Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת נדה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"ב
תוספות ד"ה התם תרתי - הנגע רגילות להתחסר בבת אחת
וי"ל היות כי נגעי בתים או בגדים א"א לתלות בדרך הטבע, וכ"כ הרמב"ם סוף ה' טומאת צרעת [פט"ז ה"י]:... וזוהי השינוי האמור בבגדים ובתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא הי' בישראל להזהירן מלשון הרע... ועיי' בתוס' נדה... בנגע רגילות להתחסר בבת אחת. עכ"ל. והרב חכם צבי ז"ל סי' ג תמה על דבריהם טובא, באמרו אשר דבריהם נגד החוש והשכל, שנגע גדול יתחסר בבת אחת... ולדידי לא קשה מידי, כי כבר כתב הכוזרי במאמר א סי' [פא] כי הנימוס אשר התחלתו מהבורא הוא קם פתאום, ואמר בו הי' ויהי' כבריאת עולם. וכ"כ המחַקרים אמתים מבני עמנו, שכל ענין טבעי לא ישתנה רק בהדרגה מעט מעט, אבל ענין נסיי חל פתאום ומתרחק פתאום. ומעתה מה יפו ומה נעמו דברי התוס' שכתבו שהנגע רגילות להתחסר בבת אחת, כיון שעניני נגעי בתים הוא מעניני נסיי אות ופלא מתרחק בפתאום.
(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ב)
ו ע"ב
חבריא מדכן בגלילא
...שהתנאים ואמוראים היו קדושי עליונין ועתה הגם שיתמרמר האדם לעשות מעשים טובים בטורח גדול ולא יעלה אפי' אחד מרבוא מהראשונים. ויש הרבה תשובות לדבר. ועתה נזכיר קצת מהם.... שהיה מצוי להם אפר פרה וכמ"ש חבריא מדכן בגלילא, כמ"ש הראשונים הביאם הרב משנה למלך פ"ג דאבל, והטהרה מביאה לידי קדושה.
(חיד"א, נחל אשכול קהלת פרק ז פסוק י)
ז ע"ב
משום דרבי אליעזר שמותי הוא
[יש לזה שני פירושים: שנידו אותו, או שהוא מתלמידי שמאי. בברכות יט מנו כ"ד מקומות שמנדים על כבוד הרב, שנזכרו במשנה, ולא מנו את מה שנידו את ר' אליעזר כי זה לא נזכר במשנה אלא רק בברייתא. לפי סוגיה זו אין לפרש "שמותי" מלשון נידוי, שהרי הנידוי לא נזכר במשנה. וכן לפי הירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, שפעם נשפך אשפה על ראשו של ר"א ואמר שזה סימן שיבטלו את הנידוי, שנאמר "מאשפות ירים אביון", משמע שהנידוי היה זמן קצר, ולפי זה אין לפרש "שמותי" מלשון נידוי. לפי הפירוש שהוא בגלל הנידוי, א"כ מה שלא פוסקים כמותו הוא רק בטהרות, כי נידו אותו בענייני טהרות, תנורו של עכנאי, וחששו שיבואו לפסוק כמותו בדברים אחרים של טהרות, כמו שכתב תוס' רא"ש כאן. וזו דעת שמואל, כאמור לקמן ח ע"א, שבשאר סדרים יש הרבה מקומות שהלכה כמותו. ולפי הפירוש שהוא מתלמידי ב"ש, א"כ גם בשאר סדרים אין לפסוק כמותו. וזה דעת ר' אלעזר בן פדת לקמן ח ע"א שאומר שגם בשאר סדרים אין הלכה כמותו (חוץ מארבעה דברים), והוא לשיטתו, שהוא מדבר בסוגיה הנ"ל בברכות יט.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, הקדמה, עמוד רביעי)
ט ע"א
מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' אלו מי הנדה שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא
[וכן בהמדרש (במדבר רבה פרשה יט סימן א): "מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז וכו' העולם הבא מעולם הזה מי עשה כן וכו' לא יחידו של עולם? תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא פרחה בכולו טהור וכו' תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים". מזה שיש לפרה אדומה שתי תכונות מנוגדות, שהיא מטמאת ומטהרת, מוכח שהכוחות הללו אינם הפכיים כי שניהם באים ממקור אחד, מיחידו של עולם. וכך גם בטוב ורע - מציאות הרע המדומה היא מפני שה' ציוה שיהיה רע בעולם, אבל אין לרע מציאות בפני עצמו, כי הכל מה'.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 136)
לטקסט
יג ע"א
רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם
...ודקדק לומר 'ואתם' בתוספת וא"ו, לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר, גם אתם תקבלו לפרות ולרבות, ומעתה תנאי הוא הדבר.
(אור החיים בראשית ט, ז)
ר' יהודה אימתא דרביה עליה
[ע"פ זה מובן מדוע אמר אברהם לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי" ולא תחת ירכו של אליעזר, כי סתם אדם אינו רשאי לאחוז באמתו, רק אברהם היה רשאי כי לא היה בו חשש הרהור כי היתה אימת ה' עליו.]
(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ריא - לטקסט)
יג ע"ב
מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד
[אלו שמאחרים להינשא, כי ממתינים לקבל נדוניא גדולה, גורמים לעצמם הוצאת זרע לבטלה. "דמים מלאו" מפני שהם רוצים "דמים".]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מג ע"א)
לטקסט
אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף קשים גרים לישראל כספחת טז ע"ב
דריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו, מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק, לא קאמר, כדר' חנינא דא"ר חנינא, הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'
ומפני זה אמרו המלאך הממונה על ההריון "לילה" שמו, נוטל את הטפה ומניחה לפני הקב"ה, ואומר טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, עשיר או עני, אבל צדיק ורשע לא קאמר. הנה בארו שהחכמה והעושר תלוים במזל כפי רגע ההריון והלידה, לא הצדק והרשע. וזהו שאמרו גם כן בשבת אתמר ר' חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ר' יוחנן אמר אין מזל לישראל. הנה בארו שהחכמה והעושר תלויים במזל, ואפילו ר' יוחנן מודה בזה. שאע"פ שאומר אין מזל לישראל, אין כונתו לומר שלא יהיה המזל פועל בדברים האלה. אבל הכוונה, שעל ידי תפלה וצדקה ישתנה מזלו לטובה. כן פי' רש"י ז"ל שם דכן סוגית הגמרא מוכחת. ור' חנינא סובר שאין תפלה וצדקה משנה המזל בדברים האלה, שהם החכמה והעושר, אבל במעשה המצות והעבירות, אין שום חכם חולק שאין למזל יכולת עליהם. וזהו מה שאמרו רז"ל: בני חי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. הנה יחסו למזל. הדברים הגופיים, לא הנפשיים.
(דרשות הר"ן - הדרוש השמיני)
כי אע"פ שיש מלאך ממונה על שעת ההריון, והוא מזל המולד שנוטל אותה הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ושם נאמר מה תהא עליה לפי הכח שמסר ה' ית' ביד המלאך ההוא מהתחלת הבריאה... הנה לא יפה כוחו בהם בשיהיו כן על כל פנים, אבל יישאר האדם יכול ורשאי בהשתדלות שכלי וחריצות אנושי להדיח מעליו רעת הוראתו ויקבל את הטוב מאת האלקים, עד שייהפך מזה מצד אל צד, אם מעני אל עשיר... ואם מפתי אל חכם... וזה אומרם: צדיק ורשע לא קאמר, כלומר: אבל אלו הגזרות לא ימשלו על האדם באופן שבעבורם יהיה צדיק ורשע בהכרח, אבל הכרעתם היא חלושה, עד שהצדיק והרשע ימשלו בהם...
(עקידת יצחק שער כב)
מבאר שגמרא זו מרומזת בפסוק, ספר תהילים פרק קלט (טז), גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם, היינו שקודם יצירתו, ראה הקב"ה מה תהא בגלמי, כשמעמידים הטפה לפניו, ועל ספרך כלם יכתבו, שכותבין על ספר כל עניניו, אם יהיה גבור או חלש וכו' ואפילו ימים יוצרו, קוצבים לו כמה יחיה, אמנם לא אחד בהם, כי חסר בספר זה אחד מן השלמות, דאילו צדיק ורשע לא קאמר, על כן לא נכתב על ספר, שכותבין עליו מה יהיה משפט הילד ומעשהו, לפיכך מה יקרו רעיך אל, שנעשו בדמות אלהים שליטים על כל מעשיהם.
(כלי יקר על בראשית פרק ה פסוק א)
אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה
כל עוד שתגדל כונת האדם במעשה המצות, הנה לפי שיעורה תגדל רוחניותיה ותעלה מעלה מעלה דרך המדרגות כדפי' לעיל בפ"ו. ואחר היות הקדמה הזאת אמיתית ונכונה, הנה בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה לעבודתו ית', כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה, הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות. ומה גם אם קדם לו אל הזיווג התפלה הנחמדה הידועה, הנה על אחת כמה וכמה טובה כפולה שיתהוה מן המעשה ההוא גוף וטיפה מוכנת לנשמה קדושה. והנה כמו שביחוד הזכר והנקבה הגופניים, כן ביחוד הנשמות הנעימות, אשר גם להם זכר ונקבה, ויפעלו בטוב כוונתם ברוחניות נפש רוח ונשמה להתלבש הנשמה במעלותיה העליונות. והכונה הזו הנחמדת היא הטיפה שמעלה אותה המלאך הממונה על ההריון, דליכא למימר דטיפה גופניות קאמר. והנה כזה פירש בזהר (בראשית דף נד ע"ב) בקרי ונגעי בני אדם שמתעברין הרוחות מקרי. והוקשה להם, שאחר שהאדם גשמי איך אפשר שיתעבר ממנו הרוח הפשוט עם היותו טמא? ואמרו שאין העיבור מהטיפה, כי הטיפה נמשכת באיבוד, אמנם מתעברת מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בה להזריע... וכן הוא לענין הקדושה כדפרישית. ואז בהעלות הטפה ההיא, ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות לפי האדון ה' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה, וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטפה ההיא... שאז בהיות הטיפה ההיא לפני המלך, נשפע עליה נשמה. וכבר נתבאר בזוהר בסבא (דמשפטים דף קב) כי בהיות האדם משתמש בבת זוגו, מכניס בה נצוץ מרוחו והרוח ההוא עומד בתוך גופה מתקשקש בה כמבואר הענין הזה שם בארוכה. ומזה נקיש אל הנשמה העליונה השלוחה אל הולד, תתלבש בטפה הרוחניות בתוך נשמת הנקבה ונמצאת הנקבה מעוברת היא בעצמה ומעוברת בנשמתה.
(רבי משה קורדובירו, פרדס רמונים, שער לא פרק ט)
אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו
[זה לא סותר מה שנאמר בסנהדרין צו ע"א "אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו", כי בשני המקומות הכוונה היא לחושך: שם הכוונה היא שאברהם ניצל את הלילה, שהמלכים לא הכירו את המקומות, ולא ידעו איפה ללכת בגלל החושך בלילה, ואילו אברהם הכיר את המקומות, והמלכים ברחו כי לא ידעו כמה חיילים יש לאברהם, וכאן הכוונה היא שהעתיד של הנוצר עטוף בחושך, כי לא ידוע מה יהיה ממנו בעתיד.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 159)
לטקסט
טיפה זו מה תהא עליה
כמו שאמרו (במדבר רבה כב, ו): שלוש מתנות טובות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, חכמה וגבורה, ועושר, אימתי בזמן שהם מתנות שמים וכו'. פירוש הם נגד שלוש ראשונות שהם בני חיי ומזוני דתליא במזלא (מועד קטן כח ע"א), דאיתא בהמפלת שלושה דברים אלו אטיפה מה תהא עליה חכם וכו', פירוש חכמה נגד חיי כטעם והחכמה תחיה בעליה וגבורה כטעם כאיש גבורתו נגד בני וכמו שכתבתי במקום אחר על פסוק בניך וגו' כן יבורך גבר, וזהו נגד השורש הנעלם כי כמו שהתורה מגבורה כך כל נפשות ישראל שהכל אחד שורשם נקרא גבורה, ולכך הבנים הם מצד השורש הנעלם דאב כידוע וכמו שכתבתי במקום אחר וכן לעולם תחילת המחשבה מתגלה בסוף המעשה.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' רכג)
רבש"ע טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני ואילו רשע או צדיק לא קאמר
[מה שאמרו צדיק ורשע לא קאמר, הטעם הוא כדי שתהיה לו בחירה. אבל יש לשאול, הלא מי שנולד טיפש וחלש כבר אינו מסוגל שתהיה לו בחירה, כיון שאין לו שום השתוקקות לחכמת ה'? מכאן שיכולה להיות בחירה אפילו לטיפש. אע"פ שנולד טפש, היינו שהוא רחוק מעניני השפעה לזולתו, מ"מ ע"י התחברות עם צדיקים יקבל תכונות חדשות מבני עליה שישפיעו חופש, שיכניע את עצמו לקבל הדרכה מבני עליה, וע"י הדבקות עם בני עליה יזכה לדביקות אמיתית בה'.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר נ, עמ' צח-קג)
ואילו רשע או צדיק לא קאמר
נודע דברי האלשיך על מאמר חז"ל ואילו צדיק ורשע לא קאמר, שכל זמן שהם במחשבה עודנו הברירה חפשית, ולא כן כשיצא לבחינת הדיבור.
(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש ג, אות א)
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה, כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה, כי בהתחזק ביראת י'י ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא, כמו שהוא מזדכר על ידי מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים, וכיוצא בזה, אשר נתנו לזכרון, הנה ודאי היה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו, כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב), וכשנשלים עצמנו בה, הנה לא נירא משום פגע ונזק.
(עקדת יצחק, שער צ)
א"ר יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום... ר"ל אמר מהכא: בוזה דרכיו ימות
נמצאנו למדים, כי פעולה שעל ידה עלול להתגלות מום באדם קרויה דרך מבוזה, וההולך בדרך זו הריהו בן מוות. [לא בדיני עונשין. אלא שחכמת שלמה במשלי קובעת שאין לו זכות קיום בעולם הזה.]
(שיחות מוסר תש"ל פרשת וירא מאמר י' עמ' מא)
יז ע"א
שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גוזמן צדיק, שורפן חסיד.
ועשיית הצפרנים הוא רמז אל חתוך והסרת הענינים אשר בם למד לטרוף טרף ואפשר כי לזה כוונו חכמינו ז"ל (נדה י"ז) באמרם שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גוזמן צדיק, שורפן חסיד. עם היות שהדברים כפשוטן יועילו למה שאמרו מהנזק המגיע למעוברות מדריסתן, מכל מקום אפשר כי לזה ולזה נתכוונו. והוא כי הזורק כלי החטיפה לכל צד ומקום הוא רשע, אמנם הגוזם ברוב העתים ומשתמש לכדי צרכו בהם כראוי הוא הצדיק, אבל השורפן לגמרי שהוא מסתפק בקב חרובין וכיוצא הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם שאינו צריך אל הצפרנים כלל, ידיו רב לו כמו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. [אומר שמלבד הפשט יש כאן רמז, על היחס לצפרנים ומעשיהן. כי הצפרנים נועדו לטרוף טרף, לכן הזורק אותן בכל מקום רשע. המשתמש בהן בזמנן צדיק, וחסיד אינו משתמש בהן כלל.]
(עקדת יצחק, שער צ"ז)
יט ע"ב
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כ ע"ב
אמאי קרו ליה "מרא דארעא דישראל"? דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר, הוה יתיב רבי אמי קמיה, ארחיה, אמר לה: האי דם חימוד הוא
ודאי שאין העניין כפשוטו. שאילו היה לדם חימוד ריח - לא היה נקרא ר' אלעזר "מרא דארעא" אלא שהרגיש ר"א בכח מיוחד שדם חימוד הוא. על כן נקרא "מרא דישראל", כי כח זה נמסר רק למי שאחריות כלל ישראל עליו.
(שיחות מוסר תשל"א פרשת וישב מאמר יז עמ' פו)
סוד ד' ליראיו כג ע"ב
ראשית אונו מי שלבו דוה עליו
[מזה מוכח שמתאבלים על בכור שמת, כמו שפסק רמ"א יו"ד סי' שעד. ומה שכתב תרגום יונתן בראשית פרק לח פסוק ד, על לידת אונן, "ואתעברת תוב וילידת בר וקרת ית שמיה אונן ארום ברם עלוי עתיד אבוי לאתאבלא", משמע שלא היו מתאבלים על הבכור שמת (כמו שדייק משם תורה תמימה), היה לפני מתן תורה, אולי כי אז היתה עבודה בבכורות, והבכור נחשב קדוש, ונאסר להתאבל עליו כמו שגדידה על מת אסורה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יח ע"ד)
לטקסט
כד ע"ב
תניא, אבא שאול אומר, ואיתימא רבי יוחנן: קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה. תניא, אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי כשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היתה. ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה - אבא שאול ארוך בדורו הוה...
יאמר, שאף על פי שאבא שאול אדם גדול בדורו היה בשלשה הענינים שזכרנו, אבל שלא היה משער בעצמו שהיה מגיע לסוף שלש פרסאות אלו שבקרסולו של עוג כמו שהגיע משה, וכן הוא האמת בלי ספק. והנה כוון לומר זה בדרך חידה קרובה אל הראשונה, כמו שאמרו גם כן (שם) שהכוונה להעיר ונשקע בה עד חוטמו, ולסוף ראה שהיתה גלגל עינו של אבשלום. שהכוונה להעיר אזן אנשים המוטבעים בתאוות העולם ומשוקעים בחמודותיו, כאומרו שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ"ז), כי ודאי יקרה להם כמו שקרה לאבשלום, כי למה שתלה עיניו בגבוה ממנו נתלה ונאבד מן העולם, וכל אשר יקרה לו זה ודאי ישקע בגלגל עינו של אבשלום. וייחס אבא שאול הדבר לעצמו, כמנהג החכמים המנסים הדברים והמוצאים אותם, כמו שאמר שלמה בכל ספר קהלת [מבאר שעוג סבר שכחם של ישראל נובע משלשה דברים: עצמתם וגדלם, קדימותם, וזכות מעשיהם. והוא חשב שהוא גדול מהם בשלשה דברים אלה. לכן יצא למלחמה מעצמו, בלי ששלחו לו ישראל מלאכים ובלי שהקשה ה' את לבו. אבל האמת היא שהיו ישראל גדולים ממנו בשלשה דברים אלה. ולא זו בלבד אלא שמשה לבדו היה גדול בשלשה דברים אלה. אבל אבא שאול לא היה במעלתו של משה. ובמעשה של השקיעה בגלגל העין כונתו שכל מי ששקוע בתאוה וחמדה ישקע בגלגל עינו. ויחס את המעשה לעצמו.]
(עקדת יצחק, שער פא)
כט ע"א
רובו ככולו ל ע"א
וחכמים אומרים: (יצירת הוולד) אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מא' (יום).
(בשינוי הלשון) , כי מזל צומח בגרם המעלה הוא לערך מ' יום וכן להיפך.
(יערות דבש חלק ראשון - דרוש ב)
ל ע"ב
דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר - ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך - זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון - זה יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני שורפה לפניך
הנה שהודיעו בכאן, היות האדם מתחלת יצירתו כחני להשיג השלמיות הנכללות בהשתדלות ידיעת התורה האלהית, והוא מה שאמר שמלמדין שם אותו כל התורה כלה. אמנם ההכרחיות ההוא לא יחוייב צאתו אל הפועל, כי אם ברוב ההשתדלות וההתעמלות בו. ולפי שרוב בני האדם הם מתרשלים בזה לפנותם אל הבלי העולם וחמודותיו, אמרו שבצאתו מרחם אמו בא מלאך וסטרו על פיו, והמלאך הזה כבר פרסמו שמו באומרו לפתח חטאת רובץ, כי ודאי החוטא בזה מלאך אכזרי ישולח בו להשכיחו את אשר בכחו להשיגו. ואולי שהחוקרים שאמרו שכל מה שישכילהו האדם הם על דרך ההזדכרות, כוונו אל הכחניות הזה אשר רמזהו חז"ל ויצדק מאמרם. וענין השבועה הזאת היא להורות שאף על פי שביציאתו לאויר העולם נשכחו ממנו אלו הידיעות, כמו שאמרנו, מכל מקום הכרעה גדולה יש לו אל זכירתן מצד התחלתו זאת, שאין לך חומר שבועה לקיים כל דבר מאשר יכריחהו טבע המושבע, כמו שאמר (ישעיה נ"ד) אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו', כמו שזכרנו (בשער י"ג), ולזה אמר שהוא מושבע ועומד שיהיה צדיק ולא רשע, שכבר הוא מוכרע לזה מתחלת היצירה. ונתנו בזה עצה נכונה מאד, והוא שיתנהג בענין הצדקות כפי מה שמתנהג בבקשתו התשוקות הזמניות, כמו העושר וכדומה, כי אף על פי שיאמרו לו כל העולם שהוא עשיר, תמיד הוא מחזיק עצמו כעני, והוא רודף אחריהם. ואם יעשה כן במצות ובמעשים טובים, יתעשר מהם בלי ספק, כמו שאמר החכם אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין וגו' (משלי ב'). ולפי שכל אלו הענינים לא יושגו אלו רק במה שתהיה זכה וברה, כמו שאמרנו, כי בזה יזדכרו בה כל הענינים שנתנו בכחה, ויראו רשמי כחותיה באר היטב, לזה אמר שכללו בשבועתו זאת הוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, שאם אתה מעמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות מבורא העולם ומלאכיו הקדושים הטהורים, כמו שיבא...
(עקדת יצחק, שער סח)
כבר ביארנו בשער ס"ח כוונתם באלו הענינים. אמנם עכשיו נכוין למה שירמזו הימים שהאדם בהם מצומצם ומשוער בעניני הספוק, או בלי שיהיה לו שום עסק מהעסקים הזמניים, כי הוא הנכון והמזומן ללמוד התורה כלה. ואולם בצאתו מההשערה והצמצום ההוא כלו נשכח, כי התורה והבדידות בצמצום החיים יצאו כרוכין זה בזה בלי ספק. [מבאר שהזמן הטוב ביותר ללמוד כל התורה הוא הזמן שבו אדם אינו טרוד בעניני העוה"ז]
(עקדת יצחק, שער עז)
טעם הדבר נראה, שבאמת זהו מצבו של האדם מצד עצם יצירתו, וזה היה מצבו של אדם הראשון קודם החטא, ובקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם" לא נתקלל העובר בהיותו במעי אימו. שאם לא כן, במה זכה העובר לכל זה?
(שיחות מוסר תשל"ב פרשת בשלח מאמר לד עמ' קמא)
וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה
הטעם לכך הוא, שמכיון שבידו להגיע להשגות רוחניות ולמעלות נשגבות ע"י עמל ויגיעה, עליו להגיע בכוחות עצמו למעלות עליונות אלו.
(שיחות מוסר תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נז עמ' רמו)
[הטעם הוא שלא ייתכן שייכנס אדם לעולם שעליו לחיות בו ויביא עמו רעיונות והשקפות מעולם אחר, שהם זרים לעולם הזה. וכמו כן רצוי שעמים ישכחו את עברם הפרימיטיבי, כיוון שתנאי החיים השתנו וצריך להתאים את עצמם לתנאים החדשים. יש מעלה בשכחה.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 30)
לטקסט
וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו' ומלמדין אותו כל התורה כולה
פרשנו בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים קלט, יב]: "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה ויום יאיר כחשיכה כאורה כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי". רצונו לומר כי חשך העוה"ז, דהיינו אם יעצים אדם עיניו מראות עניני הגשמיים, "לא יחשיך ממך", ואדרבא כחשיכה כאורה, כל מה שיחשיך עצמו מהסתכלות עניני הגשמים, יותר יאירו אור עיני השכליים. והביא ראיה לזה, שאמרו חז"ל בהיותו העובר בבטן אמו, שעדיין לא נחשכו עיניו הרוחניות בעניני הגשמים, שלא ראה באויר העולם, מלמדין אותו כל התורה כולה ורואה מסוף העולם עד סופו, פירוש, שכל חיי העה"ז אינם נחשבים לכלום אצלו, ורואה תחלתם וסופם שהם כלים ונפסדים, ומבין שהם כלא חשיבו גם עתה כנ"ל, וכל זה הוא מפני שלא יצא לאויר העולם ולא ראה העמל ואון של העוה"ז. וזה שאמר "כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי", רצה לומר, כשהייתי בבטן אמי קנית כליותי לכל דברי תורתך.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות יד)
ומלמדין אותו כל התורה כולה
מי שלמד הרבה תורה מרבותיו ושוקד עליהם, עדיין לא השלים חוקו שבא אל העולם לחדש חלקו בתורה, ואין להחזיק טובה לעצמך [אבות פ"ב מ"ח], כי זו שקיבל מרבו כבר הי' קודם בריאתו. והראיה, שבמעי אמו מלמדין אותו כל התורה שכבר נתגלה ע"י הקודמים לו, והרי ידעת זה משעה שנוצרת במעי אמך, ונברא כדי להוציא אור נשמתו בחלקה בתורה.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות כב)
ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו' וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה
[כל זמן שהיינו במעי אמנו, כנסת ישראל, מוגבלים בין כתלי היהדות בלי להתערב בגוים, תורת ה' היתה חרותה על לבנו, אבל כשיצאנו לאוויר העולם, מתקרבים לגויים כדי להתפרנס, שוכחים את התורה. מי שיש לו גאוה ביהדותו, ומודה לה' על בחירת ישראל, הוא לא ישכח את התורה גם כשהוא חי בין הגום. אבל מי שמתבייש באמונתו, ומקיים במצוות רק בהסתר, ומפחד להודות שהוא יהודי, הוא שוכח את התורה. ע"י שהמלאך המשחית סוטרו על פיו ואומר לו שתוק, שלא יזכיר את יהדותו בגלוי, הוא שוכח את התורה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 181-182)
לטקסט
ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע
(פרק א) תניא משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. וצריך להבין, דהא תנן [אבות פ"ב]: ואל תהי רשע בפני עצמך. וגם, אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה, יכול לבוא לידי קלות ח"ו...
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק א, פרק יג ופרק יד)
[קשה, הרי אם הוא צדיק, אין צריך לומר לו "אל תהי רשע"? ולמה צריך להיות רשע בעיני עצמו? ההסבר הוא, שיצר הרע מפתה אדם לעשות עבירה, באומרו שזו מצווה. ולכן משביעים אותו - "תהי צדיק" - כשאתה הולך לעשות מצוה בתור צדיק, תיזהר מיצה"ר, שעלול להכשילך להיות רשע. ואם תאמר, הרי הכל יודעים שאני צדיק ואני בטוח שלא אכשל בעצת יצה"ר - אל תאמין בעצמך, אלא תחזיק את עצמך כרשע שעלול להיכשל בעצת היצר, ולכן אתה צריך להיזהר.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 24)
לטקסט
ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע
ולכאורה זה סותר למה שאמרו באבות [פ"ב מי"ג]: אל תהי רשע בפני עצמך... ונראה דאיתא במדרש [בראשית רבה פרשה מח, י]... אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם... אתה אמרת "ורחצו רגליכם", חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבא. במדבר מנין? שנאמר "וארחצך במים". בישוב מנין? שנאמר "רחצו הזכו". לעתיד לבא מנין? דכתיב "אם רחץ ה' את" כו'. ולכאורה התשלומין האלה לא ישוו זה לזה, כי במדבר שפיר כתיב "וארחצך", וכן לעתיד לבוא "אם רחץ ה'" כו', ופירוש שהקב"ה בעצמו רוחץ, משא"כ בישוב שכתב "רחצו", מה זה תשלום גמול אם הם רוחצים את עצמם בלתי תגמולוהי? ונראה לפענ"ד דאיתא במדרש שיר השירים… למה אנו דומין? לבן מלך שיצא למדברה של עיר וקפחתו חמה על ראשו ונתכרכמו פניו, וכיון שנכנס למדינה ורחץ במעט מן המים והלך למרחץ מן המרחצאות חזר ליופיו, והרי הוא כמו שהיה כו', אבל אתם שזופים ממעי אמכם כו'. עיי"ש. ובזה יובן, בזכות אברהם נעשו צאצאיו כמותו זך ונקי, דהאב זוכה לבנו בנוי וביופי כו' [עדויות פ"ב מ"ט], וזו בזכות אברהם, ואף אם נתקלקל צורתם אח"כ ע"י החטאים, הנה זה כשזיפת השמש אשר אך את המראה היפה תכסה לעת מה, ואחר רחיצה פעוטה ישוב להדרו לעצמותו הראשון. וזה היה הבטחת הקדוש ברוך הוא לאברהם, "רחצו" - פירוש שיהיו יכולים לרחוץ ולהסיר הצואה מעליהם כקרתנית זו החוזרת ליופיה. וזה נראה כוונת המקונן (איכה ד, ז-ח): "זכו נזיריה משלג אדמו עצם מפנינים חשך משחור תארם", והיינו שעצמותם יפה ונאה, זרע קודש מצבתם, והיינו "אדמו עצם מפנינים", רק "חשך משחור תארם" - היינו מבחוץ, התואר.
(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות "אריה ליב הכהן", אותיות ה-ל)
ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע
[ע"פ זה יש לפרש את הפסוק (ויקרא פרק ה פסוק א) "ונפש כי תחטא", חטא לשון חסרון, כלומר, אם אדם ימות, "ושמעה קול אלה" - והוא מישראל, מאלו שמשביעים אותו ברחם אמם (שאילו לגוים לא משביעים), "והוא עד" - הספדן חייב להעיד עליו מהשבחים שיש בו, "או ראה או ידע" בין אם הוא מכיר אותו מראיית עצמו, בין אם קיבל עליו ידיעה מאחרים, "אם לוא יגיד" - אם יתעצל בהספדו, "ונשא עונו". וכתוב "לוא", "לא - לו", לרמוז שצריך לומר שבחים על הנפטר ולא שבחים של נפטרים אחרים, כמו שנאמר שנפרעים מספדנים שמשקרים.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צז ע"ג)
לטקסט
לא ע"א
והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם"? - אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו
בכל יום יקרה לאיש הישראלי נסים רבים ואין מרגיש, כדכתיב [תהילים קלו, ד] לעושה נפלאות גדולות לבדו, הרצון כי הקב"ה מכיר בנפלאות ונסים ואין בן אדם מכיר. ולולי נסי ה', כבר ח"ו תמנו לגוע, כי כל שרי מעלה ומזלות רקיע לוחמים נגדינו, כדכתיב [תהלים נו. ג] רבים לוחמים לי מרום.
(יערות דבש חלק ראשון, דרוש א)
בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח
צריך שתדע, שהמקרים הקורים לבני האדם יש בהם שני מינים: האחד - מקרים תכליתיים, והשני - אמצעיים. פירוש תכליתיים - מקרים שיהיו נגזרים על האדם להיותם ראויים לו מצד אחת מהסיבות שזכרנו למעלה, ואמצעיים - מקרים שיקרו לו, כדי שעל ידם יגיע לו מקרה אחר שראוי לו, והוא כענין: "אודך ד' כי אנפת בי" (ישעיה יב, א), שפירשו חז"ל: שנשברה רגל פרתו ונפלה, ומצא סימא תחתיה (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד); או שיימלט ממקרה שראוי שלא יגיע לו, כגון שנתעכב ולא הלך בספינה שהיה רוצה לילך, וטבעה הספינה בים. וגם אמצעיים אלה אפשר שיהיו לצורך עצמו של האדם שיקרו לו, ואפשר שיהיו לצורך זולתו, לשתבוא על ידי זה טובה או רעה לזולתו. ואמנם, החכמה העליונה, כמו שתשער הענינים שראוי שיגיעו לאדם, תשער גם כן האמצעים שעל ידם יגיעו לו, עד שיימצא הכל נגזר בתכלית הדקדוק למה שהוא היותר טוב באמת.
(דרך ה' חלק ב פרק ג אות יב)
תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.
מבאר לפי הגמרא את משמעות ברכת כהנים.אביו מזריע לובן שבו. שממנו גידין, ועצמות, ומוח שבראשו, וצפרנים, ולובן שבעינים, הרי ה'. אמו מזרעת אודם שבו. שממנו עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעינים, הרי ה'. והקב"ה נותן בו י' דברים רוחניים והם. רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת, ובינה, והשכל, וכל כ' חלקים אלו מתברכין, ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו, כדי שמן כל אצבע, תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה, ועל חלק רוחני הנסתר.
(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק כד)
... אכן כוונת הכתוב היא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד, אבל בן אחרים ואפילו קרוביו, כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וז"ל אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' עד כאן. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת, שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם, לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך, אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז"ל (ב"מ ז.) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
(אור החיים, ויקרא כ, ט)
באיש ואשה ישנן שתי בחינות, אחת - צד הקנין של האשה כדתנן בקידושין במשנה (ב ע"א) "האשה נקנית", וגם היחוד מצד הטבע. ובאמת צד הקנין נובע מצד הקדושה שבזה, וכל מי שזוכה שכל תולדותיו יהיו אך מצד הקנין, התולדות כולן צאצאי קודש. אבל מאז שקלקלו בעץ הדעת נאמר "ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז). והנה אמרו: שלשה שותפין באדם, הקב"ה, אביו ואמו. וזהו מצד הטבע, אבל מצד הקנין, שבזמן שאיש ואשה שלום ביניהם שכינה שרויה ביניהם [סוטה יז ע"א], היינו כי אז מתמזגים חלקי האיש והאשה (לא אביו ואמו שהוא מצד הטבע) לחטיבה אחת, ואז הנם בבחינת סילוק המיתה, שהכל של הקב"ה, וגם החטא שבעטיו של נחש איננו עוד.
(מי מרום ח"ח, בראשית, תולדות, מאמר לט, עמ' קכה-קכו)
אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין
...כמשל הבן הנמשך ממוח האב, שאפי' צפרני רגליו נתהוו מטפה זו ממש, ע"י שהייתה תשעה חדשים בבטן האם, וירדה ממדרגה למדרגה להשתנות ולהתהוו' ממנה צפרנים, ועם כל זה עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה ועצמותה הראשון, שהיתה טיפת מוח האב. וגם עכשיו, בבן יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש, כדאיתא בגמרא: לובן שממנו גידים ועצמות וצפרנים [וכמ"ש בעץ חיים שער החשמל בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן שהיו צפרנים מבחי' מוח תבונה.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ב)
...והיינו דתנן חבלי של נקבה מרובין משל זכר... מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר? זה בא כדרך תשמישו וזה בא כדרך תשמישו; זו הופכת פניה וזה אין הופך פניו
אל תיראי כי גם וגו' - צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימת מות היה לה במה מסירה ממנה המורא באומרה כי גם זה וגו', עוד צריך לדעת מה כוונתה באומרה גם...
(אור החיים בראשית לה, יז)
אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה
[כמו שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה כא סימן ט) "המתהפכת - שהם מתהפכים פעמים אנשים פעמים נשים, פעמים רוחות, פעמים מלאכים". כמו שאמרו חכמי הקבלה, שכאשר האיש עושה את האשה כלי בביאתו, נותן בה את רוחו. אם תעבור בפניך אשה שאתה מכיר את בעלה, תעבור לפניך תמונת בעלה. וזאת התמורה, שהעולם מתהפך בדעת ובמדות פעם כך ופעם כך, שהזכר נולד בדעת נקבה, ונקבה בדעת זכר, ויתאוו תאווה. וכן בכל דבר, נראה שני הפכים בנושא אחד.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ז ע"ב)
לטקסט
לא ע"ב
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה אמרה תורה, יולדת מביאה קרבן? אמר להן, בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת, שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה, תביא קרבן. מתקיף לה רב יוסף, והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא, ועוד קרבן שבועה בעי איתויי? ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה, ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר.
ועיקר הכונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו.
(רמב"ן, ויקרא פרק יב פסוק ז)
היולדת זכר, מתחרטת מהרה מרוב שמחה, ע"כ כפרתה ממהרת לבא, אבל היולדת נקיבה, מצטערת ואינה מתחרטת מהרה ע"כ כפרתה מתאחרת. ואע"פ שאין השבועה חלה כלל, דאל"כ איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה בלא כפרה שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ושמונים לנקיבה, כי באמת אין כאן שבועה, כי אין הדבר בידה שהרי היא משועבדת לבעלה ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מ"מ צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה, ע"כ קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב.
(כלי יקר, ויקרא פרק יב פסוק ח)
שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש? משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי? בעל אבידה מחזיר על אבידתו
לפי שהדבר הזה הוא הכרחי לזכר, כי עליו מוטלת חובת הישארות מינו, לא עליה... ומזה יחוייב שיימצא לאיש טבע חזק לבקש צרכיו ממנה (לתשמיש). אמנם הצרכים אין מטבעם לבקש אותם אלא הצריכים אליהם, והיא מה שאמרו ז"ל: דרכו של איש לחזור על אבידתו, ואין דרכה של אבידה לחזר אחר בעליה.
(עקידת יצחק שער ט)
מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה
ולענין העונש נאמר (בראשית ג, טז) "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך"... וגידול בנים בצער, ואף על פי כן "ואל אישך תשוקתך", כאותה שאמרו... שכשרואה צער לידה נשבעת שלא תזדקק עוד עם בעלה ואחר כך מתחרטת.
(רבי יוסף מטראני, צפנת פענח, פרשת בראשית, דרוש א)
ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים
ובעליות אליהו מביא שתלמידיו שאלו: מצוה שיש לה טעם ובהמשך הזמן נתבטל הטעם של מצוה זו מאיזה סיבה, אם חיוב המצוה במקומה עומדת, או כיון שנתבטל טעמה גם המצוה בטילה? והשיב: מילה בשמיני יוכיח, פירוש, דאמרו חז"ל מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, שהיא טמאה לידה כל שבעה ימים. ולפ"ז עכשיו שבטלו דם טוהר ואין אשה טהורה לבעלה עד שתספור שבעה נקיים, וא"כ גם בשמיני אביו ואמו עצבים, ומ"מ מלין ביום השמיני, ואין ממתינים עד שתטהר אמו לבעלה, נמצא אף שהטעם בטל אבל המצוה אינה בטילה עולמית.
(הגר"א, דברי אליהו, שבת קל ע"א)
[קשה, הרי יש ענין לעשות מצוות מול התנגדות, כמו ש"גדול המצווה ועושה" מטעם זה, וא"כ א"כ היה צריך למול לפני שמונה? הטעם הוא שרק במצוות לא תעשה צריך לעשות מול התנגדות יצר הרע, כמו שאומר המדרש שיאמר "אפשי בבשר וחזיר" ובכל זאת אינו אוכל, אבל מצוות עשה צריך לעשות מתוך אהבה.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף יז ע"ב)
לטקסט
מפני מה אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב
[תכונת האשה בולטת ברכות דבריה. דיבוריה הם דיבורים רכים ונעימים לאוזן. ואילו איש דרכו לדבר דברים קשים ולהשמיע את קולו בלי נעימות. האשה מתקשטת כדי למצוא חן בעיני האיש, ואילו חשיבותו של האיש היא בגבורתו. האיש נברא למשול, והאשה נבראה לעזור לבעלה בנועם דבריה.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 40)
לג ע"ב
בגדי עם הארץ מדרס לפרושים לד ע"א
הכתוב עשאן כולם חברים לה ע"א
אבא נותן את הלובן ואמא נותנת את האודם
[מילה היא סוד כריתת ברית המעור. המעור הוא בחינת ערלה, שצריכים להסירה למקומה, היינו לבחינת עפר שהוא הורדת בחינת מלכות למקומה. ופירוש הורדת מלכות לבחינת עפר הוא כמו שכתוב "אבא נותן את הלובן", היינו, שמוריד את המלכות מכל הל"ב נתיבות למקומה, היינו שאינו משתמש בה, ונמצא שהספירות נתלבנו מבחינת העביות של מלכות דמידת הדין שהיתה בהן, שבגלל המלכות הזאת נעשתה שבירה, וזה מכונה בירור. ואח"כ אמא נותנת את האודם, היינו מלכות המתוקנת בבינה, שנקראת אדמה ולא עפר, וזה מכונה תיקון. כי במלכות אנו יש ב' בחינות: בחינת אדמה ובחינת עפר. אדמה הוא מלכות שיש לה מיתוק של בינה, שנקראת מלכות שעלתה לבינה. ועפר הוא מלכות במקום מלכות, שהיא מידת הדין.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר נ עמ׳ צא)
מג ע"א
ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם.
...ודקדק לומר 'ואתם' בתוספת וא"ו, לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר, גם אתם תקבלו לפרות ולרבות, ומעתה תנאי הוא הדבר.
(אור החיים בראשית ט, ז)
מה ע"ב
מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש
[היא צריכה בינה יתירה כדי לחנך את הבנים ולבנות בית בדעת האמת, ולכן ה' ברא אותה מהצלע, מיסוד רך, ולא מהאדמה, כדי שיהיה שכלה רך כדי לחנך את ילדיה בטוב ובצדק, לרוחניות, בניגוד לאדם שנברא מהאדמה, מחומר גס, כדי שיוכל לשלוט בעולם. לכן נאמר עליה שהיא היתה "אם כל חי" - "חי" לא במובן של בעלי חיים אלא תפקידה לחנך את בניה בחיים הנכונים.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף סד ע"ג)
לטקסט
מו ע"ב
מופלא סמוך לאיש
השבועות סודן ורמיזתן במלכות במלך עצמו, כמה דאת אמרת "עצם מעצמי", שכח זעיר בז' ספירותיו מתפשט בה... ויש בעונת הנדרים והשבועות דין מופלא סמוך לאיש, פירוש מופרש ומובדל משאר תנוקות, וסומך עצמו למדרגת איש בהיותו יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש, והוא מכלל תקוני זעיר והגדלתו.
(רמ"ע מפאנו, יונת אלם, פרק עג [ובדומה במאמר שברי לוחות])
נא ע"ב
גמרא כל שיש לו קשקשת דג טהור יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב סנפיר ואפילו דג טמא כתב רחמנא סנפיר וקשקשת והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר
הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים שפרים ורבים, ואמרו בחגיגה (ג, ב), כמסמרות נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמונו. ותנן, קשקשין הקבועין בו, סנפיר הפורח בהן. ועתה אפרש הסוד, הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו, והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם, בחינת הבינה שכל המוליד, ובזה יגדיל תורה [מבאר שחכמים נקראים דגים ולמרות ושיש צורך גם בסנפיר להגדיל תורה כי הקשקשת רומזת למה שקיבל מרבותיו והן קבועים בדג ולא זזים ואילו הסנפיר היא ההתקדמות של התלמיד בעצמו]
(של"ה, בעשרה מאמרות, המאמר הראשון (כג))
כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית
עי' לקט ביאורי אגדות תענית ו ע"ב
נו ע"ב
כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם נט ע"ב
כח דהתירא עדיף סא ע"א
ויאמר ה' אל משה אל תירא. מכדי, סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו. מאי שנא מעוג - דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
הנה לקחו להם שטה אחרת בענין היראה או ההתיראות שכתבנו, והשתדלו לתת טעם לחזקתו של עוג יותר משל סיחון, והוא מה שרצינו מכוונתם. ואמרו שסמך על שלשה שרשי גבורה שנמצאו עמו, שחשב לנצח בהם האומה הזאת אשר לא נמצאו כן לכל ממלכות. האחד, זכות מעשים, כי הוא חוזק גדול ביד האדם, כי זכות גדולה לו לפני אלהים במה ששמש לפני אברם העברי, והרי עשה יי' על ידו תשועה גדולה אל לוט ואל כל רכושו. וגם על ידו עשה לו אברהם אבינו שם גדול כיום הזה, ולכן חשבוה חז"ל לו לצדקה. והשני, גבורתו העצומה מצד בנינו החזק יותר מכל הגבורים אשר מעולם, אשר כגובה ארזים גבהו... והנה כחו זו עמדה לו במי המבול, וזה מה שכללוהו באומרם זה עוג שפלט מדור המבול. והשלישי, מה שתתחייב לראשונות והיא קדימתו העצומה בזמן, כי מלבד מה שיוסיף האדם ברוב קדמתו הפלגת חכמה ועומק עצה ותחבולה ובקיאות גדולות ברוב הנסיונות ואורך זמנן, כמו שאמרו כמה הרפתקי עדו עלי דהני (קידושין ל"ג ע"א) כי כל זה מה שיועיל מאד אצל כל הענינים, ויותר מהמה לעסקי המלחמה ותחבולותיה, הנה גם כן הוא דבר מועיל מאד בעניני ההשגחה האלהית, כי הקדומים בזמן הנה הם חשובים לפניו יתעלה, והתורה אמרה יי' קנני ראשית דרכו וגו' (משלי ח) ובכמה מקומות חלק הב"ה כבוד לזקנים, ונאמר לאיוב הראשון אדם תולד (איוב טו) [מבאר שעוג יצא למלחמה כי סמך על שלשה דברים שיעזרוהו: זכות מעשיו, גדלו הגופני, וגילו המופלג והחכמה שצבר.]
(עקדת יצחק, שער פא)
דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו.
ראיתי במדרש: סיחון ועוג בני שמחזאל היו, שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה, כדי לחפות על אשתו.
(רבינו בחיי, במדבר פרק כא פסוק לד)
סא ע"ב
אמר רב יוסף: זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא
ופירש התוספות בעת תחית המתים יקיימו המצוות, רק כאינו מצווה ועושה. ויש להבין כיון דגדול מצווה ועושה, מה יהיה בזה תועלת לישראל בעת תחיה שיהיו אינו מצווה ויהיו נגרעים משלימותן, וצריך לומר דודאי מסברא אין מצווה ועושה עדיף מעשה מעצמו בלתי צווי, רק הטעם דמצווה ועושה עדיף, משום דבזה איכא גירוי יצר הרע ובזה ליכא, והנה לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע כלל, א"כ הדרינן לסברא דאינו מצווה ועושה עדיף.
(יערות דבש, חלק שני, דרוש ט)
אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא וכו' דא"ר יוחנן וכו' כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות
[י"ל שתלוי בחקירה, האם בכל מצוה יש תועלת טבעית לנפש, או שאין תועלת טבעית ואנחנו מקיימים מצוות רק כי ה' ציווה. לפי הצד הראשון, השכר דבוק לפעולה, ולפי הצד השני, השכר הוא דבר חיצוני. לפי הצד השני, שמצוות הן גזירת מלך, מצוות בטלות לעתיד לבוא, כי הוא גזר על קיומן רק בזמן הזה, אבל לפי הצד שיש מהן תועלת טבעית, הן קיימות לעולם. רב יוסף לשיטתו בקידושין לא ע"א שגדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. והרי הטעם ש"גדול המצווה ועושה" הסבירו תוס' ע"ז ג, כי מי שמצווה מתאמץ לבטל את יצה"ר. ההסבר הוא שכיון שהוא מצווה, הוא חושב לקיים את המצווה גם אם יהיה טירחה גדולה בשבילו, ולכן גם אם הוא עושה בלי טירחה, יקבל שכר כאילו טרח הרבה, כמו שאמרו שמי שנאנס ולא עשה מצוה מקבל שכר כאילו עשה. אבל זה שייך רק אם השכר הוא דבר חיצוני וניתן לו מפני שקיים את רצון ה', ולכן יקבל שכר גם אם בפועל לא עשה או עשה בטירחה מעטה. אבל לשיטה שהשכר דבוק לפעולה ונובע ממנה באופן טבעי, הרי אם לא עשה את המצוה בפועל אינו יכול לקבל שכר. לכן רב יוסף לשיטתו סובר שגדול המצווה ועושה.
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 57)
לטקסט
מצות בטלות לעתיד לבא
[הטעם הוא, שמדות החסד והרחמים נחוצים רק במצב הנוכחי שיש מחסור וחולשה בעולם, מחלות, עוני, דאגות וכאב, וצריך לרפא אותם. אבל לעתיד לבוא לא יהיו חולי ומחסור, ואף אחד לא יזדקק לעזרת חברו, ואז יאבדו מידות החסד והרחמים את ערכם. גם מידת האמת תאבד את תפארתה כי מה שאנשים משקרים בעולם הזה הוא כדי להשיג איזו תועלת, אבל לעתיד לבוא האנשים יהיו שלמים בגופם ובממונם, ולא יצטרכו לשקר, ואם כן, לא תהיה מעלת למידת האמת, שהרי כולם ידברו אמת. זאת בניגוד לפילוסופים מסוימים (כמו גודווארט) האומרים שיש לחוקי המוסר הוייה עצמאית בלי תלות בבני האדם, כמו חוקי חשבון והגיאומטריה.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 119)
לטקסט
סז ע"ב
נדה סז: היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ע ע"ב
...מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"...דהא בלא הא לא סגיא
לכאורה יש סתירה לכך ממה שאמרו במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ב) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה" שכבר היתה בו חכמה. למדך שאין הקב"ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר., מטרונה אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: מהו שכתב "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב) 'לטפשים' היה צריך לומר?! אמר לה:... אם היה הקב"ה נותן חכמה לטפשין היו יושבין בבתי כסאות ובמבואות מטונפות ובבתי מרחצאות ואין מתעסקין בה, אלא נתנה הקב"ה לחכמים שיהו יושבין בישיבת זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקין בה, לכך כתיב "ואמלא" מלא מי שהיה בו כבר חכמה .
(שיחות מוסר תשל"ג פרשת יתרו מאמר מב, עמ' קעח)
אדם צריך לעשות את כל ההשתדלות כדי להחכים, ויחד עם זאת צריך הוא לתפילה ולרחמים.
(שיחות מוסר תשל"ג פרשת ויקהל מאמר נט עמ' רנב)
מה יעשה אדם ויתעשר אמר להן ירבה בסחורה וכו' יבקש רחמים ממי שהעושר שלו וכו' מאי קמ"ל דהא בלא הא לא סגי
[זה על פי הכלל של חובות הלבבות שער הבטחון שכותב שחובה לבטוח בה', והכל מסור בידו, וכל מה שאדם יעמול נגד רצון ה' הוא כלום, ולא תועיל לו שום תחבולה להשיג דבר נגד רצון ה'; אבל צריך לעשות קצת השתדלות ויצרף בזה את בטחונו בה' שיעזור לו. לכן ירבה בסחורה וגם יבקש רחמים מה', יתפלל שה' יסבב לו סיבות שמועילות לפרנסתו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כד ע"ד)
לטקסט
שלשה דברי בורות אשתו של לוט מהו שתטמא אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא בן שונמית מהו שיטמא אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין אמר להן לכשיחיו נחכם להן איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם
[אנשי אלכסנדריא שמרו תורה ומצוות, והיה להם בית כנסת מהודר מאד (סוכה נא ע"ב), והיה להם בית מקדש (בית חוניו) והקריבו שם קרבנות (מנחות קט ע"ב). אבל הם שכחו את לשון הקודש והתפללו ביוונית, ותירגמו את התורה ליונית. הם התרחקו מא"י, ואף עברו על האיסור לשוב למצרים. השאלות ששאלו את ר' יהושע, בן ארץ ישראל, היו בעצם טענות להצדיק את השקפותיהם. הם טענו שהמת מטמא כי אין לו הווה ועתיד, רק עבר; א"י כבר התיישנה, אין לה עתיד, ולכן באנו לאלכסנדריה, שיש לה עתיד; החיים מתקדמים, ואנחנו צריכים תרבות חדשה כדי להתקיים בין האומות; לכן אנחנו מתפללים ביוונית, ומקריבים קרבנות במצרים, כי אנחנו פונים קדימה; מה שנמצא מאחורינו הוא טמא כמת, ואסור להביט עליו, וראיה מאשת לוט שהפכה לנציב מלח כי הביטה לאחור, וראוי שתהיה טמאה. ור' יהושע ענה להם, שאין ראיה מאשת לוט, כי עיקר חטאה היה שלא רצתה לגמול חסד עם אורחים (בראשית רבה פרשה נא), לא רק שהביטה לאחור. ור' יהושע השיב, נכון שמת מטמא כי אין לו עתיד, אבל מת הוא מי שהיה חי ויצאה נפשו, ואילו אשת לוט מעולם לא היתה בחיים, אלא תמיד היתה נציב מלח, שתמיד היה לה לב רע והתנגדה לבעלה, שזה משול למלח (אשה טובה מתנגדת מעט, שהוא טוב כמו מעט מלח במאכל, אבל אם היא מתנגדת תמיד זה כמו שכל העולם מלח), ולכן היא לא מטמאה. לכן אין ראיה מלוט שאסור להביט לאחור, אדרבה, עלינו לזכור ימות עולם, להביט אל אבותינו ולא"י. מה שאשת לוט נענשה היה כי הביטה לאחור לאנשי סדום הרשעים ולא רצתה להיפרד מהם, שגם הם היו מלאים גפרית ומלח.
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 134-139)
כתוב אחד אומר כי בחר ה' בציון וכתוב אחד אומר כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה
[השאלה אינה מובנת, הרי בפסוק הראשון מפורש שהוא בחר בציון "אם ישמרו בניך בריתי", ובפסוק השני מפורש מדוע כעס - "על כל רעת בני ישראל". ועוד, היה צריך לתרץ, כאן קודם שחטאו וכאן לאחר שחטאו, וכמפורש בפסוקים עצמם. ועוד, מה הקשר בין נשיאת בת פרעה למאיסה בציון? ועוד, אם חטא נשיאת בת פרעה גרם לחורבן ירושלים, מדוע נקרא שלמה "ידידיה כי ה' אהבו" (שמואל ב' יב, כד)? ועוד, מצאנו בכמה מקומות ששלמה המלך היה במדרגה גדולה, כגון בעירובין כא ע"ב שכשתיקן נטילת ידים ועירובין, בת קול שיבחה אותו. ועוד שאמרו בשבת נו ע"ב ששלמה לא חטא, וכן רמב"ם הלכות איסורי ביאה, יג, יד, כותב ששלמה גייר את נשיו לפני שנשא אותן, לא שגיירם בלי ב"ד. יש להסביר ע"פ מה שנאמר בסנהדרין כא ע"ב, ששלמה עבר על איסור "לא ירבה לו נשים" כי חשב "אני ארבה ולא אסיר". וזאת כי היה צדיק גמור ולכן היה בטוח שלא יסור. כוונתו היתה לעשות בזה סייג לתורה, כמו שאר התקנות שתיקן. הוא ראה שישראל היו מוקפים שונאים רבים, שמנעו מהם לעסוק בתורה, והקשו על הפרנסה. לכן נשא נשים נכריות ממדינות שונות, וגיירם, ואף שגיירם בלי ב"ד, חשב שזה כמו עבירה לשמה, שע"י שיהיה מחותן עם מלכים שונים, ויכירו את חכמתו, יתקרבו לישראל, ויתבטלו המלחמות ויהיה פרנסה בשפע. והוא טעה בזה, כי מה שנאמר בנזיר כג שגדולה עבירה לשמה ביעל, עיקר הטעם היה שיעל היתה קרקע עולם ואינה עבירה גמורה, משא"כ בשלמה שנשא נכריות. ואמנם חשב שזה יקרב את האומות לישראל, אבל באמת, זה גרם להיפך, כי באותו יום הכניסה אלף מיני זמר לע"ז (שבת נו ע"ב), וישראל למדו ממנה, כי מינות מושכת, ולכן נאמר בשבת נו שכשנשא את בת פרעה גבריאל נעץ קנה בים והעלה שרטון ועליו נבנה רומי, שהצירה לישראל. מזה לומדים שאין שום קיום לישראל בלי התורה. וזאת היתה שאלת אנשי אלכסנדריא, כי בפסוק כתוב "למן היום אשר בנו אותה", שמשמע שכבר אז מאס ה' בציון, ולכן לא היה אפשר לתרץ שזה לאחר שחטאו, אלא זה שנשא שלמה את בת פרעה גרם לחורבן.]
(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות יח)
לטקסט
עא ע"א
פחדא צמית, ביעתותא מרפיא.
פחדכם ומוראכם - פרש"י פחד על הקרובים ומורא על הרחוקים והוא לשון הספרי. והוסיף רש"י פחד הוא בעיתת פתאום, מורא דאגה ימים רבים. ומגמ' נדה דע"א דקאמר פחדא מצמית צמית בעיתותא מרפיא, משמע דפחדא אינו פתאום אלא יושב בפחד.
(העמק דבר דברים יא, כה)
מאי ותתחלחל וכו' שפירסה נדה מאי שכר פרי הבטן א"ר חמא ברבי חנינא בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקדוש ברוך הוא שכר פרי הבטן
חכמים כאן רמזו שבמצב שאינו לא חם ולא קר. אז טבעו נח. ולא יזריע מהר מדאי ואז אשתו תתחמם ותתעורר לזיווג ותהיה דמיון החומר ואז הבעל יזיע ויהיה בבחינת היוצר.
(רמב"ן, אגרת הקודש פרק ב)
ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז"ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ע"כ, פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וכו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו', כפי זה המשחית זרעו ביטל התנאי וכאילו מביא מבול וכו' והבן. [מסביר כי כשם שהקב"ה התחייב שלא להביא מבול, כך התנה עם האדם שיפרה וירבה ולא יעשה מעשים הממעטים את הזרע.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות מז ע"ב
ולקט באורי אגדות קידושין ע ע"ב]
ורמז גדול רמז רבי חנינא בקריאת המלאך ההוא לילה, וגם שלא נזכר שם לשון גזירה, כיאם שאלה לבד... וזה שזמן הלילה שהוא החושך, הוא מסוגל בשני דברים: האחד - במה שאין עניינו רק העדר ושלילת האור; השני - שהוא זמן תקוה ותוחלת, כמו שאמר: משומרים לבוקר. והנה באמת המלאך הממונה מלפנים על ההריון... ראוי שייקרא בשם זה, לפי שכבר יפלו בשאלה זו עניין הלילה וסגולותיו, וזה כי השאלה הזאת ודאי היא עמוקה וחשכה כחשכה של לילה אצל השכל האנושי, שלא יסבול היות דבר גזור... מאחר שנשארה חופשיות הבחירה בידו; וגם הסגולה השנית להיות הכל תלוי ועומד עד שיידון כפי מעשיו, והרי הגזירה היא בתוחלת ממושכה עד הזמן ההוא. [אותו מלאך הוא מזלו של האדם, שאמנם קובע בו תכונות מוּלדות, אך אין הוא קובע את אופן השימוש בהן; וזה נתון בידי בחירתו של האדם, להשתמש בתכונותיו לצדק או לרשע.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ד]
[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]
ולכך הלך גולית ויתיצב ארבעים יום [שמו"א יז, טז] כנודע, ולכך מ' יום היה הגשם על הארץ.
...כי אם המראה היא זכה ומלוטשת, הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל' ע"ב) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות, מעלות שירים והודאות לאלוה עושה, כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נוטלה ממך, כי אם אינו מאיר את נרו, אבל הוא משליך המראה הזכה אשר נתנה בידו, אחרי גיוו ובירכתי ביתו, הנה היא תעלה זוהמה וחלודה ותחשך זיוה, ולא עוד אלא שיעלו בו צורות רעות, ותמונות משונות מזיקות, מטילות דופי, ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה, לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן, אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ, כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג') ועסותם רשעים כי יהיו וגו'. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד'). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. [מבאר שכל אדם נולד עם כח לקים את המצוות, ולזה נמשל המלאך המלמדו תורה, אלא שכשהוא בא לעולם הבלי העולם מתעים אותו, והם נמשלו למלאך הסוטרו. אך כיון שיש בו כח לקים את המצוות משביעים אותו ע"פ כחו. וכדי שיוכל להתגבר על הבלי העולם הזה מלמדים אותו שירדוף אחר המצוות כמו שהוא רודף אחר הבלי העולם הזה, לכן אומרים לו שיהיה בעיניו כרשע, כדי שירדוף אחר המצוות כמו שהוא רודף אחר ממון. ואם ישמור את נשמתו יוכל לראות בה מראות אלהיים, ואם ישחיתנה יראה בה מראות רעים.]
(פרק יג) היה בעיניך כרשע - ולא רשע ממש, אלא שיחזיק עצמו לבינוני, ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב, שזו מדרגת צדיק אלא יהיה בעיניו כאילו מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו, ולא חלף והלך ממנו מאומה, ואדרבה, נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתיה ושאר ענייני עוה"ז. ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה, אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו, אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי, רק שלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית אינן מתלבשים במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף, מפני ה', שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב, ולכן נפש האלהית שבמוח מושלת בעיר קטנה אברי הגוף כולם שיהיו לבוש ומרכבה לשלשת לבושיה שיתלבשו בהם, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה...
(פרק יד) הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש... בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב... הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא ע"י גודל ותוקף האהבה לה' בבחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עוה"ב... ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר...
ובזה יובן כפל לשון השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, דלכאורה תמוה כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק, למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת, ושיהיה הרע מאוס ממש באמת. ולכן משביעים שנית אל תהי רשע עכ"פ, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפי' שעה אחת כל ימיו, בין בבחי' סור מרע בין בבחי' ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אעפ"כ צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע... אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו, כי אם בדמיונות, אעפ"כ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק, וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני, וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת וכשירגיל לשמח נפשו בה' ע"י התבוננות בגדולת ה' הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחי' רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית כדכתיב "שמחו צדיקים בה'", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק.
לפי דרכנו, זה כוונת מאמרם ז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנו בעצמות, וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד, כי אם יעמוד עת מן העתים. ומ"ש אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע פירוש במראך, כמו "ועינו כעין הבדולח", שפירושו מראה והוא התואר, ואז תוסיף אומץ, תרבה לך בורית ותלבין בגדיך, ותשלים חפץ בוראך האומר "הראיני את מראיך". והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד. לכן זרע אברהם, אף אם ידיהם מפוחמות השחרות לא תתמיד. ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמותם, אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם.
ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב, כאומרם ז"ל (נדה לא.) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, ואם כן מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם - לזה אמר הכתוב אחר אזהרת ועונש מעביר בניו למולך כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת, ודקדק לומר את אביו ואת אמו, פירוש זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו, ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם.
ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו, וכן להיפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד, כמאמרם ז"ל (מנחות צג:) אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם, או הנעשה מאחד מהם, לבניהם, יחשב לשניהם יחד, ולזה תמצא (שבת לב:) שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב כז) למה יקח משכבך מתחתיך. [מבאר כי אע"ג שהאב והאם נותנים כל אחד חלקם, כיוון שנחשבים אחד הרי כל אחד מהם נושא באחריות מלאה כלפי בנו.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]
עוד תרמוז על פי מה שידוע (נדה לא.) כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת והמקשה לילד בת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא (תסתכן) [תסתכני]. [מבאר כי המיילדת עודדה את רחל כשהקשתה ללדת באומרה שהנה היא יולדת זכר, לפי שחבלי לידתו פחות מסוכנים.]
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יח]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו]
ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז"ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ע"כ, פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וכו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו', כפי זה המשחית זרעו ביטל התנאי וכאילו מביא מבול וכו' והבן. [מסביר כי כשם שהקב"ה התחייב שלא להביא מבול, כך התנה עם האדם שיפרה וירבה ולא יעשה מעשים הממעטים את הזרע.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]
וכן ר' יוחנן אומר שמצוות בטלות לעתיד לבוא, מפני שמצוות הן גזירת מלך, ולכן במערבא, מקומו של ר' יוחנן, אמרו (סנהדרין ק ע"א) "עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות", כי לפי הצד השני, שהשכר הוא דבר חיצוני, השכר הוא כמו מתנה, שנאמר עליה שהנותן נותן כי המקבל עשה לו הנאה (מגילה כו ע"ב), ולכן נקט "ליתן". ואילו ריב"ל, סובר שמצוות מועילות באופן טבעי, ולכן השכר הוא דבוק לפעולה, זה כמו נחלה, שהשכר בא ממילא, ולכן במשנה בעוקצין פ"ג מי"ב, נקט "להנחיל".]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]
אם כן במדרש הנ"ל מובנה של החכמה הוא היחס הנכון אל החכמה, שמחשיב אותה ומבקש אותה.
והנה במידת ההשתדלות נתפרש בגמ' ירבה בישיבה, וימעט בסחורה, אך מהי המידה לתפילה?
דבר זה נלמד מתפילתו של עתניאל בן קנז. (תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז עמוד א)
(דברי הימים א' ד) "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל". "אם ברך תברכני" - בתורה, "והרבית את גבולי" - בתלמידים, "והיתה ידך עמדי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי" - שיזדמנו לי ריעים כמותי, "לבלתי עצבי" - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול, מיד -"ויבא אלהים את אשר שאל".
חז"ל הוסיפו את המילה 'מיד' אשר לא נרמזה בכתוב. כי מאחר שתפילתו של עתניאל הייתה באופן של 'אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול', כלומר, ששלימות החכמה היא עניין של חיים ומוות עבורו - לבקשה כזו ה' נענה מיד.
כך צריכה להיות בקשתו של בן תורה. עליו לחוש בכל נימי נפשו שאם הוא זוכה לתורה - מוטב, ואם לא - הריהו הולך, ח"ו, לשאול, בלי תקווה. המבקש כך - נענה מיד.
לגבי בן השונמית: אנשי אלכסנדריה ראו שהדור הצעיר מתרחק מהתורה. הם חשבו שא"א להציל אותם בדרך הישנה, הדרכת התלמידים לשמור על כל המצוות, אלא חשבו שהדרך הנכונה היא לשמור על רוח התורה, על הרעיון בלי מעשה המצוות. חשבו שאם יציגו בפני הצעירים את הרעיונות הנכבדים שבתורה, בלי עול מצוות, הם יימשכו ליהדות ולאמונתנו. אלישע החיה את בן השונמית ע"י "וישם פיו על פיו" - וזו הדרך הישנה להחיות את הלדים ולקיימם לתורה, מחנכים את הילדים לדבר ולהתפלל באותן לשון שהזקנים מדברים ומתפללים. "ועיניו על עיניו" - מלמדים את הצעירים שלא להביט בדברים שמגרים יצר הרע, ולא לראות מומים בעם ישראל, שיראו רק מה שהזקנים רואים. "וכפיו על כפיו" - מלמדים אותם לעשות בידיהם מצוות כמו שהזקנים עושים. "ויגהר עליו" - הזקנים מפיחים את נשמתם בילדים, אותה נשמה שאינה מתבוללת ואינה מתקשטת בנימוסי הגוים, נשמה זו מחיה את הילדים. אנשי אלכסנדריה טענו שילד שחי בצורה כזאת אינו חי, כי אינו הולך "ברוח החיים", ברוח שמנשבת בין הגוים, רוח תרבות הגוים, ולכן אמרו שחינוך בדרך של הזקנים לא ישיג אחרות חיים לילדים. ולכן שאלו "מהו שיטמא", כי לדעתם הוא כמת. וענה להם ר' יהושע, "מת מטמא אין החי מטמא", ילדים שאתם רוצים להחיות בשיטות שלכם, בלי מעשה המצוות, הם כמתים, כי אין להם רוח החיים של התורה, ואילו בן השונמית הוא חי, כיון שאלישע החיה אותו בדרך של הזקנים, ולכן אינו מטמא.
לגבי המתים לעתיד לבוא: אנשי אלכסנדריה חשבו שעם ישראל לא ישוב להיות אומה המדברת בלשון הקודש בא"י. הם חשבו שעם ישראל הוא כמת. ואילו בני א"י האמינו שנחיה שוב בא"י, שעצמותינו שבגלות יקומו מקברם ויחיו לחיים חדשים. אנשי אלכסנדריה שאלו, הרי עצמות אלו למדו בגלות את לשונות הגוים ונימוסיהם, ונטמאו בעפר חו"ל, ואם יקומו לתחיה בא"י, יצטרכו לטהר עצמם מטומאת הגוים, כי לפי ר' יהושע ואנשי א"י, היהודים שעזבו את א"י הם כמו מתים. ולכן שאלו אם יצטרכו הזאה כטמאי מת כשיחזרו לציון. והשיב ר' יהושע "לכשיחיו נחכם להן" - כלומר, איני מאמין שאנשי אלכסנדריה יקומו לתחיה כאברים בגוף האומה, כי התרחקו כל כך מעיקרי האומה, הלשון וא"י ובהמ"ק, ויאבדו בגוים; ואם יחיו, נראה אם יעמדו מקברם שנפלו בה ע"י תרבות יוון; אבל בינתיים אין מקום לשאלה זו, כי מתים אלו לא יקומו לתחייה. עוד אמר "לכשיבא משה רבינו עמהם" - כלומר אם אנשי אלכסנדריה יבואו עם תכונתו של משה רבינו, שגדל בתרבות המצרית אבל סילק אותה מעצמו כשהרג את המצרי, והם יסלקו מתוכם את תרבות יוון ויהיו יהודים בלשונם ובארצם, ייטהרו מטומאתם.]
לטקסט
ומדכתיב אל תירא מפחד פתאום משמע נמי דסתם פחד אינו פתאומי, אלא ה"פ פחד על הקרובים שיודעים בברור שמכוונים ישראל להם להלחם עמם. ומורא על הרחוקים שיודעים כי לא יבא עליהם רק מורא ישראל עליהם מלהתחרות בם או יראת המעלה. [מבאר שפחד הוא לאו דווקא פתאומי, אלא מוחשי וקרוב לעומת המורא שהוא יותר כללי ועמום.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]
הכנה זו של האשה חשובה כדי שיווצר בן זכר ובעל תבונה ותכונות שכליות שלמות.