאמרם בחגיגה פ"א מ"ז: רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחלה ונתעוות, ואיזהו זה ת"ח הפורש מן התורה. אך יחוס עצמו בלא יחוס אבות הוא דבר גדול בעצמו, וזה אומרו: אי בר אוריין הוא, היינו יחוס עצמו, יאי, יפה והגון, ואי בר אוריין ובר אבהן שניהם יחדו, יאי ויאי, טוב מאד מאד, יותר ממי שאין לו אלא רק מעלה אחת, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אשא תאכליה, ובחר בקללה זו דידוע דכל דבר היותר יקר ונבחר בעודנו בחיים הוא היותר גרוע ומאוס ומטמא במותו, ולכך האדם בחיר היצורים מטמא במיתתו יותר מן הבהמה, וקברי גוים אינם מטמאים באהל לדעת ר"ש (יבמות סא ע"א), וישראל מטמא באוהל, והאש כששורף הוא מכלה הכל ואין עוד שום רושם טומאה, לכך אמר אשא תאכליה.
(ר' חיים שלמה קום, חיי שלמה, סיומא דסדר נזיקין, עמ' קכב-קכג)
[לכן אם זרעם של צדיקים נעשים ריפורמים, אין לחוס עליהם בגלל כבוד אבותיהם. הרי במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (שו"ע יו"ד רמב, יא). ואדרבה, זה עושה נחת רוח לצדיק, שמונעים מזרעם להיות מכשול לישראל. וזה מה כתוב (תהלים פרק פט פסוק לג): "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", זה הבטחה טובה לדוד, שיעניש את זרעו אם יחטאו. ומי שאינו מוחה בו, בגלל כבוד אבותיו, הוא כמו מתחנף לה', ואינו דובר אמת בלבבו.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מב ע"א)
לטקסט
[אדם מיוחס לא יכול להתגאות בכך, כי הוא לא עשה כלום בזה שנולד למשפחה זו. רק אם ישלים את עצמו, אפשר לומר שהוא מוליד את עצמו במובן רוחני על ברכי הוריו הקדושים, ויכול להתגאות בלידה זו. לכן נאמר (במדבר א, יח) "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" - "ויתילדו" לשון התפעל, כי פעלו על עצמם שנולדו למשפחותם, שבחייהם הטהורים רכשו את המדות של אבותיהם. ונאמר "על משפחותם" ולא "למשפחותם", כי משפחתם היתה מתכבדם בהם.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 32)
לטקסט
[מי שמתנשא ביחוסו ואינו הולך בדרכי התורה, גורם לאש המחלוקת, ואש זו תכלה אותו. וכך היה עם קורח, שטען שמגיעה לו גדולה כי אביו היה האח השני של עמרם (במדבר רבה יח), ועל סמך היחוס שלו עשה מחלוקת.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 113)
לטקסט
נג ע"ב
יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים; יבא טוב - זה משה, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, מטוב - זה הקב"ה, דכתיב: טוב ה' לכל, לטובים - אלו ישראל, דכתיב הטיבה ה' לטובים
כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעשה כלי להוציא המלאכה אל הפועל, אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא, והנה שם במקומו נתבאר יפה, כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעלה אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו, לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעשה ההוא, כאשר הוא שם המגלות על המקווה ממנו לעתיד, כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על שלמות הדבר המבוקש מה שהוא צורך מהלך הצורה בהם, אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו (שער מ"ד ובשערים הרבה) זולתו כל הצורך, כי על ידי התורה האלהית תושב ההצלחה האמתית, ולא בזולתה מהדתות והנמוסים, ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד), כי להיותה דרך ישרה ונכונה אל ההצלחה, וכמו שאמרו תורה איקרי דרך (קידושין ב' ע"ב), היה ראוי לקנותה בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא, ואותה נתן להם במתנה גמורה, לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם, אשר הידיעה הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם, איש לא נעדר אשר יקבל טוב על ידו, איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידו אומנתו דבר שאינו מתוקן, כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל, וכבר ביארנו עקר זה (בשער ס): לטובים אלו ישראל, שנאמר הטיבה ה' לטובים. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינת האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת, אשר היו שקולים כנגד כלם, כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש, ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור, אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם... והבחינה השנית, היא כשיאמר הטוביות על כללות האומה... [מבאר במה משה וישראל הם טובים, ומקשה אם הם טובים איך חטאו, ומתרץ שלא כל העם חטא וגם מי שחטא לא חטא לגמרי.]
(עקדת יצחק, שער ע"ה)
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה טו]
למדים אנו מכאן שאין היגיעה אלא 'תנאי' לתורה, ולכן כל יגיעה נכללת בכלל 'יגעת ומצאת', אף יגיעה של הליכה שאינה קשורה לעצם הלימוד.
ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא, כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויכרת [מבאר שהמלח הוא דבר שכורתים בו הברית כי הוא יסוד החיות והמות וכן ברית היא התניה של ברכה כשהיא מקויימת או ההפך אם היא מופרת וכך הקורבנות].
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ג]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כא ע"א]
אע"פ כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו. [מבאר שיש מצבים מיוחדים יוצאי דופן בהם מתייסרים הצדיקים ויש בזה סוד מצד סוד העיבור, גלגול נשמות]
וראיתי ליישב מאמרי רבותינו ז"ל (ויק"ר כב א) שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדב"ר יט ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה.
ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב. ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים.
ועניין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל (שם) שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו, שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם. [מבאר שלמשה רבנו נמסרו בשלמותן התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אך לא נגלו לו כל המקורות בתורה שבכתב מהם נלמדו הלכות התושב"ע, ו'בקעה' זו - מציאת הרמזים בתורה שבכתב לדברי התושב"ע - הונחה לפתחם של חכמי הדורות.]
ואשר אני אחזה לי, הוא בהקדים ביאור הפסוק, "כי בי"ה ה' צור עולמים", והול"ל לפי דרשת רז"ל, שהעולם נברא בחצי השם, הול"ל "כי ביה צור עולמים", ואמאי קאמר ה'?... במ"ש מרן בכ"מ פ"ו מהל' יסודי התורה, דדעת הראב"ד בהשגות שם, דאם רצה לכתוב שם המיוחד וכתב יה, זה שם יה אינו נמחק, אבל אם לא רצה לכתוב אלא שם י"ה בפני עצמו, זה נמחק, ע"ש. ונמצא, דיש הפרש בין שם יה כשהוא בפני עצמו לשם י"ה שהוא משם המיוחד. וזה שאמר הכתוב, "כי בי"ה ה'", ר"ל, מה שיצר העולם באותיות י"ה הוא משם המיוחד. וזה כיון באומרו "כי ביה ה'", כלומר, יה מה' המיוחד, בזה יצר העולם, לאפוקי שם י"ה בפני עצמו.
ואחר זמן ראיתי להרב המג"ן בספר זבח השלמים סימן קה, שפירש על דרך זה בהקדמת הזהר, כי י"ה דהוא במלכות יה בארץ החיים אימא תתאה, וכן "עזי וזמרת יה", אמר, עתה לא תחשוב באומרי "ביה צור עולמים" היינו בשם יה, אינו כן, אלא נטל יה משמו הגדול והקדוש הויה וצר בו שני עולמים, עכ"ד. ועל פי זה אפשר לפרש קראין, דמדבר כלפי מלכותא קדישא שהיא האם המיסרת, וזה שאמר "אם עונות תשמר יה", כלפי השכינה, דכל דינין אתמסרו בידהא, "אדני", שהיא היא בחינת דינא אותיות אדני, "מי יעמד".
וכדי לחזור ולהיכנס שוב אל תוך העולם, אין די באותו פתח שיצא ממנו, אלא צריך הוא לפתח מיוחד, דהיינו סיוע מיוחד מאת הקב"ה, שיחזירו אל עולמו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טז ע"ב ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מד ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ז]
[עיין לקט באורי אגדות סוטה ה ע"א]
ורבותינו אמרו להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת.
אלא שנראה לי לתת טוב טעם, כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב "כי בחוזק יד". כי יש לך לדעת, כי האדון ברוך הוא, יש במדותיו שתי בחינות: האחת תקרא 'יד הגדולה', והאחת תקרא 'יד החזקה'. 'היד הגדולה' היא צד החסד והטוב, ו'היד החזקה' היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות. על כן תהיה הנחת תפילין ביד כהה שלנו, שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים. (על פי הידוע בקבלה שמידת החסד בימין ומידת הגבורה בשמאל.)
וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה, והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד, כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב
דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר, איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ד ע"ב]
לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בו ידיעה בתחלה ובסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזדרז בהן לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן, אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב.
אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו',אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל (ברכות ח.), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים.
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יז]
כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כה ע"א]
...דוד שנשא ליפת תואר היה מסופק אם הוא בכלל בועל ארמית, כי לא דיברה התורה רק כנגד היצר הרע, או לא, כי התירה התורה.
ולכך כשנכנס לרחוץ עצמו מצואתו ועוונו שחטא לנפש. אמר אוי לי שאני ערום, כי חשב שנלקח ממנו אור מקיף, ע"י בעילת יפת תאר ארמית, וכאשר ראה במילתו ולא נמשכה ערלתו, הבחין כי לא בעל בת אלהי נכר...
וכבר אמרתי, כי תדע כי מי שהוא ערום בלי לבוש, אין השריית קדושה כלל עליו... ולכך כשנכנס דוד לבית המרחץ, הרצון בזה, לבדוק חטאיו ולטהר נפשו, כדכתיב [ישעיה ד, ד] אם רחץ ה' צואת בנות ציון, ופשפש במעשיו ואמר ווי לי שאני ערום מן המצות, כי בעלתי ארמית יפת תואר, ולבוש קודש סר מעלי, והריני בלי השריית קדושה כלל, וכל המצוות בעו"ה הכל לסטרא אחרא, כי אולי חטאתי ביפת תואר, ובזו הדאגה היה שרוי, אמנם כאשר נסתכל בברית מילה שלו, אם כן הרגיש שלא חטא ביפת תואר, כי הבועל ארמית נמשכה ערלתו ולא היה ברית קודש כמקדם, וזהו האות שלא פעל רע ביפת תואר, ושש בזה למאוד וא"ש.
ב) ובהאמור י"ל במה דמצינו במנחות מג ע"ב: בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, עיין שם. ועפמ"ש בשו"ת תפארת צבי סי' כז [אות יג] בענין טבילת אנשים שחרית דהוי לטהרה מטומאת הנפש כטבילת גרים ובעלי תשובה, עיין שם, כי בשעה שאדם מישראל בא לעמוד בתפילה הוא עומד ומתבונן בעצמו: מי אנכי לעמוד להתפלל לפני הבורא כל עולמים וכו'? ומי זה יערב לבו לעמוד ולשרת בקודש אחרי שהרבה לחטוא ולהכעיס לפניו ית"ש במעלליו הרעים? ועד שפותח בתשובה וגומר בלבו שמכאן ואילך יתקן את מעשיו, וכעין דקיי"ל במומר ששב שצריך טבילה [יו"ד סי' רס"ח סי"ב וסי' רס"ז ס"ח, יש"ש יבמות פ"ד סי' נ"ב, שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתנ"ח (תט"ו)], לכן יורד וטובל לרחוץ מעבירות שבידו. וגם דוד המלך ע"ה 7כשנכנס למרחץ לטבול היה מתבונן בתשובה ומפשפש במעשיו, ובגודל ענותנותו ראה עצמו כערום ללא מצוות, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו כי גדולה מצוה זו בלבדה וכנ"ל.
כלומר שמעשה הצניעות של בני נח השאיר זכות לדורות, שהשמלה היינו הטלית יש בה זכות להציל מן הערוה.
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נז ע"א]
לטקסט