Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת עבודה זרה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
והאי יתנו עידיהם ויצדקו בעובדי כוכבים כתיב הא בישראל כתיב דאמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעוה"ב שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו עובדי כוכבים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דאמר עידיהן מהכא יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רב שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחד
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
(דרשת הרמב"ן לראש השנה)
מבאר גמרא זו שסימן טהרה שבכל הבהמות הטרפות, מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשו (בר"ר סה א) שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כך נראה לי שמה שהם עשו גשרים וכו זהו סימן טהרה כביכול שנועד להכשיר אחר כך את שחיתותם
(כלי יקר, ויקרא פרק יא פסוק ד)
ב ע"ב
נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה... אמר להם הקב"ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם... מיד יצאו בפחי נפש
ביאר הכתוב סדר גאולה העתידה ב"ב בשני ענינים: א' היאך תהי' חשיבות ישראל בעיני אוה"ע אחר שהיו שפלים כ"כ כמה מאות שנה, ב' ואיך יהיו אוה"ע נענשים...
(העמק דבר, דברים לב, מ)
רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם
[אנגליה, צרפת וגרמניה ואיטליה הקימו מושבות בארצות רחוקות. הם טוענים שאין כוונתם לכבוש עמים וארצות תחת ממשלתם, אלא כוונתם היא להביא את התרבות לעמים פראים, להביא אליהם את הנצרות, לכונן מרכזי מסחר, לבנות דרכים ומסילות ברזל. ובאמצעות הטענה הזאת הם משתלטים באכזריות על העמים ההם. נכון הוא שמביאים להם ברכה, בגילוי אוצרות טמונים, הבאת מסחר, והבאת תרבות לעמים ההם. אבל מטרתם היתה לשם עצמם, להביא אוצרות לארצותיהם. (עמ' 189) הרומאים אומרים שמה ששעבדו את ישראל היה כדי להביא ברכה לישראל - שווקים (דרכים ומרכזי מסחר), מרחצאות, והביאו כסף וזהב בכך שקנו מישראל את התוצרת החקלאית. אבל ה' השיב שעשו זאת לצורך עצמם.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 188-189)
לטקסט
וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה
[כי אי אפשר שכולם יעסקו בתורה, כי אז העולם יהיה שממה, ולכן ה' קבע שישראל יעסקו בתורה והגוים יעזרו ע"י עשיית מלאכות כדי שישראל יוכלו להתפנות ללימוד תורה. ואם זו מטרתם, מגיע להם שכר.]
(רבי דוד דוב לייטר, מזכרת אהבה (לייטר-גלר), עמ' 11)
לטקסט
אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה
"כלום יש בכם מגיד זאת?" כלומר: יש בכם מי שיאמר שקים תורה אלוהית? והם ישבו ויאמרו לפניו כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם, שקימו מצד קבלתם. והשם ישיב להם: מי בהם יגיד זאת וראשונות ישמענו יתנו עדיהם ויצדקו" כלומר כי האמות אומרות שסמכו על קבלם, "ראשונות ישמיענו" כלומר ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקבלו וסמכו עלהים כיצד נתבארו. אם נתבארו מן החוש ובפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה "יתנו עדיהם ויצדקו" וישמעו המקבלים "ויאמרו אמת" כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בשישים רבוא מקבלי התורה [אין לסמוך על מסורת שמקבל המסורת קבלה שלא בפרסום (כמו מתן תורה שהיה בפרסום רב) שכן מסורת זו אינה נאמנה (יתכן שמקלה שקר וכיוב"ז) וכ"כ הגוים יטענו שמגיע להם שכר לפי שקימו את דתם (כל אחד ודתו שלו) אולם הקב"ה ישיב להם שאין דתם מוכחת ולכן לא היה מן הראוי ללכלת אחריה. וכך הוא מסביר את גמרתנו.]
(ספר העיקרים)
כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' כלום יש בכם מגיד זאת וכו' ואין זאת אלא תורה
[גם לגוים יש תורה, אבל התורה שלהם היא אהבת התועלת החומרית, והם עושים הכל בשביל עצמם. כך גם הרפורמים, עושים תורה חדשה, בטענה שמטרתם לקיים את ישוב העולם, אבל באמת כוונתם לטובת עצמם. צריך להאמין דוקא בתורה שניתנה בהר סיני שהיא "זאת", ורק מי שמקיים תורה זאת יקיים את ישוב העולם וייקרא בשם ישראל.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 33)
כלום נתת לנו ולא קיבלנוה
[אינם יכולים לטעון שאילו קיבלו את התורה היו שומרים אותה, שהרי מנשמות עשיו ועמלק בא הערב רב שבתוך ישראל, ובכל זאת עמדו נגד ישראל ותורתו.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נב ע"א)
לטקסט
מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה
רָגְנוּ שֵֹעִיר וּפָארָן. דָּתוֹתֶיךָ לְשָׁמְרָן. עָמַד וּמְדָדָן רָאָה וְהִתִּירָן. קָדוֹשׁ הִתִּיקָם. לְלֹא שָׁמְרוּ חֻקָּם. בְּאַף וּבְחֵמָה עֲשֹוֹת בָּהֶם נָקָם.
(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה נא)
א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל
לפי שצפה הקב"ה שיהו עתידין לקום בעולם מניחי דתות: בשעיר - שהיא אמת אדום והניטפלים אליה. ובפארן - שהיא אמת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אמות כוללות כל העולם... לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלוהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית [כי בשביל שדת תתקבל היא צריכה שתינתן בפרסום גדול (שלא יאמרו שמי שקיבלה משקר וכד') כ"כ אם תעבור מאב לבן תתאמת יותר שכן אב אינו משקר לבנו וכיוצא בזה וע"כ הקב"ה פרסם את מתן תורה לכל העולם.]
(ספר העיקרים, מאמר א פרק כ')
חסד גדול עשה הקב"ה עם כל האומות, שתלה דינן עוד עד זמן מתן התורה, והחזיר את התורה על כולן שיקבלוה, ואם היו מקבלות אותה - עדיין היה אפשר להן שיתעלו ממדרגתן השפלה. וכיון שלא רצו אז, נגמר דינן לגמרי, ונסתם השער בפניהן סיתום שאין לו פתיחה.
(דרך ה' חלק ב פרק ד אות ה)
[לא רצו לקבלה כי היו בטומאה גדולה והיה קשה להם לקבל דבר קדושה. ואילו ישראל רצו לקבלה אף שהיו עובדי ע"ז במצרים, כי היו להם נשמות גדולות.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף יט ע"ד)
לטקסט
[האומות חושבות שהן מתחשבות בכבוד ה' יותר מישראל, שחששו שמא יתפתו לחטוא אחרי קבלת התורה, וזה יותר חמור מאילו חטאו בלי לקבל את התורה. ובאמת הטעם שלהם היה שחששו שאם יחטאו, העבירה תהיה יותר גדולה וייענשו יותר, או כי לא רצו קבלת עול מלכות שמים, אלא שהם אומרים (בשקר) שהתכוונו לכבוד שמים. אבל באמת ישראל הם שחששו יותר לכבוד ה', שהבינו שעדיף לקבל זכות גדולה זו לעבוד את ה' אפילו רק רגע אחד, ולא חששו שיחטאו כי ציפו שה' יעזור שלא יחטאו, כמש"כ "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כה ע"ד-כו ע"א)
לטקסט
[האומות חושבות שהן מתחשבות בכבוד ה' יותר מישראל, שחששו שמא יתפתו לחטוא אחרי קבלת התורה, וזה יותר חמור מאילו חטאו בלי לקבל את התורה, והיצר הרע יתגבר אחרי קבלת התורה כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ובאמת הטעם שלהם היה שלא רצו עול תורה, ולא מתוך חשש לכבוד שמים. אבל באמת ישראל הם שחששו יותר לכבוד ה', שהבינו שעדיף לקבל זכות גדולה זו לעבוד את ה' אפילו רק רגע אחד, ולעשות לו נחת רוח, ולא חששו שיחטאו כי ציפו שה' יעזור שלא יחטאו. כשחטאו ישראל בעגל, הגוים שמחו, כי חשבו שהוכח שהם צדקו. לכן משה רבינו ביקש שה' שיודיע לכל שהוא עדיין אוהב את ישראל כמו קודם, ושצדקו בזה שקיבלו את התורה, כמש"כ שמות רבה פרשה נא סימן ד, שאמר "הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם".]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לא ע"ג)
לטקסט
[ואילו במכילתא יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ה, נאמר שהציע אותה רק לעשו, ישמעאל, ועמון ומואב, וגם בפסוקים נזכר רק "זרח משעיר למו הופיע מהר פארן". הסיבה היא שעשו וישמעאל היה יכולים לקטרג על ישראל, ולומר שאילו הציע לנו היינו מקבלים אותה כי יש לנו זכות אבות. ואילו את שאר האומות לא היה צריך לשאול כי אין להם זכות אבות. בכל זאת שאל אותם כי היה תמוה בעולם למה לא הציע לשאר האומות, ולא היה ניכר לעולם מה שה' ידע שלא ירצו לקבל. וכמו שאומר מדרש איכה, זו זכות לישראל שהסכימו לקבל את התורה בניגוד לשאר האומות.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף עד ע"ד)
לטקסט
שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה
[ומבואר במדרש, שלא רצו לקיים "לא תרצח", לא תנאף", לא תגנוב". וקשה הרי בלאו הכי הם חייבים בזה בשבע מצוות בני נח, ולמה זה נראה להם חידוש? י"ל שהם קיימו ז' מצוות בני נח לפי שכלם, ולכן התירו רציחה באופנים מסוימים שלפי שכלם יש להתיר. ואלו היו מקבלים את התורה היו צריכים לקיים את המצוות מחמת ציוי ה' ולא מחמת שכלם, ולא יכלו למצוא היתרים לרצוח וכדומה. ואת זה לא רצו. (מא ע"ג) ועוד, שעד עכשיו היה חיוב בעל פה, ויכלו לחזור בהם, אבל עכשיו זה יהיה חיוב בכתב, ולא יוכלו לחזור בהם, ואת זה לא רצו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מא ע"א-ע"ג)
לטקסט
מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה
[המדרש אומר שכל עם חקר "מה כתוב בה", וסירב לקבל את התורה כששמע שיש ציווי נגד טבעו. רק ישראל שיש לו סגולות נפשיות טובות מסוגל לקבל את המשימה להיות אור לגוים, ללמד את העולם את הדרך, את חוקי המוסר. שאר העמים לא היו מסוגלים לקבל משימה כזאת. לא היו יכולים לכבוש את הנטיות השפלות שלהם, ולהתרומם לאידיאל.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 104)
לטקסט
מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה
[לכן כתוב (ויקרא פרק כו פסוק מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", ש"אף" הוא לשון טפל, כמו שכתבו תוס' מגילה ד ע"א, ועיקר ברית הוא התורה כמו שנאמר (נדרים לב ע"א) "גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", ולכן אצל יצחק כתוב "אף" כי יצא ממנו עשיו (שעיר) שלא קיבל את התורה, וכן אצל אברהם, שיצא ממנו ישמעאל (פארן) שלא קיבל את התורה, ורק יעקב שקיבלו כל נו את התורה, לא כתוב אף. ולכן סודרו האבות בסדר הפוך, כדי שלא ייכתב "אף" אצל יעקב. וזאת כוונת המדרש (ויקרא רבה פרשה לו סימן ה): "ולמה נאמר באברהם וביצחק אף ולא נאמר ביעקב אף ע"י שהיתה מטתו שלימה לפניו אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום אבל יעקב מטתו שלימה כל בניו צדיקים".]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף יז ע"ב-יח ע"א)
לטקסט
מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה וכו' כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל
[הגוים טוענים, אמנם ה' החזיר את התורה על כל האומות, אבל הציע לכל אומה דווקא את המצוה שאינה מתאימה לה, כגון "לא תרצח" לבני עשיו, ואילו לישראל הציע את "אנכי ה' אלקיך", האמונה, שכולם ירצו לקבל. ועוד, שלא כפה על הגוים הר כגיגית. והתשובה היא במדרש (ילקוט שמעוני רמז תרפד), "הביאו ספרי יוחסין שלכם" - כלומר, ישראל הם בניו של ה' ומיוחסים ולכן ה' אנס אותנו לקבל את התורה, ומה שהחזיר אותה על כל האומות היה כדי לברור מהם את האורות שהפשיט מהם ולתת לישראל, כמו שאמר זוהר בלק דף קצב ע"ב. (לו ע"א) וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לג פסוק ג) "אף חובב עמים" - מה שהחזיר את התורה על האומות היה "אף" - מצוות שיחרה אפם עליהן. "כל קדושיו בידך" - לישראל זימן ייעודים טובים, לשון "וקידשתם היום ומחר".]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לה ע"א, לו ע"א)
לטקסט
כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל
[לגוים יש רק השגה גלויה, ולישראל יש גם השגה נעלמת, כגון כשהוא סובל יסורים והההשגה הגלויה לא פועלת. הגוים חושבים שגם לישראל אין השגה נעלמת. ישראל אמרו "נעשה ונשמע" מצד ההשגה הנעלמת, ובזה אין שלטון ליצה"ר וא"צ כפייה, וה' כפה הר כגיגית לענין ההשגה הגלויה. אבל הגוים חשבו שהכל בא לישראל בכפייה, ולכן הם ביקשו זאת ג"כ].
(מי מרום חלק יז עמ' ד)
[יש להסביר ע"פ הפסוק (משלי פרק יג פסוק כד) "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר", שישראל הם בנים אהובים של ה', ולכן הוא מכה אותנו בשבט כדי לחנך אותנו, וכופה עלינו לקבל את התורה, ואילו את הגוים ה' שונא והוא משאיר אותם בבחירתם הרעה. ובילקוט שמעוני בתחילת פ' במדבר ה' מסביר שנתן לנו את התורה בגלל ספרי יחוסנו, והיינו מתוך אהבתו אותנו כי אנחנו מגזע האבות, וכיון שנשבע לאבות, הוכרח לתת לנו את התורה אף בכפייה. (צב ע"ג) וזה מה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב" - דברים קשים כגידים בכפיית הר כגיגית, "חוקיו ומשפטיו לישראל" - שה' קבע לנו חוקים ומשפטים וכפה הר כגיגית ואמר שיקבור אותנו תחת ההר אם נסרב, ואילו "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" - לא הניף עלים שבט כדי לחנכם, ולכן בחרו בדרך רע ולא מנע זאת מהם. "בל ידעום" - היינו בל הודיעם. עוד יש להסביר בדרך משל, שקונים אחדים באים לסוחר ובודקים את הסחורה ואומרים שאינם רוצים, וקונה אחד אומר שהוא רוצה לקנות, ואמר למוכר שיביא לו את כל הסחורה וישלם את המחיר שהוסכם, והמוכר טרח והביא את כל הסחורה, וההובלה עלתה לו כסף רב, ואח"כ הקונה חזר בו. המוכר יתבע את הקונה הזה, וב"ד יכוף עליו אותו לקנות את הסחורה כמוסכם. הוא לא יכול לתבוע את הקונים הראשונים, כי הם לא אמרו שהם רוצים לקנות. (צב ע"ד) כך כאן, האומות סירבו מראש לקבל את התורה כשה' אמר להם מה כתוב בה, ולכן ה' אינו יכול לכוף עליהם לקבלה, אבל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", ועל סמך זה הביא לנו את התורה בקולות וברקים מהשמים לארץ, וכאשר ישראל "וינועו ויעמדו מרחוק" כמסרבים לקבל, ה' כפה עליהם לקבלה, כי כביכול אינו יכול להחזיר את התורה למקומה הקודם. (צג ע"א) לכאורה קשה, מה הם טוענים שה' היה צריך לכוף עליהם הר כגיגית, הרי אז היו פטורים מטעם אונס? יש ליישב ע"פ פרשת דרכים שכתב שבכפיית הר כגיגית על ישראל לא היה "דינא דמלכותא דינא", שהרי ר"ת אומר שמה שמלך גוזר רק על חלק מבני מדינתו אין לו תוקף של דינא דמלכותא, ולכן מה שה' גזר על ישראל לא היה לו דין של דינא דמלכותא. לפי זה אילו היה כופה את ההר כגיגית גם על הגוים, היו ישראל והגוים חייבים לקיים מטעם דינא דמלכותא, שהרי זה דין שווה לכל העולם, ולא היה מקום לטענת אונס.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צב ע"ב-צג ע"א)
לטקסט
[ישראל קיבלו את תורה שבכתב ברצון, והכפייה היתה רק על התורה שבעל פה (כפי שאומר מדרש תנחומא), אבל האומות לא קיבלו אפילו תורה שבכתב ברצון, א"כ לא תועיל הכפייה. וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לא פסוק יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" - תורה שבכתב, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" - תורה שבעל פה, (לד ע"ד) "למען תהיה לי השירה הזאת" כלפי האומות, "לעד בבני ישראל" - תהיה לי טענה מדוע בחרתי בישראל, כי ישראל קיבלו את התורה שבכתב ולא האומות. וזה רמוז בפסוק (תהלים פרק סב פסוק יב) "אחת דיבר אלהים" - בתחילה אמר רק תורה שבכתב, שנאמר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי", ואח"כ "שתים זו שמעתי", לקבל גם תורה שבעל פה, "כי עוז לאלהים" - שכפה על ישראל בכוחו לקבל תורה בעל פה. ובפסוק אחריו (פסוק יג) "ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - חסד הוא שה' נותן שכר אפילו על תורה שבע"פ שהיה בכפייה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף לד ע"ג-ע"ד)
לטקסט
כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו' שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם
[זאת כוונת המדרש (שמות רבה פרשה ל סימן ט) "ואלה המשפטים, הה"ד (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים". (עמ' ג) "ואלה המשפטים" - צריך דיינים לפסוק את הדין, וגם שוטרים לאכוף את הדין. וה' גילה לנו זאת במתן תורה, שצריך שוטרים להכריח את העם בחזקה לקבל את הדין, בזה שכפה את ההר כגיגית. וזה רמוז בפסוק "מגיד דבריו" - דברים קשים כגידין על כפיית התורה. ובהמשך נאמר "לא עשה כן לכל גוי" - שלא כפה על הגוים הר כגיגית.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ב-ג)
לטקסט
כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו' שבע מצוות היכן הן וכו' (ג.) בעטו בסוכותיהם וכו' דגישראל לא מבעטו
[הגוים טענו שאילו כפית עלינו הר כגיגית לא היינו נופלים ממדרגתנו אח"כ כפי שישראל נפלו. ועל זה השיב להם ה', הרי לא קיימתם אף את שבע המצוות שלכם. ועוד, שנתן להם את מצוות סוכה ובעטו בה, להראות את פחיתותם לעומת ישראל. וזה כמבואר בב"ב י ע"ב, שישראל עושים רק מאהבת ה' ויראתו, וכשאומרים "סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני" לא מתחרטים אם ה' לא עושה מבוקשם, ואילו הגוים עושים לרק לטובת עצמם, ואם לא יעשה בקשתם יחזרו בהם, ואת זה רואים בסוכה, שישראל היו מוכנים לשבת בסוכה גם בחמה מתוך אהבת ה' לולא שמצטער פטור.]
(בשמים ראש (הורביץ), הקדמה, עמ' 6-7)
לטקסט
פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ג ע"א
[ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו
האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנ' ועיר פרא אדם יולד, ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכלם שווים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות.
(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)
אומרים [העובדי כוכבים] לפני [הקב"ה] רבש"ע ישראל שקיבלוה היכן קיימוה אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה] אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו וכו' אמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה אומרים לפניו רבש"ע שמים וארץ נוגעין בעדותן שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי [ואר"ש] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו וכו' אמר להם הקב"ה מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה וכו' אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת
ונקדים דברי התוס' בב"ב [דף מג ע"א ד"ה ולסלקו], דהקשו דהיכי מועיל סילוק [של עד מבעלותו בדבר שהוא מעיד עליו, כדי שלא ייפסל מטעם נוגע בדבר], הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ותירצו, דבפסול נגיעה לא בעינן שיהיה תחילתו וסופו בכשרות. ואכן בתוס' נדה [דף נ ע"א] כתבו בפשיטות דגם גבי נגיעה בעינן שיהי' תחילתו וסופו בכשרות, והא דמקשה הכא ולסלקו, היינו גבי דיינים, דגבי דיינים לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות... וצריך להבין במאי פליגי.
(רבי שלמה הכהן מווילנא, שו"ת עצי ברושים, סימן נד)
שמים וארץ נוגעין בעדותן שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי
[וכתבו תוספות: "וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם? וי"ל וכו' שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים". קשה, אם כן מדוע שמים וארץ נוגעים בעדותם, הרי גם אם יאמרו שישראל אינם מקיימים את התורה, שמים וארץ ימשיכו להתקיים, כי די בזה שישראל קיבלו את התורה, כדי ששמים וארץ יתקיימו? ר' מרדכי אב"ד בריסק תירץ ע"פ האמור בשבת פח ע"א שה' כפה את ההר כגיגית על ישראל להכריחם לקבל את התורה, ולכן ישראל יכולים לטעון שהיו אנוסים בקבלת התורה. לפי זה שמים וארץ נוגעים בעדותם, שהרי אם יאמרו שישראל לא קיימו את התורה ושצריך להעניש את ישראל, ישראל יאמרו שלא קיבלו את הצורה ברצון, ואז יחרבו שמים וארץ.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת האזינו, דף נז ע"א)
לטקסט
אמרו (אומות העולם) לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה! וכשהוציא הקב"ה חמה מנרתקה, מיד בעטו בה
ואף על פי שאמרו בגמרא (שם) שקראה מצוה קטנה מפני שאין בה חסרון כיס, יש לומר גם כן לפי שענין הבטחון באל יתעלה לצאת לשבת בצלו, הוא דבר נקל בעיני האנשים, לא יחשבוהו למצוה, וכמעט שבאו לכללה, הנה בצאת הנסיון מיד בעטו בה. [מבאר שהגויים והעבדים אינם יכולים להבין ולעמוד בחרות מעסקי העוה"ז שמיצגת הסוכה, ובחסות בצל שדי. ובעיני האנשים נראה הדבר קל ונקל, ולכן אינם עומדים בו.]
(עקידת יצחק, שער ס"ז)
שאין מקום שאין בו חטא ומשחית מהם, ולכך יתן להם ה' סוכה, אולי שם ישובו.
(יערות דבש, חלק א, דרוש א)
ענין יום ששי עם השבת כענין העולם הזה עם העולם הבא, כי האדם מכין כל צרכיו מערב שבת לשבת כי בשבת אסור להכין דבר ולולא הכנתו מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן אמרו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכן המכין תורה ומעשים טובים בעולם הזה יאכל מתן שכרו בעולם הבא, ומי שלא הכין מה יאכל. וכן אמרו רז"ל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ובחון אמרם מה יאכל ולא אמרו "לא יאכל", כי אילו אמרו כן נראה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה עונשו שלא יאכל, ובאמרם מה יאכל רצו לומר כי מן הנמנע הוא לאכול, אחר ששכר המצוה היא המצוה והוא לא הכינה, אם כן מה יאכל.
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)
אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת
[הסביר רי"א לאנדא מווילנא, משל למי שנכנס לחנות בגדים, ובגד מסוים מצא חן בעיניו אבל לא היה לפי מידתו, ושאל את המוכר "אולי יש לך בד כזה לא תפור, ואקנה לפי הנחוץ למידתי". כך הגוים יודעים שהתורה אינה מתאימה למידתם, וביקשו מה' "תנה לנו מראש" - תן לנו אותה כמו שהיתה מראש, לפני שנתפרה, ונתפור אותה לפי מידתנו. והשיב הקב"ה "היא נערכה עוד לפני בריאת העולם, ועבר הזמן, ואין לי עוד 'סחורה' כזאת, ואיני יכול להוסיף או לגרוע ממנה, ועליכם לקבלה כפי שהיא, וזה כמו שמי לא טרח להכין בערב שבת, אין לו מה לאכול בשבת".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיג ע"ד)
לטקסט
דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה
היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול
ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם, כאמור במסכת ע"ז (ג.) וזה לשונם: "אמר ר' מאיר אשר יעשה אותם האדם וגו' - כהנים לויים לא נאמר וכו' אפילו נכרי העוסק בתורה וכו'", והקשו רש"י (סנהדרין נט. ד"ה האדם) ותוספות (ע"ז ג. ד"ה כהנים) מאמר זה עם מאמר ר' שמעון בר יוחאי שאמר "אתם קרויים אדם וכו'", ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו', והגם שרש"י ז"ל כתב שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עיקר, כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן, ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה. [מפרש כי יש הבדל בין 'האדם' - שמכוון לדרגה נמוכה יותר מישראל, לעומת דרגת 'אדם' שהיא בחינה גבוהה.]
(אור החיים, בראשית ג, כ)
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת
אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת... טוֹרַחַת כֹּל מִשִּׁשָּׁה לַשַּׁבָּת. יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת.
(הושענות לשבת)
מי שטרח מע"ש, שדוקא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, שזה ענין בחי' "ששת ימים תעבוד" בחי' העבודה בל"ט מלאכות לעשות לתקן כו'.
(מהר"ש מליובביטש, תורת שמואל, תרל"א ח"א, מאמרים, ויקח ה"א את האדם, עמ' י)
[מה שלא נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי", הוא מפני שהשבת היא בחינת אתערותא דלעילא, היינו בחינת המשכת האור של מעלה בלי סיוע של התחתון. אבל ששת ימי המעשה, שיש אתערותא דלתתא, מוכרח להיות מקודם חושך, כי אחרת לא ימשיך את מילוי האור בכלי. לכן כתוב בששת ימי המעשה "ויהי ערב ויהי בוקר", כי העדר קודם להויה, ואין אור בלי כלי, לכן מקודם צריך להיות ערב, ואח"כ שניהם, הערב והבוקר, הם יום אחד, כי אם לא יהיה חושך מקודם ולא ירגיש חיסרון, לא יהיה לו צורך ללכת להמשיך את האור. ומה שאמרו חז"ל שרק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שמשמע שהשבת תלויה בהתערותא דלתתא, יש להסביר, שהמשכת אור השבת היא ע"י העליון, והתחתון יכול ליהנות מן האור הזה לפי הכלים שהכין בששת ימי המעשה.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית עמ' יט-כ, והערה ג)
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת
וכיון שקינא [פינחס] לה' צבאות בדבר שלא נצטוה לעשותו בהחלט, שהרי אם בא לישאול אין מורין לו, והשליך נפשו מנגד רק לעשות רצון הבורא יתברך לבד... כשם שהערה נפשו נגד ארבעה ועשרים אלף שבטו של שמעון, בדבר שהעליונים ודרי מטה לא יכולין לחייבו, רק למען קנאת ה' צבאות, לכן גם הוא מעתה לא יעמוד תחת שלטון מעליונים או מתחתונים, רק תחת שלטון וממשלת הבורא ית"ש לבד, ושום נברא לא יהיה לשטן ולמפגע נגדו. וכיון שעיקר מלחמתן של בני אדם הוא מלחמת היצר, והוא הושת להשטין ולמפגע בבריותיו, לכן כאשר לוקח ממשלתו ממנו אין לך שלום גדול מזו. וזהו ששלח לו הש"י "הנני נותן לו את בריתי שלום", שמעתה אשביתהו ואפירהו ממנו מכל וכל, ולבל יעלה הכורת עליו ולבל יחשיכהו במחשכי מזימותיו ותחבולותיו...
(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב א, אות ח)
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא
[מאמר זה מתאים לתפיסה שה' הוא אלקי ישראל בלבד, ולא כתפיסה האוניברסלית שהוא אלקי כל העולם.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 73)
לטקסט
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו' (ג:) והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי
עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית. תאות הדבקות האלהית ברעיון ובחפץ פנימי היא תאוה וחמדה עליונה, חזקה וגדולה יותר מכל התאות שבעולם, ויסוד שרשה והתפשטותה הפנימית היא בודאי בקדושה. אמנם יצאה לחוץ ונתחללה ע"י יצרא דע"ז, ולעתיד לבוא יואר העולם, וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה היסודית תאות הקודש האמונית, ויתברר לכול כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא ימלא העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה זו לבא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש.
(גנזי ראי"ה ה עמ' קלג)
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא
[בכל מצוה יש שכר מהאור הגנוז, וזהו "חמה כתקופת תמוז", וה' נתן לגוים גם את הסגולה שקיום המצוה תביא את "חמה כתקופת תמוז", אבל הם לא יכולים להביט באור הקדוש ולכן בעטו בסוכה.]
(מי מרום חלק יז עמ' ד-ה)
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו
[הנוצרים לקחו מישראל את חגיהם העיקריים: שביתה יום אחד בשבוע, פסח שעשו ממנו איסטר, ושבועות שעשו ממנו פנטקוסט, אבל חג הסוכות לא לקחו. נראה שהטעם הוא, שאף שעיקר הדת הנוצרית היא בריחה מהחיים, בכל זאת העמים שקיבלו את הנצרות לא חיים לפי עקרנונות אלה, ולכן הסכימו לקבל חגים שהם ימי עונג ושמחה, אבל לא קיבלו את חג הסוכות כי הוא יציאה מדירת קבע לדירת עראי, להזכיר לאדם שאף שהוא אסף את פירותיו מהשדה עדיין הוא צריך את עזרת ה', כי עוה"ז הוא דירת עראי. והגוים לא רצו לקבל את זה, כי בעיניהם עוה"ז הוא העיקר. לכן לעתיד לבוא ה' ידרוש מהגוים לעשות את חג הסוכות, וכשהשמש תחמם אותם, יבעטו בסוכות כי בעיניהם העוה"ז יפה מאד ואינם מוכנים לראותו כדירת עראי.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 113)
לטקסט
תוספות ד"ה נוגעים בעדותן - ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו
...דאף דאין עושין רצונו של מקום ואינם שומרים התורה כראוי, מ"מ יש להם זכות אבות יותר מעשו וישמעאל, והטעם כיון שאמרו "נעשה ונשמע", וא"כ אף אם נעשה לא שמרו כראוי, עכ"פ הקבלה במה שאמרו "נשמע" וקבלו התורה, זה הזכות יש עדיין בידם בודאי, לא כן עשו וישמעאל שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה ושאלו מה כתיב בה, עיין בילקוט ברכה על פסוק וזרח משעיר למו עיין שם. וא"כ עכ"פ זכות אבות יש להם הרבה יותר מן ישמעאל ועשו. וכן איתא בתוס' רפ"ק דע"ז.... והקשו... הרי חזינן דשמים וארץ קימים הם א"כ זהו גופא לאות ומופת שקיימו התורה, ותירצו דהוה אמינא דהתנאי הוי על הקבלה לבד. עכת"ד. א"כ מוכח בפירוש מדבריהם דקבלה לבד הוא זכות גדול ודי בזה לקיום העולם. ועתה תראה כי כל דברינו אלה מבוארים במדרש באר היטב. וזה לשון מדרש רבה בפ' עקב: ד"א "שמע ישראל" -רבנן אמרו למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרוניא בשני מרגליות, אבדה אחת מהן, אמר לה המלך: אבדת אחת, שמרי את השניה. כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו את נעשה וכו', אמר להן משה: אבדתם את נעשה שמרו את נשמע... הרי מבואר כדברינו ממש, דעכ"פ אף דאינם מקיימין התורה ואבדו "נעשה", עכ"פ נשאר בידם נשמע, דהיינו הקבלה. על כן עדיין אנו אוחזין מעשי אבותינו בידינו עכ"פ במקצת, ויש לנו זכות אבות הרבה יותר מן ישמעאל ועשו.
(רבי אברהם בנימין קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תליתאי, חלק א, הקדמה, מאמר א, אות ב)
ג ע"ב
אמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה רשעים נידונין בה דכתיב [כי] הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא צדיקים מתרפאין בה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק
ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה , הם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קכב שער הגמול)
לעתיד לבא באין עובדי כוכבים ומתגיירין וכו' ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם וכו' כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג וכו' וכל אחד מנתק מצותו והולך
[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: כשהגוים יראו את נצחון ישראל בזכות האחדות, יקחו גם הם תפילין, שמורים על איחוד הדעות (של ראש) ואסיפת הכוחות (של יד). אבל הם לא יודעים שצריך לשעבד את המחשבה לקדושה ובטהרה לה', אלא הם יניחו תפילין רק כמצוות אנשים מלומדה, ולכן זה לא יועיל להם במלחמת גוג ומגוג, וינתקו את מוסרות המצוות.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' כז)
לטקסט
מיד הם באים ותפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם
[תפילין של יד מסמל את המעשה, ושל ראש את המחשבה. ישראל מקדימים של יד, להראות שעושים את המצוה גם בלי הבנת הטעם. ואילו הגוים הקדימו של ראש, כי הם עושים רק מה שהם מבינים ומסכימים, ואילו מה שלא מוצא חן בעיניהם הם בועטים - כמו שבעטו את הסוכה].
(ר' אביגדור ריבלין, מובא באגרות ראיה חלק ו עמ' שנז-שנח)
אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי". מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי
'כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי"'. פי': מה יהיה חסדו אשר יצוה ה' על העוסק בשירה בלילה? היינו תפלה לאל חיי. שתקובל תפלתו.
(העמק דבר, במדבר פרק ו פסוק כה)
יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי - ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה' לשפוך עלי חוט של חסד, היינו התעוררות של מעלה, ובלילה שירה עמי הוא שקידת התורה בלילה כדאי' בע"ז ד"ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. היינו שאחר שלמד בלילה משוך עליו חוט של חסד שמתקבל תפלתו ביום. והוא בקשה שיעזרני ה' ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה וכהבטחת התורה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך, ומחמת זה תתעורר אהבת ה' אלי. [מבאר כי ה'חוט של חסד' הוא שמתקבלת תפילתו, וכביכול ה' 'מחזיר' לו אהבה בעקבות לימודו בלילה.]
(הרחב דבר, דברים ל, יד)
אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים
כי אין המוסר שהקב"ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב (משלי יג, כד), "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת. ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה, א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר; והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב"ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהטיב, לפעמים אם יראה שאין כח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי. [מבאר שהעונשים הבאים על האדם אינם נובעים מכעס ואכזריות אלא מאהבת ה' ולכן העונש בא בעידון גדול ולפי יכולתו לסובלו,ומגמתו האמיתית להטיב לאדם.]
(רמח"ל, דעת תבונות, קלח)
והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום... (שלוש שעות) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". ... א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה... ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה
והנה אמרו [ע"ז ג ע"ב] קודם שחרב בית המקדש היה הקב"ה משחק עם לויתן, ואחר חורבן אין שחוק, רק יושב ומלמד תינוקות של בית רבן. להבין למה אין שחוק, ולמה יושב ומלמד תינוקות...
(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)
שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים
אני אאמין שההשגחה האלוהית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר, מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר, "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהם דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה, ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה, ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוהי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלוהית, לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלוהי - והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה, כמו שזכר, ונפל הגג על מי שבבית, אם היה זה במקרה, לפי דעתנו, אבל ברצון אלוהי - לפי הדין במשפטיו, אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)
רביעיות יושב ומשחק עם לויתן
[ענין לוויתן הוא בחינת דביקות וחיבור. ולגבי הבורא, החיבור עם הנבראים הוא רק בחינת שחוק, ולא ענין של רצון וצורך. ההבדל בין שחוק לרצון הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון, משא"כ בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר לא נחשב זה לחסרון.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר צג עמ' קס)
ושט בשמונה עשר אלף עולמות
[כבר ידעו חז"ל מה שאומר המדע החדש שיש אינסוף עולמות בחלל. ואף שעץ חיים שער א ענף ב אומר שהכל בנסתר וסודות, שרבואות עולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו, מ"מ דבריהם הנגלים מלמדים שידעו את חידושי המדע החדש.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כז ע"ב)
לטקסט
כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים
כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים
מה שייבחן עוד בהשגחתו יתברך שמו, הוא היות כל סדרי ההשגחה ודרכיה יושר המשפט וקו הדין... ואמנם, ידענו באמת שאין חפצו של הקב"ה אלא להיטיב, והנה הוא אוהב את ברואיו כאב האוהב את בנו, אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו להיטיבו באחריתו... נמצא, שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע... ואולם משורש זה נולדים שני ענינים: האחד - שהמוסר בעצמו יהיה ממותק ולא קשה ואכזרי, כי האהבה בעצמה תמזוג את הדין ברחמים, והשני - שלפעמים, כשהשעה צריכה לכך, יעבור האדון ברוך הוא על שורת הדין לגמרי וינהג ברחמים, וכענין שנאמר (שמות לג יט): "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם".
(דרך ה' חלק ב פרק ח אות א)
עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים
מה שנעלם מעיני החוקרים, במה שחקרו בענין שינוי רצון, ח"ו, בשם יתברך, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, ואחר כך בתשובה תפילה וצדקה נשתנה לטובה, וכן לפעמים נשתנה מטובה לרעה. אבל הם בחשיכה יתהלכו, כי אין שום שינוי, ח"ו. רק הכל אחדות, ענין רצון אחד. כי אילו היה השכר והעונש הסכמיי, אז היה, ח"ו, נראה כשינוי, מרוצה לרוצה, כי עתה הסכים כך, ועתה מסכים כך. אמנם ענין הרצון היה סוד גילוי האצילות, הכוללים כל ההפכים, לפי התעוררות המתעוררים כן ממשיך בעצם ובטבע הענין, אם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט ע"א), בטבע הענין שהתעורר. ואם מטמא את עצמו, מטמאין אותו מלמעלה (שם), בטבע הענין שהתעורר. ואם אחר כך מתעורר ומשליך מעליו גילוליו ומתדבק בקדושה, נמצא בטבע נתקדש, ולא נשתנה הרצון של מעלה, כי אדרבה כך הואצל הרצון, והכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו). וכן ענין מה שאמרו 'הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים', זה דרך לשון בני אדם, אבל הענין הוא בעצם, כפי בחירת האדם כך מתעורר.
(של"ה, תולדות אדם, בית עיר חומה, אות רצג)
מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים וכו' מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים וכו' (ד.) מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו
[הפילוסוף הובס אמר שאדם מטבעו הוא אגואיסט, מתבודד, לאהוב רק את עצמו, ורק מתוך הכרח הוא חי עם החברה; (עמ' 208) אילו היה יכול היה הורג את כל האנשים כדי שיישאר לבד וייהנה מהכל בעצמו; ורק מתוך פחד הוא מחפש חיי חברה וייטיב לאחרים, כי הוא מפחד שאם יחיה רק על זרועו, אחרים ימיתו אותו בכוח או בעורמה, ולכן הוא רוצה חברה עם חוקים שיגינו עליו; המושגים של צדק ויושר אין להם מציאות בנפש האדם, והם רק הסכמיים, שנולדו מתוך הכרח. אבל פילוסופים אחרים אומרים שהאדם הוא אלטרואיסט מטבעו, ותכונות האהבה והחסד נטועים בנפשו, לעזור לאחרים בצרתם ולשמוח בשמחתם. במחלוקת זו נחלקו חז"ל כאן: הדרשה הראשונה סוברת שהמוסר הוא טבעי לאדם, עיקר עצמיותם ונשמתם היא בתורה שכוללת את חוקי המוסר, והיא מקום חיותם. ואילו הדרשה השניה סוברת שאדם מטבעו איגואיסט, ולולא החברה היה בולע את האחרים.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 207-208)
לטקסט
לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה
ד ע"א
אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט וכו' אני מצרפן לחשבון גדול
[הכוונה היא למצוות שעושים בבתי כנסת, ששם מתאספים לדאוג לצרכי אחיהם].
(דברי חשב עמ' 23)
לטקסט
אמרו ליה כתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם מאן דאית ליה סיסיא ברחמיה מסיק ליה
[הנוצרים טוענים שה' עזב את ישראל, ומביאים ראיה ממה שה' החריב את המקדש שהיה מיוחד לישראל, והגלה את ישראל בין האומות. וזה מה שהנוצרים הביאו מפסוק זה, שה' פוקד על ישראל את עוונותיהם מתוך שנאתו לישראל.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 104)
לטקסט
אוהבו נפרע ממנו מעט מעט
[המקובלים אמרו ש"אל" הוא חסד, כמו שנאמר "חסד אל כל היום". והקשו הרי כתוב "ואל זועם בכל יום"? ותירצו, שהכוונה לחסד ה' שהוא מאריך אפו ומעניש כל יום רק מעט. ויש תועלת בזה שהוא מעניש מעט מעט, שאילו היה מעניש הכל ביחד היה חילול השם גדול בגוים.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יד ע"א)
לטקסט
[משל למלווה, כשאין ללווה במה לשלם את כל החוב, אם הוא שונא את הלווה, הוא יגבה את כל מה שיש לו, אף שיפסיד את השאר, כי הוא רוצה לנקום בלווה, שלא יישאר לו במה להתפרנס. ואילו אם הוא אוהב את הלווה, יגבה מעט מעט, כדי שבינתיים יוכל הלווה לסחור במה שנשאר לו, ויוכל לפרוע את חובו בשלמות במשך הזמן. בזה הסביר המגיד מדובנא את הפסוק "והוא רחום" - כיון שה' מרחם על ישראל, "יכפר עוון" - יגבה את העונש על העוון מעט מעט, "ולא ישחית" - שאילו בגביית הכל ביחד היה משחית את ישראל, "והרבה להשיב אפו" - הוא מחלק את העונש להרבה חלקים קטנים לאורך זמן, "ולא יעיר כל חמתו" - להעניש בבת אחת. וזה פירוש הי"ג מדות: "אל רחום וחנון", כי הוא "ארך אפים", ואינו מעניש בבת אחת, "נוצר חסד לאלפים" בתשלום חובותיו, "נושא עוון ופשע" - בינתיים הוא אינו מעניש, "ונקה לא ינקה" - לא יוותר, אלא במשך הזמן הוא יעניש.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף טז ע"א) 31
לטקסט
ד ע"ב
אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי
ועיין במגן אברהם [או"ח תקצ"א סק"ז] שהביא בשם ס"ח קושיא, דהא בכל יום ג' שעות ראשונות דן, ומה הבדל יש בין ראש השנה לשאר ימים, ותירץ דכאן הדין יותר חזק מכל ימות השנה, ואם אמת כדבריו, מ"מ יש עוד הבדל לענ"ד, דבשאר הימים בג' ראשונות הדין נחתם מיד, וכל יום בכלל עיון ופקידה לדעת אם ישוב להפכו מרעה לטובה, וכן להיפך ח"ו, ולכך בשאר ימות השנה, האיך נימא דלא להתפלל בג' ראשונות דאולי מעיין בדינא, ומה לו לעשות אם ימתין להתפלל, בין כך נגמר הדין, ומה תועיל תפלה אחר גמר דין, וקשה צעקה לאחר גמר הדין, על כל פנים טוב שימהר להתפלל קודם, משא"כ בראש השנה, שפיר אמרינן שיתפלל לאחר גמר הדין, דהיינו לאחר ג' שעות ואף דכבר עבר דין, מ"מ לא נחתם, ותפלתו תועיל ג"כ כמו בעת הדין.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)
ואמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו', והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא לומר לך, שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור, אומרים להו, לכו אצל צבור. וצריכא, דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא, ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה, אימא לא, צריכא
מבאר שנעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו, וע"י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל, נשתברו הלוחות, חזר העולם לתהו ובהו, וכשנתכפר להם עון העגל, יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא, על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג' עולמות, לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב"ה פתחון פה לבעלי תשובה, וזהו שאמרו ,לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' , כי למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ, לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא. דורשי רשומות אמרו דכא ר"ת דם כפירה אשה, כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש"י, על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו), שעברו גם על ג"ע וש"ד, ורצה הקב"ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן, זה"ש ותאמר שובו בני אדם, מכאן ולהבא, כי אין לך שום מונע מן התשובה, כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו, ק"ו שתועיל בקלות מהם, ואחר כך, בהמשך הפרק [תהלים צ] מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה, אשר הוא עומד בה, עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם, שהיה פעולת השי"ת.
(כלי יקר, שמות פרק לט פסוק מג)
לכאורה יש להקשות על מדרש זה, שאם כוונתו לומר שישראל ודוד חטאו שלא מרצונם, והקב"ה זימן חטא לידים בעל כרחם, רק בכדי ללמד על אפשרות התשובה - הרי שאי אפשר ללמוד זאת מכאן, שהרי כאן לא החוטאים בחרו בדרכם, וחטאם נעשה בכעין אונס! וכן: מדוע כעס הקב"ה על החוטאים בחטא העגל, והלא הוא אינה לידם את החטא!
(עקידת יצחק שער נג)
לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה
[לכאורה קשה, למה היו צריכים זאת, הרי כבר אדם הראשון עשה תשובה, כאמור במדרש (בראשית רבה פרשה כב סימן יג)? ר' זלמן גנז מהנובר הסביר שכפי שאומר המדרש שם, "המזמור הזה אדה"ר אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'" - שכחו את מה שלימד אדם הראשון, ומשה חידש את זה עם מעשה העגל. וזה קשור ל"יום השבת", כפי שהמפרשים הסבירו שמה שמוסיפין מחול על קדש, הוא רמז לכך שיש לקבל גרים, כי בכל דבר שבקדושה, צריך להוסיף עליו מהחול; ואף שהם חטאו כשהיו גוים, ה' מקבל את תשובתם.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת בראשית, דף יב ע"א)
לטקסט
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לכו אצל צבור
צריך ביאור, למה שנכתב בפשט הכתובים עון בת שבע, כאלו דוד חטא, שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלים ענינם, כאמרם ז"ל התורה כסתו ואתה מגלה אותו, וכ"ש שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא שני פרנסים טובים היו לישראל משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני, שנאמר: יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני, שנאמר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכיון שכן הוא, היאך הציע הכתוב ענין בת שבע ואוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום.
(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)
ובאמת אמרו [ע"ז ד ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה, וכוונו, כי ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין:...
(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)
ומזה יובן דברי רז"ל במסכת עבודה זרה (ד, ב), לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה כו', ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', אלא שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. הענין כי מצד הראוי, רוצה לומר כפי מה שנפתח מקור של ישראל, לא היה מן הראוי להתפשטות הזה, אדרבה היה מן הראוי להיפך, כי כשישראל קבלו התורה פתחו המקור העליון הטוב, וכן דוד נודע חסידתו. רק שנשתנה במוחזק מכח גבורת הבחירה שבחרו, אבל מן הראוי היה שלא יבואו לידי חטא זה. ואמרו, אלא אם חטאו רבים כו' או אם חטא יחיד כו', ביאור דבריהם הוא לא היו ראויין להחטא רק הם ראויין להטוב הנמשך מהחטא, כי אף בגבורת בחירתם יוצא מפעולתם ההם דרך טוב הנוטה להראוי, דהיינו שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף, ביום מותו דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא וגמרתינו מדברת על הדין שלעתיד לבוא שאז כל המצוות שעשו ישראל מזינות את עולם הבא שלהם וכן אז יהיה יום הדין לאומות העולם.]
אם שנותי וגו' - עתה מדבר על ענין השני אם שנותי אם אבא למדה זו, אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אוה"ע, דבאמת אם יצויר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם במשך אורך הגלות לא ישאר מאוה"ע מאומה שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים ויכפרו אדמתם בזה כאשר יבואר.
והכי מוכח מאגדה דריש מס' ע"ז שיבואו מלכי אוה"ע לדין על שלא עסקו בתורה וגם מלכות רומי בכלל. ומבואר שאינו דן על שהרעו כ"כ לישראל ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טוב לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה, הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה, וא"כ אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל לא הי' עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות. רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה' ועל משיחו]. אבל אם יהיה איזה אומה ומלכות שירע לישראל אז ולא יכופר אדמתם במה שיש בו ישראל בתוכם בשלוה, עליהם הוא אומר אם שנותי ברק חרבי ואז תאחז במשפט ידי לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט. אזי אשיב נקם לצרי. יהי' בתורת נקמה במה שהצרו לעם ה' שנקראו מחמת זה צרי, ונקמה היינו באותו אופן שהצרו יגיע להם. [מבאר שהקב"ה חס על האומות ואינו דן אותן על כל הדורות שהרעו לישראל, אלא רק על התקופה האחרונה, בה כבר ישבו ישראל בדרך כלל בשלווה בקרבן.]
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יא ע"א ]
וחשוב בלבך שהב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה. [מבאר שברא ה' העולם לשימושו של האדם המכיר בבוראו והיודע שיש לו מחוייבות, אך ללא הכרה זו הרי הוא כבהמה נמשל ולא ראוי לברוא עולם.]
ונראה דהנה לכאורה יש להביא ראיה להתוס' דנדה הנ"ל, מהא דאמרינן בריש ע"ז דאומות העולם יאמרו: ישראל שקבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה. אומרים לפניו: רבש"ע, שמים וארץ נוגעים בעדותן הן, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו', דאמר רשב"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וכו'. ולכאורה הדברים מתמיהים, דהא האומות העולם יבואו לעתיד בשעת דאינו זמן עשייה, וכמו דאמר שם דאמרו לפניו: רבש"ע, תן לנו מראש ונעשנה, אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו', דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם ע"ש, אלמא דאז לא יהיה זמן עשייה, וא"כ כבר נסתלק הנגיעה. וא"כ מוכרח מזה, דגבי פסול נגיעה לא מהני סילוק, דכיון דבעת ראיית העדות הן נוגעין, פסילי להעיד אף דבעת הגדה אינן נוגעין בעדות, דגבי פסול נגיעה נמי בעינן תחילתו וסופו בכשרות.
וליישב דברי התוס' דב"ב נראה, דהנה התוס' הקשו שם (ד"ה נוגעין) עוד, דהרי ראיה גדולה שקיימו, דהרי שמים וארץ קיימים הם. ותירצו ע"ז ב' תירוצים, א', דאין חוששין על זה הראיה, משום דכלום יש אב שמעיד על בנו. ותי' הב' תירצו, שיש לומר שהם קיימים ממה שקבלו. ולכאורה להך תירוצא בתרא תמוה, דמאי נוגעין בעדותן הן, דאפילו בעת הראיה ג"כ לא היו נוגעין, דהא קיימים ממה שקיבלו. ועל כרחך צ"ל דנוגעין לאו דווקא, אלא ר"ל דכיון דקבלו הנאה מישראל פעם אחד בעת הקבלה, לא גרעי מאוהב. ואף דאנן קיי"ל כרבנן דאוהב כשר להעיד (סנהדרין כט ע"א; שו"ע חו"מ סי' ז ס"ז), מ"מ באוהב כזה דהוא הביאו לעולם ובעבורם הם קיימים בודאי פסול להעיד, וא"כ אינו ראיה כלל דלא מהני סילוק. ונראה דהתוס' בב"ב ס"ל כתירוץ השני, ותו אין הכרח מהתם לשום צד. ואכן התוס' בנדה ס"ל כתי' הראשון, ושפיר יש להוכיח מכאן דלא מהני סילוק.
ואכן במה דפליגי שני תירוצי התוס' הנ"ל, נראה לומר דהנה וודאי מדרשא דריש לקיש דכתיב "יום השישי" לית לן הוכחה רק דהיה תולה קיום שמים וארץ בקבלת התורה, וכמו דאמר בהדיא: אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב, דהרי ביום הששי לא היה רק קבלה בלבד, אבל מנלן דתליא נמי בקיום התורה? אבל מהא דכתיב "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו', על כרחך דקאי אלימוד התורה, דאי אקבלה קשה, הא כבר ידעינן זה מקרא ד"יום הששי", וידוע דאין ב' מקראות עולין לטעם אחד. ועוד, דהיכי כתיב "יומם ולילה", הלא הקבלה לא היה רק ביום? והלכך ס"ל להתוס' בתירוץ הראשון, דקיום שמים וארץ תלי נמי בקיום התורה. וזה דמייתי שם הש"ס לשני הדרשות.
ואכן, כל זה לר"א [בנדרים לב ע"א] , דקרא קאי על התורה, ואף דמדר"א משמע דמפרש דקאי על לימוד התורה דכתיב בה "והגית בו יומם ולילה", ואלו בע"ז משמע דקאי על קיום התורה, י"ל דר"א סבר ד"והגית בו יומם ולילה" ממש, ו"בשכבך ובקומך" בק"ש כתיב, ולשיטתו אזיל דס"ל בברכות (כא ע"א) דספק קרא ק"ש חוזר וקורא, דק"ש דאורייתא, ואינו מפרש דקאי אתורה, דשם בעינן "לא ימוש". והלכך שפיר מפרש דקאי על לימוד התורה. אבל הסוגיא דע"ז י"ל דס"ל דק"ש דרבנן, ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב, דאפילו אם לא למד רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ג"כ קיים לא ימוש, וליכא לפרש דקאי אלימוד התורה. ואף דיש לפרש גם הכא דיומם ולילה לאו בדוקא, וכמו קרא ד"לא ימיש וכו' והגית בו יומם ולילה", לא דמי, דהתם על כרחנו אנו מוכרחין לומר כן, דהא כתיב "בשכבך ובקומך", ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. אבל הך קרא ד"אם לא בריתי יומם ולילה", כיון דמצי לפרש דקאי על דבר דהוא נוהג תמיד ביום ובלילה ממש, למה לנו לדחוק הכתוב. ולכן מפרש דקאי על קיום התורה, וזהו דבר שנוהג ביום ובלילה ובכל עת.
ואמנם כל זה למאן דדריש ליה אתורה, אבל לרבי [בנדרים לא ע"ב] דדריש ליה אמילה, אינו ראיה דקיום של שמים וארץ תליא נמי בקיום התורה, דדילמא לא תליא רק במצות מילה [בלבד]. ולפיכך כתבו שהם קיימים ממה שקבלו, והך קרא דאם לא בריתי לא קאי רק אמצות מילה. וא"כ מקיום שמים וארץ אינו ראיה דקיימו נמי שאר מצות, דדילמא לא קיימו רק מצות מילה בלבד. ולפיכך הוצרך הקב"ה לומר להם דמכם יבואו ויעידו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]
ואפשר לומר בדרך רמז, מה דכתיב גבי פנחס "תחת אשר קנא לאלוקיו", שהרי מרגלא בפומא דתלמודא לדמות ולכנות העולם הזה בשם ערב שבת ועוה"ב בשם שבת, כמאמרם מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ולפי שבעוה"ז טרדותיו רבות ומלחמה רבה עליו מדי יום ביומו, כמאמרם [סוכה נב ע"א]: יצה"ר של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום, ועוה"ב כולו שבת [תמיד פ"ז מ"ד], ששם מנוחה שלימה ושליו ושאנן והשקט... ולכן כיון שהסיר גירוי ופיתוי היצר מפנחס מכל וכל, גם העוה"ז נדמה לפניו כשבת שכולו מנוחה. וזהו דכתיב "הנני נותן לו את בריתי שלום תחת - אשר" דהיינו האותיות שאחרי תיבות א'ש'ר' שהן אותיות ש'ב'ת', שזכה לזה מפני שקינא לאלקיו.
ומתוך שיסוד חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה, כלומר החומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבו, כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה וצד החסד שלה, ירדפו כל העמים לחוג את חג הסוכות, ולהתבסם בביסום הטבעי של האמונה האלהית וארחות החיים הנובעים ממנה מתוך דחיפה טבעית עצומה מאד.
אמנם היסוד הישראלי המקודש, אע"פ שתאותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה, הרי תאוה זו עצמה נזדככה מאד מאד, והצורה השכלית של החובה והמצוה האלהית העליונה שבה התגברה על ההמשכה הטבעית והמתיקתה, אשר על כן מיוסד בישראל כח הקודש של מסירות נפש ועמידה בנסיון בשביל קדושת האמונה, וסבילת כל צער מפני חובת המצות האלהיות. ואם הטבע מתישר כ"כ עד שכל מה שהוא נגד הטבע והריצוי הנפשי והגופני הרי הוא ג"כ נגד המצוה האלהית, גם ביישור זה מונח תוכן רוחני טהור עליון ואידיאלי מאד. מה שאין כן אוה"ע אינם נמשכים לתכונת האמונה בקדושתה, אלא מפני שע"פ מעמד העולם והתגברות השכל וההרגשה הרוחנית נתפלש כח התאוה אל הערך הקדוש בעליונותו, אבל כאשר יפגשו בשבילי החיים שע"פ היסוד האמוני דברים מצערים, אע"פ שלפי ישרת העולם יהיה הצער כבר טעם הגון לגלות שאין המצוה נהוגה שם, שזהו יסוד מצטער פטור מן הסוכה, מפני שסוכה מפתחת את העולם, את הזמן ואת הנפש ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב קדושתה, ובעילוי העולם והחיים אין מקום לצער במצוה, כי כל מה שהוא שוה עם הטבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג, אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, וא"א לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי אם בצער ומכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה, ואע"פ שמצר ומימר לי מ"מ דודי לי [שבת פח ע"ב], אבל אוה"ע אינם רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאותה ומילוי התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת חמה הם מבעטים, וזה מצריך זיכוך חדש לעולם, "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי".
...הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.
...וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו. [מבאר שלא דבר ריש לקיש על הגהנום של אחר המוות אלא על יום הדין העתידי ואז אין גהנום ודוחה גרסה משובשת.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]
והנה בזמן הבית אמרו [במ"ר פר' כ"א כ] בירושלים צדק ילין בה, שלן אדם בלי חטא, כי מקום קדושת ציון וירושלים וריח הקטורת וקרבנות היו מבערים רוח הטומאה, ולא היה ביצר הרע כח לשלוט באנשים כלל, ולכך היו בהם קדושים שרוים בלי חטא, והיה זה לאות כי אינו בסיבת החומר, כי בזה שוה ירושלים כמו שאר מקומות, רק הראיה מוכיחה שהכל תלוי בסיבת יצר הרע, ולכך בזמן הבית היה הקב"ה שוחק כהנ"ל ישמח ה' במעשיו, ואין פה עצבון כלל, ועם מי ה' משמח, עם לויתן, אשר יש בו שני פירושים ושניהם אמת, כי הצדיקים נקראים לויתן, לשון דבוק, שדביקים בה', כדכתיב [דברים ד,ד] אתם הדבקים וכו', והם לוית חן, וגם הסטרא אחרא הן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון, והוא אשר יהיה נהרג לעתיד לבא והקב"ה שוחק עליו, שאתה אמרת אל יברא, חזי כי אין אדם עלול לחטא לולי הסתך, אמנם לאחר חורבן, אשר בעונות הרבים רוח טומאה גוברת על ארץ, ומי גבר אשר לא חטא בעונות הרבים, ופסו חסידים, כביכול אין שמחה כנ"ל, רק שמחתו בתנוקות של בית רבן, שמהם ראיה כי אין אדם עלול לחטא.
ואשר הביאני לזאת האמונה הוא - שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים, כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשחגה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים אמר, "מה אדם ותדעהו וגו' "מה אנוש כי תזכרנו וגו'". וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם - אמר, "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם", ואמר, "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם - לתת לאיש כדרכיו", ועוד אמר, "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר, "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ואמר, "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", ואמר, "והאבדתי את הנפש ההיא", ואמר, "ונתתי את פני בנפש ההיא" - וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם, יצחק ויעקב - ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו, באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת, וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם, רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא, כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר, אדוני אלוהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו, "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם, להתחיבם בכל מה שחל בהם - אמר "יי למשפט שמתו, וצור להוכיח יסדתו".
ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו, "נותן לבהמה לחמה וגו'", ואמרו, "הכפירים שואגים לטרף וגו'", ואמרו, "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ומאמר החכמים גם כן, "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלה כולם - השגחה מינית, לא אישית, וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה.
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]
והנה בהיות שרצה הקב"ה בבחירת האדם במעשיו וביושר משפט הגמול לשלם לאיש כמעשהו, הנה כביכול משעבד הוא את הנהגתו למעשה האדם, שלא ייטיב לו ולא ירע לו אלא כפי מעשיו. אך באמת, הנה האדון ברוך הוא אינו משועבד לשום חוק, ואינו צריך לזולתו, ולא מתפעל משום דבר, ועל כן כשירצה להשתמש מרוממותו, הנה יפעל וינהג כפי רצונו בלי הכרח או עיכוב כלל. ואולם להנהגת המשפט ינהג כפי השעבוד שזכרנו, אך כשתגזור חכמתו היות נאותה העברה על שורת הדין, הנה ישתמש מרוממותו וייחוד שליטתו, ויעבור על פשע, ויתקן כל קלקול בעוצם כחו.
נמצאו כאן שני מיני השגחה: השגחת משפט ה' יתברך והשגחת השליטה והייחוד, ובשני הדרכים משגיח כבודו יתברך שמו תמיד על ברואיו. כי הנה הוא משגיח בהשגחת המשפט לשפוט תמיד את כל המעשה, ומשגיח בהשגחת השליטה לקיים בכחו ויכלתו את הבריאה, ולא תחרב ברוע מעללי בני האדם.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כד ע"ב]
אלא צריך לומר שכוונת המדרש ללמד על תכונתו הטבעית של האדם, שהוא עלול לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ולימוד זה נעשה מתוך מעשיהם של דור המדבר, שאף שלבבם היה שלם עם ה' - וכפי שמעיד עליהם הכתוב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" - בכל זאת גם הם נכשלו וחטאו בחטא העגל, והרי שכל אדם וציבור עלולים לחטוא. ומכיון שהאדם מטבעו עלול לחטוא, חייבה מידת הצדק האלקי להכשיר לפניו את אפשרות התשובה - ודבר זה נלמד ממעשיהם של דור המדבר ודוד המלך.
אבל התשובה בזה: כי הגלוי והסתום בעינינו הם עיקרים גדולים לבעלי התשובה, וכמו שאמרו ז"ל אם חטא יחיד אומר לך כלך אצל יחיד. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, כי אותו המעט לדוד כמו שמודים בו רז"ל שחטא, היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב, כי גם כשיחטא אדם חטא עצום, שיתכפר לו, כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים. ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה לא האמנתם בי. ובאו רז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים.
ומזה נלמד דברים רבי התועלת גם כן, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת, אעפ"כ היה אומר: נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בעניינו בשעות ידועות, וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה. ואחרי זאת אין ראוי לאדם שירך לבבו מאד ויפחד לצרה, אבל ראוי שיחזק הבטחון שיבטח בשי"ת [לבדו]. כי גם בעת הפחדים הגדולים והסכנות העצומות ראוי שיחזק האדם את לבו בבטחון הש"י, כמו שאמר הכתוב: בטחו בו בכל עת וגו', ופירש הר"ר יונה ז"ל בטחו בו בכל עת, כי גם בעת המפוחד מאד וששערי ההצלה נעולות, הש"י מציל החוסים בו, גם כי תהיה הפורענות כללי, הש"י מגן לחוסים בו, כמאמר הנביא. טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.
אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה...