Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת שבת
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ד ע"א
ו ע"א
י ע"א
י ע"ב
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"ב
יד ע"ב
טו ע"א
יז ע"א
יז ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כג ע"א
כג ע"ב
כה ע"ב
כח ע"ב
ל ע"א
ל ע"ב
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א
לב ע"ב
לג ע"א
לג ע"ב
ד ע"א
וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך
[לכן טועים אלו שמדברים בלשון לעז כדי לקרב יהודים לתורה.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף לח ע"ב)
לטקסט
ו ע"א
ת"ר ד' רשויות לשבת: רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רה"י? חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד', וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה..
גבוה י' ורחב ד'. הוא על שם הוי"ה - רוחבו ד' (ארבע אותיות בו) וגובהו, פירוש: במילוי - עשרה (עשר אותיות). על זה הדרך: יו"ד ה"י וא"ו ה"י.
(אור החיים, שמות כו, א)
י ע"א
רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! [רש"י שם: חיי עולם - תורה, תפלה צורך חיי שעה היא - לרפואה לשלום ולמזונות]
והעניין דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע"י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש"ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג"כ עבודת ה'. היינו ע"ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי' דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא"כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה' שכרם שמור לעוה"ב או בעוה"ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא"כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז') למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ' פינחס אם יזכני ה') וכן תפלה קבועה דמש"ה נקרא במס' (שבת דף י"ב) חיי שעה (ולהלן מ"ח כ"ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) [כוונת המאמר היא שתפילה עיקר מתן שכרה בפרנסה בעולם הזה ולא לעולם הבא, להבדיל ממצוות אחרות.]
(העמק דבר, בראשית פרק ב פסוק ה)
כי מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה. אם יש להם צער או צורך, יבקשו עליו רחמים אם יצרו, ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו.
(עקידת יצחק, שער נ"ח)
שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל לסטים שלישית מאכל יורשין וכו' רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים
[אלו רמזים לתולדות האנושות. בתקופה הראשונה היו אנשים פראים, לא הכירו במושגי צדק ויושר, לא העריכו חיי אדם, היו נלחמים זה בזה כמו חיות. הלודים, שהם עם שאוכל בשר אדם (רש"י), היו מנהיגי העולם. בתקופה השניה בני אדם התארגנו לקבוצות, והיו להם חוקים שעל פיהם התנהלו, אבל עדיין גזלו ורצחו מי שקם נגדם. מי שהצטיין בשפיכות דמים ובלסטיות נעשה המושל. התקופה השלישית היתה תקופת היורשים. הרוצחים הגדולים נעשו שרים נכבדים, כבשו ערים ומדינות, ובניהם היו אצילים שירשו את זכויות אבותיהם, והם היו בעלי המעמד הגבוה, בעלי ההון והכבוד. בתקופה הרביעית, המעמד הנמוך מרד והפילו את ממשלת האצולה, וגבר רעיון הדמוקרטיה ושוויון הזכויות בין כל בני האדם - "מאכל כל אדם". התקופה החמישית - התעוררות הפועלים להילחם על זכויותיהם, והתנועה הסוציאליסטית שדורשת שהפועלים ישלטו בממשלה. אנחנו מחכים לתקופה השישית, שיתגשמו האידיאלים של תורתנו, ומלאה הארץ דעה את ה', לא תהיה מלחמה, וכל אדם יעשה הטוב והישר בעיני ה' ואדם. אז יכבדו את לומדי התורה, כי יבינו שהם בוני העולם.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 131-132)
תנא להו רב חייא בר רב מדפתי, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך, שמשה יושב ודן כל היום כלו, תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב, כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
כמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
שואל, מאמר חז"ל זה צריך ביאור, כי כפי הנראה שמראה הערב והבקר שנזכר בב' מקומות אלו אינן דומין זה לזה, כי כאן מתחיל מן הבקר ומסיים בערב, ובמעשה בראשית מתחיל מן הערב ומסיים בבוקר? ותשכיל ותדע, כי זה העולם בכלל אינו מתקיים כ"א בזמן שיש דין למטה או למעלה, כי רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין, ואע"פ ששיתף לו גם מדת הרחמים, מ"מ גם מדה"ד במקומה עומדת כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ובמדרש (דב"ר ה ד) א"ר אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין כיצד? יש דין למטה אין דין למעלה, אין דין למטה יש דין למעלה, ועל סדר זה העולם נכון שאין שעה פנויה בלא דין כי ידוע שמדה"ד שלמעלה שולטת בלילה דווקא אע"פ שהקב"ה פוסק הדין ביום היינו כשאין דין למטה ביום אז הקב"ה דן גם ביום בין התחתונים על החמס שביניהם אבל אם יש דין למטה ביום מ"מ יש גם דין למעלה בין שרי מעלה, וא"כ זמן דין שלמעלה מערב עד בקר וזמן דין שלמטה מבקר עד ערב, ומטעם זה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית וחלק כחלק יעמידו יסודות של כל העולמות העומדים על הדין כי מלכו של עולם במשפט יעמיד ארץ ושמים מן הערב עד הבקר ומלכי רבנן במשפט יעמיד ארץ מן הבוקר עד הערב.
(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק יג)
כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם.
(עקידת יצחק, שער מג)
וזהו הענין מה שארז"ל, כל הדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וכבר הקשו התוספות (ד"ה זה) ופירשו כפל המלות אמת לאמיתו. ולפי דברינו יבוא על נכון, יש שני מיני דינים וכולם אמת, אך אחד יותר אמת מהאחר. הנה ציוו רז"ל (סנהדרין ז, א) לדיין שיעשה הפשרה כפי יכלתו, ואם עשה כן אז עשה חסד ואמת, והלך בצדק ואמת ובזה יש קיום העולם. כי אי אפשר להעמיד משפט הדת על תלו ואי אפשר להתקיים לעולם, ובפשרת הדין אז כל אחד על מקומו יבא בשלום. וזה נקרא דין לאמיתו, כי אע"פ שהפשרה אינו אמיתית לפי הדין המדוקדק, מכל מקום הענין אמיתי, כי אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב) להעמיד ולקיים העולם לסלק המריבות. אבל אם היו שני הבעלי דינים מבקשים מרכז נקודת הדין אמת הגמור, ואין אחד מהם מכחיש את חבירו וכופר בו רק כולם צדיקים, ואין אחד רוצה לגזול את חבירו רק רוצים לידע מי זוכה מצד הדין, כמו הרבה דינים מציאה וזכיה בהפקר וכיוצא בהם, וששים ושמחים לקבל האמת במה שהוא מרכז האמת, והדיין דן כן, אזי הוא אמת לאמיתו. כי הוא אמת מארץ תצמח קיום העולם להטיל שלום שלא יהא מריבות, כי כן הוא אצלם הם רוצים האמת וכל אחד מהם רוצה שיזכה בזה למי שהוא זוכה, והדיין פוסק מרכז הדין דין אמת, נמצא הוא אמת לאמתו, זהו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כבר כתבתי בראשית שהוא בתחילה, שם הכל בנעלם ושם שורש הכל, ושם נאמר בראשית ברא אלהים, ובראשית הוא ראשית המחשבה של סוף המעשה, וכתיב ראשית חכמה, כי הוא סוד המחשבה מקום בני עליה, על כן נעשה שותף, כי שם במחשבה מעשה בראשית, כלומר המעשים שהם בסוף הם שם בסוד הראשית שהוא המחשבה, זהו שותף במעשה בראשית. אמנם המעשה במקומו דהיינו בבנין בהתפשטות, אז עולם חסד יבנה, ומשם השתתפות מדת הדין עם הרחמים, והוא לאמתו אבל לא אמת לאמיתו. ועל זה אמר (דברים לב, ד), הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
(של"ה, פרשת בראשית, תורה אור אות ג)
י ע"ב
תניא נמי הכי: "לדעת כי אני ה' מקדשכם". א"ל הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם..
ולהיות השבת הגדול הזה הוא תכלית הכל והטוב המקווה מכל הפעולות... ועניין ההודעה – הוא מה שימסור להם מיד זה השבת המפורסם, שיהיה סימן בידם אל השבת האחר הצפון תחתיו. משל למטרונה שמסר לה המלך מפתחות גנזיו, שהוא סימן בידה שישליטנה על ההון הרב הצפון בם...
(עקידת יצחק, שער ד)
'בית גנזי' הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון. והנשמה היתרה - מחצבה שם הוא. ולכן תיקרא 'שבת' כאומרם 'ושבת שמה', כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת (ר"ה לא) ועולם זה אין בו עיצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה.
(אור החיים, שמות לא, טז)
לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. מאי קרובה, אילימא קרובה דמיקרבא וזוטא והא קא חזו לה, אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. א"ר אבין מאי קרא דכתיב אמלטה נא שמה; נ"א בגימטריא נ' וחד הוי, ושל סדום נ' וב'
הנה נא העיר הזאת - קשה ממה נפשך; אם נתחייבה העיר מה יועיל בקשתו מהם, ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה.
(אור החיים, בראשית יט, כ)
לעולם אל ישנה אדם בנו בן הבנים. שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו למצריים [תוס': הכי גרסינן נתגלגל הדבר וירדו אבותנו למצריים, ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה"? שמא לא נגזר עלהם עינוי כ"כ]
והקשו התוס' והלא כבר נגזר הגלות בבן הבתרים? ואמרו שיכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכ"כ צער ועינוי, והוא אומרו אשר במצריים - פי" ולבחינה זו של כובד השיעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה, הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אותם. [לכאורה לא ברור מדוע יש להדגיש בפס" שה" ראה את עוני בנ"י שבמצריים -והרי ברור שבנ"י היו במצריים?! אלא כמו שהגמ" בשבת אומרת שבשביל שהפלה יעקב בן יוסף לאחיו (בצמר משקל שני סלעים) ירדו בנ"י למצריים, והקשו בתוס" שעוד לפני כן נגזרה הגזרה-בברית בן הבתרים? אלא שבגלל מעשה יוסף נגזר עלהם לא סתם שיעבוד אלא שיעבוד קשה-במצריים.]
(אור החיים, שמות ג, ז)
לו ישטמנו וגו' - פירוש דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה (רש"י), וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת "דלמא", אע"פ כן היה לו לומר לשון צודק "פן" או "אולי". ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם, והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה, והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה, כאומרם ז"ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם. [מביא כי האחים רצו שיענישם יוסף תחת חטאם, ובזה יימנעו מכל זרע ישראל הגלויות והייסורים.]
(אור החיים, בראשית נ, טו)
הקשו בתוספות: ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב (בראשית טו) "ועבדום וענו אותם", וע"ש מה שתירצו.
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת ויצא מאמר יג' עמ' נד)
הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם"
על זה האופן עצמו הוא מה שאמרו: הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד, א), כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם, ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם.
(עקידת יצחק, שער יז)
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]
הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו
ומה גם עתה אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, פירושו כמד"א נ' שערי בינה שהם כוללים החכמה הזאת וניחא למרייהו טובא היותם מצויינים במשנה וגמ' הנכללים בשם הלכה כדלקמן בסי' נ"ג יעויין שם. והוא סוד הנותן פת זה תלמוד במספר שוה לתינוק זה נער ישראל הלומד פשט ההלכה צריך המלמד לצרף לו דבר בעתו הדעת והבינה בנסתרות הגנוזות באותה הלכה וזהו אמרם להודיעו לאמו, שאם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת.
(רמ"ע מפאנו, מאמר מאה קשיטה, סימן ז)
יא ע"ב
שבת יא: היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה יב ע"א
חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה
והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו. והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא, עד כאן לשון עבודת הקודש.
(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (כד))
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת
[עצי חיים ביאר שהכוונה להרהר בתשובה, ונקרא "בגדו" כי מעשי האדם עושים לבוש לנשמה, ורק ע"י תשובה אפשר להרגיש את מתיקות קדושת השבת ("הלכתא רבתי"), כמו שאחרי שאמר קין "עשיתי תשובה", אדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השבת" (בראשית רבה כב, יג)].
(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות עמ' ט)
לטקסט
יב ע"ב
אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית
מניין שהקב"ה זן את החולה כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר
אמרו במסכת שבת במשנה: ולא יקרא לאור הנר, ולא פירש המשנה הטעם. והברייתא אמרה ולא יקרא לאור הנר שמא יטה. ולכן ע"י שפרשה הברייתא הטעם, אמר ר' ישמעאל אני אקרא ולא אטה, ופעם אחד קרא ר' ישמעאל והטה אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו ולא יקרא לאור הנר, כלומר שכוונה המשנה בסתימת דבריה שלא יסמוך אדם על עצמו, ולכן גדולים דברי חכמים במשנה שלא פירשו הטעם מדוע לא יקרא לאור הנר. כן שמעתי אומרים בפירוש דבר ¬בשם הגאון מווילנא זצלה"ה.
(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ח ע"ב) יג ע"ב
אין שוטה נפגע
דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו' - כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר, ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם (בתו"כ) שאמרו בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין עכו"ם מטמאין בזיבה, לזה אמר דברו, פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו"ם, ישראל זב מטמא משכב ומושב, ואין העכו"ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם, פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו יז יח) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו"ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:). [מבאר כי הגויים, כיוון שאינם שייכים בקדושה, כך גם אינם שייכים בטומאה, בדומה לשוטה שאינו נפגע.]
(אור החיים, ויקרא טו, ב)
יד ע"א
כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ערום סלקא דעתך אלא אימא נקבר ערום בלא מצות וכו' לב חכם ישכיל פיהו במה שאנו רגילים לפרש בזה ובכל כיוצא בו, שאין בעל המאמר שוגה בדבורו האחד עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתנו, אלא בא זה ולמד על זה ולעולם ראשון עיקר... וזה דרך אמת ומוכרח בהבנת הגמרא לכל המאמרים הבאים בשיטה זו, איש לא נעדר. קחנו ועיניך שים עליו כי הוא פלא. וכבר נמצא מאמר מאלו בפרק יציאות השבת, חוזר וניעור פעמים שלוש, וכל שכן שהוסיף בנו אהבה בבאור הכלל הזה, כדגרסינן התם: תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך אמר רבי יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ערום סלקא דעתך אלא אמר ר' זירא ערום בלא מצות. בלא מצות סלקא דעתך אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. והכונה כי העובר על דבריהם במגע ספר תורה דרך בזיון גזרו עליו חכמים שיהא פוסל את התרומה מדכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מה אהרן חבר אף בניו חברים. ואולם הערום מן מצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות והבוזה ספר תורה מעיד על עצמו שבזה מה שכתוב בזה וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן והיותו ערום מאותה מצוה מיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות כיון שהן בזויות עליו. ומבואר מזה דסתמא דגמרא עם הדבור האחרון הביא מופת ראיה לההיא דר' זירא ודר' זירא גופא מופת סבה למימרא דר' פרנך שהוא שרש הלמוד ועקרו היותר מבהיל ומגזם על מי שהמצות בזויות עליו ושלשתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת ואחרי שנבאר בפרקים הבאים המאמר היותר עמוק מן הנזכרים בגמרא על זה הצד מחסרון ההבנה למראה עינים עד בא רעהו וחקרו שהוא דרוש יקר הערך וצריך מאד אל המכוון ממה שאנו בבאורו לא ישאר בלבנו שום ספק על אמתת הכלל הזה לקיים כל דברי חכמים.
(עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ג פרק ח)
יד ע"ב
גזרו טומאה על ארץ העמים
ואמנם רבת בני עמון היה אותו המקום למטה המכוון למעלה אל מקום ישיבת הממונה הוא האלוה שלהם, ולכן היתה עיר המלוכה, כי כשם שיש ירושלים של מעלה כנגד ירושלים של מטה, כך יש בכל ערי הגוים למטה העיר המכוונת לה למעלה. וז"ש בספר הזוהר רומי רבתא ורומי זעירא (תיקוני זוהר נ ע"ב), שהיא רומי של מעלה ורומי של מטה, והוא הדין בכל שאר הערים. וזה סוד טומאת ארץ העמים וקדושת ארץ ישראל מפני הטומאה והקדושה שמתפשטת מלמעלה למטה כפי המקום, והנה הש"י שהיה רוצה להכניע את השר הממונה על בני עמון ולהורידו ממדרגתו, לפיכך גזר אל הדין שיתריס ויתגבר כנגד רבת בני עמון שהוא מקום ישיבתו של השר הממונה עליהם.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מט, ב)
טו ע"א
שמאי אומר שלא לסמוך וכו' יז ע"א
הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר. הלל אומר: לא הוכשר. א"ל הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? א"ל: אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה! נעצו חרב בבית המדרש. אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא! ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל..
כשם שבעגל עשו לשם שמים וטעו ורצו להוריד שפע מצד שמאל, שבמרכבה פני השור הם לשמאל, כך גם ביום בו רצו לפסוק כב"ש נגד ב"ה, שמחלוקתם היא לשם שמים, העדיפו את השמאל על הימין. כי ידוע שב"ה הם המקילים וב"ש מחמירים, כי הלל צד ימין ושמאי צד שמאל.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)
יז ע"ב
חטה אחת פוטרת כל הכרי כא ע"א
כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר
מוצא כאן רמז לכך,שבזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעה"ב,שזכותה גורם להעלות נר אלהים נשמת אדם,וע"כ אמר הקב"ה לישראל מצוה בנרות אלו לאמר להם נרי בידך ונרך בידי (דבר"ר ד ד) אם תשמור נרי שבידך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה גם אני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי ותהיה עליית הנשמה מאליה כעליית נרות הללו.
(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק לא)
כא ע"ב
פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה
[נר חנוכה מסמל את התורה. זה מלמד שגם בזמן שרבים מישראל לא מלמדים את בניהם תורה ומצוות, והם כמו שמן (שישראל נמשלו לשמן - שמות רבה פרשה לז) גרוע שאינו נמשך אחר הפתילה, בכל זאת עלינו להדליק את הנר, כי גם אם רק מעטים לומדים, עוד יאיר אור התורה ויגדל. וכן לימוד לא מסודר, בהפסקות, כמו פתילה שהאור מסכסכת בה, עדיף ממי שלא לומד בכלל.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רג)
לטקסט
כבתה אין זקוק לה
[נר חנוכה מסמל את התורה. גם בלימוד תורה, גם אם שוכחים את מה שלומדים, בכל זאת יש ללמוד וללמד, כי דברי תורה משאירים רושם בלב האדם.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רג)
לטקסט
ואסור להשתמש לאורה
[קבעו שיש בנרות קדושה, לאסור את השימוש בהם, ללמד שהחשמונאים ניצחו מפני שנלחמו נגד משכיחי התורה וקדושת חיי ישראל, וזה מלמד לדורות שהיסוד להצלחת בניין הארץ הוא שמירת קדושת החיים ע"פ התורה. ואילו לא גזרו היונים להשכיחנו את התורה, לא היו החשמונאים נלחמים, כי היו מעטים.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רד)
לטקסט
בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך וכו' דמעלין בקדש ואין מורידין
[בית שמאי אומרים שהנרות צריכים להזכיר את הנס, ששומרי התורה המעטים, שהלכו והתמעטו מזמן שמעון הצדיק, ניצחו למרות שהיו מעטים. "פוחת והולך" מסמל את התמעטות שומרי התורה עד ימי החשמונאים. ומזה יש ללמוד שגם בימינו, אף שנראה המצב גרוע, יש תקווה לישועה. ואילו בית הלל אומרים שמוסיף והולך כי מעלין בקודש ואין מורידין, ללמד שאין ירידה לקודש, וגם אם הצדיקם מתמעטים, קדושתם מתגברת, בזה שעומדים בנסיון. ביום ראשון מדליקים אחד, סמל לחשמונאים, שבדורם היה האור מועט, והיה אצור בתוכם שפע אור קדושה שנתווספה מיום ליום. וזה מלמד שגם בדורנו, האור האצור בלומדי התורה המועטים יתפשט לכל ישראל.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רב)
לטקסט
פוחת והולך וכו' כנגד פרי החג
[הסיבה שה' אמר שיפחיתו כל יום בפרי החג, הוא כי ביום הראשון באופן טבעי אדם עושה מצווה בהתלהבות גדולה, אבל אח"כ זה מתקרר, גם בגלל ההוצאה הכספית, ולכן אילו היה צריך להביא כל יום אותו מספר קרבנות, ביום השני היתה פחות התלהבות. לכן ה' קבע שביום השני יתנו פחות, ואז יישאר באותה התלהבות, כי זה דורש ממנו פחות, וכך בכל יום.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף נד ע"ג)
לטקסט
בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך
'אל מול פני המנורה' סופי תיבות [למפרע] הילל ביו"ד, כלומר הלכה כבית הלל דאמר בפרק במה מדליקין מכאן ואילך מוסיף והולך, ולהכי כותבין הילל ביו"ד, כלומר הלכה כבית הלל.
(נחלת שבעה, שטרות, סימן מו, אות ה)
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה
וכי ידמה נס פך השמן לנס ההצלה של עם ישראל?! על מה ולמה נקבע חג החנובה על נס זה ולא על נס ההצלה?!
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישב מאמר טז עמ' סח-ע)
מאי חנוכה וכו' ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים
[עיקר הנס היה הנצחון על היוונים שעי"ז יכלו לקיים מצוות וללמוד תורה, אבל היו עלולים לחשוב שזה היה בדרך הטבע, כי לפעמים גם בדרך הטבע מועטים מנצחים מרובים, ולכן ה' עשה גם את נס פך השמן, להראות שכמו ששם החזיק המועט את המרובה בנס, כי מה שהמועט ניצח את המרובה במלחמה היה בנס. אבל נס פך השמן היה רק לשעה, ואילו נס הנצחון היה גם לדורות, שגם עתה, אם יתאחדו אנשים רבים יוכלו להשיג את מטרתם. ולכן קבעו אנשי כנה"ג להזכיר ב"על הנסים" דוקא את נס הנצחון, כדי לעורר אנשים להתאחד.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לח ע"א-ע"ב)
לטקסט
עד דכליא רגלא דתרמודאי
ואלו הגולים בחורבנה הם ריגלא דתרמודאי העוברת בשוק עד כלות זמן פרסומי ניסא דהדלקת נרות חנוכה שהוא גם כן על שמירת היחוס. כדפירש רש"י בפרק במה מדליקין (שבת כג.) דגזירת בתולה הנשאת תיבעל לטפסר היה אז, עיין שם, על "שאף הן היו באותו הנס". ולכן היה הנס בכהנים שהם המיוחסים שבישראל, כדאיתא בפרק קמא דכתובות (יב ע"ב), ובנר כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת כג ע"ב): הרגיל בנרות הווין ליה בנים תלמידי חכמים.
(ר' צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד עמ' 241)
[התרמודיים השתתפו בחורבן בית ראשון ובית שני (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). הם לא ראו את ערכו של בהמ"ק, מקום השכינה, שמשם יצאה קדושה והוראה לעולם. הם שנאו את הקדושה ואת דבר ה'. כל מגמתם היתה חיי תאוות. לכן שמים בנר חנוכה, שמדליקים לזכר מנורת המקדש, די שמן שיאירו עד שיכלו התרמודיים, שהשתתפו בחורבן. נר חנוכה מלמד אותנו להתרחק מהתרמודיים שאינם מבינים את ערך הקדושה של בהמ"ק. נר התורה תאיר בנו עד שיתרחקו התרמודיים מתוכנו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 207)
לטקסט
שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
[גם ליוונים היה אור, אור של יופי, אבל הוא בא משמנים טמאים, טומאת התאווה והזימה, וישראל קדושים בדעותיהם ובחייהם, והיוונים התנגדו לזה ולכן השתדלו לטמא את השמנים, היינו להרוס את אמונת ישראל, לטמא את כוחות הנפש הקדושים שלנו, ע"י שהכניסו לקודש הקדשים את אלילי התאווה שעבדו לפי היופי החיצוני. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 40-41)
לטקסט
בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים
[לכאורה היה לחשמונאים להתרכז בחיזוק הצבא כיון שרוב הארץ עדיין היה בשליטת היוונים, ולא היו צריכים לחפש שמן להדליק. ועוד, מה התועלת בהדלקה ליום אחד, ומדוע לא המתינו עד שיהיה להם די שמן להדליק כל יום? אלא כי המנורה היא עדות שהשכינה שורה בישראל, בכך שהנר המערבי דולק מערב עד ערב אף שניתן בו רק די שמן לדלוק עד הבוקר, נמצא שלא אור השמן האיר בו אלא אורו של אלקי ישראל השוכן בעמו. וע"י שנמלא את רצון ה', וייראה כבוד ה', העם יתעודד ויבטח בה' שיצילנו מאויבינו. ההדלקה באותו יום נועדה להודיע לעם ישראל שה' שוכן בתוכו, ויש לסמוך עליו. ובזה שהנרות דלקו שמונה ימים ידע העם שה' עמהם. ועלינו ללמוד מהם שיש להשתמש בכל אפשרות ללמד תורה לילדי ישראל, כדי להשרות את השכינה בישראל, גם אם ילמדו רק מעט, כי הלימוד מקדש את לב האדם. ואם נעשה כך, ה' יעשה גם לנו נס, ויתקרבו בני ישראל לאבותם ולתורה.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' ר)
לטקסט
מצאו שמן חתום בחותמו של כה"ג ודלק שמונה ימים
[הבחינה הנצחית של ישראל מוסתרת ושום אומה אינה יכולה להגיע אליה, היא חתומה בחותם כה"ג שנכנס למקום הנסתר ביותר ביוה"כ, ולכן אי אפשר לטמא אותה אפילו בהיסט. לישראל יש כוח להוציא דבר לא מוגבל מדבר מוגבל, כמו שהיה הטבע לפני חטא אדם הראשון, ולכן השמן הספיק לשמונה ימים.]
(רי"מ חרל"פ, מי מרום, חלק טז, לחנוכה ופורים, מאמר א עמ' א)
שמן חתום בחותמו של כה"ג
[בגלל גודל הקדושה של כה"ג, לא יכלו היוונים לנגוע בו].
(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות עמ' י)
לטקסט
קבעום ועשאום ימים טובים
[היו הרבה נסים לישראל במשך הדורות, ומדוע קבעו יו"ט רק בחנוכה? כי באותה תקופה התרבו המתייוונים, והיוונים האכזרים שלטו, והכריחו את ישראל לעזוב את התורה, והנאמנים לתורה התחבאו במערות, והיתה סכנה לאבדן התקווה. והנה החשמונאים טיהרו את המקדש וניצחו את היוונים, והדליקו את המנורה והראו שה' שוכן בישראל אף שרוב העם עזב את התורה. וזה אות לדורות הבאים שגם אם חלק מהעם בוגד בעמו, העם ימשיך לחיות בארצו כעם חפשי, שומר התורה. ואת זה מזכיר לנו החג הזה, שבו הנרות דלקו שמונה ימים, מה שהראה שהשכינה שורה בישראל.
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רא, רד)
לטקסט
מעלין בקודש ולא מורידין כב ע"א
מאי דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו
וכתב רש"י ממשמע שנאמר והבור ריק, אינני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, לשון רש"י מדברי רבותינו (שבת כב) ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק ולא ידעו בהם, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכענין שנאמר (דניאל ו כג) אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי אבל הם לא ידעו בדבר. [מעיר שמן הסתם לא ידעו האחים שיש נחשים בבור כי אז ברור היה להם שצדיק הוא שכן הנחשים לא פוגעים בו, אלא היו הנחשים שם ואחים לא ידעו מהימצאותם שם.]
(רמב"ן, בראשית פרק לז פסוק כב)
תמה אם כן איך מצאו היתר לזורקו לבור מוות זה? כי חשבו את מביא דבתם, לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון, נדונים בנחשים כמ"ש (במדבר כא ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם שם ו.) וישלח ה' בהם את הנחשים, יבא הנחש שחטא בלשונו, וסיפר לשון הרע על בוראו (שמו"ר ג יב), ויפרע מבעלי הלשון, כפירוש רש"י שמה, שהלשון נופל על הלשון, וכתיב (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון. וכתיב (שם י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש. זה הלשון הפורץ שני גדרים אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר, על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר יבא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש על כן נתאוה לה ויפרע מן יוסף שספר על אחיו איך שהם חשודים על עריות.
(כלי יקר, בראשית פרק לז פסוק כד)
והילכתא משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין
[כשהיוונים שלטו בא"י, כשיצאו ישראל לרחוב היו אנוסים להיראות כיוונים, ורק בתוך הבתים נהגו כיהודים. וכשניצחו החשמונאים, יכלו לנהוג כיהודים גם בחוץ. לכן התקנה היתה להדליק בשמאל הנכנס שהוא ימין היוצא, כדי שכאשר יעקור את רגלו הימנית לצאת, יראה את הנר שמזכיר את חסדי ה' לעמו, שיוכלו לצאת החוצה כיהודים בגלוי. והמזוזה מימין הנכנס מזכירה לו לשמור על התורה גם בתוך הבית, אף שאין רואים, כי ה' רואה גם במסתרים.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רב)
לטקסט
כב ע"ב
מתיב רב ששת: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך". וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
וצריך תלמוד למה זה עדות ששכינה שורה בישראל, ואם כי היה מופת חוץ לטבע, הלא הרבה מופתים ושנוי טבע שהיו במקדש כנודע.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)
עוד אפשר שנתכוין בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סוכה על דרך מה שאמרו ז"ל (בתו"כ) בפסוק מחוץ לפרוכת העדות, וז"ל: וכי לאורה היה צריך והלא כל הארבעים שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, ופירשו התוספות (שבת כב:) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה שהיו רואים מה שבתוך הטפוח וכו', אלא עדות לבאי עולם וכו', עד כאן. והוא מה שנתחכם ה' בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סוכה, כי בסוכות וגו' לומר כי ישראל לצד ענני כבוד, לא היה להם אור השמש, והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא לפרוכת העדות, עדות לבאי עולם וכו'. [מביא כי לפיכך נסמכה פרשיית המנורה לציווי על חג הסוכות, כדי לבאר שאור המנורה הוא לעדות, שהרי בכל מסעות ישראל היו שרויים בענני כבוד ולא הלכו לאור השמש אלא באור הקב"ה עצמו.]
(אור החיים, ויקרא כד, ב)
עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל
[אם כן, מדוע המנורה היתה צריכה כפתורים ופרחים לקישוט, הרי בלאו הכי כל ישראל ידעו שאור ה' שופע על המנורה? ללמדנו שגם כשמלמדים תורה, צרך ללמד אותה בצורה יפה, בנימוס, ברחשי כבוד לשומעים, כמו כפתור ופרח שהיו קישוט למנורה. ולכן ר' טרפון היה אומר "כפתור ופרח" כשמישהו אמר לו דבר מתוקן (בראשית רבה פרשה צא סימן ט) - היינו דברי תורה בצורה יפה ומנומסת.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קצד)
לטקסט
זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
[הנר המערבי מסמל את התורה. שאר הנרות מסמלים את שאר החכמות, והם פונים לנר המערבי, כי צריך שכל כוחות הנפש יהיו מכוונים לתורה. וממנו מדליקים את שאר הנרות - מהתורה צריך להדליק את כל הדברים שמפיצים אור בחיינו].
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 76)
כג ע"א
מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו? רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך
נראה מכאן, שלא נהיה מצווים לשמוע דברי חכמים אלא מאסמכתא דרבנן שהסמיכו על מקרא זה, ואין ספק כי שאל אביך ויגדך אינו מצות עשה ויהיה הפך ממה שכתבנו. ואין העניין כן, אלא שהיה רב אויא סובר שכשם שכל הגזרות והדינין והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור, כמו שמפורש בפרק מי שמתו כך המצות שחידשו, כגון נר של חנוכה סמוכים על אותו הלאו בעצמו. ורב נחמן בר יצחק אומר שאין [סמך] באותו הלאו אלא לדברים שיש בהם עקר התורה סמך, אבל המצות המחודשות מהם, אין להם סמך אלא בפסוק "שאל אביך ויגדך". והטעם, לפי שהדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא, שהם ז"ל אומרים כל צמר ופשתים הם כלאים, וכל שבות הוא מלאכה וכיוצא בזה, אבל כשאומרים הדליקו נר של חנוכה, אין אדם יכול להסמיכו על זה בשום עניין, שאין זה [בא] בכלל הכתוב שאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט, אלא בכלל "שאל אביך ויגדך", שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. אבל הגזרות והמשפטים והתקנות שהן במצות התורה, כלם הם בכלל לא תסור, והעובר על אחד מהשבותים כעובר על אחד מהלאוין.
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)
ואם תקשה על דעת זה, ממה שאמר שם במסכת שבת גבי נר חנוכה שצריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, ושאלו, היכן צונו רב אויא אמר מלא תסור וגו', רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך וגו' יראה מכאן שלא נהיה מצווים לשמוע דברי חכמים אלא מאסמכתא, כי שאל אביך ויגדך אינו מצות עשה אלא אסמכתא, ועל דרך זה יראה דעת רב אויא שאמר מלא תסור.
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
כג ע"ב
אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין
מבאר שאין שכר המצוות בעולם הזה אלא לעזר. וקשה ממאמר זה שמשמע שיש שכר על המצוות? ומבאר שמאמר זה מדבר במצוות מיוחדות שכיל להיפטר מהם ובכל זאת מתאמץ לקיימם. כך ציצית חייב רק בעל בגד של ארבע כנפות ויכול לעשות לו בגד הפטור מציצית וכן מזוזה חייב רק בעל דירה וכן יין לקידוש הרי אם רוצה יכול לפטור עצמו בפת.
(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ז)
הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין
וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לקדשו [ברכות כ ע"ב], רוצה לומר להמשיך אליו הקדש. ומכאן תבין מפני מה תקנו קידוש היום ביין, כי הוא כנגד היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, וכן אמרו רז"ל: כל המקדש על היין בלילי שבתות זוכה וממלא גרבי יין מדה כנגד מדה, וזהו [תהלים קד, טו] "ויין ישמח לבב אנוש".
(ריקאנטי שמות פרק כ, ח)
דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן
[כיוון שבניו וחתניו רואים שהוא אוהב ומכבד ת"ח, גם הם ירצו להיות ת"ח, ובנותיו ירצו להינשא לת"ח.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כא ע"ד)
לטקסט
כה ע"ב
נשיתי טובה... ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה. ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים
ויאהב יעקב את רחל - פירוש לא לצד יופיה אלא לצד מה שהיא רחל בת זוגו. או יאמר על דרך אומרם ז"ל (שבת כה:) בדין זיווג ת"ח, שצריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצה"ר, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצה"ר, עם כל זה התורה תלמד לאדם דעת.[מביא כי יש ללמוד שטוב שתהיה לת"ח אשה נאה מיעקב אבינו, שאהב את רחל שהיתה יפת תואר.]
(אור החיים, בראשית כט, יח)
כו ע"ב
כל בגדים צמר ופשתים הם כח ע"ב
דאמר רב יהודה, שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, מקרין תרתי משמע, אמר רב נחמן בר יצחק, מקרן כתיב
מבאר שהשור היה דומה אל האדם,שהיה דומה לקרן א',ר"ל שהיה יחידי בעולם, ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כ"א מעצמו, ע"כ עלה קרבנו לרצון.
(כלי יקר, ויקרא פרק א פסוק א)
לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד וכו' מן המותר בפיך
תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ב"ה בעוה"ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עוה"ז בדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה, ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה, וכמאמר רז"ל לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך, וכן אתרוג שאינו ערלה ומעות הצדקה שאינן גזל וכיוצא בהם. ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה, שהוא רצונו ית' המלובש בהם, מאחר שאין שם בחי' הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך.
(תניא ליקוטי אמרים פרק לז)
ל ע"א
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. "ומדת ימי מה היא", גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. "ואדעה מה חדל אני". אמר לו: בשבת תמות. אמות באחד בשבת. אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. אמות בערב שבת. אמר לו: "כי טוב יום בחצריך מאלף". טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח
ויש להבין מה ביקש בזה, הלא הוא הגבר הקים עולה של תשובה, ואם אינו יודע יום וגבול מיתתו הלא כל ימיו בתשובה, כאמרם [אבות ב' י'] שוב יום אחד וכו', ואם יודע קצו הלא אינו כל כך חפץ בתשובה, בחשבו עוד חזון למועד, וא"כ מה זה שנתאוה?.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)
ויש להבין על הקדימה ואיחור של דוד, ולמה לא אמר גם כן בה' בשבת או בב' בשבת, דוקא בערב שבת ובא' בשבת, ומה שהשיב לו ה' שחביב לו מאלף עולות, הוי ליה למימר סתם שחביב עלי תורתך, ומנינא למה לי, גם הטעם שהשיב לו על א' בשבת הוא בלתי מובן, אם כבר כלה קיצו בשבת, הל"ל הגיע עת האסף אל עמך, מה אמר שהגיע מלכות שלמה, כי בודאי ימחול שלמה נגד דוד אביו.
(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)
מה ביקש בזה, מה איכפת ליה אם יודע באיזה יום מהשבוע שימות או לא. אבל הענין דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע, ובמדרש [ב"ר ט', ה] דרשינן, והנה טוב מאד, זה המות. וחילקו המפרשים, כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלימה, הוא טוב מאד, שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי, ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם. אבל המת ח"ו בלי תשובה שלימה, המיתה רעה בתכלית, כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי, ואפשר אם היה חי, היה מרבה בתשובה, או היה מוסיף לסגל מצוות ומעשים טובים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)
ויש להבין, מה היה חפץ לדוד בזה לדעת יום מימי שבוע בשבת שימות בו, ומה ביקש בזה שביקש למות בערב שבת או בראשון בשבת.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)
שאול שאילה זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא, פתח ואמר, אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלתנותך, לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה, דוד אביך אמר לא המתים יהללו יה, ואת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת..
הסתירה או ההפך הנראה בפשוטו של ענין בקצת מקומות מספרי הנבואה כולם הוא - כפי הסיבה השלישית והרביעית. ואל זה הענין הובאה ההקדמה הזאת כולה. וכבר ידעת רוב אמרם ז"ל, כתוב אחד אומר כך, וכתוב אחד אומר כך, ומבארים הראות הסתירה, ואחר כך יבארו, שהענין חסר תנאי או מתחלף הנושא; כאומרם "שלמה, לא דיך שדבריך סותרין דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה, וכו'". וזה הרבה בדברי החכמים ז"ל, אבל רוב מה שדיברו בו הוא במאמרי הנבואה הניתלים בדינים או במוסר דרך ארץ. ואנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על 'פסוקים' שבהם סתירה בנראה בדעות ובאמונות. והנה אבאר מזה קצת בקצת פרקי זה המאמר, כי זה הענין גם כן מסתרי תורה. ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית - יש בו מקום עיון וחקירה, וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה מבלתי איזון וחיקור [מבאר שכשם שדברי חז"ל בגמרא הם יסוד ודוגמא לפתרון סתירה בין הפסוקים בנבואות שהפ מפני שאינם תמיד כפשוטם ולעתים הם עמוקים או מפני שחסר תנאי מסויים שלא נתבאר או שהנושאים שונים].
(מורה נבוכים, חלק א הקדמה)
אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות משה רבינו גזר כמה גזירות
[פירש רש"י - תיקן ששואלים ודורשים בעניינו של יום. מדוע לא הזכיר את תקנת משה את ברכת המזון (ברכות מח)? רש"י לשיטתו במגילה לב ע"א, שכשתיקן משה לדרוש, קיבלו עליהם את המועדים באהבה, ולכן העדיף להזכיר תקנה זו.]
(בנין ירושלים (יעוונין) דף ו ע"ג - לטקסט) ל ע"ב
כי הא דרבה. מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא
וזה הכוונה שאמרו חז"ל [שבת ל ע"ב] קודם דנפתח בגרסא - שהוא להתדבק בה' - צריך מילין דבדיחותא לשמח, כדי לבל יתן מקום לסטרא אחרא ח"ו לחול, אבל אחר דפתח וה' למולו, כי אין לה' אלא ד' אמות של הלכה בעולמו, אז צריך להיות שפתותיו נוטפות מור.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'
וכבר ידעת כי כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה - כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות"; ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה, עליו השלום, לא באתהו נבואה - כבואה מקודם - מאחר תאונת ה'מרגלים', עד שמתו כל דור המדבר, בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם - ואף על פי שהוא, עליו השלום, לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא, אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו - כמו שזכרנו פעמים, שהוא לא יתנבא במשל, כשאר הנביאים.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק לו)
שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה וכו' וכן לדבר הלכה
והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה - לא יחוש. ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו" [דברי הימים א' טז, כז], ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה וכו', אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחי' טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל שאפי' דאגת העונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ות"ת שצ"ל בשמחה שמצד הקדושה דווקא], אעפ"כ הרי כך היא המדה, לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה... וע"ז נאמר "בכל עצב יהיה מותר" [משלי יד, כג], והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש, כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות, והשמחה מבחי' חסדים כי הלב כלול משתיהן... אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סיבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל... ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא, ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית.
(תניא ליקוטי אמרים פרק לא)
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה
[מי שמרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה, ויש לו שמחה מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב״ה, צריך לחשוב על שמחת השכינה ולא על שמחת עצמו. עליו לחשוב שעיקר השמחה יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את האבר הפרטי שלה אליה, ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. השמחה של הפרט, היא רק חלק מהשמחה של הכלל. נמצא שכל ההשתוקקות צריכה להיות רק לשם שמים.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה׳ שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר א עמ׳ ד)
שמחה של מצוה
[חתם סופר אמר ששמחת מריעות בסעודה ושמחה של מצוה נותן יסוד וקיום לכל דבר שבקדושה.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף יג ע"ב)
לד ע"א
לד ע"ב
לה ע"א
לה ע"ב
לו ע"א
לט ע"ב
מ ע"א
מ ע"ב
מא ע"א
מט ע"ב
נג ע"ב
נד ע"ב
נה ע"א
נה ע"ב
נו ע"א
נו ע"ב
סב ע"ב
סג ע"א
סג ע"ב
סד ע"א
סה ע"ב
סו ע"ב
סז ע"א
סז ע"ב
סט ע"א
ע ע"א
עה ע"א
עז ע"ב
פג ע"ב
פו ע"א
פו ע"ב
פז ע"א
פז ע"ב
פח ע"א
פח ע"ב
פט ע"א
פט ע"ב
צב ע"א
צד ע"א
צה ע"א
צו ע"ב
צז ע"א
קא ע"א
קג ע"ב
קד ע"א
קה ע"ב
קו ע"ב
קז ע"ב
קח ע"א
קיא ע"א
קיב ע"ב
קיג ע"ב
קיג ע"א
קיד ע"א
קטו ע"ב
קטז ע"א
קיז ע"ב
קיח ע"א
קיח ע"ב
קיט ע"א
קיט ע"ב
קכ ע"א
קכא ע"ב
קכז ע"א
קכז ע"ב
קכח ע"א
קכח ע"ב
קכט ע"ב
קל ע"א
קלג ע"ב
קלז ע"ב
קלח ע"ב
קלט ע"א
קלט ע"ב
קמ ע"ב
קמה ע"ב
קמו ע"א
קמז ע"ב
קמט ע"א
קמט ע"ב
קנא ע"ב
קנב ע"א
קנב ע"ב
קנג ע"א
קנה ע"ב
קנו ע"א
קנו ע"ב
אמנם הראוי שיודע בזה, הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות. וזה, כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת, אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה, כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה.
והוא, כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון, ואי אפשר זולת זה... כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון, חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא, ושהוא יכול לעשות בקשתו, וכי הוא משגיח, ורוצה טוב מבוקשיו. והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו, לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר, שאם לא כן מי יתפלל לו. [מקשה, אם התפלה אינה אלא חיי שעה, בקשת צרכים זמניים וחולפים, למה היא מצוה. ומתרץ שהתפלה היא לא רק חיי שעה אלא היא קרבה לה'. והיא כעין הקרבנות, וא"א זולתה.]
לטקסט
והוא מה שאמרו, ואף על גב דשבת מילתא דעבידא לגלויי, מתן שכרה לא עבידה לגלויי, כי באמת השבת הגדול הזה הוא מתן שכר השבת הראשון והתכלית אליו.
אכן יתבאר הענין על דרך אומרם במסכת שבת (י:) ישיבתה של צוער נ"א שנה ושל סדום נ"ב וכו' ע"כ, וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדיין לא נשלמה סאתה, והן אמת כי ישתנה הדין בין קודם שניתן רשות למחבל לאחר שניתן וכו' (ב"ק ס.), שהגם שעדיין לא נשלמה סאתה, אף על פי כן כיון שניתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו, וקבל דבריו ואמר נשאתי פניך וגו', ותמצא שתיכף הלך לו לוט מצוער כי ירא שיגיע זמן תשלום פורענותה. [מבאר כי העיר צוער עדיין לא התמלאה סאת עוונותיה ולכן היתה אמורה להיחרב רק מצד שכבר ניתנה הרשות למשחית ושוב אינו מדקדק, ובזכות בקשת לוט ניצלה.]
נתבאר העניין בדברי המדרש [מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ד ויוסף הורד מצרימה, זש"ה "לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים סו). א"ר יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן... מלה"ד? למי שמבקש לגרש את אשתו. כשבקש לילך לביתו, כתב גט. נכנס לביתו, והגט בידו. מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה: מזגו לי את הכוס שאשתה. מזגה לו., כיון שנטל הכוס מידה אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי, שמזגת לי כוס פשור., אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת הגט והביאתו בידך...]
כי אע"פ שנגזרה הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" הרבה קודם לכן, מכל מקום נשתלב החשבון הפרטי של יעקב ששינה בן בין הבנים לתוך המערכה המוכנה ועומדת.
כך מקיים הקב"ה את תכניותיו. בעלילה, ע"י מעשי בני האדם. ומגלגל על ידם את אשר נגזר מראש.
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ז]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ח ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לג]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מ ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה לב ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טז ע"א]
ואלו דבריו.
ולהבין איך יודמה זה מחלוקת קדושה וקב"ה חדי ביה - לעגל. יובן כי מה שביקשו מאהרן לעשות עגל ותלו כי משה לא ידענו מה היה לו, וכבר העידו כל המפרשים הכוזרי הראב"ע ורמב"ן, שלא היה מהמרי כל כך כמו שיודמה לכאורה, והענין כי שמעו מפי משה שהיה כבוד ה' חונה על הכרובים, כדכתיב [שמות כ"ה כ"ב] ונועדתי וכו', וכרוב הוא פני אדם זוטרא [עיין סוכה ה ע"ב], ושפטו כי השפעה באה ממרכבה קדושה אשר מימין פני אדם, ועל ידי שפעו בא על דמותו, והיותו למעלה אפי רברבי כשיורד מלמעלה למטה נתקטן ונעשה אפילו זוטרא, אבל מכל מקום הוא דמותו פניו משור וזהב, ומשה הוא מימין, כדכתיב [ישעיה ס"ג יב] מוליך לימין משה, וא"כ היה אהרן משמאל כנודע שהיה אז לוי, ובמרכבה מימין פני אדם וכן פני שמאל פני שור, וא"כ שפטו בעוד משה היה - היתה השפעה יורדת מימין מרכבה מפני אדם לפני אדם אשר זו של זהב, אמנם כעת אשר מת משה, והנהגה באהרן היותו משמאל, אם כן יורד שפע משמאל שבמרכבה שהוא שור אל למטה, ושם שור זוטא של זהב שהוא עגל של זהב אשר, שם יהיה כבוד חונה כמו על אפי זוטא של אדם, וזוהיא שאלתם, והם שמעו ונקדשתי בכבודי וכו', כי בעת חינוך מקום שריית שכינה צריך להתקדש במיתת אדם כדאמרינן [ויק"ר פי"ב ב], ואז שראו כדמות משה מת, שפטו שע"י נתקדש אהרן והגיע זמן לעשות מקום חל עליו שפע אלהות. וידוע מ"ש תמיד מקולי בית הלל ומחומרי בית שמאי, כי הלל צד ימין ושמאי צד שמאל.
ובזה יובן שבאותו יום גברו ב"ש על בית הלל, וכמעט שקבעו הלכה כב"ש וגבר צד שמאל על צד ימין, היה אותו יום קשה כיום שנעשה בו עגל, שהיתה גם כן כל כוונתם להגביר צד שמאל ולהוריד שפע משור ולא מאדם שבמרכבה.
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נח ע"ב]
אלא יש לומר שישנם נסים שכל תכליתם היא הארת פנים. משל למשפחה שאבד מהם יהלום יקר. לימים מצאו אחד הבנים. עמד אביו ונשקו על ראשו. שמחת המשפחה כולה – רבה, ובכללם שמח אף הבן המוצא, אלא שנוספה לו שמחה פרטית – שמחת הנשיקה שקיבל מאביו.
אף בנס חנוכה כן. נס ההצלה היה "הכרחי", על ידו היתה תקומה לעם ישראל ונתקיימה הבטחת "ולא תישכח מפי זרעו", אך רק בנס פך השמן ניכרה חיבת ה' לישראל, שנס זה הוא בבחינת "מותרות", כדי שיזכו להוסיף מעט בקיום המצוה, היתה בכך הארת פנים מיוחדת לעם ישראל, ובכך נתגלה גודל אהבתו אותם, ועל כך קבעו את שמונת ימי החנוכה.
ולא קבעו יו"ט על כיבוש הארץ בזמן יהושע, כי עוד לא ידעו האם העם יהיה נאמן לתורה, ולא ידעו אם הכיבוש יתקיים, כפי שאמנם קרה אחרי מות יהושע, שהעם עזב את התורה וגוי הארץ השתלטו והציקו לישראל. ודוקא על נצחון החשמונאים קבעו יו"ט, כי הם נלחמו נגד השכחת התורה של היוונים.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ג ע"א]
ואמת כפי מ"ש המחברים, כי לכך היו נרות דולקים בהיכל אף כי הכהן לא היה נכנס רק ביום והיו חלונות שם שלא יהנה בהיכל מאור שכינה שהיה מבהיק מקדש הקדשים להיכל, כמ"ש הרא"ש ביומא בשם ירושלמי, וכשהיה ארון היה הכהן הולך לאורו של ארון, ולכך היו הנרות דולקים כדי שלא יהיה ניכר אור הארון ונהנה, וא"כ א"ש עדות לישראל ששכינה שורה בישראל, כי לולי כן לא צורך אורה, כדאמרינן [שם] וכי לאורה הוא צריך וכו'.
זהו מה שנראה לכאורה, אבל ביותר יש להבין מה ענין זה ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ונראה כי שבעה נרות הם שבעה חכמות, כי ידוע כי חכמה היא מכונה בשם נר, חכמת אדם תאיר פניו, ושבעה נרות הם חכמת חיצונים, ונר מערבי היא חכמת תורתינו הקדושה, שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלות מתורתינו ומשם מקורם ושמה ישובו, כי כולם הם נערות המשרתות את המלכה...
אך תדע כי כל החכמות בנויות על הקדמות, מושכלות ראשונות יולידו שניות, ושניות שלישיות וכן תמיד, והמושכלות ראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהן טעות, כי אבות חטאו בנים אינם, הרצון, כי החושים יטעו כאשר יקרה לחוש פתאום קול תוף באזניו, ובאמת אין קול ואין קשב, וכן בעינים לפעמים יראה קרוב והוא רחוק, שחור והוא לבן, ולכן אף התולדות טעות, וזהו הכל מה שמושג על ידי מחקרו, שכל המושג על ידי מופתים והקשים שכליים, לזה צריך הקדמות, כאשר רמז בזה כמה פעמים בצחות לשונו בעל ספר חובת הלבבות. [הכוונה הנסתרת בדברים היא שנר מערבי הוא משל לרוח הקדש. ושאר הנרות מורים על שאר חכמות. ורוח הקדש היא היסוד לכל החכמות, והיא גם תכליתן (וראה בפנים שמאריך להוכיח שכל תחום במדע נועד לשרת עניין מסוים בתורה.). ולכן זוהי עדות ששכינה שורה וחלה על ישראל להאיר להם חשכת השכל.]
לטקסט
והתירוץ בזה, שלא נחלקו אלא בנר חנוכה, מפני שהיה רב אויא סובר שכשם שכל הגורות והדינין והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור, כמו שמפורש בפרק מי שמתו כך המצות שחדשו סמוכין על אותו הלאו בעצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך לאותו הלאו, אלא לדברים שיש להם עקר בתורה, אבל המצות המחודשות מהם אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך, והטעם לפי שדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמה, כגון פירוש התורה הוא, שהם ז"ל אמרו כל צמר ופשתים הוא כלאים, וכל שבות הוא מלאכה. אבל כשאומר הדליקו נר חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו, בשום ענין. שאין בא בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט וגו', אלא בכלל שאל אביך ויגדך הוא שהוא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. אבל הגזרות והמשפטים והתקנות שיתקנו שהם במצות התורה, כלם הם בכלל "לא תסור", והעובר על אחד מהשבותין כעובר על אחד מהלאוין.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ד ע"ב]
אדה"ר היה יחידי בעולם, ולא חטא לשום בריה, בלתי לה' לבדו, ע"כ היה אדם דומה, לצורת פר שיש לו קרן אחת במצחו, כי משם הוא העולה, כלפי מעלה, כי כך עשה הוא מעשה בהמה, וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע, והיינו נגיחה כלפי מעלה, ע"כ הוצרך להביא תמורתו, פר בעל קרן א', ונזדמן לו כך, לפי שעה כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי.
אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה, ולכן דוד ביקש לדעת זה אם היה להורות לתשובה או לא, ואם יחיה ע' שנים, הדבר מוכרח בהנ"ל, אבל אם יחיה מאה שנים וכדומה, אין זה רוב שנותיו, ולכן אמר הודיעני ה' קצי וכו', למען דעת אם כבר עברו (רוב) שנותי ואתה סלקת השמירה או לא. [מדוע ביקש דוד לדעת באיזה יום בשבוע ימות? כי ידע שכיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא [יומא לח ע"ב], ורצה לדעת אם עברו רוב שנותיו. אם כבר הגיע למחצית השניה של חייו – אזי כל החטא לא בא אלא כדי להורות תשובה לישראל, אך אם טרם הגיע לחצי ימיו, הרי שחטאתו נגדו תמיד, דהיינו זהו חטא פרטי. ובכן, כשחטא היה דוד בן 36 לפחות, שהרי שבעים שנה חי, ובשלושים ושלוש שנותיו האחרונות מלך בירושלים, והחטא התרחש בירושלים. וכעת עליו לדעת את משך חייו. משלא גילה לו ה' את אורך חייו, ביקש דוד לחשב זאת ע"י היום בשבוע בו ימות. דוד נולד בחג השבועות, וכשנולד חל חג השבועות בשבת. לכן ידע שימות בחג השבועות, כי ה' ממלא ימיהם של צדיקים, וכן ידע שימי חייו יהיו שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, שכן בימי דוד נתקצרו ימיו של אדם. ומהו החישוב? לצורך החישוב ניתן להחשיב את מספר הימים בכל שנה לשלוש מאות ששים וחמישה, כמניין ימות החמה (בגלל עיבור השנים והחדשים). בכל שנה, אם כן, יום אחד בשבוע עודף על הקודמת לה. דהיינו אם חל מועד מסוים ביום א', בשנה הבאה יחול ביום ב'. לפיכך אם יחול יום מותו בשבת – סימן הוא שימי שנותיו שבעים שנה. ואם כן – עברו רוב שנותיו, ולא בא החטא אלא כדי להורות תשובה!]
...לכך הקריב שלמה אלף עולות, משום דהקב"ה אמר לאדם ביום אכלך מות תמות, והמתין לו הקב"ה יומו שהוא אלף שנים, כנגד זה הקריב אלף.
וזו הכונה, כי דוד חשב שמת בעטיו של נחש, בעבור היותו גלגול אדם הראשון כנודע, וידוע כי בת שבע היתה גלגול חוה, ולכך ביקש מתחלה למות בערב שבת לתקן חטא אדם הראשון, ואמר ה' שמה שהוא עוסק בתורה הוא תיקון לחטא אדה"ר, ולכך אמר חביב לי תורתך שאתה עוסק יום אחד, כי מה שהאדם עוסק יום אחד בתורה, הקב"ה יחשבהו ליומו, כי ידוע ברכתו של הקב"ה הוא אלף, כדכתיב [ועיין דברים א'. יא] יוסף ה' לכם אלף פעמים, ולכך במדה רעה יחשב יום לשנה, ובמדה טובה, כברכתו של הקב"ה, יום לאלף כיומו של הקב"ה, כמבואר במדרש [ב"ר ח', ב] וזוהר [ה"ב קמ"ה ע"ב], ולכך אמר הקב"ה, שחביב יומו שעוסק בתורה יותר מאלף עולות שיקריב שלמה, שהוא כנגד הנ"ל.
והנה חשב דוד, אולי מת בחטא בת שבע, וידוע במדרש כי בת-שבע נלקחה לבית המלך באחד בשבת, דכתיב לעת ערב, ביום שנאמר בו ערב, ולזאת אמר דוד אמות באחד בשבת [שבת ל.] לתקן הקלקול באותו זמן, אמנם ידוע מאמר בת- שבע, כי אם ימלוך אדוניה והייתי אני ובני שלמה חטאים [מל"א א', כא] כי סימן זה היה בידם, שאם ימלוך שלמה, אזי נמחל החטא, וראויה היתה בת שבע לדוד, אבל אם לא ימלוך, ודאי מאת ה' היתה הסיבה זאת שאינו ראוי למלוכה. וזהו שאמרה, שאם ימלוך אדוניה והיינו אני ובני חטאים לה', וזהו שהשיב לו הקב"ה על שאלתו שימות באחד בשבת לתקן חטא בת שבע, וא"ל הקב"ה אין צריך לזה, שכבר הגיע מלכות שלמה בנך שימלוך, וזה לך לאות כי סר עונך וחטאתך תכופר וא"ש.
...ביקש מה' ליתן לו אות, ולכך לבוא אל בירור, כי לא האמין בנפשו, כדכתיב [תהלים כז, יג] לולי האמנתי וכו', ולכך שאל להודיע לו יום שימות בו, כי אם יאמר לו הקב"ה, ש"מ דעונו סר וחטאתו תכופר, כי זולת זה מיתה לרעה, ולא היה הקב"ה אומר היום, ומשפטיך תהום רבה כנ"ל, אלא ודאי שנמחל, והיא טובה, ולכך יכול לומר כנ"ל. והקב"ה אמר לו, ובזאת הבחין כי נמחל. וכן הדבר, אם מיתתו לרוע, א"כ שפיר יום ההוא איתרע מזלא למאד, אבל אם מיתתו לטובה, אין זה איתרע מזלא כלל. [מדוע בקש לדעת יום מותו? משום שאם יודיעו ה' הרי זה סימן שנמחל לו עוון בת שבע כי יש סיפק בידו לשוב.]
...אבל הענין אמרו בגמרא דשבת [דף קנו ע"א] מאן דנולד בשבת ימות בשבת, משום דחללו עליו שבת, ואמרו קדישא רבא יתקרי, ופירש המהרש"א [ד"ה על דאחילו] לאו בכל אדם הוא, כי רבים הנולדים בשבת ומתו באמצע שבוע, אבל מי שהוא קדוש ימות בשבת, ותלה מהרש"א הטעם, משום דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, וטעם זה דחוק, דמאי איריא בנולד בשבת, בשאר ימי השבוע נמי. אבל הענין כך, כי הך דחללו עליו שבת באמת הוא רק פקפוק בעלמא, כי התורה התירה לחלל שבת לצורך סכנה, ומה יעשה הולד במעי אמו בכך, ואין כאן רק פקפוק בעלמא. אמנם למען שתהיה נשמתו זכה וברורה בשובה אל בית אביה בנועם וצרור החיים, ולא יהיה בה שום שמץ כתם ורשומו הניכר בשום דבר, ימות בשבת, שיהיה להתם החטא וללבן כתמה, למען תשוב אל אלהים והיא מטוהרה, זכה כשלג ברה כחמה.
אך זהו מי שחף מכל פשעיו ואין שום כתם ושמץ בגופו כלל, אבל מי שבלאו הכי יש לו כתמים רבים ויש בו פגמים מעצמותו ומה יעשה שמץ כתם הלזה, שהוא רק פקפוק בעלמא, הלא רבו כתמיו ופגמיו, וזהו מ"ש, אם קדישא רבא יתקרי, שלא יהיה בו מחמתו שום כתם ושמץ דבר לכבס ראשו מפקפוק הלזה, אבל אם בלאו הכי אינו כל כך קדוש, אינו מת בשבת, כי מה איכפת בכתם הלזה, ואין זה אלא לבני עליה היושבים בדרא ראשונה קמי קב"ה, שצריך שלא יהיה בו שום לכלוך, והנה עוד כתבו, דזהו דוקא במת ליום המוגבל, אבל אם מת ר"ל קודם זמנו, אין זה חוק שימות ביום הולדו, כמ"ש מהרש"א [שם, ד"ה הודיעני].
ואני מוסיף לומר סברא אחת, די"ל הא דמת בשבת בשביל חילול שבת ביום הולדו, שהיתה אמו בחזקת חולה שיש בו סכנה ומחללים שבת עליה כנ"ל, בגין דא ימות הוא גם כן בשבת, היינו אם לא יחלה חולי שימות בו, אבל אם מת בחולי שיש בו סכנה באותה שבת, וא"כ הדר יחללו שבת עבורו, ואתא לתקוני, ונוסף החילול שבת פעמיים, יום המות כיום הולדו, בזה לא אמרינן דמת בשבת.
ואילו מת טרם זמנו, לא הגיעה מלכות שלמה, ועדיין חשב בנפשו, אולי ימות מתוך חולי, וא"כ הדר אין כאן ראייה כנ"ל, ולכך שאל, אמות בערב שבת שלא יצטרכו לחלל שבת בגיני, והשיב לו ה', טוב לי יום שאתה עוסק בתורה וכו', ומזה שפט שלא ימות מתוך חולי, כי אם יהיה בריא אולם לתורת ה', והיתה לו ראיה שקדישא רבה יתקרי, ונמחל אותו עון ויצא נקי מכל פשעים, ושבה נשמתו אל בית אביה זכה וטהורה ומת בנשיקה.
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות י]