Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת כתובות

בעריכת המכון לחקר האגדה





ג ע"ב

ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן

[אף שהשלטון גזר גזירה שמי שאינו לומד חכמות חיצוניות יילקח לצבא, אסור ללמוד חכמות חיצוניות. והיה עדיף שילכו לצבא משילמדו חכמות חיצוניות, כי בצבא לא נעשים מינים, וגם אלושמוכרחים לבטל מצוות בצבא, זה באונס, ואונס רחמנא פטריה, ואינם מומרים להכעיס.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מב ע"ב-מג ע"א) לטקסט


ה ע"א

דרש בר קפרא מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא על אוזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות מאי טעמא אילימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל אלא מה טעם משופות כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה

אמרו רז"ל, "תני בר קפרא, 'ויתד תהיה לך על אזנך' - אל תקרא 'אזנך', אלא 'אזנך' - מלמד, שאם ישמע אדם דבר מגונה, יתן אצבעו בתוך אזנו". ואני תמה, אם זה התנא, אצל אלו הסכלים, כן יחשוב בפרוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושה'יתד' הוא האצבע ו'אזנך' הוא האזנים? איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשב זה - אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא, כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו; וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר בדרשות, 'אל תקרי כך, אלא כך' - זהו ענינו. וכבר יצאתי מן הכונה, אלא שהיא - תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה והרבנים. ואשוב אל סדר דברינו [מבאר שדרשה זו אין כוונתה לפשט המצוה ואףלא לדרש אלא למליצה בלבד.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מג)

דע כי מפני שהניקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה ספר תורה נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים והחיצונים, וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים, ותעלומות לפנים מתעלומות, ואין לה גבול ידוע אצלנו, כאומרו תהום אמר לא בי הוא וכו', ואם נוקד ספר תורה היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיע לו צורה ידועה, ולא היה איפשר לו להיותו נדרש כי אם לפי הניקוד המסויים באותה תיבה, אבל מפני שספר תורה כלול ומושכל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה כמה תלי תלים לא נעשה מנוקד כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות, ולפי' אל תקרי כך אלא כך. ואילו היה מסויים בניקוד לא נוכל לומר כך. [מבאר שהניקוד מגביל את המשמעויות, ולכן התורה לא נוקדה, ודבר זה נרמז בגמרתנו שללא הניקוד אפשר להבין כמה משמעויות במילה אזנך.]

(רמב"ן, מאמר על פנימיות התורה)

ויש להבין, וכי יש לשאול על טבע הבריאה, א"כ אף על שפוע החוטם וגם על אצבעות הרגלים יש לשאול, וכבר נתנו חכמי הטבע, שקורין פיזיקה, טעמים רבים בתועלת אנושי.
אבל הענין כי חכמי הניתוח שקורין אנטומיה, חקרו למצוא בטבע יצירה, כי לחוש הראות כמו עינים נוצר בצדו מכסה, אם רוצה פותח, ואם רוצה סותמו, וחוש הדיבור יש לפה כח לסגור ולבלום או לדבר, אבל בחוש השמיעה, אין באוזן דבר המונע השמיעה, ובע"כ צריך לשמוע אף אם רוצה או לא, אם לא שנותן אצבעו לאזניו, וזה אינו באוזן כלל רק באבר אחר, ולמה נשתנה האוזן משאר אברים, וחתרו למצוא הרבה בזה, ולא מצאו בזה הדבר שום טעם וסיבה.
אבל הענין כך הוא, כי קודם חטא אדם הראשון, היה כל ענין אדם הכל לעבודת ה', ועל זה היו כל חושים, ולכך בפה, אף במלאכי מעלה יש גדר, פעם לדבר ופעם לחשות, כדאמרינן [חגיגה יג ע"ב] חשמל עתים חשים עתים ממללים, ולכך היה בפה בעצמו הכח לדבר ולשתוק, ופשיטא הראייה במלאכי השרת צריכים לפעמים התעלמות עין מזיו השכינה, ולכך נאמר [יחזקאל א, יד] החיות רצוא ושוב, וכן באדם, אי אפשר להביט תמיד בפני שכינה, ולכך היה בעינים בעצמן כח לסגור ולפתוח. אבל באוזן, שקודם החטא לא היה באדם שום דבר, רק לדבר דברי רוח הקודש וטהרה, ולזה האוזן לא תשבע לשמוע, ולא מצויר בו דבר שיומנע משמיעה, ומלאכים שומעים תמיד דברי אלהים חיים, ולכך לא היה באוזן שום דבר המונע השמיעה, אבל כשחטא, ובעו"ה גבר הנחש ואדם עלול לחטוא ולשמוע בקול מסית לו, דובר נבלה וכדומה - אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות - הוצרך הקב"ה ליתן לאדם מגן לאזן לעכב השמיעה.
ומה נעשה, הוא הדבר שנאמר במדרש ילקוט [הוא במדרש אבכיר] על הפסוק זה ינחמנו מעצבון ידינו כי בשעת הבריאה לא היה חילוק אצבעות כלל, ואח"כ לאחר חטא אדם הראשון נחלקו, וזה היה הטעם, כי היתה אז האוזן צריכה דבר המונע שמיעה, ויוצר האדם, לתקן אדם לבל ילכד בפח הנחש, חלק האצבעות, כדי למנוע שמיעה מיניה בעת הצורך.
וזו היתה שאלת הש"ס, מפני מה אצבעותיו של אדם כיתדות, כי ודאי אילו היה מתחלת בריאה, לא תפול בו שום שאלה, כמו שלא תפול שאלה אשאר אברים בתבניתן, רק על אצבעות שלא היו בשעת הבריאה רק יד שלם, ואח"כ נעשה כן, ועל זה שאל, ולכך משני, שהיה להגן מפני אוזן שלא ישמע דברים בלתי הגונים, וזה נתחדש לאחר חטא אדם הראשון כנ"ל. הרי למידין אנו מאוזן, כי לולי חטא אדם הראשון, אף שהיה נוצר מן אדמה, מ"מ לא היה עלול לחטוא, רק הנחש הכרוך בעקביו של אדם הסיתו לחטוא, ולכך אין לאדם טענה להשם למה מחומר קרצתני, כי אין זה סיבה לחטא כלל. [מבאר שרק על האצבעות שאל המדרש כי חל בהם שינוי מעת הבריאה, כי בעת בריאת האדם היו ידיו ללא אצבעות מחולקות ורק אחר החטא נוצר חילוק האצבעות, ועל כך שאל מדוע והשיב כדי למנוע החטא, כלומר זה נוצר אחר שחטא האדם בשמיעה של הסתת הנחש, והאצבעות נועדו למנוע שמיעה לא ראויה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)

דברי בר קפרא צריכין ביאור, כי מה ראה על ככה, להוציא הפסוק מפשוטו מכל וכל, ואין לו קשר לא למעלה ולא למטה, ומה שדרש אזנך, לשון אוזן, הוא דבר שאין האוזן יכול לשמוע.
והקרוב בעיני, שראה לדרוש פסוק זה, על מה שנאמר, כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז"ל (ספרי תצא קיט) דיבור רע, דהיינו שישמור עצמו, מלשון הרע, ובילקוט מביא על זה פסוק, בשוט לשון תחבא (איוב ה כא), וטעמו של דבר, פירש הרמב"ן, כדי שלא ירבה ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה, יותר מן האויבים, והיה קשה לבר קפרא שנאמר, ונשמרת מכל דבר רע., דיבור רע, ולא פירש במה יהיה נשמר ממנו, ע"כ ראה לומר, שפסוק ויתד תהיה לך, מבאר מהות השמירה, והיא כדרך שנאמר בשוט לשון תחבא. והיינו שיחביא ויסתיר את עצמו, כמסתיר פנים ממנו, ולעשות עצמו כלא שומע, ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבין, שומעין חרפתם ואינן משיבים, ובזה ישקיט הריב. כדרך שאמר חכם אחד, מעולם לא חרפני אדם, כי אם פעם אחד פירוש שלא השיב למחרפיו ועי"ז השתיקו שלא חזר לגלות על ערותו שנית, ובזה כיסה את צאתו, דהיינו חרפת קלונו, שנמשל לקיא צואה, בלי ספק, וזה הוא עיקר כלי זיינו של אדם כי בשתיקה ינצח ולא כשישיב לו.
ולהנחה זו, יהיה אזנך כפשוטו כלי זיין, ובוי"ו של ויתד נרמז כל דרוש זה, כי כל וי"ו מוסיף על ענין ראשון, לומר לך, שהשמירה מכל דיבור רע של לה"ר הוא שיניח אצבעו הדומה ליתד לתוך אזנו וזהו כלי זיינו המצילו משוט לשון, ואמר הכתוב שכדומה לו יש עוד יתד נוסף על סתם כלי זיינו, אשר בו יחפור בארץ לכסות צאתו, כך הוי"ו מרבה, בכיוצא בו אצבע הדומה ליתד, אשר בו יחפור באוזן לעשות עצמו כלא שומע, ובזה יכסה קלונו וצאתו, כמ"ש (משלי יב טז) וכוסה קלון ערום.
והאצבע הוא כלי זיינו, נוסף על סתם כלי זיינו, אשר בהם ילחם בסתם מלחמה שבידים, אבל במלחמה הבאה משוט לשון, אין טוב כ"א להחבא באצבע וזהו כלי זיינו כנגד פי המדבר בלה"ר, ויורו המורים בחץ שחוט לשונם, ואין כתריס בעדם כי אם השתיקה, ובדרך זה אין צורך לשנות מילת אזנך, כי היא כלי זיין כפשוטו, וסמך הצלה זו לפסוק המדבר בכיסוי צואה כי שניהם ענין אחד.

(כלי יקר, דברים פרק כג פסוק יד)

דרש בר קפרא, גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה דשמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א-דני כוננו ידיך". השיב בבלי אחר, ור' חייא שמו "ויבשת ידיו יצרו"! ידו כתיב. והכתיב יצרו! א"ר נחמן רק יצחק, יצרו אצבעותיו, כדכתיב "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת". מיתיבי, "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"! הכי קאמר: מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע, ומאי ניהו? מטר.

והכוונה, שמעשה שמים וארץ, שהיא הסידור הטבעי המפורסם, אינו אלא עד דרך אחד בלתי משתנה מטבעו כלל. אמנם מעשה הצדיקים, והוא הטבע השני המופלא החכם אשר נמצא אצל הצדיקים בכל המעשים המגיעים להם על דרך ההשגחה האישיית, הנה הוא נכתב באמת בשתי ידים, כי הדברים עצמן שנראין כנגד הטבע הוא עצמו הטבע האמיתי המוטבע בהם בתחילת היצירה...
והשיב אותו הבבלי: והא כתיב ויבשת ידיו יצרו - כלומר: מאי איריא מעשה צדיקים, שהרי בטבע הפשוט נמצא שכתוב כן! והשיב: ידו כתיב - והיא תשובה נפלאה, לומר שכן הוא כדבריו, שהוא טבע אחד, אלא שבבחינת כלל העם (שאינם צדיקים) טומן ידו הימנית ומשתמש באחת לבדה. אמנם אצל הצדיקים נמצאות לו שתי ידים ימינות ומשתמש בשתיהן...
וחזרו להשיב ממעשה ידיו מגיד הרקיע, ולראות אם יעמוד זה הסיפור הנפלא בתורה על זה הטבע החכם; והעמידו וקיימו, כי על מטר שהוא ממעשה הצדיקים קאמר.

(עקידת יצחק שער טו)

טעמו של דבר, כי העליונים מצד מעלתן, נבראו ביד ימין, והתחתונים ביד שמאל, אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים, נברא בשתי ידים, כי שם מדור השכינה עם התחתונים שנאמר ושכנתי בתוכם, ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים לתחתונים, וזהו ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואמצע שפועו כנגד בית המקדש, כי הוא האמצעי כאמור.
ומה שקראו המקדש מעשה צדיקים, והכתוב אומר "כוננו ידיך" היינו ידי הקב"ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין, כי הקב"ה הראה למשה תבנית כל המשכן בנוי וכמ"ש כן עשה המנורה, הקב"ה עשאה, וכן כל מעשה המשכן.

(כלי יקר, שמות פרק טו פסוק יז)

ואיפשר כי לזה הענין כוונו חז"ל (כתובות ה' ע"א) באומרם גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ, דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה הצדיקים כתיב (שמות ט"ו) מקדש אדני כוננו ידיך. וזה, כי ענין הנהגת הטבע הוא בדרך אחד. אמנם ההשגחיית היא על שני פנים, אם מיוחדת ואם משותפת אל הטבע כנזכר. ומה שהשיב הבבלי (כתובות שם) ויבשת ידיו יצרו (תהלים צ"ה), כיון יפה אל מה שנמצא גם כן שהרצון האלהי משתתף אל הטבע. וכבר ראוי ליחס לו שתי ידים. אלא שהיתה התשובה (כתובות שם) ידו כתיב, כלומר אף על פי כן אין ראוי לצרף הרצון האלהי אל הטבע כזה, עד שיחשבו לו שתי ידים, כי על דרך האמת הרצון האלהי הלזה הוא מצירוף ההשגחה ונחשב עמה. ולזה כאשר הקשה (שם) ומעשי ידיו מגיד הרקיע (תהלים י"ט), השיב מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר, לומר, כי כאשר בזכות הצדיקים ראוי לבא הטוב, הנה רצונו יתעלה יסכים עם הטבע להוריד טל ומטר בזמנו, ושלא יעצרהו מבוא כאשר יהיה כן מפאת סדורו, וגם כשלא יסכים הטבע, הנה הוא יוליד אגלי טל ומטר על כרחו ושלא בהסכמתו, והרי הם שתי ידים, זוכות כאחת. [מבאר ששתי הידים שבמדרש, הן משל להנהגה הטבעית וההנהגה העל טבעית. צדיק פועל גם בעולם הטבע וגם בכוונות שמעליו, ואילו הנהגתו הטבעית של ה' בעולם, היא כולה בתוך הבריאה.]

(עקדת יצחק שער נ"ט)

גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך

[בריאת השמים שונה מאוד מבריאת הארץ, כי השמים הם רוחניים והארץ ומלואה הם גשמיים. לכן מתאים לומר שכל אחד מהם נברא ע"י יד אחת, שנפרדת מהיד האחרת. השמים נבראו ע"י יד ימין כי הם נעלים יותר, והארץ נבראה ע"י יד שמאל. (סט ע"ב) לעומת זאת, בנין בהמ"ק נעשה לשם ה', כמש"כ "הביאו בני ישראל נדבה לה'", כל המתנדבים ועושי המלאכה התכוונו באהבה ורצון לה'. לכן אפשר לומר שהוא מעשה ידיו של הקב"ה, כי הכלל הוא שהמטרה היא הגורמת לאמצעים, כי עושים את האמצעים כדי להגיע למטרה. וא"כ נחשב כאילו ה' עשה את בהמ"ק בשתי ידיו, גם הרוחניות וגם הגשמיות, כיון שהכל היה לשם ה'. ובזה יש לפרש את הפסוק "אפריון עשה לו המלך שלמה", כלומר שה' (מלך שהשלום שלו) עשה את בהמ"ק, ואע"פ שבפועל הצדיקים בנו אותו, נחשב שה' בנה אותו כי "תוכו רצוף אהבה מבנות ישרלים" - כי הבונים עשו זאת מתוך אהבת ה'.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף סט ע"א) לטקסט



ה ע"ב

דאמר מר:... מה טעם משופות (אצבעות) כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו.

אזנים אין להם סוגר בעצמותו רק על ידי אצבע, כאמרם נכתובות ה ע"א] אצבעות של אדם משופעים וכו', להורות כי אוזן מורה על התורה ושמיעה, ואצבע על מעשה שצריך להיות תכופים שמיעה ועשיה, ולכך מצורפת לבריאת אוזן האצבע, וחד בחברתה מישך שייכי, כי זה תליא בזה, עשיה בשמיעה ושמיעה בעשיה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

[כשאפיקורס מדבר צריך לתחוב אצבעו לתוך אזנו כדי לא לשמוע אותו מדבר.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף פז ע"א)
לטקסט



ז ע"ב

אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות

שנתקשו על הנוסח ההוא כל המפרשים ז"ל ואמרו היכן מצינו ברכה על האיסור, ועוד מאן דכר שמן דעריות. ועוד דכיון דעדין אינה מותרת למה יברך. והוצרכו לומר דכיון דהקדושין תחלת המצוה צריכין לברך עובר לעשייתה, והזכירו העריות משאר בשר שאין קדושין תופסין בהן, וכדי שלא יאמרו שהיא מותרת, הוצרכו לומר ואסר לנו את הארוסות, והזכירו שם קדושתן של ישראל וכו', כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בחדושי כתובות פרקא קמא (ז' ע"ב). אמנם לפי מה שאמרנו, כל דבריהם מכוונין תכלית הכיוון, שהרי הקדושין לא נתנו להתיר אשה לבעלה, שמותרת ועומדת היא לו ולכל העולם בעודה פנויה, מן התורה, אבל לאסור אותה בהן על כל העולם, כמו שאמרנו. נמצאת למד שענין הקדושין אינו אלא איסורה על הכל בהחלט מהתורה, ועל עצמו באיסור דרבנן דקיימא עליה בכלה בלא ברכה (מסכת כלה פ"א) עד דתשרי ליה בכניסתה לחופה, והם הם הדברים עצמן שתקנו בברכתן בלי תוספות וגרעון. כי באמרם וצונו על העריות, כוונו שכבר נכנסה זו בקדושין אלו על הכל באיסור ערוה מן התורה. ובאמרם ואסר לנו את הארוסות כיונו אל האיסור הנולד לו אז למקדש מדרבנן עד שישאנה לגמרי, כי להורות אף לזה אמרו והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין, כלומר שאין איסור הארוסות אלא עד שתנשאנה. והוא פירוש נכון, שעל פיו אינה נוסח הברכה הזאת רק גדר הקדושין וענין מהותן, וחס לן להזכיר בכאן עריות משאר בשר, וזולת זה ממה שנאמר בה. [מבאר שהברכה מבארת את מהות הקדושין, שהם אסורה של האשה הזאת לכל העולם. והעריות האמורות כאן היינו אסור אשת איש.]

(עקדת יצחק, שער פ"ח)

מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וכו' ההוא מיבעי ליה למידרש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכו' לא סגיא דלאו עשרה אין לפרסומי מילתא

"ויקח עשרה אנשים" - חז"ל דרשו שהכין אותם ודרש לפניהם עמוני ולא עמונית, והדין הוא דת"ח שאמר דבר הלכה, אם קודם מעשה אמרה שומעים לו ואם אחר מעשה אמר אין שומעים לו [יבמות עז ע"א] כי נוגע בדבר, ועל כן הקדים לקחתם עתה שאין נוגע בדבר, כי עתה הגאולה והיבום שייך אל "טוב" והוא אינו נוגע בדבר. ועוד אמרו חז"ל שברכת חתנים בעשרה, ורצה שיהיו מזומנים תכף אל ברכת חתנים שיהיו שם בכל אופן.

(מלבי"ם רות ד, ב)

בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין

חיבה יתרה נודעת לנו לקדש אותנו קדושת עולמים בחופה ובקידושין כאמור "וארשתיך לי לעולם"... ועל זה תקנו לומר בברכת אירוסין לקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. [א] אמנם בענין החופה והקדושין נחלקו המפרשים, יש אומרים שהקדושין היו במה שהוציאנו מכור הברזל ברכוש גדול, כאמור "תורי זהב נעשה לך עם נקודות כסף", דהיינו ביזת מצרים וביזת הים כפירוש רש"י, וכאשר אמר ה' יתברך בתחילת הגלות כבודו יתברך למשה רבינו ע"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ויש אומרים שהקדושין היו בלוחות הברית במעמד הר סיני, כמו שדרשו חז"ל בלשון הכתוב בלוחות ראשונות "אשר שברת" - יישר כחך ששברת [שבת פז ע"א], שעשאן כפנויה. ונראה ששניהם אמת, דהא קשה טובא במה שאמרו שעשאן כפנויה, דממה נפשך: אם קבלת משה הלוחות מה' יתברך היה בתורת שליח קבלה, אם כן כבר נתקדשו בשעת קבלת הלוחות, ואין ביטול הקדושין בשבירה כיון שכבר נתקדשו. ואם היה משה שליח הולכה מה' יתברך, אם כן הרי היה הזנות קודם הקדושין אפילו אם לא ישתברו, כיון שעדיין לא מסרם לישראל.
אלא העיקר הוא שהיו הקדושין בביזת מצרים ובביזת הים, אלא שהיו הקדושין בתנאי על מנת לקבל את התורה, כמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים" וגו'. אם כן, בשבירת הלוחות שלא נתקיים התנאי, בטלו הקדושין למפרע, וצריך לקדשם בלוחות שניות. נמצא שעל ידי שבירת הלוחות היה הזנות קודם הקדושין. ובזה אמרתי לפרש מה שאמר ה' יתברך בפרשת שמות "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים" וגו'. ויש לפרש חיבור הדברים, כי משה רבינו ע"ה היה סבור שאי אפשר להוציא את ישראל מכור הברזל שהיו שקועים מאד בארץ מצרים במ"ט שערי טומאה אם לא ע"י ה' יתברך בכבודו ועצמו, ולא ע"י שליח, וגם ישראל לא יאמינו בזה. ועל זה השיב לו ה' יתברך "כי אהיה עמך", ותוכל להוציאן, והאות על זה "בהוציאך" וגו', דהיינו שיהי' על תנאי שיקבלו את התורה, וקיי"ל בכל דבר שאי אפשר לקיים על ידי שליח התנאי בטל ומעשה קיים [כתובות עד ע"א] , ועל כרחך שיוכל לעשות יציאת מצרים על ידי שליח. ומטעם זה לא הוצרך לכפול את התנאי ולהקדים הן ללאו ושאר דיני תנאי, ומשום דקיי"ל בכל דבר הנעשה ע"י שליח אין צורך לדיני תנאי.
[ב] ובזה כתבנו... לפרש מאמר אהרן בפרשת כי תשא "ואומר להם למי זהב התפרקו". ואין הלשון מובן, דהוה ליה למימר תנו זהב. ותו קשה, וכי לא היה להם זהב הרבה מביזת הים, דכתיב "תורי זהב נעשה לך" וגו'? וכמו שבאמת התנדבו במלאכת המשכן, דכתיב "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'", וכתיב "ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר". ונראה פירושו דאהרן אמר להם: כיון שאתם עוברים על התנאי, ממילא הקדושין בטלים, וצריכים להחזיר הקידושין, כדאיתא באבן העזר סימן נ. והיינו דאמר להם "למי זהב", שאין הזהב שלכם, והוצרכו להתפרק הנזמים שהיו שלהם. ובזה נכון נמי מה שאמר ה' יתברך "ויקחו לי תרומה", ולא אמר ויתנו לי תרומה, לפי מה שכתבנו, שלא היה ביזת מצרים וביזת הים שלהם כי אם על ידי קבלת הלוחות שניות, ואז ציוה להם ה' יתברך על מצות המשכן, הרי שעל ידי זה קנו את הביזה ושפיר שייך לשון קיחה. וכן אמר משה "קחו מאתכם תרומה לה'"...
[ד] יצא לנו מכל מה שכתבנו דעיקר הקדושין היו בביזת מצרים וביזת הים, אלא כיון שהיו על תנאי שיקבלו את התורה, אם כן בשבירת הלוחות היה מתבטל הקדושין, אבל כיון שנתרצה ה' יתברך להם בלוחות אחרונות ו[ב]בנין המשכן, נגמרו הקדושין למפרע, והנשואין ביחוד השכינה לישראל במשכן. וזהו שנאמר בשיר השירים "תורי זהב נעשה לך" - דהיינו ביזת מצרים וביזת הים, אבל "עד שהמלך במסיבו" וגו' - לא היו הקדושין חלין עד שנתרצה המקום, כמו שכתוב "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", דהיינו השראת השכינה במשכן.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות א-ב, ד)

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]

שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ל ע"ב]

ת"ר: מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה: והוא, שבאו פנים חדשות. מאי מברך? אמר רב יהודה: בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו...

ולא רק משום אסיפה מברכים אז ברכה זו, כפי הנראה מפירש"י, דא"כ מאי איריא אסיפת עם של נשואין ולא שארי שמחות, אלא משום דנשואין וזווג הוא כמו התחלת הבריאה ובשביל זה בא מצות נשואין לשבת העולם. ואע"ג דנראה לאדם שנוח לו שלא נברא ולשמחה מה זו עושה, אבל כבודו יתברך ורצונו בכך, משום הכי מברכין שהכל ברא לכבודו.

(העמק דבר, על בראשית פרק ב פסוק ג (הרחב דבר))



ח ע"א

רב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד.

והנה בכתובות ד"ח אי' רב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד. ולפי פשט דמדבר אך בענין זכר ונקבה הוא תמוה דלמה לר"י להביא מפסוק שבפרשה אחרת והרי באותו פסוק כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ותו למה לו לדקדק מלשון את האדם שנברא יחידי. והלא בפי' כתיב פרשה שלימה שאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו וכל הענין אלא ע"כ כייל ר"י כוונה שני' ברומיא דקראי דבקרא הראשון כתיב ויברא אלהים את האדם הרי דמיקרי אדם בלי קריאת שם ואע"ג שנברא זכר ונקבה אח"כ מ"מ הרי הוא לבדו אדם. וכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם דמשמע שהנקבה גרם להיות נצרך להקרא אדם. ומשני בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים. היינו שני מיני אדם. והאדם המעלה יהא במעלתו גם בהיותו בלי האשה. ולבסוף נברא אחד. והוא האדם המעלה נשתנה ע"י האשה להיות נקרא אדם. ובזה יבואר הא דתנן בסנהדרין פ"ד לפיכך נברא אדם יחיד וכו'. ולכאורה קשה מה זה חידוש באדם יותר מכל הברואים שנברא אחד וממנו נתקיים המין ולדברינו ניחא שהיה ראוי להבראות שני מיני אדם אחד יהא אדם המעלה והשני מדיני. [מקשה מדוע מביא רב יהודה פסוק מפרשה אחרת למרות שבפרשה זו מופיעים באותו פסוק שני הדברים. ומבאר שבפרשה זו האדם נקרא לבדו אדם כשם מקרי, לא כקריאת שם, ובפרשה השניה, לאחר שנבראה גם האשה, נקרא שמם אדם, שהאשה גורמת לאדם להקרא בשם זה.]

(העמק דבר, על בראשית פרק ב פסוק ד (הרחב דבר))

שהכל ברא לכבודו

[כל מה שברא ה' בעולם הוא לצורך. כל מה שעושים וכל מה שקורה הוא למטרה מסוימת. אלא שאיננו מבינים את השתלשלות הדברים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 93) לטקסט

[הפסימיסטים אומרים שהעולם הוא רע, ושאדם סובל כל חייו, ועדיף שלא להתחתן, כדי שלא להמשיך את קיום המין האנושי. כנגד זה אנחנו אומרים "שהכל ברא לכבודו", שכל מה שה' ברא בעולם הוא טוב, שבראו לכבודו, שכל הבריאה מספרת את שבחו של ה', כמה טובה היא, ומכבדת אותו, ולכן טוב לשאת אש ולהמשיך את קיום האנושות, כי זה כבוד ה', שנשמח בעולמו.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 56) לטקסט

שמח תשמח ריעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם

התפילה היא שישמח הקב"ה את החתן ואת הכלה כדרך ששימח את אדם וחוה קודם החטא. ואיך יתכן שבני אדם רגילים החיים בעולמנו הפחות והירוד ישמחו יחדיו כשמחת אדם וחוה בגן עדן? אלא בהכרח שהתפילה היא שכל העולם כולו יתהפך ברגע אחד למצב של גן עדן, והחתן והכלה יתרוממו למצבם של אדם וחוה.
רואים שכשאדם מתפלל עליו אין לו לבקש לשליש ולרביע, אלא עליו לבקש על המצב הטוב ביותר, שאין למעלה ממנו. כי לכך נוצר!

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בשלח מאמר לד עמ' קמג)

רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא

זה לשון התנחומא ריש תצוה: אמר רשב"י בוא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו וכו', אמר ר"ח ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו יום של שמחה, מה שלא נצטווה וכו', ולא עוד אלא אדם הולך ולווה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום... ועפ"י התנחומא הנ"ל יש לבאר הגמרא בכתובות:... ולית הלכתא כוותיה, משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא. וצריך ביאור, ואיך לא יהיה השמחה במעונו של הקדוש ברוך הוא בזמן שאבי הנימול וכל המשפחה שמחים, שכן קבלו עליהם מצווה זו בשמחה [שבת קל ע"א]? אולם לפי התנחומא הנ"ל אתי שפיר, שהרי השמחה של האב הוא באמת מסירות נפש, ורק כדי לקיים רצון בוראו הוא כובש רחמיו ומבליג על צערו. ולפיכך בשמים ממעל רואה הקדוש ברוך הוא צערו וכאבו כדי לעשות רצון קונו ומתמלא עליו רחמים, ואין השמחה בשלימות במעונו.

(עלי תמר, על ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א)



ח ע"ב

אמר רב חנן בר רב הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה

וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה, גמלה האלוה לאדם, להבדילו בה משאר בעלי החיים - כמו שאמר, "מי שם פה לאדם?". ואמר הנביא, "אדוני יי נתן לי לשון לימודים" - ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא, אשר נתנה לנו לשלמות - ללמוד וללמד - בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה, עד שנאמר מה שיאמרוהו ה'גוים' הסכלים, הזונים, בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם - לא במי שנאמר להם, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים - כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו, ויהיה כמי שנאמר בהם, "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל".

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)

וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו - דור שאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים.

וינאץ מכעס בניו ובנותיו - ... ולפי הפשט קאי בניו ובנותיו של הדור, וינאץ הקב"ה מכעס בניו ובנותיו קטנים של הדור, וכלשון המקרא בקינות וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. והכי מפרש הגמ' כתובות ד"ח ב' מכעס על הקב"ה שהוא כועס כביכול על בניו ובנותיו. ולשון בניו ובנותיו דמשמע קטנים דזהו העונש המגיע בהשתמשות שדים שיש להם רשות להרוג בנים קטנים ר"ל. [מבאר בפשט התורה כי בעוון הזביחה לשדים מתים הבנים הקטנים ר"ל.]

(העמק דבר, דברים לב, יט)

חשיב את לאתפוסי אדרא

[מדוע צדיק נתפס בעוון הדור, וכי מי שיש לו שני זהובים, ואבד אחד, יאבד גם את השני בגלל זה? אם כן, מדוע צדיק שעושה טוב ימות מפני שהדור אינו עושה טוב? הרי עכשיו שהוא מת, נעשה חפשי מהמצוות (שבת ל), ואילו היה חי עוד, היה עושה מצוות ומקבל שכר עליהן? י"ל שבאמת יקבל שכר על המצוות שהיה עושה אילו נשאר בחיים, כיון שהוא אנוס בזה שאינו יכול לקיים מצוות, והוא מצדו היה רוצה לעשות מצוות. וזה כמו שמי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשה, יקבל שכר כאילו עשה (שבת סג ע"א). וזה ע"פ הדין בשו"ע חו"מ סי' שלה, סעיף א: "השוכר את הפועל למלאכה ידועה, ונשלמה בחצי היום, אם יש מלאכה כמותה או קלה ממנה, עושה, ואם אין לו, נותן לו שכרו כפועל בטל". והצדיק נקרא פועל לזמן שנקצב לו לחיות, והרי גם בעוה"ב הוא עוסק בתורה, כאמור בברכות סד ע"א, אלא שזו עבודה קלה יותר, ומ"מ יקבל את שכרו. וזה רמוז בפסוק (איוב ז, א-ב): "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" - לכל אדם יש זמן קצוב לחיות, "וכימי שכיר ימיו" - הוא נחשב כשכיר יום בשנים אלה, "כעבד ישאף צל" - אם השלים את שנותיו, הוא כעבד שממתין לשקיעת השמש, "וכשכיר יקוה פעלו" - שיקבל את שכרו גם אם לא השלים את שנותיו. הוא יקבל שכר כאילו היה חי, ואין מיתתו נקראת מיתה, כי באמת הוא עדיין חי, אלא שהוא חי בעולם הבא.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ב ע"ב, ג ע"א) לטקסט

[צדיק נתפס בעוון הדור, כי אם משווים את מעשי העם למעשיו, לא תהיה להם תקומה, לכן ה' מוכרח להמית את הצדיק, כדי שלא תהיה השוואה ביניהם. כמו שדרשו על "מדוע באת אלי להזכיר עווני", שבזה שאליהו בא אליה, השווה ה' את מעשיה למעשי אליהו, ולכן נענשה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ה) לטקסט


י ע"ב

מזבח מזיח ומזין מחבב מכפר

נִסְתְּמָה הַכִּירָה וְנִתְרוֹקַן טֹהַר הַשֻּׁלְחָן. מֵזִין וּמֵזִּיחַ סֻתַּר מֵעֲבֹדַת פָּלְחָן.

(סליחות לבה"ב, חמישי)

ושפע ברכה בא ע"י מזבח החיצון, שמזין. כדאיתא בכתובות... ואפי' קטרת שעל מזבח הפנימי מוכרח להביא הגחלים ממזבח החיצון. שמשום הכי בא עליו בגד ארגמן, שהוא בגד מלכים, ומי שיש לו שפע עשירות. [מזבח החיצון מזין. ועל כן אפילו קטורת שעל מזבח הפנימי מוכרחה לבוא מגחלים שעל מזבח החיצון. ועוד: הבגד המכסה את המזבח החיצון הוא בגד ארגמן, שהוא סמל לעשירות.]

(העמק דבר, על במדבר פרק ד פסוק יג)

והעניין דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע"י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש"ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג"כ עבודת ה'. היינו ע"ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי' דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא"כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה' שכרם שמור לעוה"ב או בעוה"ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא"כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז') למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ' פינחס אם יזכני ה') וכן תפלה קבועה דמש"ה נקרא במס' (שבת דף י"ב) חיי שעה (ולהלן מ"ח כ"ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) [כוונת המאמר [מזבח מזין] היא שעבודת הקורבנות עיקר מתן שכרה בפרנסה בעולם הזה ולא לעולם הבא, להבדיל ממצוות אחרות.]

(העמק דבר, על בראשית פרק ב פסוק ה)

מעתה נבא לביאור פ' זו שאם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולעבדו בכל לבבכם - בתענית ד"ב פירשו עבודה שבלב זו תפלה, והוא רמז טוב לעבודה שבזה"ז שתפלה במקום קרבנות, אבל בא"י ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו עבודת הקרבנות כמשמעות עבודה בכ"מ שהוא במעשה, אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש היינו באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה, וברצון גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו ולא ככל ארצות וזהו בכל נפשכם, ומש"ה נקרא עסק הקרבנות ביחוד עבודה יותר מכל מצות שבתורה משום שהיא באה בשביל פרנסה וכעובד אדמתו ישבע לחם. פי' דשאר עבודות שהאדם עושה כמו חייט שתופר בגד יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש, משא"כ עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם, וה"נ כל המצות באין לתכלית הידוע לו ית' המצוה עליהם, משא"כ עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ. וכדאי' בכתובות ד"י למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין כו'. וה"נ נקראת תפלה חיי שעה כדאי' בשבת די"ב משום שהוא באה עיקרו בשביל פרנסה. [מבאר שמלאכת ההקרבה למזבח נקראת 'עבודה' כיוון שעיקר הפרנסה תלוי בה.]

(העמק דבר, דברים יא, יג)



יז ע"א

דאמר מר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך

הרצון האלקי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כלם כאמרו רז"ל (אבות ג ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה כו', ולא לצורך המשפטים שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות ואך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה ה' וכן אמר ליהושע (דברים לא כג) כי אתה תביא את העם הזה, טול מקל והך על קדקדם.
לכך נאמר כי תבוא אל הארץ וגו', כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות לשאול מלך ואמרת אשימה עלי מלך שיהיה מוראו עלי כי כן משמע לשון עלי שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד, ככל הגוים אשר סביבותי, לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות ומציאת זמנינו יוכיח. וע"ז נאמר שום תשים עליך מלך כי שאלה זו כהוגן כשיהיה עליך מלך דהיינו אימתו עליך כמובן ממלת עליך.
אבל בימי שמואל לא דברו נכונה, כי אמרו תנה לנו מלך (שמואל א' ח ו) לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו אלא יהיה לנו מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו וע"כ אמרו לשפטינו ככל הגוים (שם ח ה) כי עיקר צורך החנופה היא במשפטים וכמנהג ארצות אלו שמקבלים איזה רב על זמן ידוע כדי שלא יהא אימתו עליהם ואדרבה אימתם על הרב.

(כלי יקר, דברים פרק יז פסוק טו)

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול

[עיין לקט באורי אגדות סוטה מא ע"ב ולקט באורי אגדות קידושין לב ע"ב]

ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה

[כיון שר' אבהו היה מקורב לבית הקיסר ועסק בצרכי ציבור, חשש שחיסר בעבודת ה', ולכן אמר (ירושלמי ע"ז פ"ג ה"א) "ואני אמרתי לריק יגעתי", אבל באמת במה שעשה זיכה את הרבים וזו מצוה גדולה ולכן קיבל י"ג נהרי אפרסמון כאמור בירושלמי (בשם ישמח משה פ' וישב)].

(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות, עמ' ח) לטקסט

לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן

[אלו שלשה תנאים שהמנהיג צריך לקיים: (א) לא יפסח על שני הסעיפים. תהיה לו שיטה ברורה, בלי תערובת דעות שונות. לא יהיה כמו "כחל" שיש בו טעם בשר וטעם חלב וקשה לברר את מהותו. (ב) עליו לתת דוגמה לעם במעשיו, ולא רק בדיבור, שלא כמו אילן סרק שעושה רעש כדי שייראה (בראשית רבה פרשה טז) ואינו עושה פירות. לא יהיה כמו אלו שמדברים יפה כדי למצוא חן בעיני העם ולא מלמדים מוסר. (ג) המנהיג צריך להיות מלא חיים, החיים שהתורה נותנת לשומריה. הוא צריך להראות את החיים של יהדותו בכל תהלוכותיו, לא כמו החיות החלשה שרואים בפרכוס של בהמה שנשחטת.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 6) לטקסט


יח ע"ב

אין אדם משים עצמו רשע

[הטעם הוא כי בעבודה אמרו רז"ל (יומא פז ע"א) "עבר ושנה, נעשה לו כהיתר". אם כן, מתי האדם יכול לומר שהוא מרגיש את עצמו לרשע בפני ה'? יש לומר, בזמן שהוא מרגיש עצמו למת, כי רשעים בחייהם נקראים מתים, זאת אומרת, הוא רואה שאין לו שום חיות דקדושה, ואז הוא מרגיש את עצמו לרשע. ומאין האדם לוקח הרגשה זו? התשובה היא , שידיעה והרגשה זו באות מלמעלה, כמו ששואל הזוהר (ויקרא, בהסולם אות תא) על הכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא" - מי הודע? ומשיב: ה' הודיע לו. נמצא שגם ידיעה והרגשה זו שחטא, באות מלמעלה. כלומר הן החסרון והן המילוי, היינו הן האור והן הכלי, באים מלמעלה.
אבל ידוע שלפני שה' מסייע לאדם, צריך אתערותא דלתתא. ולכן צריך קודם לעשות מעשים טובים, כלומר שהוא יעשה מעשים לשם שמים, היינו מעשים לתועלת ה'. ואז רואים מלמעלה שהוא רוצה להתקרב לה', ומגלים לו שהוא מרוחק מה' מכל וכל עד שהאדם מרגיש עצמו לרשע לפני ה'. ואז הוא רואה שאין לו שום חיות דקדושה, אלא הוא ממש מת, ויש לו חיסרון שלם. ואז יש מקום שה' יתן לו אור שלם, היינו עזרה שלמה, שהיא רצון להשפיע לתועלת ה'. וזה נקרא שהוא נעשה אז חוזר בתשובה.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' מט-נ)

אדם קרוב אצל עצמו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כה ע"ב]



כח ע"ב

בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צט ע"ב]




ל ע"א

הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום.

ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם. אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאח לפניו מבוערת, או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו, נאמר שהקור והחום הם בידו. וכן הענין בעצמו לגבי היראה, כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו, הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד. ואם באחד משרי בשר ודם כך, קל וחומר במלך המלכים הקב"ה, שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו, וכמו שאמר טוב לחסות בי'י מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים. [אומר שגם דברים שאינם בשליטת האדם, יש ביכלת האדם להתגבר עליהם בתחבולות, לכן חובתו להתגבר על תכונות שונות ויצרים שונים ויש מצוות על כך.]

(עקדת יצחק, שער צ)

תני רבי חייא, מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו, לא בטלו, הא בטלו להו? דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה, או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות, או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק, או טובע בנהר, או מת בסרונכי.

זו הסיבה שדור המבול, שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק, דין הוא שיטבעו במים, וכמ"ש (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ודרשו רז"ל זו אשה, וסמוך ליה, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, מכלל שבהעדר האשה, מאחר שאינו ניצול מעבירה, יגיעו אליו, שטף מים רבים.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק יז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ח ע"ב]



לב ע"א

אין לוקה ומשלם

[מן הדין אחרי שמצרים שילחו אתנו מעבדותם, שהוא כפרעון ממון, לא היו צריכים ללקות, ובכל זאת ה' עשה עמם שפטים - מלקות, לטובת ישראל. וכן אחרי הריגת בכוריהם מן הדין לא היו צריכים לשלם, ומ"מ ה' נתן לנו את ממונם כדי לקים את הבטחת "יצאו ברכוש גדול"].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף טז ע"ב-יז ע"א - לטקסט)


לג ע"ב

אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא

[כי יסורים יותר קשים ממוות. בזה יש לפרש את הפסוק (ירמיהו פרק יד פסוק יז) "תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי מכה נחלה מאד" - אמנם יסורין קשים ממוות, ועוד, שמוות הוא הכרחי ואילו יסורים אינם הכרחיים ולכן הם יותר מצערים, אבל מצד שני, יש להם עדיפות, שיש תקווה להתרפא מהם. וכאן נאמר "תרדנה עיני דמעה" כי כאן קשה מכל הצדדים, כי מדובר במי שמת צעיר, כך שהמוות אינו הכרחי, וכמו "שבר גדול" שבא פתאום, וזה לא רק שבר של יסורים, אלא מיתה, "מכה נחלה מאד".]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ט ע"א) לטקסט


מד ע"א

שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון וכו' דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה

"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה" וכו' - אפשר בהקדמה... דבמעמד בין הבתרים ניתנה הארץ ע"מ השעבוד בארץ לא להם, ובמילה ניתנה הארץ ע"מ שיקבלו אלהותו ית'. והוה ליה כשני שטרות היוצאים על שדה אחת, דאי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי. ויען לא יכלו להשתעבד כל ת' שנה, דח"ו היו נכנסים ממ"ט שערי טומאה לשערי הנ', ולא היה עוד תקומה, לכן קיים שטר המילה ע"מ שיקבלו אלהותו ולא יהיה שעבוד... וזה שכתוב "אנכי ה' אלהיך", ואתם מחויבים לקבל אלהותי בשטר המילה, ונתן טעם: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - ע"מ כן פדיתיך, כמו שאמרו ז"ל, כלומר דנתבטל שטר בין הבתרים ותפסתם שטר המילה לקבל אלהותי, וא"כ "לא יהיה לך אלהים אחרים" וכו'.

(חיד"א, פני דוד, פרשת יתרו אות ז)


מה ע"א

ראו גדולים שגדלתם

אמנם הטעם הוא לפי שבעלת השם רע כבר היא בבית חמיה, ואם מוציאין אותה משם וסוקלין אותה אל שער העיר, כבר יהיה דופי ושמצה לבית חמיה, שיחשבו העם כי שם נעשתה הנבלה ההיא, לזה צותה שיחזרוה לפתח בית אביה, כלומר מבית זו יצאת הנבלה, וכמו שאמרו בגמרא (כתובות מ"ה) ראו גדולים שגדלתם אמנם כשמוציאין אותה מבית אביה אינה צריכה סימן אחר. [שואל למה דוקא במוצש"ר נאמר "פתח בית אביה", ואילו בסתם נערה מאורשה שזנתה מוציאים את שניהם את שער העיר, ולא אל פתח בית האב. והוא מתרץ שדוקא כשהיא כבר בבית חמיה צריך ללמד שזנתה בבית אביה. אבל אם היא עדין בבית אביה ומשם מוציאים אותה לסקלה לא צריך.]

(עקדת יצחק, שער צ"ז)


מו ע"א

אזהרה לב"ד שלא יהא רך לזה וקשה לזה

אפשר שיהיה הדיין מסבב שיהיו סדר הטענות באופן שהדין אשר יותן עליהם יהי' צודק, ויהיה עוול לפי האמת ולפי מה שהוא ראוי שיסודרו. והנה לזה הוזהרו דייני ישראל שלא יהיו קשים לזה ורכים לזה. ויקרה כזה בבני אדם, אם שיהיו מוכרחים במעשיהם הרעים ואח"כ ישפטם לפיהם, כי זה יהיה ממש כמו הדיין העורך הטענות כפי רצונו ואח"כ יגזור הדין לפיהם. ולזה אמר "לעוות אדם בריבו ה' לא ראה", כי לא ראה ה' ולא רצה להכריח האדם על מעשיו באופן שיהיה סדר טענותיו בדינו מסודר שלא ברצונו, ואחר ישפטהו לפי חייו נוכח מעשיו, אבל שיהיה בחיריי ורצוניי עליהם ושיעשה סדר חיוב כפי רצונו ובחירתו.

(עקידת יצחק איכה)



נ ע"א

א"ר אילעא: באושא התקינו: המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש.

למה תקנו דוקא אז?
ידוע כי באושא היו תיכף אחר החורבן, כמבואר בגמרא דר"ה [דף לא ע"א] ביו"ד מסעות שגלתה סנהדרין ע"ש. ולכך מקודם, בזמן הבית, שהיה הקב"ה קוצב מזונות יום ביומו, ואין לדאוג על מזונות מחר, היה רשות לבזבז כמה שירצה, כי מה נפקא מינה במזונות הנותרים? והוי כמו שאמרו [יו"ד רמ"ט ס"א] בעת מיתה מותר לבזבז.
אבל אחר כך שחדלו מזונות מה', ונזונים על ידי מזל, וצריכים לדאוג על מזונות להבא, תקנו מבלי לבזבז ביותר, לבל יצטרך לבריות וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יד)

הקב"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו .
לכן המועל בהקדש נענש בתוספת חומש על הקרן , כי זה האיש לא זו שלא בזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חבירו אלא אדרבא גזל משל הקדש או משל חבירו ע"כ הדין נותן להענישו בתוספת חומש כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה, ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש.

(כלי יקר, ויקרא פרק ה פסוק כג)

שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו ית' בנתינת הצדקה, שיתן מיגיעו, שהיא ממדותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו' [שבת קלג ע"ב], וכמ"ש בתיקונים [הקדמת תיקוני זוהר דף יז ע"א]: חסד דרועא ימינא. ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך, כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת, וכל הצומח ע"י עשרון סלת אחד בלול בשמן כו'. ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו כמ"ש לקמן.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק לד)

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא וכו' מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

[קשה, מנין שיעקב נתן שני מעשרות, אולי נתן מעשר אחד, והכפילות הוא משום שדיברה תורה כלשון בני אדם? י"ל, כיון שאמר "וכל אשר תתן לי", מוכח שנתן מעשר מכל דבר. וזה ע"פ הדרשה בילקוט שמעוני, מהפסוק "עשר עשר את כל תבואת זרעך", שבא לרבות חיוב מעשר בכל דבר. הרי שאינו סובר שדיברה תורה כלשון בני אדם, אלא דורש את הכפל.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יז ע"ב) לטקסט

וצדקתו עומדת לעד זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים

[בדרך צחות - מי שקונה חפץ יקר אינו בטוח שיישאר אצלו, כי אולי ירד מנכסיו ויצטרך למשכן אותם, אבל מי שקונה ספר קודש, בטוח שיישאר בביתו כי א"א למשכן אותם כי אף אחד לא יתן הלוואה בהסתמך עליהם, וא"כ היא "עומדת לעד"].

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 6) לטקסט

הקורא לחבירו וכו' רשע יורד עמו לחייו

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כח]



נג ע"א

לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה

…דרזא דנחלות רזא עמיקא הוא וכ"ש נחלת א"י, דלא לחנם אמור לא תהוי בעבורא אחסנתא, דאילו באורח פשטא הא קיימא לן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון דהאי בישא והאי טבא מוטב לזכות לטבא מלבישא. אלא ודאי האי רזא דנחלה מאב לבן רזא עמיקא.

(מגיד מישרים, פרשת מטות ומסעי)

[א"כ למה אמרה שרה "גרש בן האמה הזאת כי לא יירש עם בני עם יצחק"? והרי ישמעאל היה בן של אברהם שהרי הבא על שפחה בוודאי משחרר אותה כי אם לא כן היא אסורה לו? בעצם יש חשש שחיצונים יתאחזו בבן הרע, ומ"מ אין לנשלו מירושה שמא יצא ממנו זרע טוב, ושרה ראתה ברוח הקודש שלא יצא מישמעאל שום זרע טוב].

(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות, עמ' ז) לטקסט


נט ע"ב

שהבטלה מביאה לידי שיעמום

[יש מנהיגים שלא רוצים להרגיז את הציבור, וגם לא רוצים להיסחף עם קלקולי הציבור, ולכן לא עושים כלום - לא מוחים ולא מסכימים. אבל זה מביא לרע, כמו שבטלה מביאה לידי שעמום. זה רמוז במה שה' אמר למשה "הבא נא ידך בחיקך" - אם תרצה להנהיג באופן כזה אתה לא עושה כלום בידים, "והנה ידו מצורעת כשלג" - תביא רעה לעצמך.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 126) לטקסט


סא ע"א

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה

והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח - רצוני לומר, שארית המגוסי - שהנדה תהיה בבית בפני עצמה, וישרפו המקומות אשר תלך עליהם, ומי שמדבר עמה יטמא, ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו, "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו וגו'"; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. ומן המפורסם שבדעותם עד שמננו זה - שכל מה שיבדל מן הגוף, משער או צפורן או דם, הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא, מפני שהוא נוגע בדם ובשער, וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד. אבל אנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא לקודש ולמקדש. [מבאר את ההבדל העצום ביחס לנידה בין תורת ישראל לדרכי הגוים.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מז)



סא ע"ב

הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר

לכך הוסיף הכתוב לזבולון אותיות י"ה לשמו, "הזבולוני", משום שזבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט יג) ומפני שעונת הספנים אחת לששה חדשים, ויש לחוש, מאחר שיורדי הים באניות, פרושים מנשותיהן, שמא ע"י זה יבואו לידי זנות, ע"כ חתם שם יה שנית על זבולון לומר שכולם זרע ברך ה', וגדורים מעריות, לשעבר ולהבא, יותר מכל אומה ולשון.

(כלי יקר, במדבר פרק כו פסוק ב)



סב ע"א

אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם. שנאמר "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח". ורבי יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם. שנאמר "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים".

...וזהו הדבר שאמרו באנחה, אלו ואלו דברי אלקים חיים. הצער ויגון שקרה לאיש עצמו ומאנח אנחה, זו אינה בנפש וחלק טוב כלל כנ"ל, אבל בחלק רע מן הגוף, כי חומר האדם לא יסבול יראה שורו טבוח לפניו, ואחרים חומסים ושודדים רכושו עד שנשאר ערטלאי, ופוצעים בו מכת חרב וכדומה, ולא יאנח. אמנם חלק טוב מקבלו באהבה וברצון, ולכך אמרו שוברת חצי גופו, דייקא, שהוא חלק רע. אך כששומע שמועה רעה מה שקרה לאחרים, בזה כל הגוף הן טוב והן רע יתאוננו ויקוננו ..., ואין לך לקבל מאהבה יסורים של חבירך, ובזה אנחה שוברת כל גופו של אדם דייקא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עז ע"א]



סב ע"ב

עונה של תלמידי חכמים אימת אמר רב יהודה אמר שמואל מע"ש לע"ש אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש

מבאר שמשבוע לשבוע יש חזרת הגלגל פנים ואחור אולי הכוונה שמתחדשים כוחותיו ולא יחלש עקב כך, ודווקא בלילי שבת כי זהו זמן קדוש וכך תהיה כוונה עליונה ויושפע לגוף הנילוד נשמה גבוהה.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק שני)

רבי חנניה בן חכינאי, הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי, אמר ליה איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה, אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב, עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה, אזל יתיב אגודא דנהרא, שמע לההיא רביתא, דהוו קרו לה, בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל, אמר, שמע מינה האי רביתא דידן, אזל בתרה, הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה סוי לבה (רש"י: סוי לבה - ראה לבה כלומר נדמה ללבה פתאום שזה בעלה) פרח רוחה, אמר לפניו רבונו של עולם, ענייה זו זה שכרה? בעא רחמי עלה וחייה

החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים חלק זה שהוא לשון הבאי כענין שאמרו בגמ' תמיד דברה תורה לשון הבאי. דברו נביאים בלשון הבאי. דברו חכמים בלשון הבאי. דברה תורה בלשון הבאי. ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו נביאים בלשון הבאי ותבקע הארץ לקולם. ...וכמוהו רבי חכינאי הוה קאזיל לביה רב בשילהי דר' שמעון בן יוחאי וכו', ואזיל ויתיב בבי מדרשא עשר שנין וכו', עד פרחה רוחה (שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים), אמר לפניו רבש"ע ענייה זו לשוא שמרה, בעי רחמיה עליה ואחייה. ואין פי' פרחה רוחה שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים במיתה, אלא מרוב שמחתה כשראתה אותן בפתע פתאום נפלה להפרח חלק מחלקי הנפש החיה כאשר יקרה לבני אדם פעמים רבות, ובקש רחמים וחיתה ותחי נפשה. וכן כל כיוצא בזה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

נידמה לליבה שזה בעלה, בטרם הבחינה בו בעיניה. שאילו היתה מבחינה בו בבירור קודם, הרי שהמרחק בין העין והלב, השהות המועטת שבין ראיית העין להבנת הלב, כבר היה בה כדי לסגלה ולהכשירה לשמחה הגדולה בשובו של בעלה. אבל עכשיו שנדמה לליבה פתאום, בטרם שהבחינה בעיניה, לא יכול היה ליבה לעמוד בכך.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת חיי שרה מאמר יא' עמ' מד)

כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה.

דווקא בערב יוה"כ עזב את רבו ואת ישיבתו וחזר לביתו, כי ביום זה על האדם להשגיח ולתקן את כל ענייני בין אדם לחבירו. כי עבירות שבין אדם לחבירו - אין יוה"כ מכפר וכו'.
ממקרה זה רואים שחומר הדין על עבירות שבין אדם לחבירו אינו בתורת עונש גרידא, אלא כאש אוכלת הוא, שהרי אשתו של רב רחומי נפגעה מן העונש יותר מכולם, שאם על איחור מעט מחתה דמעה מעינה וחלשה דעתה, כמה צער וסבל היו לה בהגיע לאזניה בשורת האיוב כי מת בעלה, ולא יבוא עוד לביתו לעולם. אם כן מדוע נענש רב רחומי בעונש זה? על כרחך לא היה הדבר בתורת עונש, אלא שכן הטביע הקב"ה ית' בעולמו, שכל הפוגע בחבירו כמכניס עצמו לאש.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קה יום הכיפורים עמ' תמז)

רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי, א"ל: איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה...

הנה ודאי חברותא כמו רשב"י - גדול מאוד ערכה. בכל זאת לא רצה ר' חנניה להמתין אפילו ימים ספורים עד סוף המשתה. והנה נאמר שם שנסע ליב' חודש, ומהן שעות ספורות בתוך יב' חודש?! - אלא שאין סכנה כסכנת האיחור.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת שופטים מאמר צב' עמ' שצד)

ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי. שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב.

איה הכרת הטוב? הרי היא הפכתו מרועה צאן לרבן של ישראל! מדוע לא נכנס רגע לשמח את ליבה? - אין זאת אלא שידע ר' עקיבא את ההפסד הגדול שבהיסח הדעת אפילו ברגע אחד, על כן הכריע ופסק שאין לו להיכנס. ולא זו בלבד. פשוט היה לו שגם רחל אשתו ודעת ומבינה זאת, שאם לא כן ודאי היה נכנס להפיס דעתה.
ומכאן נלמד שלא היה לו לר' עקיבא אפילו רגע אחד של היסח הדעת במשך כל אותן יב' שנה. כי אם היה לו רגע כזה - אסור היה לו להימנע מלהיכנס לביתו ולשמח את אשתו.
עוד טעם שלא נכנס ר"ע לביתו: אינו דומה דבר שלם לשני חצאיו. אינו דומה לימוד של כד' שנים לשני לימודים של יב' שנים. על כן לא נכנס.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת שופטים מאמר צב' עמ' שצב')

אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים נ ע"א]

רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כ]

שמע כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה וכו' אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי וכו' איעתר רבי עקיבא מן כלבא שבוע

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים נ ע"א]

עד כמה (סג ע"א) קא מדברת אלמנות חיים וכו' אמרה להו יודע צדיק נפש בהמתו וכו' שבקוה שלי ושלכם שלה הוא

[אנחנו מתפללים לפי פנימיות הדברים, שה' יזכור את ישראל רעייתו, שעזב אותה הרבה שנים כאלמנה חיה, שלא יניח לדחותה ע"י אותו רשע שאמר לה שהיא אלמנה חיה, ולא ע"י החכמים, תלמידי ר"ע, כי יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף כ ע"א) לטקסט


סג ע"א

רחילא בתר רחילא אזלא

[סדר הדורות כתב שנקטו לשון זו כי אשת ר"ע שמה רחל, כמבואר באבות דר"נ פרק ו. והביא בשם המקובלים שהיא היתה נשמת רחל אמנו.]

(רבי פנחס מנחם ישעיהו מינצברג, אוצר בלום, דף ז ע"א) לטקסט


סו ע"ב

מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

אם הדברים כל מה שהם שלימי הצורה הם יותר חלושי החומר, הן האדם היה היותר נכון למועדי רגל מכל הנמצאים, וזאת האומה הנבחרת יותר מכלם: הקודם הוא מה שיאמתהו החפוש לפי מה שנראה אותו מהדברים הטבעיים והמלאכותיים, הלא נראה שהצורה אשר בדומם בכלל, היא היותר שפלה שבכל הצורות שבמדרגות הנמצאות. והנה החמר בה היותר קשה והיותר חזק שבחמרים, כענין האבנים והמחצבים, שעל שניהם אמר איוב (איוב ו') אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש. והקרוב אליו הוא הצומח שצורתו היא העולה במעלה על הצורה המחצבית. ועל כן החומר שבמינה, עם שאינו חזק וקשה כמין הראשון, הנה הוא יותר חזק מכל החמרים הנושאים שאר הצורות אשר עליו, ולכן ייוחדו אלו השני מינים מהשתי המדרגות לבנינים החזקים הבנויים מהעצים והאבנים. אמנם המדרגה אשר עליו מהחי הבלתי מדבר, אם שחומרו אינו חזק וקשה כראשונים, הנה הוא חזק וקשה מן החמר אשר לצורה המדברת. ולזה לוקח המין הבלתי מדבר לעבוד ולמשא ולהוציא לחם מן הארץ, כמו שיהיה זה באנשים הבהמיים, כי להיותם חסרים בשלמות צורתם ייחדו מהם למלאכות הקשות ולכל עבודה בשדה. וכן הוא הענין ברוב הענינים המלאכותיים, שכל מה שתפקח המלאכה בדקות הפתוחים והצירים פרחים וכפתורים, יחלש כל החמר הנושא אותו, וישאר דק מחוספס. ומזה יתחייב ענין שני, והוא, כי כל מה שיהיה הנמצא שלם בעוד צורתו בשלימותה, יהיה היותר פחות בהפסדה, כי בשתפסק כל הצמיחה מהצומח ישאר עץ יבש נכון לכל מלאכת הבנין וזולת זה. אמנם מהבעלי חיים כשתפבד צורת החיות לא יתקיים הגוף, וכן גופי הבלתי מדברים יעמדו קצת זמן במלאכה. אמנם גופי המדברים לא יעמדו כלל.
וכל זה משל נאות וראים נכונה לחיוב הנמשך, והוא ההבדל אשר בין זאת האומה המיוחדת לאומות העכו"ם...
וזה עצמו כוונתה ר' יוחנן בן זכאי על המעשה ההוא של בתו של נקדימון, שנהפך לה טוב ענינה ליותר רע שאפשר, אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל בריה וכו', ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסרן וכו' (כתובות ס"ו ע"ב). יורה הוראה עצומה, כי שני הענינים האלה, רצוני, הטוב והרע, שניהם הם להם מצד שלמותם, כי על כן אמר על שניהם בשוה אשריכם ישראל, כי כמו שבהיותם בשלמותם הם היותר חזקים שבאומות מצד מעלת צורתם, גם כן מזה הצד עצמו יהיו עלולים לקבל ההפסד וההשחתה יותר מכלם, בענין שבהפוך ענינם לא לבד האומות שולטות עליהם, אלא האומה היותר שפלה, והוא תכלית הרוע וההפסד הנמשכים מצד חולשת החמר והפסד הצורה. [מסביר שככל שדבר הוא רוחני יותר, כך חסנו החמרי קטן יותר, ולכן עמידתו כשנטלת רוחו ממנו קטנה יותר. הצומח בהעדר חיותו פחות מהדומם, והחי בהעדר חיותו פחות מהצומח, וכו', לכן כשישראל אינם עושים רצונו של מקום הם נמסרים ביד בהמתם של אומה שפלה.]

(עקדת יצחק, שער פ"ד)

אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה

[משל לעשיר שאמר לעני "שמעתי שאחרי שאתה מקבץ נדבות אתה עושה מסחר בכסף". והשיב העני: "עדיף לקבץ נדבות ואח"כ לסחור, מלסחור ואח"כ לקבץ נדבות". וכן כאן, כשעושים רש"מ, אין שכר בעוה"ז אלא שכר גדול בעוה"ב, חוץ מזה שהגוים לא שולטים בנו, ואם אין עושים רש"מ, יש עונש בעוה"ז, והשכר על המצוות (שגם פושעי ישראל מלאים מהן) שמור לעוה"ב, כדברי העני הנ"ל שעדיף לסבול קודם ולהתענג אח"כ.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"א) לטקסט

אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים, מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד.

מדת הצדקה נמשלה למלח ולכן בלוט נאמר ומצות אפהל משמע הוא ולא אשתו, על כן נעשית נציב מלח כי לא היתה שלימה במדת הצדקה ולכן הפכה למלח.

(כלי יקר, בראשית פרק יח פסוק ו)

מלח ממון חסר

[מכאן למד שו"ע יו"ד, רמז, ב, ש"אין אדם מעני מן הצדקה". זה רק אם נותן רק לשם שמים, בגלל מצוות צדקה, משא"כ אם נותן ע"י התעוררות אחרים או מצד רחמנות.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ז ע"ב) לטקסט

תנו רבנן מעשבה ברבן יוחנן בן זכאי... ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו, ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו?! איבעית אימא: לכבודו הוא דעבד...

לכבודו הוא דעבד. והנה מצאנו שנקדימון בן גוןריון העיד על עצמו לפני המקום: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך שיתי." (תענית כ ע"א) והסכים הקב"ה על ידו, כדמוכח שם, ועוד אמר: "הודע שיש לך אהובים בעולמך" (שם). היתכן אהובו של מקום זה שיעשה צדקה לכבודו??
ועל כרחך שהיה לו טעם וחשבון באופן זה של נתינת צדקה, והוא שעל ידי כן לא יתביישו העניים, וכאילו מן ההפקר הם זוכים, ולא מן הצדקה, וגם כדי שלא ירגיש עצמו כ"נותן".
ועם כל זה ראה מה עלתה לו, שנחשב לו כאילו לא נתן ממונו לצדקה, אלא לכבודו עשה. וזאת משום סוף סוף היה בחשבון זה ריח של כבוד לעצמו, ונטילת דבר מועט לעצמו - מבטלת את זכות הצדקה.

(שיחות מוסר, מאמר כב פרשת מקץ תשל"ב עמ' צה)


סז ע"א

כדבעי ליה למיעבד לא עבד

[וכן לגבי חסד שמדריכים את ישראל לדרך האמת, מי שלא עושה הרבה כמו שהוא יכול, ייענש, כי מחשבים את מעשי האדם לפי יכולתו ואיכותו. וזה מה שכתוב (ישעיהו פרק ה, ט-י): "אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב, כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת וזרע חמר יעשה איפה" - מעשים טובים מכונים "זריעה", ואותם בתים גדולים יחרבו כי לא עשו כמות מעשים טובים לפי מדרגתם.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף כב ע"א-ע"ב) לטקסט

האיש קודם לאשה להחיות

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יג ע"א]



סז ע"ב

אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.

עני בן טובים זה בודאי ידע כי הלל הזקן הוא הרץ לפניו, ולא עבד בעלמא. אם אך היתה דעתו צלולה לכך, לא היה נותן לנשיא ישראל להתבזות כל כך בכדי לספק את תענוגו, שיהא עבד רץ לפניו. אלא שרדיפת הכבוד הביאה אותו לידי שיגעון. מאידך, אם היה אותו עני חסר דעה לגמרי, לא היה החיוב מוטל על הלל לעשות עמו חסד כזה.
ויש לתמוה, איך הותר להלל לזלזל בכבודו? הרי אמרו 'זקן ואינה לפי כבודו - פטור.' ואין לומר כי נהג הלל לפנים משורת הדין, שהרי התורה פטרה את הזקן. ודעת הרא"ש שמכיוון שפטרה התורה את הזקן אין לו לזלזל בכבודו, במקום שאינו חייב.
על כרחך, איפוא, צריך לומר שידע הלל, שאם לא יהיה לבן טובים זה עבד לרוץ לפניו, עלול הוא לבוא לידי פיקוח נפש.
עד היכן מגיע טירופו של אדם אחר הכבוד. עד כדי סכנת נפשות.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בלק מאמר פב עמ' שנד)

אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכו' לעני בן טובים

[המלים "אשר יחסר לו" לכאורה מיותרות, שהרי כבר נאמר "די מחסורו". ולמדו חז"ל מזה שהתורה באה לומר שאף שהנותן אינו מרגיש בחסרון זה, והוא עצמו אינו זקוק לזה, מ"מ חובה לתת למי שצריך את זה ורגיל לזה. ואל יאמר הנותן: כמו שאני יכול לחיות בלי זה, גם המקבל יחיה בלי זה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 47) לטקסט

[יש לכך רמז בפסוק (במדבר ד, כט) "בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקד אותם" - העניים האוכלים מרורים, צריך לתת להם לפי רגילותם במשפחותם ולפי חשיבות בית אבותם.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 54) לטקסט

במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת

"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"... ואין ספק שיעקב היה מורגל בבית אביו בתענוגי מלכים, שהוא היה עשיר, וכמו שכתוב: 'וימצא בשנה ההיא מאה שערים', גם אומרו: 'כי עצמת ממנו מאוד', ורבקה אהבתו. לזה מפיל תחנוניו, שייתן לו ה' לחם לאכול - רוצה לומר: שלפי תענוגיו והרגלו, יהיה לו מאכל, ולא כעניים בעדשים וכיוצא שהוא מאכל לעניים ולא לעשירים. לזה אומרו: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' - רוצה לומר: שיהיה הגון וראוי לי ללבוש. שרבי יוחנן קורא לבגדים - מכבדות [שבת קיג ע"א], ויהיו אלה הבגדים לכבוד ולתפארת, הכל לפי כבודי.

(רבי חכם אהרן הכהן פרחיה, בגדי כהונה, דרוש א, דף ג ע"א [משוכתב באתר "החכם היומי"])

מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם

מבאר שמשמעות זו מתייחסת לא רק לכפילות של מילים שכך מדברים בני האדם, אלא שהתורה משתמשת במושגים גשמיים לבאר מושגים רוחניים כמו איברים של ה' כביכול וכן גשמיות בתיאור המלאכים. אין הדבר כך אלא רק דרך של התורה לדבר בלשון עממית אך המשמעות של הדברים הוא אחרת, ומופשטת.

(רמב"ם אגרת תחיית המתים)

כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם, "דברה תורה כלשון בני אדם". ענין זה - כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית'. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא ית' נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.

(מורה נבוכים, חלק א פרק כו)

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה י ע"ב]

ומקרבא הנייתה

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כג ע"ב


סט ע"ב

אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר וכו'

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כא ע"א


עב ע"א

אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש

[יש להסביר ע"פ האמור בברכות י שהנשמה ממלאה את כל הגוף, ונמצא שיש לנשמה ראש, וה' ציווה על האשה לחבוש תחבושת סביב ראש הנשמה, ובלי זה היא מסתכנת כמו שאם רופא יאמר לאדם לשים תחבושת על ראשו הגופני ולא יעשה כן, הוא מסתכן.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 100) לטקסט


עה ע"א

טב למיתב טן דו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קיח ע"ב]

וחד מינייהו עדיף כתרי מינן

כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהיה ניכרת לאמיתתה רק בארץ ישראל, מפני ששם היא ראויה להתקיים כצורתה בכל פרטיה, אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצוות הוא רק בערך ציונים.

(עין איה ברכות פ"ז פסקא יג)


עז ע"ב

מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי, אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי, דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא, אמר ליה את הוא בר ליואי, אמר ליה הן, נראתה קשת בימיך? אמר ליה הן, אם כן אי אתה בר ליואי, ולא היא, דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי.

זה אפשר משני פנים: האחד - להורות כי בימיהם לא ניצל העולם מטעם התיקון הכללי שאמרנו לבד, כי אף שיהיו על רשעתם הראשונה היו ראויין להגין על דורם, כלומר: שזכו הם בדורם למה שלא זכה נח בדורו, ולהורות זה נעשה הס שלא נראתה כל ימותם. והשני - כי אחר שאין מטבעה להראות כי אם כאשר יבואו הגשמים, מהסיבות הטבעיות לפי מה שהוכנו במקומות בחילוף המקומות, כמו שאמרנו, עד שכבר יהיה זה המקרה סימן למיעוט ההשגחה, כמו שעל זה אמר הנביא: חלקה אחת תימטר וחלקה לא תימטר; ובימיהם היה העולם מתפרנס מכח ההשגחה האלקית הגמורה, ובתורת חנינת האהבה הנה היו הגשמים ביעתם כוללים כל הארץ, ולא היה שום מבוא לשתיראה אז הקשת כלל. [הקשת יכולה להיראות דווקא כאשר הגשמים יורדים במקום אחד ובמקום אחר אינם יורדים, ובכך היא מציינת את הברית, שהמבול הותיר רושם חיובי בנפשות בני האדם, עד כדי כך שמעתה לא יהיה אפשרי לכל בני האדם לחטוא באופן קולקטיבי, כבימי המבול. לפי זה, אי-היראות הקשת - כלומר: ביטול החיוב הפרטי - מציין את האחד מן השנים: או שרשב"י הגן על דורו באופן קולקטיבי; או שבגלל צדקותו לא הוכשרו התנאים הטבעיים להיראות הקשת, כיון שכל הארץ הוגשמה.]

(עקידת יצחק שער יד)

ותמהו רבים, בעלמא דקשוט איך נאמר כן, הא כתיב [תהלים קא. ז] דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אבל הענין, כבר תמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת, (ועיין אריכות בזה בהגהת של"ה פרשת נח, ותירץ ג"כ בשם הגאון הימ"א נזכר בדרך הגון, ע"ש) כי הוא דבר מטבע כאשר תזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטורי מים, כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים. אבל בזוהר יש, כי יש תרי קשת. משונים בגוונים הוא טבעי, אבל מה שיש בו מראה תכלת לגמרי, הוא הקשת הנרצה להזכרת ברית, כי תכלת מלשון כליה ר"ל, תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון, ויש להם תכלית טוב בזכירת ברית, לכך רשב"י ששאלו נראה קשת בימיך, כוונתו על קשת ממין השני, שהוא אינו טבעי כלל כנ"ל, וריב"ל השיב סתם נראה, היינו כוונתו לקשת הטבע, והא דלא אמר ליה בפירוש שקשת זו ראה, היינו דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה, אבל מ"מ לא כיזב מילתא, כי באמת נראה קשת הטבעי.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

ונאמן בבריתו - שבהיות הקשת בענן במשך הענן הוא לסימן ברכה לארץ כדאי' בתענית ח': שמשא דבתר מטרא מטרא. והנה אמרו בכתובות ס"פ המדיר ששאלו מריב"ל נראתה קשת בימיך. ומשמע שם דבזמן שיש זכות צדיקים אין הקשת נראה כלל, וזה פלא. ולפי דברינו ניחא, דמש"ה דייקו לשאול נראתה הקשת, ולא שאלו אם היה הקשת אלא אם נראה באופן הראשון שיהא יראה כרגע ונכסה, שבא לאות על שראוי להיות מבול לולי הברית. אבל הויות הקשת בענן אינו אלא סימן ברכה ג"כ. [מקשה שמשמע מהגמרא שבזכות צדיקים אין הקשת נראית, וזה פלא. ומבאר שמשום כך דייקו לשאול נראתה קשת - האם נראתה הקשת באופן זה - נראית ונכסית - שזה בא לומר שהיה ראוי להיות מבול לולי הברית. אבל מציאות קשת בענן זהו סימן ברכה.]

(העמק דבר, על בראשית פרק ט פסוק טז (הרחב דבר))

קשה איך זה שבימי רשב"י לא נראתה הקשת ,וא"כ חזר האויר לקדמותו, ואחר מותם חזר להיות זך ודק כבראשונה, ואלו הם דברים זרים אצל השכל לקבלם שישתנה האויר בכמה זמנים.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, לפי שאמרו, שבימי החסידים האלו, לא נראה הקשת, ולא אמרו שלא היה קשת כלל אלא ודאי היה קשת, ולא נראה לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו, ולא השתדלו לראותו ע"כ לא נראה, כי כל דור ודור, שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה, כי סר צלם, ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת, והיו מסתכלין אחריו, אם לא נשתנו האדים בחטאם, לחזור לכמות שהיו קודם המבול, ותמיד היו עיניהם נשיאות אל אות זה, לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם. אבל החסידים הללו רשב"י וריב"ל, שהיו מגינים על בני דורם, עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו, שזכותם יעמוד להם, להגין בעדם, ע"כ לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה' לכל בשר אחר המבול.
וזש"ה והיה בענני ענן על הארץ, פירושו בזמן שאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם, וזה דווקא בזמן שאין צדיקים מצויין בעולם, אז ונראתה הקשת בענן, שהבריות יסתכלו בקשת ויתלו עיניהם אל אות זה, כי בו המה בטוחים שלא יביא מבול לעולם.
וזש"ה וראיתיה לזכור ברית עולם. אני נותן עיני באות ברית, אשר נתתי לכל בשר, שלא להביא מבול, אף בדור שכולו חייב הראויים להביא עליהם חשך ואבדון, אבל בזמן שאין אני חושב להביא חשך ואבדון, דהיינו בזמן שצדיקים מצויים בדור, אז לא נראתה הקשת בענן, כי לא יסתכלו הבריות אחריו, גם אנכי רואה מעשה הצדיקים, ומונע את מדת הדין מלהביא חשך ואבדון, ואין אני צריך ליתן עיני באות ברית הקשת.
ואולי שהוא ע"ד ארז"ל (חגיגה טז.) כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו, כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם, ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו, שהיו זוכין ומזכין את בני דורם, ומנעום מלהסתכל בקשת על כן לא נראה הקשת בימיהם כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם, אע"פ שבאמת היה קשת בכל דור ודור כי הטבע לא ישתנה וגם פירוש זה נכון.

(כלי יקר, בראשית פרק ט פסוק יד)

מכריז רבי יוחנן, הזהרו מזבובי של בעלי ראתן, רבי זירא, לא הוה יתיב בזיקיה, רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי, לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה, רבי יהושע בן לוי, מיכרך בהו, ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן, אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?!

ראתן הוא מין צרעת, ומסיק שם ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה, מה ראה ריב"ל על ככה, לסמוך על הנס בחנם.
ונ"ל על צד הרמז ,שהזבובים כינוי אל בעלי הלשון, שעושין כמעשה הזבוב, שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף, וכשמוצא איזו מקום מטונף, ומכה טריה, שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון, אם יראו איזו אדם מלא חכמה, וכבוד, לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם, כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט.
ועליהם אמר שלמה. זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת י א) ר"ל אלו בעלי הלשון, שנמשלו לזבובים, וברוח שפתיו ימית, כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה י), על כן קראם זבובי מות, ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים, יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור"ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח, מ"מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו, הוא יקר וכבוד בעיניו, יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו, עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י ב) היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז"ל (תנחומא שמות יח) אלר מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה, על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר, לפי שגם בדרך שהסכל הולך, לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, (שם י ג) ר"ל כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע ע"ב)יסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות לג ח) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה, ע"כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.
ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה, שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם, כמ"ש (תהלים קא ז) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש, לא ישב אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת, חץ שחוט לשונם. כהוראת לשון נגד, והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב"ל סבר, שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו', וזהו שמסיק ריב"ל איכרך בהו, ועסיק בתורה כו', כי סבר שע"י ת"ת, יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת.

(כלי יקר, ויקרא פרק יד פסוק ד)

ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן" - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?

ונראה שאין זה מדרך נס (שהתורה מצילה מאותה מחלה), שהרי אין סומכין על הנס, אלא שזהו טבעו של עולם.
ובפשט הביאור הוא שריב"ל למד קל וחומר: אם יש בכוחה של התורה להעלות חן על לומדיה - ודאי שיש בכוחה גם להגן מן הסכנה.
ועיקר הפירוש הוא שהחן שמעלה התורה על לומדיה הוא גופו מגן ומציל.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר ד עמ' יד פרשת נח תשלב)


פד ע"ב

מר סבר רבי טרפון רבו הוה ומ"ס חבירו הוה

[בהגדה של פסח נמנה ר"ע לפני ר' טרפון, אף שהיה צעיר מר' טרפון, כי בעל ההגדה סובר שהיה חבירו ולא רבו, וכיון שבני ברק היה עירו של ר"ע (סנהדרין לב ע"ב), הקדים אותו.]

(רבי פנחס מנחם ישעיהו מינצברג, אוצר בלום, דף ב ע"ב) לטקסט


פו ע"א

במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו

וממה שכתבנו תוכל להבין מפני מה אמרו [שבת קלג ע"א] אתי עשה ודחי לא תעשה, כי העשה מעלה אחת מלמעלה ללא תעשה ועל כן דוחה אותה, והאהבה גדולה מן היראה, כי המקיים בגופו וממונו מצות אדוניו גדול מן הנשמר לעשות רע בעיניו. ועל כן בלא תעשה תמצא עונש מלקות, כי כשיעבור על המדה ההוא תחול עליו, מה שאין כן בעשה היוצא ממדת רחמים, חוץ ממכת מרדות שהיא מדרבנן כגון עשה לולב ואינו עושה וכיוצא בו מכין אותו עד שתצא נפשו.

(ריקאנטי שמות פרק כ, ח)



פח ע"א

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי

[עיין לקט ביאורי אגדות שבועות מא ע"ב]


קב ע"א

כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה

[אפשר להסביר בזה את הפסוק (שופטים פרק א פסוק יד) "ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה". תרגום יונתן על "ותסיתהו" הוא "אמליכתיה" - היא התייעצה עמו כדי לדעת אם המתנה קיימת מצד הדין, ואם יסכים עמה עתניאל שהיה גדול בתורה. ולכן נאמר לפני כן (פסוק יג) "ויתן לו את עכסה בתו לאשה" - להראות שהיתה קטנה, שאביה יכול למסור אותה לקידושין, והרי רק בנישואיה הראשונים הוא יכול למסרה לקידושין, ובא ללמד שאלו היו נישואיה הראשונים, שרק בהם יש דין "דברים הנקנים באמירה". ובזה מיושב מדוע נאמר "בבואה", שמשמעו בבואה להיכנס לחופה וקידושין, ולכאורה מדוע חשוב מתי הסיתה אותו? ההסבר הוא שהמתינה לשאול עד שעברה מבית אביה לבית בעלה, שזה נחשב כניסה לחופה, ואז הדברים נקנים באמירה (ריב"ש המובא בב"י). (ג ע"ג) כתוב "לשאול", כי הדברים נקנים באמירה רק אם היה בדרך תנאי (ריב"ש המובא ברמ"א), כמו ששאלו "כמה אתה נותן", ולא אם כל אחד אמר מעצמו. וכתוב "מאת אביה", כי רק נתינת האב מועילה באמירה. וכתוב "השדה", כי רק דבר שנמצא ברשות הנותן נקנה באמירה (רמב"ם הל' זכיה פ"ו הי"ז), ולכן אמר "השדה" בה' הידיעה, כי מדובר בשדה הידועה של כלב. עוד יש להסביר בזה את הפסוקים (שמות פרק יט פסוק ה-ו) "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". ולכאורה קשה מדוע אמר "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", הרי כבר אמר קודם "כה תאמר לבית יעקב"? ההסבר ההוא, שהקב"ה כביכול קידש את ישראל לאשה, באמירתו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כמו "הרי את מקודשת לי", והתחייב לתת מתנה "והייתם לי סגולה מכל העמים" - אוצר חביב. וישראל קנו מתנה זו מדין דברים הנקנים באמירה, כיון שמיד קידש אותם. ולכן אמר "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" - אף שהם דיבור בלי קניין, מ"מ נקנו מהטעם הנ"ל.] (רבי מרדכי גלנטי, דברי מרדכי, דרוש ב, דף ג ע"ב-ע"ג) לטקסט


קג ע"א

ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר: לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם! נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת ...נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה: מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה.

ולכך אמרו ברבי [כתובות ק"ג.] כל ביה שמשא הוי אתי לביתיה, כי נפשו שכנה למטה בגופו ונח לו לשוב לביתו, וזהו תמיד כל זמן חיי הדור ההוא, כי אז נפשם קשורה בנפשו, אבל כאשר יעבור הדור ההוא, נפסק הקשר, ונפשו עולה למעלה בצרור החיים ולא תשוב עוד למטה, הולך ולא ישוב, כי אין לו חיבור ודיבוק עם דור שלאחריו...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

הזהרו בכבוד אמכם נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה

[זו צוואה כללית: "הזהרו בכבוד אמכם" - כמו שאומר ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ה, על הפסוק "אל תבוז כי זקנה אמך": "אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים". "מדריך" - חינוך, שכדי שהאומה תימשך צריך את חינוך הילדים, ובזכות זה עמנו מאריך ימים. "נר יהא דלוק במקומו" - הנר (ההנהגה התורנית) יהיה בידי מי שראוי לשאת אותו, ולא הצדה, פן יכבה. "שולחן יהא ערוך במקומו" - לא יטו אותו לצדדים. (יא ע"ג) "ומטה מוצעת" - להקפיד על טהרת המשפחה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יא ע"ב-ע"ג) לטקסט

לבני אני צריך

[כשהייתי בחיים, לא הייתי צריך את בני, אלא הם היו צריכים אותי. הייתי מספק להם את כל צרכם, אבל עכשיו שאני הולך למות אני צריך אותם, ומבקש מהם ללכת בדרך התורה.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ב, עמ' 44) לטקסט

יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי

[כי הענין לשמש גדולי ישראל אחרי פטירתם, קשה יותר מבחייהם. ולכן חשוב לטפל בקברי גדולי ישראל, אבל השטן מעמיד לכך מעצורים.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, הקדמת ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן, עמ' 8) לטקסט


קג ע"ב

אמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה (עקדת יצחק גורס בטלה כהונה, וכן הוא בזוהר)

רבי נהג בטהרת הנפש, כשם שכהן נוהג בטהרת הגוף, וטהרת הנפש היא הטהרה האמתית.

(עקדת יצחק, שער ע"ט)

ואומרו והשבתי חיה רעה מן הארץ, היא רוח הטומאה הנקראת "חיה רעה", שהיא חיוניות רע, בחינת הטומאה השורה על הגוף אחר מיתה - שלזה ציוה ה' שהנוגע במת או הנכנס לאוהל יטמא שבעה ימים - הבטיח ה' כי תסגיל התורה והמצוה להשבית רוח הטומאה מן הגוף, ותמצא שאמרו ז"ל (כתובות קג:) יום שמת רבי בטלה טומאה. [כנראה גורס 'בטלה טומאה', ומבאר שבכוח התורה והמצוות לבטל את טומאת המת, כפי שיהיה לעתיד לבוא.]

(אור החיים, ויקרא כו, יא)

"ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום" תלתין יומין ספדין ביממא וליליא מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא, או ספדו בליליא וגרסי ביממא?

ואמרו שם בגמרא [כתובות קג. עיי"ש היטב] דהוי ספדי ליה בלילה ואיכא דאמרי ביום. טעם מחלוקתם... מבואר בזוהר, ביום הנשמה למטה, ובלילה למעלה בצרור החיים במקום פקדון הנשמות... ולדעת זו היה הספידו של רבינו ביום, כי אז נשמתו למטה, רואה בצער הגוף והספידוהו לעלות למעלה, אמנם יש דיעה אחרת כי ביום הנשמה למעלה ובלילה הנשמה למטה, ולכך אמרו לאיכא דאמרי דהוי ספדי לרבי בלילה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

מת מתוך השחוק - סימן יפה לו, מתוך הבכי - סימן רע לו.

כי השלמים, בזוכרם בעת ההיא מה שהוציאו זמנם וממונם בבניין בית עולמים, ישישו כאשר יעתקו אליו ונפטרין מתוך שמחה ופנים צהובים. לא כן הרשעים, אשר לא הרגישו בזה כלל ולא חשו אליו ולא השתדלו בו, כי בנסעם מקדם יתר ליבם ויחרד, כי איננו רואה את כל מאומה בידם, ולזה ימותו ולא בחכמה ולא בשמחה, אבל מתוך הבכי והעצב הגדול, והוא ודאי סימן רע להכיר בו רוע חותם ומיעוט שלמותם.

(עקידת יצחק שער כב)

זאת הכת הקטנה שמחה שמחה גדולה לקול הקריאה לפי שאנשיה בטוחים בלי ספק שהם נוסעים אל המקום אשר אמר ה' אותו אותן לאוהבי ולשומרי מצותי, ועל זה נראה אותם מקבלים המות בחבה ונפטרין באהבה רבה. והוא טעם אומרם ז"ל (כתובות ק"ג) מת מתוך שחוק סימן יפה לו, וכמו שאמר הכתוב ותשחק ליום אחרון. [מבאר שיראי ה' שעסוקים כל ימיהם במצוות שמחים ושוחקים למותם כי הם בטוחים שהם נדונים לזכות.]

(עקדת יצחק, שער קא)

מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו פניו למעלה סימן יפה לו פניו למטה סימן רע לו פניו כלפי העם סימן יפה לו כלפי הכותל סימן רע לו וכו' מת בערב שבת סימן יפה לו

["מת מתוך השחוק" - שראה שבניו שעומדים סביב מיטתו כולם יראי ה', הוא מת מתוך שמחה, וזה סימן יפה. אבל "מת מתוך הבכי" - שהוא רואה שבני שסביב מיטתו אינם יראי ה' אלא באים ממלאכתם ומביטים על השעון כי אין להם זמן לחכות עד יציאת הנפש, הוא בוכה והוא סימן רע.
"פניו למעלה" - שהוא זוכר "מה למעלה ממך", סימן יפה לו.
"פניו כלפי העם" - אם כל ימיו היה עוסק בצרכי ציבור. "כלפי הכותל" - שאינו דואג לעם וחשוב לו רק כותלי ביתו, חשוב לו רק לקנות בתים, ולא השאיר שום דבר לצדקה, כמו אלימלך שהיה עשיר אבל לא פירנס את העניים בימי הרעב, ולכן נאמר עליו "וימת אלימלך איש נעמי" - שהוא מת רק בשבילה, אבל בעיני העם היה כבר מת לפני כן, כיון שהוא לא עזר להם. וכן רמוז במלים "הוה גביר לאחיך" - תהיה גביר, עשיר, לטובת אחיך, לעזור לעניים.
"מת בערב שבת" - שידע שעולם הזה הוא כמו ערב שבת, ועוה"ב הוא כמו שבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ולכן הכין לעצמו צידה לדרך, לכן סימן יפה לו.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 43-44) לטקסט

והתניא: ... מת בע"ש סימן יפה לו.

קלקולו (של אדם הראשון) היה בערב שבת, והצדיקים נתפסים בעונו, על כן ראוי שימותו בערב שבת ביום הקלקול, ואפשר שזוהיא כוונת הפסוק [בראשית ב', יז] ביום אכלך ממנו מות תמות, כי תבא מיתה ותכפר עון אכילה, ולכך הצדיקים שמתים בעטיו של נחש מתים בערב שבת וסימן יפה להם [כתובות קג ע"ב], להורות שמתו בעטיו של נחש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)

מת בערב יוהכ"פ סימן רע לו במוצאי יוהכ"פ סימן יפה לו

[חתם סופר נולד בז' בתשרי ונפטר ב-כ"ה בתשרי, והטעם שלא נפטר ביום שנולד (כמו שכתוב בקידושין לח ע"א "מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש") הוא כדי שיהיה סימן יפה, למות אחרי יוה"כ, וגם כדי שיוכל לקיים מצוות סוכה ולולב.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מו ע"א-ע"ב) לטקסט

והיינו דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה מפלפולי! א"ל ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל...

משמע שנתווכחו מי זיכה את ישראל בדורם יותר. ובשלמא ר' חייא אמר "אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל", הרי שזכות התורה תלויה בו, אבל ר' חנינא שאמר "דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה מפלפולי", קשה, שהרי סוף סוף לא נשתכחה, ומה זכות יש לו?
אלא שהתכוון לומר כי שפע התורה שהיה בדורו בא על ידו, וזאת משום גדלותו שהיה בכוחו להחזיר את התורה בפלפולו.
[כי האדם הגדול הוא צינור ההשפעה מן השמים, וגדולים נוספים שואבים את גדולתם מגדולתו].

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת אחרי מות מאמר סה עמ' רעח)

ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]

נהוג נשיאותך ברמים

[אף שהמנהיג צריך להיות עניו, העם לא ישמע למי שמשפיל עצמו בפניהם, ולכן צריך להנהיג נשיאות ברמה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 256-257) לטקסט

אמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה

כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטיה גדולה אצל חמרם בהתעסקם תמיד בעסקי החמר וכל מעשה תקפו וגבורתו, עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לזה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה, עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו, כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע, שולט עליה והיא נתפשה עמו, ונשארו אצלו ממנה ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה, והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים... ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשתה בו ההפרדה השלימה הטהורה, עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי, והעפר על הארץ כשהיה, מבלי שום התאחזות לנשמה עמו, והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא הנה באמת הגוף הנפרד מזה החבור, אין בו צד טומאה, כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בכתובות (ק"ג ע"ב) אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כי הנה לפי שהוא היה קדוש אלהים בכל הדורות ההם, עד שאמרו מקדושתו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעה פטירתו זקף עשר אצבעותיו לפני יוצרו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפילו באצבע קטנה (שם ק"ד) והרי הוא באמת יצא מכלל ילוד אשה בענינים אלו. וכן אמרו ממנו (שם ק"ג) שנמנע מבוא לביתו כל בי שמשי כדי שלא להוציא לעז על החסידים הראשונים. ולזה אמר ר' חייא שאדם כזה בטלה טומאה וטהרה כהונה אצלו, כי לא היתה שם טומאה מצד התאחזות הנפש או חלק מחלקים שיביאו צד טומאה בגופו, כמו שאמרנו. [מבאר שרוב האנשים נדבקה נפשם אל החומר, ולכן קשה עליהם הפרידה מהגוף, וכל החלקים הרעים של נפשם עדין דבקים בגוף גם אחר מותם, כיון שגוברת תשוקתם אל החומר, ואינם שבים אל ה'. לכן יש בגוף המת רוחות טומאה. אבל האנשים המיוחדים הקדושים ביותר, שבה רוחם בשלמותה אל ה', וגופם נעשה עפר בעלמא שאין בו טומאה.]

(עקדת יצחק, שער קה)

כמה גדולים מעשה חייא

באמת אסור ליטול שכר עבור הלימוד כמבואר בנדרים ל"ו א' ורמב"ם וש"ע יו"ד סי' רמ"ה ס"ו, והא דנוטלין שכר הוא שכר שימור או פיסוק טעמים בתורה שבכתב, אבל לימוד צריך בחנם אף על פי שאם לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר כמבואר שם סי' רמ"ו ס"ה. ונמצא לפ"ז דשכר לימוד למלמדים אינו עבור התורה שלומדים אלא שכר שימור או פיסוק טעמים והוה ליה דין פועל כמבואר בח"מ. ולפ"ז אפילו משלמים למלמדים אינם משלמים להם עבור התורה אור אלא בשביל השימור ופסקי טעמים... ובזה יש לי לומר פרפרת נאה מה שאמרו בגמ' כמה גדולים מעשה חייא שהי' צד צבי שחטו והאכיל הבשר לבני עניים והעור עבד ועשה ממנו קלף וכתב עליו ששה סדרי משנה ולמדו לתלמיד אחד וצוהו ללמדו לאחרים וכו', ונראה דגדולת המעשה היתה שהוא האכיל את בני העניים ולמדם תורה בעצמו הכל יחד, אבל המשלם עבור מלמדים נמצא הרבה שעושים כן ולאו דוקא ר' חייא.

(רבי מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן קעח)



קד ע"א

ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי: כל מאן דאמר 'נח נפשיה דרבי' - ידקר בחרב. סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה: עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי. יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים! כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי. שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא], אישתיקו מרחמי, ונח נפשיה דרבי

ויש להבין מ"ש כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, למה, מי גבר יחיה ולא יראה מות, וגם בר קפרא שבקש להגיד להם ברמז דנח נפשיה, למה אהדר קרעיה וכו', וכי לאחוריו יביטו, הוי ליה להניח הקרעים לפניו וירגישו במיתת רבי מבלי הגיד להם דבר.
...כי ידעו דגר רבי עם בני דורו, עד שבטחו כי לא תסתלק הנפש בהחלט, רק תשכון בתוך הגוף... והנה בר קפרא ביקש לעורר הספד ויגון ואנחה על העדר רבי, קרע ואהדר קרעיה לאחוריה, להורות כי באמת בדור הזה אין כ"כ נרגש העדר רבי, כי עדיין נפשו דבוקה בנו ושוכנת בגופו ובקבר, אבל דורות הבאים אחרינו, הם ירגישו בחסרון רבי, ולהם יחשיך היום, ובא השמש המאיר, כי איתם אין לרבי התקשרות ושייכות, ותסולק נפשו למעלה מעלה למנוחה, והם ישארו לאנחה, ולכך שם הקרע לאחוריו, להורות על דורות הבאים אחריו, וכן תמיד.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

ויש להבין איך ס"ד שאמרו לדקור בחרב את מי שיאמר שמת רבי, וכי יעלה על רוח שיחיה לנצח, הלא ראו שהוא מסוכן ונוטה למות בעו"ה, ומהיכי תיתי לא יקרה לו כאשר קרה לכל הצדיקים. וענין היותר זר, דאמתיה דבי רבי תכריע נגד כל חכמי הדור, והיו שם ר"ח ובניו, שהם במעלתם ממש שקולים כאבות העולם, כדאמרינן בב"מ [פה ע"ב], ומה ממש בדבריה, וכי ר"ח וצדיקים כאלו לא ראו צערו של רבי כמו האמתא, וכי היא היתה רחמנית יותר מהם.
...ובזה יובן הגמרא הנ"ל, כי חכמי הדור היו מכירים ערך גדולת רבי, שכל מגמתו הוא ליישר הדור וללמדם תורת ה', וכאשר חיבר משניות כללי תורה שבע"פ, וא"כ כמה גדול העדרו לישראל, באורו היה אור ובמותו יחשכו כוכבי נשפו, וא"כ היה בדעת הדור שלא יסכים רבי על המיתה עדיין, כי עדיין לא השלים ליישר להתלמידים בתכלית השלימות, כאשר באמת הגיע במותו מחלוקת גדולה בפירוש המשנה, זה אומר בכה וכו', ואם לא יסכים הוא לא ימות, ולכך אמרו, מי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, וכן אף אמתא דבי רבי - דא היא הנפש כנ"ל, הסכימה מבלי למות, ואמרה יהי רצון שיכבשו התחתונים לעליונים, אבל כאשר ראתה בצער הגוף וכאב חולי המעיים, הסכימה למות, ואמרה יהי רצון שיכבשו העליונים לתחתונים, ומיד בהסכימה למיתה נח נפשה דרבי, ולרצות המליצה אמרו שם, דשקלה כוזא ושדי מאיגרא לארעא להשתיק לרבנן, היינו כי לישוב הדעת חכמים, הראתה כי האדם כחרס הנשבר ועלול ומעותד למות מפאת גופו וסופו למות, וא"כ מה לכם להרבות בתפלה אם יחיה מאה או אלף, הלא סופו למות והוא כחרס הנשבר, וזה מובן ונכון וברור בכוונת הגמרא דאמתא דבי רבי, וכבר כתב הרמב"ם במורה נבוכים בכוונת חז"ל ליפות המליצה הוסיפו דבריהם בענין ליפות המשל, וכן מצינו בדברי הנביאים וזה ברור.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)

בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי יצתה ב"ק ואמרה יבא שלום ינוחו על משכבותם על משכבך מיבעי ליה מסייע ליה לר' חייא בר גמדא דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם צדיק פלוני בא אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ואומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם

בפרק הנושא (כתובות קד, א), בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. הודיע ע"ה בשעת פטירתו על היותו כל ימיו מייחד אמיתי, ומעלה כל הענפים ומייחדם בשרשם, וזה הורה בזקיפת עשר אצבעותיו. והודה שבכל תורתו ועבודתו לא שאל ולא כיון כלל לעצמו, כי אם כל כוונתו לצורך גבוה לא זולת, וזהו אמרו יגעתי בתורה בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. ומיחודו האמיתי לצורך גבוה עם שלא כיון לעצמו כלל, נמשך לו העושר וכבוד על כל חכמי דורו. [מבאר שכוונת רבי היתה שכל עבודת ה שלו היתה ליחד את ה בלבד ולא שום דבר לעצמו.]

(של"ה, תולדות אדם - שער הגדול (ד))

רבי הבין שכל העושר שניתן לו בעוה"ז נועד לצורך קידוש ה' ואם היה משתמש בו להנאתו הפרטית היה כמועל בקדשים.

(מכתב מאליהו חלק א, האושר והשכר בעוה"ז עמ' 6)

גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה

היצה"ר וכח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. אך מ"מ קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה, וגם אח"כ הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף, להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו, ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, אא"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ח)

ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה

[הייתכן שעשיר כמוהו לא נהנה בכלל מעושרו? הוא אכן אכל ושתה והיו לו הנאות העולם הזה, אבל לא נהנה מהם אלא השתמש בהם לאצור אוצרות סגולות נפשיות לדורות הבאים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יא ע"ב) לטקסט

כל מאן דאמר נח נפשיה דר' ידקר בחרב וכו' אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין אזל אשכחיה דנח נפשיה קרעיה ללבושיה וכו' אמרו ליה נח נפשיה אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא

[המדרש (קהלת רבה פרשה ז ד"ה א [יא]) מסביר שהוא לא רצה לומר בפירוש שמת רבי מפני שנאמר (משלי י, יח) "ומוציא דבה הוא כסיל". מדוע לא אמרו שהטעם הוא שאמרו שמי שיאמר שמת רבי ידקר בחרב? הם התכוונו שאין לומר שמת רבי, כי בצדיקים לא שייכת מיתה, כי גם במיתתם קרויים חיים (ברכות יח ע"א). וא"כ האומר שמת רבי הוא כמוציא לשון הרע עליו, שאינו חי, ועונשו של לשון הרע הוא דקירה בחרב, שנאמר "יש בוטה כמדקרות חרב". אבל היה יכול לומר "שכיב רבי" או "נח נפשיה דרבי", שעל זה לא גזרו. ובכל זאת לא רצה לומר כי "ומוציא דבה הוא כסיל".]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 42-43) לטקסט

אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש

(מכאן ש)מלאכי השרת רוצים במיתת הצדיק.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)

יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי יצתה ב"ק ואמרה יבא שלום ינוחו על משכבותם

[רבי היה עשיר והוריש לבניו עושר, ולכן התפלל שתהיה שלום במנוחתו, שלא יגרום העושר לבניו לגאווה ולשכחת ה'. וה' קיבל את תפילתו, ואכן ברבי ובבניו נתקיימו תורה וגדולה (עושר) במקום אחד.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף עו ע"ב)
לטקסט

בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו אחת אומרת לו בא בשלום וכו' בשעה שהרשע נאבד מן העולם שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים וכו'

[יובן ע"פ המדרש (קהלת רבה פרשה יב, א [יג]): "סוף דיבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה וכו' שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר". והעניין הוא, שבמות האדם, הנשמה חוזרת לשמים, ואם האדם לא חטא בחייו, הנשמה טהורה, ואין מה שיכביד עליה לעלות לשמים, ולכן נאמר "מיד מטתו פורחת באויר". (קב ע"א) ואילו אם חטא, החטאים מכבידים עליה, ולא קל לה לעלות לשמים. ועל זה אומר המדרש, שאם אנשים אומרים בהספד עליו שהיה אדם כשר וירא שמים, המלאכים שתפקידם לקבל את הנשמות ולהעלותם לשמים, שומעים ומעלים אותו במהירות. ואילו אם הוא רשע, המלאכים מובילים אותו בקושי ולאט]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קא ע"ג-קב ע"ב) לטקסט


קה ע"א

קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא וכו' קרנא בתורת אגרא הוה שקיל

איסור לוקח תשלומין בעד פסק דין... וכתב הטור חושן משפט סימן ט': ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו מותר... וכגון שיקבל משניהם בשוה, עכ"ל. ועל זה רומז גם כן 'צדקו יחדיו', ששכר בטלה יתנו שניהם בשוה. ועל זה אמר 'את מי רצותי'. וכתב הרד"ק: 'רצותי' מלשון 'עשוק ורצוץ' (דברים כח, לג). ויונתן תרגם: ית מאן עשקית וית מאן אנסית. ורבותינו ז"ל (נדרים לח א ורש"י שם) דרשו, עשקתי באונס רצותי ברצון כו' (עכ"ל הרד"ק). ולענין לקיחה בעד פסק דין, שני הפירושים אמת, שהבעלי דינין נותנין, כלומר, ברצון, אבל באונס, כי מה להם לעשות, כי כן יסדו להם הדיינים. על כן אין היתר לזה, אלא דוקא כשלוקחין כפי מה שקצבו טובי העיר מקדמת דנא, וקיימו וקבלו כן בני העיר, שיתנו בעלי דינין בשוה, אם יצטרכו לאיזה פסק דין מהדיינים. והקצוב יותן בשוה, הן לדין של מאה מנה הן לדין מסך קטן, יהיו 'צדקו יחדיו'.

(של"ה, מסכת ראש השנה פרק נר מצוה, אות לח)

אטו ברשיעי עסקינן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ו]



קה ע"ב

חזא דפרח גדפיה עלויה וסלקיה

ולא מקח שוחד - ר"ל כי הנבראים כולם נבראו לכבודו יתברך, ולפיכך לא היה לו לדון אדם, אחר שיש לו כבוד מן האדם, וע"ז אמר שאין מקח שוחד לפניו כלל שיאמר שיש לו כבוד מן האדם, כי הכל שלו ואין האדם נותן אליו דבר כי כל הנמצאים הם אליו יתברך... ועל זה אמר שלא יקח שוחד לפטור אותו מן הדין. ואל יקשה לך כי כל שוחד הוא בשביל הדין והשוחד הזה שלא בשביל הדין, דאף אם השוחד בא שלא בשביל הדין ג"כ הוי שוחד, כמו חזא דפרח גדפיה עלויה וסלקיה, דאע"ג שלא כיון הבעל דין בשביל שוחד, נקרא שוחד ופסול ליה לדינא, דמקבל השתא טובה מיניה. והכבוד שנותנין הנבראים אל ה' יתברך אף בשעת הדין הם נותנין כבוד אל ה' יתברך, ועם כל זה הוא עושה דין בהם.

(מהר"ל, דרך חיים, אבות פרק ד, משנה כב)

האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא.

עוד ירצה, על דרך אומרם ז"ל (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דסנו ליה בני מאתיה משום דמוכח להו במילי דשמיא, ומעתה יאמר החכם למה לי קנאה, למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל, ואחדל מהוכיח, ואהיה אהוב ונחמד לכולן, לזה נתחכם ה' וקודם שציוהו להוכיח, צוה לבני ישראל שלא ישנאוהו, ואחר כך צוהו להוכיח, שהרי ישראל (מותרים) [מוזהרים] מה' לבל ישנאוהו.
ואם תאמר ומי יערבנו לעם שלא ישנאוהו וישמרו מצות לא תשנא, לזה אמר ולא תשא עליו חטא פירוש שלא יחשדם בחטא זה אלא יחזיקם בכשרות, ואמר לשון יחיד, לשלול החשד אפילו מיחיד שיחזיק כל איש ישראל שלא ישנאו בשער מוכיח, ובזה יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסרו. [מביא שאל לחכם להימנע מלהוכיח את קהילתו, שכן ה' מצווה עליהם שלא ישנאו, ויסמוך החכם עליהם שכך יעשו.]

(אור החיים, ויקרא יט, יז)

[צדיק שמוכיח את הרשעים - הם שונאים אותו, כמש"כ שצדיקים אין להם מנוחה, אבל בסופו של דבר ישלימו אתו, כמש"כ "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז, ז), כי האמת אהובה לכל, ואף רשעים מכירים לבסוף אצל מי נמצא האמת.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף פב ע"ב)
לטקסט

[כתב סופר מקשה ש"במילי דשמא" הוא מיותר. והסביר שגם הרפורמים מעמידים מוכיח אלא שהוא מוכיח אותם רק בדברים שבין אדם לחברו, ועל זה לא שונאים אותו. הציבור שונא רק מי שמוכיח אותם בדברים שבין אדם למקום - "במילי דשמיא". לפי זה מי שרוצה להוכיח בדברים שבין אדם למקום, קודם יוכיח על בין אדם לחברו, ובזה יתקבלו דבריו, ואח"כ יאמר להם: "הרי בזה שאתה עובר עבירה, חבריך נענשים, כי ישראל ערבים זה בזה, ובזה אתה עובר על 'ואהבת לרעך כמוך'". ובזה יתקבלו דבריו. (עמ' פ) וזאת כוונת המדרש (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף א ע"א) "אין מעמיד מצות של מעלה אלא התוכחות של מטה" - ע"י תוכחת של מטה, בענין שבין אדם לחברו, מעמידים את המצוות של מעלה, שבין אדם למקום.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עט) לטקסט

מאי טעמא דשוחדא, כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה, והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו, מאי שוחד שהוא חד [רש"י: שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד]

אין הדעת נוחה כל כך בפירוש רש"י, כי מלת שוחד קאי על הדבר אשר לוקח, ולא על האדם אשר לקח? ע"כ נ"ל, שהוא חד לשון חידוד, מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז יז), כי כל גמר דין, נקרא בלשון חכמים חותך הדין, ומי שהוא מתון בדין ואינו חותכו מהרה, דומה לחותך בסכין שאינו מחודד כ"כ, שאינו חותך מהרה, אבל כשמקבל הדיין, איזו דבר מיד נעשה סכינו מחודד, וחותך הדין מהרה, ואינו צריך להיות מתון בדין כדי לברר האמת, כי כבר הסכימה דעתו להצדיק את הנותן לו ע"כ נקרא הממון שוחד שהוא חד, כי הממון מחודד, וחותך הדין מהרה
ואפשר לומר לשון חד, על הדיין, ואז פירושו, כי משקבל הדיין מזה, מיד נעשה הדיין מחודד וחריף, ויודע תיכף להיכן הדין נוטה ולית דין צריך בושש ומתון.
ד"א לכך נקרא הממון שוחד שהוא חד, לפי שארז"ל (אבות ה יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, א"כ זה הממון חד כחרב וחותך כמו חרב מחודד.

(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)

פירוש שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד, ושוב אינו רואה חובה לעצמו.
ואין זה מחוור, שהרי שוחד שם הממון, ולא שם הבעלים, וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים, נקרא הממון על שמם?
ונ"ל שהוא חד, לשון חידוד, מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז יז), כי הממון דומה לסכין מחודד, החותך מהרה, וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה, וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר, להיכן הדין נוטה, וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין, אלא הממון חותך והוא חד.
ד"א שחד שהוא חד כחרב החותך, כך עיוות הדין מביא חרב חדה לעולם, כדאיתא באבות (ה יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין, לכך נקרא השחד המעוות הדין שחד, שהוא חד כחרב. ואח"כ הזהיר גם על עינוי הדין באמרו צדק צדק תרדוף. שימהר לומר פלוני אתה זכאי לגלות צדקתו למען תחיה ותנצל מן החרב, וירשת את הארץ פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וטעם להחיות לפי שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג ב) לכך אמרו שמנוי הדיינים גורם להחיות ר"ל שלא יבלע איש.

(כלי יקר, דברים פרק טז פסוק יט)

כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים

אמרו חז"ל בהספקת תלמידי חכמים דהוי כאילו... הקריבו בכורים. ויש להבין ענין זה... שנדחו ישראל בארבע כנפות הארץ כדי ללקט ניצוצות הקדושות שנתפזרו בין הקליפות בעוונותינו הרבים, כמבואר הרבה בספר הזהר הקדוש ובכונות האר"י ז"ל... ע"י המתהלכים בארץ ומשוטטים בה הן מלוקטים אחד אחד, אבל להעלותם לשרשם העליון הם מתעלים ע"י התלמידי חכמים, הם הגומרים ומעלה אותם למעלה. א"כ שניהם צריכים זה לזה, כי התלמידי חכמים הם יושבים באהליהם ד' אמות של הלכה, ואינם יכולים להוציא יקר מזולל, כי אם מעלים הניצוצים שכבר נתבררו. א"כ שניהם מועילים זה לזה...
והיינו דאמר הכתוב בתחלה "שמח זבולון בצאתך", והדר "ויששכר באהלך", כי... מלאכת זבולון תחלה. וזה שאמר "בצאתך", כי א"א לתקן אלא ע"י צאתך... ובזה מובן מ"ש הכתוב [ירמיה טו, יט] "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", כי פעולת המחזיקים ידי התלמידי חכמים ונושאים ונותנים בהליכתם לשם שמים כדי להספיק ת"ח, שהם מוציאים ניצוצים היקרים, הם חשובים כמו "פי", שהם תלמידי חכמים העוסקים בפיהם...
כבר כתבנו שהם דומים לקרבנות, שכל ישראל מביאים מכספם קרבנות הנקרבים ע"ג המזבח ע"י כהני ה' המעלים אותם לריח ניחוח ע"ג מזבח, ואמרו חז"ל [ברכות לא ע"ב]: שחיטה בזר כשרה ומקבלה ואילך מצות כהונה, כדי שיתחילו ישראל בעבודתם ונגמר ע"י הכהנים. וכן הוא בזה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות מ)



קו ע"א

כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף הוו פיישי ארבע מאה רבנן וקרו לנפשייהו יתמי כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי ואמרי לה מבי רב פפא ואמרי לה מבי רב אשי הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו יתמי דיתמי

בזמן ההוא היו חכמי ישראל מקובצים בישיבותיהם לאלפים ולרבבות, עד שאמרו בשני דייני גזירות: כי הוו מפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רבא ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי הוו פיישי מאתן רבנן וקרו אנפשייהו יתמי דיתמי.

(דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)



קי ע"ב

הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה... ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. שנא' "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים! וכן בדוד הוא אומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים.

מה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש - בכאן ("והורשתם את הארץ וישבתם בה") נצטווינו במצווה הזו... ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים, (כגון:) "באו ורשו את הארץ" (דברים א ח). [החשיבות הרבה שהחשיבו חז"ל את מצוות ישיבת ארץ ישראל נובעת מן העובדה שהתורה חוזרת על הציווי מספר פעמים.]

(רמב"ן במדבר לג, נג)

הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין

הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין ולפי זה פסקו כי האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל תצא בלא כתבה וכן להפך האיש שאינו רוצה לעלות עם אשתו לארץ ישראל יוציא ויתן כתבה...

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כ)

אמר הכוזרי: אם כן הלא עובר אתה על מצוה המחיבת לפי תורתך אם אינך עולה אל המקום ההוא ואינך עושהו בית חייך ומותך.
משמע מה"כורי" שמצוה זו של עליה לארץ ישראל נוהגת בזמן הגלות.

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כג)

תנו רבנן לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים

סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו' והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס.
והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים.

(רמב"ן, ויקרא פרק יח פסוק כה)

מהו הענין הזה ארץ ה', וכי אין כל העולם ארץ ה', הכל ברא והכל יצר והכל שלו, אלא יסוד הדבר הזה בפסוק שאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם וגו' כי חלק ה' עמו וגו', והענין כי השם הנכבד ברא שמים וארץ ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר ידוע בספר האצטגנינות, וזהו שנאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי חלק להם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שנאמר ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב והנה שר יון בא, ונקראין מלכים דכתיב ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס, והשם ית' הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות העולם ואמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אהביו, וזהו שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' וכתיב והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, ולא שתהיו אתם לאלהים אחרים כלל, והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברוב המצות להיותם לשמו, ולכך אמר ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי וגו' ולא תקיא אתכם הארץ וגו' וכתיב ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם וגו' אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדילנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו הארץ הזאת שיהיה הוא ית' לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו בה, והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות.
והנה בחוצה לארץ אע"פ שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם, ולכך אמר הכתוב אלהי כל הארץ יקרא, כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת הכוכבים והמשרתים, ואחרי כן על מלכי האדמה על האדמה, והוא מה שאמר הכתוב בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, וזה צריך פירוש ארוך אין עתה זמנו, וזה טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' כי האלהות נכרים הם בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אתם וגו', הנה הכותים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בם את האריות הממיתים אותם, וכך שנו בספרא ולא תקיא אתכם הארץ ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה, ובספרי ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא וגו'.

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

מבאר על פי דברי חז"ל ששתי הדברות הראשונות נאמרו לישראל ע"י ה' אך שאר הדברות שמעום ממה. ומשמעות הדבר, ששאר הדברות דבר בלשון נסתר, להודיע כי הוא אל מסתתר, ואעפ"כ חייבים לשמוע בקולו אחר קבלת עול מלכותו פנים בפנים ,ולפי שכל מצות אלו, של שאר הדברות, הם חובת הגוף ואינן תלוין בארץ וישראל חייבים בהם בין בארץ בין בחו"ל בין בזמן שבהמ"ק קיים בין בזמן שאינו קיים, חוץ מן שני מצות אלו, אנכי ולא יהיה לך, אינן מתקיימים כי אם בזמן שישראל יושבים על אדמתם ויאר ה' פניו אליהם ומדבר עמהם בנוכח, כי אינן בהסתרת פנים, אבל בזמן שגלו הבנים מעל שלחן אביהם אז אנכי ה' אלהיך אינו מקויים, וזהו שאמרו כאן,שהדר בחו"ל דומה כאלו אין לו אלוה כו' וכן לא יהיה לך אלהים אחרים אינו מקויים לפי שנאמר בתוכחה (דברים כח, סד) ועבדתם שם אלהים אחרים. ע"כ דיבר הקב"ה ב' מצות אילו דוקא בנוכח, כי בזמן שישראל בהצלחתם נאמר (ויקרא כו ט) ופניתי אליכם. ואז הקב"ה מדבר עמהם פנים אל פנים ובזמן ההוא מתקיימים ב' דברות אלו לכך נאמר על פני, אבל שאר הדברות מתקיימים אף בזמן שישראל בהסתרת פנים ע"כ הם נאמרים בלשון נסתר.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק ב)

כל הדר בח"ל מצד היותו תחת כוכב או מזל אין תפלתו נשמעת כל כך, ואילו היה בא"י שאינה תחת ממשלת קצין שוטר ומושל בלתי לשי"ת לבדו, כמ"ש הכתוב: וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. הנה ביאר שהאלהות כלם מלבד הש"י לבדו נכרים בארץ ההיא, ולהיות ישראל יודעים זה יהיו יותר קרובים לטעות בעבודת אלילים בהיותם בחוצה לארץ [שמושלים שם האלוהות], כמו שאמרו: קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, יותר ממה שיטעו בזה בא"י. מצורף , שיותר ראוי שיהיו דבקים בשם הנכבד בארץ קדושה מבחוצה לארץ, וגם כי ראוי לחוש פן ישיגם הכליון בהמרותם דבר השם יותר במדבר מבארץ ישראל, מצד היות המדבר מקום סכנת נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, והמקום עלול שם יותר לקבל הכליון משאר המקומות. ולא כמו אותם שמתחסדים לומר כי יכולת ה' שוה בכל מקום להטיב ולהרע. כי אין הענין כן אבל הש"י הטביע המציאות בענין שיהיו מקומות הסכנה יותר קרובים להפסד משאר המקומות, מפני שאם לא יתמיד שם השגחתו על האיש המעויין ההוא ויעזבנו למקרה הזמן ישיגנו הרע, ולא כן הדבר בשאר המציאות מכל זה כי אין ראוי לפחד עליהם שם כל כך.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה

[כי קדושת א"י פועלת על היושב בה להרגיש את קירבת ה' ואת השגחתו עליו, עד שהוא מרגיש שה' נתייחד עמו.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' פו) לטקסט

וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה

[לכן הדר בא"י די בקצת אחיזה בדת כדי לצאת מעבדות לגוים, גם בלי לקיים כל התורה].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ו ע"א - לטקסט)

[א"כ איך ירד יעקב למצרים? כי היה אנוס בגלל ציווי ה'. או בגלל חטא לשון הרע של יוסף על אחיו].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יא ע"א - לטקסט)

[בזה מוסבר מדוע בני ארץ ישראל כתבו לבני בבל (זוהר חדש איכה דף נה ע"ב) "לנו יאות למיבכי" וכו', כי בני א"י היו דבוקים בשכינה, והרגישו את הכאב של החורבן, שלא כבני בבל, שהם דומים כמי שאין לו אלו-ה, ולכן הם לא הרגישו כל כך את הפירוד שבחורבן.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ד ע"א) לטקסט

[התיקון הסופי ע"י בירור ניצוצות הקדושה, יהיה רק בא"י שבה כל המצוות התלויות בארץ, ובחו"ל מספר המצוות מועט, ולכן בחו"ל השכינה בגלות, וכמי שאין לו אלו-ה, כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד, ובחו"ל אין בידינו לקיימה, ורק בא"י נהיה מאוחדים בגוף ונפש להעלות את ניצוצות הקדושה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נו ע"ב) לטקסט

[הדר בחו"ל חושב שעליו להידמות לאלו שאלהם אלו-ה, לחיות לפי החוקים שלהם.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יא ע"ב [ושוב בדף לד ע"ד]) לטקסט

[בגלות אנחנו אנוסים לחיות לפי ה"חושן משפט" של הגוים, להיות דומים לגוים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לז ע"ב) לטקסט


קיא ע"א

השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו' ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי

ולפי שידע שלמה ע"ה ברוח הקודש שהאומה הזאת בארץ זמן גלותה תפצר להתנועע בלא עתה הראויה ויאבדו בשביל זה ויבואו עליהם צרות, והזהיר מלעשות זה והשביע האומה על דרך משל ואמר השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ואתם אחינו אהובינו קבלו עליכם שבועתו ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ. [יש לדייק מדבריו שהשביע דרך משל שאין זו ממש שבועה אלא הנחה שידע ה' שכך עתיד להתרחש בעם ישראל אך לא שבועה ממש.]

(רמב"ם, אגרת תימן)

ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי ... אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

ואתכם אזרה וגו' - יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל במסכת כתובות (קיא.) שהשביע ה' את ישראל שלש שבועות, א' שלא יעלו בחומה, פירוש ביד חזקה, ואחד שלא ימרדו באומות העולם וכו', עד כאן. והוא מאמר ואתכם אזרה בגוים, כאן רמז לב' דברים, אומרו אזרה שלא יעלו בחומה, בגוים שלא ימרדו בגוים, ואומרו והריקותי אחריכם חרב, יתבאר על דרך שאמרו שם וז"ל אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם אתם מקיימין השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עד כאן. והוא אומרו והריקותי אחריכם חרב, שתהיה חרב מרוטה לפניכם אם לא תקיימו גזירת זרוי בגוים כנזכר יהיה בשרכם וגו'.
ואומרו עוד והיתה ארצכם וגו' חרבה, הוא נתינת טעם על הדבר, למה יחפוץ ה' בזרוי בגוים, כדי שתהיה ארץ שממה וערים חרבות כדי שאז תרצה הארץ וגו', לזה צריך שתהיו אתם בארץ אויביכם, והוא אומרו ואתם בארץ וגו'. [מבאר כי הקב"ה ציווה את ישראל שיישארו בארצות הגויים כדי שתישאר הארץ בשמונה ותרצה ותשלים את שבתותיה.]

(אור החיים, ויקרא כו, לג)

ושלא יגלו הסוד לאומות העולם

[לכן אסור לתרגם את התורה ללשון האומות, חוץ מזה שעוברים על איסור לימוד תורה לגוים.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף י ע"ב) לטקסט

אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.

...ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה"י כח התורה מעט כמש"כ לעיל בשם אדר"נ, ע"כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים, היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד"ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות דס"ב ב' דמיני מכיר ג"כ היה משבט יהודה היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה"א ב' שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ. ועי' להלן ל"ג כ"ג.
והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעה"י, ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי' בירושל' ביכורים פ"א שאין מביאין ביכורים מעה"י משום דכתיב ארץ זבת חו"ד ולא עה"י, תני אשר נתת לי ה' ולא שנטלתי לי לעצמי. מאי ביניהון, א' ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ"ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו'. פי' שלא נטלו כ"א ע"י בקשת משה ומסתמא עשה ע"פ ה'.
וזהו סדר הפ' שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת ב"ג וב"ר ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת ב"ג וב"ר. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח"כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי' בכתובות דקי"א א' כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לתא מבבל לחו"ל ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי' לענין קבורה אמרו חז"ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת א"י. כ"ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו. [מבאר כי משה רבנו לימד לישראל עיקרון זה - שצריך אדם להשתדל לקבוע מקומו במקום תורה - ע"י שסיפר להם ששלח את חצי שבט המנשה, שהיו גדולי תורה, לחזק את התיישבות בני ראובן וגד בעבר הירדן.]

(העמק דבר, דברים ג, טז)

כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא

[ביאר עקידת יצחק פ' לך לך, שאם הוא הולך ממדרגה למדרגה, ממעלה למעלה, הוא בן עוה"ב. ואם הוא מתקשר בא"י לקיים מצוותיה, יזכה להשארת נפשו לעוה"ב. בלימוד מצוות התלויות בארץ ובקיומן יתעורר אתערותא דלתתא וישפיע בצינור ההשפעה מלמעלה רוח הקודש.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נט ע"א) לטקסט

אינו דומה קולטתו מחיים

[האדם כמו עץ, אלא שהוא יונק מהארץ העליונה ולא מהארץ התחתונה, והבא מחו"ל לא"י נפשו נעקרת משורשה העליון, כי גם מלאכי חו"ל לא יכולים להיות בא"י, והוא כמו עקירת נטיעה ממקום גידולה כדי לטעת אותה במקום יותר טוב, שבינתים היא מתייבשת, עד שיעברו ימי קליטה ואז תפרח שוב, ולכן צריך להמתין שוב שנות ערלה. ולכן לפעמים העולים לא"י יורדים ממדרגתם הרוחנית בהתחלה, ירידה לצורך עלייה. ולכן המרגלים שהיו צדיקים נכשלו. רק אח"כ הוא מתחבר לשורש החדש בא"י, וא"י מושכת אותו כמו אם שמקרבת את בנה, כמש"כ בס' חרדים, וזאת הקליטה. ולכן נאמר "תביאמו ותיטעמו", "ונטעתים על אדמתם". וכשמתגברת בו אהבת א"י זה סימן שהוא נקלט. אבל יש שא"י אינה קולטתו כל חייו, גם אם הוא דר בה, כי הוא לא רואה אותה באמת. ולכן משה אמר "אעברה נא ואראה" - לא רק לעבור, ביקש גם לראות.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף יח ע"א-ע"ב) לטקסט

אף על פי שחכם גדול אתה אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו

כאשר נשתתפו שני נביאים גדול וקטן בנבואה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שהוא ראוי בחוקו מצד שהוא משתתף לגדול. כן כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחקו, מצד שהוא משתתף לרבו ולמלמדו.
וזאת היא הסבה החזקה אצלי להתמעט הנבואה והחכמה דור אהר דור. כמו שהוא ידוע ומפורסם, והעידו רז"ל עליו שאמרו לבן של ראשונים כפתהו של אולם. אם הראשונים מלאכים אנו בני איש ואמרו כאצבעתא בקרא לסברא. והסבה בזה אצלי כי ממשה רבנו ע"ה עד עכשו, כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים. וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בחכמים ובנביאים בשוה.... כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב. ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו אינו דומה הלמד מעצמו ללומד מרבו. ומפני זה אמר רבי. הא, דעדיפנא מחבראי משום דתזיתיה לר"מ מאחוריה, ואלו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך. כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב. חכמת אדם תאיר פניו, יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו [מבאר שמה שהדגישו חכמים את הצורך ללמוד תורה עם רב או גדול ממנו כי אז הוא יוכל לזכות לחכמה יותר מהיכולת הבסיסית שלו.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)



קיא ע"ב

אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים שנאמר מתים בל יחיו וגו' יכול לכל ת"ל רפאים בל יקומו במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב א"ל מקרא אחר אני דורש דכתיב כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו וכו' א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה

[מה יענה ר' יוחנן לראיית ר"א מהפסק "כי טל אורות" וכו'? תשובתו לראיה מהפסוק "רפאים בל יקומו" היא תשובה גם לראיה מהפסוק השני, שהרי המעלים עיניו מצדקה הוא כעובד ע"ז (ב"ב י ע"א), א"כ מי שלא נותן צדקה הוא כמרפה עצמו לע"ז ואינו קם בתחיית המתים, וכך יש לפרש את הפסוק השני, שאם הוא נותן צדקה, צדקה תציל ממוות.
י"ל שר"א לשיטתו, שסובר בברכות כא שמי שמסופק אם קרא קריאת שמע, חייב לחזור ולקרוא, הרי שלדעתו ק"ש דאורייתא, כי הוא מפרש "בשכבך ובקומך" על ק"ש, וא"כ לדעתו חובת לימוד תורה היא כל היום, כי רק מי שסובר שק"ש דרבנן ו"בשכבך ובקומך" הוא על לימוד תורה, יכול ללמוד משם שלקיום מצוות לימוד תורה די בקריאת שמע שחרית וערבית (כדעה בנדרים ח), אלא שמי שדבק בת"ח ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו נחשב כאילו למד בעצמו, אבל עם הארץ אינו קם בתחיית המתים. ואילו ר' יוחנן סובר במנחות צט שלקיום מצוות לימוד תורה די בקריאת שמע שחרית וערבית, ולכן גם עם הארץ יחיה בתחיית המתים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נא ע"ג-נב ע"ב) לטקסט

אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים וכו' דכתיב כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו וכו' א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה וכו' אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה

[הסביר בס' ב"ה, בתחילה אמר ר"א שעמי הארץ לא יחיו לעתיד לבוא כיון שלא למדו תורה אף שמקיימים שאר מצוות, כמו שתשמישי מצווה נזרקים ותשמישי קדושה אינם נזרקים (מגילה כו ע"ב), מפני שדבר ששימש קדושה נתקדש לעולם, גם אחרי שנפסק אותו שימוש, ואילו תשמישי מצוה, כשנגמרת המצוה, פסקה הקדושה מהחפץ. וכן ת"ח גופו הוא תשמיש קדושה, שעסק בו בתורה, ולכן גופו נשאר בקדושתו, וקדושה זו מחייה אותו לעתיד לבוא. ונלמד מהפסוק "כי טל אורות", כי התורה נקראת אור שנאמר "ותורה אור". ואילו עם הארץ שרק מקיים מצוות, גופו הוא תשמיש מצוה ולא נשאר בגופו רושם קדושה שיחיה עי"ז. ואמנם יקבלו שכר בעולם הנשמות על המצוות שעשו, אבל גופם לא יחיה. ובתחילה סבר שלא מועיל מה שהם מחזיקים לומדי תורה, כמו שנאמר במגילה כז שתשמיש של תשמיש קדושה לא חלה עליו קדושה, הרי ת"ח הוא תשמיש קדושה, והמחזיקו הוא תשמיש דתשמיש. ואח"כ אמרו שאם הוא מחזיק ת"ח, נקרא תשמיש קדושה ממש. וזאת ע"פ המבואר בשו"ע או"ח סי' מג, שהקלף שכותבים עליו ספר תורה אינו תשמיש קדושה אלא עצם הקדושה, ות"ח הוא כמו קלף זה, כי הוא הקלף של תורה שבעל פה, כאמור "כתבם על לוח לבך", ואף יותר חשוב מס"ת, שהרי מוכרים ס"ת כדי ללמוד תורה, וא"כ המחזיק ת"ח הוא תשמיש קדושה. תשמישי קדושה נגנזים, כי נוכל להשתמש בו עוד פעם, ועדיין תהיה בו קדושה. ואילו "נזרקין" משמעו דבר שאין לו ערך, אלא זורקים אותו.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 28) לטקסט

כי טל אורות טליך וכו' כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכו' מצאתי להן תקנה מן התורה וכו' כל המשיא בתו לתלמיד חכם וכו'

...בהאמנה זו הם מצליחים שלא ישלטו בהם אויבים, "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" [דברים לג, כח], רצה לומר בזכות ישראל שהם הת"ח והם נפש אחת עם יעקב שהם חבל נחלתו, קשורים ומתאחדים לבדד, "אל ארץ דגן ותירוש" בעוה"ז, "אף שמים יערפו טל", כמ"ש חז"ל... שטל תורה הוא טל התחי' ללומדי תורה ולמחזיקים בה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות מד)

כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו

[ר' שמואל מוואשילקאווע פירש שטל הוא סוד טיפת המוח היוצא מאריך דרך שערות המגיעות עד רישא דזעיר (ר' חיים ויטאל, לקוטי תורה, פ' תולדות). השערות הוא לבוש החיצון שבאצילות. הטל היורד הוא מסוד המוח שהוא סוד גבורות דעתיק. זהו הטל שעתיד ה' להחיות בו מתים, שלכן אומרים מוריד הטל ברכת מחיה מתים. ומהם נמשכו תרי"ג מצוות, גימטריא של "אורות". לכן המשתמש באור (בגימטריא רז, סוד) תורה, אור תורה מחייהו, היינו סוד זעיר יה"ו באלפין כמנין טל (שכתב מהרח"ו בלקוטי תורה הושע על "אהיה כטל לישראל", יה"ו בגימטריא אהי"ה, ואהי"ה במילויו ומילוי דמילוי בגימטריא 39).]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף יא ע"ב) לטקסט

לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי

[לא אמר "לאבינו", מפני שהשם "אבינו" מתאים לימות המשיח, כמו שכתוב (ישעיהו פרק סג פסוק טז) "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", ואילו לענין עולם הבא מתאים "מלכנו", כמו שאומרים "ואין זולתך מלכנו לחיי עוה"ב", ולתחיית המתים מתאים "מושיענו", כמו שאומרים "ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים", וכאן מדובר בתחיית המתים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מה ע"ג) לטקסט

כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו

[כי מפתח תחיית המתים הוא ביד ה' (תענית ב ע"א), והתורה אינה כספר רגיל, שאחרי שהכותב גומר לכתוב, הוא נפרד מהספר, ואילו התורה אחוזה בהקב"ה גם אחרי שנגמרה כתיבתה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף לט ע"א) לטקסט

מצאנו להם לעמי הארצות תקנה במשיא בתו לתלמיד חכם

ואין סובב על עמי הארצות גמורים כאשר היה בזמן גמרא, כי באלו היה תלמיד חכם אסור לשדך, ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב וכו' [פסחים מט.], רק כוונה לאנשים בלתי בעלי תורה, וזו תקנתם להשיא בתם לתלמיד חכם ולהגדיל כבוד התורה, כי מצוה גוררת מצוה, כי אם עשיר אחד נותן בתו לתלמיד חכם, גורם הרבה תורה בישראל, כי עי"כ מתקנאים הבחורים לומר, אף אני אלמד וג"כ אזכה לשידוך טוב, וע"כ תתרבה הדעת ותבונה, ולהיפך בעו"ה עי"כ חשק התורה בטל, ואין בקר ברפתים, היו שרי תורה כאילים לא מצאו מרעה, ואין מחזיק בפלך התורה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש... נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'... שרש כל הנפש רוח ונשמה כולם מראש כל המדריגות עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים נמשך ממוח העליון, שהיא חכמה עילאה כביכול... וככה ממש כביכול בשרש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה בירידתו ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות העולמות אבי"ע מחכמתו יתברך... נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך, ועם כל זה עודינה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון שהיא המשכת חכמה עילאה, כי יניקת וחיו' נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם. ובזה יובן מאמר רז"ל על פסוק "ולדבקה בו", שכל הדבק בת"ח מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש, כי ע"י דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא ית' וחכמתו א' והוא המדע כו' [והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחי' אחוריים של נפש רוח ונשמת ת"ח].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ב)

וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה

ודביקות בתורה הוא ממש דביקות בה' אלהים חיים. והוא מה שאמרו חז"ל "ובו תדבקון" [דברים יג, ה] - וכי אפשר לדבק בשכינה? אלא הדבק בתלמידי חכמים. ובודאי מצוה זאת נאמרה אף לתלמידי חכמים עצמם. מובן מזה כי תלמידי חכמים הם מקיימין "ובו תדבקון" על ידי עסק התורה, שהוא דביקות שמו יתברך כמו שאיתא בזוהר [יתרו צ ע"ב]: כולא אורייתא שמא דקב"ה הוא. אלא שאי אפשר לכל ישראל לדבק דביקות תמידיות בעסק התורה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים סא, ח): "ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו". ועל זה אמר הדבק בתלמידי חכמים. והוא ענין מה שאמרו ביששכר וזבולון. וכמו שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". ועל ידי הדביקות בתלמידי חכמים הדביקים בתורת ה' מתקיים בכל ישראל "ובו תדבקון".

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות יב)

וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה

[כמו שאדם לא יכול להתקרב לאש כי היא מכלה את מה שקרוב אליה, כך אי אפשר להתחבר לה', כי אין לנו אפשרות לתפוס את עצמותו במחשבותינו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף לז ע"ד) לטקסט

כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה

ויש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים סא, ה]: "אגורה באהליך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה כי אתה אלהים שמעת לנדרי וגו' ימים על ימי מלך וגו' כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום". והנה אמרו חז"ל ביבמות דף צו: "אגורה באהליך עולמים" - וכי אפשר לאדם לדור בשני עולמות אלא שאומרים דבר הלכה משמו. עוד אמרו חז"ל... אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. יש לפרש המשך הפסוקים ע"פ מה שכתבנו בסוף המסכתא דף קיא, שהמחזיקים ביד תלמידי חכמים זוכים לתחיה ע"י טל תורה, א"כ מה שהת"ח נקראים חיים לעולם ע"י שאומרים דבר הלכה משמם, ה"נ המחזיקים זוכים בירושה זו, שיש להם שכר עולמים כיון שהם מספיקים וע"י זה מתרבה ומתגדל חדושי תורה. וזה שאמר "אגורה באהלך" על כללות ישראל, אפי' אותן שאינם בעלי תורה, "כי אתה אלהים שמעת לנדרי", שנודרים ונודבים, וע"י זה "נתת ירושת יראי שמך", שהם מנחילים תורתם לדור דור. והיינו דקאמר [תהלים שם, ז]: "ימים על ימי מלך תוסיף", כמו שאמרו חז"ל מאן מלכי רבנן [גיטין סב ע"א], וזהו אריכות ימים שזוכים ע"י התורה, כמו שכתוב "אורך ימים בימינה" [משלי ג, טז] , "ושנותיו כמו דור ודור" [תהלים, שם] על ידי שאומרים הלכה משמו. וע"ז אמר "ישב עולם לפני אלהים", דהיינו כל ישראל ע"י "חסד ואמת" שהם מאכילים מן לתלמידי חכמים, וכמו שהם נקראים חיים לדור דור, "כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום", בשני עולמים, בעולם הזה ובעולם הבא.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות לט)

המשיא בתו לתלמיד חכם

[מי שמשיא את בתו לת"ח שאין לו פנייה ותפארת זרים, כדי שיזכה לדבק עצמו בה', מראה על בטחונו בה', והוא אבן בוחן ליראת ה', יותר מהקפדה על דקדוקי מצוות כמו תפילה בזמנה או תפילין דרבינו תם או הקפדה במאכלים.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף לט ע"א) לטקסט

לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

ולדבקה בו - מי שאינו בר הכי להיות עמל בתורה מכ"מ יכול להשיג אהבת ה' ע"י ולדבקה בו, וכפי' התלמוד בכתובות דקי"א משיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח ומהנה לת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו דבק בשכינה. אכן בזה שמתחבר ומתרועע לת"ח משיג שמץ אהבת ה', וכמו שביארנו בפ' שה"ש ג' בפסוק מצאוני השומרים וגו'. [מבאר שמי שמתקשר לתלמידי חכמים - נספגת בו אהבת ה'.]

(העמק דבר, דברים ל, כ)

וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה

[ר' שמחה בונם מפשיסחא אמר שהקושיה היא רק שאדם לא יכול לדבוק בה' בגלל האש, אבל ה' יכול לידבק באדם, ועיקר הדבקות היא בא"י.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לט ע"ד) לטקסט



קיב ע"א

רבי זירא, כי הוה סליק לא"י, לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר, אמר ליה ההוא צדוקי, עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו, אמר ליה, דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה.

ור' זירא אשר מתוך השתוקקותו לבא לארץ ישראל מיד התעקש לעבר ברגליו בנהר משלא מצא כלי שיט ענה למין שתמה על זה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה מי יימר דזכינא ליה.

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כב)

ר' חנינא מתקן מתקליה

[זה אותו ר' חנינא שנאמר עליו שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, ובכל זאת למצוות ישוב א"י היה מתקן מכשולי העיר.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף כד ע"א) לטקסט

אפשר אדם בונה בית לבנו קטן וכו' אלא שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לד ע"ב]



קיב ע"ב

אמר רב חסדא: מאי דכתיב "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי"? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. דבר אחר. מה צבי זה קל מכל החיות אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה. אי מה צבי זה קל, ואין בשרו שמן, אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פירותיה שמנים?! תלמוד לומר "זבת חלב ודבש" - שמנים מחלב ומתוקים מדבש.

(למה ארץ ישראל נמשלה לצבי?) שהיא בעצם קטנה, אך על פי נס מחזיקה מרובה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים וכו' צירוף אחר צירוף

[פירש רש"י - מסטינים ומלמדי חובה יעמדו על הת"ח. בדורנו יש הרבה בעלי תורה חקרנים שלומדים חכמות חיצוניות, ועליהם יש ללמד חובה, כי המון העם נמשך אחריהם, והם גורמים את הרעות לעם ישראל, והם חבלי משיח, שקשים לצדיקים האמיתיים יותר מכל חבלים וצירים, וזהו צירוף גדול.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף פג ע"א)
לטקסט

ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער - תני רב יוסף בזוזי ובזוזי דבזוזי.

בזזנו לנו - רש"י דקדק עפ"י הספרי שנוי לשון הכתוב דכאן כתיב בזזנו ובעוג כתיב בזונו... אלא הענין שידוע בדקדוק דשורש הבא פעם בנע"ו ופעם בכפולים כשבא בכפולים עניינו ומשמעו חלש מכשבא בנע"ו וכל יתר אות מקטין המשמעות שבאותו ענין. מעתה יש לדעת דשורש בזה משמעו הפקר בלי בעלים ומש"ה נוטל כמו שלבו חפץ.
אמנם כשהמנצח מוציא הבזה מבעליהם ומכ"מ מדקדקים לחלק בשוה א"כ אינו הפקר ממש ונקרא בשם בזז. משא"כ כשאין קפידא כלל וכל הרוצה יבא ויטול בלי חשבון מיקרי בוז. (ונראה דזהו כוונת הגמרא שלהי מסכת כתובות קי"ב ושבה והיתה לבער, תני ר"י בזוזי ובזוזי דבזוזי, פירוש מלבד שיבוזו לעצמם יבוזו להפקר ולאיבוד). [מבאר שיש ביזה המתחלקת בשווה ובסדר, וישנה ביזה של הפקרות והרס, והקללה כאן היא ששתי הבחינות יתקיימו בנו.]

(העמק דבר, דברים ב, לה)

עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות

[אילן סרק עושה רעש כדי שייראה (בראשית רבה פרשה טז) ואינו עושה פירות. כך, יש מנהיגים שמדברים יפה כדי למצוא חן בעיני העם ולא מלמדים מוסר. בזמן הגאולה גם מנהיגים אלו יתנו פרי ע"פ התורה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 7) לטקסט

[יש להסביר ע"פ אור החיים שמות פרק כז פסוק כ שהסביר את הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", צו לשון מלכות, שבגאולה העתידה משה יהיה מלך ישראל, והגאולה תהיה בתנאי שיעסקו ישראל בתורה, כי שמן רומז לתורה. אבל הרי אי אפשר שכל ישראל יעסקו בתורה, "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" (ברכות לה), אלא שגם המחזיקים בת"ח יש להם חלק בתורתו. ואדם נקרא עץ השדה, ות"ח נחשב עץ פרי ועם הארץ נקרא אילן סרק, אבל אם הוא מחזיק ת"ח הוא נחשב שעושה פירות. וזה מש"כ כאן שעתידים אילני סרק, עמי הארץ, שיטענו פירות, עי"י החזקת ת"ח, ובזכות זה תבוא הגאולה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, עמ' קכד) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US