Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת בבא מציעא
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
י ע"א
ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום
[התורה מתנגדת לקומוניזם שלפיו אין ליחיד זכות לקנין. מי שאוסף כסף ביגיע כפו ורוכש בית או יורש בית מאביו, הם שלו בלבד. אבל לא יותר מארבע אמות - לעשות עושר שלא במשפט.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 176, 178)
לטקסט
[לכל אדם יש ארבע אמות ששייכות לו ברשות הרבים, והן קונות לו. בתוך ארבע האמות הוא רשאי לדאוג לטובת עצמו, אבל חוץ מארבע האמות הוא שייך לחברה, וזה רשות הרבים, ועליו להתחבר עם הכלל ולא להסתגר בארבע אמותיו, אא"כ זו חברה רעה.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 39)
לטקסט
[לכל אדם יש רשות היחיד. כל אחד חייב לבקש לחם לעצמו ולשמור על עצמו ועל בני ביתו. הוא צריך לקנות את האמצעים הדרושים לפרנסתו בדרך כבוד. זה רשות היחיד, ארבע אמות שקונות לו בכל מקום.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 99)
לטקסט
[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: ר"ש ערנפלד פירש באופן מליצי ע"פ הגמרא (ברכות ה ע"א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה" - העצה של לימוד תורה וקריאת שמע לא מועילה בכל מקום, שהרי אסור ללמוד תורה ולקרוא שמע במבואות המטונפים. אבל העצה של הזכרת יום המיתה מועילה בכל מקום. והיינו "ארבע אמות של אדם" - הקבר שלו, זכרון יום המיתה, "קונות לו בכל מקום" - זהו עצה שמועילה בכל מקום.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' צה)
לטקסט
פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום
"כשכיר" - ב' במסורה: "כשכיר כתושב יהיה עמך". ואידך "עד ירצה כשכיר יומו" (איוב יד, ו). רמז למה שאמרו חכמים פועל חוזר אפילו בחצי יום. פירוש "כשכיר יהיה עמך" עד שירצה ואפילו ביומו אם ירצה יחזור.
(בעל הטורים, ויקרא, פרק כה פסוק מ)
כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים
טז ע"א
מה שתעלה מצודתי היום מכור לך - דבריו קיימין... משום כדי חייו.
ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתינו הקדושה (ב"ב סג,) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לזה נתחכם לומר כיום כדי שתתקיים המכירה.
(אור החיים, בראשית כה, לא)
טז ע"ב
ומשום ועשית הישר והטוב
[מכאן לומדים שיש לעשות לפנים משורת הדין. וכן מה שכתוב בעגלה ערופה (דברים פרק כא פסוק ט) "כי תעשה הישר בעיני ה'" הוא על עשיית לפנים משורת הדין, כפי שהזוהר (וירא קיד ע"א) אומר שעגלה ערופה מונעת קטרוג על ת"ח, והקטרוג הוא שהת"ח לא עשה לפנים משורת הדין. והפסוק אומר שאם תעשה לפנים משורת הדין, לא ימצא עליך שום קטרוג, ועי"ז אומר הפסוק לפני כן "ואתה תבער הדם הנקי", שלא יומת ת"ח שהוא נקי מחטאים.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק יט, דף מ ע"א)
לטקסט
[חז"ל פירשו הישר - לפנים משורת הדין. מכאן פירש השל"ה את הפסוק "והישר בעיניו תעשה" (שמות טו, כו) שהוא לעשות לפנים משורת הדין.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק כד, דף נב ע"א)
לטקסט
יז ע"ב
אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא כז ע"ב
והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, וכי תעלה על דעתך, שיתננו לו קודם שידרשנו, אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.
קשה הרי המילה אותו קאי על השור או שה, אלא שהל"ל עד שיבקש אחיך אותו, אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה, והיינו ע"י סימנים, עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור, ולא אחר, וממילא שמעינן, שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו, כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך.
(כלי יקר, דברים פרק כב פסוק ב)
אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם כט ע"ב
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו
[יש לפרש בדרך רמז, שהתורה נמשלה לכלי זהב וזכוכית, כמו שנאמר (חגיגה טו ע"א) "שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית": מי שיגע ומוצא תורה, לא ישתמש בה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא מניח עד שיבוא אליהו, שאז יקבל את שכרו.]
(רבי משה אליעזר דאנאטה, אהל משה, סי' יד דף ד ע"א)
לטקסט
ל ע"ב
לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה
הכוונה שלא דנו דין אמת לאמיתו, כמו שאמרנו, אלא שדנוהו לפי הכוללות, בין שיסכימו אל החלקי או לאו, והדיינים האלו הם מחריבי העולם לפי האמת. לזה אמר, כי כשיעשו הדינין האלו כתקנן וכוונתן, לא די שיספיקו להעמיד ולקיים קיבוציהם בשלום ובמישור, אלא אפילו אחר חורבנן, אם יתיישרו בזה, יספיק להשיבן אל יישובן על צד היותר שלם שאפשר. ["דין אמת" הוא שפיטת כל המקרים על-פי אמת מידה אחת, בלא להתחשב בכל מקרה לגופו, לפי פרטיו המסויימים.]
(עקידת יצחק שער מו)
לא חרבה ירושלים אלא על וכו' שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין
[הכוונה היא שבאמת לא שמרו את הדין, אלא כל דבריהם היו בשקר יסודם ובתרמית, והשתדלו להשוו את הטענות והתביעות כדי שיעמדו על הדין, ואז הדיין ייאלץ לפסוק ע"פ הדין לפי טענות השקר. וזה עיוות האמת, הדין והשלום, עמודי העולם, ולכן לא יכלו להתקיים. (מח ע"א) הדיינים הבינו את מזימתם, והיו צריכים לעשות לפנים משורת הדין כדי לגבור על הרמאות, ויגיעו לדין אמת. ולא עשו כן.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מז ע"ב-מח ע"א)
לטקסט
לא חרבה ירושלים אלא על וכו' אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה
[תמיד היו מחלוקות בישראל, בשאלות הלכה, ובזכות זה יש תלמוד בבלי. אבל בדור החורבן המחלוקות לא היו על דברי תורה אלא על עניינים פוליטיים חיצוניים, נוצרו כתות שונות שנלחמו ביניהם. הם ייחסו לעניינים אלו חשיבות גדולה יותר משל דברי תורה. הם העמידו את דבריהם החיצונים "על" - מעל דין תורה. ובגלל זה נחרבו.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף מח ע"ד)
לטקסט
והודעת להם זה בית חייהם
[הכוונה לבית הכנסת, כמו שתירגם יונתן בפסוק זה "בתי כנישתהון".]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 147)
לטקסט
כל המבקר חולה נוטל אחד מששים כו'
חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה
"תעה" - ג' במסורה: "חמורו תועה". "והנה תועה בשדה" (בראשית לז, טו). "אדם תועה מדרך השכל" (משלי כא, טז). זהו שאמרו… חמור וכליו הפוכים הרי זו אבידה. וזהו "חמורו תועה", שהוא "תועה בשדה" ויוצא מהדרך.
(בעל הטורים, שמות, פרק כג פסוק ד)
לא ע"א
תלמיד לרב מנין תלמוד לומר הוכח תוכיח מכל מקום
[זה כדעה שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם. וכן הדרשה (סנהדרין לב ע"ב) "צדק צדק תרדף" - אחד לדין ואחד לפשרה, הוא כדעה שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן לא אומרים שהכפילות היא רק כלשון בני אדם. וזו מידתו של אהרן, סנהדרין ו ע"ב, שהיה עושה פשרות. ולשיטתו הוא יצטרך לסבור סובר שתלמיד צריך להוכיח את רבו. ובזה מוסבר מדוע נענש על מי מריבה אף שלא הכה את הסלע - כי היה צריך למחות במשה רבינו על הכאת הסלע אף שהיה תלמידו של משה. ובזה מוסבר המדרש (לא ידוע מקורו) "מפני מה לא נכנס אהרן לא"י? מפני שהיה אוהב שלום" - היות שהיה אוהב שלום, זה מוכיח שהוא סובר שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן הוא סובר שתלמיד צריך להוכיח את רבו, והיה צריך להוכיח את משה ולכן לא נכנס לא"י.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מה ע"ב)
לטקסט
לב ע"א
הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו
[אבל אם בעל הבהמה הלך להשיג אנשים לסייע לו, אתה לא פטור מלפרוק. וזה נלמד מהמלה "עמו", שביאר אפיקי יהודה, ח"ב, דרוש לה, סי' טו, ש"עמו" הוא שיתוף כוחני ולא שיתוף מצבי, ואילו "עמדי" הוא רק שיתוף מצבי, שהוא עמו באותו מעמד. ואם הלך להשיג אנשים, אמנם אינו באותו מצב אבל הוא באותו "כוח" ולכן אתה חייב לפרוק. רק אם הלך וישב, אינו עמו אפילו באותו "כוח" ולכן פטור כי אינו "עמו".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כח ע"ד)
לטקסט
השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום לב ע"ב
...מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא.
ויאמר הן עוד וגו' - טעמו אשר נעשה שופט להם הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (ב"מ לב:), וחש על הצאן. [מביא כי מסיבה זו אמר יעקב אבינו לרועים שנקבצו אל הבאר שיש להמשיך ולרעות הצאן.]
(אור החיים, בראשית כט, ז)
בהמת נכרי ומשאוי ישראל וחדלת וכו' בהמת ישראל ומשאוי נכרי עזב תעזב
"שנאך" - ב' במסורה: "חמור שנאך". "אם רעב שנאך האכילהו לחם" (משלי כה, כא). משום דהכא מיירי בשני מיני שונאים, גוי וישראל, דבשונא גוי דרשינן "וחדלת מעזוב לו", ובשונא ישראל "עזוב תעזוב עמו".
(בעל הטורים, שמות, פרק כג פסוק ה)
לג ע"א
ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא
[בדרך צחות: ר' ברוך סקלאווער היה בעל תואר דוקטור, אבל ביקש שיקראו לו "רב" ולא "דוקטור", כי לגבי רב שבח הוא לו שמביא את הציבור לעוה"ב, אבל דוקטור שמביא את מטופליו לעוה"ב (שאינו מצליח לרפאם והם מתים) - הוא גנאי לו.]
(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' כט)
לטקסט
לג ע"ב
תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו' עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות
אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקי' יחפץ, גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחי' מלחמה עצומה הנ"ל, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו, ואין אשמתם גדולה כ"כ במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו'. ולכן אמרו רז"ל על ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות.
(תניא ליקוטי אמרים פרק ל)
מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם - הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות.
כי חלק ה' עמו - המה מצוינים שבדור, כדאיתא בב"מ דל"ג והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה; ככה נמשלו גדולי האומה לחלק ה' שהוא דבר חשוב אשר נפרד מהכלל. [מבאר כי תלמידי החכמים הם מופרדים ומובדלים לה', עד שנקראים עם ה'.]
(העמק דבר, דברים לב, ט)
הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות
[כי ת"ח היה צריך ללמוד ולדעת שאסור, ועוד שאחרים לומדים ממנו כי חושבים שאם הוא עושה, סימן שזה מותר. וזה מה שכתוב "שובה ישראל" - אלו ת"ח, "כי כשלת בעוונך" - כי גם שגגה שלך ("כשלון") נחשב כמזיד ("עוון"). ולכן אתה צריך להרבות בתשובה עד שתגיע ל"ה' אלקיך", היינו גם מדת הדין וגם מדת הרחמים.]
(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף ו ע"ג)
לטקסט
[לפי זה תשובה מיראה, שעושה זדונות לשגגות (יומא פו ע"ב), אינה מועילה לת"ח, כי שגגות שלהם הם זדונות. ולכן ת"ח צריכים תשובה מאהבה. וזה מה שכתוב (הושע פרק יד פסוק ב) "שובה ישראל עד ה' אלהיך" - ת"ח צריכים לשוב בתשובה מאהבה, "כי כשלת בעונך" - כי גם שוגג שלו נחשב "עוון", מזיד.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מ ע"א)
לטקסט
אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות
אמרו חז"ל כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא. והיינו דסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה באהבה רבה "ללמוד וללמד לשמור ולעשות" ולא קאמר "ולשמור ולעשות", דללמוד וללמד אפי' חצי בקשה ליכא, ואדרבה מגרע גרע, כמ"ש חז"ל ת"ח שגגות כזדונות. וקאמרי בתר הכי "ויחד לבבנו לאהבה וליראה שמך ולא נבוש לעולם ועד", כי אורייתא ופקודי דלא בדחילו ורחימא לא פרח לעילא כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים, ואפשר שיעסוק אדם כל ימיו בתורה ומצוות, ובבואו לעלמא דקשוט לא ימצא בידו מאומה כשאין בהו אהבה ויראה. ואין לנו בושה גדולה מזו.
(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ש)
[בספר נשמת אדם פירש, שמרוב קדושת נשמתו של ת"ח, שזוכה לה ע"י התורה, שגיאה קטנה פוגמת בדקות קדושת נשמתו יותר מחטא חמור לשאר העם.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק ט, דף יח ע"א)
לטקסט
[נשמת אדם מסביר, שע"י התורה הוא זוכה לנשמה קדושה מאד, ומרוטב קדושתה, שגיאה קטנה כחוט השערה]פוגעת בדקות קדושת נשמתו יותר מעוון חמור באדם רגיל. חטא קטן פוגם בשהשמת ת"ח, ולכן היא צריכה מירוק רב כדי לעלות למקורה הרמה.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק יט, דף מ ע"א)
לטקסט
[הטעם הוא, שהם זוכים לנשמה מצד עצמם, כמו שאומר זוהר ויקרא כה ע"ב, שרק העוסקים בתורה זוכים לרוח ונשמה, והנשמה מסייעת להם ללכת בדרכי ה', ולא לחטוא אפילו בשוגג, ואם בכל זאת חטא, נחשב כחטא במזיד.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק ל, דף עג ע"ב)
לטקסט
ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות
[פירש ר' משה אבא הכהן מביאליסטוק על פי זה את הפסוק "לא הביט אוון ביעקב" - הם עמי הארץ שנקראים יעקב, לא הביט בזדונות שלהם כי הם נחשבים כשגגות.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נה ע"ב)
לטקסט
רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.
החוטא לבלתי יודעו הכללי כמו המכה לאביו, כי לא ידע שזה אסור, הוא חטא שלא נתן לכפרה לשגגתו כי היה לו לדעת. אמנם השוגג שנתן לכפרה הוא המכה את אביו כסבור שהוא בנו או עבדו, כי לא ידע החלקי. והוא טעם חז"ל באמרם הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד). והכוונה, שהשוגג כאשר לא ידע הכללים זדון יחשב לו, והוא פירוש נפלא, וכבר כתבו הרב המורה (בפרק מ"ה חלק שלישי). [מבאר שהחוטא כי לא ידע דבר פרטי בעולם הוא שוגג. אבל החוטא כי לא ידע את עקר המצוה הוא מזיד.]
(עקידת יצחק, שער פ"ב)
ששגגת תלמוד עולה זדון
"צו את אהרן" - מה כתיב לעיל מיניה "לאשמה בה" (ה, כו), "צו את אהרן", לומר שיהיו זריזין בתורה ובמצות, ששגגת תלמוד עולה זדון.
(בעל הטורים, ויקרא, פרק ו פסוק א)
בכל הכפרות הוסיף [לשון] כפרה וסליחה, חוץ מכהן גדול [בפר כהן משיח], לפי ששגגת תלמוד עולה זדון.
(בעל הטורים, ויקרא, פרק ד פסוק ז)
נפש של יחיד תחטא בשגגה, ומאין בא לה השגגה? ולזה אמר "מעם הארץ", שהוא עוור... כי תלמיד חכם מותרה ועומד הוא, כי התורה תורֶה לו הדרך, אבל עם הארץ אין לו מורה. ואמר בעשותה בלשון נקבה כלומר מרוב חסרון דעת כנקבה שדעתה קלה, כי התורה היא מחכימה ללומדיה שנאמר (תהלים יט, ח) "תורת ה' תמימה מחכימת פתי", אבל זה שלא למד אין בו דעת. ולזה לא אמר "נפש מעם הארץ כי תחטא בשגגה", אלא אמר "תחטא בשגגה מעם הארץ", לומר שהשגגה היתה לפי שהוא מעם הארץ, כי תלמיד חכם אין לו שגגה, כי שגגת תלמוד עולה זדון. ואמר "בעשותה" ולא אמר "ועשתה"... לומר שלא היתה השגגה שחטא בדין, שחשב שאותו דבר הוא מותר והיה אסור, שזה לא נקרא שגגה, ששגגת תלמוד עולה זדון, כי היה לו ללמוד, אבל השגגה היתה בעשיה עצמה, כגון שאכל שומן בחושבו שהוא שומן והיה חלב, זהו בעשותה.
(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, ויקרא ד, כב)
הגדולים... בזמן שאינן נזהרים, אז גדול עונם מנשוא, לפי שגורמים שרבים ילמדו ממעשיהם. וזהו בעצם ענין החילול השם. לפיכך הם צריכין להיות זהירין ביותר, כי שגגת תלמיד חכם עולה זדון לאחרים שממנו יראו וכן יעשו. ועל זה אמר דוד ע"ה "ואתה נשאת עון חטאתי" [תהלים לב, ה], רצה לומר, העון המזיד הנמשך מחטאתי השוגג, כי סתם חטא שוגג וסתם עון מזיד. ולכך לא אמר "עוני".
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד ל)
לז ע"א
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים וכו' הכל יהא מונח עד שיבא אליהו
"אם לא ימצא הגנב ונקרב" - ראשי תיבות אליהו. רמז לב' שהפקידו אצל אחד זה ק' וזה ר', זה אומר ר' שלי וזה אומר ר' שלי, כיון שאינו נמצא מי רוצה לגנוב, יהא מונח עד שיבא אליהו.
(בעל הטורים, שמות, פרק כב פסוק ז)
לח ע"ב
צער בעלי חיים דאורייתא
ואמנם אמרם, "צער בעלי חיים דאורייתא" - מאמרו, "על מה הכית את אתונך" - הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות, ולא נכאיב לבטלה, ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר" - לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. [מבאר שמה שאסור לצער בעלי חיים לא מפני ההשגחה של ה' והיסורין הנגרמים להם שלא בצדק אלא מפני המידה המושחתת של שנכנסת באדם המצער.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)
לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין חובה [בעקידת יצחק: דין אמת].
כלומר: לפי האמת הכולל, ובלתי מיישרים אותו, אף כי יבוא הצורך, אבל אמר: יקוב הדין את ההר... והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדינים המקולקלים [חטאם היה שהם דנו את כל המקרים לפי העקרונות הכוללים, ולא בחנו כל מקרה לגופו, על פי הנתונים הייחודיים לו].
(עקידת יצחק שער מג)
ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה תלמוד לומר והיו נשיכם וגו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן
[פירש נחלת בנימין מצוה סו (דף פט במהד' תמב) זה נאמר כעונש על המענה יתום ואלמנה. טעם העונש החמור הזה הוא כי אין מי שירחם עליהם ולכן דמעתם מצויה. ועוד, שצער היתום גורם צער גם לאב שבקבר, כי האבות מצטערים בקבר כשישראל סובלים (רש"י במדבר כ, טו), והטעם הוא כי האב הוא כמו נחל נובע, לזַכות ליוצאי חלציו, והוא כנחל שממנו יורד השפע, גם אחרי מותו, ולכן אם הנחל נסתם למטה, גורם שיתקלקל גם למעלה, כי אינו יכול ללכת בדרך הילוכו, וכך כשהבנים סובלים, אינם יכולים לקבל את השפע הטוב מהאבות. וכן כשבעל מת, נשארת רוחו מקשקשת במעי אשתו, ולכן היא תמיד זוכרת אותו, ולכן המענה אלמנה מענה גם את בעלה, כי היא מתמרמרת ואומרת "אילו בעלי היה חי לא היו נוהגים אלי כך", ובזה מתעורר רוח הבעל שבקרבה, והוא מצטער שאינו יכול לעזור לה. ולכן העונש של המענה יתום ואלמנה הוא שאשתו תהיה אלמנות חיות, ולא תוכל להינשא ותמיד תבכה, משא"כ באלמנה שנישאת בשנית, בבוא רוחו של הבעל השני, נדחה הראשון וחוזר לה'. וכן המענה יתום, מדה כנגד מדה בניו יהיו יתומים אבל לא יוכלו לקבל את הנחלה, כי נחלת אב לבנו הוא משום שהאב נעשה נחל נובע לבנו, ואדם זה קלקל דבר זה ע"י עינוי היתום, ולכן גם הוא נעשה נחל איתן שאסור לזרוע, להוריש לבנו. ולכן כתוב "ענה תענה אותו", בכפילות, כי העינוי כפול לבן ולאב.]
(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ד ע"ב)
לטקסט
ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים וכו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן
[כלומר אבותיהם יהיו בגולה ולא ידעו אם מתו. והרי מי שיוצא לחו"ל הוא כעובד ע"ז (כתובות קי ע"ב). ולכן הביטוי "חרון אף" מופיע גם כאן, על עינוי יתומים, וגם בע"ז (דברים פרק יג פסוק יח): "למען ישוב ה' מחרון אפו".]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף סט ע"א)
לטקסט
מ ע"א
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות
[בזה מוסבר מה שיעקב אומר ללבן (בראשית פרק לא פסוק לח) "רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי", שלכאורה קשה וכי יש לו להתפאר שלא גזל ממנו את אילי הצאן? אלא שבתור שומר, הוא רשאי לנכות את מה שנחסר באופן טבעי, היה רשאי מן הדין לאכול כמה מאילי הצאן במקום אלו שבאופן טבעי היו נחסרים, ובנס "לא שכלו". ובזה הוא מתפאר שבכל זאת לא אכל את מה שמגיע לו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכה ע"ג)
לטקסט
מב ע"א
ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.
ולא הבדילו בין אוהב לשונא, כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה, אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב, או בענייני עצמו, כמו שאמר (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע, על דרך חכמינו ז"ל (רבות ויקרא פ' כ'). ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד), כמו שכתבנו בפרשת שקלים (שער נ"ב) עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוט מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, כדי שלא תשלוט העין בהם, כמו ששלטה בראשונות.
(עקידת יצחק, שער ס"א)
עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית ח ע"ב
תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.
התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. כל אדם מישראל, אפילו הפשוט ביותר, יכול לברך, [בשם ומלכות,לדעת כמה פוסקים] ברכה זו. דבר שהוא לכאורה נס גמור. כי בדרך הטבע אילן לכך כל מקום. על כן לאחר שמדד הרי זו תפילת שווא. מכל מקום לפני שמדד - מברך. ויש לבאר היאך שייך לבקש ולברך על דבר שהוא בגדר נס? ועל כרחך שהוא בטוח בנפשו שה' ישלח לו ברכה בכרי, ויתוסף בו יותר ממה שיש בו, ולכן שייך לברך על כך, הא כיצד??
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהר מאמר סט' עמ' שא')
לעולם ישליש אדם את מעותיו
"תכין לך הדרך ושלשת גבול ארצך" [דברים יט, ג] - שהאדם יכין לו צידה לדרך העה"ב, וישלש כל מעשיו בכמה ענינים משולשים, בתורה נביאים וכתובים, כמ"ש "הלא כתבתי לך שלישים" וגו', ובתורה ועבודה וגמ"ח, וכארז"ל לעולם ישלש אדם מעותיו כו'. גם ישלש כל יום ויום של כ"ד שעות על ג' חלקים, כי על זה מצינו ג' לשון "אז" המורים על זה, דהיינו ח' שעות, שליש מן היום, יהיה ישן - זה הוא שאמר "ישנתי אז ינוח לי" [איוב ג, יג]. וח' שעות יעסוק בצרכי הגוף - זה הוא שאמר "כי אז תצליח את דרכיך" [יהושע א, ח]. וח' שעות יעסוק בתורה - זה הוא שאמר "ואז תשכיל" [שם], כי כלם נרמזו במספר א"ז.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד ו)
מד ע"א
כספא (מד:) דחריף הוי טבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא
לולא תורה שבע"פ אין אתנו יודע עד מה ואפילו במצוה אחת. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, עא] "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". יש להבין, דהוה ליה למימר "אלפי כסף וזהב" דרך לא זו אף זו? ונראה על פי מה שאמרו חז"ל בריש פרק הזהב דדהבא אף דחשיב טפי, פירא הוא לגבי כספא דחריפא טפי ומזומנת לאדם לשימושו והוצאתו. והנמשל, דאף דתורה שבכתב קדושתה מעולה יותר מתורה שבע"פ, מכל מקום, לצורך חיותנו וטהרת נשמתנו להתדבק במצות ה' וחוקותיו, הוא צורך יותר בתורה שבעל פה, כי היא חיינו ומורה לנו הדרך החיים בכל מצוה ומצוה. וזה שאמר "טוב לי תורת פיך", לכלול תורה שבכתב ושבעל פה, שהיא טובה לי להנאתי לצרכי לתקן נשמתי, "מאלפי זהב וכסף", רצה לומר, יותר מחשיבות הזהב ואפילו יותר מחריפות וצורך הכסף.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ג)
מט ע"ב
שתות למקח
"איש את עמיתו ויראת" - סופי תיבות שתות. לומר לך שאונאה עד שתות.
(בעל הטורים, ויקרא, פרק כה פסוק יז)
נב ע"ב
אמר רב פפא שמע מינה האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה
מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבבא מציעא (נב:) מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו [לרמב"ן היתה גירסא שונה "שקהי" במקום "דמוקים" ומבאר את הסברה.]
(רמב"ן, על בראשית פרק מט פסוק י)
נג ע"א
אפילו באלף לא בטיל
נו ע"ב
כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר
"אל תונו איש את אחיו" - וסמיך ליה "במספר". לומר לך דבר שבמדה ומנין ומשקל אין בו אונאה.
(בעל הטורים, ויקרא, פרק כה פסוק יד)
"במספר שנים תקנה" - לא תהיה אונאה במנין השנים כאמרם ז"ל כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
(ספורנו ויקרא פרק כה פסוק טו)
נז ע"א
תוספות ד"ה אמר ר"נ - ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם
סמך "אל תונו איש" ל"אחוזתו", לומר שגם הקרקע יש בו אונאה עד כדי דמיו.
(בעל הטורים, ויקרא, פרק כה פסוק יג)
נח ע"א
בשקנו מידו
[והסבירו תוס', שמי שפטור לגמרי ורוצה לקבל על עצמו חיוב, צריך קנין, ואילו מי שיש עליו קצת חיוב, יכול להוסיף חיוב בדיבור בעלמא. ובזה מיושב מה שיעקב אומר ללבן (בראשית פרק לא פסוק לט) "טרפה לא הבאתי אליך וכו' גנובתי יום וגנובתי לילה", שלכאורה קשה, אם שילם אפילו טריפה כל שכן שישלם על גניבה? התשובה היא שהוא בא להסביר איך חלה התחייבותו ללבן לשלם על טריפה שהיא אונס - כיון שכבר היה חייב על גניבה כשומר שכר, יכול להוסיף על חיובו בדיבור.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכה ע"ג)
לטקסט
נח ע"ב
המלבין פני חבירו כשופך דמים, תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא
המשל, אינו מפורסם להמון רוע הנמנע להועיל לזולתו ממה שבידו להועילו, כרוע הכופר לו במלוה או בפקדון אשר בידו. וגם לא יהיה אצלם רוע הכופר או המכחיש באלו כרוע הגוזלו בידו. ולא הגוזלו כהורגו. וגזל זה ההקש ביתר הדברים. ולזה הדרך הנכון הוא להודיע להם שהגנאי והחטא המשיג לאותו שאינו מורגש אצלם הוא שוה אל שהוא מורגש אצלם, וכמו שמורגלים חז"ל (סוטה ד' ע"ב) בזה שאמרו שבעל הגאוה הוא כעובר עבודת אלילים שנאמר תועבת יי' כל גבה לב (משלי ט"ז) ונאמר כי כל תועבת יי' אשר שנא וגו' (דברים י"ב). וכן המלבין פני חבירו כשופך דמים, תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא (ב"מ נ"ח ע"ב) וכן בכל כיוצא בזה.
(עקידת יצחק, שער צ"ג)
כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים
ויהיה נזהר מאוד באונאת דברים, כי המלבין פנים חשוב כשופך דמים, על דרך "שופך דם האדם באדם" [בראשית ט, ו] - רצה לומר בעודו אדום, דהיינו המלבין פניו.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד לד)
אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים
[ז] האיש השפל ונבזה, אף כי יתעלה ויתכבד מאוד אחרי כן, עוד יש פתחון פה לחרף אותו בשפלתו בימים הראשונים. אך לא יתכן חירוף הזה רק אם היה השפלות שלא בטובתו, אבל אם היה המניעה מחמת רצונו שלא חש לכבודו, ואם היה רוצה היה מתכבד בתחילתו, אין זה חירוף. והיינו דאמר "לא יאמר לך עוד עזובה" - דהיינו שלא יחרפו אותה שהיתה עזובה מתחלתה בהיותה בגלות, על זה אמר כי גם עתה בגלות חפץ ה' בך וצופה ומביט בכל עת ובכל שעה לתשובתינו להשיבנו אליו והמניעה הוא מאתנו, א"כ אין בזה חירוף בהיות לאל ידינו, כדכתיב "היום אם בקולו תשמעו...
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות ז-ח)
כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה לקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכר מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכר מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.
משפט גר יתום - ענין אזהרה זו באשר אע"ג שאסור לענות יתום, מ"מ להוליכן בדרך ישרה מותר כמש"כ הרמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י, ומ"מ כתיב ואעפ"כ לא ינהוג בהם מנהג כל אדם כו'. והנה עובד כוכבים שנתגייר הוא ובניו, הרי בניו נתגיירו בע"כ וכמש"כ בס' שמות י"ב מ"ח, וכשמת הגר והבן יתום ומשלח ונעזב לפי טבעו, וראוי לב"ד לשפטו ולהענישו לצורך הדרכה, אבל מ"מ אסור להטות משפטו לייסרו בלי חשבון הכרחי.
(העמק דבר, דברים כד, יז)
נט ע"א
אמר רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא
מוצא רמז לכך שבשנות הרעב שבאו עלמצרים נאמר והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכד משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אין אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות.
(כלי יקר, בראשית פרק מא פסוק ג)
ואע"פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו
[לכן עיקר התשובה הוא הבכייה בווידוי. זוהר ויחי דף רכג ע"א אומר שהבכי קורע את גזר הדין. וכן זוהר שמות יב ע"ב אומר שהדמעות נכנסות בכל השערים, ותפילתו אינה חוזרת ריקם. ראשית חכמה הסביר שהבכייה מוחה את כוחות הטומאה שעליו, המקטרגים, כדברי הפייטן "מחה חטאתי בדמעתי". ולכן ראוי להעביר את הדמעות על מצחו ועל פניו, ששם נרשמים העוונות. והאר"י כתב שיעביר את הדמעות גם על ידו, שנאמר "וביד כל אדם יחתום", ויכוון לרחוץ את הפגם והחושך שבפנים ע"י המים שמוריד מעיניו, כמו שהפגם העליון נרחץ ע"י מימי נהר העליון. (לא ע"א) הגאלאנטי כתב שהדמעות מעוררות מים עליונים מהלבנון העליון, ויורדים מים רבים ורוחצים את הפגמים שפגם.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק יד, דף ל ע"ב-לא ע"א)
לטקסט
[שערי דמעות לא ננעלו דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, אבל בזמן ששערי התפילות פתוחים, לא שייך שערי דמעות ובכיות. וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיהו יג, יז), שבזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, "תבכה נפשי", מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל אשר בידך ובכוחם לעשות עשה".]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר כח עמ׳ נג והערה שם)
[ה' מודיע לנו שהדמעות הם התרופה שלנו. אם רופא רושם מירשם של תרופות, צריך ללכת לקנות את התרופה, ולא לתת במקום זה מים. (כט ע"א) כך את התרופה של דמעות עלינו לקנות בכסף, והיינו בנתינת צדקה לעניים, ואם לא נקנה אותן בכסף הם יהיו רק מים פשוטים, ולא יועילו.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כח ע"ד)
לטקסט
שערי דמעות לא ננעלו
תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה תֵבוֹת. וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת.
(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה פב)
השביעי הוא להודיע שרבוי התפלה והבכיה עוזרים אל שתהיה בכוונה יותר, ולזה אמרו רז"ל כי שערי דמעה לא ננעלו, ורבוי התפלה גורם שתחזק הדבקות בין המתפלל ובין ה' יתברך. ולזאת הסבה זכר בתפלת חנה שהיתה נשמעת כי היא הרבתה להתפלל "ובכה תבכה", להעיד שבאלו הדברים היה רושם להשמע התפלה. וידמה שלזאת הסיבה אמר שנתן לה ה' שאלתה.
(רלב"ג שמואל א פרק ז פסוק טו)
'כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בכי', לרמוז שכשם שהדיבור קשה והצעקה בעזות מגבירים את הדין, כך הבכי ממתק אותו וגורם עליה אל הבוכה, וזהו לשון עליה הנזכר כאן 'בבכי 'יעלה' בכי', כי הבכי העולה מן התחתונים גורם בכיה אל שרשיהם העליונים, והרחמים מתעוררים וממתקים את הדין, כי שערי דמעה לא ננעלו, והדמעות הם מים המכבים את האש. אבל הכועס על ייסוריו ומטיח דברים כלפי מעלה, גורם ירידה לעצמו ונגדל שברו, וז"ש 'כי במורד חורונים צרי צעקת שבר שמעו' וכו'. ולכן המלך החסיד בעת צרותיו היה בוחר השתיקה לבית מנוס ותופס בבכיה שגרמה לו עליה, כענין שנאמר (שמואל ב' טו, ל) 'ודוד עולה במעלה הזתים עֹלֶה ובוכה', לרמוז אל הבכיה שגרמה לו עליה כמו שפירשנו. ומה גם שיש בכי פשוט ובכי כפול, הבכ"י פשוט עושה מחצה לענין מיתוק הדי"ן, כי כן הוא עולה כמחציתו ממש [די"ן גימטריא ס"ד, בכ"י גימטריא ל"ב] והבכי כפול שעולה ככולו, אולי שמבטלו לגמרי. והראיה מחזקיהו המלך: 'ויבך חזקיהו בכי גדול', שהיל"ל 'וישא חזקיהו קולו ויבך', אלא בכי כפול שמעורר את החסד בריבוי וכו'. ולכן גם המקונן היה מעורר את ישראל אל הבכי כפול בענין אמרו (איכה א, ב) 'בכו תבכה בלילה', כדי לבטל את הדין מעליהם.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מח, ה)
[זאת כוונת המדרש (בראשית רבה פרשה ה, ג) שהמים התחתונים בכו וה' הבטיח שיביא מהם מלח על המזבח. המלח הוא הדמעות, שהמביא קרבן צריך להכניע את לבו, ולבכות ולהתחרט על חטאיו, ואז יירצה קרבנו. הדמעות הן הברית מלח. הן הערבים שה' ישמע את קול תפילתנו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 168)
לטקסט
[בדמעות אנחנו מכבסים את בגדינו המלוכלכים בחטאים.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ב ע"ד)
לטקסט
[מי שמוריד דמעות בעת תפילתו, זה סימן שלבו פתוח, ואינו מדבר מהשפה ולחוץ, ואז ה' פותח לו שערי שמים. אבל המתפלל כשלבו סגור, לא תועיל תפילתו, כי תפילות ישראל אינם משנות את רצון ה', כי הוא לא משתנה, אלא התפילה משנה את האדם, ממי שלבו אטום למי שלבו נתרכך, ואז הוא ראוי לקבל את חסדי ה'.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 47-48)
[עיין לקט באורי אגדות קידושין כב ע"ב]
והוא על פי מה שאמרו במסכת מציעא (דף ט"ז.) ופסקוהו הפוסקים (חו"מ סי' ריא ס"ב): הצייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שיעלה במצודתי היום [מן הים] מכור לך ממכרו קיים, והטעם משום כדי חייו... והוא אומרו מכרה כיום פירוש כדין כיום, שהרי עייף היה ומשום כדי חייו ממכרו ממכר הגם שהוא דבר שלא בא לעולם, וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה. והצדיק עשו דברי יעקב באומרו הנה הוא הולך למות, ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו. [מבאר כי מכירתו של עשו את בכורתו ליעקב חלה - אע"פ שמדובר בדברים שעוד לא באו לעולם - כיוון שמכרה עשו כדי לאכול ולהתקיים, כדין הגמרא.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קכ]
[עיין לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]
אמנם עקר היזק העין הרע, הוא נמשך מרוע מזק המביט, ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות, עד שיזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחצים, כמו שסופר מהבעלי חיים שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים, עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו, ואל כל אשר יפנו ירשיעו, וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה, או איבה ושנאה. ומזה הענין היה בלעם הרשע, כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה). וכבר סופר בדברי חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד ע"א) יהב ביה עינא וקטליה, כי ההבטה באיבה וכעס, תטיל מארה והפסד בדבר המובט, כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן.
מכאן מבואר שאין מציאות של 'כמות' כלל, אלא 'ברכה'. ברכת ה' היא תעשיר. (משלי י, כב), ולכן הברכה וכוח הריבוי בכרי שאינו מדוד איננו בגדר נס, אלא כך הוא טבע הדברים: ברכה!
ואדרבה, על ידי המדידה נעשית מציאות של 'כמות', ובזה הוא מפסיק את הברכה ואת כוח הריבוי, ותפילתו תפילת שווא.
[עיין לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]
[ח] וכן אמרו חז"ל אם היה בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים, כי באמת אין בזה חירוף, שה' יתברך ברחמיו ובחסדיו צופה לרשע וחפץ בהצדקו.
והיינו דתנו בפרק הזהב היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, ולא תנן היה גר, אלא משום דחמיר אונאת גר מישראל, דלישראל לא אסור אלא אונאת עמיתו, היינו עמיתו במצוות, משא"כ רשע, ומש"ה תנן היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, דווקא בעל תשובה, משא"כ גר אפילו בן רשע אסור לאנותו, והיינו דתנן היה בן גרים. [מבאר כי ישנו איסור מיוחד להונות הגר ובניו אף כשאינם מקיימים המצוות, משא"כ בישראל שאסור להונותם רק כשאחים הם לנו במצוות.]