Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת בבא מציעא
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
י ע"א
ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום
[התורה מתנגדת לקומוניזם שלפיו אין ליחיד זכות לקנין. מי שאוסף כסף ביגיע כפו ורוכש בית או יורש בית מאביו, הם שלו בלבד. אבל לא יותר מארבע אמות - לעשות עושר שלא במשפט.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 176, 178)
לטקסט
[לכל אדם יש ארבע אמות ששייכות לו ברשות הרבים, והן קונות לו. בתוך ארבע האמות הוא רשאי לדאוג לטובת עצמו, אבל חוץ מארבע האמות הוא שייך לחברה, וזה רשות הרבים, ועליו להתחבר עם הכלל ולא להסתגר בארבע אמותיו, אא"כ זו חברה רעה.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 39)
לטקסט
[לכל אדם יש רשות היחיד. כל אחד חייב לבקש לחם לעצמו ולשמור על עצמו ועל בני ביתו. הוא צריך לקנות את האמצעים הדרושים לפרנסתו בדרך כבוד. זה רשות היחיד, ארבע אמות שקונות לו בכל מקום.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 99)
לטקסט
[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: ר"ש ערנפלד פירש באופן מליצי ע"פ הגמרא (ברכות ה ע"א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה" - העצה של לימוד תורה וקריאת שמע לא מועילה בכל מקום, שהרי אסור ללמוד תורה ולקרוא שמע במבואות המטונפים. אבל העצה של הזכרת יום המיתה מועילה בכל מקום. והיינו "ארבע אמות של אדם" - הקבר שלו, זכרון יום המיתה, "קונות לו בכל מקום" - זהו עצה שמועילה בכל מקום.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' צה)
לטקסט
כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים
טז ע"א
מה שתעלה מצודתי היום מכור לך - דבריו קיימין... משום כדי חייו.
ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתינו הקדושה (ב"ב סג,) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לזה נתחכם לומר כיום כדי שתתקיים המכירה.
(אור החיים, בראשית כה, לא)
יז ע"ב
אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא כז ע"ב
והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, וכי תעלה על דעתך, שיתננו לו קודם שידרשנו, אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.
קשה הרי המילה אותו קאי על השור או שה, אלא שהל"ל עד שיבקש אחיך אותו, אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה, והיינו ע"י סימנים, עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור, ולא אחר, וממילא שמעינן, שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו, כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך.
(כלי יקר, דברים פרק כב פסוק ב)
אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם ל ע"ב
לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה
הכוונה שלא דנו דין אמת לאמיתו, כמו שאמרנו, אלא שדנוהו לפי הכוללות, בין שיסכימו אל החלקי או לאו, והדיינים האלו הם מחריבי העולם לפי האמת. לזה אמר, כי כשיעשו הדינין האלו כתקנן וכוונתן, לא די שיספיקו להעמיד ולקיים קיבוציהם בשלום ובמישור, אלא אפילו אחר חורבנן, אם יתיישרו בזה, יספיק להשיבן אל יישובן על צד היותר שלם שאפשר. ["דין אמת" הוא שפיטת כל המקרים על-פי אמת מידה אחת, בלא להתחשב בכל מקרה לגופו, לפי פרטיו המסויימים.]
(עקידת יצחק שער מו)
לא חרבה ירושלים אלא על וכו' שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין
[הכוונה היא שבאמת לא שמרו את הדין, אלא כל דבריהם היו בשקר יסודם ובתרמית, והשתדלו להשוו את הטענות והתביעות כדי שיעמדו על הדין, ואז הדיין ייאלץ לפסוק ע"פ הדין לפי טענות השקר. וזה עיוות האמת, הדין והשלום, עמודי העולם, ולכן לא יכלו להתקיים. (מח ע"א) הדיינים הבינו את מזימתם, והיו צריכים לעשות לפנים משורת הדין כדי לגבור על הרמאות, ויגיעו לדין אמת. ולא עשו כן.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מז ע"ב-מח ע"א)
לטקסט
לא חרבה ירושלים אלא על וכו' אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה
[תמיד היו מחלוקות בישראל, בשאלות הלכה, ובזכות זה יש תלמוד בבלי. אבל בדור החורבן המחלוקות לא היו על דברי תורה אלא על עניינים פוליטיים חיצוניים, נוצרו כתות שונות שנלחמו ביניהם. הם ייחסו לעניינים אלו חשיבות גדולה יותר משל דברי תורה. הם העמידו את דבריהם החיצונים "על" - מעל דין תורה. ובגלל זה נחרבו.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף מח ע"ד)
לטקסט
כל המבקר חולה נוטל אחד מששים כו' לא ע"א
תלמיד לרב מנין תלמוד לומר הוכח תוכיח מכל מקום
[זה כדעה שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם. וכן הדרשה (סנהדרין לב ע"ב) "צדק צדק תרדף" - אחד לדין ואחד לפשרה, הוא כדעה שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן לא אומרים שהכפילות היא רק כלשון בני אדם. וזו מידתו של אהרן, סנהדרין ו ע"ב, שהיה עושה פשרות. ולשיטתו הוא יצטרך לסבור סובר שתלמיד צריך להוכיח את רבו. ובזה מוסבר מדוע נענש על מי מריבה אף שלא הכה את הסלע - כי היה צריך למחות במשה רבינו על הכאת הסלע אף שהיה תלמידו של משה. ובזה מוסבר המדרש (לא ידוע מקורו) "מפני מה לא נכנס אהרן לא"י? מפני שהיה אוהב שלום" - היות שהיה אוהב שלום, זה מוכיח שהוא סובר שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן הוא סובר שתלמיד צריך להוכיח את רבו, והיה צריך להוכיח את משה ולכן לא נכנס לא"י.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מה ע"ב)
לטקסט
לב ע"א
הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו
[אבל אם בעל הבהמה הלך להשיג אנשים לסייע לו, אתה לא פטור מלפרוק. וזה נלמד מהמלה "עמו", שביאר אפיקי יהודה, ח"ב, דרוש לה, סי' טו, ש"עמו" הוא שיתוף כוחני ולא שיתוף מצבי, ואילו "עמדי" הוא רק שיתוף מצבי, שהוא עמו באותו מעמד. ואם הלך להשיג אנשים, אמנם אינו באותו מצב אבל הוא באותו "כוח" ולכן אתה חייב לפרוק. רק אם הלך וישב, אינו עמו אפילו באותו "כוח" ולכן פטור כי אינו "עמו".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כח ע"ד)
לטקסט
השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום לב ע"ב
...מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא.
ויאמר הן עוד וגו' - טעמו אשר נעשה שופט להם הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (ב"מ לב:), וחש על הצאן. [מביא כי מסיבה זו אמר יעקב אבינו לרועים שנקבצו אל הבאר שיש להמשיך ולרעות הצאן.]
(אור החיים, בראשית כט, ז)
לג ע"א
ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא
[בדרך צחות: ר' ברוך סקלאווער היה בעל תואר דוקטור, אבל ביקש שיקראו לו "רב" ולא "דוקטור", כי לגבי רב שבח הוא לו שמביא את הציבור לעוה"ב, אבל דוקטור שמביא את מטופליו לעוה"ב (שאינו מצליח לרפאם והם מתים) - הוא גנאי לו.]
(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' כט)
לטקסט
לג ע"ב
תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו' עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות
אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקי' יחפץ, גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחי' מלחמה עצומה הנ"ל, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו, ואין אשמתם גדולה כ"כ במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו'. ולכן אמרו רז"ל על ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות.
(תניא ליקוטי אמרים פרק ל)
מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם - הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות.
כי חלק ה' עמו - המה מצוינים שבדור, כדאיתא בב"מ דל"ג והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה; ככה נמשלו גדולי האומה לחלק ה' שהוא דבר חשוב אשר נפרד מהכלל. [מבאר כי תלמידי החכמים הם מופרדים ומובדלים לה', עד שנקראים עם ה'.]
(העמק דבר, דברים לב, ט)
הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות
[כי ת"ח היה צריך ללמוד ולדעת שאסור, ועוד שאחרים לומדים ממנו כי חושבים שאם הוא עושה, סימן שזה מותר. וזה מה שכתוב "שובה ישראל" - אלו ת"ח, "כי כשלת בעוונך" - כי גם שגגה שלך ("כשלון") נחשב כמזיד ("עוון"). ולכן אתה צריך להרבות בתשובה עד שתגיע ל"ה' אלקיך", היינו גם מדת הדין וגם מדת הרחמים.]
(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף ו ע"ג)
לטקסט
[לפי זה תשובה מיראה, שעושה זדונות לשגגות (יומא פו ע"ב), אינה מועילה לת"ח, כי שגגות שלהם הם זדונות. ולכן ת"ח צריכים תשובה מאהבה. וזה מה שכתוב (הושע פרק יד פסוק ב) "שובה ישראל עד ה' אלהיך" - ת"ח צריכים לשוב בתשובה מאהבה, "כי כשלת בעונך" - כי גם שוגג שלו נחשב "עוון", מזיד.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מ ע"א)
לטקסט
אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות
אמרו חז"ל כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא. והיינו דסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה באהבה רבה "ללמוד וללמד לשמור ולעשות" ולא קאמר "ולשמור ולעשות", דללמוד וללמד אפי' חצי בקשה ליכא, ואדרבה מגרע גרע, כמ"ש חז"ל ת"ח שגגות כזדונות. וקאמרי בתר הכי "ויחד לבבנו לאהבה וליראה שמך ולא נבוש לעולם ועד", כי אורייתא ופקודי דלא בדחילו ורחימא לא פרח לעילא כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים, ואפשר שיעסוק אדם כל ימיו בתורה ומצוות, ובבואו לעלמא דקשוט לא ימצא בידו מאומה כשאין בהו אהבה ויראה. ואין לנו בושה גדולה מזו.
(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ש)
ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות
[פירש ר' משה אבא הכהן מביאליסטוק על פי זה את הפסוק "לא הביט אוון ביעקב" - הם עמי הארץ שנקראים יעקב, לא הביט בזדונות שלהם כי הם נחשבים כשגגות.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נה ע"ב)
לטקסט
רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.
החוטא לבלתי יודעו הכללי כמו המכה לאביו, כי לא ידע שזה אסור, הוא חטא שלא נתן לכפרה לשגגתו כי היה לו לדעת. אמנם השוגג שנתן לכפרה הוא המכה את אביו כסבור שהוא בנו או עבדו, כי לא ידע החלקי. והוא טעם חז"ל באמרם הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד). והכוונה, שהשוגג כאשר לא ידע הכללים זדון יחשב לו, והוא פירוש נפלא, וכבר כתבו הרב המורה (בפרק מ"ה חלק שלישי). [מבאר שהחוטא כי לא ידע דבר פרטי בעולם הוא שוגג. אבל החוטא כי לא ידע את עקר המצוה הוא מזיד.]
(עקידת יצחק, שער פ"ב)
לח ע"ב
צער בעלי חיים דאורייתא
ואמנם אמרם, "צער בעלי חיים דאורייתא" - מאמרו, "על מה הכית את אתונך" - הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות, ולא נכאיב לבטלה, ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר" - לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. [מבאר שמה שאסור לצער בעלי חיים לא מפני ההשגחה של ה' והיסורין הנגרמים להם שלא בצדק אלא מפני המידה המושחתת של שנכנסת באדם המצער.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)
לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין חובה [בעקידת יצחק: דין אמת].
כלומר: לפי האמת הכולל, ובלתי מיישרים אותו, אף כי יבוא הצורך, אבל אמר: יקוב הדין את ההר... והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדינים המקולקלים [חטאם היה שהם דנו את כל המקרים לפי העקרונות הכוללים, ולא בחנו כל מקרה לגופו, על פי הנתונים הייחודיים לו].
(עקידת יצחק שער מג)
ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה תלמוד לומר והיו נשיכם וגו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן
[פירש נחלת בנימין מצוה סו (דף פט במהד' תמב) זה נאמר כעונש על המענה יתום ואלמנה. טעם העונש החמור הזה הוא כי אין מי שירחם עליהם ולכן דמעתם מצויה. ועוד, שצער היתום גורם צער גם לאב שבקבר, כי האבות מצטערים בקבר כשישראל סובלים (רש"י במדבר כ, טו), והטעם הוא כי האב הוא כמו נחל נובע, לזַכות ליוצאי חלציו, והוא כנחל שממנו יורד השפע, גם אחרי מותו, ולכן אם הנחל נסתם למטה, גורם שיתקלקל גם למעלה, כי אינו יכול ללכת בדרך הילוכו, וכך כשהבנים סובלים, אינם יכולים לקבל את השפע הטוב מהאבות. וכן כשבעל מת, נשארת רוחו מקשקשת במעי אשתו, ולכן היא תמיד זוכרת אותו, ולכן המענה אלמנה מענה גם את בעלה, כי היא מתמרמרת ואומרת "אילו בעלי היה חי לא היו נוהגים אלי כך", ובזה מתעורר רוח הבעל שבקרבה, והוא מצטער שאינו יכול לעזור לה. ולכן העונש של המענה יתום ואלמנה הוא שאשתו תהיה אלמנות חיות, ולא תוכל להינשא ותמיד תבכה, משא"כ באלמנה שנישאת בשנית, בבוא רוחו של הבעל השני, נדחה הראשון וחוזר לה'. וכן המענה יתום, מדה כנגד מדה בניו יהיו יתומים אבל לא יוכלו לקבל את הנחלה, כי נחלת אב לבנו הוא משום שהאב נעשה נחל נובע לבנו, ואדם זה קלקל דבר זה ע"י עינוי היתום, ולכן גם הוא נעשה נחל איתן שאסור לזרוע, להוריש לבנו. ולכן כתוב "ענה תענה אותו", בכפילות, כי העינוי כפול לבן ולאב.]
(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ד ע"ב)
לטקסט
ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים וכו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן
[כלומר אבותיהם יהיו בגולה ולא ידעו אם מתו. והרי מי שיוצא לחו"ל הוא כעובד ע"ז (כתובות קי ע"ב). ולכן הביטוי "חרון אף" מופיע גם כאן, על עינוי יתומים, וגם בע"ז (דברים פרק יג פסוק יח): "למען ישוב ה' מחרון אפו".]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף סט ע"א)
לטקסט
מ ע"א
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות
[בזה מוסבר מה שיעקב אומר ללבן (בראשית פרק לא פסוק לח) "רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי", שלכאורה קשה וכי יש לו להתפאר שלא גזל ממנו את אילי הצאן? אלא שבתור שומר, הוא רשאי לנכות את מה שנחסר באופן טבעי, היה רשאי מן הדין לאכול כמה מאילי הצאן במקום אלו שבאופן טבעי היו נחסרים, ובנס "לא שכלו". ובזה הוא מתפאר שבכל זאת לא אכל את מה שמגיע לו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכה ע"ג)
לטקסט
מב ע"א
ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.
ולא הבדילו בין אוהב לשונא, כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה, אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב, או בענייני עצמו, כמו שאמר (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע, על דרך חכמינו ז"ל (רבות ויקרא פ' כ'). ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד), כמו שכתבנו בפרשת שקלים (שער נ"ב) עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוט מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, כדי שלא תשלוט העין בהם, כמו ששלטה בראשונות.
(עקידת יצחק, שער ס"א)
עי' לקט ביאורי אגדות תענית ח ע"ב
תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.
התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. כל אדם מישראל, אפילו הפשוט ביותר, יכול לברך, [בשם ומלכות,לדעת כמה פוסקים] ברכה זו. דבר שהוא לכאורה נס גמור. כי בדרך הטבע אילן לכך כל מקום. על כן לאחר שמדד הרי זו תפילת שווא. מכל מקום לפני שמדד - מברך. ויש לבאר היאך שייך לבקש ולברך על דבר שהוא בגדר נס? ועל כרחך שהוא בטוח בנפשו שה' ישלח לו ברכה בכרי, ויתוסף בו יותר ממה שיש בו, ולכן שייך לברך על כך, הא כיצד??
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהר מאמר סט' עמ' שא')
מד ע"א
כספא (מד:) דחריף הוי טבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא
לולא תורה שבע"פ אין אתנו יודע עד מה ואפילו במצוה אחת. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, עא] "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". יש להבין, דהוה ליה למימר "אלפי כסף וזהב" דרך לא זו אף זו? ונראה על פי מה שאמרו חז"ל בריש פרק הזהב דדהבא אף דחשיב טפי, פירא הוא לגבי כספא דחריפא טפי ומזומנת לאדם לשימושו והוצאתו. והנמשל, דאף דתורה שבכתב קדושתה מעולה יותר מתורה שבע"פ, מכל מקום, לצורך חיותנו וטהרת נשמתנו להתדבק במצות ה' וחוקותיו, הוא צורך יותר בתורה שבעל פה, כי היא חיינו ומורה לנו הדרך החיים בכל מצוה ומצוה. וזה שאמר "טוב לי תורת פיך", לכלול תורה שבכתב ושבעל פה, שהיא טובה לי להנאתי לצרכי לתקן נשמתי, "מאלפי זהב וכסף", רצה לומר, יותר מחשיבות הזהב ואפילו יותר מחריפות וצורך הכסף.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ג)
נב ע"ב
אמר רב פפא שמע מינה האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה
מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבבא מציעא (נב:) מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו [לרמב"ן היתה גירסא שונה "שקהי" במקום "דמוקים" ומבאר את הסברה.]
(רמב"ן, על בראשית פרק מט פסוק י)
נג ע"א
אפילו באלף לא בטיל נח ע"א
בשקנו מידו
[והסבירו תוס', שמי שפטור לגמרי ורוצה לקבל על עצמו חיוב, צריך קנין, ואילו מי שיש עליו קצת חיוב, יכול להוסיף חיוב בדיבור בעלמא. ובזה מיושב מה שיעקב אומר ללבן (בראשית פרק לא פסוק לט) "טרפה לא הבאתי אליך וכו' גנובתי יום וגנובתי לילה", שלכאורה קשה, אם שילם אפילו טריפה כל שכן שישלם על גניבה? התשובה היא שהוא בא להסביר איך חלה התחייבותו ללבן לשלם על טריפה שהיא אונס - כיון שכבר היה חייב על גניבה כשומר שכר, יכול להוסיף על חיובו בדיבור.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכה ע"ג)
לטקסט
נח ע"ב
המלבין פני חבירו כשופך דמים, תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא
המשל, אינו מפורסם להמון רוע הנמנע להועיל לזולתו ממה שבידו להועילו, כרוע הכופר לו במלוה או בפקדון אשר בידו. וגם לא יהיה אצלם רוע הכופר או המכחיש באלו כרוע הגוזלו בידו. ולא הגוזלו כהורגו. וגזל זה ההקש ביתר הדברים. ולזה הדרך הנכון הוא להודיע להם שהגנאי והחטא המשיג לאותו שאינו מורגש אצלם הוא שוה אל שהוא מורגש אצלם, וכמו שמורגלים חז"ל (סוטה ד' ע"ב) בזה שאמרו שבעל הגאוה הוא כעובר עבודת אלילים שנאמר תועבת יי' כל גבה לב (משלי ט"ז) ונאמר כי כל תועבת יי' אשר שנא וגו' (דברים י"ב). וכן המלבין פני חבירו כשופך דמים, תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא (ב"מ נ"ח ע"ב) וכן בכל כיוצא בזה.
(עקידת יצחק, שער צ"ג)
אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים
[ז] האיש השפל ונבזה, אף כי יתעלה ויתכבד מאוד אחרי כן, עוד יש פתחון פה לחרף אותו בשפלתו בימים הראשונים. אך לא יתכן חירוף הזה רק אם היה השפלות שלא בטובתו, אבל אם היה המניעה מחמת רצונו שלא חש לכבודו, ואם היה רוצה היה מתכבד בתחילתו, אין זה חירוף. והיינו דאמר "לא יאמר לך עוד עזובה" - דהיינו שלא יחרפו אותה שהיתה עזובה מתחלתה בהיותה בגלות, על זה אמר כי גם עתה בגלות חפץ ה' בך וצופה ומביט בכל עת ובכל שעה לתשובתינו להשיבנו אליו והמניעה הוא מאתנו, א"כ אין בזה חירוף בהיות לאל ידינו, כדכתיב "היום אם בקולו תשמעו...
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות ז-ח)
כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה לקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכר מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכר מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.
משפט גר יתום - ענין אזהרה זו באשר אע"ג שאסור לענות יתום, מ"מ להוליכן בדרך ישרה מותר כמש"כ הרמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י, ומ"מ כתיב ואעפ"כ לא ינהוג בהם מנהג כל אדם כו'. והנה עובד כוכבים שנתגייר הוא ובניו, הרי בניו נתגיירו בע"כ וכמש"כ בס' שמות י"ב מ"ח, וכשמת הגר והבן יתום ומשלח ונעזב לפי טבעו, וראוי לב"ד לשפטו ולהענישו לצורך הדרכה, אבל מ"מ אסור להטות משפטו לייסרו בלי חשבון הכרחי.
(העמק דבר, דברים כד, יז)
נט ע"א
אמר רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא
מוצא רמז לכך שבשנות הרעב שבאו עלמצרים נאמר והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכד משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אין אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות.
(כלי יקר, בראשית פרק מא פסוק ג)
ואע״פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו
[שערי דמעות לא ננעלו דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, אבל בזמן ששערי התפילות פתוחים, לא שייך שערי דמעות ובכיות. וזה פירוש ״במסתרים תבכה נפשי״ (ירמיהו יג, יז), שבזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, ״תבכה נפשי״, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין ״כל אשר בידך ובכוחם לעשות עשה״.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר כח עמ׳ נג והערה שם)
[ה' מודיע לנו שהדמעות הם התרופה שלנו. אם רופא רושם מירשם של תרופות, צריך ללכת לקנות את התרופה, ולא לתת במקום זה מים. (כט ע"א) כך את התרופה של דמעות עלינו לקנות בכסף, והיינו בנתינת צדקה לעניים, ואם לא נקנה אותן בכסף הם יהיו רק מים פשוטים, ולא יועילו.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כח ע"ד)
לטקסט
שערי דמעות לא ננעלו
תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה תֵבוֹת. וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת.
(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה פב)
[זאת כוונת המדרש (בראשית רבה פרשה ה, ג) שהמים התחתונים בכו וה' הבטיח שיביא מהם מלח על המזבח. המלח הוא הדמעות, שהמביא קרבן צריך להכניע את לבו, ולבכות ולהתחרט על חטאיו, ואז יירצה קרבנו. הדמעות הן הברית מלח. הן הערבים שה' ישמע את קול תפילתנו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 168)
לטקסט
[בדמעות אנחנו מכבסים את בגדינו המלוכלכים בחטאים.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ב ע"ד)
לטקסט
[מי שמוריד דמעות בעת תפילתו, זה סימן שלבו פתוח, ואינו מדבר מהשפה ולחוץ, ואז ה' פותח לו שערי שמים. אבל המתפלל כשלבו סגור, לא תועיל תפילתו, כי תפילות ישראל אינם משנות את רצון ה', כי הוא לא משתנה, אלא התפילה משנה את האדם, ממי שלבו אטום למי שלבו נתרכך, ואז הוא ראוי לקבל את חסדי ה'.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 47-48)
לטקסט
איתתך גוצא גחין ותלחוש לה וכו' הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא
[כיון שאדם צריך לשמוע לקול אשתו, אדם הראשון נענש פחות מחווה על אכילת עץ הדעת, כי היתה לו התנצלות, ששמע לאשתו, כמש"כ "כי שמעת לקול אשתך" - שזה סיבה להקל בעונשו. ואף שבמילי דשמיא אינו צריך לשמוע לה, הוא טעה בדבר מצווה ולכו עונשו קל.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מ ע"ב)
לטקסט
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וכו' (נט:) אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו
[מדוע התאמצו כל כך נגד שיטת ר"א עד שנידוהו? ועוד הרי ר"א היה מבית שמאי, ואיך כאן הוא המקיל? הנה כלי חרס שנשבר כשהוא עדיין חומר ביד היוצר, אפשר לעשות ממנו כלי חדש, אבל אם כבר התקשה ואז נשבר, אין לו תקנה. וכן אדם שחוזר בתשובה לפני שנענש, תשובתו טובה יותר, ואחרי שנענש תשובתו במדרגה נמוכה, ששב מחמת היסורין, אבל גם היא מועילה. וכלי חרס טמא שנשבר, טומאתו יצאה ממנו, ואם הדביקו את השברים, בזה נחלקו ר"א וחכמים. ר' אליעזר סובר שאינו כלי ולכן הוא מטהר בתנורו של עכנאי, וזה קולא שיוצאת מתוך גישתו המחמירה, שלא מועילה תשובה של מי ששב מתוך יסוריחם. וכן בסנהדרין צז, שר"א אומר שאם לא עושים תשובה לא נגאלים ור' יהושע אומר שה' מעמיד מלך קשה כהמן ושבים מחמת גזירותיו, ואילו ר"א סובר שלא מועילה תשובה זו ששבים בגלל הגזירות. וכן ר"א אומר "שוב יום אחד לפני מיתתך", שרק תשובה מעולה כזאת מועילה. וחכמים התאמצו לבטל את דעתו, לומר שמועילה תשובה גם אחרי היסורים.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 36-37)
לטקסט
נט ע"ב
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה וכו' אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול וכו' חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא
[מדוע התעקש ר"א כל כך שתהיה הלכה כמותו, הרי זה נגד הכלל "אחרי רבים להטות"? והרי כלל זה הוא הגיוני, כי בני אדם לא יכולים להגיע להסכמה, וחיי החברה לא יכולים להתקיים בלי כלל זה. אבל ר"א סבר שכלל זה נכון רק בין אנשים שמעלת חכמתם שווה, אבל הוא חשב את עצמו כעומד מעל כל החכמים, כי רבים מהחכמים היו תלמידיו, והוא חשב שהם קיבלו מגודל חכמתו רק מעט, כמו שנאמר בסנהדרין סח ע"א, שהוא אמר שתלמידיו לא חיסרו ממנו אלא כמכחול בשפופרת, ולכן לא ייתכן שהוא יעמוד למניין איתם, אלא סבר שדעתו לבד מכריעה נגד כל חכמי ישראל. (עמ' 72) לדעתו, הוא התורה עצמה, ואי אפשר לחלוק עליו. החרוב, אמת המים וכתלי בית המדרש רומזים למה שטען שכל החכמים הם תלמידיו, כי הוא לימד תורה בכל מקום. אז למדו לא רק בבית המדרש, אלא גם בגינות וליד נהרות. אריסטו למד בגינות. ר' עקיבא למד תחת עץ תאנה (שיר השירים רבה פרשה ו). ר' משרשיא אמר לבניו ללמוד ליד נהר (כריתות ו ע"א). כנראה ר"א למד תחת חרוב. וכן אמר שלמד ליד אמת המים, "וחזרו לאחוריו" - כלומר שהתלמידים נסוגו אחור. כתלי בית המדרש - הוא טען "כמה תורה לימדתי תוך הכתלים הללו", והם נטו ליפול, כי התלמידים שישבו ליד הכתלים היו נכנעים מלפניו. וכשלא שמעו אליו, אמר "מן השמים יוכיחו". הוא מתכוון למה שמסופר בבמדבר רבה פרשת חוקת, שכשעלה משה למרום, שמע שהקב"ה עוסק בדברי ר"א בענין פרה אדומה - זה מראה כמה גדול הוא בשמים, ורצה להוכיח מזה שבשמים הסכימו שיהיה דן יחידי. אבל ר' יהושע אמר "לא בשמים היא".]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 71-72)
לטקסט
אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו וכו' ונמנו עליו וברכוהו וכו' אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל
[ר"א רצה לחזק את שיטתו ע"י אותות מהשמים. ובאותו זמן התחילה הנצרות והסתמכה על אותות ונסים. ולכן נידו את ר"א, כדי לבטל את דעתו ואת מופתיו בפרסום גדול, כדי שהציבור לא ישמע לנוצרים. ומה שאמרו שנידוהו כדי לא להרבות מחלוקת הוא מתוך יראה מהנוצרים. וכן משמע שר' נסים גאון בשיטה מקובצת, שפירש שיצא בת קול כדי לנסות את החכמים, כמו שנאמר (דברים פרק יג פסוק ד) "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם", לגבי נביא שקר שמראה נסים, וכך היה עם הנוצרים.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, הקדמה, עמוד חמישי)
...אשכחתיה דנפל על אנפיה...
בנפילת אפים ... העניש משה לקרח ולכל עדתו, ומכאן למד רבי אליעזר שהעניש לרבן גמליאל בנפילת אפים.
(רבינו בחיי, על במדבר פרק טז פסוק ד)
אימא שלום, דביתהו דר"א, אחתיה דר"ג הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר"א למיפל על אפיה.
כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת, והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו.
(רבינו בחיי, על במדבר פרק טז פסוק כב)
אשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני
ז"ל (ב"מ נט, ב), נצחוני בני, פרסמו היותי נצחי ובלתי משתנה ושכן יהיה דברי אשר יצא מפי אחרי רבים להטות.
(של"ה, תולדות אדם - בית נאמן (ב)
וזה הוא תנור של עכנאי מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות
אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגלה, א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב. ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכלן למדן מרע"ה מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזהו עניין ר' אליעזר הגדול ומחלוקתו, ואמרו שם בבבא מציעא: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא כבר נתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך [מן] האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות.
(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)
וצוה אליהם שיתנהגו בדבר ההוא על פי מה שיבררו בית דין הגדול העומד בלשכת הגזית כאמרו: כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, על פי התורה אשר יורך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וגו'. ובא בקבלת רז"ל אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כלומר אפילו ברור לך הדבר שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין אעפ"כ שמע אליהם, כי כן צוה ה' ית' שננהוג בדיני התורה ומצותיה כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה כענין ר' יהושע עם רבן גמליאל שצוהו רבן גמליאל שיבא [במקלו] במעותיו [אצלו] ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו וכן עשה. שאחר שהש"י מסר ההכרעה אליהם מה שיסכימו הם הוא מה שצוה ה' בדבר ההוא. ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה, שאנו מקיימים רצון שם ית' בהם כל זמן שנסמוך על מה שהסכימו [בהם] גדולי הדור.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
אמר ב[מסכת]מגילה. אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכלן למדם משה מפי הגבורה, בלא הכרעה כל מחלוקת ומחלוקת בפרט. אבל מסר לו כלל אשר בו יודע האמת, והוא: אחרי רבים להטות, וכן לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וכשרבו המחלוקת בין החכמים אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים. ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור ההוא, שכבר נמסרה ההכרעה להם, כאמרו: ובאת אל הכהנים הלוים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכן לא תסור וגו', הרי שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם. ונצטוינו לילך אחר הסכמתם הן שיסכימו לאמת או להפכו.
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה. ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום
ועל זה הדרך בעצמו הוא אמות נבואת הנביא או השליח, כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים או שיבקע הנהר לעבור בו או שילך במו אש ולא יכוה או שירפא החולים או המצורעים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא (נ"ט ע"ב) בענין מחלוקתו של רבי אליעזר, שנעקר חרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואף על פי כן לא קבעו הלכה כדבריו לפי שלא היה מוסכם בנביא.
(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק יח)
יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות
וכבר אמרו בבבא מציעא בענין ר' אליעזר ור' יהושע: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא כבר נתנה לנו משה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כורחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטי התורה שיביאהו מצד נבואתו לא ישמע אליו כלל, הנה ראו כלם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, ואחר ששכלם נוטה לטמא אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים להפך מן האמת, לא רצו לטהר והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם חייב לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות, ואשר יסכימו הם, הוא אשר צווהו השם ית'.
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)
לא בשמים היא
[לכן נקרא שבועות "זמן מתן תורתנו", כי התורה ניתנה לגמרי לישראל, שתלויה רק בנו, וראיה ממה שהוסיף משה יום אחד מדעתו. ולכן קורים את רות בשבועות, שמדבר על מה שבועז נשא את רות, וסמך על דרשתו "מואבי ולא מואבית".]
(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קו - לטקסט)
סא ע"ב
אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור
[לכן נאמר בהגדה "ביד חזקה שתים וכו' ובמופתים שתים", היינו חושך ומכת בכורות נקראו "מופתים", חושך כי הוא שינוי מעשה בראשית, ומכת בכורות כי היה ניכר לכל שהוא מה', שיכול להבחין מי בכור.]
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ח ע"א)
לטקסט
סב ע"א
חייך קודמים לחיי חבירך
[קשה א"כ איך מתקיים "ואהבת לרעך כמוך"? הנה בגוף האדם, יש אברים שאדם אוהב יותר מאברים אחרים, כגון אם אדם רואה שרוצים להכותו, הוא שם את ידיו על ראשו, כי הוא מחשיב את ראשו יותר מידיו. הוא אוהב כל אבר לפי ערכו. וזהו "ואהבת לרעך כמוך" - תאהב את רעך לפי ערכו וחשיבותו, כמו שאתה אוהב את אבריך כל אחד בדרגה שונה. צריך לאהוב את כולם, אבל לא כולם באותה דרגה.]
(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 29)
לטקסט
סו ע"ב
המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו. משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה!
והנה זה מועיל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל בהא דאיתא בבבא מציעא דף ס"ו, דמוכר פירות שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. דהטעם הוא משום דכ"ז שאינו חוזר ה"ז מכירה, א"כ במה שנשבע שלא יחזור ממילא ה"ז מכור. אבל לשיטת התוס' שם הא דלא מפקינן מיניה הוא משום מחילה אבל א"א למכור כלל. וצ"ל דהא שהועיל כאן המכירה הוא כמש"כ הריב"ש בתשובה דלפני מ"ת לא היה נוהג זה הדין דא"א למכור דבר שלא בא לעולם וא"כ שבועה זו הוא משום מעלת הכבוד ונכלל בזה קדושת הקרבה. דזה לא נמכר בקנין דמים כ"א בשבועה שלא יערער לעולם.
(העמק דבר, בראשית פרק כה פסוק לג, הרחב דבר)
עא ע"א
כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין אמר רבי אלעזר הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין
ופירש רש"י ז"ל: והכי משמע קרא כל "עושה אלה לא ימוט לעולם", כלומר אף אם ימוט, אין מוטתו מוטת עולם, אבל המלוה ברבית ימוט לעולם. ועיי"ש. ולכאורה יפלא, דכשם שמקשה והא קא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין, ה"נ הא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין ואין עולין. ונ"ל דאיתא במדרש [תנחומא] פרשת מטות [אות ו]:... ה' משפיל אף מרומם, ואף שמשפיל לזה, מרומם לזה, וגלגל החוזר. אמרו שם: מפני מה נקראים נכסים? שנכסים מזה ונגלים לזה. מפני מה נקראים זוזים? שזזים מזה לזה. עיי"ש. לזה מי שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין ואין עולין בשום מקום. וזה פירוש רש"י, והכי משמע קרא: אין מוטתו מוטת עולם, היינו שיהיו עולים עכ"פ לאיש אחר בעולם, והנכסים נשארין בעולם, לא כן המלוה ברבית, כספו אינו עולה כלל לשום אדם בעולם. וכן מבואר במדרש (יחזקאל ז, יט): "כספם בחוצות השליכו וזהבם כסף נמאס", משא"כ בשאר יורדין, אף שהם אין עולין, הנכסים עולים.
(שב שמעתתא, הקדמה, אות ר)
הקורא לחבירו וכו' רשע יורד עמו לחייו תוספות - לר"ע פריך דדריש בסוף מכות (דף כד ע"א) עושה אלה עושה אחת מכל אלה לא ימוט
[בינה לעתים, דרוש יב לתשובת השנה, מקשה שמשמע שבהו"א סברו תוס' שר"ש בן אלעזר סובר שלא כר"ע, והרי הוא אמר שמי שלא מלוה ברבית נכסיו משתמרים, וזה כר"ע שרק מי שעובר על כל העבירות שבפסוק "ימוט"? י"ל שאפשר לדייק להיפך מהמשך דברי רשב"א, שהמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, וזה כדעה שרק מי שנמנע מכל העבירות "לא ימוט".]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מה-מו)
לטקסט
עג ע"ב
אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו (עד.) הכא לאו בידו
[בזה יש להסביר את הפסוק (שמואל א' יז, כו) "ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז" - דוד אמר לראשי הסנהדראות שהיו רגילים לעמוד וללמוד עמו, "מה יעשה" - הרי הבטחת שאול היא אסמכתא, כיון שרחוק מהשכל שמישהו ינצח את "הפלשתי הלז", ושאול יטען שהבטיח את זה בלי גמירת דעת, כי לא העלה על דעתו שמישהו יוכל לנצח את הפלשתי, ואיך ב"ד יכוף את קיום הבטחתו? ולכן דוד אמר "מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים" - כלומר הכרוז היה צריך לקרוא לו "ערל", ולומר שהוא חייב מיתה כי חרף מערכות אלקים חיים, ולכן כל השולח בו יד יוכל להורגו, ולכן זה לא אסמכתא. ועוד: הכרוז לא היה צריך לדבר בסגנון שמעצים את העניין, שאז יש בעיה של אסמכתא, אלא היה צריך להקטין את הענין, לומר שהפלשתי הוא "ערל", נבזה וחדל אישים, ומגיע לו למות כי פגע בכבוד ה'. והעם ענה לדוד "לאמר כה יעשה לאיש אשר יכנו" - כלומר יש אסמכתא רק במי שרוצה לקנוס את עצמו ואינו מתכוון להקנות, ובטוח שלא יתקיים התנאי; אבל בשכירות, שהוא רוצה להקנות, אינו נפסל בגלל אסמכתא (תשובות מיימוניות, ספר נזיקין, סי' כב). ואף כאן, שהמלך חפץ בזה שכך יעשה למי שיהרוג את גליית, אין אסמכתא אף שאינו בידו.
(רבי מרדכי גלנטי, דברי מרדכי, דרוש ב, דף ד ע"ד-ה ע"ב)
לטקסט
עה ע"ב
תנו רבנן: שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן - מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו מאי היא... דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא
ויקח תרח וגו' - הכוונה היא על דרך שאמרו ז"ל (ב"מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא וכו', כי שינוי מקום גורם, לזה אמר הכתוב כי כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר, והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו, והוא אומרו ויצאו אתם. [מביא שרצה תרח לעבור מחרן כיוון שראה ששם לא היו לאברם בנו ילדים.]
(אור החיים, בראשית יא, לא)
עו ע"ב
אינו דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל וכו' (עז.) וליתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי
[בזה יש להסביר את שאלת הבן הרשע בהגדה "מה העבודה הזאת לכם" - מדוע שכרה של מצוות שילוח הקן, שהיא קלה, שווה לשכר של כיבוד אב, שהוא קשה? הרי אינו דומה שכרו של הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל? והתשובה היא "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שישראל היו רגילים בצער, כדברי זוהר שמות דף ב ע"ב, וכן רגילים בקיום מצוות, ונוח להם בצער שבקיום המצוות, ולכן הם כמו אכלושי דמחוזא, שאם לא עובדים, נחלשים, ולכן מקבלים שכר שלם על שילוח הקן אף שאין בו צער, כי אדרבה, ישראל מעדיפים מצוה עם צער על מצוה בלי צער.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מח ע"ב)
לטקסט
[הרי שסתם פועל, שקשה לו מלאכה, יקבל יותר שכר אם עובד יותר, אבל פועל זריז, שנחלש אם אינו עובד, מקבל שכר שווה גם אם לא עבד. (נד ע"א) פירש בזה שמע יעקב, דף עב ע"א, שלכן אשה שעשתה את כל מצוותיה בזריזות, תקבל שכר כמו איש שמקיים את כל מצוותיו, כי היא טוענת "מדוע מנעת מאיתנו לקיים את כל המצוות? תן לנו את כולן ונעשה את כולן, ועכשיו שאתה מנעת, מגיע לנו שכר כאילו קיימנו את כולן, שהרי מה שקיימנו את המצוות שלנו בחשק עצום מוכיח על שאר המצוות שהיינו עושות אילו נצטווינו".]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נג ע"ב-נד ע"א)
לטקסט
פג ע"ב
יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרן ולעבדתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב
[דרשות הראנ"ח, פרשת חיי שרה, פירש ע"פ קהלת רבה על הפסוק "מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יישן" - שמי שנפטר צעיר מקבל שכר כאילו האריך ימים, כי הוא טוען שאילו האריך ימים היה עושה מצוות. וכך הגמרא כאן אומרת שצדיק יקבל שכר גם אם נפטר צעיר, כמו מי שהשלים זמנו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כה ע"ד)
לטקסט
ולעבדתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב
ואל תאמר דסגי בכתיבה [של דברי תורה]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כב ע"ב]
והוא על פי מה שאמרו במסכת מציעא (דף ט"ז.) ופסקוהו הפוסקים (חו"מ סי' ריא ס"ב): הצייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שיעלה במצודתי היום [מן הים] מכור לך ממכרו קיים, והטעם משום כדי חייו... והוא אומרו מכרה כיום פירוש כדין כיום, שהרי עייף היה ומשום כדי חייו ממכרו ממכר הגם שהוא דבר שלא בא לעולם, וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה. והצדיק עשו דברי יעקב באומרו הנה הוא הולך למות, ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו. [מבאר כי מכירתו של עשו את בכורתו ליעקב חלה - אע"פ שמדובר בדברים שעוד לא באו לעולם - כיוון שמכרה עשו כדי לאכול ולהתקיים, כדין הגמרא.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קכ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]
אמנם עקר היזק העין הרע, הוא נמשך מרוע מזק המביט, ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות, עד שיזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחצים, כמו שסופר מהבעלי חיים שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים, עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו, ואל כל אשר יפנו ירשיעו, וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה, או איבה ושנאה. ומזה הענין היה בלעם הרשע, כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה). וכבר סופר בדברי חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד ע"א) יהב ביה עינא וקטליה, כי ההבטה באיבה וכעס, תטיל מארה והפסד בדבר המובט, כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן.
מכאן מבואר שאין מציאות של 'כמות' כלל, אלא 'ברכה'. ברכת ה' היא תעשיר. (משלי י, כב), ולכן הברכה וכוח הריבוי בכרי שאינו מדוד איננו בגדר נס, אלא כך הוא טבע הדברים: ברכה!
ואדרבה, על ידי המדידה נעשית מציאות של 'כמות', ובזה הוא מפסיק את הברכה ואת כוח הריבוי, ותפילתו תפילת שווא.
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]
[ח] וכן אמרו חז"ל אם היה בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים, כי באמת אין בזה חירוף, שה' יתברך ברחמיו ובחסדיו צופה לרשע וחפץ בהצדקו.
והיינו דתנו בפרק הזהב היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, ולא תנן היה גר, אלא משום דחמיר אונאת גר מישראל, דלישראל לא אסור אלא אונאת עמיתו, היינו עמיתו במצוות, משא"כ רשע, ומש"ה תנן היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, דווקא בעל תשובה, משא"כ גר אפילו בן רשע אסור לאנותו, והיינו דתנן היה בן גרים. [מבאר כי ישנו איסור מיוחד להונות הגר ובניו אף כשאינם מקיימים המצוות, משא"כ בישראל שאסור להונותם רק כשאחים הם לנו במצוות.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה י ע"ב]
וזה הוא ענין ר' אליעזר הגדול עם החכמים כמוזכר בפרק הזהב, שאע"פ שנתן אותות גדולים וחזקים שהאמת כדבריו, ויצתה בת קול מן השמים ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, אעפ"כ כשלא רצה להסכים לדבריהם נמנו עליו וברכוהו. לפי שלא מסר הש"י הכרעת ספקות התורה לנביא ולא לבת קול אלא לחכמי הדור, וזה שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים הוא.
וזהו ענין רבי אליעזר הגדול ומחלוקתו. כדאמרינן שם בבא מציעא: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא [מה לא בשמים היא] כבר ניתנה למשה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמתיים צודקים והכריעו מן השמים כדבריו, ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם. שאחר ששכלם נוטה לטמא אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך מן האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות ואשר יסכימו הם הוא אשר צוהו ה'.
ולזה "המתנבא מה שלא נאמר לו - כגון חנניה בן עזור, דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר (ירמיהו מט) כה אמר ה' [צבאות] הנני שבר את קשת עילם, נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: הנני שבר את קשת עילם, כשדים עצמן על אחת כמה וכמה - אתא איהו בשוק התחתון, אמר (ירמיהו כח): כה אמר ה' וגו' שברתי את על מלך בבל [אין העובדה שבכוחו של ר' אליעזר לחולל ניסים מעידה כי בכוחו שע"י תינתן תורה הראיה היא כי הוא שיכול לעשות ניסים בלבד. למשל במשה רבנו האמינו שיכול לתת תורה רק כאשר התחולל מעמד הר סיני. "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי" ולפני זה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" האמינו שהוא עבד ה' ויכול לחולל ניסים אבל לא להוריד תורה.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כח]
ואח"כ נאמר "וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים ויחר אף אליאב בדוד" - הוא כעס על שדוד אמר לראשי הסנהדראות שזה אסמכתא, שהרי הלכה כדוד בכל מקום (סנהדרין צג ע"ב), ואיך חשב לומר שזה אסמכתא? ואמר לו אליאב "למה זה ירדת" - הרי אבינו שלח אותך לקחת ממנו גט לנשותינו (כתובות ט ע"ב), והגט הוא על תנאי שאם נמות במלחמה, תהיה מגורשת. (ה ע"א) ולשיטתך תנאי זה הוא אסמכתא? אלא מוכח מזה שמה שאינו דרך קנס אינו אסמכתא, וכך גם בהבטחת שאול. ודוד השיב "מה עשיתי עתה הלוא דבר הוא" - אין ראיה מגט, כי בגט, מתקיים המעשה של נתינת הגט לאשה ואח"כ בא התנאי, וזה לא אסמכתא, משא"כ כאן "מה עשיתי עתה" - הרי לא לקחת את העושר ואת בת המלך, אלא המעשה יתקיים רק אחרי קיום התנאי, "הלא דבר הוא" - זה רק דיבור בעלמא.
[ה ע"ב] אח"כ שאול אמר לדוד "הנה בתי הגדולה מרב אתה אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה'" (שמואל א פרק יח פסוק יז) - איני חייב לתת את בתי בגלל הריגת גליית, כי זה אסמכתא ולכן אני יכול לדרוש ממך להמשיך להילחם ורק אז אתן לך את בתי. זה היה אסמכתא, שהרי ברור שלא התכוונתי באמת, שהרי היה חשש שיבוא אדם שאינו הגון ויהרוג את גליית, כמו שנאמר בתענית ד ע"א. ואח"כ אמר לו (פסוק כא) "בשתים תתחתן בי היום" - היום נודע לי שאתה הגון, ואני רוצה במעשה החיתון, ויתקיים ע"י תנאי שני שאעשה עמך, ואז יתקיים המעשה בלי אסמכתא, כיון שהוא "כהיום" - שאני רוצה בקיום התנאי. ואח"כ (פסוק כב) "ויצו שאול את עבדו דברו אל דוד בלט" - ציווה להם לומר לדוד שהיה אסמכתא בהבטחה על הריגת גליית, ואמר להם לומר בשקט, מפני שאין זה כבוד למלך לחזור בו מהבטחתו. "לאמר" - אף שהיה אמירה בעלמא בלי קנין, בכל זאת המעשה קיים כי "הנה חפץ בך המלך", כלומר, המלך חפץ במעשה והתנאי, כי הוא הבטיח את זה כי היה צריך להושיע את ישראל.]