לקט באורי אגדות ממסכת זבחים

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"ב

בסתם לשמן עומדין

והנה ידוע דבעסק לימוד התורה יש ג"כ כוונה רמה ונשגבה, וזו היא הנקראת תורה לשמה, וזו היא שחביבה לפני הבורא כל עולמים... באתה התוה"ק ומלמדת אותנו שגם אנו יכולין לזכות לזה... אם בעת שישב האדם הישראלי ללמוד התוה"ק יאמר: הריני לומד על דעת וכוונת משה רבינו ע"ה, בזה יהיה בלימודו כל הכוונות ויחודים שיש בלימוד תורתינו הקדושה... והלום ראיתי להביא בשם ספר בית דוד בפירוש מחזור ליו"כ שכתב דבפסוקי תהלים יכוון בסתם שהוא אומרים לפי מה שכיון דוד המלך ע"ה, עכ"ל. וברוך שכוונתי לדעת גאון קדמון והוא על דרך מאמר חז"ל סתמן לשמן עומדין.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, פרשת חקת = משנה שכיר - מועדים, פרשת פרה)

ראיתי להביא בשם ספר בית דוד (בפירוש מחזור ליו"כ) שכת' דבפסוקי תהלים יכוון בסתם שהוא אומרם לפי מה שכיון דוד המלך ע"ה... והוא ע"ד מאמר חז"ל סתמן לשמן עומדין.

(שו"ת משנה שכיר, אורח חיים, הקדמה שניה, אות ה)

ז ע"ב

אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלים לו

[קשה הרי רא"ש סוף יומא כותב שאם עבר ארבע פעמים על עשה, לא די בתשובה? י"ל שאם עבר ארבע פעמים רק יוה"כ מכפר, ואילו כאן נאמר שעולה מכפרת.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' סח-סט - לטקסט)

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פו ע"א]

יא ע"ב

אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה

ובכל הדורות האלה, לא פסקו מלבד המפרסמים הללו, ומלבד קהל החכמים כלו, ומלבד הכהנים והלוים שהיתה תורתם אומנותם, השבעים סנהדרין שמסרו את חכמתם מדור לדור, כי על פיהם היו ממנים כל ממנה, ומעבירים כל מעבר, כמו שנאמר אמר ר' שמעון בן יוחאי, כך מקבל אני מפי שבעים זקנים, ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, מאחורי שבעים, אלה ישבו מאות, ומאחורי המאות אלפים, כי לא יתכן לברר שבעים שלמים כי אם מתוך מאות שמדרגתם קרובה לשלמות וכן הלאה מדרגה אחר מדרגה. [משמע מדברי ה"כוזרי" ששבעים הזקנים לא רק העידו אלא היו הממנים, ומאחוריהם עמדו מאות ואלפים].

(ספר הכוזרי מאמר ג, אות סה)

יג ע"א

כל הפורש ממך כפורש מן החיים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין סו ע"ב]

כט ע"ב

ואמר רבי אלעזר ואיתימא רבי יוחנן: אין אשתו של אדם מתה, אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך

בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח, עמ' תטו)

לב ע"ב

לפני החצר החדשה וכו' שחידשו דברים

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ה ע"ב]

לה ע"א

מדו כמדתו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"ב]

לז ע"ב

טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים

במאו"א מערכת הט' אות ז כתב ז"ל: טטפת נק' המוחין, טט בכתפי שתים ב' כתפין דא"א חו"ג, פת באפריקי שתים ב' פרקי הידים דא"א שהם חו"ב וחו"ב וחו"ג הם ד' פרשיות, ולכן נק' טטפת. ודבריו מבוארין בשער הנסירה פ"ו ז"ל: כי מב' הידים דא"א אשר נעשה ממנו חכמה דאו"א נמשכו ב' מוחין לז"א ונעשה בו חו"ב ונק' אחסנתי' דאו"א ומב' כתפין נעשו ב' חצאי דדעת שבו הנק' חו"ג ואלו נק' תרין עטרין כו'.

(רבי יוסף מאיר וייס מספינקא, אמרי יוסף בראשית פרק לג, יט, דף קעז ע"א-ע"ב)

מה ע"א

דרוש וקבל שכר

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מד]

מח ע"א

איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ב]

מט ע"ב

פרח בכולו טהור

[אפשר לתת טעם ע"פ ויקרא רבה פרשה טז סימן ה: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך - אל תתן רשות לאחד מאיבריך לחטיא כל איבריך", שמי שחוטא בפיו בלשון הרע, כל הגוף לוקה בצרעת. אם פרחה בכל גופו, כל הגוף קיבל את העונש, ונתכפר, ולכן הוא טהור. אבל אם עוד לא פרח בכולו, הוא לא קיבל עדיין את כל עונשו, ולכן הוא עדיין טמא. הסבר אחר: מי שלא עושה תשובה מעומק הלב, מקבל יסורין, והם משלימים את התשובה. ועוד שכיון שהגוף נשבר ע"י היסורין, זה מקל עליו לעשות תשובה. לכן אם פרחה בכל גופו, היסורין שבכל גופו מצטרפים לתשובה לכפר עליו.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף נ ע"א) לטקסט

נב ע"ב

שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות

ובצפונה איהו אתריה דההוא שעיר, דהא שעיר מצפונא יניק. ואנן מקרבין דמא למדבחא ועבדין ד' מתנות על ד' קרנות בגין לאקפא לה מכל סטרין, דלא יתקרב מאן דלא חזי לקרבא לקדש הקדשים. והאי חטאת דעבדינן מניה קדש הקדשים איהו דלא יתער סטרא דמסאבא מניה בעלמא. ותא חזי, בעולה ב' מתנות שהן ארבע, רזא דיחודא דמתיחד עולה במזבח, אבל חטאת ד' מתנות דלאו אינון אלא לנטרא ולאקפא אינון גבורין דאינון מסטרא דגבורה לההוא מטה כרסיא קדישא, ולאשלמא ההוא פגימו דעבדו בה.

(זוהר בראשית, דף רנט ע"ב)

נג ע"ב

מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה

[בהמ"ק נבנה בחלקו של יהודה ובחלקו של בנימין, כדי לחבר את שניהם, כי תקומת ישראל תלויה בחיבור משיח בן דוד ומשיח בן יוסף].

(מי מרום חלק יז עמ' ה)

ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"א]

נד ע"ב

וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות

לכן אמר משה "ונשב בגיא".

(אור החיים דברים פרק ג פסוק כט)

נח ע"ב

המזבח ממוצע ועומד באמצע עזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא טז]

נט ע"א

מודה היה ר' יהודה בדמים וכו' דתניא ביום ההוא קידש המלך תוך החצר וגו' דברים ככתבן דברי רבי יהודה

"את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר" וכו' - בכל מקום דכתוב הקטרה כתוב "על המזבח", לבד כאן. נראה, דריבוי הקרבנות במנין מרובה אין רק בבכורות דכל ארץ ישראל, דהמה רבים מאוד, וכן המעשר והפסח - שלא הוזכר בהם הקטרת חלביו, רק כאן מ"ובשרם" (פסוק יח) כדדריש בספרי ובריש פרק בית שמאי. ויתכן בריבוי מופלג כזה, שלא יהא מקום במזבח להקטיר כל החלבים. על זה מצאנו לר' יהודה דקדש שלמה הרצפה של עזרה להקטיר עליה אף שלא על המזבח. רק בדמים מודה ר' יהודה דאין זורקים רק על המזבח... לכן גבי זריקה כתוב "על המזבח". ומזה דריש שלמה לקדש תוך החצר. ולכן גם בשחוטי חוץ לא כתב בהקטרה "מזבח", ועיין שם.

(משך חכמה במדבר יח, יז)

סא ע"א

...קודם שיעמידו לוים את המשכן...

...ונתקשו בזה רש"י ותוספות. והוא מבואר יפה מדיוק לשון המקרא. שעד בואם של בני קהת - לא נגמר ההקמה, מצד שהארון ומזבחות כיונו הרוחות. ["והקימו את המשכן עד בואם" 'עד' ועד בכלל, כמו בכל התורה. ובכך מובן שכל עוד לא הגיעו בני קהת עם הארון והמזבחות - לא הקימו בני גרשון ובני מררי את המשכן. ולא עוד אלא שהארון והמזבחות כיוונו את הרוחות (ירוש' שבת פ"א), ואם כן על פיהם יש להקים את כל המשכן. ובכך מתורץ הקושי שניצב בפני רש"י, שרש"י יוצא מהנחה שתחילה בנו בני גרשון ומררי את הקלעים והחצר והיריעות וכו', ורק אח"כ הניחו בני קהת את הכלים במשכן.]

(הרחב דבר, במדבר פרק י פסוק כא)

סב ע"ב

בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמיה דרבי טרפון פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני אמרי ליה קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה

[חז"ל דרשו (מדרש תנחומא חיי שרה סימן ח) "למה נקרא שמה קטורה שנאים מעשיה כקטרת". ר' טרפון רצה לבחון את בני אחותו, ולכן אמר במקום "קטורה" - "יוחני", לרמוז שהיתה בעל חן כדרשת חז"ל. אבל הם לא הבינו אלא חשבו שר' טרפון טעה בקריאת השם, ובזה הראו שאינם מכירים את הדרשה, ולכן הוא קרא להם "בני קטורה", שהם כגוים שאינם מבינים.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 221) לטקסט

כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין
[עיין לקט באורי אגדות יומא טו ע"ב]

סה ע"ב

ומאי לא יבדיל (סו.) אין צריך להבדיל

עיין זבחים... ומאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל... יעויין שם היטב בתוס' ד"ה אלא מעתה, וז"ל: מכל לאוין כגון לא תחסום לא תאכל כל נבילה לא תלבש שעטנז לא קשיא ליה, דלמאי כתבינן אם לא ללאו... תמצית הדברים, דגבי כל הלאוין שבתורה דלא יעלה על הדעת שמחויב לאכול נבילה וללבוש שעטנז, אזי בודאי דפשטא דקרא מוכיח שהכוונה הוא להיפך, שאינו רשאי ומוזהר עליהם. והנה מתחילה כשפקדו הש"י וציוה לו בזה"ל כדכתיב "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו", ניתן מקום להשטן להפוך הכוונה, ולומר דהכוונה הוא שמכל עץ הגן מחויב לאכול כמו אכילת קדשים ומצה בפסח שהוא מצוות עשה בקום ועשה, ומדכתיב "לאמר" משמע כן שצוהו שיאמר ויצוה כן לדורותיו, ונמצא דהא דכתיב "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו" הכוונה רק שאינו מחויב לאכול כמו משאר אילנות, ודומה ל"לא יבדיל" דכתיב בחטאת העוף. ומאי דכתיב "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אין זה עונש רק אזהרה, כיועץ האמיתי שמייעץ לחבירו: אל תסחור מעבר לים, הגם שמשם תצליח תעלה בעשירות מופלגת, אבל הסכנה עצומה וקרוב הדבר שתאבד הכל, כי קרוב להפסד ורחוק משכר. כן על קוטב זה ציוו לו באכילת עץ הדעת, הגם שיכול להיות שיזדמן אחד מאלף שיעמוד בנסיון העבודה הקשה הזאת ויצליח במעלה יתירה, אבל קרוב הדבר לאחר שתכפל עלינו עבודה כבידה כזו שיכניסהו ויתפחהו בקירות לבבו הפנימית את האויב והאורב לו שיאבדהו משני עולמים, וזהו דכתיב "מות תמות". אולם אמיתות כוונת הכתוב אינו כן, וכאשר נבאר להלן. והנה הנחש השמיע כזאת ברמיזת דבריו מתחילה, ואמר "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן", שאזי לא ניתן להטות פסיעה אחת מציווי הבורא יתעלה, דבודאי הכוונה שאינכם רשאין באזהרה ועונש כמו בכל לאוין שבתורה. אבל לקושטא ידע הנחש שהקדים להם ואמר "לאמר מכל עץ הגן תאכל", ומזה נתן מקום בקריצתו שהכוונה הוא להיפך, שמכל עץ הגן נצטוו בקום ועשה אבל מעץ הדעת אינו צריך לאכול כי קרוב הדבר להפסד יותר משכר.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב א, אות ג)

סח ע"א

כשהוא חי קולו אחד

וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי ניסן מזלו טלה, רומז אל הכלל, כאמרם ז"ל: מה צאן אין להם אלא קול אחד, ובו פסח ראשון עבודת הכלל, אייר רומז על כל פרט בפ"ע ומזלו שור דקאי גילדי גילדי כבש"ס ר"ה כו ע"א, שזה מורה על חילוק הפרטים, ובו פסח שני שהוא עבודת יחידים... והיינו כי בניסן שנותנין הארות גדולות מן השמים אף למי שאינו ראוי ומושכין בעבותות אהבה כנ"ל, ומובן שאין זה רק מצד הכלל שכנסת ישראל אהובה לפני המקום, וע"כ אז נרצין מצד הכלל.

(שם משמואל, פרשת קדושים שנת תרעג [בעוד עשרות מקומות מזכיר שם משמואל גמרא זו בלשון "קול אחד"])

...מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דניסן הוא מזל טלה רומז שישראל הם כלל אחד לאביהן שבשמים, כאמרם ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד, והוא ריצוי כלל ישראל, וכן מורה מצות הפסח ראשו על כרעיו הכל כאחד.

(שם משמואל, פרשת במדבר שנת תרעד)

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שניסן מזל טלה הוא התאחדות כללות ישראל, כאמרם ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וישראל נרצים מצד הכלל.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעד)

...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה... שניסן הוא מצד הכלל ומזלו טלה, ומה שה אין לו אלא קול אחד וכו', וע"ז מורה קרבן פסח שה לבית אבות, וצולהו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו.

(שם משמואל, פרשת במדבר שנת תרעה)

כבשים ועזים, כבשים נגד הלב, מה כבשים אין להם אלא קול אחד וכו', ועזים נגד השכל, וזהו הענין (שבת עז) עיזי מסגן ברישא, ועזים נגזר מלשון עוז, יש בו ענין החוזק והעוז, וכבש נגזר מלשון כבוש תחת ידך שהיא הכנעה, וכך הוא טבע הכבשים רכות הלב.

(שם משמואל, פרשת ויצא שנת תרעח)

מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דניסן מזלו טלה מורה על ריצוי ישראל לשמים מצד הכלל, כמו מהותו של טלה שאין להם אלא קול אחד, וזהו ענין פסח שבא מן השה וצולהו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו שקישור האיברים מורה על התאחדותו, ופסח מצרים נאכל למשפחות.

(שם משמואל, פרשת אמור שנת תרפא, על פסח שני)

עב ע"א

חשיבי ולא בטלי

[בזה ענה חיד"א בס' ראש דוד לטענת הגוים, שאנחנו צריכים לעבוד ע"ז כמו הגוים, כי הם הרוב - התשובה היא שישראל הם דבר חשוב, כפי שרואים מזה שה' הקיף אותם ענני כבוד, "וה' הולך לפנים יומם", ודבר חשוב לא בטל ברוב. (כז ע"א) ובזה יש לבאר את הפסוקים (נחמיה פרק ט פסוק ו ופסוק יב) "אתה הוא ה' לבדך וכו' ובעמוד ענן הנחיתם יומם ובעמוד אש לילה להאיר להם את הדרך אשר ילכו בה" - רק אתה האלקים, ואין לעבוד ע"ז אף שישראל מיעוט, כי אנחנו חשובים, כפי שרואים שה' הקיף אותנו בענני הכבוד.]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש א לתפילין, דף כו ע"ב) לטקסט

עח ע"א

הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו שמע מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה (עט.) ופליגא דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זו את זו מאן שמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו

ואיתא במדרש איכה (א, כ): "השביעני במרורים הרוני לענה" - מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", הרוני לענה בלילי ט' באב. ונ"ל לפי מה דאיתא במדרש איכה: בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו לבית קדש הקדשים, אחזו הקדוש ברוך הוא בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, א"ל הקדוש ברוך הוא "מה לידידי בביתי", א"ל רבונו בני היכן הם, א"ל חטאו והגליתים בין האומות, א"ל לא היה בהם צדיקים, א"ל "עשותה המזימתה", א"ל היה לך להסתכל בטובים שבהם, א"ל סוגיהן בישין דכתיב "עשותה המזימתה הרבים", א"ל היה לך להביט בברית מילה שבבשרם, א"ל חייך כפרו בו שנאמר "ובשר קודש יעברו מעליך". עיי"ש. וידוקדק לכאורה, מעיקרא שאל לא היה בהם צדיקים, והשיבו הקדוש ברוך הוא "עשותה המזימתה", הוסיף לשאול: היה לך להסתכל בטובים שבהם; הרי לא היו? ונ"ל לפמ"ש בדרשות מהר"י מסקאטו בהא דעולם נידון אחר רובו [קידושין מ ע"ב], והיינו אם זה רוצח וזה גנב וזה מקבל שוחד וזה מלוה בריבית איסורין מבטלין זא"ז, וכדאמרינן בזבחים דף עח ע"א פיגול נותר וטמא שבללן ואכלן פטור, וא"כ כיון דרובם לאו לוקחי רבית ולאו רוצחים הן, מבטלין זא"ז. עיי"ש. לפ"ז בתחילה שאל אברהם אבינו אם יש בהם צדיקים ממש, והשיבו הקדוש ברוך הוא "עשותה" וכו', לזה א"ל: היה לך להסתכל בטובים, היינו שבכל אחד, אף שיש בידו כמה עבירות, טובים הם זה נגד זה, ומה שיש בזה אין בזה, ויוכל להצטרף לבטל עבירות חבירו, וכן השני וכן השלישי וכן כולם. א"ל הקדוש ברוך הוא סוגיהן בישין, ואין איסורין מבטלין זא"ז, אלא הכל הולך אחר הסוג, הוא הכולל עבירות ואין עבירות מבטל עבירות. ואמרו בזבחים שם בהא דאיסורין מבטלין זא"ז, ופליגא אדהלל דאמר כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד, דס"ל מצות אין מבטלין זא"ז ואם מצות אין מבטלין זא"ז ה"ה איסורין אין מבטלין זא"ז. עיי"ש. וא"כ שפיר קאמר: מה שהשביעני במרורים בלילי פסח, דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", וא"כ שפיר מוכח דאין מצות מבטלין זא"ז, בזה "הרוני לענה" בליל ט"ב, משום דסוגיהן בישין אין העבירות מבטלין זא"ז.

(שב שמעתתא, הקדמה, אות ש)

פ ע"א

כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך

[עיין עוד לקט באורי אגדות ראש השנה כח ע"ב]

פח ע"ב

"ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת שוליו". כיצד? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו פיהן, וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות, ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין, ותולה בהן שלשים וששה בצד זה ושלשים וששה מצד זה. רבי דוסא אומר משום רבי יהודה: שלשים וששה היו, שמונה עשרה מצד זה ושמנה עשרה מצד זה

על זה הדרך: תתחיל השורה בפעמון ולפניו רימון, כפי זה יהיו הרימונים בתוך הפעמונים, כי המעיל לא היה מחובר מלמטה סביב, לומר שתמיד יהיו אלו תוך אלו, כל שיהיו שווים במספר, אלא מחולק היה לשנים, ולכן מספר הרימונים כפעמונים, כי הם יותר מהם.

(אור החיים שמות לט, כה)

מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין

[מדות האדם נקראות בגדיו. מנהיג הדור צריך לשמור שמדותיו יהיו מהודרות כלפי העם, שלא יוכלו למצוא בהם פגם. לכן בגדי הכהונה צריכים להיות "לכבוד ולתפארת", לרמוז שמדותיו יהיו תפארת לו ותפארת לבני אדם. העם נוהג כפי שהוא רואה שהכהן נוהג. אם הכהן נוהג כראוי ולא עושה מסחר בשררתו, העם מכבד אותו ואת דבריו. לכן בגדי הכהונה מכפרים עליהם, כיון שהם מביאים את העם לתשובה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 252) לטקסט

פט ע"א

כל התדיר מחבירו קודם את חבירו
[עיין לקט באורי אגדות הוריות יב ע"ב]

צא ע"ב

המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה
[עיין לקט באורי אגדות יומא מו ע"ב]

צו ע"א

שברי כלי חרס נבלעין במקומן
[עיין לקט באורי אגדות יומא כא ע"א]

צז ע"ב

מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי וכו' ועולה גופה מנלן דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הוא

[קשה, אולי "זריזותיה דאברהם קמ"ל" כמו שאמרו בחולין טז ע"ב? "זריזותיה דאברהם קמ"ל" שייך רק בדבר שאדם רגיל היה עושה, ואברהם מצדקותו נמנע. בחולין אפשר לומר שאדם רגיל היה סומך על כך שימצא צור וישתמש בו אף שהוא ספק גזל, ואברהם מצדקתו נמנע מספק גזל ולכן הביא סכין. אבל בקדשים ספק גזל פסול, ולכן גם אדם רגיל לא היה סומך על כך שימצא צור וישתמש בו, שמא הוא גזל, ולכן לא שייך לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל". ולכן התורה כתבה דין זה, שגזל פסול בקרבן, דוקא בעולה, כמו שרש"י ויקרא א, ב, לומד מהמלה "אדם" (שנאמר בקרבן עולה) - מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל, ובא לפסול אפילו ספק גזל, שהרי פסול גזל עצמו כבר נלמד מהמלה "מכם" (סוכה ל ע"א).]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ב ע"ג) לטקסט

צט ע"ב

שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן

כג. בפרשת וישלח, אחר מעשה דינה, כתיב (בראשית לה, א) 'ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך'. ופירש רש"י: קום עלה, לפי שאיחרת בדרך, נענשת ובא(ת) לך זאת מבתך... קשה, באמת למה איחר יעקב עד כה שלא קיים נדרו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'קום עלה בית אל' וגו'?...
כד. ויתבאר הענין על דרך גמרא... רבי שמעון אומר, מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים... הא כל זמן שהוא אינו שלם, אין מביא קרבן. עד כאן. והשתא אתי שפיר, כי יעקב בהליכתו מבית לבן לבית אביו, לא היה בדעתו להקריב קרבן משני טעמים... השני, שהיה תמיד בצער ולא היה שלם, ואין מן הראוי להקריב קרבן בעת צערו. והנה, אחר מלחמות עשו... בא עליו מעשה דינה בתו (שם לד, ב), ובאותו מעשה אמר לשמעון ולוי (שם שם, ל) 'עכרתם אותי להבאישני... ואני מתי מספר... והכוני ונשמדתי אני וביתי', אם כן חזר ונתוסף לו טעם השני, שלא רצה לקיים נדרו, מאחר שאינו שלם, ואין מהראוי להקריב שום קרבן, ולכן מיד כתיב (שם לה, א) 'ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם'. וקשה, מה מורה מלת 'ושב שם'. אלא, הקדוש ברוך הוא רמז לו שלא יירא ואל ישב בצער, וזה נרמז במלת 'ושב שם'... והבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא יהיה לו צער, והותר לו להקריב קרבנות...
כה. הרי לפניך, לפי מכח שנדר בעת צרה, היה מותר לו לנדור נדר, ובשעת רווחא הוצרך לקיים נדרו. וזה נרמז בפסוקים אלו: 'וזבחו זבחי שלמים' (ויקרא יז, ה), כי ידוע מלת 'שלמים' מורה על מי שהוא שלם ואין לו צער, ואמר 'וזבחו זבחי שלמים', כי במלת 'שלמים' רמז שאין להקריב קרבן אם לא כשהוא שלם, ובכפל לשון שאמר 'וזבחו זבחי שלמים', כוונתו כשהוא שלם בשעת הזבח, אבל בשעת הנדר לא יהיה בשעה שהוא שלם, רק כשהוא בעת צרה שרי ליה לנדור נדרים ונדבות.

(רבי שבתי הורוויץ, ווי העמודים, עמוד הדין פרק טז, אותיות כג-כה)

קא ע"א

וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר 'שמעתי ושכחתי'

מה שבח הוא למשה רבינו עליו השלום, שהודה על האמת ולא הוציא דבר שקר מפיו?
היה למשה טעם להעלים את שכחתו ולומר 'לא שמעתי', שכן אם תיתכן שיכחה אצל משה רבינו, הרי עלול הדבר לערער ח"ו את יסוד האמונה בתורת משה, שהרי את כל התורה למעט שני הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי משה, ועל ידו נמסרה התורה לישראל פי הגבורה, ואם כן אין לך "עת לעשות לה' הפרו תורתך" גדול מזה.
ואף על פי כן נמנע משה מלומר 'לא שמעתי', והודה ולא בוש לומר 'שמעתי ושכחתי'. לקיים מה שנאמר 'מדבר שקר תרחק' (שמות כג, ז), ודבר זה שבח גדול הוא אפילו על משה רבינו.
ועוד, שהתבונן משה רבינו ומצא כי בעומק העניין באמירת 'לא שמעתי' מתערב גם שמץ הנאה, שתימנע ממנו בושה על ששכח את דבר ה', ונמצא נהנה מעבירה. לכן ביטל משה את החשבונות והודה ולא בוש. ובויקרא רבה פי"ג א איתא ששלח משה כרוז לכל המחנה להודיע ששמע ושכח.

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת שמיני מאמר סב' עמ' רסה)

קא ע"ב

בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיב הן היום, אלא לרבנן מאי הן היום? ה"ק: הן הקריבו? אני הקרבתי. אמר מר: היו לשלשתן שישרפו. מאי שלשתן? דתניא: ואת שעיר החטאת דרש דרש משה, שעיר - זו שעיר נחשון חטאת - זו חטאת שמיני, דרש - שעיר של ראש חודש, יכול שלשתן נשרפו? ת"ל: והנה שורף, אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו

הנה שהוצרכו להכניס שאלות ותשובות, אינם במשמעות הכתוב, רק בכח רחוק. ועוד, הוא דבר קשה שיכוין הכתוב באומרו ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה, ובאומרו מדוע לא אכלתם את החטאת, את שעיר ראש חדש, אשר לא נזכר בכל הפרשה הזאת, כמו שלא זכר את שעיר נחשון, כי ה"א הידיעה לא תרמוז כי אם אל הדבר הנודע והמוזכר בענין. וקשה עוד מכל זה, כי הוא נראה מבואר מספור הפרשה, שעשיית הקרבנות ושרפת החטאת הכל נעשה קודם שתרד האש, וקודם שנשרפו נדב ואביהוא, ולא נמצא שאחר מיתתן עשו דבר מהם, ואם כן לא היה שם אנינות כלל בשעת שרפת החטאת. והנה הרמב"ן ז"ל תמה על זה. ותירץ ז"ל: שמא לא היה משה רואה את מעשיהם, וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדין וזרקוהו, ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא, וכשנזרקה מידי נזרקה, ולא נפסלה באנינות, ומשא ומתן של הלכה היא. אבל לא עשה בהם דבר באנינות כלל, ע"כ. ועוד, באומרו וישמע וייטב בעיניו, כי איך יתכן שייטב בעיניו דבר החדוש הזה אשר נסתפק בו, או חשב הפכו, עד שישאל עליו מפי הגבורה.
אמנם הטוב והישר לפי פשט הכתובים, שעל חטאת העם המוזכר בפרשה שנקרב לפי שעה הכתוב מדבר. וזה, כי לפי שהיה ההוא הראשון לקרבנות צבור, על ידי אהרן קדוש י"י, והיה מעשה העגל לפניהם, רצוני, לפני אהרן ולפני העם, אחד המרבה ואחד הממעיט, כי על כן נתוספו הקרבנות האלו המיוחדים הנזכרים בכאן לפי דעת כל החכמים (מכלתא דמילואי' שמיני סי' ג') אשר לא נזכרו בפרשת ואתה תצוה, שהיתה קודם מעשה העגל, ולזה נאמר ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני י"י. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל וגו'. ראה דקדוק המצוה הזאת, הנה כי אהרן אם עשה עגל, לא כיוון לעבודת אלילים, ולזה נצטווה שיביא עגל כמות שהוא, לא שעיר שהוא קרבן מיוחד לעבודת אלילים (במדבר ט"ו). אמנם הם שבחרו בעגל לעבודת אלילים, נצטוו שיביאו גם כן שור ואיל לשלמים, כי הוא הראוי לשום שלום ביניהם לבין אביהם שבשמים (תו"כ פ' ויקרא פ' י"ז סי' א') כי היום הוא נראה אליהם בכבודו בהורדת האש בחנכת המזבח, כמו שנתבאר בענין.
והנה אהרן נצטוה שיעשה את חטאתו ואת עולתו ראשונה, ואחר כך ועשה חטאת העם ועולתם, דכתיב קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה י"י, וכן עשה, שנאמר ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו וגו', והקטיר אמוריו המזבחה, ואת בשר החטאת ואת העור שרף באש מחוץ למחנה, ועשה כן מן הדין, ואף על פי שלא הובא את דמה אל הקדש פנימה, לפי שהיה חטאת עצמו, ולא נתן לו לאכלה רק חטאת זולתו החצונות, וכמו שאמר (ויקרא ו') וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל באש תשרף. וכמו שכתב הרב המורה (פרק מ"ו חלק שלישי), וכל שכן שיהיה דין זה נוהג בחטאת. ואחר כך עשה את עולתו שנאמר וישחט את העולה וגו'. ואחר כך בא לעשות את קרבן העם, שנאמר ויקח את שעיר החטאת אשר לעם, וישחטהו ויחטאהו כראשון. יאמר, כי אף על פי שכיוצא בו נתן לו לאכלה, כמו שנאמר בתורת החטאת (שם) הכהן המחטא אותו יאכלנה במקום וגו'. הנה הוא ראה בטוב דעתו, כי אחר שהיה לו שתוף בחטא ההוא אשר נקרב ההוא עליו, שאין ראוי לו לאכול ממנו. ולזה שחטו וחטאו כראשון שהקריב אמוריו, ושרף עורו ובשרו מחוץ למחנה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. ואחר, הקריב המנחה והשלמים.
ואחשוב, כי כל אלו הקרבנות נעשו והוקטרו על המזבח קודם שירדה האש, שכן נאמר בכלן הקטיר המזבחה, ויקטר על העולה המזבחה, ויקטר החלבים המזבחה, ומה שנאמר ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, יהיה זה על עולת התמיד ושאר הקרבנות הנקרבים בו ביום, והכתוב יורה על זה שאומר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר. או שתהיה כוונת כל ההקטרות הנזכרות בפרשה שהכינום לכך, והוא רחוק.
ואיך שיהיה מזה, הנה אחר שירדה האש ונשרפו הבנים, ובא משה לומר אליהם במקום קדוש וגו' שוק התרומה וחזה התנופה וגו', וללמד שלא נאסרו להם מפני אנינותם, הנה אז דרוש דרש את שעיר החטאת אשר לעם, לדעת מה נעשה בו. ולדעתי, כי דעתו היה לצוות לשרפו, לסבה שנזכרה, אמנם הקפיד מאד על מה שנמצא כי הוא שורף מבלי צואתו, כי לא חשב שהם מעצמם יפלו על הדבר ההוא, אבל חשדם שעשו זה שמא לא היו מתנות כהונה חשובות בעיניהם להתאכסן עליהם בשלחן גבוה, על דרך שאמר הנביא (מלאכי א') באמרכם שלכן י"י נבזה הוא, וכאומרו (ש"א ב') למה תבעטו בזבחי וגו'. והיותר קרוב שלא עמדו על שמועתם כשלמד אותם (ויקרא שם) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף, וחשבו שכל החטאות לשריפה עומדות.
ולזה קצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים, לזרוק מרה בהם, כי כגון זה ראוי לחשדם עליו, ואמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא וגו'. תפס עליהם מאשר לא אכלוה, ומאשר הוציאוה ממקום הקדש, ולא תוכלו לטעון ממאמר וכל חטאת אשר יובא וגו' לא תאכל באש תשרף, הוא טעות, כי הן לא הובא מדמה אל הקדש פנימה, ואם הבאתם אותה הרי הוא טעות שני, ואם כן היה לכם לאכלה בקדש, כאשר צויתי שם, הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולא היה לכם לשנות. וכל זה דקדק עליהם, לפי שלא שיער כי מעצמם נפלו על אמתת הענין המחודש ההוא, אשר לא דבר להם עדיין בו דבר, כמו שאמרנו.
אמנם אהרן בחכמתו טען על הבנים, ואמר הן היום הקריבו את חטאתם וגו' ותקראנה אותי כאלה, ירצה, הנה היום הזה הקריבו העם את חטאתם ואת עולתם לפני י"י, על שעשה העגל, וכבר קרו אותי כאלה הענינים עצמם, או כאלה האנשים, רצוני, להקריב חטאת ועולה על חטא זה כמותם, ואם היה לי במקרה, כמו שאמר הכתוב (שמות ל"ב) אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, שהכוונה שהם עשו בעצם העגל, אשר עשה אהרן במקרה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני י"י, שאהיה חוטא נשכר. וישמע משה וייטב בעיניו, כי הסכימה דעתו אל דעת עליון, ושדן דין אמת בעצמו, ושיצאו מהחשד שחשדם כנזכר. [מקשה למה אמרו חז"ל שהשעיר היה שעיר ר"ח או שעיר נחשון שלא נזכרו בפרשה כלל. ולא התיחסו לפשט שהוא השעיר של העם הנזכר בראש הפרשה. ועוד קשה כי מפשט הפסוקים משמע ששרפו את השעיר עוד לפני ירידת האש, וא"ה לא ברורה תשובתו של אהרן. לכן מבאר עקדת יצחק שהשעיר הוא אכן שעיר העם מתחלת הפרשה, והוא אכן נשרף לפני ירידת האש ומות נדב ואביהוא. וכל הקרבנות כאן באו לכפר על מעשה העגל, ולכן הקריבו עגלים. אהרן שרף את הפר אע"פ שלא בא דמו אל הקדש, כיון שהוא בא לכפר עליו ואין ראוי שכהן יהנה מחטאו ויאכל את החטאת המכפרת עליו. אבל השעיר בא לכפר על העם ולא על אהרן לכן לא צוה משה לשרוף את השעיר. אעפ"כ סבר אהרן שכיון שגם הוא היה שותף בחטא לא ראוי שהוא יהנה מהחטאת, לכן שרף את השעיר בלי צווי. משה קצף כיון שסבר שאת השעיר שרפו משום זלזול בקדשים. כששמע את הסבה האמתית לשרפה, הוטב בעיניו.]

(עקדת יצחק, שער נט)

קב ע"א

בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות

[הסנה הבוער רומז לצרות ישראל בגלות. משה לא הבין מדוע ה' מביא צרות על ישראל בגלות, ומדוע ה' אינו נותן לישראל מלכות, עצמאות, וכך יתקדש שם ה'. ה' השיב "אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" - המקום שישראל עומד עליו הוא אדמת קודש, של התורה והאמונה והמצוות, ואין לו שייכות למלכות וממשלה].

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 159-160)
לטקסט

וחכמים אומרים לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד ויש אומרים לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה

[אם משה חטא בהריגת המצרי, הוא פסול לעבודה [כמו שלומד תוי"ט בכורות פ"ז מ"ז מן האמור בברכות לב ע"ב שכהן שהרג אדם לא ישא את כפיו]. (עמ' 57) וצריך לומר ששימש רק בשבעת ימי המילואים כהוראת שעה. אבל אם משה לא חטא בהריגת המצרי כי בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נז ע"ב) אפשר לומר שהיה כהן ועבד כל ארבעים שנה במדבר.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 56-57) לטקסט

כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יג ע"ב ]

קב ע"ב

ויחר אף ה' במשה רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם רבי שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם שנאמר "הלא אהרן אחיך הלוי ..." והלא כהן הוא? הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי

אומר אני שהרושם שעשה חרון אפו הוא - שנשאר משה קבוע בו מום כבדות פה ולשון, והוא אומרו במשה - פי' בו בגופו, ונכון.
ודרשת חכמים (זבחים ק"ב) שאמרו שהוא אומרו "הלא אהרן אחיך הלוי" וכו' אין דברנו מכחיש אותה. ואולי כי שנהם רמז הכתוב ורמז באומרו ויחר אף שהיה לו לומר "ויחר ה', ומאומרו "ויחר ה" רמז לב" הדברים. [אחרי כעס של ה' יש אזה שהוא עונש, שהוא או הכאה או נזיפה או קללה, וכאן אן שום עונש שמופיע בפס' כביכול. ומדייק האו"ח ש"ויחר אף ה' במשה" - שהעונש היה בגופו של משה - שנשאר לו באופן קבוע המום של כבדות הפה. ולכאורה מהגמרא בזבחים משמע שנענש בשלילת היותו כהן? אלא לכן כתוב "ויחר אף" - 2 תיבות, שבאות לרמז על 2 עונשים.]

(אור החיים שמות ד, יד)

קו ע"א

כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה
[עיין לקט באורי אגדות סוטה ה ע"א]

קיב ע"ב

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים

ועבודה בבכורות שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון... והנה הם עומדים בקדושתן סתם.

(רמב"ן במדבר ג, מה)

באו לשילה נאסרו הבמות ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן

וממוצא הדברים, שבמעשה העגל נתקלקלו רק הנשואין ולא האירוסין, ואף שחזר ונתקן ע"י תשובתם הגדולה, מ"מ עוד לא שבו למעלתם שהיו קודם החטא שהי' הדיבוק לגמרי והי' חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות, וכה נחשבו ישראל כארוסה כל ימי המדבר. אך בבואם לארץ ונקבע המשכן בשילה בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלן, הי' כעין חופה ע"י פריסת כלונסאות שהיא יריעה מלמעלה. וכשנבנה הבית הי' כעין חופה גמורה הבאה לביתו שהיו ישראל נקבצין לבית ה', ומתיחדין עם השכינה ששרתה בבית ראשון. וזהו שבש"ס יומא הנ"ל שבמקדש ראשון היו ישראל ככלה בבית חמיה.

(שם משמואל, פרשת פינחס שנה תרעו)

באו לשילה וכו' וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה

ובשילה שהיא בחלקו של יוסף היו קדשים קלים ומע"ש נאכלין בכל הרואה, שא"צ חומה להפסיק מפני החיצונים שלא יינקו מהקדושה, כמו שהי' הענין בחומות ירושלים, כי בכל מקום שיכולין לראות את שילה לא היתה מציאות שיבואו שם חיצונים, כי מחמת קדושת שילה שבחלקו של יוסף היו החיצונים יראים להתקרב.

(שם משמואל, פרשת פינחס שנה תרע)

פינחס, משום שקינא על ברית, זכה כמו יוסף הצדיק שאוכלין קדשים בשילה בכל הרואה, שכוחות החיצונים בורחים מגבולו, כן פינחס שמסר נפשו על ברית של כל ישראל הבריח את כוחות החיצונים מכל עדת ישראל.

(שם משמואל, פרשת פינחס שנה תרעג)

קיג ע"א

במאי קמיפלגי, מר סבר ירד מבול לא"י, ומר סבר לא ירד, אר"נ בר יצחק, ושניהם מקרא אחד דרשו, בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם, רבי יוחנן סבר אתמוהי מתמה קרא, א"י מי לא מטוהרה את, כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם, וריש לקיש סבר כפשטיה ארץ לא מטוהרה את, מי לא ירדו עליך, גשמים ביום זעם

מה המשמעות שארץ ישראל לא ירד עליה מבול? מבאר הכלי יקר, שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות, כמ"ש (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז' אומות, אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע"פ שצבר הקב"ה עפרו מכל ד' רוחות העולם, ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ"מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול, שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו, ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו, ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה, במי המבול, כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול, ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא"י נאמר ביחזקאל (נב כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול, א"כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים, יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז' אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'.

(כלי יקר, בראשית פרק ח פסוק כא)

קטו ע"ב

שתק וקבל שכר על השתיקה

כי המעשה הנורא ההוא בעצמו, הוא הדבור האלהי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו, לאמר להם בקרובי אקדש, כדי שאכבד על פני כל העם. ולפי שלא היתה זאת טענה הכרחית למיתתם, ויש להשיב עליה לאמר, למה יתקדש על זה האופן, נאמר וידם אהרן, לאמר שלא השיב דבר, כי הוא באחד ומי ישיבנו.

(עקדת יצחק, שער נט)

"הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"... היכא רמיזא? דכתיב "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדיי'

וזוהי הסיבה שהקדים לומר "ונועדתי שמה לבני ישראל" (לפני "ונקדש בכבודי"), מפני שאני מזמן שכינתי לבני ישראל, חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם, לכן צריך לקדשו בקרובי, כדי שייראו ממקדשי.

(אור החיים שמות כט, מג)

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן כיון שמתו בני אהרן אמר לו אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא

[י"ל שלכן דוד המלך חיבר "מזמור שיר חנוכת הבית", שיתפללו בחנוכת הבית שלא ימותו צדיקים כמו שמתו בחנוכת המשכן. (עמ' נו) ואמר בו "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת" - ביקש שלא ימותו צדיקים בחנוכת בהמ"ק, כי "הפכת מספדי למחול לי" - מה ששימחת אותי בבנין הבית, היה "למען יזמרך כבוד" - היא הנשמה, וצדיק הדור הוא כמו הנשמה של הדור, ואני מתפלל שלא יצטרך למות לכפר על הדור, אלא יזמר וישבח אותך.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' נה-נו) לטקסט

ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי וכו' אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה

[קשה מכאן על המדרש שאומר שמתו כי לא נשאו נשים. (ז ע"א) המפרשים מסבירים את "אל תקרי", שבתחילה חשבו שאחד ימות כי "בכבודי" הוא לשון יחיד, וכשמתו שניהם הבינו שהכוונה הייתה "במכובדיי", לשון רבים. מדוע באמת כתוב בלשון יחיד? הזוהר (אחרי מות נז ע"ב) אומר שנשמת נדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס, ואף שהיו שניים, הם נקראו "פלג גוף" כי לא נשאו נשים. לכן כתוב לשון יחיד "בכבודי" כי שניהם "פלג גוף".]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ו ע"ד-ז ע"א) לטקסט

כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ו ולקט באורי אגדות סוטה לז ע"ב]

קטז ע"א

מה שמועה שמע ובא ונתגייר וכו' קריעת ים סוף שמע ובא

[יוסבר ע"פ הגמרא (סנהדרין עא ע"ב) שגוי שחטא והתגייר, פטור מעונש, ותוס' כותבים שעדיין חייב בדיני שמים, ולר' יוסי שאומר שגר שנתגייר כקטן שנולד, פטור אף בדיני שמים. ואומר המדרש (שמות רבה פרשה כא סימן ז) "בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים?". והתשובה היא שישראל היו פטורים כי אף שעבדו ע"ז, התגיירו, ואף שבים הנס היה ע"י ה' עצמו, גר שנתגייר פטור גם בדיני שמים. וכיון שקריעת ים סוף מוכיחה שגר שנתגייר כקטן שנולד, יתרו ששמע זאת, התגייר.]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ח ע"ב) לטקסט

מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע וכו' ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא] שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכו' ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף

[רש"י פרשת יתרו מביא את השיטות ששמע את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ואינו מביא ששמע מתן תורה. כשמישהו מספר על מאורע שראה או ששמע בפני אנשים רבים, כל אחד מתרשם בצורה אחרת מהסיפור, כל אחד רואה בדרך שונה מה החידוש בסיפור. וזה תלוי בהבדל בתכונות או בכוח המושגים בין האנשים. מהתחלת יציאת מצרים עד מתן תורה היו שלשה מיני פליאות: א - הנצחון על עמלק שהיה עם מלומד מלחמה, בעוד ישראל לא היה מלומד מלחמה. ב - מתן תורה, המצוות שמרוממות את האדם למעלה אלקית ואנושית. ג - קריעת ים סוף, נס שלא היה כמוהו. אדם פשוט וגס מתרשם במיוחד מקול רעש של מלחמה, ונצחון בעל אגרוף. אדם נאור ובעל מחשבה מתרשם יותר מרעיון מעמיק, זיכוך רגשי המוסר. איש פשוט ותמים מתפעל מנס שנגד חוקי הטבע. ובזה נחלקו ממה יתרו התרשם, האם יתרו היה אדם פשוט או נאור.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 158) לטקסט

ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא] וכו' ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי

כי אני לא מסתפק במאמר דברי ר' יהושע בפ' וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, כי זה משקול הדעת אמרו, ולא מקבלה, וראיה לזה ממה שאמרו שכן הוא כתובה בצדה, ואם היתה קבלה בידו לא היה צריך לראיה לפירושו ועוד ראיה אחרת שהרי אנו רואים חכמים אחרים זולת ר' יהושע בפ' סוברים דעת אחרת, ואם הדבר קבלה לא היו חולקים בו. שהרי ר' אלעזר אמר מתן תורה שמע והביא גם הוא ראיה לפירושו ור' אליעזר אומר שמועת ים סוף שמע ובא והביא גם הוא ראיה לפירושו. [מבאר שדברי חכמים אלו אינן קבלה אלא הכרעת השכל הישר כל אחד וסברתו.]

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

שכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה. שנאמר "ובהיכלו כולו אומר כבוד". נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? (אמר להם) "ה' למבול ישב" [אמר להם] "וישב ה' מלך לעולם", כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא! שנא' "כי (הנה) באש ה' נשפט" אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם נברא העולם וביקש ליתנה לבניו. שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" [מיד] פתחו כולם ואמרו "ה' יברך את עמו בשלום".

ויש להבין דדי הי' בתשובת בלעם ה' עוז לעמו יתן, אבל ה' יברך וכו' אינו מענין השאלה כלל ואין לו ענין לכאן כלל, אבל ודאי יודעין היו עכו"ם דקודשא ב"ה נותן התורה, כידוע [ע"ז ג ע"א] דה' חזר על כל אומה ולשון לקבלו וגם דיבור ראשון אנכי שמעו כל עולם, אבל ידוע [סנהדרין קג ע"ב] דבשעת מ"ת הי' מסכה צרה ביד ישראל פסל מיכה, וע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וכו', אך ידוע במדרש [ילק"ש ח"א רמז סב] בפסוק חבור עצבים אפרי' וכו' אם ישראל בלב אחד אפילו עובדי עכו"ם הונח להם, ולכך בשעת מ"ת דכתיב ויחן ישראל נגד ההר, ודרשינן [מכילתא יתרו יט ב] כאיש אחד כמ"ש רש"י, לא הקפיד ה' על הרהור עכו"ם שבלבם, וזהו ענין של אומות שיודעים היו ה' נותן התורה, אבל יודעים היו שעדיין שרשי עכו"ם תקוע בלבם ממצרים וא"כ חשבו דיחזיר ה' לעולם לתוהו ובוהו כי הי' תנאי אז אם יקבלו ישראל תורה וכו', וחשבו א"ה שאין זה קבלה כיון שלבם בל נכון עם ה', ולכך פחדו פחד שה' למבול ישב ויחזיר העולם לתוהו ובוהו, וע"ז השיב בלעם אל תיראו ה' עוז לעמו יתן ואי דאין לבם שלם ה' יברך את עמו בשלום וכיון שהם שפה אחת ולב א', ה' מוותר וא"ש [(כנראה לפי גירסתו בלעם הוא שאמר לאומות העולם גם את המילים 'ה' יברך את עמו בשלום') וקשה: הלוא די היה שיאמר להם בלעם 'ה' עוז לעמו יתן'?! אלא יש לומר שידעו אוה"ע שישראל מקבלים את התורה, וכן ידעו שאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו, וכן ידעו שפסל מיכה בידם. לכן חששו שלא וקבלו ישראל את התורה. על כך ענה להם בלעם שה' יברך את עמו בשלום, לפיכך הרי הם כאיש אחד בלב אחד, וכש'חבור עצבים אפרים - הנח לו', כלומר יוותר להם ה' על הרהורי ע"ז שבקרבם.]

(יערות דבש חלק שני, דרוש ד)

שכשניתנה תורה לישראל וכו' נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע

קשה מהא דאמרינן בפ' חלק [סנהדרין קו ע"ב]: בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה... ועל כן הקשה ר' מנחם מהא דאמרינן בזבחים פרק פרת חטאת: בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו: מה קול ההמון ששמענו? שמא הקדוש ברוך הוא רוצה להביא מבול, כדאיתא התם. ואפי' אם תמצא לומר שלא היה כי אם בן כ' כששואלין ממנו עצה, ובסוף ארבעים נהרג, אלמא בן ששים היה כשמת. ויש ספרים שכתוב בהן: ונקבצו כלן אצל קמואל. והני פי' לא נהירא לי דהתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם, אם כן תפל היה במיתתו. וגם נמצא בב"ר: קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי, הוא כושן רשעתים, הוא בלעם, ולמה נקרא קמואל? שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק [סנהדרין קה ע"ב]: הוא בלעם הוא בעור, ולמה נקרא בעור? שבא על בעירו, הוא לבן, הוא כושן רשעתים, ולמה נקרא שמו כושן רשעתים? שעשה שתי רשעיות, אחת בימי יעקב ואחת בימי שופטים. מכל אלה משמע שהיה תפל.

(דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק א פסוק י)

שכשניתנה תורה לישראל וכו' נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו וכו' שמא מבול בא לעולם וכו' אמר להם חמדה טובה יש לו וכו' וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום

[החלק הרוחני של האדם זקוק למזון רוחני. והחלק הזה מורכב משכל ורגש, וכל אחד צריך מזון המתאים לו. מזון השכל הוא הכרת החוקים שבמציאות ובנפש האדם, ומזון הרגש הוא השירה שבחיים. התורה היא המזון רוחני של הנפש ולכן היא צריכה את החלק החוקי והחלק הפיוטי. "ה' עוז לעמו יתן" רומז לחלק החוקי שהוא מזון לשכל, "ה' יברך את עמו בשלום" רומז לחלק של השירה והפיוט. האומות פחדו מהמבול כי ראו שה' הביא מבול להעניש את דור המבול על שלא קיימו שבע מצוות שלהם, וקל וחומר עכשיו שה' נותן תורה ויש הרבה מצוות, ולא יוכלו לקיים את כולם, כי הם חוקי "עוז". ועל זה אמרו שיחד עם העוז של התורה, יהיה גם צד של שלום, נעימות ושירה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 236) לטקסט

נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו וכו' שמא מבול בא לעולם וכו' אמר להם חמדה טובה יש לו וכו' וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן

[יציאת מצרים בישרה לעולם את רעיון החופש. החלשים שמחו, אבל האומות החזקות פחדו שמעתה כבר לא יהיו להם עבדים. הם חששו שמבול בא לעולם - שיאבדו את העבדים שלהם. ענה בלעם שהחופש הזה הוא עוז לעולם ולא מבול. זה נותן עוז לעמים הקטנים ולמיעוטים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף מא ע"ב) לטקסט

...כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנא' כי (הנה) באש ה' נשפט אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר

...אכן הכוונה היא כלום שבועה שעשה למה? כדי שיהיה העולם בטוח, גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק וזולת זה ילדו לבהלה. ועוד מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר... [מבאר כי על אף שנשבע ה' רק שלא יביא מבול, כלולה בשבועתו ההבטחה שלא יכלה את העולם גם באופן אחר.]

(אור החיים בראשית ט, יא)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יא]

קיח ע"ב

רבי אבהו אמר, אמר קרא בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה

והוא עצמו מה שאמרנו, שהחיים הפרוצים הם מה שאינו שלה, ואשר מאסם יוסף הצדיק. ולזה יבא יהושע, שהוא מבניו, ותאכל ממלא עין שלה, והוא מה שהנחיל את ישראל את הארץ הטובה המשוערת והמוגבלת בחיים, וכמו שאמר יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה כי הוא ינחילנה את ישראל.

(עקדת יצחק, שער עז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300