Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת שבת
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
ג ע"א
ד ע"א
ה ע"א
ו ע"א
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"א
יג ע"ב
יד ע"ב
טו ע"א
טז ע"א
יז ע"א
יז ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
ב ע"א
יציאות השבת
[התחיל במלאכת הוצאה, כי כל המלאכות נלמדו מהמשכן, והמלאכה הראשונה שעשו במשכן היתה הבאת התרומות, שנאמר "ויצו משה ויעבירו קול במחנה", שממנו לומדים מלאכת הוצאה (שבת צו).]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף סג ע"ג)
לטקסט
ג ע"א
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ
אחר שנתרצה השי"ת ניתנו הלוחות שניות למשה בשליחות לכל ישראל... ובחידושי תורה כתבנו מה שפי' רש"י "ויהי ברדת משה" - שהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים, ונראה להבין רצונו בזה, דמה ששינה הכתוב ולא כתיב "ויתן אל משה וירד" כמו בלוחות ראשונות, ועוד כפל הלשון "ברדתו מן ההר", היינו מפני שנצטווה למסור הלוחות לישראל, וכיון שההר היה רשות היחיד כדין תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, ומחנה ישראל היה רשות רבים, וקיי"ל דיש עירוב והוצאה ביום הכפורים [כריתות יד ע"א]. לכך כתיב "ויהי ברדת ושני לוחות עדות בידו ברדתו מן ההר", דהיינו שלא ניתן לו עד שהתחיל לירד, וקיי"ל דבהטעינו חבירו אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב כיון שלא היתה עקירה מרשות היחיד.
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אחרי אות מה)
ד ע"א
וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך
[לכן טועים אלו שמדברים בלשון לעז כדי לקרב יהודים לתורה.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף לח ע"ב)
לטקסט
ה ע"א
לפי שאינו דומה לדגלי מדבר
[שבת הוא זכרון לחידוש העולם, שבו שבת מחידוש, וגם הנהגת ה' במדבר היה בנסים גלויים, יש מאין. לכן הלכות שבת נלמדים מהמדבר ומהמשכן, כדי שנתבונן בדרכנו במשכן. כל הנסים יצאו מאין ליש למעלה מהטבע. (לח ע"ב) אינם נתפסים במקום, כמו שמקום הארון אינו מן המדה, ובמשכן עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. וגם שבת מעין עוה"ב. והוא יום השביעי, שבו כלולים כל ששת הימים. הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר, תיקון סט, מסביר שלכל דבר יש ששה צדדים, ויש נקודה מרכזית שהוא העיקר, ושש הנקודות שסובבים על קוטבם רודפים לשביעית שמחבר אותן, כמו שכתב הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר תיקון יח, שהנקודה האמצעית כוללת כל השש. ומצד ה' שהוא למעלה מהזמן והמקום אינם נתפסים במקום ובזמן. יום השבת היא הנקודה המרכזית שמחבר את ששת הימים שהם כמו שש נקודות. והיא מטרת הבריאה, להתבונן בבורא יחיד באמונת החידוש. ולכן נחים בה. "חמדת ימים" - הימים האחרים חומדים את השבת. לכן יש איסור תחומין, שלא לצאת בחוץ לגבול בלי היכר אלוקות לזכרון.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לח ע"א)
לטקסט
ו ע"א
ת"ר ד' רשויות לשבת: רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רה"י? חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד', וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה..
גבוה י' ורחב ד'. הוא על שם הוי"ה - רוחבו ד' (ארבע אותיות בו) וגובהו, פירוש: במילוי - עשרה (עשר אותיות). על זה הדרך: יו"ד ה"י וא"ו ה"י.
(אור החיים, שמות כו, א)
ארבע רשויות לשבת
אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת... פּוֹרֶטֶת אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת בַּשַּׁבָּת.
(הושענות לשבת)
כְּהוֹשַׁעְתָּ מִשְׁפְּטֵי מַשְׂאֹת שַׁבָּת גָּמָרוּ. נָחוּ וְשָׁבְתוּ רְשׁוּיוֹת וּתְחוּמִים שָׁמָרוּ. כֵּן הוֹשַׁע נָא.
(הושענות לשבת)
י ע"א
רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה
מנעורי תמהתי למה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים למעלה כמו שנהגו אבותינו מעולם, כמו שנאמר "הרמותי ידי אל ה' עליון" וגו', ותירגם אונקלוס "ארימית ידי בצלו קדם ה'" וכו'... ולא נעלם מעיני הא דאמרינן... רבא פכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מריה וכו', ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה וז"ל: מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה וכו' עכ"ל. אמנם כבר תמהני טובא על רבא גופיה וכל הנגררים אחריו, למה לא התפלל ג"כ בזקיפת ידים למעלה כמו אבות העולם? וכי הם לא התפללו ג"כ כעבדא קמי מריה כמו רבא? ולולא דברי הרמב"ם הנ"ל הייתי מפרש דרבא התפלל על כל פנים בזקיפת ידים למעלה, אלא שעם זקיפת ידיה פכר ידיה ומצלי. וקל להבין. ושמא י"ל מאחר שנמצאו נוהגים אומות העולם עכו"ם להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם, לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך. וכהאי גוונא אמרו רז"ל בפסוק "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך": אף על פי שהיתה אהובה לפני הקב"ה בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנעניים חוק לע"ז.
(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא)
רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה
והעניין דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע"י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש"ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג"כ עבודת ה'. היינו ע"ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי' דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא"כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה' שכרם שמור לעוה"ב או בעוה"ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא"כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז') למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ' פינחס אם יזכני ה') וכן תפלה קבועה דמש"ה נקרא במס' (שבת דף י"ב) חיי שעה (ולהלן מ"ח כ"ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) [כוונת המאמר היא שתפילה עיקר מתן שכרה בפרנסה בעולם הזה ולא לעולם הבא, להבדיל ממצוות אחרות.]
(העמק דבר, בראשית פרק ב פסוק ה)
כי מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה. אם יש להם צער או צורך, יבקשו עליו רחמים אם יצרו, ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו.
(עקידת יצחק, שער נ"ח)
הקושיא בזה היא מובנת: הלא גם בתפלה יש בה מחיי עוה"ב, על סליחת עון ועל הגאולה ובנין ביהמ"ק. והנראה לי בזה כי התפלה אשר היא עתה תחת עבודה, היא אחת מתרי"ג מצות, "ולעבדו בכל לבבכם" זו תפלה [תענית ב ע"א]. ואמרו רז"ל כי המצוה אינה אלא מצלת את האדם רק לפי שעה בשעה שעוסק בה ואינה מגנת, והתורה היא חיי עולם ומגנת ומצלת את האדם אף בשעם שאינו עוסק בה [סוטה כא ע"א]. על כן כתיב "כי נר מצוה" - כי המצוה אינה אלא רק כנר אשר טוב הוא רק בחשך, אבל ביום איננו מועיל כלום. "ותורה אור" - אבל התורה היא כאור אשר האור מועיל לעולם. וזה הוא שאמר מניחין חיי עולם - היא התורה שנקראת חיי עולם, המצלת ומגנת את האדם לעולם ממיתה נצחית, ועוסקין בחיי שעה - היא עבודה שאינה מגנת על האדם אלא לפי שעה, בעת שעוסק בה ולא יותר.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי
[וכתבו תוספות "משמע דעדיף דין מתלמוד תורה, והא דאמרי' בפ' בתרא דמו"ק (יז ע"א) גבי ההוא דטרקיה זיבורא ושכיב, עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו, למערתא דדייני וקבלוהו, התם בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטין אחר השוחד". לכאורה קושיתם היא מדוע לא קיבלוהו למערת החסידים; אבל אם כן היו יכולים לתרץ, שאמנם דין עדיף מתלמוד תורה, אבל חסידים עדיפים על דיינים, ולכן לא קיבלוהו למערת החסידים. מהרי"ט הסביר שאותו צורבא דרבנן שעליו מדובר במו"ק לא היה דיין, שהרי נאמר שם "היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן", ולא אמרו "צריכי ליה עלמא לדינא". ועל זה מקשים תוס', למה קיבלו אותו למערת הדיינים, הרי היה רק תלמיד חכם ולא דיין.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת דברים, דף מח ע"א)
לטקסט
תנא להו רב חייא בר רב מדפתי, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך, שמשה יושב ודן כל היום כלו, תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב, כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
כמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
שואל, מאמר חז"ל זה צריך ביאור, כי כפי הנראה שמראה הערב והבקר שנזכר בב' מקומות אלו אינן דומין זה לזה, כי כאן מתחיל מן הבקר ומסיים בערב, ובמעשה בראשית מתחיל מן הערב ומסיים בבוקר? ותשכיל ותדע, כי זה העולם בכלל אינו מתקיים כ"א בזמן שיש דין למטה או למעלה, כי רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין, ואע"פ ששיתף לו גם מדת הרחמים, מ"מ גם מדה"ד במקומה עומדת כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ובמדרש (דב"ר ה ד) א"ר אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין כיצד? יש דין למטה אין דין למעלה, אין דין למטה יש דין למעלה, ועל סדר זה העולם נכון שאין שעה פנויה בלא דין כי ידוע שמדה"ד שלמעלה שולטת בלילה דווקא אע"פ שהקב"ה פוסק הדין ביום היינו כשאין דין למטה ביום אז הקב"ה דן גם ביום בין התחתונים על החמס שביניהם אבל אם יש דין למטה ביום מ"מ יש גם דין למעלה בין שרי מעלה, וא"כ זמן דין שלמעלה מערב עד בקר וזמן דין שלמטה מבקר עד ערב, ומטעם זה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית וחלק כחלק יעמידו יסודות של כל העולמות העומדים על הדין כי מלכו של עולם במשפט יעמיד ארץ ושמים מן הערב עד הבקר ומלכי רבנן במשפט יעמיד ארץ מן הבוקר עד הערב.
(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק יג)
כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם.
(עקידת יצחק, שער מג)
וזהו הענין מה שארז"ל, כל הדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וכבר הקשו התוספות (ד"ה זה) ופירשו כפל המלות אמת לאמיתו. ולפי דברינו יבוא על נכון, יש שני מיני דינים וכולם אמת, אך אחד יותר אמת מהאחר. הנה ציוו רז"ל (סנהדרין ז, א) לדיין שיעשה הפשרה כפי יכלתו, ואם עשה כן אז עשה חסד ואמת, והלך בצדק ואמת ובזה יש קיום העולם. כי אי אפשר להעמיד משפט הדת על תלו ואי אפשר להתקיים לעולם, ובפשרת הדין אז כל אחד על מקומו יבא בשלום. וזה נקרא דין לאמיתו, כי אע"פ שהפשרה אינו אמיתית לפי הדין המדוקדק, מכל מקום הענין אמיתי, כי אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב) להעמיד ולקיים העולם לסלק המריבות. אבל אם היו שני הבעלי דינים מבקשים מרכז נקודת הדין אמת הגמור, ואין אחד מהם מכחיש את חבירו וכופר בו רק כולם צדיקים, ואין אחד רוצה לגזול את חבירו רק רוצים לידע מי זוכה מצד הדין, כמו הרבה דינים מציאה וזכיה בהפקר וכיוצא בהם, וששים ושמחים לקבל האמת במה שהוא מרכז האמת, והדיין דן כן, אזי הוא אמת לאמיתו. כי הוא אמת מארץ תצמח קיום העולם להטיל שלום שלא יהא מריבות, כי כן הוא אצלם הם רוצים האמת וכל אחד מהם רוצה שיזכה בזה למי שהוא זוכה, והדיין פוסק מרכז הדין דין אמת, נמצא הוא אמת לאמתו, זהו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כבר כתבתי בראשית שהוא בתחילה, שם הכל בנעלם ושם שורש הכל, ושם נאמר בראשית ברא אלהים, ובראשית הוא ראשית המחשבה של סוף המעשה, וכתיב ראשית חכמה, כי הוא סוד המחשבה מקום בני עליה, על כן נעשה שותף, כי שם במחשבה מעשה בראשית, כלומר המעשים שהם בסוף הם שם בסוד הראשית שהוא המחשבה, זהו שותף במעשה בראשית. אמנם המעשה במקומו דהיינו בבנין בהתפשטות, אז עולם חסד יבנה, ומשם השתתפות מדת הדין עם הרחמים, והוא לאמתו אבל לא אמת לאמיתו. ועל זה אמר (דברים לב, ד), הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
(של"ה, פרשת בראשית, תורה אור אות ג)
לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית
[הנוצרים אומרים שמדת הרחמים שלהם ישבה על יד ימינו של ה' כשברא את העולם. ולפי זה לדעתם מידת הרחמים היתה שותף בבריאה. הם אומרים שיש להנהיג הכל בחסד וברחמים, ולועגים לעם ישראל כאילו אנחנו עם של חוק ודינים. וכנגד זה אמרו כאן שמי שדן דין אמת לאמיתו, בלי עירוב חסד ורחמים, הוא שותף לה' במעשי בראשית, ולא אחר.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 160)
לטקסט
אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתייה של יין
[מי שחי לפי חוקי התורה שהם חוקי חכמה לא משתנים אובייקטיביים, שיסודם בנפש האדם, הוא בן חורין אמיתי מפני שהוא יודע מה טוב ומה רע, והוא נעשה חפשי ממניעים זמניים שאין להם יסוד. גם מלך הוא בן חורין רק אם הוא מתנהג לפי התורה. לפי הפשט השטחי של הפסוק, טוב שהמלך יהיה בן חורין לעשות ככל העולה על רוחו, בלי חוק שמגביל אותו. אבל זה בוודאי לא נכון, שהרי אז המדינה תידרדר. לכן צריך לפרש שהכוונה לחירות של תורה, שהמלך מתנהג לפי התורה. ולכן אסור לו לשתות יין כי זה מביא להוללות ולשכחת החוקים שעליו לחיות לפיהם. עיקר החירות היא להכיר מה טוב ולבחור בו.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 129)
לטקסט
שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל לסטים שלישית מאכל יורשין רביעית מאכל פועלים חמישית מאכל כל אדם איני והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל אדם אלא רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים מכאן ואילך כזורק אבן לחמת
אף כי גם הדברים כפשוטם, יש בהם תועלת רבה והם מהלכות דרך ארץ, כי רז"ל מלמדים אותנו איך להתנהג במאכל ובאיזה שעה נאכל את לחמנו, עם כל זה נ"ל בעז"ה לבאר את דבריהם, כי הוא ע"פ מאמרם ז"ל [ע"ז ג ע"ב]: י"ב שעות הוי היום, שלש שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם וכו', שלישית יושב הקב"ה וזן את כל העולם כולו וכו'. על כן גם על האדם ללמוד מדרכי בוראו יתברך שמו, כי טרם שיושב אל הלחם מוטל עליו מתחלה להתפלל על מזונותיו ולעסוק בתורה, ובזה מקיים הוא "לא תאכלו על הדם" - קודם שתתפללו על דמכם [ברכות י ע"ב]. ואח"כ מוטל עליו לעסוק בישובה של עולם, כי ירויח על מאכלו ולא יאכל עמל אחרים חנם, ואח"כ יאכל את לחמו.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל לסטים שלישית מאכל יורשין וכו' רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים
[אלו רמזים לתולדות האנושות. בתקופה הראשונה היו אנשים פראים, לא הכירו במושגי צדק ויושר, לא העריכו חיי אדם, היו נלחמים זה בזה כמו חיות. הלודים, שהם עם שאוכל בשר אדם (רש"י), היו מנהיגי העולם. בתקופה השניה בני אדם התארגנו לקבוצות, והיו להם חוקים שעל פיהם התנהלו, אבל עדיין גזלו ורצחו מי שקם נגדם. מי שהצטיין בשפיכות דמים ובלסטיות נעשה המושל. התקופה השלישית היתה תקופת היורשים. הרוצחים הגדולים נעשו שרים נכבדים, כבשו ערים ומדינות, ובניהם היו אצילים שירשו את זכויות אבותיהם, והם היו בעלי המעמד הגבוה, בעלי ההון והכבוד. בתקופה הרביעית, המעמד הנמוך מרד והפילו את ממשלת האצולה, וגבר רעיון הדמוקרטיה ושוויון הזכויות בין כל בני האדם - "מאכל כל אדם". התקופה החמישית - התעוררות הפועלים להילחם על זכויותיהם, והתנועה הסוציאליסטית שדורשת שהפועלים ישלטו בממשלה. אנחנו מחכים לתקופה השישית, שיתגשמו האידיאלים של תורתנו, ומלאה הארץ דעה את ה', לא תהיה מלחמה, וכל אדם יעשה הטוב והישר בעיני ה' ואדם. אז יכבדו את לומדי התורה, כי יבינו שהם בוני העולם.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 131-132)
לטקסט
י ע"ב
הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם"
על זה האופן עצמו הוא מה שאמרו: הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד, א), כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם, ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם.
(עקידת יצחק, שער יז)
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]
תניא נמי הכי: "לדעת כי אני ה' מקדשכם". א"ל הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם..
ולהיות השבת הגדול הזה הוא תכלית הכל והטוב המקווה מכל הפעולות... ועניין ההודעה – הוא מה שימסור להם מיד זה השבת המפורסם, שיהיה סימן בידם אל השבת האחר הצפון תחתיו. משל למטרונה שמסר לה המלך מפתחות גנזיו, שהוא סימן בידה שישליטנה על ההון הרב הצפון בם...
(עקידת יצחק, שער ד)
'בית גנזי' הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון. והנשמה היתרה - מחצבה שם הוא. ולכן תיקרא 'שבת' כאומרם 'ושבת שמה', כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת (ר"ה לא) ועולם זה אין בו עיצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה.
(אור החיים, שמות לא, טז)
אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם
להבין את זאת, מדוע רק במצות שבת הודיעם מקודם עליה ולא עשה כן בשאר מצות, נוכל לומר הטעם בזה הוא, כי כל המצות המורות על השגחת הבורא יתברך שמו על עולמו, וכי הוא לבדו הבורא והמנהיג ואין בלתו, או המצוות המורות על יציאת מצרים כמו פסח וסוכה וכדומה, אשר המה לזכר יציאת מצרים, המורות כי ה' יתברך מתנהג עם עמו ישראל תמיד למעלה מהטבע, וכי הוא משדד המערכות בעבור עמו, או מצית מילה ותפלין וכדומה, אשר המה לאות כי בחר בנו הקב"ה מכל יתר העמים עובדי כוכבים וקרבנו לעבודתו יתברך שמו - לא היה צריך להודיעם מקודם, כי שייכים המה באמת רק לישראל ולא לעם זולתם, וכן לא נגאלו ממצרים כי יהיו שייכים לחלק המצות ההם. אבל לא כן מצות שבת, המורה על חדוש העולם ואחדותו, אשר גם העובדי גילולים מאמינים החדוש ובסיבה הראשונה, כי בכל מקום מוקטר ומוגש להסיבה הראשונה, וגדול שם ה' גם בגוים [מנחות קי ע"א]. על כן יכול לומר כי גם המה יהיו מחויבים לשמור את השבת כמו עם בני ישראל. על כן הודיע הקב"ה לישראל ע"י משה ע"ה מקודם כי גם מצות השבת תהיה שייכת רק לישראל ואין לזר חלק אתם, ואות הוא רק בין ה' ועדתו. על כן יפה אמרו רז"ל עכו"ם ששבת חייב וכו'[סנהדרין נח ע"ב], באם כי איננו מאמין גם בהשגחה חייב, כי עבר על צווי ה' "כי אות היא" וגו'.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו
ומה גם עתה אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, פירושו כמד"א נ' שערי בינה שהם כוללים החכמה הזאת וניחא למרייהו טובא היותם מצויינים במשנה וגמ' הנכללים בשם הלכה כדלקמן בסי' נ"ג יעויין שם. והוא סוד הנותן פת זה תלמוד במספר שוה לתינוק זה נער ישראל הלומד פשט ההלכה צריך המלמד לצרף לו דבר בעתו הדעת והבינה בנסתרות הגנוזות באותה הלכה וזהו אמרם להודיעו לאמו, שאם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת.
(רמ"ע מפאנו, מאמר מאה קשיטה, סימן ז)
רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה ניהליה אמר לו רבא בר מחסיא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו וכו' יהבה ניהליה אמר חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי אמר ליה אין אמר ליה היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא אמר ליה אמר רב הכי בתרייתא עדיפא לי מקמייתא ואי הוה נקיטנא אחריתי יהיבנא לך
[איך ידע רבא בר מחסיא שזה דבר חדש, אולי רב חסדא כבר שמע את זה? י"ל שרבא בר מחסיא לא התכוון להשמיע לו דבר חדש כפי שביקש, אלא שאל אותו, "אולי מישהו יאמר לך דבר חדש בשם רב, בלי ששמע שהבטחת לתת מתנה, ואיך תתן לו, הרי צריך להודיעו, כמו שאמר רב"? ואז רב חסדא נתן לו.
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף סד ע"ג-סה ע"א)
לטקסט
לעולם אל ישנה אדם בנו בן הבנים. שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו למצריים [תוס': הכי גרסינן נתגלגל הדבר וירדו אבותנו למצריים, ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה"? שמא לא נגזר עלהם עינוי כ"כ]
והקשו התוס' והלא כבר נגזר הגלות בבן הבתרים? ואמרו שיכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכ"כ צער ועינוי, והוא אומרו אשר במצריים - פי" ולבחינה זו של כובד השיעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה, הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אותם. [לכאורה לא ברור מדוע יש להדגיש בפס" שה" ראה את עוני בנ"י שבמצריים -והרי ברור שבנ"י היו במצריים?! אלא כמו שהגמ" בשבת אומרת שבשביל שהפלה יעקב בן יוסף לאחיו (בצמר משקל שני סלעים) ירדו בנ"י למצריים, והקשו בתוס" שעוד לפני כן נגזרה הגזרה-בברית בן הבתרים? אלא שבגלל מעשה יוסף נגזר עלהם לא סתם שיעבוד אלא שיעבוד קשה-במצריים.]
(אור החיים, שמות ג, ז)
שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו
[חתם סופר הסביר שהטעם שיעקב עשה כך, הוא כי לימד את יוסף את כל מה שלמד משם ועבר, ורצה להסתיר זאת מהאחים, כדי שלא יקנאו, ולכן עשה לו בגד מיוחד, כדי שיחשבו שאינו בן תורה, שהרי ת"ח שאינו בן תורה הולך בבגדים מיוחדים (שבת קמה ע"ב). (עמ' נ) יש להסביר בזה מדוע יוסף הוציא דיבה על אחיו שהם אוכלים אבר מן החי, והסביר פרשת דרכים שאכלו מפרכסת, והם סברו שדינם כישראל שמותר לאכול מפרכסת, ויוסף סבר שהם כבני נח שאסורים במפרכסת. ולכאורה קשה, הרי יוסף הוכיחם על כך, ומדוע לא הסבירו לו את שיטתם? אלא, כי חשבו שאינו בן תורה, ולא יבין גם אם יסבירו לו, ולכן כתוב "לא יכלו דברו לשלום" - לא יכלו להשיב לדברי תוכחתו בשלום. ובזה מובן גם המדרש (בראשית רבה פרשה פד סימן יד) שאמרו האחים "בואו ונשסה בו את הכלבים - כי כלב הוא עני שבחיות (שבת קנה ע"ב), וגם עז (ביצה כה ע"ב), ורצו לדון את יוסף מדה כנגד מדה, כי חשבו שאינו בן תורה, והוא עני בדעת, ובכל זאת העיז פניו להוכיח אותם. (עמ' נא) וזה הטעם שראובן אמר לאחים לשים את יוסף בבור, שהיה ריק בלי מים אבל עם נחשים ועקרבים (שבת כב ע"א) - מדה כנגד מדה, כי הוא היה ריק מתורה, ובכל זאת הוכיח את אחיו, ולכן אמר שהם תלמידי חכמים שצריכים לנקום כנחש (יומא כג).]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מט-נא)
לטקסט
לו ישטמנו וגו' - פירוש דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה (רש"י), וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת "דלמא", אע"פ כן היה לו לומר לשון צודק "פן" או "אולי". ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם, והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה, והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה, כאומרם ז"ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם. [מביא כי האחים רצו שיענישם יוסף תחת חטאם, ובזה יימנעו מכל זרע ישראל הגלויות והייסורים.]
(אור החיים, בראשית נ, טו)
הקשו בתוספות: ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב (בראשית טו) "ועבדום וענו אותם", וע"ש מה שתירצו.
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת ויצא מאמר יג' עמ' נד)
לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. מאי קרובה, אילימא קרובה דמיקרבא וזוטא והא קא חזו לה, אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. א"ר אבין מאי קרא דכתיב אמלטה נא שמה; נ"א בגימטריא נ' וחד הוי, ושל סדום נ' וב'
הנה נא העיר הזאת - קשה ממה נפשך; אם נתחייבה העיר מה יועיל בקשתו מהם, ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה.
(אור החיים, בראשית יט, כ)
הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער וכו' מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין וכו' דכתיב אמלטה נא שמה נ"א בגימטריא חמשין וחד הוי ושל סדום חמישים ושתים ושלותה (יא.) עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה וגו'
[קשה, הרי מה שסדום חטאו היה רק בשנות שלוותה, כמו שנאמר (סנהדרין קט ע"א) "אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה", והרי אותו מספר של שנות שלווה היו לסדום ולצוער, שהרי שתיהן השתחררו מעול ארבעת המלכים באותו זמן, א"כ מדוע עוונות צוער מועטים? מהרי"ט תירץ ע"פ מה שכתבו תוס', שהיו לסדום שנתיים שלוה לפני שכבשו אותה ארבעת המלכים, ואחרי שהשתחררו, היו לה עוד 24 שנים של שלוה; ואילו צוער נבנתה שנה אחרי בניית סדום, ואם כן היתה לצוער רק שנה אחת של שלוה לפני שכבשו אותה ארבעת המלכים, ונמצא שעוונות צוער היו פחות מעוונות סדום.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת לך לך, דף יד ע"ב)
לטקסט
יא ע"א
כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה
[מי שבעיניו בתי העיר גבוהים יותר מבית הכנסת, שיותר חשוב לו הבית שהוא גר בו, ומדקדק שיהיה מושלם, אבל את בית הכנסת הוא מזניח ולא מתקן קלקולים בו, כי הוא סומך על אחרים שיתקנו, ובגלל זה אף אחד לא יתקן, כי זה קדירא דבי שותפי, בסוף יחרב. צריך שבית הכנסת יהיה גבוה מבתי העיר, היינו שידאגו לטפל בבית הכנסת יותר משמטפלים בבתים פרטיים.]
(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 24)
לטקסט
כל חולי ולא חולי מעים כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש כל רעה ולא אשה רעה
אנשי לב יבינו כי המאמר הזה הוא קשה על פי פשוטו. וכי מה בא ללמדנו בזה? ומה תועלת יש לנו מדבריו? ובטח כוונות שונות צפונות בדבריו אלה. על כן נ"ל לבאר את המאמר הזה ע"פ דרך המוסרי בעז"ה. כי כל אלה אשר רבא בר מחסיא זוכרם הם המה גופי העבירות אשר סכנתן קרובה, ועל ידיהן בנקל יוכל להגיע לשאול ואבדון רחמנא ליצלן באין תקנה, אם לא יהיה נזהר מתחלה.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף אפילו בשבת
ע"פ דרך המוסרי נוכל לבאר את דבריו, כי הנה השלמים יכנו את חיי האדם בשם חלום ארוך, ואך בטרם מותו יקיץ מחלומו ויראה כי חלום שוא חזה כל ימיו, ולתהו ולהבל כחו כילה, ולא במותו יקח הכל. על כן, מי האיש החפץ חיים, חיים של יראת שמים ויראת חטא, טוב לפניו כי יתענה לפעמים, ובעת התענית ישבור לבו בקרבו, ואך אז יכול הוא לחשב דרכו ולעשות חשבון בנפשו, ויבין כי הכל חלום הוא.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
יא ע"ב
היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה
יב ע"א
חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה
והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו. והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא, עד כאן לשון עבודת הקודש.
(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (כד))
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת
ע"פ דרך המוסרי נוכל לבאר את דברי התנא חנניה ע"ה, כי הם ע"פ מה שכתוב בספרים קדושים כי ארבעה עתים לתשובה יש: א) בכל יום ויום בערב, על האדם לחשב מעשהו את אשר פעל היום ההוא, ואם יראה רע יעשה תשובה על זה. ב) בכל ערב שבת, בעת אשר יקיפו ימי השבוע, על האדם לחשב אז את אשר פעל כל ששת ימי המעשה, ויעשה תשובה עליהם. ג) בכל ערב ר"ח, בעת כי יקיפו ימי החודש, עליו לעשות תשובה אז על הרע שעשה כל החודש. ד) יוה"כ היא עת האחרונה לתשובה. וזה הוא שיאמר חנניה ע"פ מוסרי: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה, כי לפנות ערב יום הששי, מחויב האדם אז למשמש במעשיו ולראות את אשר בגד לאלהיו כל ששת ימי המעשה, וישוב על חטאיו.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
[עצי חיים ביאר שהכוונה להרהר בתשובה, ונקרא "בגדו" כי מעשי האדם עושים לבוש לנשמה, ורק ע"י תשובה אפשר להרגיש את מתיקות קדושת השבת ("הלכתא רבתי"), כמו שאחרי שאמר קין "עשיתי תשובה", אדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השבת" (בראשית רבה כב, יג)].
(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות עמ' ט)
לטקסט
תוספות ד"ה שמא יהרוג - דכינה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ
[קשה, מה הראיה ממכת הכינים, אולי שם היה בדרך נס, שזאת הרוחשת יצאה מעפר הארץ אף שאינה רגילה לצאת מהארץ? התשובה היא שעשר המכות היו "נסים טבעיים", שנעשו ע"י שלוחי הטבע, כמו הארבה והצפרדעים, והנס היה רק בריבויים ובזה שלא הזיקו לישראל. והטעם הוא כדי לתת לפרעה מקום לטעות, אולי אינו מה', כמו שהסביר האלשיך לענין מכת הארבה. ולכן מסתבר שיציאת הכנים מהארץ היתה טבעית. והוכחת התוס' היא ממה שה' עשה את הנס ע"י עפר, כמש"כ "הך את עפר הארץ והיה לכנם", הרי שה' רצה שיצאו הכנים באופן שהם רגילים לצאת בדרך הטבע.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף ח ע"ב)
לטקסט
יב ע"ב
אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית
מניין שהקב"ה זן את החולה כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר
אמרו במסכת שבת במשנה: ולא יקרא לאור הנר, ולא פירש המשנה הטעם. והברייתא אמרה ולא יקרא לאור הנר שמא יטה. ולכן ע"י שפרשה הברייתא הטעם, אמר ר' ישמעאל אני אקרא ולא אטה, ופעם אחד קרא ר' ישמעאל והטה אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו ולא יקרא לאור הנר, כלומר שכוונה המשנה בסתימת דבריה שלא יסמוך אדם על עצמו, ולכן גדולים דברי חכמים במשנה שלא פירשו הטעם מדוע לא יקרא לאור הנר.
(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ח ע"ב) יג ע"א
תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו וכו' בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה (יג:) ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו וכו' בימי לבוניך מהו אצלך אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר וכו' ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב
[קשה מה שנאמר "ששנה הרבה וקרא הרבה", משמע שלא קרא ושנה כל הזמן אלא רק "הרבה" והרי מצוות תלמוד תורה הוא יומם ולילה? י"ל שהוא סובר כדעה במנחות צט שלקיים מצות ת"ת די בפרק אחד ושחרית ופרק אחד ערבית. ותני דבי אליהו לשיטתו בנדה עג ע"א, האומר "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", משמע שעשה דבר לפנים משורת הדין, כי לקיים מצות ת"ת די בפרק אחד ושחרית ופרק אחד ערבית. עדיין קשה, אמנם הוא מובטח שיהיה בן עוה"ב אבל לא אריכות ימים, ומדוע אשתו התרעמה? י"ל שהוא ע"פ האמור בשבת סג ע"א שלמיימינים בה יש אריכות ימים, ופירש רש"י שמתייגעים בתורה. וכאן הוא שימש ת"ח במאמץ להבין טעמי תורה.
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 61)
לטקסט
לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב
[עיין לקט ביאורי אגדות יבמות מו ע"א]
יג ע"ב
אין שוטה נפגע
דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו' - כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר, ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם (בתו"כ) שאמרו בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין עכו"ם מטמאין בזיבה, לזה אמר דברו, פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו"ם, ישראל זב מטמא משכב ומושב, ואין העכו"ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם, פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו יז יח) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו"ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:). [מבאר כי הגויים, כיוון שאינם שייכים בקדושה, כך גם אינם שייכים בטומאה, בדומה לשוטה שאינו נפגע.]
(אור החיים, ויקרא טו, ב)
יד ע"א
והידים מפני שהידים עסקניות הן
[שלמה תיקן נטילת ידים, שצריך לקדש את ידיו לפני אכילה, ויתבונן בלחם שיאכל, שבאות מידים עסקניות, אולי עסקו בגניבה והמאכל גנוב או אסור כערלה וטבל.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נט ע"ב)
לטקסט
כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ערום סלקא דעתך אלא אימא נקבר ערום בלא מצות וכו'
יד ע"ב
גזרו טומאה על ארץ העמים
טו ע"א
שמאי אומר שלא לסמוך וכו' טז ע"א
כלי עץ וכו' פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין
האמונה הזאת היא לנו נחלה מורשה מאבותינו, לא מצד החקירה והשכל, שיבוא מחקר אחר ויסתור חקירה זו ויסכל שכל זה... והלואי שנזכה להבין הנגלות, ולקיים המצות ע"פ פשוטיהן. ואומר אני עלינו הדור הזה, "האדם עץ השדה", ואנחנו כלי עץ ופשוטיהן טהורים ומקובליהון טמאים במחשבת פיגול.
(רבי יחזקאל לנדא, דרושי הצל"ח, דרוש לח)
יז ע"א
הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר. הלל אומר: לא הוכשר. א"ל הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? א"ל: אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה! נעצו חרב בבית המדרש. אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא! ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל..
כשם שבעגל עשו לשם שמים וטעו ורצו להוריד שפע מצד שמאל, שבמרכבה פני השור הם לשמאל, כך גם ביום בו רצו לפסוק כב"ש נגד ב"ה, שמחלוקתם היא לשם שמים, העדיפו את השמאל על הימין. כי ידוע שב"ה הם המקילים וב"ש מחמירים, כי הלל צד ימין ושמאי צד שמאל.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)
אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה
[הלל הוא ענותן, ובוודאי לא הקניט את שמאי, אלא שיטת שמאי היא "לא פלוג רבנן" אם הנושאים שווים בבחינה כלשהי, ולכן סבר להחמיר גם במסיקה.]
(רבי אברהם מתתיהו חלפן, גפן אדרת, דף ו ע"א)
לטקסט
נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל
[הלשון הנדירה "נעצו חרב" נמצאת גם ביבמות עז ע"א, בשאלה אם דוד מותר לבוא בקהל, שזה עניין הנוגע ללב עם ישראל. (עמ' 87) והלשון הנדירה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" נמצא במסכת סופרים פ"א ה"ז על תרגום התורה ליוונית, דבר שנגע לנשמת ישראל. כאן נקטו לשונות אלה כי העם התמרמר נגד בית שמאי. אם מחמירים יותר מדי, העם עלול לפרוק מעליו את עול התורה לגמרי.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 86-87)
לטקסט
והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל
הלוחות הראשונים היו קודם החטא, ולא היתה מחלוקת אז. אך אחרי שעשו ישראל את העגל, וע"י חטא זה גברה השכחה על ישראל, והוצרכו ללוחות השניים, שאמרו במדרש פ' תשא שאמר הקדוש ברוך הוא שבהם תלוין מקרא משנה והלכות מרובות, וע"י כן נפלה מחלוקת בין ת"ח, וע"כ אמרו במחלוקת ב"ש וב"ה שהי' קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. ועל כן הוצרך משה לשבור הלוחות ושיתן הקדוש ברוך הוא לוחות שנים, כמבואר במדרש תשא ברמז.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אהע"ז, בסופו, צלעות הבית, דרוש ו, אות יג)
יז ע"ב
חטה אחת פוטרת כל הכרי
כא ע"א
כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר
מוצא כאן רמז לכך,שבזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעה"ב,שזכותה גורם להעלות נר אלהים נשמת אדם,וע"כ אמר הקב"ה לישראל מצוה בנרות אלו לאמר להם נרי בידך ונרך בידי (דבר"ר ד ד) אם תשמור נרי שבידך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה גם אני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי ותהיה עליית הנשמה מאליה כעליית נרות הללו.
(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק לא)
פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה
[הגוף נמשל לפתילה, והשמן נמשל לתורה, והשלהבת נמשל לנשמה, שנאחזת בגוף ע"י התורה. הדלקת נר שבת משולה להדלקה לתחיית המתים, יום שכולו שבת. יש גופים שאין מדליקים בהם - הגופים ששטופים בקנאה, תאוה וכבוד, מפני שהאור "מסכסכת בהם" - אין דברי תורה נכנסים ללבם בגלל המדות הרעות הללו. ויש שמנים שאין מדליקים בהם, היינו שאר חכמות, שאינם נמשכים אחר הפתילה להטביע בה הישארות נצחית.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נה ע"א)
לטקסט
כא ע"ב
פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה
[נר חנוכה מסמל את התורה. זה מלמד שגם בזמן שרבים מישראל לא מלמדים את בניהם תורה ומצוות, והם כמו שמן (שישראל נמשלו לשמן - שמות רבה פרשה לז) גרוע שאינו נמשך אחר הפתילה, בכל זאת עלינו להדליק את הנר, כי גם אם רק מעטים לומדים, עוד יאיר אור התורה ויגדל. וכן לימוד לא מסודר, בהפסקות, כמו פתילה שהאור מסכסכת בה, עדיף ממי שלא לומד בכלל.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רג)
לטקסט
כבתה אין זקוק לה
[נר חנוכה מסמל את התורה. גם בלימוד תורה, גם אם שוכחים את מה שלומדים, בכל זאת יש ללמוד וללמד, כי דברי תורה משאירים רושם בלב האדם.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רג)
לטקסט
כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה וכו' יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך
[אפשר ללמוד מזה לדרך החינוך לקטנים. (עמ' 30) הם מתחזקים בלימודם מיום ליום. ככל שיגדלו תהיה חובתם יותר גדולה, ונשמתם תוסיף להאיר. ימי הילדות הם קודש ללימוד תורה, ואסור להשתמש בהם לענייני חול, לשלוח אותם לעבוד. ושמא תאמר, למה להתאמץ, הרי כשיגדלו יצאו לתרבות רעה? עדיף שלא ילמדו כדי שיהיו שוגגים ולא מזידים. התשובה היא ש"כבתה אין זקוק לה" - אתה עשה את שלך, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, אתה תתן בנר מספיק שמן שתדלק כשיעור, ולמד את בנך כראוי, ואם יכבה הנר, אין עליך אחריות.]
(רבי יחזקאל איישישקין, דבר יחזקאל, עמ' 29-30)
לטקסט
ואסור להשתמש לאורה
[קבעו שיש בנרות קדושה, לאסור את השימוש בהם, ללמד שהחשמונאים ניצחו מפני שנלחמו נגד משכיחי התורה וקדושת חיי ישראל, וזה מלמד לדורות שהיסוד להצלחת בניין הארץ הוא שמירת קדושת החיים ע"פ התורה. ואילו לא גזרו היונים להשכיחנו את התורה, לא היו החשמונאים נלחמים, כי היו מעטים.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רד)
לטקסט
מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק
[בא לרמוז שהזהיר בנר חנוכה יהיו לו בנים ת"ח (לקמן כג ע"ב), ולא יצטרכו לחזר על הפתחים, כמו שנאמר בשבת קנא ע"ב, שת"ח לא מגיע לעוני כזה שיצטרך לחזר על הפתחים. וזה רמוז כאן, "משתשקע החמה" - גם אם תשקע שמש ההצלחה, "תכלה רגל מן השוק" - לא יגיעו לעוני כל כך קשה שיצטרכו ללכת בשוק לחזר על הפתחים.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סד)
לטקסט
עד דכליא רגלא דתרמודאי
ואלו הגולים בחורבנה הם ריגלא דתרמודאי העוברת בשוק עד כלות זמן פרסומי ניסא דהדלקת נרות חנוכה שהוא גם כן על שמירת היחוס. כדפירש רש"י בפרק במה מדליקין (שבת כג.) דגזירת בתולה הנשאת תיבעל לטפסר היה אז, עיין שם, על "שאף הן היו באותו הנס". ולכן היה הנס בכהנים שהם המיוחסים שבישראל, כדאיתא בפרק קמא דכתובות (יב ע"ב), ובנר כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת כג ע"ב): הרגיל בנרות הווין ליה בנים תלמידי חכמים.
(ר' צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד עמ' 241)
[התרמודיים השתתפו בחורבן בית ראשון ובית שני (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). הם לא ראו את ערכו של בהמ"ק, מקום השכינה, שמשם יצאה קדושה והוראה לעולם. הם שנאו את הקדושה ואת דבר ה'. כל מגמתם היתה חיי תאוות. לכן שמים בנר חנוכה, שמדליקים לזכר מנורת המקדש, די שמן שיאירו עד שיכלו התרמודיים, שהשתתפו בחורבן. נר חנוכה מלמד אותנו להתרחק מהתרמודיים שאינם מבינים את ערך הקדושה של בהמ"ק. נר התורה תאיר בנו עד שיתרחקו התרמודיים מתוכנו.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 207)
לטקסט
בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך
ידוע שבמהות הנפש נחלקו הקדמונים, למקצתם הנפש באה לעולם בתכלית השלימות ולא באה לעולם אך להאציל מכוחה לעולם התחתון. וזה שיטת ב"ש שאמרו טוב שלא נברא משנברא [עירובין יג ע"ב], ולמקצתם הנפש אך כח לקבל שלימות, ועיין בעקידה שער ו, וזה דעת ב"ה שאמרו טוב שנברא משלא נברא. וכן נחלקו בזה ברמז בנר חנוכה דלמר מוסיף והולך.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ז, אות ט)
[בית שמאי לשיטתם, שאין לשנות מה שנאמר בעבר, וחכם אינו יכול לשנות לפי הצורך, מפני שכל הקדושה והאור מונחים בעבר, והראשונים היו טובים והדורות הולכים ויורדים. לכן בית שמאי תמיד החמירו, והוסיפו חומרות וסייגים כדי לשמור את העבר. לכן בענין נרות חנוכה אמר שהאור פוחת והולך. ואילו שיטת בית הלל היא שהחיים הולכים ומתקדמים, והאור הולך ומתרחב, ולכן תיקן תקנות לצורך שעה כגון פרוזבול, ולכן אמר שבנרות חנוכה מוסיף והולך. והלכה כבית הלל, שהרי לעתיד לבוא ישפוך את רוחו על כל בשר.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 87)
לטקסט
[שמואל אלכסנדרוב, בס' אגדת פך השמן, עמ' 8, הסביר את יסוד המחלוקת: בנס חנוכה היה נצחון כפול, נצחון דתי ונצחון מדיני. הנצחון הדתי מוסיף והולך, שאנחנו עולים במקדש הדת מאז ועד עכשיו, אילו הנצחון המדיני פוחת והולך. בית שמאי היו קנאים לחרות המדינית, ולכן החמירו בפסקיהם, כדי להתרחק מאנשי רומא, ולכן כאן פסקו שפוחת והולך כנגד פרי החג, שהם כנגד שבעים האומות. ואילו בית הלל אוהבי שלום, ולכן פסקו לקולא כדי למשוך חוט של חסד על דת ישראל, ולכן פסקו שמוסיף והולך, כי מעלין בקודש, שדתנו הולכת ועולה מאז ועד עתה.
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף יח ע"א-יט ע"א)
לטקסט
יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וכו' יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך
[זה רומז לכלל שכשמקרבים מישהו לעבודת ה', צריך לקרב אותו מעט מעט: אם ביום הראשון ידליק שמונה, כלומר שרוצה להדליק באדם את אור התורה בשלהבת גדולה כבר בהתחלה, "מכאן ואילך פוחת והולך", זה לא יצליח. אבל אם "יום ראשון מדליק אחת", כלומר מתחיל לקרב את האדם בצמציום בהתחלה, "מכאן ואילך מוסיף והולך" - יצליח להוסיף אח"כ.]
כג ע"א
כג ע"ב
כד ע"א
כה ע"ב
כח ע"ב
ל ע"א
ל ע"ב
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א
לב ע"ב
לג ע"א
לג ע"ב
לד ע"א
לד ע"ב
לה ע"א
לה ע"ב
לו ע"א
לט ע"ב
מ ע"א
מ ע"ב
מא ע"א
מט ע"ב
נג ע"א
נג ע"ב
נד ע"ב
נה ע"א
נה ע"ב
נו ע"א
נו ע"ב
סב ע"ב
סג ע"א
סג ע"ב
סד ע"א
סה ע"ב
סו ע"ב
סז ע"א
סז ע"ב
סט ע"א
ע ע"א
עג ע"א
עה ע"א
עז ע"א
עז ע"ב
פג ע"ב
פו ע"א
פו ע"ב
פז ע"א
פז ע"ב
פח ע"א
פח ע"ב
פט ע"א
פט ע"ב
צב ע"א
צד ע"א
צה ע"א
צה ע"ב
צו ע"ב
צז ע"א
קא ע"א
קב ע"ב
קג ע"ב
קד ע"א
קה ע"א
קה ע"ב
קו ע"א
קו ע"ב
קז ע"ב
קח ע"א
קט ע"א
קיא ע"א
קיב ע"ב
קיג ע"ב
קיג ע"א
קיד ע"א
קטו ע"ב
קטז ע"א
קטז ע"ב
קיז ע"ב
קיח ע"א
קיח ע"ב
קיט ע"א
קיט ע"ב
קכ ע"א
קכא ע"ב
קכז ע"א
קכז ע"ב
קכח ע"א
קכח ע"ב
קכט ע"א
קכט ע"ב
קל ע"א
קל ע"ב
קלג ע"ב
קלז ע"ב
קלח ע"ב
קלט ע"א
קלט ע"ב
קמ ע"ב
קמה ע"ב
קמו ע"א
קמז ע"ב
קמט ע"א
קמט ע"ב
קנ ע"א
קנא ע"ב
קנב ע"א
קנב ע"ב
קנג ע"א
קנה ע"ב
קנו ע"א
קנו ע"ב
8-9
14-16
אמנם הראוי שיודע בזה, הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות. וזה, כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת, אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה, כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה.
והוא, כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון, ואי אפשר זולת זה... כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון, חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא, ושהוא יכול לעשות בקשתו, וכי הוא משגיח, ורוצה טוב מבוקשיו. והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו, לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר, שאם לא כן מי יתפלל לו. [מקשה, אם התפלה אינה אלא חיי שעה, בקשת צרכים זמניים וחולפים, למה היא מצוה. ומתרץ שהתפלה היא לא רק חיי שעה אלא היא קרבה לה'. והיא כעין הקרבנות, וא"א זולתה.]
ונוכל לומר עוד בזה כי רב המנונא היה מאריך בתפלתו, ובטח לא היה מעיין בה, כי לא בטח על צדקתו כי ראוי הוא שימלא ה' משאלותיו. וכל מאריך בתפלה ואינו מעיין בה תפילתו אינה חוזרת ריקם, ויקוים בו כל הברכות מחיי עולם. על כן אמר עליו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.
24-25
26-31
28-30
33-34
34-38
והנה האוכל בלא ברכה נקרא גזלן ברז"ל, כי גוזל הוא בזה להקב"ה ולכנסת ישראל [ברכות לה ע"ב], כי בשבילו לא תוכל ההשפעה לרדת למטה, ומונע הוא את הטוב מבעליו. על כן האיש האוכל מיד בקומו ממטתו בשעה הראשונה ולא התפלל עוד על דמו ועל מזונו, ולא עסק גם בישובה של עולם להרויח על מזונו, המליצו רז"ל עליו מאכל לודים, כי רעבתנותו גדול כל כך עד כי אוכל אדם הנהו, יען כי נפש האדם הוא הדם, והוא איש רע כל כך עד כי אוכל הוא את דמו טרם התפלל גם על דמו.
שניה מאכל לסטים - והנה האוכל בשעה השניה, אף כי כבר התפלל על דמו בשעה הראשונה, אבל לא עסק בתורה שעה אחת ולא עסק בישובה של עולם, המליצו עליו מאכל לסטים, כי אם לא התורה, חוקות שמים וארץ לא עשה [פסחים סח ע"ב], ומה הם חוקות שמים וארץ? הלא המה חוקות עתותי השנה, חוקי חריש וקציר קיץ וחום קור וחורף, וע"י התורה הארץ נותנת את יבולה והשמים נותנים טל וגשם וההשפעה יורדת למטה לארץ. על כן האוכל מאכלו בשעה השניה ולא עסק בתורה נקרא לסטים, כי מלסטם הוא בזה את בני אדם מלרדת ההשפעה למטה.
שלישית מאכל יורשים - והאוכל בשעה שלישית, אף כי כבר עסק בתורה ג"כ שעה אחת, אבל לא עסק עוד גם בישובה של עולם ג"כ שעה להרויח על מזונו, המליצו עליו עוד מאכל יורשים, אשר ירשו הון אביהם ואינם עוסקים בישובה של עולם, כן הוא ג"כ כאילו כל העולם מחויבים לעמול בעדו להכינו טרפו, והוא איננו עוסק בישובה של עולם.
רביעית מאכל פועלים - והנה האוכל בשעה הרביעית, כי עסק ג"כ שעה אחת בישובה של עולם כדרך כל הארץ, איש איש במשלח ידו, המליצו עליו מאכל פועלים, כי הוא כפועל ועוסק ג"כ לטובת עצמו ולטובת זולתו בישובה של עולם. אבל באמת לא יצא עוד חובת חברת אנושי כתקונה, אף כי כבר התפלל ועסק בתורה ובישובה של עולם, עוד מלאכת שעה אחת מוטלת על האדם לעשות, כי הישוב של עולם הוא בשתים: א' - לעסוק במלאכות חומריות, כמו עבודה בידים, לחרוש ולזרוע ולשלוח במשלח יד. ב' - במושכלות, הוא עמל הרוח אשר יעמלו בזה אנשים הגבוהים והנבונים בעם, מאיש איש כיד שכלו אשר חנן אותו ה'. על כן האוכל ברביעית, אף כי כבר עסק בישובה של עולם בחומריות בפועל כפיו, אבל לא עסק עוד גם שעה במושכלות.
על כן האיש האוכל בשעה חמישית אחרי כי עסק ג"כ שעה אחת גם במושכלות, המליצו עליו חמישית מאכל כל אדם, כי אז נקרא אדם מדיני באמת לכל הפרטים, והוא איש מועיל לעולם והעולם צריך לו.
ולפי המסקנא, רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים - נוכל לאמר על זה האופן: אף כי על האדם מוטל החיוב לעסוק בישובה של עולם ולהשתדל אחרי טרפו, אבל לא להרבות ולהשתדלות יותר מדאי, כמבואר בארוכה בחובות הלבבות שער הבטחון. על כן האיש אשר קודם מאכלו עוסק הוא הרבה בישובה של עולם, המליצו רז"ל עליו כי אכילתו היא מאכל פועלים, כי הוא כפועל ומשועבד להעולם יותר מדאי, והרי הוא כחושב "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
ששית מאכל ת"ח, כי הת"ח אשר המה נקראים בוני עולם באמת, והמה מדמים ליוצרם ומדבקים בדרכיו. על כן, כאשר הקב"ה עוסק בתורה שלש שעות רצופות, כן גם המה עוסקים בתורה שלש שעות רצופות. על כן, אחרי אשר התפללו שעה אחת ועסקו בתורה שלש שעות, ועסקו בישובה של עולם ג"כ שעה אחת, כי טוב תורה עם דרך ארץ, על כן מאכלם הוא בשעה הששית.
34-37
12-13
14-17
והוא מה שאמרו, ואף על גב דשבת מילתא דעבידא לגלויי, מתן שכרה לא עבידה לגלויי, כי באמת השבת הגדול הזה הוא מתן שכר השבת הראשון והתכלית אליו.
15-17
17-18
27-36
ובדרך אחרת: עוד קשה, מדוע לא אמר לו מיד "חביבין עליך" וכו'? ומדוע לא אמר לו "מילתא אלבושייהו יקירא" מיד? ומדוע רב חסדא שאל אותו "אמר רב הכי" רק על המימרא השנייה? ואיך אמר "בתרייתא עדיפא לי מקמייתא", הרי אסור לומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה" (עירובין סד)? (סד ע"ד) י"ל שרבה בר מחסיא הבין שרב חסדא עוד לא שמע את המימרא הזאת, שהרי אילו שמע, לא היה מבטיח לתת לכל מי שיאמר לו דבר חדש, שהרי ייתכן שיבוא מישהו שלא שמע את הבטחתו ויאמר לו דבר חדש, וזה נגד הכלל שצריך להודיע לו מקודם, ובמיוחד בדברי תורה, שצריך ללמדה בחינם, ואולי יתבייש לקבל ממנו בלי הודעה מראש. ועוד שלא היה ברור מדברי רב חסדא אם התכוון שיתן מתנה אחת או שתיים, ונמצא שגם מי ששמע את הכרזתו לא יודע בבירור מה יקבל, וזה נגד הכלל שצריך להודיע מקודם. והיות שלא ידע אם יתן אחת או שתיים, לא אמר לו מיד "חביבין עליך" וכו', כי אולי רב חסדא התכוון לתת רק אחד. רק אחרי שראה שרב חסדא נתן לו את שניהם, ולא נשאר לו כלום, התפלא ואמר "חביבין וכו'". וגם רצה להבין מדוע לא אמר מראש שיתן את שניהם. וכשרב חסדא אמר לו שדברי רב חביבים עליו, אמר "מילתא אלבושייהו יקירא", שאדם יתן את כל מה שיש לו כדי להשיג מה שיקר לו. ורב חסדא שאל "אמר רב הכי", כלומר שהיה חידוש בעיניו שרב נתן את המשל בבגד ולא באוכל, שהרי נאמר (בבא מציעא נב ע"א) "עשיק לגביך ושוי לכרסיך", כלומר ראוי לשלם הרבה עבור בגד, אבל עבור מאכל, ישלם רק בשוויו, ואלו רב היה אומר את דבריו במשל למאכל, לא היה אפשר להסיק מדבריו שראוי לתת יותר משוויו, אבל כיון שרב נתן משל בבגד, אפשר להסיק מזה שיש לשלם יותר משוויו עבור דבר יקר. (סה ע"א) וא"כ טוב עשה רב חסדא שנתן את שתי המתנות לרבה בר מחסיא. וזה מצדיק גם את מה שנתן לו בלי להודיע מראש, שרק במתנה צריך להודיע מראש, אבל כאן זאת לא מתנה, שהרי קיבל תמורה - את דברי רב. וזה מה שאמר "בתרייתא עדיפא לי מקמייתא" - המימרא השנייה מוכיחה שמתחילה עשה כהוגן, והדגיש "לי". ואמר "ואי הוה נקיטנא אחריתי יהיבנא לך", כי דברי רב שווים לי יותר, לפי מה שאמרת במאמר השני.]
38-41
39-41
נתבאר העניין בדברי המדרש [מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ד ויוסף הורד מצרימה, זש"ה "לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים סו). א"ר יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן... מלה"ד? למי שמבקש לגרש את אשתו. כשבקש לילך לביתו, כתב גט. נכנס לביתו, והגט בידו. מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה: מזגו לי את הכוס שאשתה. מזגה לו., כיון שנטל הכוס מידה אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי, שמזגת לי כוס פשור., אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת הגט והביאתו בידך...]
כי אע"פ שנגזרה הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" הרבה קודם לכן, מכל מקום נשתלב החשבון הפרטי של יעקב ששינה בן בין הבנים לתוך המערכה המוכנה ועומדת.
כך מקיים הקב"ה את תכניותיו. בעלילה, ע"י מעשי בני האדם. ומגלגל על ידם את אשר נגזר מראש.
43-48
אכן יתבאר הענין על דרך אומרם במסכת שבת (י:) ישיבתה של צוער נ"א שנה ושל סדום נ"ב וכו' ע"כ, וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדיין לא נשלמה סאתה, והן אמת כי ישתנה הדין בין קודם שניתן רשות למחבל לאחר שניתן וכו' (ב"ק ס.), שהגם שעדיין לא נשלמה סאתה, אף על פי כן כיון שניתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו, וקבל דבריו ואמר נשאתי פניך וגו', ותמצא שתיכף הלך לו לוט מצוער כי ירא שיגיע זמן תשלום פורענותה. [מבאר כי העיר צוער עדיין לא התמלאה סאת עוונותיה ולכן היתה אמורה להיחרב רק מצד שכבר ניתנה הרשות למשחית ושוב אינו מדקדק, ובזכות בקשת לוט ניצלה.]
45-יא.
וזה הוא כל חולי ולא חולי מעים - החולי מעים, רחמנא ליצלן, ראשית חטאת היא לאדם, כי אם יטמא את מעיו חלילה במאכלות אסורות, והנפש תֶּחלה במעיה, היא מחלה כבדה מאד אשר מאנה להרפא אם לא ע"י רופא מומחה. וע"י המחלה ההיא יהיה מיורשי גיהנם וימות מיתה נצחית כאשר כתבנו ג"כ בספרי אורח חיים, הרמז לזה "בנים אתם לה' אלהיכם וגו' לא תאכל כל תועבה", כי אימתי אתה קרואים בנים למקום ואין עליכם לקרוח קרחה על מת ובל לשרוט שרטת, יען כי לא אבוד הוא במותו, כי הולך הוא אז אל אביו שבשמים בצרור החיים - הוא רק באם כי "לא תאכל כל תועבה", כי לא תטמאו את נפשותיכם במאכלות אסורות רחמנא ליצלן. וכן הוא בזוה"ק, כי האוכל מאכלות אסורות אחר המות לא תוכל הנפש לשוב למקורה.
כל כאב ולא כאב לב - המחלה השניה אשר תצעידנה את האדם לבור שחת וימות לנצח, היא כאב לב, כי מבוע הלב הוא עיקר חיות, וחולה בדעות כוזבות ומחלת האפיקורסית דבקה בו, גם להמחלה ההיא רחמנא ליצלן אין צרי ומרפא לה, וכל הנחלה במחלה ההיא ימות גם מיתה נצחית.
כל מיחוש ולא מיחוש ראש - המחלה השלישית אשר אין עזר לה ג"כ רחמנא ליצלן, ולא בנקל יוכל להפרד ממנה, הוא מיחוש ראש, אם טימא את מוחו בהרהורים רעים רחמנא ליצלן, וטימא ראש נזרו, הוא ג"כ מחלה מתדבקת, ואין מעלה ארוכה לה, כי הרהורי דעבירה קשין מעבירה [יומא כט ע"א]. וגם המחלה ההיא תקרב לממיתים נפשו, ולא יראה עוד אור חיים הנצחים.
כל רעה ולא אשה רעה - האשה רעה היא אשה זונה הצודדת נפשות. ומחלת הניאוף היא חלי קשה מאד, כמאמרם ז"ל כי מלפפתו עד בור תחתית ולא תפרד ממנו לעולם. והנחלה על המחלה ההיא, רחמנא ליצלן, אם לא יראה רופא מומחה ובקי ברפואות לרפאות ממנו המחלות ההן בסמי מרפא להשיב את נפשו באור החיים, לא יחיה עוד אחרי נפלו.
ואתה, אחי, הביטה וראה איך מחלה אחת תגרור את השניה, כמאמרם עבירה גוררת עבירה. כי באם ח"ו יטמטם את גופו במאכלות אסורות, אזי תפרוש המחלה ההיא עד מבועי הלב, ויבא לדעות כוזבות ולאפיקורסיות רחמנא ליצלן, כאשר מספרים על קדוש אחד, כאשר בא לפניו איש אפיקורוס ושאל ממנו שאלות אפיקורסיות, אמר הקדוש אליו כי יגיד לו האמת ולא יכחד, אם גם טרם עלו השאלות על לבבו אכל ג"כ טרפה או אח"כ, והודה על האמת כי גם בטרם היה לאפיקורוס לא היה נזהר במאכלות אסורות. על זה ענה אליו כי לוּא היה נזהר במאכלות אסורות, אזי לא עלו השאלות האלו בלבבו. והביאור לדבריו אלה, כי האפיקורסיות צומחת מהתאוה, יען כי לבו מלא תאוה ותאב הוא לעבירות, אך לא נמלא לבו לו עוד לעשות רע, כי ירא הוא עוד מהעבירה, על כן יחפש בחורין ובסדקין למצוא שאלות אפיקורסיות למען יפול ממנו המורא מהעבירה, וע"י זה יוכל למלא משאלות לבו הרע. וכאשר הוכה לבבו בדעות כוזבות ובאפיקורסיות, יבוא אח"כ למיחוש ראש, כי יטמא את מוחו בהרהורים רעים, רחמנא ליצלן, תמיד, וכים נגרש השקט לא יוכל עוד מלחשוב אפיקורסות. ומזה יבוא לאשה רעה אל פתח הזונה. ועבירה גוררת עבירה עד כי באיה לא ישובון, ה' ישמרנו.
ואמר רב חסדא ובו ביום - יאמר כי התענית אין מועיל לו אלא לבו ביום, כי רק ביום התענית משבר הוא את לבו, אבל למחר כבר ישכח הכל.
ואמר רב יוסף ואפילו בשבת - כי פלא הוא אשר אף בשבת, אשר הוא יום שביתה ומנוחה, ורעיוני האדם נחים בקרבו, ונקל אז לחשוב תעודתו ומה חובתו בעולמו, עם כל זה מהמאכלים הטובים אשר הוא מתענג עליהם ישכח האדם את תעודתו ומטרתו ולְמה צריך שישים מבטו ומגמתו אליו, ולְמה שלוח הוא הנה, וידמה כי לעולם יחיה וישכח כי הכל חלום הוא. וגם בשבת, רק ע"י התענית ישבור לבו בקרבו ויכול לעשות חשבונות של מצוה וחשבונות של "מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך" [יונה א, ו] .
[עיין לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ז]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ח ע"א]
א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא - כי התשובה בערב שבת היא תקון גדול שלא יבוא מלוכלך בשבת. כי ידוע אשר בעת אמירת ויכולו הוא מעיד על הבורא יתברך שמו שהוא אחד והוא ברא את עולמו בששת ימי המעשה. ואם לא יעשה תשובה ועונותיו בידו, הא כתיב "אל תשת רשע עד" [שמות כג, א; סנהדרין ט ע"ב], ואיך הוא יכול להעיד, הרי פסול הוא לעדות?
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לג]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מ ע"א]
כן שמעתי אומרים בפירוש דבר בשם הגאון מווילנא זצלה"ה.
היא הזכירה "שנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה" כדי לשאול, הרי נאמר (קידושין מ ע"ב) "כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא", וא"כ מפני מה מת? אבל היה אפשר לטעון שנענש כי לא לימד לאחרים, כפי שנאמר (סנהדרין צא ע"ב) "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו". לכן נטלה את התפילין שלו, כדי לרמוז למעשה בב"ק יז ע"א, שר' יוחנן הניח תפילין ורק אח"כ ענה לשאלת תלמידו, שזה מראה שלימוד לאחרים פחות חשוב ממעשה מצוות (לפירוש השאילתות המובא בתוס' שם), וא"כ זה לא סיבה שייענש. ואליהו ענה לה, שהוא לא דרש "ואל אשה" וכו', וזה מראה שלא שימש ת"ח לדעת את הדרשות, וכיון שלא שימש ת"ח, בא לידו מחטא, ולכן מת בחצי ימיו.]
[עיין לקט באורי אגדות מגילה לב ע"א]
[עיין לקט באורי אגדות נזיר נד ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טז ע"א]
ואלו דבריו. ולהבין איך יודמה זה מחלוקת קדושה וקב"ה חדי ביה - לעגל. יובן כי מה שביקשו מאהרן לעשות עגל ותלו כי משה לא ידענו מה היה לו, וכבר העידו כל המפרשים הכוזרי הראב"ע ורמב"ן, שלא היה מהמרי כל כך כמו שיודמה לכאורה, והענין כי שמעו מפי משה שהיה כבוד ה' חונה על הכרובים, כדכתיב [שמות כ"ה כ"ב] ונועדתי וכו', וכרוב הוא פני אדם זוטרא [עיין סוכה ה ע"ב], ושפטו כי השפעה באה ממרכבה קדושה אשר מימין פני אדם, ועל ידי שפעו בא על דמותו, והיותו למעלה אפי רברבי כשיורד מלמעלה למטה נתקטן ונעשה אפילו זוטרא, אבל מכל מקום הוא דמותו פניו משור וזהב, ומשה הוא מימין, כדכתיב [ישעיה ס"ג יב] מוליך לימין משה, וא"כ היה אהרן משמאל כנודע שהיה אז לוי, ובמרכבה מימין פני אדם וכן פני שמאל פני שור, וא"כ שפטו בעוד משה היה - היתה השפעה יורדת מימין מרכבה מפני אדם לפני אדם אשר זו של זהב, אמנם כעת אשר מת משה, והנהגה באהרן היותו משמאל, אם כן יורד שפע משמאל שבמרכבה שהוא שור אל למטה, ושם שור זוטא של זהב שהוא עגל של זהב אשר, שם יהיה כבוד חונה כמו על אפי זוטא של אדם, וזוהיא שאלתם, והם שמעו ונקדשתי בכבודי וכו', כי בעת חינוך מקום שריית שכינה צריך להתקדש במיתת אדם כדאמרינן [ויק"ר פי"ב ב], ואז שראו כדמות משה מת, שפטו שע"י נתקדש אהרן והגיע זמן לעשות מקום חל עליו שפע אלהות. וידוע מ"ש תמיד מקולי בית הלל ומחומרי בית שמאי, כי הלל צד ימין ושמאי צד שמאל.
ובזה יובן שבאותו יום גברו ב"ש על בית הלל, וכמעט שקבעו הלכה כב"ש וגבר צד שמאל על צד ימין, היה אותו יום קשה כיום שנעשה בו עגל, שהיתה גם כן כל כוונתם להגביר צד שמאל ולהוריד שפע משור ולא מאדם שבמרכבה.
[עיין לקט באורי אגדות קידושין נח ע"ב]
3-5
6
6-23
7
13-14
17-18
20-23
דבריו תמוהים, שהרי לדבריו צריך לומר שהתורה קבעה שפרי החג מתמעטים והולכים כדי שהאומות יתמעטו (ולכן בית שמאי, שרצו שהאומות יתמעטו, העדיפו את הסימן הזה), וזה תמוה, הרי אם אין צורך באומות, למה בראם הקב"ה? ואם יש בהם צורך, למה יתמעטו? והטעם האמיתי שפרי החג מתמעטים והולכים הוא כפירוש רש"י במדבר כט, לו, בשם מדרש תנחומא, שדרך ארץ שמאכילים אכסנאי כל יום פחות. גם מה שכתב שבית שמאי החמירו כדי להתרחק מהרומאים, הוא דברי שמצה על תנאים אלקיים, שהרי מה שהחמירו הוא לתועלת דתית.]
20-23