Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת בבא בתרא
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ג ע"א
גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון
[כי בית ראשון נבנה ע"י מופתים, שיציאת מצרים היתה ע"י מופתים, ולכן יצאו גם ערב רב, וזה גרם לעגל, ולשבירת הלוחות, ולמיתת משה, וכיון שהיו מורגלים בנסים, כשלא היו נסים חזרו לדרכי האמורי, וע"ז, עבירות שאינן שייכות לעם ישראל, ולכן חרב בית ראשון. ואילו בית שני לא נבנה ע"י מופתים, כי בימי עזרא לא היו נסים, ולא היו אז עבירות של ע"ז וג"ע וש"ד שאינן שייכת לעם ישראל, אלא נחרב בגלל שנאת חינם. אהבת ישראל לה' היא טבעית, ולא ע"י מופתים.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף כ ע"ב)
לטקסט
ג ע"ב
הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר כל עבדא דמריד השתא מצלח קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמא קלא אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא טמנה שבע שנין בדובשא
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
(רמב"ן, על בראשית פרק מט פסוק י)
ד ע"א
מפני מה נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר
והרמב"ם (בפרק יב מהל' רוצח הלכה טו) כתב: אסור להשיא עצה לעכו"ם או לעבד רשע שעומד ברשעו שיעשה דבר מצוה, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה... (ומכאן תשובה למ"ש הגאון רבי אליהו הכהן בספר מעיל צדקה (סימן תשלח), דמה שאמרו מפני מה נענש דניאל וכו', אין הכוונה על מה שנתן עצה לתת צדקה לעניי ישראל שיצאו מירושלים ערומים, וכמו שאמרו במדרש, דכל כה"ג שהיתה תועלת לישראל שפיר דמי, ורק על מה שסיים "ועויתך במיחן עניין", נענש. כפי מה שפירש רב סעדיה גאון, שרוצה לומר שיכפר עונותיו בסיגופים במלקיות וענויים, ולא היה לו לייעץ כן לנבוכדנצר, וזהו שסיימה הגמרא את הפסוק "ועויתך במיחן עניין". ע"כ. ונעלם מעינו הבדולח מ"ש הרמב"ם הנ"ל להדיא שדניאל נענש על עצתו לתת צדקה).
(רבי עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן כב, אות ב)
התך זה דניאל ו ע"א
כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי
[עיין לקט ביאורי אגדות שבועות מא ע"ב]
ז ע"ב
אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב "אספרם מחול ירבון". 'אספרם' למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו,כחול אשר על שפת הים", צדיקים עצמם מחול ירבון?! אלא הכי קאמר: "אספרם" - למעשיהם של צדיקים, "מחול ירבון", וק"ו: ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים, לא כל שכן שמגינים עליהם
"לבית אבותם למשפחותם" ...והנה לא הזכיר כאן שיהיה במספר שמות. משום שלא היו יראים מנגף... הבינו חז"ל בזה המקרא שני פירושים. חדא: "אספרם" היינו מעשיהם, שהרי בשביל זה כל אחד שקול נגד הרבה, וא"כ - נעלם מספרם. שנית: "אספרם". אספור את ראשם, ואיני ירא מנגף. ...והלוים היו ריעי הקדוש ב"ה כ"י. [מצינו שבזכות אותה נטירותא (שמירה) לא יראו צדיקים מלהימנות שלא לפי מספר שמות. והכוונה למניין בני גרשון, במדבר ג, טו. וזוהי כוונת חז"ל בדרשה '"אספרם מחול ירבון". 'אספרם' למאן? - אילימא לצדיקים דנפישי מחלא...' שאספור את ראשם מבלי לירא מנגף.]
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק טו)
ח ע"א
רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א"ל:] פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל
ונראה הא דאיתא בב"ב ח' בעובדא דריב"ע התחפש לפני רבי כע"ה שלא קרא ולא שנה וא"ל פרנסני ככלב וכעורב ופרנסו, ואח"כ הצטער רבי שנתן פתו לע"ה. ופרש"י ככלב וכעורב - עניני דרוש ואגדה ע"ש. ולכאורה תמוה וכי זה דרך ע"ה שלא קרא ולא שנה? ותו, למה נצטער רבי אח"כ מעיקרא מאי סבר שנתן ולבסוף מ"ס? אלא ודאי פי' ככלב וכעורב שהיה בחצר רבי לשמור החצר ולנקות משרצים כדרך העורב, ואמר ר"י שיהיה גם הוא עושה מלאכת הכלב ועורב ופרנסו. ואח"כ חלף הלך לו ר"י ללימודו מש"ה נצטער רבי שפרנסו בחנם. [מקשה על בקשתו של ריב"ע לפרנסו ככלב וכעורב ותוהה - האם זוהי דרכו של ע"ה שלא קרא ולא שנה? ועוד מקשה - מדוע הצטער רבי על שפרנסו? ומבאר שככלב וכעורב הכוונה היא שהיה אחראי על הנקיון בחצרו של רבי (לנקות השרצים כדרך העורב) וכשעזב והלך ללמוד הצטער רבי על שפרנסו בחינם.]
(העמק דבר, בראשית פרק ח פסוק ז (הרחב דבר))
כי יתנו בגוים עתה אקבצם וכו' פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם
[א"א שכל ישראל ילמדו כל הזמן, כי צריכים פרנסה, אלא יתנו לת"ח סיפוקם, וייחשב כאילו כולם לומדים.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ז ע"ב)
לטקסט
שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה
[בזה יש לפרש בדרך רמז את הפסוק (שמות פרק כז פסוק כ) "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" - רמז לאור תורה, שתהיה זכה בלי מחשבת פיגול, ו"כתית" - שיש ללמוד אף מתוך הדחק, לכתת רגליים.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מח ע"ד)
לטקסט
ח ע"ב
רעב קשה מחרב
[אבל בתפילה אומרים "כלה דבר וחרב ורעב", ורגילים להזכיר את החמור תחילה, כי בגמרא מדובר על הפרט, שמיתת חרב יותר נוחה לפרט כי אינו סובל, אבל לגבי הכלל, חרב יותר חמור, כי כשיש מלחמה, יותר אנשים מתים.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 19)
לטקסט
שבי [קשה מכולם]
"כי כה אמר ה' הנני נותנך למגור לך ולכל אוהביך ונפלו בחרב אויביהם ועיניך רואות", כי בתחלה יראה בעיניו את כל הרעה שגרם לאוהביו, להרבות את צערו ואת קלונו, ואחר כך יפול הוא ביד הרעה עצמה שילך בשבי שהוא קשה מן המות, כמו שכתוב בסוף הענין. ולא עוד אלא שהוא יראה את גלות יהודה ביד מלך בבל שהיה כנגד הבטחתו ונבואותיו, וז"ש 'ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל והגלם בבלה והכם בחרב'.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו כ, ד)
ט ע"א
שקולה צדקה כנגד כל המצות
ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ששקולה כנגד כל המצות, ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם "מצוה" סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם "מצוה" סתם, מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה', שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור אין סוף ב"ה המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'. וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'. ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה [ב"ב י ע"א], לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות.
(תניא ליקוטי אמרים פרק לז)
בודקין לכסות ואין בודקין למזונות
ועי' בהקדמת המביא לבית הדפוס ס' מדרש האתמרי, שהביא דברי קדשו של הרה"ק מהרא"י זצ"ל מסדגורא בהסכמתו, לס' תפארת ישראל מהה"ק מסאטאנוב ז"ל, שהאריך במעלת הדפסת ספר לטובת נשמת המחבר, ומסיים שם ז"ל: ואומר אני שמועיל לנפש המחבר יותר מתכריכין למת, כי זהו מלבוש לגוף וזה מזון לנפש, ע"ד "ותורתך בתוך מעי", וזהו בודקין לכסות ואין בודקים למזונות. עד כאן דברי קדשו ז"ל. ונראה כונתו ז"ל דבודקים ומדקדקים אם ראוי הוא לתכריכים נאים, ואין צריך לדקדק כ"כ במה שהוא למזונות נפשו, ע"ד אמרם ז"ל (חולין ז ע"א) אין מזחיחין אותו. ועי' חסד לאברהם, עין הקורא, נהר סח (הובא במדבר קדמות מערכת ת סי' יג) ז"ל: אם לא יעסוק בתורה לשמה יום ולילה, אף על פי שתיקן מלבוש לנפשו מהמצות בעולם העליון, יהי' רעב מהמזון עליון בעולם הנשמות. ע"ש.
(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)
ט ע"ב
ואמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו', והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו'
אצל עפרון נאמר, וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, כתב בעל הטורים, לפי שהיה רע עין ועפרן חסר וי"ו עולה למספר ר"ע עי"ן. וטעמו של דבר לפי שאמרו רז"ל כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו', וכל מי שרעה עינו באחיו האביון ואינו נותן לו כלום אינו מתברך בשש ברכות אלו, על כן חסרה וי"ו דעפרן כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו.
(כלי יקר, בראשית פרק כג פסוק טז)
עניין מספר י"א נמצא בתורה בפרשת כי תבוא בקללות הר עיבל. ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה, הוא מדת הדין, שנאמר (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו, ב), ונמצא שוי"ו ה"א, שבשם הגדול, הוא מדה"ר, וכן כתב רבינו בחיי, על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז, טז) רוצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד, היינו בשם של יה, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה, וזה שאמרו כאן, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז, הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו, אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה, דהיינו י"א ברכות, כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר, כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.
(כלי יקר, דברים פרק כז פסוק יב)
כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות
[זכרון משה דף פט ע"ב מסביר בזה את הפסוקים (תהלים פרק יד פסוק ו-ז) "עצת עני תבישו" - העני מבקש צדקה, וחושב שיקבל, והעשיר מייבש את עצתו בכך שהוא מעדיף לפייס את העני ולקבל י"א ברכות במקום ז' ברכות שבנתינת פרוטה (ובאמת זה אמור רק במי שלא יכול לתת), "כי ה' מחסהו" - הוא מפייס אותו באמירת "ה' ירחם". (כז ע"ב) אבל הרי ירושלים נפדית רק בצדקה, ואם העשיר לא יתן, "מי יתן מציון ישועת ישראל"? איך תבוא הגאולה? ויש לפרש בזה את המסורה על כמה פסוקים שכתוב בהם "הן": "הן אני עץ יבש" - יש מי שמתחמק מלתת צדקה בטענה שהוא יבש, אין לו כסף לתת. "הן אני נשארתי לבדי" - יש מי שמתחמק מלתת צדקה בטענה שיש אחרים שיכולים לתת, "אני לא לבד". (איוב פרק לג פסוק ו) "הן אני כפיך לאל" - יש עשיר שמעדיף לפייס את העני ולקבל י"א ברכות במקום ז' ברכות שבנתינת פרוטה, והוא מפייס אותו באמירה "אתפלל בשבילך לה'". "הן אני ערל שתים" - העני רואה שהשתיקו אותו מכל הבקשות שלו לקבל צדקה. ויש לפרש בזה את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק קנה) "רחוק מרשעים ישועה" - "רשעים" אותיות "עשירים", אלו שלא נותנים צדקה מתוך העדפה לפייסו. הם מרחיקים את הישועה, שהרי רק צדקה מקרבת את הגאולה. "כי חוקיך לא דרשו" - אילו העמיקו היו מבינים שהמפייסו מתברך בי"א ברכות רק אם אין לו כסף לתת לצדקה.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כז ע"א-ע"ב)
לטקסט
[העשיר מעדיף לפייס את העני ולקבל י"א ברכות במקום ז' ברכות שבנתינת פרוטה. ובאמת זה אמור רק במי שלא יכול לתת. ובזה יש לפרש את המדרש (בראשית רבה פרשה ב סימן ה): "והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים", שלכאורה קשה, הרי פשוט שצדיקים עדיפים? אלא, "צדיקים" כאן הם מי שנותנים צדקה, ו"רשעים" היינו עשירים (אותן אותיות) שלא נותנים צדקה ומעדיפים לפייס כדי לקבל י"א ברכות. והם כמו חושך ולילה, כי מונעים צדקה מעני כמו מניעת האור מהלילה. וכאן יש מקום לומר שה' חפץ באלו שמעדיפים לפייס ולקבל י"א ברכות. ועל זה הפסוק אומר "וירא אלהים את האור כי טוב", ללמד שעדיף לתת צדקה.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף סב ע"א)
לטקסט
והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות
[מעלת הפיוס רמוזה בפסוק (שמות פרק כה פסוק ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת", הרומז לצדקה. "כסף" ראשי תיבות "כשתתן סדר פיוס".]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף פב ע"א)
לטקסט
הנותן פרוטה לעני מתברך
["ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה... אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד... לטוב לנו כל הימים" (דברים ה-ו) - הכוונה למצוות מתנות עניים, ובשכרם הנותן מתברך.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ט ע"ג-ע"ד)
לטקסט
גדול העושה צדקה בסתר
[צדקה היא בחינת אמונה, כמ״ש ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו, ו), ובזמן שמאמין למעלה מהדעת, זה נקרא מתן בסתר, היינו שאינו יודע למי הוא משפיע, ואם מה שנותן מתקבל. וזוהי הכנה לקבלת התורה, כי התורה ניתנה רק לישראל, ורק מי שמסוגל ללכת באמונה למעלה מהדעת נחשב ישראל. ואחר שיש לו מדרגה כזו, יכול לזכות לקבלת התורה. ואח״כ כשזוכה לתורה, התורה נקראת מתנה, כמו שאמרו (עירובין נד ע"א) על הפסוק (במדבר כא, יט) ״ממתנה נחליאל״. ומתנה היא בידיעה, הפך מצדקה, כמו שאמרו (שבת י ע״ב): הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. וענין תורה הוא שזוכה לנותן התורה, והקב״ה מודיע לו שהוא הנותן לו את המתנה, כמי שמרגיש את אור התורה, שזוהי בחינת ידיעה].
(ברכה ושלום, עמ' עה-עו, והערות וביאורים הערה מו)
[מעלת מתן בסתר רמוזה בפרשת (שמות פרק כה פסוק ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", הרומזת לצדקה. "ותכלת וארגמן" ראשי תיבות "ותכלית הצדקה היא ונותן אינו רואה גוף מקבל נסתר".]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף פב ע"א)
לטקסט
כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול
הקב"ה רוצה בכבודנו, ומסר באמת בידינו הכח להביא את התכלית שצפן לנו, אבל לא שנחכה רק על הפעולות הכוללות, כי אם בכל פעולה פרטית של שמירת התורה והמצוה, בזה נתקרב אל התכלית ונקרב את ישועתנו, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ג, עמ' רעט במהד' תשס"ה)
מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכו' לומר לך כל הרודף אחר צדקה וכו' הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו
[אין בני אדם המהוגנים כמו ת"ח, כמו שאמרו (קהלת רבה פרשה יא, א [א]) "אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה". וזהו "ימצא חיים" - ת"ח עוסקים בתורה שנקראת חיים. ויעשה אתו הסכם "יששכר וזבולון", להתחלק בשכר הלימוד.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נז ע"ב)
לטקסט
גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאילו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ואילו בעושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף [ושחד בחיק חמה עזה]
[יש לפרש בזה את הפסוק "ידיו רב לו" - רומז לצדקה, שנאמר בה "פתוח תפתח את ידך". "לו" - צריך לתת בסתר, בינו לבינו. ואז "עזר מצריו תהיה" - שהוא כופה אף וחמה שהם צרים קשים.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יח ע"ב)
לטקסט
רבי חנינא אמר מהכא, וכבגד עדים כל צדקותינו, מה בגד זה, כל נימא ונימא, מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה, מצטרפת לחשבון גדול
מבאר את הדמיון של צדקה לבגד, על ידי הפסוק "כי היא כסותו לבדו היא שמלתו לעורו, במה ישכב" [שמות כב, כו] שקאי על האדם, אשר עינו רעה בעניים, ולא ירצה לעשות צדקה בחייו, קודם בא השמש, א"כ במה ישכב בקבר כי הוא דהיינו הצדקה, כסותו לבדה, כי במותו הוא נקבר ערום ממצוה זו, ואין לו כסות אחר כ"א הצדקה, שנאמר (איוב כט יד) צדק לבשתי וילבישני". ולכך נאמר כסותה בה"א לדרוש בו כי היא כסותה של הנשמה של המלוה.
(כלי יקר, שמות פרק כב פסוק כד)
י ע"א
בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים
מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סב, יב) "אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ענינו כי אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו [מכות כד ע"א], ונאמר "כי אנכי אל קנא וגו' ועושה חסד לאלפים" וגו'. וזה ענין מה שאמרו חז"ל: ישראל קרוים בנים וקרוים עבדים, בזמן שעושים רצונו של מקום קרוים בנים ובזמן שאין עושים רצונו של מקום קרוים עבדים, והוא דבר מוכרח, כי מידת העבד המשמש את רבו כראוי אין על הרב חיוב תשלומי שכרו, כי עבדו הוא, ואם לא ישלים עבודתו יתחייב בעונש. והיפוכו במידת הבן לאביו: אם יעשה עבודתו כראוי ראוי לשלם שכרו, כמו שאמרו חז"ל במצות הבן על האב ומצות האב על הבן [קידושין כט ע"א], ואם לא ישלים עבודתו אין להעניש אותו, כי אם מחמת מצות הבורא בכיבוד אב. וכיון שאמר ה' יתברך "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא" להעניש על מניעת עבודתו, היינו מפני שאנחנו חייבים לעבדו מדין עבד, כדכתיב "כי עבדי הם", כי "הוצאתי אותם מארץ מצרים מבית עבדים". וכן הוא בדורי דורות כמ"ש: אילו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים הרי אנו וכו'. והיה ראוי מזה בקיום המצות [ש]אין חיוב שכר עליהם כמידת העבד. כיון שאמר ה' יתברך "ועושה חסד לאלפים", שנותן שכר לשומרי מצותיו, על כרחך צריך לומר דכשעושין רצונו של מקום קרוים בנים, אף שיש עלינו דין עבדות, חסד ה' הוא להיותנו כבנים. וזה שאמר "שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים", כי במידת הדין עוז כבודו עלינו לעבוד אותו ולקבל אדונותו, כמו שידוע ששם אלקים מורה על שם אדנות. וממילא מובן "כי לך ה' חסד כי אתה תשלם", כיון שמחויב לעשות מצד עבדות, הרי דאין מקום לצדיקים לבקש שכר כי אם מתנת חינם.
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות כב)
תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות
שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא, ופורים והחדש סימן אל הגאולה, כמו שאמרנו. והכוונה, כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני, אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. [גורס גדולה תשובה, ואומר שלכן קוראים את פרשת פרה העוסקת בתשובה, סמוך לזמני הגאולה.]
(עקידת יצחק, שער ע"ט)
[יציאת מצרים היתה בזכות הצדקה, שאכלו קרבן פסח עם העניים. הדם על המזוזות בא לומר לעני איפה יוכל לבוא לאכול. אוכלים צלי כדי שידע ע"פ הריח. "מצות על מרורים" - מצה מאכל העשירים ומרור מאכל העניים. "לא תותירו" - כדי שלא ירע לב העשיר מלתת לעני, כי בכל מקרה לא יוכל לשמור שאריות. ולכן אומרים בהגדה "לשנה הבאה בא"י" - שנזכה להביא תרו"מ, ובזכותם "לשנה הבאה בני חורין", בגאולה.
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ה ע"ג)
לטקסט
[בפסוק שמביא על צדקה נזכר גם משפט, מפני שכשנותנים צדקה, צריך לעשות אותו בחכמה, בכל הפרטים הקבועים בדין תורה. ולכן נאמר (תהלים מא) "אשרי משכיל אל דל" - לתת לדל צדקה בהשכלה. וכן נאמר (תהלים קב) "טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט" - שמה שהוא חונן, יהיה במשפט ובתבונה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף סו ע"ב)
לטקסט
גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה
[הטעם הוא, שה' אינו חייב לגאול אותנו כי כבר פדה אותנו פעם אחת ממצרים. אבל אנחנו מבקשים שיגאלנו בתורת חסד. ואם אנחנו נותנים צדקה, גם ה' יתחסד עמנו לגאול אותנו, כי המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא ע"ב). וזה רמוז בפסוק (שמות פרק יב פסוק ב-ג) "החדש הזה לכם ראש חדשים" - על שם המעלה שבו נגאלו ממצרים, "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" - גם לדורות חשיבותו תישאר, שניגאל בעתיד בזכות הצדקה, שרמוזה מלים "איש שה לבית אבת שה לבית" ראשי תיבות אש"ל אש"ל, שרומזים "אכילה שתיה לינה". והפסוק אומר את הרמז פעמיים, כי רק מי שנותן צדקה מתוך רחמים על הבריות, מקרב את הגאולה, משא"כ מי שנותן מתוך בושה. וההוכחה שהוא נותן מתוך רחמים הוא אם הוא נותן שוב ושוב, שאילו מתוך בושה די לתת פעם אחת, ולזה רומזת הכפילות.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עו)
לטקסט
[דבר זה רמוז בפרשת (שמות פרק כה פסוק ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", הרומזת לצדקה. "ועזים" ראשי תיבות "ועל זה יקרב משיח".]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף פב ע"א)
לטקסט
אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים
[זה שה' נכנס למצרים, ארץ הטומאה, להוציא אותנו, אף שמצרים ארץ טמאה וה' הוא כהן, היא משום שאנו בניו, וכהן רשאי להיטמא לבנו (תוס' סנהדרין לט ע"א). ולכן אומר המדרש שכשיצאו ממצרים כרתו ברית לעשות חסד - שכיון שראו שאנחנו בנים, מותר לעשות צדקה כפי שהסביר ר' עקיבא. ובזה יש לפרש את הפסוק "צדק צדק תרדוף למען תחיה" - הרי מה שה' מחייה את המתים ויכול לפתוח את קברותינו אף שהוא כהן, הוא כי אנו בניו; ולכן מה שאתה רודף אחר צדקה מוכיח שאתם נחשבים בנים, ולכן אפשר ש"תחיה" בתחיית המתים.]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כב)
לטקסט
[בצאתנו ממצרים קרא לנו ה' בנים, ולכן מותר לעשות צדקה כדברי ר"ע. ולכן אומר המדרש שכשיצאו ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. ולכן אומרים בהגדה "הא לחמא עניא כל דכפין ייתי ויכול" - צדקה בעקבות יציאת מצרים. ואומרים "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" - אל תחשוש שאנחנו נחשבים עבדים ולכן אסור לעשות צדקה (כדעת טורנוסרופוס) - כי רק עכשו אנחנו עבדים אבל בשנה הבאה נהיה בני חורין כי אנו בנים.]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כט-ל)
לטקסט
למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים וכו' אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים
[לכן נוהגים ישראל לתת צדקה לע"נ ר"מ, כי ר"מ אומר בקידושין לו ע"א שגם כשאיננו עושים רצונו של מקום אנו קרויים בנים, ולכן יש לתת צדקה.]
(רבי גדליה סילברסטון, מאירת עינים, עמ' 9)
לטקסט
מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא
מבאר שעולם הבא אינו עולם הנשמות אלא עולם ביבוא לעתיד לבוא בעת התחיה ואז יהיו אנשים עם גוף אמנם ללא אכילה אלא השראה רוחנית וזיו השכינה הוא שיקיים אותם.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)
כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה
שפירשו המפרשים... שהוקשה להם דמה ענין זה לזה? ותירצו שכל מי שהוא אינו רוצה ליתן צדקה, מעשיו מוכיחין עליו שהוא סובר שמעשה שמים עדיף, ומאחר שהשי"ת בראו עני, ישאר כך, וממילא יבא להתיר לעצמו ע"ז, שאומר: אם אין רצונו בע"ז, למה אינו מבטלה [ע"ז נד ע"ב]? כמו ששאל אותו הגמון לר"ג. וא"כ הא תליא בהא.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ב ע"ב)
תניא היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן, אמור לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע, את ר"ע, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם
אומר, בהמשך לגמרא זו,שלכך נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך [שמות כב, כד] ויכלול לשון "עמך" לפי שהוא עמך, ע"כ בא לידי עוני, כדי לזכותך.
(כלי יקר, שמות פרק כב פסוק כד)
וכי כדי להציל את העשירים מדינה של גיהנם צריך העני לסבול מחסור ורעב? - אלא על כרחך עצם הצלת הזולת מדינה של גיהנם היא זכות גדולה ועצומה לעני, וכדאי לו לסבול כל ימי חייו, ובלבד שתהיה זכות זו בידו.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת שופטים מאמר צד' עמ' תג')
דרש ר"י ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון [מבאר שבראש השנה הדין הינו על ענייני הגשמיות של עולם הזה ולא על ענייני הנשמה וכך עולה מגמרתינו.]
(דרשת הרמב"ן לראש השנה)
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה י ע"ב
ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מאן נינהו, אילימא ר"ע וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא, בלאו הכי נמי, אלא הרוגי לוד
איש שיזכהו הא-ל, לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם, וכך אמרו ע"ה (פסחים נ' א' ע"ש) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם כגון ר' עקיבא וחבריו וכ"ש דאיכא תורה ומעשים טובים אלה הרוגי לוד.
(רמב"ם, מאמר קידוש השם)
נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'
אין דבר עומד בפני צדקה, ואמרו [ב"ב י ע"ב] אפי' עבודה זרה צדקה מכפרת, וזה תמיד עומד להגן, וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע, אמר אדמה לעליון והחריב מקדש אל, ושפך דם ועשה כל תועבות ה', בצדקה נארך דינו [עיין דניאל ד'], עד שפסק מצדקה, ואז נטרד מבני אדם [מה נשגב ערך הצדה שאפילו רשעי אומות העולם שהרשיעו מאוד הצדקה מכפרת.]
(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)
צדקה תרומם גוי אלו ישראל וכו' וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן
י"ל דקרא קדריש דבישראל נקרא צדקה ובלאומים חסד, והיינו דישראל מה שנותן לעני אינו נותן מפני רחמנות לבד, אלא שחושב עצמו מחוייב לזה ע"פ הדין, דיודע שהקב"ה ברא העניים לזכות את העשירים, ושממה שנתן לו הקדוש ברוך הוא יש בו חלק שניתן לעניים, ושאינו עושה רק משפט צדק להחזיר לאחר מה שניתן לו בשבילו, ולכן אינו נותן מפני שלבו העיר בו החשק לרחם על העניים, אלא מפני שמחוייב לזה על פי היושר. ולכן נקרא זה אצלו צדקה ומרוממו, אבל בלאומים שאינם נותנים ע"פ בחינה זו, אלא כשלבו מעיר בו חשק לרחם ולחנן, וזה מה שנקרא אצלו חסד בלבד, וזה חטאת, דבזה כל מחשבתו אינו רק בשביל עצמו, להשיב תאות לבו כמו שממלא שאר תאוותיו. וגם נגד העני יש חילוק, דאם העני יודע שמה שמקבל הוא חלקו שניתן לו מהקב"ה, אינו מתבייש בכך, אבל כשיודע שרק מחמת נדבת לב הנותן שחושבו לחסד מקבל מתנה ממנו, מתבייש. וזהו חטאת.
(רבי יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון, סי' פה)
וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו
...מ"ש הרב חיים ויטאל ח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות... נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף... וממנה באות כל המדות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמ"ח באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע, משא"כ נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמ"ש בעץ חיים שער מט פ"ג, וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין וכדאיתא בגמרא על פסוק "וחסד לאומים חטאת" - שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו'.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק א)
כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו..
כיוון שעושים אומות העולם חסד, נתבעים הם על שאין חסדם שלם, עד שהחסד עצמו חטא הוא להם, ומוטב שלא היו עושים אותו כל
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת משפטים מאמר מה' עמ' קצב')
במה תרום קרן ישראל
[הרמת קרן ישראל היא ע"י שה' יפרסם בעולם שאנחנו עם קרובו, ואז יתכבד שמנו בין האומות, ויכבדו אותנו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 40)
לטקסט
שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רבי אבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מה טעם מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו משום דלחמו נתן ומימיו נאמנים
[כוונתו היא שהשכר על הצדקה היא בהתאם לאופן הנתינה, מדה כנגד מדה, כרמוז בפסוק (ישעיהו פרק לב פסוק יז) "והיה מעשה הצדקה שלום" - מי שעושה רק מעשה צדקה לשעה, שכרו יהיה שלום, ואילו "ועבודת הצדקה" - שעושה מקום שתיעשה בו צדקה תמיד, שכרו הוא "השקט ובטח עד עולם". (עא ע"ב) וכך אמר שלמה, שאם "פזר נתן לאביונים" - שפיזר את מעותיו וזרע לצדקה לאביונים רבים, ו"צדקתו עומדת לעד" - שפועלת לדורות, שכרו הוא "קרנו תרום בכבוד" - בעוה"ז. והוסיף ר' אבא שגם בעוה"ב, כאשר "הוא מרומים ישכון", שנשמתו תעלה למרום, זכות הצדקה (ה"סלעים" - המטבעות) תגן עליו מעונש על עבירות שעשה, שהצדקה תהיה כמו מקלט ומשגב שיגן עליו מפני מקטרגים.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף ע ע"ד-עא ע"ב)
לטקסט
איזהו בן העולם הבא אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד
[אם הזקנים שקנו חכמה מכבדים אותו, בודאי הכירו במעשיו שהוא מקיים את התורה.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נז ע"ב)
לטקסט
יא ע"א
מעשה במונבז המלך שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות שלחו לו (אבותיו) אחיו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך אמ' להם אבותי גנזו אוצרו' למטה ואני גנזתי למעלה שנ' אמת מארץ תצמח אבותי גנזו אוצרות מקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי מקום שאין היד שולטת בו שנ' צדק ומשפט מכון כסאך וגו' אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות שנ' אמרו צדיק כי טוב וגו' אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות על נפשות שנ' פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפש' וגו' אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנ' ולך תהי הצדקה וגו' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא שנ' והלך לפניך צדקיך
ביאר זה החסיד המעולה תנאים שיזהר בהם כל אוצר וסוכן לעשות בם סגולה בענין האוצרות. הראשון שיהיה הדבר הנאצר במקום המשמתמר שלא יפסד מצד המקום, כגון שלא יהיה במקום רקב, כההוא דאמר אבוה כשמואל אי אכלה ארעא תיכול מדידן (ברכות י"ח) ועל זה אמר אבותי גנזו אוצרות למטה, כי הנה כל מה שאצרוהו לצרכי זה העולם הכלה הוא מקום עפר רמה ותולעה, שמכלה ומפסיד הכל, ואני גנזתי למעלה מקום שלם וקיים, המעמיד כל מה שנתון בו, כמו שהעידה על זה רוח הקדש וצדק משמים נשקף כי הצדק הוא דבר קיים ומקיים כל הדברים, ולכן שמו מקומו המעמידו השמים. השני שלא יהא הדבר המוצע ממה שיאכל וישתה או מאיזה דבר שאדם עשוי להסתפק ממנו תדיר, כי אם ישלח ידו ולקח ואכל מעט מעט לא יעמדו מים רבים, ולזה אמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, שהרי הממון בכל מקום שישנו הנה הוא מזומן לקחת לו די ספוקו אמנם אני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שהמסגל מעשים טובים, אם שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה הנה הקרן קיים ושמור לבעליו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, יראה שעקר פעולות הצדק והמשפט גנוזות שם תחת כסא הכבוד, למען לא ישלחו הצדיקים את ידיהם בו עד בואם שם אל בית כבודם. השלישי שלא יהיה מדבר שיפסד או יחסר מעצמו, רק מהדברים הקיימים הבלתי נפסדים ואם יהיה הדבר ההוא מוסיף ומתיקר הנה טוב מאד, ולזה אמר אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שהמצוות לא די שלא יחסרו אבל עושות פירות ופירי פירות וכמו שאמר (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים. והרביעי שיהיה האוצר מדברים יקרי הערך בשויין מעטי הכמות ורבי האיכות כזהב הטוב ואבנים יקרות ומרגליות והדומה כי בזה תקל יותר שמירתם על זה אמר אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות, כי הוא הדבר היותר יקר שימצא, וכמו שאמר נפש יקרה תצוד (שם ו') החמישי שיהיה האוצר ההוא במקום המשתמר שם מכל זולתו ולא יחולו בו ידי אחרים רעים ושובים. כי בזה יהיה ודאי עושר שמור לבעליו, ועליו אמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, וכן אמר החכם יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך (שם ה') והוא האמת המוחלט שהמעשים הטובים המה מתעצמים בעושיהם לא יצאו מהם, ולזה אין שום יד שולטת בהם.
(עקידת יצחק, שער קא)
אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי
"נתון תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלקיך" [דברים טו, י] - אפשר לפרש ע"פ מה שאמר מונבז אבותי גנזו לאחרים, וכמ"ש המפרשים "איש את קדשיו לו יהיו". ואמרו על אחד ששאלו המלך על עשרו והשיב לו וכו', והיינו מה שנתתי צדקה, כי זה שלי הוא. וזו "למען יברכך" דייקא.
(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות נ)
אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו
[אוצר אמיתי הוא זה שאין יד שולטת בו. כסף וזהב היד שולטת בהם, הם עוברים מיד ליד, ואילו מעשים טובים שאדם עושה נשארים ברשותו וא"א לגזול אותם ממנו. ועל זה אמר דוד (תהלים קיב, ג) "הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד" - העושר של ירא ה' נמצא בביתו, בבני משפחתו, ובצדקה שהוא נותן.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 154-155)
לטקסט
יב ע"א
אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לחכמים, אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה, אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול
והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כורחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטי התורה שיביאהו מצד נבואתו לא ישמע אליו כלל
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)
...ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה היה ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, 'ויהי כי החל האדם', פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הניצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון (ב"ב יב.) ונשארה בחינת רוח הקודש. וכשנסתתמו עיני ישראל אין איתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו, ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר, פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין, וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו. [מבאר כי כבר מדור המבול החל תהליך של התרחקות בגילוי ה' לנבראים, בשל חטאי הניאוף.]
(אור החיים, בראשית ו, ג)
אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול, אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי', אמר רבא, ומאי קושיא, ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו ?אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה, אמר רב אשי, ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא? אלא אמר רב אשי, תדע דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה, ודלמא כסומא בארובה? ולאו טעם יהיב?
הסוגיא הבאה צריכה ביאור, שאמר שם: אמר אביי תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה משמיה דגברא רבא אחרינא כוותיה. ולפי הפירוש שנתפרש אין הנדון דומה לראיה. וכן מה שאמר אח"כ ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו. וכל הסוגיא צריכה פירוש וביאור רב, וכך פירושה.
(דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)
וחכם עדיף מנביא
וכל יקר ראתה עינו (איוב כ"ח) זה רבי עקיבא שנגלו לו דברים שלא נגלו למשה וכו' (במ"ר פ' י"ט). לדעתי זהו מענין שאמרו חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב ע"א). וזה, שכבר יתבאר אל החכם מצד שהוא חכם מה שלא נתבאר לנביא מצד שהוא נביא. כי הנביא הוא בעל סוד המלך נאמן ביתו, כי מצד היותו בסודו נודע איליו כי בוא יבא ביום פלוני למדינה פלונית, ויקרא לפלוני ופלוני שרי צבאיו, וילחם על עיר פלוני, ויהרוג ממנה פלוני ופלוני המורדים, וכיוצא מאלו הענינים. והחכם הוא כאיש הפקח הבא אל העיר ההוא, ומתוך הכרתו את פושעי העיר, גזר בדעתו שהם חייבין הריגה למלכות, ולמלך אין שוה להניחם. אמנם מצד מה שיכיר מקורבתם אל בעלי העיר או אהבתם אליהם, ראה שלא יתכן הריגתם אם לא שישימו על העיר. ועוד פשפש בדעתו ומצא שאין בכל שרי המלך יותר ראויים שתעשה מלחמה זו על ידם כי אם פלוני ופלוני. גם שלא תתן קריאתו כי אם בהיות המלך במדינה פלונית וכן ביום פלוני. והנה נתחלפו שני מיני הדעות האלו, בשהראשונה היא יותר ברורה ויותר אמתית, לא יפול לו בה שום ספק, אבל לא ירדה להכרת בסבת העניינים האלו החלקיים אם הם אלו או זולתם, או אם נפל מצד הרצון לבד. אמנם השנייה תכיר בהתיחדות הסבות אל המעשים ההם, או אל עניינים אחרים חלקיים, אבל לא הושלם אצלה אמתיות העניינים אם יהיו כאשר גזר בדעתו שראויין לצאת אל הפועל, אולי לא ידע המלך, או לא ירצה וכיוצא. [מבאר שמעלתו של החכם על פני הנביא היא בכך שהוא יודע את טעמם ושרשם של דברים.]
(עקידת יצחק, שער ע"ט)
כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה, הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה, אף חכמתו לא עמדה לו בשלימות כשאר החכמים, כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה, יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו @[אמנם בזמן שהנביא מתנבא הרי הוא גדול מן החכם, אך שלא בזמן הנבואה, הרי שחכמתו הטבעית של הנביא פחותה מן החכם, משום שבנבואתו הוא מתרגל לראות כיצד משתבשים חוקי הטבע (הנלמדים בחכמה הטבעית), והרגל זה מקלקל את חכמתו של הנביא].
(עקידת יצחק שער לה (פרשת שמות))
וכמו שאמרו בנביאים כן, כך הוא בתלמידי חכמים, כי חכם עדיף מנביא, לכל תלמיד חכם שער ונתיב חכמה בפני עצמה, וכאשר אמרו [שוח"ט סוף ל"ד] אין צדיקים לעתיד לבא רואים זה את זה, כי לכל אחד עולם בפני עצמו מקום השפעתו, ובמותם בעו"ה נסתם השביל ונתיב וממש נאבד עולם מלא, ואיש המעורר הספד ומצטער בהעדר תלמיד חכם וצדיק, נשמתו אוחזת ונדבקת בנשמות הצדיק, והולך דרך נתיב ההוא והוא זוכה בו, לכן ראוי מבלי להתעצל.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
התורה ניתנה מן השם יתברך על ידי הנביא, ומעלת השכל הוא יותר מן הנביא, וכמו שאמרו חכם עדיף מנביא. לפיכך, כמו שפועל השכל הוא יותר גדול מן הטבע, כמו שהביא רבי עקיבא [תנחומא תזריע אות ה] ראיה כי פעולת האדם השכלי יותר גדול מן הטבע, כך פעולת השכל יותר גדול מן הנבואה... ולכך החכמים הם הם תיקון והשלמה אל התורה. ואף שנתנה בסיני על ידי משה, שהיה נביא ה', מכל מקום מצד החכמה, שהיא גדולה מן הנבואה, השלמת התורה על ידי השכל, שהוא מברר הכל.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק סט [הובא בשב שמעתתא, הקדמה, אות ע])
יב ע"ב
מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות
[בזה יש להסביר את המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רלד) "שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים וכו' מיד השיב לו הקדוש ברוך הוא שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון". ה' קידש את ישראל בהנאתם מיציאת מצרים על תנאי שיקבלו את התורה (כמו שכתב ס' המקנה בהקדמתו). סמאל טען, אם ישראל לא יקבלו את התורה ולא יקבלו את התנאי של הקידושין, אינם ראויים להצלה. ואם יקיימו את התנאי, א"כ בזה שעבדו ע"ז במצרים, ה' חייב לגרשם כמו אשה שנמצא בה דבר ערוה, כי ע"ז היא כדבר ערוה, ואף שעבדו באונס, אבל הרי הקב"ה הוא כהן שאסור גם באנוסה. ובזה אמר לו ה', המקור לזה שה' הוא כהן הוא בסנהדרין לט ע"א: "אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה", ועדיין לא נכתבה פרשת תרומה. ואמנם אתה שוטה שמתנבא, ואתה יודע את העתידות, אבל זה עוד לא התגלה.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' נג)
לטקסט
יד ע"א
אמר רב הונא: מאי דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון
מצד ארון ברית ה' - כבר ביארנו בס' במדבר י' ל"ג עפ"י הברייתא שלוחות השניות לא נקראו ארון ברית ה' אלא או לוחות הראשונות שנשברו או ס"ת, והבאנו שם מחלוקת תנאי ריב"ל ורבנן אי היה בארון שעשה בצלאל בכל משך המדבר גם הלוחות שנשברו או גם הס"ת, והנה לרבנן שהיו הלוחות שנשברו באותו ארון ומש"ה נקרא ארון ברית ה' ניחא בפשיטות. אבל לריב"ל דס"ל דשברי לוחות הוא בארון בפ"ע ולא נקרא ארון של בצלאל ארון ברית אלא משום ס"ת היינו פרשיות ש"ת, א"כ אין מדויק לשון מצד ארון ברית ה', שהרי לא נקרא הכי אלא משום הס"ת וא"כ איך אפשר לומר על הס"ת שיניח מצד ארון ברית ה'.
(העמק דבר, דברים לא, כו)
יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה
מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים, וכדאמר פסחים נ ע"ב: כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא, ובב"מ פד ע"א: לא מסתפי מר מעינא בישא, ושם פד ע"ב: פרידה אחת יש לי ביניכם כו', ושם קז ע"א: לא תזבין ארעא דסמיכא למתא. ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה, ומכל מקום הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליה בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי שימת עין תמהון על הדבר ועל ידי זה הוא כלה, וכדאמר ב"מ קז ע"ב: דרב סליק לבי קברי כו' תשעין ותשעה בעין רעה, והיינו כשנגזר עליהן מיתה ביום הכיפורים הזדמן לפניהן עין הרע שגלגלה מיתתן, וכעין דאמרו מגילה כב ע"ב: הא והא גרמא ליה. וכן ראב"י כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם ונגזר עליו זמנו גלגלו מן השמים סיבת מותו ע"י הערת תמהון בלב רבנן, וכן הוא עובדא דר"ח בריה דר"א ברכות נח ע"ב, ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו יותר פועלת. והיינו דאמר יהבו ביה רבנן עינייהו, והא דאמר רשב"ג פרידה אחת כו'. אע"ג דבלא דינא לא מיית איניש, משום דשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואדם נידון בכל יום, וגם בדין יוה"כ קובעין לפעמים להניחו אחרי טבע העולם ולא לעשות לו נס (סנהדרין קח ע"ב).
(חזון איש, ב"ב, ליקוטים סימן כא, ב"ב יד ע"א)
יד ע"ב
יישר כחך ששברת שהשם וכל כינויו מונחים בארון משה כתב ספרו ופרשת בלעם
מבאר שבמעשה זה של משה שכתב את התורה, היה גם ערך הסטורי חשוב, שכן הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך היתה בריאת העולם וכיצד התיחשו האנשים שלפני המבול אל אדם ואיך היה המבול וכיצד התיחשו שבעים האמות אל שם חם ויפת בני נח איך נפרדו הלשונות והיכן התישבו בני האדם וכיצד צצו המלאכות ונבנו הערים ושנות העולם מאדם הראשון ועד הנה מה היו. אין זה רק עניין היסטורי אלא ברור של ראשית האנושות והתיחסה לאדם והכרה בבריאת העולם על ידי ה'.
(ספר הכוזרי, מאמר ראשון אות מג)
כי הנה ספרו הוא התורה אשר שם לפני בני ישראל להצליחם בה בשני העולמות. אמנם ספר איוב הוא הווכוח וההסתפק על ההנחה הזאת במציאות צדיק ורע לו וההפך. ואולם פרשת בלעם הוא גזר דין גמור מפי המנגד אשר יודה בפיו כי סוף כל הכותים יחדיו יכליון וישראל הוא עם נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא ולא תכלמו עד עולמי עד.
(עקידת יצחק, שער פ"ב)
טו ע"א
יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ
ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו - רצוני לומר, שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם, "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה". ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שארע - לא ידעו לא זמן ולא מקום; אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מן עולי בבל - וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר, לא היה ולא נברא. סוף דבר, בין היה, בין לא היה - בכמו ענינו הנמצא תמיד נבוכו כל המעינים מבני אדם; עד שנאמר בידיעת האלוה ובהשגחתו מה שכבר זכרתי לך - רצוני לומר, היות האיש התם, השלם, הישר במעשיו, הירא מאד מן החטאים - יחולו בו רעות גדולות ותכופות בממונו ובניו וגופו, ללא חטא יחיב הענין ההוא. ולפי שתי הדעות - רצוני לומר, אם היה או לא היה - הדברים ההם אשר בפתיחת הספר - רצוני לומר, מאמר השטן ומאמר האלוה אל השטן ומסור איוב בידו - כל זה משל בלא ספק, לכל בעל דעת. אלא שהוא משל לא כשאר המשלים כולם, אבל משל שנתלו בו פליאות ו"דברים שהם כבשונו של אולם". והתבארו בו ספקות גדולות ונגלו ממנו אמיתות שאין למעלה מהם. ואני אזכר לך מה שאפשר לזכרו, ואזכר לך דברי החכמים המעוררים אותי לכל שהבינותיו מן המשל ההוא הגדול. [דעתו נוטה שמשל היה איוב וראיה לכך היא ריבוי דעות החכמים על זמנו של האיש.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק כב)
איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה
[מה הנמשל? צרות הכלל, שנלמד מאיוב שכל הצרות באות מפני שה' מנסה את ישראל בנסיון העוני. מדוע אינו מנסה אותנו בנסיון העושר? כי נסיון העושר יותר קשה, ולכן צריך קודם לעבור את הנסיון הקל ואח"כ אפשר לעשות את הנסיון הקשה. ומאיוב לומדים שגם הצרות - הכל לטובה.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 59-60)
לטקסט
אפשר משה [חי] וכתב וימת שם משה וכו' עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו
[מה בכך שהיה כותב בדמע, וכי בדמע מותר לכתוב שקר? י"ל ע"פ שו"ת שב יעקב סי' מח, שהכותב שבועה בלי לומר אותה אינו נחשב שנשבע, כי כתיבה לא נחשבת אמירה. (עמ' 54) מה שה' אמר "וימת שם משה" בחיי משה אינו שקר, כי ה' הוא מעל הזמן, ולגביו עתיד הוא כמו הווה, והוא רואה שמשה מת. וגם מה שמשה כתב לא נחשב שקר, כי בניגוד לשאר התורה שהיה "אומר וכותב", את הפסוקים האלו רק כתב, בלי אמירה. וזה מה שמביאים מדברי ברוך בן נריה "ואני כותב" - הוא התנצל (כלפי השרים שתקפו על אותו על הדברים הקשים שהיו כתובים במגילת איכה) שלא אמר כלום, רק כתב, וכתיבה אינה כאמירה. הגר"א פירש "בדמע" - בערבוב, בלי הפסקות בין המלים ובלי נקודות. י"ל שבלי נקודות אפשר לקרוא "וימת" בלשון עתיד, ואז אינו שקר.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 53-54)
לטקסט
איוב משל הוא על ישראל בכלל, כי בימי שלמה היה ישראל בתכלית השלימות וקרוב לה' כנודע, כי הסטרא אחרא וכת דיליה היה מוכנע לו, והיו אז ישראל במעמד גבוה כמו מעלתו של איוב, שהיה להם בימי שלמה ממש מעין עולם הבא, כמו שהפליגו בטובת איוב, כן היה לכל ישראל בימי שלמה, והחל השטן לקטרג על ישראל, כי מרוב הטובה הם עובדים השם, וזהו ויקם ה' שטן לשלמה, והשם נתן ביד שטן למעט תחלה אחת לאחת ממשלת ישראל, כאשר היה בעו"ה.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא דא"ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע אפוא
ונצטווה בכתיבתו [של ספר איוב] מפני היות עניינו שורש באמונה ויסוד התורה, ודע כי שם בספר ההוא יקשו כל העולה על הלב להקשותו בעניין הזה, ושם צריך שיהיה התירוץ הגמור.
(רמב"ן, בבאורו לספר איוב בהקדמה)
רבא אמר, איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא, איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם, היש בה עץ. מי דמי, הכא עוץ התם עץ, הכי קאמר להו משה לישראל, ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ, ומגין על דורו כעץ
באורו, אם יש שם אדם כשר, שיגין עליהם כעץ זה, העושה צל, ומגין על כל המסתופף בצלו, ועל זה נאמר, סר צלם מעליהם, שכבר מת איוב, רמז לדבר, צלם עולה למספר עץ. וי"א עץ זה עוץ, והוא איוב, שהיה מארץ עוץ.
(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק כ)
טו ע"ב
דור ששופט את שופטיו
[יש מנהיגים שמפחדים להוכיח את העם, מחשש שלא ישמעו, ומוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. כשהעם רואה זאת, העם נעשה שופט למנהיגים.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 127)
לטקסט
טז ע"א
א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם; פנינה, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא, אתא שטן נשקיה לכרעיה
ראה מה שכוונו אלו החכמים לישר אותנו בזה הדרוש עצמו. והוא, כי באר יכוונו לשמים אף על פי שישתמשו במדות הפחותות כהנה, שהם מפעולות היצר הרע, לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה על יד השלוח, אדרבא יכנע לפני בוראו. והוא מה שכוונו באומרם אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה, וכדאמרי התם אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, וכלהו יליף להו מקרא דאיוב. ויצא השטן (איוב ב') רק אליו אל תשלח ידך (שם א'). וכתיב רק רע כל היום (בראשית ו') ואולם שלח נא ידך (איוב שם). מכלל דביה קיימא. סוף דבר עם זה ישאר השטן כרוך בעקבי השכל. וזאת היתה כונת הדרוש ההא שהטעים הדבר יפה. [מבאר שהעושה לשם שמים, גם אם הוא משתמש לשם כך במדות פחותות וביצר הרע, נכון וטוב הוא עושה.]
(עקידת יצחק, שער ע"ב)
ואמרינן בש"ס [ב"ב טז.] שטן לשם שמים נתכוין, דאמר מנשייא ליה לרחימי דאברהם, ולכך אמר [איוב א'-ט] הלחנם ירא איוב את ה'. להבין מה לו לשטן לחוס כ"כ לבל ישכח אהבת אברהם. אבל יובן כי בזה כל חיות השטן כנודע, כי תורניים ופלוסופים מחולקים, אם צדיקים עדיפים ממלאכי השרת או מלאכי השרת עדיפים, אבל תלוי בזה סיבות ותכלית עשיית מצות, אם יש בהם תכלית לקיום העולמות כמ"ש מקובלים כי הכל צרכי גבוה, או אם נאמר כדעת המדרש [ב"ר פמ"ד-א] מה איכפת לקב"ה שיאכל בשר חזיר או בשר שור, רק לבחון בני אדם אם יעשו רצונו, וכן יסד נוסח בתפלת נעילה ואם יצדק מה יתן לך.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'. [מבאר שכלות בית חשמונאי עד תום נבע מחטא לקיחת המלכות אליהם לשבט לוי ולא העבירוהו לשבט יהודה אשר לו המלוכה בישראל].
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]
דבר ידוע הוא, כי היחס לא יאמר רק בדברים המסכימים - במין קרוב, אך אם אינן מסכימים במין אף אם יסכימו - בסוג, לא יפול בהם התואר והיחס, ולזה לא יאמר זה האדום חזק המראה או יפה המראה מזה הירוק, לפי שעם היותם נופלים תחת סוג המראה, אחרי שאינם מסכימים במין, לא יתכן בהם היחס הפחות והיתר, ולפיכך מכיון שאמר אמימר חכם עדיף מנביא, נתחייב לומר שיש בחכמים כח נבואיי, כי אם לא יקבלו הפחות והיתר אף אם יהיו באחד מהם סגולות חשובות, אינם בזולתו, ולפיכך הוכיח אביי ואמר: תדע דאמר גברא רבא מלתא ומתאמר משמיה דגברה רבא אחרינא כוותיה. פירוש, תדע שיש בחכם כח נבואי, דאמר גברא רבא מילתא שאדם אחד יחדש דבר ולא יחדשוהו ולא יאמיתוהו רבים חכמים כמוהו, ות"ח אחד שיהיה קדום אליו חדשהו כמוהו, ולא חדשהו ג"כ בזמנו זולתו, ואלו השיגוהו אלו השנים בכח שכלי לבד, איך היה שאלפים מהחכמים שוים אליהם לא שערוהו, ואלו השנים שערוהו שעור שוה לגמרי מכל צדדיו, זה א"א בכח שכל פשוט, אבל מצטרף אליו כח נבואיי, כלומר, כח שהוא למעלה מהשכל. ועל זה הקשה רבא ואמר מאי קושיא, דילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו, פירוש, דבר ידוע הוא שהנפש מצד שהוא "שכל נבדל" חל באדם כדעת רז"ל, שהוא שוה בגוף ראובן ושמעון, א"כ מדוע יתחלפו כחותם, שזה יהיה מוכן לקבל החכמה וזה יהיה בלתי מוכן אליה. זה יתחייב בהכרח מאחד משני דברים, או מצד החומר, או מצד נותן הצורה ומחדש ההויה. אם מצד החומר כי אף שיהיה נותן הצורה אחד בשניהם, אחד שזה פועל בחומר הטוב וזה פועל בחומר בלתי טוב, א"א שיהיו הכחות בשני הפעולים אחדים ומסכימים. ועל דרך זה הוא מה שאמר: האי מאן דבכוכב חמה יהא גבר נהיר וחכים משום דספרא דחמה הוא הנה דברו שם מצד הפועל, אך אין כונתם ששני אנשים שיהיו נולדים בכוכב חמה, והאחד - מזגו מן הטוב שבליחות ומזג מוחו המשובח שיהיה, והאחר - עב שבליחות עכור, ואע"פ שהם נולדים ברגע אחד לא ישתוו בקבול החכמה. כי אע"פ שהפועל אחד, מתחלף הפעולה כפי התחלפות המתפעלים אשר פעל בהם, וזה ברור עם ההשתכלות המועט, ועל זה הדרך יתחלפו כחות הנפש מצד מזגי הגוף, וישתנו ג"כ מצד נותן הצורה, וזה תלוי ברגעי ההריון והלידה. ולפיכך, הקשה רבא ואמר, מאי קושיא, כלומר איזה הכרח הוא זה שיהיה לחכם כח נבואיי מהסכים, שני אנשים מתחלפים בדבר אחד לא יסכימו בו זולתם, כי אפשר שיהיה זה מצד שהם בני חד מזלא, ולכן יסכימו כחות נפשם ושכלם, ואף כי יהיו מתחלפי המזג כיון שהם מסכימים מצד הפועל, יסכימו דעתם וסברתם, ואם לא יסכימו בהם רבים מהאנשים. וזה הקשה מצד נותן הצורה ולא מצד המזג, לריחוק המצא השתוותם או המנעו. ולפיכך חדש רבא ואמר: תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה משמיה דר"ע בן יוסף כותיה. והיתה כונתו, שאי אפשר שיהיו שוים מצד נותן הצורה [שיסכים] חכם אחד בזמננו זה עם רבי עקיבא בן יוסף, שהרי רחוק מעלתם ושכלם רב מאד ואיך ישתתפו בזה התאחות הגדול.
ועם כל זה הקשה רב אשי דילמא להאי מילתא בר מזלא הוא, כלומר שהסבות הרחוקות השמימיות נעלמות ממנו ואפשר שתהיה לשניהם סבה נותנת איזה התאחות בדבר אחד ולא ימשך זה בכל, ולפיכך העלה רב אשי ואמר תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה, שזה יכריח וזה בכח נבואיי, כי מה שהוא הלכה למשה מסיני לא ישפטהו השכל אבל הוא למעלה ממנו, כי אם ישפטהו השכל היה נמסר לחכמים כשאר משפטי התורה ולא תצטרך עליו הלכה למשה מסיני. ואחרי שאנו רואים שזה החכם מסכים לדבר שהוא למעלה מהשכל, על כרחנו נשפוט שהוא בכח נבואיי שבו.
ובהיות החכם והנביא השתתפו בכח נבואיי. ויש לחכם יתרון על הנביא, שהחכם יאמר מה שיאמר מצד שכלו ויהיה אמת או לא יהיה, מצוה לעשות מעשה על פיו, מה שאין כן בנביא, יתכן לומר חכם עדיף מנביא. ומצד אחר ימצא שהחכם עדיף מנביא, שאמונת הנביא תלויה בדעתו של חכם, ואין האמונה בחכם תלויה בנביא כלל, שאם יצונו הנביא שלא נשבע לחכם לא נאבה אליו.
אבל נראה דריב"ל מודה דאחר הליכת המדבר הניחו שברי לוחות בארון שעשה בצלאל, אלא ס"ל דכמו במדבר הלכו שברי לוחות בארון בפ"ע כך היה תמיד, שבשעת מלחמה נטלו השברי לוחות מזה הארון והניחו בארון השני ונשאוהו למלחמה אבל אחר המלחמה הניחו בארון שבקה"ק. והיינו דאי' במס' ב"ב ספ"א דשברי לוחות היו בארון שבקדשי הקדשים והוכיחו מקרא דשלמה המלך. ולא כתוס' עירובין דס"ג ב' דלמ"ד שני ארונות היה צ"ל שהניחו השברי לוחות בימי שלמה בבנין הבית, וס"ל דמאז והלאה מודה ריב"ל שלא באו למלחמה. וזהו דוחק, והרמב"ן בפ' עקב הוכיח מזה דב"ב דסוגית התלמוד דלא כריב"ל. ולדברינו אין שום ק' דודאי כ"ע מודי בזה אלא דלריב"ל היה המצוה לטלם למלחמה ולצורך מצוה רשאים ליכנס לקה"ק כמש"כ התוס' בב"ב די"ד א'. מעתה שפיר נקרא אז זה הארון שעשה בצלאל ארון ברית ה' מחמת שהיו מונחים בו שברי לוחות. [מביא מחלוקת תנאים בשאלה האם גם בזמן המדבר היו שברי הלוחות מונחים בארון שעשה בצלאל, וסובר שגם בזמן שהיו שברי הלוחות בארון שבמקדש, היו נוטלים אותם ומביאים אותם למחנה המלחמה.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב ע"ב]
מתחלה נחלקה מלכות בית דוד והיתה הלוך וחסר, עד שלבסוף נמסרו ישראל ביד שטן לגמרי שייסרם, רק מבלי לעשות בהם כלה ח"ו, כי ע"ז נכרתה הברית לבל יעשה כליון ח"ו, וזהו את נפשו שמור, ומאז החל ישראל לקונן ולדבר ברוב צערם, עד שאנחנו בעו"ה בגולה שכורת ולא מיין, וזהו איוב לא בדעת ידבר, וכל עסקינו בגולה אשר יצחקו עלינו צעירים וכדומה, ורבים יסורים וכל ראש לחלי וכל לבב דוי, הכל מבואר במענה איוב, וזהו הכל מיסורי ישראל, וגם משיח בן דוד שסובל יסורים בשביל ישראל, והארכתי בפרטות דברי איוב איך הכל מוסב על ישראל, וכן רעי איוב הם חכמי ישראל, ואין מנחם לאיוב ולא מצא עזר כנגדו בעו"ה, כי כאבו נעכר יום ביומו, אמנם בביאת אליהו בן ברכאל הוא אליהו הנביא, כאשר יבוא הוא על ישראל והשיב לב אבות על בנים, אז ימצא איוב תנחומים ואז ישוב רוחו בקרבו, ואז יזכה למראות נבואה, וידבר ה' את איוב מהסערה, והוא המובטח ע"י נביאים [זכריה ט', יד] וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו והלך בסערת תימן, והיא הסערה שידבר ה' עם ישראל, ולבסוף יוסיף לישראל משנה מאשר היה בימי שלמה, והמה ימות המשיח אי"ה.
...בודאי מצות המלאכי השרת למעלה שלימה בלי פגימה, להיותה משוללת יצר הרע וחומר - מעבודת בני אדם המורכבת בחומר ורבים לוחמים לו תמיד, ואין מצוה ועבודה מבלי שיהיה בה פגימות רבות, וא"כ אם עשית המצות לצורך העולמות, ודאי כי עבודת מלאכי השרת למעלה תוכשר ותוחשב אף כי אין להם מתנגדים. אבל אם כוונתו להבחין, ודאי צדיקים נבחרים, אף כי יש פגימה בעבודתם.
וזהו הבדל גם כן בין אברהם לאיוב, כי אמרו חז"ל [ב"ב טו ע"ב] גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, אבל לא בשביל זה היה יותר צדיק מאברהם, כי אברהם היה תמיד נרדף וסבבוהו צרות רבות רעות נע ונד בארץ לא מצא מרגוע, והיה חסר מקום אפי' ד' אמות קבר לא היה לו, ואפשר שהיה לו קצת פגימה במצות, אבל איוב שהיה שקט ושלוה בביתו, לא חסר לו כל טוב וכל אוהביו השלימו אתו, פשיטא שהיה יכול לעשות מצוה בלי פגימה יותר מאברהם, כי לא היתה לו שום מניעה, והרי זה בגדר מלאכי השרת, ואברהם בגדר צדיקים הנ"ל, וחזר הדבר למחלוקת הנ"ל. הנה להכריע בין דיעות הנ"ל, הדבר מבורר, אם אין רצון השם בבחינה רק בעשית המצות ולהגדלתו, ולכך יוכשר בעיניו מעשה המלאכי השרת כנ"ל, ואם כן היא גופא קשיא, למה נברא השטן הוא היצר הרע, ומאן מעכב על ידו, לא היה לו לבראו, ויהיה הכל מעשה האדם בשלימות כמו מלאכי השרת, אלא ודאי רצון הבורא להבחין.
ובזה יובנו דברי הש"ס הנ"ל. השטן בראותו בשבחו של איוב, חשב אולי ששכח אהבת אברהם, הואיל שקצת פגימה בעבודתו שאינו כמלאכי השרת, וכוונת ה' בעשית המצות לקיום העולמות, וא"כ בזה יהיה השטן מבוער מן העולם ואין צורך בו, ולזאת בנפשו דבר השטן וא"ש. [למה נברא השטן, הוא היצר הרע? אם לא היה נברא היה כל מעשה האדם בשלימות כמו מלאכי השרת, אלא ודאי רצון הבורא להבחין ולראות את מעשי האדם, עד כמה משתדלים הם להדבק בה'. והשטן, בראותו בשבחו של איוב, שהייתה עבודתו את ה' כמלאכי השרת, אלא שלא התמודד נגד יצר הרע, חשב שכוונת ה' בעשית המצות לקיום העולמות ולא לבחינה מיהו הצדיק החפץ להדבק בה', וא"כ בזה יהיה אין צורך בו, ובנפשו דבר השטן.]