Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת חולין
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן
[האדם הוא מבחר היצורים, ולכן ה' התיר לו כל מה שדרוש לבריאותו, לקיום תורת ומצוות, ולכן התיר לו לאכול בעלי חיים. הרי הכל נברא בשביל האדם. אבל זה מותר רק בדרך רחמים, בלי אכזריות, ולא יכאיב בלי סיבה. לכן מותר לאכול רק ע"י שחיטה כשרה, מצד חמלה, בלי יסורים. אבל אלישע-אחר כפר בהשגחה, ולדעתו גם שחיטת חשו"ק טובה, כי העולם מתנהל בלי כוונה עליונה. "הכל שוחטין" - מותר לשחוט כל בהמה, מפני שהאדם הוא מבחר היצורים. "ושחיטתן כשרה" - שחיטתם טובה גם לבהמות עצמם, שכן היא מתקנת אותם למעלה גבוהה, ולהעלותם בניצוצי קדושה. "חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו" - השחיטה אינה אכזריות, ואנחנו מקפידים שלא יהיה להם כאב בשחיטה, ולכן אסור לחשו"ק לשחוט שמא יקלקלו את השחיטה וייגרם כאב לבהמה. ור' מאיר בחולין פו ע"א מסביר שרוב מעשיהם מקולקלים, וסתם משנה כר"מ אליבא דר"ע (סנהדרן פו ע"א) , שהוא מאמין בהשגחה בניגוד לאחר, כאמור בחגיגה טו ע"ב.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כא ע"ב)
לטקסט
ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפי' רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו
[זה מש"כ "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו" - אשלם מיד נדר של "הרי זו" (שאילו "הרי עלי" לוקח זמן למצוא בהמה).]
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יג ע"ב)
לטקסט
טוב אשר לא תדור ד ע"א
כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם וכו' כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ה ע"א
אמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה אלא מומר לאותו דבר וכדרבא מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא
והנה יאמין כי האלהים הוא יחיד, ופועל, יכול, יודע, ומשגיח, והוא ראוי לעובדו לבדו, לא לאחרים עמו, כי אין צריך עמו לעזר אחרים, וכיון שכן עוד אתה חייב לתת כבוד לשמו, וזהו לא תשא, ועוד אתה צריך לעשות מעשה באמונתך בחדוש, והוא שתשבות כדי לאמת מה שידעת, במעשה, כי המעשים צריכין לשלימות, והאדם צריך להאמין האמת במחשבתו להודיע בדבור ולאמת אותו בגופו, ר"ל במעשיו, ולפיכך אמרו רבותינו ז"ל ששבת ועבודה זרה שקולים כנגד כל המצות, שהוא מורה על חדוש העולם ובו אדם מכיר לבוראו. [מבאר שהדמיון של שבת וע"ז לפי שבשבות האדם הוא מעיד על אמונתו בבורא כמחדש].
(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)
רש"י ד"ה אלא לאו - האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו
[כי טעם המצווה לשבות בשבת היא להורות שהפרנסה באה מה', ושה' שולח את הפרנסה שתספיק גם ביום זה שאינו עובד בו, ומי שמחלל שבת לפרנסתו מראה שאינו מאמין שהפרנסה באה מה'. ובאמת לא היה האדם צריך לעבוד בכלל, אלא שה' ציווה לעשות השתדלות, כמש"כ "וברכתיך בכל אשר תעשה", "ששת ימים תעשה מלאכתך".]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מד ע"א)
לטקסט
ה ע"ב
השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן
...וטעם אומרו ושקץ בתוספות וא"ו, יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה:) אין הקב"ה מביא תקלה וכו', וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספות (שם) כי דוקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר איסור, פירוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באומרו ושקץ יהיו לכם, פירוש לרבותא אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש. עוד ירמוז כי הם ישקצוהו ויסבבוהו להרים תולעים במותו, והוא אומרו שקץ יהיו לכם, פירוש לעצמכם, יעשו אתכם שקץ. [מבאר שאכילת איסור אפילו בשוגג משקצת את נפש האוכל.]
(אור החיים, ויקרא יא, י)
אמרו חז"ל [שוחר הטוב מזמור עג, ט]: לעתיד לבוא כאשר ירצה האדם לאכול חלב, תקרא: "חלב אני, לא תגע בי". וי"ל שהוא עפ"י מ"ש הר"ן בדרשותיו ז"ל, כי סם המות מהנמנע שיהי' ריחו וטעמו וקרבתו נאה לגוף, וכל מה שימצא שיהי' ערב בטעמו נאות בריחו א"א שיהי' מכלל סמי המות. עיי"ש בדרוש א. ואומר אני שכשם שסם המות בלתי נאות אל הגוף, כן גם העבירה אשר הוא סם המות להנפש בלתי נאות אל הנפש, ונפשו של אדם הנלבב קצה בהם. וזו שאמרו: השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש... כי מחמת דעות התורה והחכמה האמיתי אשר יקנה האדם בנפשו יהי' נפש ישראל ממאס בדברים האיסורין, ויכירו אותם בריחם והתקרבותם... וזה שאמר דוד המלך ע"ה "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" [תהלים קיט, קסה], כי הקדוש ברוך הוא אין מביא תקלה על ידו.
(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ש)
[זו גם כוונת מדרש תהלים קיט, א: "ואם בניו אשריהם בעבורו, הוא על אחת כמה וכמה" - אם בניו זכו לאושר בזכות האב, קל וחומר שהאב יזכה לאושר.]
(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ד ע"א-ע"ב)
לטקסט
אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה
[הדרך להינצל מיצר הרע, אם האדם בא גבולו, היא לעשות עצמו כעפר, ולהפיל עצמו בפניו, כמו בהמה. ולכן כשיוסף סלסל בשערו וגירה בעצמו את יצה"ר, אמר לו הקבה "אני מגרה בך את הדוב" (בראשית רבה פרשה פד, ז), כי זה הדרך להינצל מדוב - להפיל את עצמו על הארץ בפניו ולעשות עצמו כמת.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף טו ע"ב)
לטקסט
[יש בבהמות מדות טובות שאפשר ללמוד מהן, כגן צניעות מחתול (עירובין ק ע"ב). אבל אצלן זה טבעי, ואצלנו זה בהתגברות על הטבע, ונראים סימני הנטיות שנכבשו, וזו מעלה לבהמה על האדם. ויש בני אדם שהם כל כך שלמים בדעת, עד שהדעת הופכת את רצונם לטבע נפשם, וכך שמים את עצמם כבהמה, שעושה הכל ע"פ הטבע, ועושים דברים טובים בלי כיבוש יצר הרע. קהלת שואל (קהלת ג, כא) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" - האם אדם נעלה מבהמה, או שמא בהמה נעלה יותר בגלל מדותיה הטובות הטבעיות? ותשובתו (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" - מי ששומר את המצוות נשמר ממדות רעות, ונפשו מרוממת אותו להיות שלם, "כל האדם", בלי חסרון. ע"י הרגלו בעשיית מצוות, הנטייה לטוב הופכת לו לטבע, והוא משיג את מעלת הבהמה.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 191-192)
והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה התם כתיב אדם ובהמה וכו' וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא היא
בראשית בריאת האדם, כאשר הרכיב הבורא חלקיו... וישם הנפש המשכלת בתוך ביתו לגברת, על פיה יצאו ועל פיה יבואו כל הכחות, ולא התעצמה הנפש ההיא בקרב כוחותיה, כי אם מנגד עמדה, הנפש לבדנה וכחות החומריות לבדנה... ואיננה בגוף רק הרכבה שכונית. אולם האדם בהבראו כי לא שמר את נפשו ויסירה מגברת, אזי במעשיו הרעים יתערבו כחות נפשיות עם כחות גופניות, וממזג מזג חדש מעירוב הנפש עם החומר ונעשה בריאה חדשה לרעה... ולזה כאשר האדם הולך בתאוות יותר מדאי, אזי יצא מהם הרכבה חדשה וצורה חדשה יוצא, ואינו חציה אדם וחציה חומר אלא מזג חדש. אבל הצדיק במעשיו וע"י התורה מוציא את הנפש מטיט החומר, ואינו אלא הרכבה שכונית... וזה כוונת מאמרם ז"ל פרק קמא דחולין ה ע"ב דכל היכא דכתיב אדם ובהמה למעליותא, היינו שיש לו צורת אדם ובהמה הנכרת כל אחת לעצמה אז טוב לו, כי הנה הוא כאשר נתנה הנפש לעצמה וחומר לעצמו, משא"כ אם נתערבו זה בזה, אז אין לו צורת אדם דהיינו הנפש, ולא צורת הבהמה הוא החומר, רק בריאה חדשה וזרה, ולא כן תכלית הבריאה. וזהו "אדם ובהמה תושיע ד'". והוא למעליותא, להחזירה כנתינתה.
(שב שמעתתא, הקדמה, אות מ)
ו ע"ב
אפשר בא אסא ולא ביערו? בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום
וכבר שאלו בגמרא [חולין ו ע"ב] על מ"ש בחזקיהו וכתת נחש נחשת, למה כל המלכים הצדיקים שקדמוהו לא כתתוהו. אבל הענין, כי ענין תלית נחש על הנס, כי היה בהם מדברים לשון הרע, ולכך באו נחשים כנודע, כי זהו עונש לשון הרע ישכנו נחש, ולרפאות לבעלי לשון הרע, צוה השם לתלות על נס נחש, להורות כי קודם החטא היה הנחש בגרם המעלה, כדכתיב [בראשית ג' א] והנחש היה ערום מכל חית וגו', וע"י חטא לשון תרמית, ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, על גחונן תלך, ממנו ילמדו כל בעלי לשון הרע מה שסופם יהיה, ויתנו מחסום לפיהם, ישב בדד וידום, ולכך כל הרואה אותו יחיה, ולכך לא כיתתו, מפני שלא חשו להזיקו נגד תועלתו לבטל בעלי לשון הרע שהוא קוץ מכאוב יותר מכל, לבטל הצלחת מלחמה וכדומה כנ"ל, ולכך נמנעו מלכים לבטלו ולכתותו, וכן פירש"י [במדבר כ"א-ט] בנחש הנחשת לשון נופל על לשון, רמז לנו כי היה לבטל בעלי לשון הרע, אמנם בימי חזקיהו שכבר דרשו חז"ל [סנהדרין צד ע"ב] וחובל עול מפני שמן, שלא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בחדרי תורה, וא"כ אין כאן חשש ללשון הרע כנ"ל, כי תקנתו של לשון הרע בתורה כנ"ל, ולכך כתת נחש הנחושת.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)
ז ע"א
רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה, גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה, אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא. אמר ליה, חלוק ליה נמי להאי, דבמצוה עסיק. חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו. אמר ליה, חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא כך עושים לבני לויה. חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין
מביא כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו, מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם) ואלו דבריו "וזה מבחן ומצרף אל היות התורה מאת ה' מן השמים, אחרי שהוא יתברך מחסה ומסתור לחוסים בו ושומרי בריתו ומצותיו, וזהו שאמר דוד: "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" כלומר "כי הראיה להיות תורת ה' צרופה ונקיה מכל סיג ומכל חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" וכמו כן מסביר ספר העקרים שכח הצדיקים לשנות את העולם הוא מכך שנפשם התעלתה ע"י האמונה למדרגה שיא מעל הטבע ומכאן כוחם לשלוט בטבע ואלו דבריו "כי האמונה בה' ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שייכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית ע"י האמונה בדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, וע"כ ימשול בהם". כ"כ מביא ספר העיקרים כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו, מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם) חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
(ספר העיקרים מאמר א' פרק כא)
מהות הוויכוח שבין ר' פנחס בן יאיר והנהר היא, שהנהר החזיק בדעת הפילוסופים, הטוענים כי רצונו של האדם לא מסוגל לשנות את חוקי הטבע, שכן הרצון האנושי הוא בעל שינוי ולפיכך הוא קלוש ביותר, בניגוד לחוקי הטבע שהינם קבועים וקיימים. אולם תשובתו של ר' פנחס היא, שאף שחוקי הטבע אינם בני-שינוי, הרי שכל מהותם היא לשרת את האדם השלם, ולפיכך אם יימנעו חוקי הטבע מלשרת את האדם, הרי שמציאותם בטלה מעצמה (והיא הגזירה שביקש ר' פנחס לגזור על הנהר).
(עקידת יצחק שער מ)
במעשה בראשית התנה ה' עם כל הברואים להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם... ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכוף את הים להתחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה להתחלק לרבי פנחס בן יאיר ולמתלווה עמו, רצה לקונסו, ופחד הים ממנו.
(אור החיים, שמות יד, כז)
ובזה ביארנו הש"ס במסכת חולין: רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר לו גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר לו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה כו', יעויין שם. והדבר מתמיה, וכי באלמות בא נגדו, ולמה אמר לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, הרי יפה השיב לו גינאי נהרא לרבי פנחס בן יאיר וכדין אמר לו. וביותר לפי מה שכתבו התוספות שרבי פנחס היה מחשב כך בלבו, משמע שהיה שוקל בעצמו פלס המשפט מי ידחה לפני מי ובאיזה טענה נצחו בלבו. אכן באמת תשובת רבי פנחס בן יאיר תשובה נצחת היא, ובזה שהשיב לו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם בזה עצמו הוא נכלל התשובה, שבזה השיב לו מאחר שהוא יכול לגזור עליו שלא יעברו בו מים לעולם מוכח מזה ששורשו גדול משורשו, והיינו שזה הכח שצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים לא נמצא בצבא מעלה. והיינו שהוא לא נברא אלא לעשות רצון קונו בדבר שהוא ודאי עושה, שהוא אינו בעל בחירה, אבל הוא נברא לעשות רצון קונו אפילו בדבר שהוא ספק אם יעשה אם לא יעשה גם כן מחויב להלוך, וממילא הוא גדול מן הנהר, שלאדם מסר השם יתברך דעה ובכל מקום שנראה לו מקום שיוכל לעשות רצון קונו צריך לילך, ואף הספק שלו נכנס בקיום רצון השם יתברך והטורח הזה על הספק הוא גם כן טרחא דמצוה וכו'. הרי דטורח וטרדא וההכנה להמצוה הגם שהוא על הספק שמא לא יעלה בידו המצוה, מכל מקום זו הטרדא בעצמה שעל הספק הוא גם כן מצוה, וממילא מוכח ששורשי גבוה משורשך, שגם מה שאני עושה מספק הוא גם כן רצון קוני, וממילא אם לא תתבטל מפני לשעה אוכל לבטל כל שורשך ולא יעברו בך מים לעולם, שהספק שלי גדול יותר מודאי שלך, שאף אם אלך ולא אעשה גם כן היה הלוכי מצוה ואף שהוא מספק.
(עין התכלת סעיף מא דף פט ע"א)
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני וכו' אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה
[מדוע גזר שלא יעברו בו מים לעולם, היה לו לגזור שיחלוק לו את מימיו? (כד ע"ב) י"ל שאילו אמר כך, הנהר היה מסרב בטענה שהוא מחויב לקיים את ציווי ה' של "כל הנחלים הולכים אל הים". ולכן גזר שלא יעברו בו מים, שאז כבר לא היה צריך לקיים את ציווי ה', שהרי ציווי ה' הוא שהנהר יביא את המים לים, אבל אם אין מים, הוא פטור.
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת בשלח, דף כד ע"ב, כה ע"א)
לטקסט
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה
[רפב"י הלך לפדות את הנפש הישראלית, שנשבתה בין האומות ולומדת מהם את מעשיהם. הוא הולך לפדותה ולטהר אותה מהלכלוך שנדבק בה בהתערבותה בגוים. הוא הבין שהגורם לנפילתם מהקדושה הוא הרצון לעשות שלום עם כל הדעות, גם דעות של כפירה, כמו נהר שמקבל את כל המימות שנשפכים לתוכו; אבל הוא ידע ששלום כזה הוא שלום של שקר, כמו שבסוף הנהר נשפך לים ומאבד את ישותו, כי מימיו בטלים במי הים, וזה יהיה גורל ישראל אם נלך בדרך זו - אם נקבל את כל הדעות, לא נישאר כעם. לכן אמר לנהר "חלוק מימיך" - צריך להפריד ממך את המים הרעים של הדעות הרעות, והשאיר בך רק מים חיים של אמונה טהורה. והנהר השיב לו "ספק אם תצליח לפדות נפשות, כי בשיטה שלך אתה מרחיק רבים מישראל, ואני ודאי עושה רצון ה', שאני מקבל את כל המימות, וזה שלום מלא". זו טענת החפשים שטוענים שיש להכניס ליהדות גם דעות של כפירה ויהודים כופרים. אבל רפב"י ניצח, וחלק את הנהר, כי דבריו הם אמת.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 162)
לטקסט
אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה
[קשה, אם רפב"י היה יכול לחלוק את הנהר, מדוע המדרש (שמות רבה פרשה כא) אומר שבקריעת ים סוף, הים לא הסכים להיקרע, בטענה "אני גדול ממך", עד שה' "נתן ימינו על ימינו של משה"? עוד קשה, שלכאורה הנהר צודק בטענתו. יש להסביר ע"פ עקידת יצחק שער טו שהאדם השלם הוא מטרת הבריאה, כדברי הגמרא (ברכות ו) "כל העולם לא נברא אלא בשביל זה". ולכן הטבע צריך להיכנע מפניו ולשמוע בקולו כמו עבד לאדונו. האדם השלם הוא כמו בעל הבית, שבידו הכל. ולכן רפב"י גזר שהנהר ייחלק. ואילו הנהר סבר שהאדם אינו מטרת הבריאה, אלא הוא כמו שאר הנבראים. ורפב"י צודק (עמ' 32), כי מה שהראה משה את גבורתו על הים נשאר בתוקפו לדורות הבאים. ולכן הפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", שדרשו חז"ל "לתנאו הראשון" שה' התנה עמו בשעת הבריאה שייקרע, נכתב דווקא בזמן חזרת הים ממצב הנס למצב הטבעי, ולכאורה התנאי היה שיקרה נס, והיה צריך להיות כתוב בזמן בקיעת הים; אלא, שמשה חידש את בקיעת הים, ואף שאח"כ חזר למצב הטבעי, נשאר לדורות התנאי שיש כוח לאדם השלם לקרוע את הים, לצורך הדור או ליחידי סגולה. וזה הכונה במה שדרשו שחזר לתנאו הראשון - שאם יצטרך צדיק שייקרע הים, ייקרע לו. אבל לפני שמשה עשה את זה, לא היה צדיק יכול לקרוע את ים, ולכן היה צורך שה' עצמו יעזור בזה בים סוף.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 31-32)
לטקסט
רמו ליה שערי לחמריה לא אכל (ז:) חבטינהו לא אכל נקרינהו לא אכל אמר להו דלמא לא מעשרן עשרינהו ואכל
...מה שאמר ישעיה הנביא [א, ג] "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע", דהיינו דקאמר שמה שידעו חמורים בדורות הקודמים, עתה "ישראל לא ידע". וי"ל שרמז בנבואה על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שלא רצה לאכול כשנתנו לו דבר שאינו מעושר... ואין סברא לומר שמקיים החמור מצוה שנצטוו בה ישראל ואין הציווי על הבהמה. ויראה דאמרו חז"ל למדנו גזל מנמלה [עירובין ק ע"ב], משמע דנזהרים בעלי חיים בגזל אף שלא נצטוו, והטעם דגזל הוא מן המצות הנקראים משפטים כמו שפירש"י ז"ל, דאפילו לא נצטוו על הגזל ראוי' לקיימו. וא"כ אף חמורו של רבי פנחס בן יאיר יש לומר דלא רצה לאכול מטעם גזל שאין התבואה של בעלים, וכיון שיש בו חלק המעשר והוא גזל השבט, כמו שכתבו התוס' בפסחים דף לח ע"א, והיינו דקאמר קרא "וחמור אבוס בעליו", שידע החמור מה שהאבוס משל בעלים. ועיין במסכת תענית דף כד בחמורו של ר' יוסי דמן דיוקרת שהי' נזהרת ג"כ בגזל והיינו כמו שכתבתי.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ח)
[ובדומה, אומר המדרש (במדבר רבה פרשה כג, ט) שבמעשה אליהו בהר הכרמל, הפר שנבחר לנביאי הבעל לא רצה ללכת אליהם. וכן יש מעשה (פסיקתא רבתי, פיסקא יד) בפרה שיהודי מכר לגוי ולא רצתה לחרוש בשבת. עליהם נאמר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א, ג).]
(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 7)
לטקסט
ז ע"ב
שמע רבי נפק לאפיה [של רבי פנחס בן יאיר] אמר ליה רצונך סעוד אצלי? אמר לו הן, צהבו פניו של רבי, אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך, כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?! שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול, מפקרנא להו, מפשת היזקא, עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא בל תשחית, הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו
אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו, כמאכל וכמשתה, יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה, לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה", ושהחסידים, כפנחס בן יאיר, לא אכל עם אדם כלל, והשתדל רבנו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה [נראה מדבריו שרבי פנחס תרוצים נתן, כדי להתחמק אך הסיבה העיקרית היתה שרגיל היה לאכול לבדו ולא לתת למזון חשיבות יתר].
(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)
ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה
[וכתבו תוספות: ואפ"ה איקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת. יש להסביר ע"פ מה שכתב רמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ, שישראל רוצה לעשות טוב אלא שיצרו מונע ממנו, והכפייה מגלה את רצונו הפנימי, וגם כאן, הוא באמת רוצה לתת צדקה, אלא שיצה"ר מעכב, אבל כשהוא נותן מחמת בושה זה רצונו הפנימי, והבושה עצמה באה ממנו, כי בושת פנים לגן עדן].
(דברי חן (סילברסטון), עמ' 15)
לטקסט
[גם בשאר מצוות, יש רוצה לעשות ואינו יכול כי אינו יודע, ויש שיודע ואינו רוצה לעשות, וכולם קדושים, כי גם זה שאינו רוצה, עושה מתוך בושה כמו שכתבו תוס' לגבי צדקה. ויש רבים מאוד בעלי תורה ואינם רוצים לשמור את לשונם.]
(דבר תורה (לעויטאן) דף יד ע"ב, טו ע"א - לטקסט) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה
וזה סוד הכשפים וכחם: שהם הפך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין (=מבחינה מסויימת). ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו.
(רמב"ן דברים יח, יב)
...ולכן קראו חכמינו ז"ל שמכחישים פמליא של מעלה, אין כוונה בלשון כחש מגזרת כזב רק מגזרת דל ורזה, שעושים כאן שפע רב, ומכח זה במקום אחר הוא כחוש ורזה, כי חומסים שפע של עולם אשר לא כדת ולא כטבעו של עולם אשר הוחק מטבע אשר יצר את העולם.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)
ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב, והאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה
תמיהני בזה, הוא ענין הכישוף שאסרה אותו התורה בפירוש, ונכלל איסורו בפרשה זו באמרו. ולא תעשה כמעשיהם, ואין ספק שהוא ענין אמתי, אע"פ שהוא ז"ל [ הרמב"ם] כתב שהוא דבר בטל אין אמתות לו. ואין זה דעת רז"ל בכמה מקומות והרי אמרו: ההיא אתתא דמהדרא למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא, אמר זילי שקולי, אין עוד מלבדו כתיב, והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכו', ותירצו שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה. הנה מבואר נגלה שענין הכישוף הם סוברים שהמגיע ממנו הוא אמתי לא מדומה לבד, ועל פי מה שכתבנו יחוייב שיהיה מותר מצד הכנת המתפעל, כי מצד הפועל בצבא המרום הוא דבר בטל, ואם כן למה אסרה אותו התורה.
(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)
שקולי לא מסתייעא מילתיך אין עוד מלבדו כתיב והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה
[פמליא של מעלה הוא מערכת הכוכבים, שה' נתן להם כוח לנהל את משטרי הטבע, וכשפים יכולים לפגוע באדם גם אם לא נגזר דינו למות במערכת הכוכבים. אבל מי שזכותו גדולה, שעושה לשמה, אינו תלוי בטבע, ושכרו מעל הטבע, כמו שנאמר בפסחים נ ע"ב, ששכרו "מעל השמים", ולכן כשפים לא יכולים לפגוע בו. וזה כוונת הפסוק (במדבר פרק כג פסוק כג): "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - נחש וקסם לא יכולים לפגוע בישראל, כי "כעת" - לפי מעלת ישראל עכשיו שעושים לשמה, "יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - רק ה' גוזר עליהם מה יהיה, ואינם תלויים במערכת הכוכבים (כך פירש אפיקי יהודה דרוש לה סי' ז).]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כב ע"ג-ע"ד)
לטקסט
אין עוד מלבדו אמר רבי חנינא ואפילו כשפים וכו' והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה
כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שיימצא לטוב הגדול הזה - ההיפך, והוא, שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא ענין טומאת הכישוף והדרישה אל המתים, שהרחיקנו התורה מהם, וענינם הוא הַמשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים השפעות הטומאה וזוהמא, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו יתברך שמו, הפך הדבקות בו ממש. והדבר נמשך מאותם כחות הרע שזכרנו בחלק ראשון פרק ה, שהושמו להם בגזרתו יתברך שמות יוזכרו בם, ויימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות, שלא כדרך הטבע, וכן ייעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר להם בכח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם... והנה באותו השיעור שניתן להם היכולת לפעול, גזר האדון ברוך הוא שיידחו מפניהם פקידי הטבע המחזיקים עניני העולם על מצבם הטבעי וכל המלאכים המביאים ההשפעות כפי הסידור המסודר, ועל זה אמרו חז"ל: "כשפים - שמכחישים פמליא של מעלה". אך לא יהיה זה אלא כשיעור ההוא, ולא יותר; וגם באותו השיעור כבר אפשר שיודחו הם מכח חזק מהם, ותימנע פעולתם בגזרתו יתברך, ועל זה אמרו: "אין עוד מלבדו" - ואפילו כשפים, וביאר שזה למי שזכותו רב, שמן השמים יצילוהו וידחו את הרוצים להרע לו, והוא מה שאמרו "שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה".
(דרך ה' חלק ג פרק ב אות ט)
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה
ההכרזה שמכריזים למעלה היא: בואו וראו את האדם, בחיר היצירה, אשר עם כל גדלותו לא התבונן ולא ידע את חטאו שפגם בו, ומן הכרח להענישו בנקיפת אצבע, כדי שיפקח את עיניו ויראה את טעותו.
(שיחות מוסר, פרשת וישב שנת תשל"ב עמ' עד)
בכה רבי ואמר מה בחייהן כך במיתתן על אחת כמה וכמה דאמר ר' חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן
[הוא בכה על כך שהצדיקים סובלים ממתנגדיהם שמבזים אותם בחייהם, ורק אחרי מותם מכבדים אותם, כמו הפתגם "אחרי מות - קדושים אמור". וזה מה שאמר ר' חמא "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" - שהעם מעריך את הצדיק במותו יותר מבחייו. כשרבי ראה את הנס של רפב"י, בכה, כי הוא היה יוצא מהכלל, שנחשב בעיני העם גדול גם בחייו, ולמד רבי שק"ו שבמותו יהיה גדול. וזה מה שכתוב (דברים לג, א) "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" - שמשה היה מיוחד בזה, שגם בחייו היה איש האלקים בעיני ישראל.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 145)
לטקסט
גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן
[כי תמיד הדבר המאוחר הוא המטרה, והדבר הקודם הוא הגורם. מזה רואים שהמיתה היא מטרת הלידה, כי המיתה מביאה אותו לשלמות נפשית, שבטלים כוחות התאווה, כי השלים מה שהוטל עליו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לה ע"ג)
לטקסט
דם ניקוף מרצה כדם עולה. אמר רבא: בגודל ימין ובניקוף שני, והוא דקאזיל לדבר מצוה
הליכתו לדבר מצוה אינה מוסיפה על הכאב שבנקיפת האצבע. אלא שמאחר שעירקר יהסורין הוא בזיון האדם ובושת פניו - לכן אם אירעו לו היסורים בזמן הליכתו לדבר מצוה - הרי בושתו גדולה בכפלים. בושה יתירה זו, שניקפה אצבעו בזמן הליכתו לדבר מצוה - היא היא שמרצה לו ומכפרת לו כקרבן.
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בא מאמר לב' עמ' קלז')
י ע"א
שדרכן של שרצים לגלות
[שרצים רגילים לגלות דברים מכוסים. מי שמגלה פשעים מכוסים של חברו ומפרסם זאת, הולך בדרך השרצים. ה' אינו רוצה שיגלו דברים מכוערים מכוסים של ישראל, כי זה יעשה חילול השם, וימעט את כבוד ה'. ולכן נאמר "כבוד אלקים הסתר דבר" (משלי כה), שה' רוצה להסתיר את חטאי ישראל, ולדון כל אדם לכף זכות. לעומת זאת, "כבוד מלכים חקור דבר" - מלכים רוצים לגלות פשעים, לגלות מרידות נגדם, כדי להרבות את כבודם, ולחזק את מלכותם.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 20)
יא ע"ב
לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין יג ע"ב
דתניא "איש" מה ת"ל 'איש איש'? לרבות העובדי כוכבים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל
החפץ לה' בזבח רשעים? אלא הכוונה רק לקבל ממנו, אך לא לשאול ממנו. ואם תאמר: כיצד זה שאל משה מפרעה "וגם-אתה תתן בידנו זבחים ועלת" (שמות י, כה)? הרי אין לשאול מנכרי שיקריב קרבנות?! אך דקדק משה בלשונו ואמר "ועשינו לה' א-לקינו", שהיה לו לומר 'לעשות לה' א-להינו', אלא נתכוון לומר שפרעה ייתן בידם מקנה הראוי לזבחים, ואנחנו נעשה לה' א-להינו לצורך עצמנו. כלומר שהוא, פרעה, ימציא להם מתנה שהם יסתפקו ממנה לזבחיהם לה'.
(אור החיים, שמות י, כה)
אומות העולם שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם
אחים חביבים שנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו! והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון: "כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים. אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר. אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחוץ לארץ כלומר שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות ולטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "כי מלאה הארץ דעה את ד'.
(מאמרי הראיה, על במותינו חללים)
טו ע"ב
כל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר, וכל שיש לו סנפיר אינו ידוע אם יש לו קשקשת
קשקשת רומז לקושיות שיש לאדם בעבודת ה'. הקושיות הן כלים לקבל תירוצים שמתמלאים בשכל פנימי, שהוא סוד האור העליון שמתלבש באדם. בלי הכלי, היינו הקושיות, אין האור העליון יכול להתלבש באדם כי אין אור בלי כלי. לכן הקשקשת היא מסימני טהרה, כי יש באדם חיפוש, ויש לו כלים גם לקבל את התשובות. סנפיר רומז על "שונא-פה-אור" העליון. מי שיש לו קושיות בוודאי שונא את האור העליון, כי הוא חושב שההנהגה של הבורא היא הנהגה גרועה. הקשקשת והסנפיר הם סימני טהרה, כלומר מי שאין לו קשקשת וסנפיר, לא יוכל לזכות לשום מדרגה רוחנית. מי שנמצא ביחסים עם ה' יכול גם להגיע לרגשות של שנאה, כשירגיש שה' בגד בו. ואם יש בגידה יש הרבה קושיות וטענות. נמצא שסנפיר וקשקשת מעידים על קשר והם כלים לקבל את התשובות אח"כ, ולכן הם סימני טהרה. ולכן פרעה מלך מצרים לא רצה לתת לעם ישראל קש כמ"ש (שמות ה, יב): "ויפץ העם לקושש קש", קש הוא מלשון קושיות, והוא לא רצה לספק להם קושיות, כי הבין שהקושיות מביאות אותם אל כל הטוב, להוציא אותם מרשות הטומאה לקדושה, ורצה למנוע זאת מהם.
(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר מב עמ' עה-עו)
טז ע"א
מנין לשחיטה שהוא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט וכו' קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל
[תוס' הקשו, אולי הפסוק מדבר רק בקדשים? יש ליישב, שאם רק בקדשים צריך להיות תלוש ולא בחולין, נמצא ששחיטה היא עבודה (שהרי תוס' זבחים יד ע"ב הסבירו ששחיטה אינה עבודה כי היא גם בחולין, אבל אם יש הבדלים בהלכותיהן, נמצא ששחיטת קדשים היא עבודה), וא"כ היא פסולה בזר (שהרי בזבחים יד ע"ב נאמר ששחיטה כשרה בזר כי אינה עבודה), וא"כ אברהם היה פסול לשחוט בעקידה כי לא היה כהן (ומה שנאמר בנדרים לב ע"ב שה' הוציא את הכהונה מאברהם היה רק מזרעו ולא הוא עצמו). ועל כרחנו לומר שאין הבדל לענין שחיטה בין קדשים לחולין, ולכן אפשר ללמוד מהפסוק הזה גם חולין.
(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ב ע"א-ע"ג)
לטקסט
יז ע"א
ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי
(היתר אכילת האיסורים חל רק על מלחמות לצורך קיום מצוות כיבוש הארץ.) כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים ... אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.
(רמב"ן במדבר לא, כג)
כז ע"ב
ועוד שאלו כתוב אחד אומר ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלמא ממיא איברו וכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איברו אמר לו מן הרקק נבראו ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם
ועוף יעופף על הארץ - ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ, אם כן פירוש "ועוף יעופף על הארץ" נמשך, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף והכתוב שאמר ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (להלן ב יט), כאלו אמר "ויצר ה' אלהים את כל חית השדה מן האדמה ויצר את כל עוף השמים", ורבים כמוהו וכן דעת רבי אליעזר הגדול בפרקיו (ריש פרק ט), שאמר בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף.
(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק כ)
הורו בזה, שג' מינים אלו, לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים, רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים, ויש לאדם יד בים וביבשה, ובשניהם יחד, כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה, שלא ניתן ברשותו.
(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק כ)
כח ע"א
מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה וכו' סימנין
והקיום דחיים הוא בפה. חיים הגופניים בוושט המכניס מיני אוכלים ומשקים, וחיי עולם בקנה המוציא קול. ושניהם קרויים סימנים, שהם סימני החיות שעל ידם הוא קיום החיות. ובהם ניכר סימן החיות, שבקלקול החיות נחלש או נעדר לגמרי כח האכילה וכח הדיבור והשמעת הקול. והקנה עם הריאה ולב וכבד הנתלים בה, והושט עם איברי המזון הנתלים בו, הם ממש דוגמת נפש וגוף, שאלו משמשים לכוחות הנפשיים ומידות שבנפש ואלו לכוחות הגופנים.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו, ס"ק ז, עמ' 71-72 במהד' הר ברכה)
לא ע"א
השוחט צריך שיתן עפר למטה לה ע"א
בגדי עם הארץ מדרס לפרושים לז ע"ב
ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול, הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.
הנה איש זה וכל הדומים אליו, נפשותם בחייהם היא קדושה וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף, כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה, לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. [מבאר שמי שלא מטמא את נפשו בהרהורים הוא אדם שנפשו לא מטומאה. הטומאה היא לא רק בחמר הטמא מהלכות טומאה, אלא עקרה בנפש.]
(עקדת יצחק, שער ע"ט)
מד ע"ב
ואומר (אהה) ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול. הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ונבלה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם
הנה איש זה וכל הדומים אליו, נפשותם בחייהם היא קדושה וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף, כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה, לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. [מבאר שמי שלא מטמא את נפשו בהרהורים הוא אדם שנפשו לא מטומאה. הטומאה היא לא רק בחמר הטמא מהלכות טומאה, אלא עקרה בנפש.]
(עקדת יצחק, שער עט)
כי הוו מזמנין ליה אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרו בי
[הרי שאם הנותן נהנה מהמתנה, אין "שונא מתנות יחיה". וזה מה שכתוב (דברים טו, י) "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" - אם אדם יאמר מתוך רוע לב שאינו רוצה לתת לעני כי זה רע לו כי שונא מתנות יחיה - אומר ה' שאין בזה שונא מתנות יחיה, כי הנותן מתברך בזה יותר מהעני (בשם ס' הבאר, פ' ראה).]
(דברי חן (סילברסטון), עמ' 16)
לטקסט
ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל וכו' אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ושונא מתנות יחיה
[אפשר להסביר בזה את הפסוקים (שופטים פרק א פסוק יד-טו) "ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה ותצנח מעל החמור וכו' ותאמר לו הבה לי ברכה". יש לפרש שאמרה "ותסיתהו" - אמרה לעתניאל שיש לו טענה טובה, שזה לא מתנה, אלא מגיע לו שכר בגלל לכידת העיר. וכפי שהסביר כלי חמדה שם, שאמרה "הבה" ולא "תן", כי "הבה" משמע שיש תמורה, וכאן המתנה היא תמורת לכידת העיר. ואע"פ שזה היה שדה חשובה (שלכן נאמר "השדה", כמו שכתב כלי חמדה), היה מותר כי זה בתמורה. אבל עתניאל רצה להחמיר על עצמו ולא רצה לבקש. ולכן היא עצמה ביקשה, "ותצנח מעל החמור", שנפלה לרגלי אביה ואמרה "אני לא אשמה בזה שאני דורשת לקבל תמורת שכר, כי בלי זה היה אסור לקבל מתנה". (ד ע"א) ועוד אמרה "כי ארץ הנגב נתתני" - זה עוד סיבה שמותר לקבל, כי אין לו במה להתפרנס (כפי שדרשו מזה בתמורה טז ע"א, שהיה "מנוגב מכל טובה"), ואז מותר לת"ח לקבל שכר, כמו שכתב ב"ח יו"ד סי' רמו. ועוד נאמר שם "ויתן לה כלב את גולות עלית ואת גולות תחתית", ודרשו (ילקוט שמעוני יהושע רמז כז) "מי שרזי עליונים ותחתונים גלויים לו יבקש מזונות ממנו", כלומר כיון שהוא גדול בתורה והציבור צריך אותו, שהרי החזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (תמורה טז ע"א), מותר לו לקבל שכר הרבה מהציבור ולא מיחיד, כמו שכתב ט"ז יו"ד סי' רמו, אם כן, אל יבקש ממני את השדה.]
(רבי מרדכי גלנטי, דברי מרדכי, דרוש ב, דף ג ע"ד-ד ע"א)
לטקסט
מט ע"א
אין הלכה כר"ש
מי לנו גדול כר"ש בן יוחאי ומדוע אין הלכה כמותו? אך האמת בזה כי לפי גודל מעלת רשב"י גבוה מאוד לכן בעוה"ז בעת כזאת אינו באפשר שיהיה הנהגת העולם כמותו ולכן אין הלכה כר"ש, אבל לעתיד כאשר יהיה מלאה הארץ דעה אזי באמת יהיה הלכה כמותו. וזה שאמרו (נדה עג, א): הליכות עולם אל תקרי הליכות אלא הלכות. שההלכה הוא לפי ההליכה של העולם לפי מדריגת ומעלת עוה"ז. לכן עתה אין העולם ראוי להתנהג לסבול עוצם קדושתו של רשב"י.
(תפארת שלמה, פרשת שופטים)
כהנים מברכין לישראל והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם
ולפי שכבר ידוע שהשפע יורד תחילה אל הכהנים שהם סוד הימין, ועל ידי ברכתם מתפשט אחר כך על כל ישראל, לפיכך כתיב בתחלה 'ורויתי נפש הכהנים דשן', ותיכף סמיך ליה 'ועמי את טובי ישבעו נאם ה'', כי השפע נקרא דשן בתחילה אצל הכהנים, כד לא איתפשט, אלא שעומד אצלם כמו חלב ודשן בתוך גופו של אדם, וטוב איתקרי, לבתר כד איתפשט לישראל על ידי ברכתם. ומ"ש 'את טובי ישבעו', להבחין בין הטוב שהיו מקבלים בזמן הגלות, שהיה בו עירבוב הסט"א ולא היו מוצאים בו קורת רוח לעצמם, ברזא דכתיב (שמות טו כג) 'ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם', אבל זה יהיה מתוק בלא מר וטוב בלא רע, ולכן ישבעו ויהנו ממנו כל צרכם.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לא, יג)
מט ע"ב
חלב טהור סותם טמא אינו סותם
[התעשרות גורמת ליהודי לעזוב את התורה - "וישמן ישורון ויבעט". יש עשירים שמתנצלים בזה ואומרים שעברו על התורה כי ה' נתן להם עושר. אבל זה לא נכון, כי הם התאמצו להשיג את העושר, חיללו שבת לשם כך, הונו את אחיהם בשביל העושר. אם כן, עושר כזה אינו מגין על עוונותיהם. וזהו "חלב טהור סותם" - אם יש נקב באחד מאברי של היהודי, בלבו או במוחו, חסרון שעושה אותו טריפה, ה' מוחל לו אם יש לו חלב - עושר שגרם לו לחטוא. אבל זה רק חלב טהור - עושר שהגיע אליו בהיתר. אבל "חלב טמא" - עושר שהגיע אליו באיסור, אינו סותם את נקבי נפשו, אינו מגין עליו מפני הדין. וזה מה שהפסוק אומר אחרי "וישמען ישורון" - "שמנת עבית כסית" - השומן שלך לא בא מה' אלא אתה מעצמך השגת אותו, והיה באיסור, ולכן אין לך התנצלות על חטאיך. ]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 25)
לטקסט
נא ע"א
נפלה מן הגג: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים
ומן המופלא שבדיניהם בטרפות, הוא שהם שערו ובדיוק את הגובה, שאם תדחה בהמה ממנו למטה תאסר משום רסוק אברים, זאת אומרת משום שודאי יתפרדו אבריה פרוד הגורם למיתתה, ולכן אמרו, הניח בהמה למעלה, ובא ומצאה למטה, אין חוששין משום רסוק אברים, משום דאמדה אנפשא, זאת אומרת הבהמה משערת לעצמה, את הגובה ומתכוננת לקפיצה, על כן לא תזיקנה זו כשם שהיתה מזקתה, אלו דחוה אחרים, כי הטבע נוכח בקפיצה, ואלו בנפילה הוא מסתלק ונעלם.
(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות לא)
נג ע"א
אין דרוסה אלא ביד, לאפוקי רגל דלא, אין דרוסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא, אין דרוסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא, אין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא
ומן המופלא שבמאמריהם ובדבריהם, בענין הארס של אחדים מבעלי הצפרנים, הוא מה שאמרו דרוסת חתול ונץ ונמיה בגדיים וטלאים ודרוסת חולדה בעוף, וכן מה שאמרו, אין דריסה לשועל, ואין דריסה לכלב, אין דריסה אלא בצפרן, לא בשן, אין דריסה אלא ביד, לא ברגל, אין דריסה אלא מדעת, אין דריסה אלא מחיים, זאת אומרת אין הדורס זורק ארסו בבהמה, כי אם בצפרני רגליו הקדמיות, ורק מתוך כונה, לא במקרה, כגון שנאחזו צפרניו בבשר הבהמה, ולא היתה לו כונת דריסה, ויותר נפלא מזה, מה שאמרו מחיים, זאת אומרת שאם במקרה, נקטעה רגלו הקדמית של הדורס, בעוד צפרניו נעוצות בבשר הבהמה, לא תצא מזה דריסה, וזה משום, שאין הדורס זורק ארסו בבהמה, כי אם בהנתקו ממנה, עם הוצאת צפרניו מבשרה, ולכן אמר מחיים, אחר שאמר מדעת.
(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות לא)
קטע רישיה דחד מינייהו נח מריתחיה
[בזה מוסבר מה שאמר יעקב "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" - כי עי"ז ינוח עשיו מכעסו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יז ע"ג)
לטקסט
נד ע"ב
חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים נו ע"ב
הוא עשך ויכוננך - מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות.
עם נבל ולא חכם, הלא הוא עשך - היינו תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה ודרכי נועם. והנה בחולין דנ"ו ב' איתא ע"ז המקרא מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהם אינו יכול לחיות. והגיע זה הענין לכאן דכשם שהבני מעים עקומים הרבה וע"י אכילה שאינו מתוקן הוא עלול להתעקם ולהסתכן, וכי יכול אדם להאשים להיוצר ית' שברא הבני מעים עקומים כ"כ, שהלא מ"מ כל אדם חי ואינו מסוכן, ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו, כך אע"ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם בני אדם וכל לב עקוב, מ"מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו. [מבאר כי אף שהמבנה האנושי - הן הגופני והן הנפשי - הוא מפותל ומסובך, הקב"ה עשה את האדם ישר, ותיקן הליכותיו שיהיו בנועם ובאופן מתוקן.]
(העמק דבר, דברים לב, ו)
נז ע"ב
סימן לטרפה י"ב חדש
[לפי ש"ך יו"ד סי' נז ס"ק מג, בשנה מעוברת צריך י"ג חודש. הרי שהטבע נשלט ע"י ב"ד שמעבר את השנה, כמו שנאמר (ירושלמי נדרים פרק ו הלכה ח): "בת שלשה שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין". זה מתקיים גם בזמן של הסתר פנים, שגם אז ה' נותן כוח לתורתו לשלוט על הטבע. אף שאין עכשו נסים לויים, הנהגת ה' מתהלכת בינינו.]
(רבי יהושע העליר, שרגי נפישי (תרסח), לרבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, דף סא ע"ד)
לטקסט
סימן לטרפה כל שאינה יולדת
[בעל הטורים בראשית פרק לב פסוק טו כותב "שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים, שלא יקריב מהם קרבן". יש לפרש ששלח לו טריפות, שפסולות לקרבן (שאילו בעלי מומים כשרים לבני נח). וקשה הרי ר"א בירושלמי כתובות פ"ה ה"ז לומד "מכאן לעונה האמורה בתורה", כי יעקב שלח את הנקבות והזכרים לפי היחס של זמן העונה, והרי טריפה אינה יולדת, ואינה צריכה עונה? זה מיושב לפי רב אחא בדף נח ע"א שטריפה יולדת. או שטריפה אינה יולדת, ויעקב שלח לפי העונה שלהן, כדי שעשיו לא ירגיש שהן טריפות.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יז ע"ג-ע"ד)
לטקסט
נח ע"א
כח דהתירא עדיף נט ע"א
כל עוף הדורס טמא וכו' אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו' כל בהמה שמעלת גרה
והענין, כי מאכילת הדבר, כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל, כי אבר מחזיק אבר [חולין סט ע"א]. וזה סוד נפש הבהמית שבאדם ונפש החוטאת וסוד הקרבנות כידוע. וכל העבירות והחטאים הכל מחמדה, כמ"ש כי "לא תחמוד" כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה, ועיין בדבריהם. וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאינו בו מדות ההסתפקות. וכן הוא בבהמה, סימן מעלה גרה, שמסתפק במאכל שבקרבו. וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו. ז"ש "מעלה גרה". ונ"ל למה גרה. והענין, כי ודאי מי שיש לו הרבה מאוד יותר על מידת סיפוקו והוא מסתפק בהם, בודאי אינו ממידת הסתפקות. רק מי שמסתפק כדי סיפוקו, זה הוא מדת הסתפקות. ונאמר (שמות ל): "עשרים גרה השקל", ומתרגמינן "עשרין מעה", ואמרו כי מעה הוא שני פונדיון ופונדיון הוא ב' איסרין. נמצא כי מעה ד' איסרין. ואמרו (פאה פ"ח): מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרין, שהוא מזונות לו ולאשתו ליום אחד כמ"ש הר"מ ור"ש, ע"ש שהוא חשבון מככר בפונדיון וכו' ע"ש. וזהו מעלה גרה, שהוא מדת מזונו בצמצום לעני ביום א', כמו שכתוב: כל מי שיש לו פת בסלו ואמר מה אוכל למחר כו' [סוטה מח ע"ב]. וכמ"ש (שמות טז): "דבר יום ביומו" וכו' כידוע.
(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מו-מז במהד' תשיז)
אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו' כל בהמה שמעלת גרה
[בהמות טהורות הולכות לאט כי פרסותיהם סדוקות, וכך ישראל בין הגוים הולכים לאט, כמו שאמר יעקב "אתנהלה לאטי", שלא ללכת מהר עם הגוים. דרך אחת לאחדות העולם היא שהגוים יבואו לעבוד את ה', אבל זה יהיה רק באחרית הימים, וזו דרך ארוכה, עם הליכה אטית, וזו הדרך הנכונה; והדרך השניה הרעה היא שישראל יעזבו את דרך התורה ויתחבר לגוים, וזו הליכה מהירה, כבהמות טמאות.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 36-37)
לטקסט
אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה
[הפרסה השסועה גורמת לבהמה ללכת לאט. זה בא ללמדנו לא לרוץ אחרי כסף וכבוד וחכמות שעלולות להביא לכפירה ולהפקרות.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 22)
כל בהמה שמעלת גרה
[בהמה שמעלה גרה לועסת את מאכלה כמה פעמים, ולכן לא אוכלת הרבה. זה בא ללמד את האדם להסתפק במועט.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 22-23)
כל עוף הדורס טמא
[אדם יכול להתרומם כמו עוף ע"י חזיונותיו, ע"י האמונה והתעלות הרוח. אבל הכמרים שהרגו את היהודים בגלל אמונתנו, כאילו מתוך התעלות רוחנית, לא הביאו ברכה לאנושות. הם כמו עוף דורס, בזה שהוא הורג כדי להרים את כבוד אלהיו - והוא עוף טמא.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 23)
כל עוף החולק את רגליו טמא
[מי שרוצה להתרומם כמו עוף בעולם החזיונות ולהקדיש את עבודתו לאידיאלים נעלים, צריך להיות בעל עמדה קבועה. אבל מי שפוסח על שני הסעיפים, חציו לה' וחציו לכפירה, כמו עוף שחלק מאצבעותיו כאן וחלקם בצד אחר, הוא כעוף טמא. אין לו חלק בעולם העליון של חיים אידיאליים. ]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 23)
ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת
[יהודי יכול לחיות בתוך סכנות, כמו דג במים. אבל הוא צריך קשקשים, הלבוש שמגין עליו מפני נסיוניות ופיתויים, וזה המצוות שהוא עושה, המגינות עליו. והוא צריך סנפיר, כלי המשוט, היינו רוח התורה שבו הוא נלחם עם גלי הזמן ושטף העמים. בלי סימנים אלה הוא כדג טמא, שהולך עם שטף חיי העמים ומתבולל בגוים. ]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 24)
ס ע"א
שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס" מקרין ברישא והדר מפריס
שהפיוס והריצוי המגיע מהאדם לאלקיו על חטאתו אשר חטא - ההוא ייקרא שור קרבנו או פרו לעת ההיא... וכשהפיוס והריצוי הוא כהוגן בדברים נאותים נקיים מהאשמה והכפל החטא, אז ודאי שור פרו הוא מפריס, כי הפרסות לו סימן טהרה... אבל כשהפיוס הוא מרומה ובטעות נפסדות, המוסיפות כעס לפני קונו, הנה אז באמת שור פרו הוא מקרין ונוגח, כי הקרן הוא כלי מפצו ומשחיתו. ולהינצל מזה ביקש המשורר: אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתורה ותיטב לה' משור פר וכו'. ומפני שראה רב יהודה שהפיוס וההתנצלות שנתנצל אדם על חטאו, באומרו האשה אשר נתת עמדי כו' היה מזה המין, אמר כי ודאי פר השור אשר שילמו שפתיו על חטאתו היה כמו זה שהמליץ עליו המשורר שקרניו קודמות לפרסותיו [טענת האדם הראשון - שהאשים את האשה בחטאו - אין בה חרטה אמיתית, אלא נסיון להטיל את האשמה על מישהו אחר, והיא נחשבת תוספת חטא לאדם].
(עקידת יצחק שער ט)
"יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" פסוק זה שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקב"ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות, ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו"
והנה כל צבא מעלה מעלים שבחו של הכבוד הזה, ואומרים (ישעיהו ו, ג), "מלא כל הארץ כבודו", (יחזקאל ב, יב), "ברוך כבוד ה' ממקומו", כי הוא לבדו כח כל הנמצאים, כמו שביארנו. וכן נאמר (תהלים קד, לא), "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", כי הכבוד מתעלה משבח מעשיו ית'. [מבאר את השבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה.]
(רמח"ל, דעת תבונות, קנד-קסה)
אם אנו רואים כי דשאים שהם יותר חומר עכור מן אדם ומכל מקום שמעו בקול ה', והיינו כי קצת ניצוץ קדושה יש בקרבם כנודע, כי אין לך דבר שאין בו ניצוץ קדושה, ולכך כתיב [דברים ח-ג] לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', אם כן אם חומר דשאים נכנעו לקול הקדושה מבלי לצאת בערבוביא ולשנות דרכם ומנהגם, כי ענין לחות חומרם ומזגם מורה לצאת בערבוביא, כדאמרינן אלו שדרכן לצאת בערבוביא וכו', ומכל מקום בטלו ענינם נגד מקצת קדושה אשר בקרבם, מה היה אדם עושה אשר חומרו זך נשמתו וקדושתו רבה, פשיטא שהיה שומע קול נשמה מבלי נטות כלל, רק בסיבת המסית יצר הרע חוטא, ואם כן יפה ברא ה' אדם, כי מצד עצמו אינו עלול לחטא ואין לו להתעצב, וזהו הענין בשעה שנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו', אם כן מזה מוכח דלולי יצר הרע המסית אינו אדם עלול לחטא ואין לו להתעצב על בריאת אדם, ולכך פתח שר העולם יהי כבוד ה' וכו' ישמח ה' במעשיו, כי יהיה לו שמחה ולא עוצב, ולכך אמרו שר העולם שהוא חנוך ומט"ט, כי נודע [ב"ר פ"ח ו] מ"ש נעשה אדם, בנשמת צדיקים נמלך והם מט"ט ואליהו ואמרו יברא, ולכך פתח שר עולם, כי הוא האומר יברא, כנודע בזוהר כי מט"ט וחילו ומלאכיו אומרים יברא וא"ש.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)
"ויאמר אלהים תדשא וגו'" - רבותינו ז"ל אמרו (חולין ס.) שהגם שלא אמר הבורא למינו אלא לעץ נשאו הדשאים קל וחומר וכו', וקשה כי לסדר הכתוב הקדים ה' דבריו על הדשאים ואם כן למה נתעכבו מלצאת תיכף סמוך ממש למאמר ה' עד שגמר ה' אומרו להוציא עץ שממנו נשאו קל וחומר? ולפי מה שפירשתי בפסוק בראשית כי כל מקום שיאמר דבר גבורות בשם אלהים ידבר בדבור אחד כל המאמר, אם כן לא היתה הקדמה לדשאים קודם לעץ. [מקשה איך למדו הדשאים קל וחומר מן האילנות, והרי היו צריכים להיברא מיד עם אמירת ה', עוד קודם שנבראו האילנות, ומתרץ.]
(אור החיים, בראשית א, יא)
בצביונם נבראו
שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב
ס ע"ב
רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה דשרגא בטיהרא? מאי אהני?! אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי, שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש, שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח
"הגדולים" ...שהיו השמש והירח שוין באורה, ואחר כך נתמעטה הירח. וזהו שחזר ואמר (שם) "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". ונתמעטה ע"י קטרוג שקטרגה ואמרה: אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? ולכבודו של מקום אמרה כן, שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו, וכמעט שיאמרו האומות: מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב"ה.
(רבינו בחיי על במדבר פרק כח פסוק טו)
כוונת המדרש לבאר שמהלך הכוכבים אינו מקרי, אלא מכוון מאת הקב"ה.
(עקידת יצחק שער לז)
לקטרוגם (של פמליא של מעלה) נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד, ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג ... הוא יום דין על צבא מרום, ולכך חייבים אנו להביא חטאת לה', היינו לכפרת פמליא של מעלה, ואמרו (שם: שבועות ט,) הביאו עלי, הרצון פמליא שלו שהם בכלל, שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע, ואם כן הם י"א ראשי חדשים מלבד ראש השנה שהוא יום הדין הכולל, ולכן לא נזכר בראש השנה חטאת...
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ט ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צט ע"ב]
לטקסט
בקיעת הנהר לעושה המצווה ולבן-הלוויה באה להראות, כי לא רק את בעלי שלמות שכלית, כר' פנחס, מיועדים חוקי הטבע לשרת, אלא גם את עושי המצוות, ואף את כל מי שקשור ומתלווה אליהם. רב יוסף בדבריו הראה, שהטבע נכנע בפני כל צרכי האדם, ולעניין זה אין הבדל בין יחיד לרבים.
בזה יש להסביר את המדרש (בראשית רבה פרשה ה סימן ה) האומר: "תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב (שמות יד) 'וישב הים לאיתנו' - לתנאו שהתנה עמו". שלכאורה קשה, מדוע נכתב "לאיתנו" בשלב של חזרת המים על המצרים, היה צריך להיות כתוב בפסוק "ויבקעו המים", שהרי התנאי היה שיקרע בפני ישראל. התשובה היא, שהסיבה שהקב"ה הוצרך לגזור על הים להיקרע, היא שאילו משה רבינו גזר עליו להיקרע, היה מסרב כי זה נגד ציווי ה'; ואילו משה היה גוזר שלא יעברו בו עוד מים, הרי המצרים לא היו טובעים. ולכן התנאי נזכר דוקא בפסוק של שיבת המים על מצרים, שזו היתה הסיבה שה' עשה תנאי.]
ונגלה לי תימה זה, ממה שאמרו רז"ל במס' סנהדרין בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים. ועל זה הענין בעצמו מפורש מבואר, והוא שעל ידי מעשה הכשפים יוכנו הגופים התחתונים לקבל רושם ושפע מצד מלאכי חבלה, וזהו ענין ראוי שתאסור אותו התורה, כי עם היות שלא יכוין בזה דבר מצד הפועל אשר יהיה דבר בטל, עם כל זה לא ירצה השם יתברך שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם [ושפע] מלאכי חבלה, והוא כי אמנם נבראו להיות כלי זעמו של הקב"ה לבד, לא שישפיעו כחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו. ובוה יובן מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והוא כי השם יתברך ברא עולמו שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו [תמיד] אלא כאשר ירצה השם יתברך לבד לצורך השעה, ואשר יתעסקו בעניני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה.
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ה ע"ב]
[ב ע"ב] עוד כתבו תוס' שאם מדובר בקדשים לא שייך לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל". אפשר להסביר ע"פ הדעה (רקנטי פרשת וירא) שהעקידה היתה ביום הכיפורים. הרי ביוה"כ אסור להשתמש במחובר כמו בשבת מדרבנן שמא יתלוש. ובזה יש לפרש "זריזותיה דאברהם קמ"ל" - שאף שמחובר כשר לשחיטה, הזדרז להביא תלוש מפני שאסור להשתמש במחובר. אבל אם זה רק בקדשים, הרי אין שבות במקדש, ומותר להשתמש במחובר, ולכן אין לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל".
[ב ע"ג] פירוש אחר לדברי תוס': "זריזותיה דאברהם קמ"ל" שייך רק בדבר שאדם רגיל היה עושה, ואברהם מצדקותו נמנע. בחולין אפשר לומר שאדם רגיל היה סומך על כך שימצא צור וישתמש בו אף שהוא ספק גזל, ואברהם מצדקתו נמנע מספק גזל ולכן הביא סכין. אבל בקדשים ספק גזל פסול, ולכן גם אדם רגיל לא היה סומך על כך שימצא צור וישתמש בו, שמא הוא גזל, ולכן לא שייך לומר "זריזותיה דאברהם קמ"ל".]
אבל בגמרא (חולין כז:) נחלקו בו, יש אומרין כן שמן המים נבראו, ויש אומרין שהעוף משניהם נברא, אמרו מהרקק נבראו ואם כן בעבור שתולדותם היתה במים, והרקק בקרקע הים הוא, מפני זה היה המאמר בהם ביום החמישי. [מבאר שיש מחלוקת בחז"ל שלפי רבי אליעזר העופות מן המים נבראו כמו כל בריות יום חמישי, אמנם יש בגמרא דעה חולקת שמן הרקק נבראו היינו ממים ועפר מעורבבים.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ז ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יח]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לג]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]
לטקסט
לטקסט
לטקסט
לטקסט
לטקסט
[עיין לקט באורי אגדות ראש השנה יא ע"א]
[עיין לקט באורי אגדות שבת כח ע"ב]
ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה, אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד: וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד: צדיקים יקראו על שמך. ועשה הקב"ה כל זה כדי להפיס דעתה. ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת.
... וכל זה להורות שאין הקב"ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו.
ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר. שאם ישובו אחר שחטאו - שהקב"ה יתפייס להם...
ודעת רבי שמעון ז"ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב"ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם.
וע"ד הקבלה לחטאת לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.
ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ"י הקטן. לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות טו) זה אלי, וזה מבואר.
הלבנה שואלת: אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד - כלומר: כל הכוכבים נעים באופן מקרי, ויתכן ששניים יסבבו באופן שווה.
הקב"ה עונה: לכי מעטי עצמך - ישנה סיבה מדוע מיעט הקב"ה את אור הלבנה, ואין הדבר מקרי.
הלבנה שואלת: הואיל ואמרתי וכו' - אמנם ברור שישנה סיבה למיעוט אור הלבנה, ואין הדבר מקרי; אך מהי הסיבה הזאת?
הקב"ה עונה: לכי ומשול ביום ובלילה - התועלת מזריחת הלבנה נובעת דווקא מאופן זה של זריחתה, ביום ובלילה.
הלבנה שואלת: שרגא בטיהרא מאי אהני - עדיין אין תועלת בזריחתה ביום, ואם כן מדוע היה צורך למעט אותה?
הקב"ה עונה: לימנו בך ישראל וכו' - הקטנת הלבנה מאפשרת למנות חודשים עפ"י חסרון הלבנה ומילואה.
הלבנה שואלת: יומא נמי וכו' - אפשר היה למעט את השמש לצורך מניית החודשים, ועדיין אין מובנת תחילתה של הקטנת הלבנה.
הקב"ה עונה: ליקרו צדיקי בשמיך - התועלת בהקטנת כוכב יכולה להיות רק בכוכב קטן, הקרוב אל הארץ, ועל כן נבחרה הלבנה. זאת בדומה לצדיקים, שמכירים את מקומם ובכל זאת מקטינים את עצמם.
ואמנם אחר כל הדברים הללו, עדיין יהיו כאלו שיפקפקו בתכלית הקטנת הלבנה, ויתלו זאת במקריות הטבע; על כך אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי וכו' - על ישראל להביא קרבן חטאת בכל ראש חודש על אותן דעות טועות. זאת נרמז בלשון הכתוב: "חטאת לה'" - היינו: על מה שחטאו לה'.
אפשרות שניה לפרש את המדרש נוגעת ליחסי יעקב (שנמשל ללבנה) ועשו (שנמשל לשמש).
טענת יעקב היא שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, והיינו שהן זרעו של יעקב והן זרעו של עשו יגיעו לאותה דרגה.
הקב"ה עונה: לכי מעטי עצמך - זרע יעקב ימעט עצמו מהעולם הזה, בשביל שיוכל לזכות בעולם הבא; משא"כ זרע עשו.
הלבנה שואלת: הואיל ואמרתי וכו' - מדוע אי אפשר שיזכה יעקב לשני העולמות?
הקב"ה עונה: לכי ומשול ביום ובלילה - יהיו כאלו בישראל שאכן יזכו הן לעולם הזה והן לעולם הבא.
הלבנה שואלת: שרגא בטיהרא מאי אהני - גדולת ישראל בעולם הזה איננה ניכרת לעומת גדולת האומות.
הקב"ה עונה: לימנו בך ישראל וכו' - כבודם של ישראל יהיה שפמליא של מעלה (המכונה "ישראל") מקבלים את חשבונם לגבי קידוש החודש.
הלבנה שואלת: יומא נמי וכו' - פמליא של מעלה גם מקבלת את חשבונות העמים למניין החמה, לצורך קביעת האביב.
הקב"ה עונה: ליקרו צדיקי בשמיך - הצורך להקטין את ישראל הוא הכרחי לשם קבלת מעלה בעולם הזה, כל שכן בעולם הבא.
אמנם עדיין לא נתיישבה דעתם של ישראל, משום שעול הגלות והצרות שקיבלו על עצמם כבד מנשוא; ועל כך אמר הקב"ה: הביאו כפרה עליו וכו' - על ישראל יש להביא כפרה על כך שלמרות כל התועליות הנ"ל לא מיעטו ישראל את עצמם והקשו ערפם. או שדברי הקב"ה נאמרים כהלצה: כביכול הקב"ה מקבל את טענת ישראל, שהוא חטא בהקטנתם, והכוונה היא שבאמת הועיל הקב"ה לישראל במעשה זה.