Halacha Brura and Birur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת שבת
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ו ע"א
ת"ר ד' רשויות לשבת: רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רה"י? חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד', וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה..
גבוה י' ורחב ד'. הוא על שם הוי"ה - רוחבו ד' (ארבע אותיות בו) וגובהו, פירוש: במילוי - עשרה (עשר אותיות). על זה הדרך: יו"ד ה"י וא"ו ה"י.
(אור החיים, שמות כו, א)
י ע"א
רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! [רש"י שם: חיי עולם - תורה, תפלה צורך חיי שעה היא - לרפואה לשלום ולמזונות]
והעניין דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע"י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש"ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג"כ עבודת ה'. היינו ע"ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי' דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא"כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה' שכרם שמור לעוה"ב או בעוה"ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא"כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז') למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ' פינחס אם יזכני ה') וכן תפלה קבועה דמש"ה נקרא במס' (שבת דף י"ב) חיי שעה (ולהלן מ"ח כ"ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) [כוונת המאמר היא שתפילה עיקר מתן שכרה בפרנסה בעולם הזה ולא לעולם הבא, להבדיל ממצוות אחרות.]
(העמק דבר, בראשית פרק ב פסוק ה)
כי מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה. אם יש להם צער או צורך, יבקשו עליו רחמים אם יצרו, ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו.
(עקידת יצחק, שער נ"ח)
תנא להו רב חייא בר רב מדפתי, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך, שמשה יושב ודן כל היום כלו, תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב, כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
כמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
שואל, מאמר חז"ל זה צריך ביאור, כי כפי הנראה שמראה הערב והבקר שנזכר בב' מקומות אלו אינן דומין זה לזה, כי כאן מתחיל מן הבקר ומסיים בערב, ובמעשה בראשית מתחיל מן הערב ומסיים בבוקר? ותשכיל ותדע, כי זה העולם בכלל אינו מתקיים כ"א בזמן שיש דין למטה או למעלה, כי רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין, ואע"פ ששיתף לו גם מדת הרחמים, מ"מ גם מדה"ד במקומה עומדת כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ובמדרש (דב"ר ה ד) א"ר אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין כיצד? יש דין למטה אין דין למעלה, אין דין למטה יש דין למעלה, ועל סדר זה העולם נכון שאין שעה פנויה בלא דין כי ידוע שמדה"ד שלמעלה שולטת בלילה דווקא אע"פ שהקב"ה פוסק הדין ביום היינו כשאין דין למטה ביום אז הקב"ה דן גם ביום בין התחתונים על החמס שביניהם אבל אם יש דין למטה ביום מ"מ יש גם דין למעלה בין שרי מעלה, וא"כ זמן דין שלמעלה מערב עד בקר וזמן דין שלמטה מבקר עד ערב, ומטעם זה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית וחלק כחלק יעמידו יסודות של כל העולמות העומדים על הדין כי מלכו של עולם במשפט יעמיד ארץ ושמים מן הערב עד הבקר ומלכי רבנן במשפט יעמיד ארץ מן הבוקר עד הערב.
(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק יג)
כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם.
(עקידת יצחק, שער מג)
י ע"ב
תניא נמי הכי: "לדעת כי אני ה' מקדשכם". א"ל הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם..
ולהיות השבת הגדול הזה הוא תכלית הכל והטוב המקווה מכל הפעולות... ועניין ההודעה – הוא מה שימסור להם מיד זה השבת המפורסם, שיהיה סימן בידם אל השבת האחר הצפון תחתיו. משל למטרונה שמסר לה המלך מפתחות גנזיו, שהוא סימן בידה שישליטנה על ההון הרב הצפון בם...
(עקידת יצחק, שער ד)
'בית גנזי' הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון. והנשמה היתרה - מחצבה שם הוא. ולכן תיקרא 'שבת' כאומרם 'ושבת שמה', כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת (ר"ה לא) ועולם זה אין בו עיצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה.
(אור החיים, שמות לא, טז)
לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. מאי קרובה, אילימא קרובה דמיקרבא וזוטא והא קא חזו לה, אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. א"ר אבין מאי קרא דכתיב אמלטה נא שמה; נ"א בגימטריא נ' וחד הוי, ושל סדום נ' וב'
הנה נא העיר הזאת - קשה ממה נפשך; אם נתחייבה העיר מה יועיל בקשתו מהם, ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה.
(אור החיים, בראשית יט, כ)
לעולם אל ישנה אדם בנו בן הבנים. שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו למצריים [תוס': הכי גרסינן נתגלגל הדבר וירדו אבותנו למצריים, ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה"? שמא לא נגזר עלהם עינוי כ"כ]
והקשו התוס' והלא כבר נגזר הגלות בבן הבתרים? ואמרו שיכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכ"כ צער ועינוי, והוא אומרו אשר במצריים - פי" ולבחינה זו של כובד השיעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה, הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אותם. [לכאורה לא ברור מדוע יש להדגיש בפס" שה" ראה את עוני בנ"י שבמצריים -והרי ברור שבנ"י היו במצריים?! אלא כמו שהגמ" בשבת אומרת שבשביל שהפלה יעקב בן יוסף לאחיו (בצמר משקל שני סלעים) ירדו בנ"י למצריים, והקשו בתוס" שעוד לפני כן נגזרה הגזרה-בברית בן הבתרים? אלא שבגלל מעשה יוסף נגזר עלהם לא סתם שיעבוד אלא שיעבוד קשה-במצריים.]
(אור החיים, שמות ג, ז)
לו ישטמנו וגו' - פירוש דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה (רש"י), וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת "דלמא", אע"פ כן היה לו לומר לשון צודק "פן" או "אולי". ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם, והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה, והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה, כאומרם ז"ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם. [מביא כי האחים רצו שיענישם יוסף תחת חטאם, ובזה יימנעו מכל זרע ישראל הגלויות והייסורים.]
(אור החיים, בראשית נ, טו)
הקשו בתוספות: ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב (בראשית טו) "ועבדום וענו אותם", וע"ש מה שתירצו.
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת ויצא מאמר יג' עמ' נד)
הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם"
על זה האופן עצמו הוא מה שאמרו: הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד, א), כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם, ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם.
(עקידת יצחק, שער יז)
יב ע"א
חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה
והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו. והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא, עד כאן לשון עבודת הקודש.
(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (כד))
יב ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית
ורחוק מאד שתהיה כוונתם ז"ל שמלאכי השרת אינן מבינין לשון ארמית או זולתו, כי הם הראשונים לכל שבמדע. והלשון אינו אלא הוראת הדבור הפנימי אשר הוא שוה לכל. והנה מצינו נאמר בדניאל (ה') באדין מן קמדוהי שליח פסא די ירא וכתבא דנא רשים ודא כתבה די רשים מנה מנה תקל ופרסין. וכבר נתבאר בסנהדרין פרק כהן גדול (כ"ב ע"א) שכך נכתב בלשון ארמי, עם שנחלקו אם היה נכתב בא"ת ב"ש, או בהפוך האותיות, או בסירוסין, והנה הכותב מלאך ה' צבאות הוא.
(עקידת יצחק, שער נ"ח)
יג ע"ב
אין שוטה נפגע
דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו' - כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר, ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם (בתו"כ) שאמרו בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין עכו"ם מטמאין בזיבה, לזה אמר דברו, פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו"ם, ישראל זב מטמא משכב ומושב, ואין העכו"ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם, פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו יז יח) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו"ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:). [מבאר כי הגויים, כיוון שאינם שייכים בקדושה, כך גם אינם שייכים בטומאה, בדומה לשוטה שאינו נפגע.]
(אור החיים, ויקרא טו, ב)
יז ע"א
הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר. הלל אומר: לא הוכשר. א"ל הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? א"ל: אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה! נעצו חרב בבית המדרש. אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא! ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל..
כשם שבעגל עשו לשם שמים וטעו ורצו להוריד שפע מצד שמאל, שבמרכבה פני השור הם לשמאל, כך גם ביום בו רצו לפסוק כב"ש נגד ב"ה, שמחלוקתם היא לשם שמים, העדיפו את השמאל על הימין. כי ידוע שב"ה הם המקילים וב"ש מחמירים, כי הלל צד ימין ושמאי צד שמאל.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)
כא ע"א
כדי שתהא שלהבת, עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר
מוצא כאן רמז לכך,שבזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעה"ב,שזכותה גורם להעלות נר אלהים נשמת אדם,וע"כ אמר הקב"ה לישראל מצוה בנרות אלו לאמר להם נרי בידך ונרך בידי (דבר"ר ד ד) אם תשמור נרי שבידך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה גם אני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי ותהיה עליית הנשמה מאליה כעליית נרות הללו.
(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק לא)
כא ע"ב
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה
וכי ידמה נס פך השמן לנס ההצלה של עם ישראל?! על מה ולמה נקבע חג החנובה על נס זה ולא על נס ההצלה?!
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישב מאמר טז עמ' סח-ע)
כב ע"א
מאי דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו
וכתב רש"י ממשמע שנאמר והבור ריק, אינני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, לשון רש"י מדברי רבותינו (שבת כב) ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק ולא ידעו בהם, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכענין שנאמר (דניאל ו כג) אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי אבל הם לא ידעו בדבר. [מעיר שמן הסתם לא ידעו האחים שיש נחשים בבור כי אז ברור היה להם שצדיק הוא שכן הנחשים לא פוגעים בו, אלא היו הנחשים שם ואחים לא ידעו מהימצאותם שם.]
(רמב"ן, בראשית פרק לז פסוק כב)
תמה אם כן איך מצאו היתר לזורקו לבור מוות זה? כי חשבו את מביא דבתם, לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון, נדונים בנחשים כמ"ש (במדבר כא ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם שם ו.) וישלח ה' בהם את הנחשים, יבא הנחש שחטא בלשונו, וסיפר לשון הרע על בוראו (שמו"ר ג יב), ויפרע מבעלי הלשון, כפירוש רש"י שמה, שהלשון נופל על הלשון, וכתיב (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון. וכתיב (שם י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש. זה הלשון הפורץ שני גדרים אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר, על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר יבא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש על כן נתאוה לה ויפרע מן יוסף שספר על אחיו איך שהם חשודים על עריות.
(כלי יקר, בראשית פרק לז פסוק כד)
כב ע"ב
מתיב רב ששת: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך". וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים
וצריך תלמוד למה זה עדות ששכינה שורה בישראל, ואם כי היה מופת חוץ לטבע, הלא הרבה מופתים ושנוי טבע שהיו במקדש כנודע.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)
עוד אפשר שנתכוין בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סוכה על דרך מה שאמרו ז"ל (בתו"כ) בפסוק מחוץ לפרוכת העדות, וז"ל: וכי לאורה היה צריך והלא כל הארבעים שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, ופירשו התוספות (שבת כב:) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה שהיו רואים מה שבתוך הטפוח וכו', אלא עדות לבאי עולם וכו', עד כאן. והוא מה שנתחכם ה' בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סוכה, כי בסוכות וגו' לומר כי ישראל לצד ענני כבוד, לא היה להם אור השמש, והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא לפרוכת העדות, עדות לבאי עולם וכו'. [מביא כי לפיכך נסמכה פרשיית המנורה לציווי על חג הסוכות, כדי לבאר שאור המנורה הוא לעדות, שהרי בכל מסעות ישראל היו שרויים בענני כבוד ולא הלכו לאור השמש אלא באור הקב"ה עצמו.]
(אור החיים, ויקרא כד, ב)
כג ע"א
מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו? רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך
נראה מכאן, שלא נהיה מצווים לשמוע דברי חכמים אלא מאסמכתא דרבנן שהסמיכו על מקרא זה, ואין ספק כי שאל אביך ויגדך אינו מצות עשה ויהיה הפך ממה שכתבנו. ואין העניין כן, אלא שהיה רב אויא סובר שכשם שכל הגזרות והדינין והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור, כמו שמפורש בפרק מי שמתו כך המצות שחידשו, כגון נר של חנוכה סמוכים על אותו הלאו בעצמו. ורב נחמן בר יצחק אומר שאין [סמך] באותו הלאו אלא לדברים שיש בהם עקר התורה סמך, אבל המצות המחודשות מהם, אין להם סמך אלא בפסוק "שאל אביך ויגדך". והטעם, לפי שהדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא, שהם ז"ל אומרים כל צמר ופשתים הם כלאים, וכל שבות הוא מלאכה וכיוצא בזה, אבל כשאומרים הדליקו נר של חנוכה, אין אדם יכול להסמיכו על זה בשום עניין, שאין זה [בא] בכלל הכתוב שאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט, אלא בכלל "שאל אביך ויגדך", שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. אבל הגזרות והמשפטים והתקנות שהן במצות התורה, כלם הם בכלל לא תסור, והעובר על אחד מהשבותים כעובר על אחד מהלאוין.
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)
ואם תקשה על דעת זה, ממה שאמר שם במסכת שבת גבי נר חנוכה שצריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, ושאלו, היכן צונו רב אויא אמר מלא תסור וגו', רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך וגו' יראה מכאן שלא נהיה מצווים לשמוע דברי חכמים אלא מאסמכתא, כי שאל אביך ויגדך אינו מצות עשה אלא אסמכתא, ועל דרך זה יראה דעת רב אויא שאמר מלא תסור.
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
כג ע"ב
אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין
מבאר שאין שכר המצוות בעולם הזה אלא לעזר. וקשה ממאמר זה שמשמע שיש שכר על המצוות? ומבאר שמאמר זה מדבר במצוות מיוחדות שכיל להיפטר מהם ובכל זאת מתאמץ לקיימם. כך ציצית חייב רק בעל בגד של ארבע כנפות ויכול לעשות לו בגד הפטור מציצית וכן מזוזה חייב רק בעל דירה וכן יין לקידוש הרי אם רוצה יכול לפטור עצמו בפת.
(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ז)
כה ע"ב
נשיתי טובה... ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה. ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים
ויאהב יעקב את רחל - פירוש לא לצד יופיה אלא לצד מה שהיא רחל בת זוגו. או יאמר על דרך אומרם ז"ל (שבת כה:) בדין זיווג ת"ח, שצריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצה"ר, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצה"ר, עם כל זה התורה תלמד לאדם דעת.[מביא כי יש ללמוד שטוב שתהיה לת"ח אשה נאה מיעקב אבינו, שאהב את רחל שהיתה יפת תואר.]
(אור החיים, בראשית כט, יח)
כח ע"ב
דאמר רב יהודה, שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, מקרין תרתי משמע, אמר רב נחמן בר יצחק, מקרן כתיב
מבאר שהשור היה דומה אל האדם,שהיה דומה לקרן א',ר"ל שהיה יחידי בעולם, ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כ"א מעצמו, ע"כ עלה קרבנו לרצון.
(כלי יקר, ויקרא פרק א פסוק א)
ל ע"א
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. "ומדת ימי מה היא", גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. "ואדעה מה חדל אני". אמר לו: בשבת תמות. אמות באחד בשבת. אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. אמות בערב שבת. אמר לו: "כי טוב יום בחצריך מאלף". טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח
ויש להבין מה ביקש בזה, הלא הוא הגבר הקים עולה של תשובה, ואם אינו יודע יום וגבול מיתתו הלא כל ימיו בתשובה, כאמרם [אבות ב' י'] שוב יום אחד וכו', ואם יודע קצו הלא אינו כל כך חפץ בתשובה, בחשבו עוד חזון למועד, וא"כ מה זה שנתאוה?.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)
ויש להבין על הקדימה ואיחור של דוד, ולמה לא אמר גם כן בה' בשבת או בב' בשבת, דוקא בערב שבת ובא' בשבת, ומה שהשיב לו ה' שחביב לו מאלף עולות, הוי ליה למימר סתם שחביב עלי תורתך, ומנינא למה לי, גם הטעם שהשיב לו על א' בשבת הוא בלתי מובן, אם כבר כלה קיצו בשבת, הל"ל הגיע עת האסף אל עמך, מה אמר שהגיע מלכות שלמה, כי בודאי ימחול שלמה נגד דוד אביו.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)
מה ביקש בזה, מה איכפת ליה אם יודע באיזה יום מהשבוע שימות או לא. אבל הענין דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע, ובמדרש [ב"ר ט', ה] דרשינן, והנה טוב מאד, זה המות. וחילקו המפרשים, כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלימה, הוא טוב מאד, שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי, ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם. אבל המת ח"ו בלי תשובה שלימה, המיתה רעה בתכלית, כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי, ואפשר אם היה חי, היה מרבה בתשובה, או היה מוסיף לסגל מצוות ומעשים טובים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)
ויש להבין, מה היה חפץ לדוד בזה לדעת יום מימי שבוע בשבת שימות בו, ומה ביקש בזה שביקש למות בערב שבת או בראשון בשבת.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ג)
שאול שאילה זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא, פתח ואמר, אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלתנותך, לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה, דוד אביך אמר לא המתים יהללו יה, ואת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת..
הסתירה או ההפך הנראה בפשוטו של ענין בקצת מקומות מספרי הנבואה כולם הוא - כפי הסיבה השלישית והרביעית. ואל זה הענין הובאה ההקדמה הזאת כולה. וכבר ידעת רוב אמרם ז"ל, כתוב אחד אומר כך, וכתוב אחד אומר כך, ומבארים הראות הסתירה, ואחר כך יבארו, שהענין חסר תנאי או מתחלף הנושא; כאומרם "שלמה, לא דיך שדבריך סותרין דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה, וכו'". וזה הרבה בדברי החכמים ז"ל, אבל רוב מה שדיברו בו הוא במאמרי הנבואה הניתלים בדינים או במוסר דרך ארץ. ואנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על 'פסוקים' שבהם סתירה בנראה בדעות ובאמונות. והנה אבאר מזה קצת בקצת פרקי זה המאמר, כי זה הענין גם כן מסתרי תורה. ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית - יש בו מקום עיון וחקירה, וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה מבלתי איזון וחיקור [מבאר שכשם שדברי חז"ל בגמרא הם יסוד ודוגמא לפתרון סתירה בין הפסוקים בנבואות שהפ מפני שאינם תמיד כפשוטם ולעתים הם עמוקים או מפני שחסר תנאי מסויים שלא נתבאר או שהנושאים שונים].
(מורה נבוכים, חלק א הקדמה)
ל ע"ב
כי הא דרבה. מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא
וזה הכוונה שאמרו חז"ל [שבת ל ע"ב] קודם דנפתח בגרסא - שהוא להתדבק בה' - צריך מילין דבדיחותא לשמח, כדי לבל יתן מקום לסטרא אחרא ח"ו לחול, אבל אחר דפתח וה' למולו, כי אין לה' אלא ד' אמות של הלכה בעולמו, אז צריך להיות שפתותיו נוטפות מור.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יג)
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'
וכבר ידעת כי כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה - כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות"; ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה, עליו השלום, לא באתהו נבואה - כבואה מקודם - מאחר תאונת ה'מרגלים', עד שמתו כל דור המדבר, בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם - ואף על פי שהוא, עליו השלום, לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא, אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו - כמו שזכרנו פעמים, שהוא לא יתנבא במשל, כשאר הנביאים.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק לו)
מאי כי זה כל האדם אמר רבי (אליעזר) [אלעזר] כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו, שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר, לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה
לצוות לזה, פירוש להסיר עצבונו ושממון יחידותו. ואם כן נתבאר מכל אשר אמרנו, שהכונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההוה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שאמרנו.
(רמב"ם, הקדמה לפירוש המשניות)
לא ע"א
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור
רצו בו שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה יקלו עליו עניני רוב המצוות, וזה החלק רושם הנפש והגוף יחד.
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי)
ואמר ואהבת לרעך כמוך, והוא תכלית טוהר הלב ונקיותו שיאהב האדם לזולתו כמותו. והכוונה, שישים אדם אהבת עצמו המדה אשר בה ישער וימדוד אהבת כל בני אדם, עד שלא יקבל שום אחד ממנו מה שלא ירצה הוא לקבלו מזולתו. ולזה אמרו זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א ע"א) ולפי שהמדה הקרובה אליו הוא ענין האחוה, כי האח אצל האדם הוא כעצמו ובשרו, לזה היה המנהג בתורה להזכיר כלל האנשים בשם אחוה, כי ימוך אחיך (ויקרא כ"ה), ומך אחיך עמו (שם), וחי אחיך עמך (שם), כי ימכר לך אחיך וגו' (דברים י"ו). כמו שיתבאר זה בפרשת בהר סיני (שער ס"ט) ב"ה. ולגודל הענין הזה כלל הלל במצוה הזאת כל המצות כלן ואמר דאידך פירושא הוא (שבת שם). וגם במה שצריך שיובן, שהתנאי ברעך שיהיה כמוך, הוא ענין נכבד מאד, מיוחד אל השכל האנושי ושלמותו.
(עקידת יצחק, שער ס"ה)
נראה,שהגר היה גר צדק, ולא היה מהתל התולים, לומר בדרך שחוק, שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי בקש ממש, שיעמיד לו כל מצות התורה, על יסוד אחד, דהיינו רגל אחד, אשר עליו יעמיד לו כל המצות, כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר, אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, ע"כ בקש ממנו שימסור לו, כלל אחד, הכולל כל התורה.
(כלי יקר, ויקרא פרק יט פסוק יח)
ביקש הנכרי שילמדוהו שורש אחד, שעל ידו ישיג את כל התורה, על דרך הנאמר בגמ' מכות כד, א "בא חבקוק והעמידן על אחת", שהעמיד את כל התורה כולה על מצות האמונה בה', שהיא יסוד ושורש, שעל ידה יוכלו להשיג את כל התורה.
(שיחות מוסר, מאמר ו' פרשת נח תשל"ב עמ' כג)
אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו
וזכרו החכמים ז"ל גם כן, שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה, ואחר כך הוא נתבע בחכמה, ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה - רצוני לומר, להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר, שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה, ואחר כך יתבארו במופת, ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה - אמרו, "כשאדם נכנס לדין, תחילה אומרים לו, קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד, והחכמה מין אחר, והוא - לאמת דעות התורה בעיון האמיתי. [מבאר שיש חילוק בין חכמה לתורה כי יש ידיעה כללית ויש ידיעה מעמיקה של סתריה ועומקיה.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק נד)
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז אמר אחד מהם אני אקניטנו אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו...אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל אמר לו הן אמר לו אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל אמר לו בני מפני מה אמר לו מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז אמר לו הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד
למדנו מן המעשה ההיא שצריך אדם להדמות להלל במדה כפי יכולתו שלא יקפיד ולא ירגיז ואפי' על דברים המקניטים, שזו מדה נכבדת מאוד.
(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)
שוב מעשה בנכרי אחד, שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר, שהיה אומר, ואלה הבגדים אשר יעשו, חושן ואפוד. אמר, הללו למי, אמרו לו, לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה, גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל, גייריה
יש לשאול, וכי היה כל כך שוטהו שרצה להתגייר בעבור לבישת בגדים אלו?, אלא ודאי ששמע קול סופרים מקרין ואלה הבגדים אשר יעשוו עם פירוש כוונתםו על מה הם מכפרים, כמבואר בערכין טז,א וידע הגר בעצמו, שהוא עבר על כל אלו בגיותו, והוא צריך לכל הכפרות האלו. ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כמו שלמדו במסכת מגילה (יב.) בג"ש נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן לכבוד ולתפארת. מה להלן בגדי כהונה אף כאן בגדי כהונה, כי גם הוא טעה בזה לומר שלבישתם יהיה לו לכפרה על כל שמנה ראשי עבירות אלו.
(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)
לא ע"ב
מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד
כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא, הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית, כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה, והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה, וסוף שלא תתקיים בידו.
(עקידת יצחק, שער ס"ד)
דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב (תהלים עג) "כי אין חרצבות למותם ובריא אולם"? - אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב (תהלים מט) "זה דרכם כסל למו"? - יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן - תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה"
יודעים רשעים שדרכם למיתה, אך כה נתרגלו לכך, עד כי אין יום המיתה עושה עליהם רושם, שמא שכוחה היא מהם, אם כן יש להם תקנה, כי כשיראו אחד מחבריהם מת, או אם יזכירו להם את יום המיתה אולי ישובו? ת"ל ואחריהם בפיהם ירוצו סלה. סופם ואחריתם המר שגור ומורגל בפיהם תמיד, על כן שוב אין להם תקנה.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת נצבים מאמר צז עמ' תי)
לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם. זהו דבר פלא. אם היה אדם רואה בפעם הראשונה מיתת אדם, ודאי שהיה זה עושה עליו רושם עז שהיה מתהפך לבעל תשובה גמור. ואילו הרשעים הרואים בכל יום מיתת אדם – אינה עושה עליהם רושם כלל!
(שיחות מוסר, לרגל המצב ערב סוכות תשל"ד עמ' תס')
כיון דכתיב על פי ה' יחנו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי
הכונה היא כי מקומם של ישראל במדבר היה "על פי ה'", אצל הקב"ה. ולא נשתנה מקומם על ידי שעברו ממקום למקום, אלא לעולם מקומם אצל הקב"ה. כתינוק הנישא בזרועות אימו. גם כשהיא הולכת – הוא בזרועותיה.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בשלח מאמר לג עמ' קלט)
לב ע"א
אמר מר עוקבא מאי קראה כי יפול הנופל ממנו ממנו להביא ראיה תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו (ממנו) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב
והנה דוק בלישנא פרק במה מדליקין דלעיל, אמר ראוי היה זה ליפול כו'. יש חילוק בין ראוי למוחזק, כהא דתנן (בכורות נא, ב), הבכור נוטל פי שנים במוחזק ולא בראוי. רצוני לומר, כי כפי פתיחת המקור העליון כן ראוי להיות ההתפשטות והענפים, אבל עדיין אינו מוחזק עד בוא הבחירה. ובבוא הבחירה אזי הידיעה למעלה במוחזק, בידיעת עצמות רצונו יודע ולא בידיעה מחוץ ממנו, דהיינו שנעשה רושם למעלה, הן כשהלך בחשך ופגם לעורר כח הדין, והן כשהלך באור והאיר למעלה ושב הכל ממטה למעלה במקור העליון, אז הידיעה למעלה בידיעת עצמותו בהחלט ובמוחזק. וזהו שאמר הפסוק (בראשית כב, יב), עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, והנה עתה משמע עתה, וידעתי משמע כבר. אלא הענין עתה במוחזק מה שידעתי כבר בראוי. [השל"ה תמה שכן מאמר זה לכאורה קובע שיש דברים שחייבים להתחולל והיכן היא הבחירה של האדם? ומבאר שאחר חטא האדם ה' הראה לאדם מה יתרחש על פי הרגילות הטבעית כי יש רע וטוב בו ובצאצאיו אמנם אין זה מעכב את הדורות הבאים מלהיות שונים לטוב או לרע ממה שהראהו ה'.]
(של"ה, תולדות אדם - בית הבחירה (ט))
לב ע"ב
ואם נותנין מתברכין שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר (רב) [חמא] אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
ביאור הענין הוא, שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך, וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די, כי לשון די שייך לומר, כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר, לא יוכלו לומר די, וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר, ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר, את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה.
(כלי יקר, דברים פרק יד פסוק כב)
פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה, [באיזה עוון בנים מתים] חד אמר, בעון מזוזה, וחד אמר, בעון ציצית, בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה, דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך, וכתיב בתריה, למען ירבו ימיכם וימי בניכם, אלא למאן דאמר בעון ציצית, מאי טעמא? אמר רב כהנא ואיתימא שילא מרי, דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. רב נחמן בר יצחק אמר, למאן דאמר בעון מזוזה נמי מהכא, דכתיב לא במחתרת מצאתים, שעשו פתחים כמחתרת
מבאר שטעם לשניהם אחד הוא, לפי ששניהם, ציצית ומזוזה, באו לזכרון, כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, שנאמר למען תזכרו ועשיתם,וכתיב (הושע ד ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים, אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד ומוסיף שזה מבאר מדוע מתו הטף של קורח ועדתו, כי לפי המדרש במדבר רבה יח, ג הם כפרו ועברו על ציצית ומזוזה.
(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק א מיתת בנים בעוון ציצית ומזוזה)
תניא, רבי נתן אומר: בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך"
בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח' עמ' תטו)
לג ע"א
אמר רבי חנן בר רבא, הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה, אמר רבה בר שילא, אמר רב חסדא, כל המנבל את פיו, מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות
וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה, גמלה האלוה לאדם, להבדילו בה משאר בעלי החיים - כמו שאמר, "מי שם פה לאדם?". ואמר הנביא, "אדוני יי נתן לי לשון לימודים" - ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא, אשר נתנה לנו לשלמות - ללמוד וללמד - בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה, עד שנאמר מה שיאמרוהו הגוים הסכלים, הזונים, בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם - לא במי שנאמר להם, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים - כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו, ויהיה כמי שנאמר בהם, "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל".
(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)
תנו רבנן, ארבעה סימנין הן: סימן לעבירה - הדרוקן, סימן לשנאת חנם - ירקון, סימן לגסות הרוח - עניות, סימן ללשון הרע - אסכרה
הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז), לומר שתמות בנוער נפשם, בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה. וטעם עונו ישא, שיהיה החטא ההוא דבק בו, מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה, כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת, כענין שאמרו (שבת לג א) סימן לעבירה הדרוקן. [מבאר שיש ורוצה ה' שהחוטא יוודע עונשו במוחש לעיני הציבור כדי שידעו את משמעות החטא ותוצאותיו הגלויות לענוש אותו.]
(רמב"ן, ויקרא פרק כ)
לג ע"ב
דאמר רבי גוריון ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה: בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור
לא תשנא וגו'... עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שבת לג:) בעון הדור נתפסים גדולי עולם, וכן הוא אומר (שה"ש א יד) אשכול הכופר וגו', ולצד זה חש הכתוב שתכנס בלב קרובי ה' הרחקת הלב על מעשה ה' זה, כי יאמרו שאינם מובטחים בחייהם ובשלוותם, הגם כי יפליאו להטיב מעשיהם, לזה בא דבר ה' כאן, ואמר לצדיקיו, לא תשנא את אחיך בלבבך פירוש אחיך זה הקדוש ברוך הוא. ויש לך לדעת שלא לכל ישראל בהשוואה יקרא הקדוש ברוך הוא אח, אלא להקרובים והדבקים בה' כרבי עקיבא וחבריו, וצוה להם שלא יתרחק לבם מה', שהרחקה היא ענף השנאה.
(אור החיים, ויקרא יט, יז)
ויבא יעקב שלם - ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו
ויבא יעקב שלם - צריך לדעת מה כוונתו באומרו "שלם" ורבותינו ז"ל (שבת לג:) אמרו דרשות. עוד צריך לדעת כוונת הכתוב באומרו בבואו מפדן ארם אין ידוע המכוון בזה, ורש"י ז"ל פירש כאדם האומר וכו' יעויין דבריו, ודבר זה ידוע הוא מסיפורים הקודמים.
(אור החיים, בראשית לג, יח)
משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש
כי יש טעם נכון לקצבה זו שאמרנו ימים תהיה גאולתו, אחר שנדונו שם ימי הסבוב הגדול שבו נמנו ימי שנותיהם... כי בזה יחשב שנדונו כמספר הימים אשר תרו את הארץ וחטאו עליה בשס"ה אזהרות אשר לא תיעשינה ואשמו בהנה.
(עקידת יצחק, שער סט)
לד ע"א
אמר לו אילמלי (לא) היית עמנו ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן יהב ביה עיניה ונח נפשיה נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות
מבאר שהחכמים בהיותם דבוקים במחשבתם בעליונים לכן כל דבר שהיו מחשבים בוומתכוונים אליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב אם רע. ומבאר שמכאן סוד התפילה והקרבנות שהוא סוד הדיבוק בעליונים.
(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק חמישי)
לד ע"ב
...אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! א"ל: אילמלי (לא) היית עמנו, ואפי' היית עמנו ולא נמנית עמנו, יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו 'זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן!' יהב ביה עיניה ונח נפשיה. נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים. אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות
יהב ביה עיניה ונח נפשיה... נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות. איך תהיה ראות צדיק לרעה?! והלא כתיב (משלי כב ט) "טוב עין הוא יבורך", גם ציין הרשב"י ז"ל (זוה"ק ח"ג ריא) לרע עין המזיק בעינו, כי הוא חלק רע?!
(אור החיים, שמות יא, ה)
לה ע"ב
אמר לו אם כן נתת דבריך לשיעורין
מה שצריך שתדעו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט; אבל כל מה שירצה ללמדו, מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכון בו הענינים שהם על הרוב, ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבוא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התוריית. כי התורה היא ענין אלוהי - ועליך לבחון הענינים הטבעיים, אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם, ויתחייב מהם נזקים פרטיים - כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו. ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחיב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התוריית - כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש, כי הכל מאל אחד ופועל אחד, "נתנו מרועה אחד". וחילוף זה נמנע - וכבר בארנו שלנמנע טבע קים, לא ישתנה לעולם. ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה, אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו; אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל - ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה - כי אילו היתה לפי האנשים, היה נופל ההפסד בכל ו"נתת דברים לשיעורין". ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיה החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים - כמו שאמר ית', "הקהל חוקה אחת לכם". ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב - כמו שבארנו. [מבאר שהתורה אינה מביטה על היחיד אלא על הכלל כולו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק לד)
לו ע"א
דא"ר חסדא: הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חצוצרתא שופרא - שופרא חצוצרתא..
החצוצרות מסמלות את יעקב שהיה בגלות ולא נח ולא שקט, והיה הוא ויוצאי חלציו חלים צ"ח קללות בתורה... וזהו "ח"צ-צרות" שהיה חל עליו ועל זרעו במצרים ובארצות, ואילו השופר מזכיר את יצחק (רה"ש טז).
(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)
מא ע"א
ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם
ודקדק לומר 'ואתם' בתוספת וא"ו, לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר, גם אתם תקבלו לפרות ולרבות, ומעתה תנאי הוא הדבר.
(אור החיים, בראשית ט, ז)
מט ע"ב
בעי רב יוסף: "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא הוא או לא...כי קא מספקא לי משום דכתיב "והמלאכה היתה דים" ממנינא הוא, והא כמאן דאמר 'לעשות צרכיו נכנס', או דילמא "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא הוא, והאי "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר, דשלים ליה עבידתא. תיקו
אבל הענין, כי יוסף, כאשר הפצירה בו יום יום, לדחות אותה אמר לה כעת אין זמן גורם כי בני ביתו יראו וירגישו בנו, אבל המתיני עד שלא יהיה אדם בבית, אז אמלא חפצך, ובאמת כוונת יוסף היה לדחותה בדברים. ויהי היום, ובאמת איש לא היה בבית ויוסף בא החדרה, תפשה בו לשכב עמה, כי כך היתה הבטחה שלו, ולכך העיזה פניה אח"כ, בא אלי לשכב עמי, כי הלא כה היה מאמרו כנ"ל, ואפשר כי זה אמרו חז"ל יוסף לעשות צרכיו נכנס.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)
נג ע"ב
ת"ר, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה, והניק את בנו. אמר רב יוסף, בוא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. א"ל אביי, אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית
הנס איננו גדול כאשר הוא נצרך לספק צרכים. אמנם במקרה זה, שתי הדעות צודקות, כי מבחינת האיש עצמו, הרי שהנס היה נדרש משום שמצבו היה גרוע – ומכאן שאדם זה היה גרוע; אך כיון שהגיע למצב זה, ולא נפתרה בעייתו באופן טבעי, אלא ע"י נס – הרי שבכך האדם גדול.
(עקידת יצחק, שער יג)
וכי טריחותא היאקמיה שמיא לשנות מן הטבע? והרי הטבע ולמעלה מן הטבע שווים לפניו יתברך?!, ולמה גרוע הוא מי שנשתנו סדרי בראשית עבורו?
(שיחות מוסר, תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נח' עמ' רמח)
נד ע"ב
כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא
הענין נודע, כי כל ישראל ערבים ואיש בעון חבירו נתפס, ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מוחה, ואין פירושו של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם, לא כן הוא, רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן, יש בידו למחות, דהיינו לומר אל בני, לא טוב הדבר, כלך מדרך זו, ואם הוא לא ישמע לו, הרי הוא מנוקה מעון ואפי' מערבותו, אבל אם כובש פנים בקרקע, גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)
נה ע"א
אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא - דכתיב הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'. אין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. מיתיבי; אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו! אמר להם: מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'! - הוא דאמר - כי האי תנא, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם
ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב בתורת משה רבנו, כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור, "אין מיתה בלא חטא, ולא יסורין בלא עוון", ואמרו, "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו", וזה - לשון המשנה. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר - ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא - ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש - ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא - אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו - רצוני לומר, ההזהרה מן העול והחמס. אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)
ענין ה'נסיון' גם כן מסופק מאוד, והוא הגדול שבמסופקי התורה; והתורה זכרה אותו בששה מקומות - כמו שאבאר לך בזה הפרק.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק כד)
דע שיש מרבותינו שחולקין בזאת המדה, יש מהן מי שאומר אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, ונדחו דבריו בגמרא (שבת נ"ה א') באין מיתה בלא חטא, שיש מתים בעטיו של נחש הקדמוני, והוא חטאו של אדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו, כענין שנאמר בעלי ובביתו, אבל באין יסורין בלא עון לא נדחו דבריו, ואם תאמר שנדחו בכל, אבל המיתה והיסורין באין על חטא שקדם לאב, כמו עטיו של נחש שהזכיר המקשה, אבל אין מיתה ויסורין חנם בעולם, ואמרו בברכות (ו' א') בקש משה להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכך, אמר לפניו רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו ורשע ורע לו רשע וטוב לו, א"ל הקב"ה למשה צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור, וזה הענין על דרך שפירשנו למעלה בפרעון קצת העונות בעולם הזה לזכותו לגמרי, או להאבידו לעולם הבא, ולשון אחר אמרו בצדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו', ואמרו בגמרא ופליגא דר' מאיר דתנא משמיה דר' מאיר שלא נתנו למשה זו המדה שנאמר וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו הגון, כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם, לומר שלא נמסרה המדה הזו לדעתו של אדם. [מבאר שהמסקנה היא שדעה זו דחויה לעניין מיתה שכן יש מיתה בלא עוון כגון כל תולדות אדם שמתים בגלל חטאו אך לגבי יסורין לא נדחו ואין יסורין בלא עוון]
(רמב"ן, תורת האדם, אות קיח שער הגמול)
כמו שלא יתואר היכולת האלהי לעשות צלע מרובע שוה לקוטר, ולא לקבץ בין ההפכים בנושא אחד בעת אחד, כן לא יתואר בעשות אדם בדמותו וצלמו עד שלא יחטא כלל. וזה, כי אדם ולא יחטא הוא ודאי קבוץ הדברים על הענין ההוא. כי הנקיות מכל חטא דבר מיוחד ומסוגל אל הנמצאים העליונים הנבדלים, די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, כי מצד הפשטם מהחמר וממשיגיו הנה שלמותם נמצא קיים בפועל, ותמיד הם קולעין בתמימות פעולותיהם ולא יחטאו. אמנם אדם ילוד אשה אשר בעפר יסודו, עם היותו נברא בצלם, הנה שלימותו הוא כח בגשם, ושלימות כזה אי אפשר שלא יפסק ולא יחלש ביותר שלם שבאנשים, כי אפילו משה רבן של נביאים עליו השלום שהוא אשר התמידו בו ניצולי השפע יותר מכל זולתו מהשלמים, כמו שכתב המורה ז"ל בהקדמתו, הנה אי אפשר שלא היה פוסק עתות מה, בעת התעסקו בצרכי החמר הכרחיים...
(עקידת יצחק, שער פ)
דאמר רבי אחא ברבי חנינא, מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה, דכתיב ויאמר ה' אליו עובר בתוך העיר בתוך ירושלים, והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים, תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים, תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה, הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו, רבונו של עולם, היה בידם למחות, ולא מיחו, אמר לה גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם [אמרה] לפניו, רבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי, והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו, וכתיב, ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית, תני רב יוסף, אל תקרי מקדשי אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו ומיד
ומה שאמרו שמעולם לא חזרה מדה טובה מאת הקב"ה לרעה אלא אותה בלבד (שבת נ"ה) הנה דברו בזה נכונה בלי ספק, כי לא נמצא מדה טובה שחזרה בלא שינוי מעשה המקבל, זולתי זאת שבשעה שאמר הקב"ה והחית חיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אמר מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים. אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות בידם ולא מיחו אמר לה גלוי וידעו לפני שלא היה בידם למחות אמר לפניו, אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, מיד וממקדשי תחלו. ועתה ראה כי האל יתברך העיד עליהם שהיו צדיקים והנה בין גזירה ראשונה לשנייה לא שנו מעשיהם, ולזה אמרה שהיא לבדה נמצאת שבלא שנוי מעשה המקבלים תשתנה הגזירה מטובה לרעה, ואפילו אותה על דרך האמת לא היתה חזרה, שלא היה הענין ההוא אלא כעין משא ומתן בין המלמדים זכות ובין המלמדים חובה, ולסוף הכריעה כף חובה. אמנם בבחינת הנביא אין לנו לחפש ולדרוש זולת מה שכתבה התורה בו. ועתה ראה כי האל יתברך העיד עליהם שהיו צדיקים והנה בין גזירה ראשונה לשנייה לא שנו מעשיהם, ולזה אמרה שהיא לבדה נמצאת שבלא שנוי מעשה המקבלים תשתנה הגזירה מטובה לרעה, ואפילו אותה על דרך האמת לא היתה חזרה, שלא היה הענין ההוא אלא כעין משא ומתן בין המלמדים זכות ובין המלמדים חובה, ולסוף הכריעה כף חובה. [אומר שגם מדה טובה חוזרת אם האדם שב מצדקו ועשה רע. וכונת המדרש שמעולם לא חזרה מדה טובה בלי שהאדם שב מצדקו. וגם זה רק מפני שהמדה הטובה לא היתה חתימת גז"ד לטובה אלא משא ומתן בין המסנגרים למקטרגים.]
(עקידת יצחק, שער צ"ו)
טעמו של דבר שהפורענות מתחילה מן הצדיקים, לפי שבידם שבט מושלים, להשיב רבים מעון, ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה, וברכים כושלות באמונה. וע"כ אמרו רז"ל (ר"ה ח ע"ב) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות, כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז"ל (תנחומא אמור כב) בערב ר"ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח"כ יצאו הבינונים כו', ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.
(כלי יקר, דברים פרק כט פסוק ט)
נה ע"ב
ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד
והוי יודע, דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא (שם נ"ה ע"ב), אין הכוונה בלא חטא כלל, שהרי מקרא מלא הוא (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. (מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן). וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת, הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב'), אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה, ובהא קא מפלגי, דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה, כמי שעובר על דברי נבואתו, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, כדאיתא התם (שבת שם). ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא, אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ') וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם), ולהכי מותיב בה לרבי אמי, אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. [מבאר שאין הכונה בלא חטא כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אלא בלא חטא שחיבים עליו מיתה.]
(עקידת יצחק, שער פ)
ומקשים והלא מקרא מלא [קהלת ז, ב] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל יובן כי יש ליתן טעם למה אי אפשר שלא יחטא. אבל כבר פירשהו דוד [תהלים נא, ז] הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, כי תחילת יצירה היה על ידי זיווג ותאות איש לאשה, וזהו על ידי יצר הרע ותאוה חומרית, וא"כ הושרש בנפש הולד חלק מסטרא דיצר הרע ומסאבא, כי בא משורש חימוד ויצה"ר, וא"כ תיכף נחש כרוך בעקבו ומושרש בטבעו, וא"כ א"א שלא יחטא, כי הלא שורשו הוא על ידי חלק רע וחטא.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)
אין הכוונה שלא חטאו כלל, רק מגזירת מיתה על אדם הראשון. דלמ"ד אין מיתה בלא חטא [שבת נה ע"א] מאי איכא למימר? וגם מקרא מלא "אין צדיק בארץ וכו'". אבל הרצון, כי מה שחטאו לא היה בעבור רוע מזג גופם ורוע סדר ענינים, רק הוא כי הנחש כרוך בעקבי התולדות מיום אדם.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)
יש מיתה בלא חטא
והוי יודע, דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא, אין הכוונה בלא חטא כלל, שהרי מקרא מלא הוא (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. (מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן). וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת, הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב'), אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה, ובהא קא מפלגי, דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה, כמי שעובר על דברי נבואתו, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, כדאיתא התם (שבת שם). ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא, אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ') וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם), ולהכי מותיב בה לרבי אמי, אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. [מבאר שאין הכונה בלא חטא כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אלא בלא חטא שחיבים עליו מיתה.]
(עקידת יצחק, שער פ)
...מיתיבי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו, ועבר עליה
לאין ספק שמה"ש ידעו כי עבר אדה"ר על מצות ה', רק שאלתם היתה, הלא ה' רחום וחנון איך לא נשא עון אדה"ר, והקב"ה השיב, אילו היה לו לשמור מצות רבות יש בו התנצלות בשגיאות ברב טורח שמירת כל המצות, אבל ביש לו רק שמירת מצוה אחת ולא שמרה אין לו התנצלות, ולכך ראוי לעונש.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר ויהי (כי זקן שמואל ובניו לא הלכו) [ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו] בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר והלך מדי שנה בשנה וסבב ביתאל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן
בני שמואל, עם היות שלא היו חסידים כאביהם, מכל מקום לא היו מעוותי משפט, כמו שאמרו בפרק במה בהמה יוצאה ז: אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: ויהי כי זקן שמואל וכו' ולא הלכו בניו בדרכיו, בדרכיו הוא דלא הלכו הא מחטי לא חטאו, אלא מה אני מקיים: ויטו אחרי הבצע ויקמו שוחד ויטו משפט, שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחור בכל מקומות ישראל ודנם בעריהם, שנאמר: וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל, והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם. וכיון שלא היו מעוותי משפט, ימשך מצד שופטם את ישראל כפי התורה שיחול ענין האלהי בהם. אלא שישראל נטו בעת ההיא יותר לתקון קבוצם המדיני, ואלו שאלו להם מלך בסתם שיאמרו "שימה לנו מלך", או שיבקשוהו לסבת תקון מלחמותיהם, לא ימצא להם בדבר הזה עון אשר חטא, אבל מצוה, אך היה חטאתם באמרם שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, שרצו שיהיו משפטיהם נמשכים מצד המלכות לא מצד שופטי התורה.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה
תמה איך מצינו שחייבים עונש חמורכל כך על עבירות שלא מצינו עליהם בתורה עונשכזה, כמו המדרש שלפנינו ואםכן מדועאיבדראובן מלכות בכורהוכהונה? והוא משיב:" מצינו שדברי חכמים גדולים מדברי תורה, כך עונש העובר על דבריהם מרובה, כבר אמרו רז"ל כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ויראה זה תמה, היאך אפשר שהעובר על עשה מן התורה לא יתחייב מיתה, והעובר על אחד מן הלאיין לא יתחייב כי אם מלקות ארבעים, והעובר על אחד מהשבותין חייב מיתה?
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
התביעה על ראובן הייתה על הבהילות והחיפזון, אם כן מדוע כינה זאת הכתוב "וישכב"? אלא מידה זו של בהילות מערערת את האדם לגמרי, ועלול הוא להתדרדר עד שאול תחתית, ודיברה תורה על שם סופה של מידה זו.
(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור מאמר נג' עמ' רכט)
מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו עלבון אמו תבע אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי עמד ובלבל את מצעה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה
ואולי יכנה אותו שם ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו, כלשון אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קלב ג) ויאמר, אז חללת אותי, רק דבר בנסתר דרך כבוד, וכן ובחללו יצועי אביו, כנוי, בחללו העולה על יצועי אביו. [מבאר שהכתוב הצניע את מה שעשה ראובן שבלבל את השכינה ובמקום זה אמר שבלבל את היצוע אך הכוונה למה שעולה על היצוע היינו השכינה].
(רמב"ן, בראשית פרק מט פסוק ד)
נו ע"א
כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה, שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע"? שביקש לעשות ולא עשה
שכל החושב שבהיות החכם בדעתו וביישוב שכלו חטא, הוא ודאי חוטא בדעתו וסברתו. [מבאר שההולך בדעת ישרה אינו יכול לחטוא, ואין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות, וודאי דוד ושלמה לא חטאו מתוך ישוב השכל.]
(עקידת יצחק, שער ע"ג)
שואל איך אפשר לומר שלא חטא, הלא הנביא מוכיח אותו על חטאו, והלא נולד בן, אלא שלא חטא לא בעריות ולא בשפיכות דמים, ומצד שורת הדין לא חטא. אבל עשה מעשה מכוער, ולא נהג במדת חסידות הראויה לו, ועקר חטאו של דוד היה חלול השם שנגרם בעיני העם. (ואין כאן המקום להביא את דבריו כי הוא האריך מאד, ועיין שם).
(עקידת יצחק, שער ס"ג)
ובאמת זה גופא צריך ראיה שהשכינה היתה עמו, יען זה היה נס מפורסם שנעשה לאות וראי' מוחלטת שחפץ ה' בו וכי הוא חביב לפני המקום, והוא כי כל חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בעצמו להקיץ לדוד לעבוד מלאכתו מלאכת השמים, וש"מ כי נרצה פעלו מאוד לפני המקום.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)
נו ע"ב
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שלמה חטא - אינו אלא טועה
שכל החושב שבהיות החכם בדעתו וביישוב שכלו חטא, הוא ודאי חוטא בדעתו וסברתו. [מבאר שההולך בדעת ישרה אינו יכול לחטוא, ואין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות, וודאי דוד ושלמה לא חטאו מתוך ישוב השכל.]
(עקידת יצחק, שער ע"ג)
"ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו". אמר לו: אני אמרתי 'מתי תבא בשלום' ואתה עושה לי כך? לא עליך יש לי תרעומות, אלא על מי שהביאך בשלום
והדברים תמוהים. אבל יובן, וכדומה שראיתי כן בספר תולדות יצחק, כי אמרו [ד"ר, ח'-י, ועיין ירושלמי פאה פ"א ה"א] בדורו של שאול היו צדיקים אלא שהיו בעלי לשון הרע, ולא הצליחו במלחמה, אבל בדורו של אחאב היו בעלי עבירה ועבודה זרה, רק לא היו בעלי לשון הרע, ולכך הלכו במלחמה ונצחו. וא"כ א"ש דאמר לו מפיבושת, לא עליך אני כועס כי אתה באת בשלום, וא"כ הוכחת דע"כ לא קבלת לה"ר, דאל"כ לא היית מצליח במלחמה, דזהו עונש לה"ר להיות נופל בחרב מלחמה, אמנם על מי אני כועס, על מי שהביאך בשלום, דהוא יודע כי באמת קבלת לה"ר, וא"כ לא היה לו להצליח כעונש בעל לה"ר.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה
וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם 'מלאך' תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול' אשר יזכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שיתוף השם.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק מב)
סג ע"א
א"ר ששת: מאי דכתיב "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד... אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא
למיימינים בה, הרצון שלומד לשם שמים בשביל להכיר ולהחזיק התורה וכח ה' וכחה של תורה, זוכה לתורה על בוריה, שהיא אורך ימים, ועץ חיים למחזיקים בו, אבל המשמאילים, שלומד תורה בשביל חמדת ממון, או שאר כבוד מדומה, אף שכרו כך בעושר וכבוד.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)
מביא כהוכחה את המאמר בגמרא לשכר בעוה"ז לרשעים ושכר לצדיקים בעוה"ב, כי לכל אחד מגיע שכר כערך מעשיו.
(מכתב מאליהו חלק א'. באור ענין מידת הרחמים (עמ' 17))
רבי אליעזר, אומר תכשיטין הן לו. תניא אמרו לו לרבי אליעזר, וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן, לפי שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב. ותהוי לנוי בעלמא? אמר אביי, מידי דהוה אשרגא בטיהרא. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך
הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא עולם שאחרי התחיה, שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה. [מבאר שעולם הבא הוא עולם שאחר התחיה ולא עולם הנשמות, ומוכיח מגמרא זו.]
(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)
סג ע"ב
"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך"... ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה, מכאן ואילך למעשים טובים
ונמצא פי' "והלך בדרכי לבך", לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל ב"א שוין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה. וזה לגמ"ח. והכל לשם שמים. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שוה. וגם במעשה המצות... וכן בגמ"ח. אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם.
(העמק דבר, במדבר פרק טו פסוק מא)
סד ע"א
"ויקצוף משה על פקודי החיל". אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: "לא נפקד ממנו איש"..
אמנם הראוי שיודע בזה, הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות. וזה, כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת, אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה, כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה.
והוא, כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון, ואי אפשר זולת זה... כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון, חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא, ושהוא יכול לעשות בקשתו, וכי הוא משגיח, ורוצה טוב מבוקשיו. והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו, לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר, שאם לא כן מי יתפלל לו. [מקשה, אם התפלה אינה אלא חיי שעה, בקשת צרכים זמניים וחולפים, למה היא מצוה. ומתרץ שהתפלה היא לא רק חיי שעה אלא היא קרבה לה'. והיא כעין הקרבנות, וא"א זולתה.]
והוא מה שאמרו, ואף על גב דשבת מילתא דעבידא לגלויי, מתן שכרה לא עבידה לגלויי, כי באמת השבת הגדול הזה הוא מתן שכר השבת הראשון והתכלית אליו.
אכן יתבאר הענין על דרך אומרם במסכת שבת (י:) ישיבתה של צוער נ"א שנה ושל סדום נ"ב וכו' ע"כ, וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדיין לא נשלמה סאתה, והן אמת כי ישתנה הדין בין קודם שניתן רשות למחבל לאחר שניתן וכו' (ב"ק ס.), שהגם שעדיין לא נשלמה סאתה, אף על פי כן כיון שניתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו, וקבל דבריו ואמר נשאתי פניך וגו', ותמצא שתיכף הלך לו לוט מצוער כי ירא שיגיע זמן תשלום פורענותה. [מבאר כי העיר צוער עדיין לא התמלאה סאת עוונותיה ולכן היתה אמורה להיחרב רק מצד שכבר ניתנה הרשות למשחית ושוב אינו מדקדק, ובזכות בקשת לוט ניצלה.]
נתבאר העניין בדברי המדרש [מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ד ויוסף הורד מצרימה, זש"ה "לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים סו). א"ר יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן... מלה"ד? למי שמבקש לגרש את אשתו. כשבקש לילך לביתו, כתב גט. נכנס לביתו, והגט בידו. מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה: מזגו לי את הכוס שאשתה. מזגה לו., כיון שנטל הכוס מידה אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי, שמזגת לי כוס פשור., אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת הגט והביאתו בידך...]
כי אע"פ שנגזרה הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" הרבה קודם לכן, מכל מקום נשתלב החשבון הפרטי של יעקב ששינה בן בין הבנים לתוך המערכה המוכנה ועומדת.
כך מקיים הקב"ה את תכניותיו. בעלילה, ע"י מעשי בני האדם. ומגלגל על ידם את אשר נגזר מראש.
אך כוונתם ז"ל לזרז האנשים שישתדלו לדעת ולהשכיל בתורה ובחכמה, על הדרך שאמרנו, עד שיוכר שלמותו בסדור לשונו בבואו להתפלל לפני אלהיו, בלשון התורה הקדושה והנקיה מכל סיג, כדי שימצאו לו האמצעיים הנאותים להשלים רצונו, ושלא ישים אדם עצמו מכלל שאינם יודעים לבקש צרכיהם רק בלשון הדיוט, והוא הלעז המשותף לנשים ונערים. כי אנשים אשר כאלה כאשר יצטרכו לבקש צורכיהם מבוראם, לא ימצאו להם מליצים ואמצעיים, מפני חסרונן. והוא מה שאמרו שמלאכי השרת אינן נזקקין להם, לפי שאינם מכירים בלשונם, לומר שאינם מטפלין אל לשון הדיוט ולא למתפלל בו, כמו שאמר (רות ב') יהי מכירך ברוך, (שם) מצאתי חן בעיניך להכירני. אמנם במקום חולה, שהשכינה למעלה מראשותיו, לזון אותו ולסעדו, המקום בתורת חסד ירחם עליו ולא יקפיד על חסרונן. [מקשה איך יתכן שמלאכי השרת אינם יודעים ארמית, ואף מוכיח מכמה מקומות שהם יודעים, ומבאר שכונת המדרש שיכין אדם עצמו לתפלה, ולא יהיה כהדיוטות.]
ואלו דבריו.
ולהבין איך יודמה זה מחלוקת קדושה וקב"ה חדי ביה - לעגל. יובן כי מה שביקשו מאהרן לעשות עגל ותלו כי משה לא ידענו מה היה לו, וכבר העידו כל המפרשים הכוזרי הראב"ע ורמב"ן, שלא היה מהמרי כל כך כמו שיודמה לכאורה, והענין כי שמעו מפי משה שהיה כבוד ה' חונה על הכרובים, כדכתיב [שמות כ"ה כ"ב] ונועדתי וכו', וכרוב הוא פני אדם זוטרא [עיין סוכה ה ע"ב], ושפטו כי השפעה באה ממרכבה קדושה אשר מימין פני אדם, ועל ידי שפעו בא על דמותו, והיותו למעלה אפי רברבי כשיורד מלמעלה למטה נתקטן ונעשה אפילו זוטרא, אבל מכל מקום הוא דמותו פניו משור וזהב, ומשה הוא מימין, כדכתיב [ישעיה ס"ג יב] מוליך לימין משה, וא"כ היה אהרן משמאל כנודע שהיה אז לוי, ובמרכבה מימין פני אדם וכן פני שמאל פני שור, וא"כ שפטו בעוד משה היה - היתה השפעה יורדת מימין מרכבה מפני אדם לפני אדם אשר זו של זהב, אמנם כעת אשר מת משה, והנהגה באהרן היותו משמאל, אם כן יורד שפע משמאל שבמרכבה שהוא שור אל למטה, ושם שור זוטא של זהב שהוא עגל של זהב אשר, שם יהיה כבוד חונה כמו על אפי זוטא של אדם, וזוהיא שאלתם, והם שמעו ונקדשתי בכבודי וכו', כי בעת חינוך מקום שריית שכינה צריך להתקדש במיתת אדם כדאמרינן [ויק"ר פי"ב ב], ואז שראו כדמות משה מת, שפטו שע"י נתקדש אהרן והגיע זמן לעשות מקום חל עליו שפע אלהות. וידוע מ"ש תמיד מקולי בית הלל ומחומרי בית שמאי, כי הלל צד ימין ושמאי צד שמאל.
ובזה יובן שבאותו יום גברו ב"ש על בית הלל, וכמעט שקבעו הלכה כב"ש וגבר צד שמאל על צד ימין, היה אותו יום קשה כיום שנעשה בו עגל, שהיתה גם כן כל כוונתם להגביר צד שמאל ולהוריד שפע משור ולא מאדם שבמרכבה.
אלא יש לומר שישנם נסים שכל תכליתם היא הארת פנים. משל למשפחה שאבד מהם יהלום יקר. לימים מצאו אחד הבנים. עמד אביו ונשקו על ראשו. שמחת המשפחה כולה – רבה, ובכללם שמח אף הבן המוצא, אלא שנוספה לו שמחה פרטית – שמחת הנשיקה שקיבל מאביו.
אף בנס חנוכה כן. נס ההצלה היה "הכרחי", על ידו היתה תקומה לעם ישראל ונתקיימה הבטחת "ולא תישכח מפי זרעו", אך רק בנס פך השמן ניכרה חיבת ה' לישראל, שנס זה הוא בבחינת "מותרות", כדי שיזכו להוסיף מעט בקיום המצוה, היתה בכך הארת פנים מיוחדת לעם ישראל, ובכך נתגלה גודל אהבתו אותם, ועל כך קבעו את שמונת ימי החנוכה.
ואמת כפי מ"ש המחברים, כי לכך היו נרות דולקים בהיכל אף כי הכהן לא היה נכנס רק ביום והיו חלונות שם שלא יהנה בהיכל מאור שכינה שהיה מבהיק מקדש הקדשים להיכל, כמ"ש הרא"ש ביומא בשם ירושלמי, וכשהיה ארון היה הכהן הולך לאורו של ארון, ולכך היו הנרות דולקים כדי שלא יהיה ניכר אור הארון ונהנה, וא"כ א"ש עדות לישראל ששכינה שורה בישראל, כי לולי כן לא צורך אורה, כדאמרינן [שם] וכי לאורה הוא צריך וכו'.
זהו מה שנראה לכאורה, אבל ביותר יש להבין מה ענין זה ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ונראה כי שבעה נרות הם שבעה חכמות, כי ידוע כי חכמה היא מכונה בשם נר, חכמת אדם תאיר פניו, ושבעה נרות הם חכמת חיצונים, ונר מערבי היא חכמת תורתינו הקדושה, שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלות מתורתינו ומשם מקורם ושמה ישובו, כי כולם הם נערות המשרתות את המלכה...
אך תדע כי כל החכמות בנויות על הקדמות, מושכלות ראשונות יולידו שניות, ושניות שלישיות וכן תמיד, והמושכלות ראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהן טעות, כי אבות חטאו בנים אינם, הרצון, כי החושים יטעו כאשר יקרה לחוש פתאום קול תוף באזניו, ובאמת אין קול ואין קשב, וכן בעינים לפעמים יראה קרוב והוא רחוק, שחור והוא לבן, ולכן אף התולדות טעות, וזהו הכל מה שמושג על ידי מחקרו, שכל המושג על ידי מופתים והקשים שכליים, לזה צריך הקדמות, כאשר רמז בזה כמה פעמים בצחות לשונו בעל ספר חובת הלבבות. [הכוונה הנסתרת בדברים היא שנר מערבי הוא משל לרוח הקדש. ושאר הנרות מורים על שאר חכמות. ורוח הקדש היא היסוד לכל החכמות, והיא גם תכליתן (וראה בפנים שמאריך להוכיח שכל תחום במדע נועד לשרת עניין מסוים בתורה.). ולכן זוהי עדות ששכינה שורה וחלה על ישראל להאיר להם חשכת השכל.]
והתירוץ בזה, שלא נחלקו אלא בנר חנוכה, מפני שהיה רב אויא סובר שכשם שכל הגורות והדינין והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור, כמו שמפורש בפרק מי שמתו כך המצות שחדשו סמוכין על אותו הלאו בעצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך לאותו הלאו, אלא לדברים שיש להם עקר בתורה, אבל המצות המחודשות מהם אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך, והטעם לפי שדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמה, כגון פירוש התורה הוא, שהם ז"ל אמרו כל צמר ופשתים הוא כלאים, וכל שבות הוא מלאכה. אבל כשאומר הדליקו נר חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו, בשום ענין. שאין בא בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט וגו', אלא בכלל שאל אביך ויגדך הוא שהוא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. אבל הגזרות והמשפטים והתקנות שיתקנו שהם במצות התורה, כלם הם בכלל "לא תסור", והעובר על אחד מהשבותין כעובר על אחד מהלאוין.
אדה"ר היה יחידי בעולם, ולא חטא לשום בריה, בלתי לה' לבדו, ע"כ היה אדם דומה, לצורת פר שיש לו קרן אחת במצחו, כי משם הוא העולה, כלפי מעלה, כי כך עשה הוא מעשה בהמה, וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע, והיינו נגיחה כלפי מעלה, ע"כ הוצרך להביא תמורתו, פר בעל קרן א', ונזדמן לו כך, לפי שעה כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי.
אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה, ולכן דוד ביקש לדעת זה אם היה להורות לתשובה או לא, ואם יחיה ע' שנים, הדבר מוכרח בהנ"ל, אבל אם יחיה מאה שנים וכדומה, אין זה רוב שנותיו, ולכן אמר הודיעני ה' קצי וכו', למען דעת אם כבר עברו (רוב) שנותי ואתה סלקת השמירה או לא. [מדוע ביקש דוד לדעת באיזה יום בשבוע ימות? כי ידע שכיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא [יומא לח ע"ב], ורצה לדעת אם עברו רוב שנותיו. אם כבר הגיע למחצית השניה של חייו – אזי כל החטא לא בא אלא כדי להורות תשובה לישראל, אך אם טרם הגיע לחצי ימיו, הרי שחטאתו נגדו תמיד, דהיינו זהו חטא פרטי. ובכן, כשחטא היה דוד בן 36 לפחות, שהרי שבעים שנה חי, ובשלושים ושלוש שנותיו האחרונות מלך בירושלים, והחטא התרחש בירושלים. וכעת עליו לדעת את משך חייו. משלא גילה לו ה' את אורך חייו, ביקש דוד לחשב זאת ע"י היום בשבוע בו ימות. דוד נולד בחג השבועות, וכשנולד חל חג השבועות בשבת. לכן ידע שימות בחג השבועות, כי ה' ממלא ימיהם של צדיקים, וכן ידע שימי חייו יהיו שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, שכן בימי דוד נתקצרו ימיו של אדם. ומהו החישוב? לצורך החישוב ניתן להחשיב את מספר הימים בכל שנה לשלוש מאות ששים וחמישה, כמניין ימות החמה (בגלל עיבור השנים והחדשים). בכל שנה, אם כן, יום אחד בשבוע עודף על הקודמת לה. דהיינו אם חל מועד מסוים ביום א', בשנה הבאה יחול ביום ב'. לפיכך אם יחול יום מותו בשבת – סימן הוא שימי שנותיו שבעים שנה. ואם כן – עברו רוב שנותיו, ולא בא החטא אלא כדי להורות תשובה!]
...לכך הקריב שלמה אלף עולות, משום דהקב"ה אמר לאדם ביום אכלך מות תמות, והמתין לו הקב"ה יומו שהוא אלף שנים, כנגד זה הקריב אלף.
וזו הכונה, כי דוד חשב שמת בעטיו של נחש, בעבור היותו גלגול אדם הראשון כנודע, וידוע כי בת שבע היתה גלגול חוה, ולכך ביקש מתחלה למות בערב שבת לתקן חטא אדם הראשון, ואמר ה' שמה שהוא עוסק בתורה הוא תיקון לחטא אדה"ר, ולכך אמר חביב לי תורתך שאתה עוסק יום אחד, כי מה שהאדם עוסק יום אחד בתורה, הקב"ה יחשבהו ליומו, כי ידוע ברכתו של הקב"ה הוא אלף, כדכתיב [ועיין דברים א'. יא] יוסף ה' לכם אלף פעמים, ולכך במדה רעה יחשב יום לשנה, ובמדה טובה, כברכתו של הקב"ה, יום לאלף כיומו של הקב"ה, כמבואר במדרש [ב"ר ח', ב] וזוהר [ה"ב קמ"ה ע"ב], ולכך אמר הקב"ה, שחביב יומו שעוסק בתורה יותר מאלף עולות שיקריב שלמה, שהוא כנגד הנ"ל.
והנה חשב דוד, אולי מת בחטא בת שבע, וידוע במדרש כי בת-שבע נלקחה לבית המלך באחד בשבת, דכתיב לעת ערב, ביום שנאמר בו ערב, ולזאת אמר דוד אמות באחד בשבת [שבת ל.] לתקן הקלקול באותו זמן, אמנם ידוע מאמר בת- שבע, כי אם ימלוך אדוניה והייתי אני ובני שלמה חטאים [מל"א א', כא] כי סימן זה היה בידם, שאם ימלוך שלמה, אזי נמחל החטא, וראויה היתה בת שבע לדוד, אבל אם לא ימלוך, ודאי מאת ה' היתה הסיבה זאת שאינו ראוי למלוכה. וזהו שאמרה, שאם ימלוך אדוניה והיינו אני ובני חטאים לה', וזהו שהשיב לו הקב"ה על שאלתו שימות באחד בשבת לתקן חטא בת שבע, וא"ל הקב"ה אין צריך לזה, שכבר הגיע מלכות שלמה בנך שימלוך, וזה לך לאות כי סר עונך וחטאתך תכופר וא"ש.
...ביקש מה' ליתן לו אות, ולכך לבוא אל בירור, כי לא האמין בנפשו, כדכתיב [תהלים כז, יג] לולי האמנתי וכו', ולכך שאל להודיע לו יום שימות בו, כי אם יאמר לו הקב"ה, ש"מ דעונו סר וחטאתו תכופר, כי זולת זה מיתה לרעה, ולא היה הקב"ה אומר היום, ומשפטיך תהום רבה כנ"ל, אלא ודאי שנמחל, והיא טובה, ולכך יכול לומר כנ"ל. והקב"ה אמר לו, ובזאת הבחין כי נמחל. וכן הדבר, אם מיתתו לרוע, א"כ שפיר יום ההוא איתרע מזלא למאד, אבל אם מיתתו לטובה, אין זה איתרע מזלא כלל. [מדוע בקש לדעת יום מותו? משום שאם יודיעו ה' הרי זה סימן שנמחל לו עוון בת שבע כי יש סיפק בידו לשוב.]
...אבל הענין אמרו בגמרא דשבת [דף קנו ע"א] מאן דנולד בשבת ימות בשבת, משום דחללו עליו שבת, ואמרו קדישא רבא יתקרי, ופירש המהרש"א [ד"ה על דאחילו] לאו בכל אדם הוא, כי רבים הנולדים בשבת ומתו באמצע שבוע, אבל מי שהוא קדוש ימות בשבת, ותלה מהרש"א הטעם, משום דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, וטעם זה דחוק, דמאי איריא בנולד בשבת, בשאר ימי השבוע נמי. אבל הענין כך, כי הך דחללו עליו שבת באמת הוא רק פקפוק בעלמא, כי התורה התירה לחלל שבת לצורך סכנה, ומה יעשה הולד במעי אמו בכך, ואין כאן רק פקפוק בעלמא. אמנם למען שתהיה נשמתו זכה וברורה בשובה אל בית אביה בנועם וצרור החיים, ולא יהיה בה שום שמץ כתם ורשומו הניכר בשום דבר, ימות בשבת, שיהיה להתם החטא וללבן כתמה, למען תשוב אל אלהים והיא מטוהרה, זכה כשלג ברה כחמה.
אך זהו מי שחף מכל פשעיו ואין שום כתם ושמץ בגופו כלל, אבל מי שבלאו הכי יש לו כתמים רבים ויש בו פגמים מעצמותו ומה יעשה שמץ כתם הלזה, שהוא רק פקפוק בעלמא, הלא רבו כתמיו ופגמיו, וזהו מ"ש, אם קדישא רבא יתקרי, שלא יהיה בו מחמתו שום כתם ושמץ דבר לכבס ראשו מפקפוק הלזה, אבל אם בלאו הכי אינו כל כך קדוש, אינו מת בשבת, כי מה איכפת בכתם הלזה, ואין זה אלא לבני עליה היושבים בדרא ראשונה קמי קב"ה, שצריך שלא יהיה בו שום לכלוך, והנה עוד כתבו, דזהו דוקא במת ליום המוגבל, אבל אם מת ר"ל קודם זמנו, אין זה חוק שימות ביום הולדו, כמ"ש מהרש"א [שם, ד"ה הודיעני].
ואני מוסיף לומר סברא אחת, די"ל הא דמת בשבת בשביל חילול שבת ביום הולדו, שהיתה אמו בחזקת חולה שיש בו סכנה ומחללים שבת עליה כנ"ל, בגין דא ימות הוא גם כן בשבת, היינו אם לא יחלה חולי שימות בו, אבל אם מת בחולי שיש בו סכנה באותה שבת, וא"כ הדר יחללו שבת עבורו, ואתא לתקוני, ונוסף החילול שבת פעמיים, יום המות כיום הולדו, בזה לא אמרינן דמת בשבת.
ואילו מת טרם זמנו, לא הגיעה מלכות שלמה, ועדיין חשב בנפשו, אולי ימות מתוך חולי, וא"כ הדר אין כאן ראייה כנ"ל, ולכך שאל, אמות בערב שבת שלא יצטרכו לחלל שבת בגיני, והשיב לו ה', טוב לי יום שאתה עוסק בתורה וכו', ומזה שפט שלא ימות מתוך חולי, כי אם יהיה בריא אולם לתורת ה', והיתה לו ראיה שקדישא רבה יתקרי, ונמחל אותו עון ויצא נקי מכל פשעים, ושבה נשמתו אל בית אביה זכה וטהורה ומת בנשיקה.
...מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם, המואס בעולם, הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות.
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאי לשתי סבות. האחת, להיותם משמשים לאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמוד הטויה והאריגה, כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בנין, לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחיתו לכולם צורך מוכרח, ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה. על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים, הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה.
ועל דרך המליצה אמר, כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר, הנאמר מהרה, בלשון קצר, והיינו ג"כ יסוד ורגל אחד וע"י שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.
ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי כבר ארז"ל (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד) וזה אינו סותר דברי הלל כי כל מצות התורה הם על שני סוגים האחד הוא, המצות שבין אדם למקום ב"ה ויסוד לכולם האמונה בה' השני הוא, המצות שבין אדם לחבירו ויסוד לכלם פסוק ואהבת לרעך כמוך. ומטעם זה היו הכרובים פורשים כנפים למעלה מחוי כלפי מעלה כנגד המצות שבין אדם למקום, ופניהם איש אל אחיו כנגד המצות שבין איש לחבירו, וכשאמר כאן על רגל אחד היינו יסוד אחד לכל סוג וע"כ אמר לו פסוק ואהבת לרעך כמוך ועל רגל זה העמיד לו כל המצות שבין אדם לחבירו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה' דהיינו היסוד שעליו העמיד חבקוק כל מצות התורה והיינו האמונה בה', ומאמר אני ה' דוגמת דבור אנכי הכולל כל דברות ראשונות שבין אדם למקום ב"ה.
ולימדו הלל שורש אחר הראוי לאותו נכרי, מצוות ואהבת לרעך כמוך, שהיא שורש כל התורה והמצוות.
והגמ' עצמה מתרצת: והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב (תהלים מט) "זה דרכם כסל למו"? - יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן - תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". וזהו האסון שבדבר. כיוון שתמיד הוא בפיהם, לכן אינו עושה עליהם רושם כלל. והמתעסקים עם המתם וכיחו, שרואים מיתת אדם תדיר, ואינה עושה עליהם רושם כלל.
ואם תאמר מה אשיב אל לבי לבטחון בחיי ובשלוותי, לזה אמר הוכח תוכיח את עמיתך ובזה לא תשא אתה עליו פירוש בשבילו חטא, כי כלום טעם תפיסת הצדיק, הוא בשביל עון הדור, אם יוכיחנו הרי הוא ניצול ממה נפשך; אם חזרו בתשובה הרי אין כאן עונות שיתפס עליהם, ואם לא חזרו הרי נפטרת מתפיסה, כמו שגילה סודו ביד עבדיו הנביאים דכתיב (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע וגו' הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת, ולדרך זה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בפסוק. [מביא שהקב"ה מזהיר את הצדיקים שלא יירתעו מגדולתם מפחד שייתפסו בעוון הדור, אלא אדרבה, יוכיחו את הדור ובכך או שיחזירום בתשובה, או שלא ייפגעו בעוונם.]
אכן נראה כי יודיע הכתוב כי מה שחסר מנכסי יעקב אבינו במנחה אשר נתן לעשו השלים ה' חסרונו שחסר מנכסיו שהביא מפדן ארם, והוא אומרו ויבא יעקב שלם וגו' בבואו מפדן וגו', פירוש "שלם בנכסים" כשיעור בואו מפדן ארם, והגם שניכה מהם במנחה גדולה אע"פ כן ה' שלם לו, והוא ברכת "כל" שנתן לו ה' כמו שפירשתי למעלה. [מבאר כי כוונת הכתוב היא שה' השלים לו כל ממונו כביציאתו לדרך, על אף המנחה הגדולה ששלח לעשו.]
אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם 'היב עיניה'היה לו לומר 'אה בו בעיניו' אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני,שהוא בחינת הטוב.כי חלק הרע -שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות? ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים! לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב...
כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני, שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוו האדםן למול ענף הקדושה (כלומר כשיתבונן האדם בצדיק) תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז (מגנט), שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה.
לפני החורבן היו החצוצרות לזיכרון לפני ה' על כל הסבל שעבר על יעקב וזרעו, ואילו בגלות יצחק הוא המגן בעדנו, כי מפני שיצא ממנו גם עשו, ואף היה אוהבו ושב השטן שידבר בזכות עשו, ולכן אין הוא, השטן מקטרג, אך יצחק מליץ יושר בעדנו, ועל כן הוחלפו תפקידי החצוצרה והשופר.
ואלו דבריו.
במקדש תוקעים בחצוצרות, ובראש השנה תוקעין בשופר, ומה נשתנה? אבל שופר הוא לעורר עקידת יצחק, כמבואר בגמרא [רה"ש טז ע"א], וחצוצרות מורה על יעקב שהיה בגלות ולא נח ולא שקט, והיה הוא ויוצאי חלציו חלים צ"ח קללות בתורה... וזהו "ח"צצרות" שהיה חל עליו ועל זרעו במצרים ובארצות, ולכך תוקעים בחצוצרות להזכיר זכות יעקב והגלות והצער שסבל.
אבל שופר הוא להזכיר יצחק, וביצחק גם לעשו זכות, וא"כ חושב השטן זה יעמוד גם לעשו היותו ג"כ מיצחק ויצחק אהבו, ואינו מקטרג על התקיעה
...ולכך תמיד היה מבטחנו בזכות יעקב שהוא חצוצרות, ולא ביצחק כנודע היותו דין ואוהב עשו...ולכך אמרו חז"ל [שבת לו ע"א] מכי חרב בית המקדש אשתניה שמיה מחצצרתא לשופרא, כי מה שהיו בוטחים בחצוצרות עכשיו קורין שופרא והבן.
ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז"ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ע"כ, פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וכו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו', כפי זה המשחית זרעו ביטל התנאי וכאילו מביא מבול וכו' והבן. [מסביר כי כשם שהקב"ה התחייב שלא להביא מבול, כך התנה עם האדם שיפרה וירבה ולא יעשה מעשים הממעטים את הזרע.]
ואלו דבריו.
"מהנראה מבואר, שלא תגדל מעלת איש על זולתו בשיביאהו צרכו או צורך העם ההולכים לרגלו לשנות סדרי הטבע, לספק צרכם ההכרחי או להצילם מרעתם; רק בשיוכל עשוהו כאשר יהיה דבר מאלו בא אליו...
ועתה ראה, כי למה שלרוע מזלו לא היה לו שום תיקון על המנהג הטבעי בצד מהצדדים, כי אם בשישתנו עליו סדרי בראשית – אמר עליו אביי שהוא גרוע מאוד, וכל שכן שלא תגדל מעלת האיש להצטרכו לזה. אמנם כבר יהיה לו מעלה וכבוד, כי אחר שהורע כוחו, כשלא יושלם תיקונו כי אם בשינוי גדול כזה – שיפה כוחו בשלא יימנע ממנו בהצטרכו אליו – ואל בחינה זו אמר רב יוסף שהיה גדול המעלה, וזה וזה נתקיים.
סוד הדבר הוא, כי הטבע, כפי אשר בראו וסידרו ה' יתברך עניינו גבוה מאוד. הכל נחקק בדקדוק גדול ונפלא, באופן שכך צריך להיות ולא בעניין אחר. ומשום כך הגורם שישתנו סדרי בראשית עבורו גרוע הוא, ושינוי הסדר הוא טירחה לפניו, כביכול.
דרך משל, אחד גוזל וחבירו גם כן גוזל, א"כ כל אחד נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו ג"כ, היותם שניהם בעבירה, וע"ז נאמר [ויקרא כו, לז] וכשלו איש באחיו, ואם אח"כ אחד חוזר בתשובה, ושני עומד במרדו וברשעתו, זה השני לא זו בלבד שנענש בעבור עצמו, אף גם נענש בעון גזל חברו ג"כ היותו ערב, ואף שחבירו שב, מ"מ הואיל והוא לא שב, אם כן לא נתרצה למעשה חבירו, הרי למולו לא נסלח העון, וחטא הגזל במקומו עומד להעניש אותו, כי לזה שנמחל החטא בתשובה, הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם, ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט, והרי זה נמחל בחמלת ה', אבל להעומדים במרדם, אין כאן חמלה, וחטא חברו במקומו עומד שנענש בעון חבירו. וזהו אמרו, מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, הרצון, אותו עון עצמו ששב עליו, הוא מנוקה לאותו איש ששב עליו, אבל מ"מ הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות, הואיל ואינו שב, ודברי הגמ' מדוקדקים היטב [מבאר שאף שאדם מקיים מצווה מסויימת ונזהר מעבירה,אך כיון שאינו מוכיח את חברו עליה, הרי על אותה עבירה הוא נענש בגין הערבות שיש לו עם חברו.]
ואמנם מה שהוא מפורסם לבני אדם מענין ה'נסיון', והוא - שיביא האלוה מכות ומקרים באיש מבלתי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו - זאת פינה לא הוזכרה בתורה בלשון מבואר כלל, ואין בתורה מה שיראה פשוטו זה הענין אלא מקום אחד מן הששה מקומות - והנה אבאר אחר זה ענינו. אבל פנת התורה - הפך זה הדעת - הוא אמרו ית', "אל אמונה ואין עול". ולא כל החכמים גם כן רואים זה הדעת ההמוני - שהם כבר אמרו, "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון". וזה הדעת הוא אשר צריך שיאמינהו כל בן תורה בעל שכל - לא שייחס העול לאלוה - חלילה לו ממנו - עד שיאמן נקוי ראובן מהעול ושלמותו ושלא התחיב מה שחל עליו. [מבאר בעניין הנסיונות לא מקבל את הטענה שה' מייסר כדי להרבות שכרו של המנוסה. ובכל פעם יש הסבר לגופו אם להדגיש אמיתות התורה או להראות לאוה"עגודל דבקות בנ"י בה'.]
והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל, איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת עניניו ויחר אף ה' במשה (שמות ד') ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ואם אין שם חטא, חרון אף ומיתה למה? וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגו' (דברים ג'). גם בי התאנף יי' (שם א'). ויותר קשה מאהרון, השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא? (שם ט'). והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל. ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' (במדבר י"ב) ונאמר (שם) ויחר אף ה' בם וילך. והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם). סוף דבר, שאין עקר להנחה הזאת, וכמו שיבא...
וזה, כי המחשבות העיוניות המשרתות את פני השכל, כמו שאמרנו למעלה, הם חוקים מפאת השכל ושואלין ודורשין בו, והיו רואים בתחלת עיונם כי אחר שצורת האדם היא שכלית אצולה מטבע העליונים הקיימים, יראה שהיה מהראוי שתגבר טבעה על טבע החמר הכרוך עמה, עד שיתקיים הוא בקיומה לעד, כי יד השלם על העליונה, ועל עמה ואינו יורד. ולזה אמר למה קנסת מיתה על אדם הראשון, כי ראו שהמיתה אינה מן הדין, אבל היא ענין קנס שלא כראוי. והיתה התשובה, הן אמת שהחלק השכלי העליון מטבעו שיגבר על החלק החמרי להחיותו עמו, אבל שזה יהיה כאשר לא יטה כלל אל החומר ולא יפסקו פעולותיו הראויות לו בעצם ותמיד מצד מה שהוא שכל. אמנם בנטות אל החמר בעיניו או במקצתם, הנה אז יחלש כחו ולא יתחזק להחיות זולתו ודי לו שיחיה את עצמו. והוא מה שאמר מצוה קטנה צויתיו ולא יכול לעמוד בה, כי לא די שאדם וכל תולדותיו הם הכרחיים על המין הראשון מהחטא שאמרנו, אבל מדרכם לחטוא באחת מהמצות האנושיות אשר הם אפשריים לעמוד עליהם שהוא המין השני מהחטא. ואחר שהשכל הנתן באדם הוא נוטה כל זה השיעור מטבעו המלאכיי, הנה נתחייבה לו המות הגופיי מן הדין ולא קנס בו, חזר השואל ואמר משה ואהרן שקיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו למה נגזרה עליהם מיתה. ראה שלא אמר שלא חטאו, כמו שאמר החכם הנזכר, שכבר נתבאר שחטא אף במין השני מהחטא, אלא שהיה ענינם בדברים קלים שנתנו למחילה, ואשר הם כן כבר יאמר שקיימו את התורה כלה, שהחוטא ושב בתשובה שלימה כבר קיים התורה, ואם לא היה על זה האופן הרי חסר מצות התשובה ולא קיים התורה כלה. ואם כן היה נראה לו שבאנשים האלה וכיוצא בהם הנה השכל שב לאיתנו, והיה ראוי שחלקם הגופיי יתקיים עמהם ולא יגזר המיתה עליו? וחזרה התשובה מקרה אחד לצדיק ולרשע, שעם היות שקיימו התורה כלה ונחשב להם כאלו לא חטאו בזה המין מהחטא כלל, עם כל זה מהמן הראשון מהחטא אי אפשר להם שלא יחטאו, אפילו היותר שלמים והיותר צדיקים שבמין האדם. ואחר שהנטייה מהטבע המלאכיי היא הכרחית להם, כמו שביארנו ראשונה, הנה כח השכל לא יגבר להחיות החלק הגופיי עמו לבד אבל ישאר על טבעו. והוא אומרו מקרה אחד לצדיק ולרשע, כי אף על פי שלא יהיה האדם רשע במין החטאים אשר אפשר לעמוד עליהם במה שהוא אדם, אבל הוא היותר צדיק שאפשר, כבר יהיה החטא המשולח הכרח בו, עד שיהיה בעבור זה מקרה המות משותף לצדיק ולרשע, כי היותר צדיק שאפשר נחשב לרשע לענין זה החטא, אחר שהוא הכרחי אליו. [מבאר שהאדם בטבעו אי אפשר לו שלא יחטא, שהרי הוא חי בגוף חמרי והחמר מושך אל החטא. וגם משה ואהרן חטאו. והמיתה אינה ענש אלא טבע הגוף כך הוא, כיון שהוא חמרי ואינו יכול לעמוד ברוחניות כל העת, המיתה והחטא הכרחיים לו. לכן בין צדיק ובין רשע מתים.]
על כן סדרם משה במסורת הברית בתחילת פרשת נצבים, על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות, אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם.
אך זהו בחטא נחש שהזווג היה על ידי חימוד לתאות יצר הרע, אבל קודם חטא אדם הראשון לא היה ערוה כלל, והיה הזווג בלי יצה"ר כלל, כי אם כמו קיום שאר מצות, וכמו שיהיה לעתיד לבא אי"ה, כאשר יבער רוח טומאה מהארץ, לא יהיה זווג בחלק יצה"ר כלל, כי אם כאשר ירצו לקיים מצות עונה, יתפללו לה' ויתן להם כח זווג להקים תולדות.
...אם כן מה שאמרו שמתו בעטיו של נחש, כי באמת מתו כמ"ש בקרא, אין אדם וכו' ולא יחטא, רק למה היה זה, בעטיו של נחש שגרם כל הזווגים ותולדותיהן מפאת חמדת יצר הרע, ובזה נתעולל שצדיק בארץ חוטא וסוף אדם למות, וא"כ עטיו של נחש ואין אדם צדיק וכו' הכל חד וזה גורם זה, ולכך על ידי יצר הרע דעריות דגורם חימוד הוא הגורם לאין אדם צדיק וכו' וגורם מיתה.
והתשובה בזה, כי ישראל העובר על דברי תורה מצד אשר יתקפנו היצר, יענש כמשפטי התורה. אבל העובר על דברי חכמים, אחר היותו שומר דברי תורה, לא יהיה זה מתולדת היצר ותקיפתו, אבל מצד הבזיון, ולכן יתחייב מיתה.
והתשובה בכל אלו השאלות: כי העונשים שנאמרו בתורה הם כללים שישיגו לכל אדם, אבל יש עוד עונשים חלוקים כפי הפרטים כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר יענש על לאו אחד מלקות ארבעים, אבל העובר על דברי דברי תורה מצד היאוש, בזה הוא בוזה דבר ה', ואין לך כל קוץ וקוץ שבתורה, שלא יתחייב העובר בה בכענין זה מיתה. והחלוק בזה, כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר, אינו חוטא רק באותו המעשה לבד. אבל העובר על דברי תורה, מצד בזותו דבר ה', הנה הוא מבטל באותו המעשה כל התורה כלה. ודבר זה יחלק כפי העוברים, כי יותר יחשב מרד כאשר ימרוד בהש"י חסידו ונאמן ביתו כאשר יחטא, מן האחרים. ולפיכך כל ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי יביאו לזה מאשר הוא בוזה דבר ה', ואינו חוטא בלאו דלא תסור בלבד רק בכל התורה.
ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת "והלך בדרכי לבך". מה שלבו נמשך אחריו... אפי' מה שאיננו בכלל מצות התורה כלל, רק שהוא עושה לשם שמים ובדביקות באלהיו – הרי זה טוב.