Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת פסחים

בעריכת המכון לחקר האגדה




ב ע"א

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר

[אדם צריך להכיר את י"ג מידותיו של ה' כי צריך ללכת אחר מידותיו (שבת קלג ע"ב). בניגוד לנוצרים שאומרים שדי באמונה ואהבה, ולא צריך מעשים, חז"ל אמרו שלא די באמונה שהיא האור, אלא צריך גם נר - מידות ה' שמאירות את דרכי החיים. ואילו אם אומרים שיש "ארבעה עשר", מידה חדשה - מידת אהבה שאינה מבחינה בין צדיק לרשע, בין טוב לרע (כדברי הנוצרים) - זהו חמץ, צריך לבדוק את החמץ בנפשו של האומר כך. ויש אומרים שיש ללמוד מה' מידה חדשה - כמו שאין לו יראת שמים, כך אנחנו לא צריכים יראת שמים, אלא כל אחד יעשה לפי מצפונו; אבל זה יביא לעבור עבירות, כי גם אם בפעם הראשונה שהוא עובר, המצפון יציק לו, אבל אח"כ כבר יתרגל; וצריך יראת שמים כדי שיפשפש במעשיו מתוך יראתו. וגם על זה נאמר שהאמירה שיש מידה "ארבעה עשר" היא חמץ. ועוד: התורה נדרשת בשלש עשרה מידות, שבהן מבררים ספקות בהלכה, ומחדשים הלכות. ויש שהמציאו מידה ארבעה עשר לביאור התנ"ך, ביקורת המקרא, שכופרת בתורה מן השמים ובחובת קיום המצוות - וגם זה חמץ. ועוד: הרמב"ם העמיד את היהדות על י"ג עיקרי האמונה. ויש שהוסיפו עיקר ארבעה עשר - "חסידים" שאומרים שצריך להאמין בנפלאות שעושים הצדיקים, ויש שאומרים שמי שלא מאמין בצדיק שלהם הוא כופר בעיקר; ויש "מתנגדים" שאומרים שמי שהולך בדרכי ה"חסידים" הוא כופר בעיקר; ויש אומרים שמי שאומר "לשם יחוד" הוא אפיקורס; וי"א שמי שאינו ציוני הוא אפיקורוס; וי"א שמי שעובד עם הציונים הוא אפיקורוס. כל אלו הם חמץ, כי אין לומר על מי שאינו הולך בשיטה שלו שהוא כופר. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 113-116) לטקסט

[רומז לנער בר מצוה, שערב הגעתו לשנתו הארבע עשרה, צריך לחנכו להיות סר מרע, לאור הנר, שהיא התורה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מד ע"א) לטקסט

קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה.

פירשו חז"ל ריש מסכת פסחים (ב.): קרא הקב"ה לחשכה ופקדה אלילה. למדונו רבותינו שלא נימא דחשך הוא העדר האור לבד, כמו בעצם היום כשסותמים החלונות נעשה חשך, ואם כן אינו בריאה. אבל באמת חשך הוא בריאה בפני עצמה גם כן כדכתיב (ישעיה מה,ז): ובורא חשך. וטעות גדול לומר שחשך אינו אלא העדר האור, אלא ה' עושה שניהם כמו כוחות הקדושה והטומאה. (ועיין מה שכתבתי להלן כ"ז ט'). ואל תקשה מאי מועיל בריאה זו, הרי בלא בריאה יהיה חשך בהעדר אור. אבל כבר הורונו חז"ל (בפרק חלק ובבראשית רבא פרשת נח ובירושלמי פסחים פרק א') דאור האש אינו מנהיר ביום במקום חשך כמו בלילה שבו החשך מושל, ומזה הבינו אנשי מעלה בישיבתם בחשך מתי יום ומתי לילה. וכמו באור וחשך של יום ולילה, כך בכל דבר שנמשל לאור וחשך כך הוא. דיש כמה טובות שאין האדם מרגיש כל כך בעת שהוא מוצלח עד שנעשה עני ומכיר הטובה. וכך הטביע יתברך בעולמו.

(העמק דבר, בראשית פרק א פסוק ה)

לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב

עי' לקט ביאורי אגדות תענית י ע"ב


ב ע"ב

אם ברור לך הדבר כיום

[שלמות העבודה היא בשתי בחינות: בחינת מצוה ובחינת תורה. וידוע שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת, ודעת נקראת בחינת שמש, כמ"ש: "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא שלמעלה מהדעת נקרא ההיפך מהשמש, דהיינו בחינת צל.
ובזה יש לפרש שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך, הוא צריך לקבל על עצמו בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פרוש מ"ש (בראשית ד, יט): "ויקח לו למך שתי נשים... ושם השנית צילה", היינו שמקבל "עזרה" (כי "אשה" פירושה העוזרת, כמ"ש: "לא טוב להיות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו") לזכות לשמש את המלך (למך) ע"י אמונה.
וצריכים גם את בחינת תורה, שנקראת בחינת משפט וידיעה, כי מה שלא מבינים לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. ואילו תורה נקרא בחינת עדות, וז"ש (שם): "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך לקבל עזרה מבחינת עוזרת הנקראת "אשה", שהיא עוזרת לו מבחינת תורה, שהיא בחינת אור ולא צל. ורק אם יש לו בחינת תורה ומצווה, הוא נקרא אדם שלם.
נמצא צלה - צל ה', צל על ה', היינו אמונה. עדה - עד ה', עד על ה', זוהי תורה שנקראת עדות.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' נ-נא)


ג ע"א

דכולי עלמא אור אורתא הוא

[קדושת לוי על קהלת הסביר בזה את הפסוק (קהלת פרק ב פסוק יג) "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" - "חושך" משמעותו רק חושך, ואילו "אור" משמעות גם אור וגם לילה. וכך חכם יכול להציג את עצמו כשוטה, כמו שעשה דוד כשהיה בגת (שמואל א' כב, יד) [ובעמ' קי הסביר שבעצם החכם הוא עניו אבל כדי להוכיח אחרים צריך להשתמש קצת בגאוה, ובזה הוא מתנהג כמו סכל], ואילו סכל לא יכול לעשות עצמו חכם. זה ענין חכם שמוכיח את הרשע, שיש בזה קצת גאוה, שהוא שטות, וכיון שהוא חכם, הוא יכול גם לאחוז בשטות. [הערות פאר משה, עמ' קי: ר' אליעזר גרינברגר, בן המחבר, הסביר בזה את הפסוקים (בראשית פרק א פסוק ד-ה) "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", שפירש רש"י שבתחילה שימשו בערבוביא וה' אמר שיפסיקו להיות בערבוביה - כיון שבתחילה אמר "יהי אור", ויש לזה שתי משמעותיות, אור וחושך, לכן שימשו בערבוביה, ולכן ה' קרא לכל אחד שמות נבדלים כדי שלא יתערבבו.]]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סו [וכן בעמ' קי]) לטקסט


ג ע"ב

כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה

[לכאורה קשה, הרי הגוי ידע את הפסוק "כל ערל לא יאכל בו", והיה ריב"ב צריך לחשוש שמא הוא יודע את הפסוק שמקריבים את האליה? בני ר' מנשה הסביר, שריב"ב סבר שעור האליה אינו קרב, והוא ראוי לאכילה, כדמוכח מזבחים כח, ולכן ריב"ב תיכנן שאם הגוי יגיד לו שהאליה קריבה יאמר שהתכוון שיבקש את העור שתחת האליה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף עג ע"ג-ע"ד) לטקסט


ד ע"א

כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות. שנאמר "וישכם אברהם בבקר".

וקשה: מה ראיה דאין מקדימין יותר מצפרא? דלמא משום הכי לא הקדים אברהם, כיון דעמידה היא תפלה, והיתה תפלת שחרית, ואם כן לא היה אפשר לו להקדים יותר מצפרא, דכי יתפלל תפלת שחרית וקריאת שמע בלילה?!
...ובזה יובנו דברי הש"ס ... דהנה הרמב"ם בהלכות תפלה [פ"א] פסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום, והיינו פעם אחת בכל כ"ד שעות, ואין לה זמן קבוע מדאורייתא, רק האבות תקנו ג' זמנים: שחרית ומנחה וערבית. והנה לפי זה דבכל מעת לעת הוא זמן תפלה אחת מדאורייתא, ומ'זריזין מקדימין למצות' נמצא מן הראוי להתפלל תפלה דאורייתא בשחרית. ואם כן קשה: מאי קאמר הש"ס 'אברהם תיקן תפלת שחרית' מדהוא התפלל תפלה בשחרית? דלמא הוא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מן התורה, ומנא ידעו עדיין שהוא תיקון תפלת שחרית? אמנם כל זה הוא אי לא התפלל כבר ערבית, אז היה חיוב עליו להתפלל תפלה דאורייתא, אבל אם כבר היה מתפלל תפלת ערבית, אם כן אין חיוב עליו להתפלל בשחרית מדאורייתא, ואף על פי כן היה מתפלל שחרית, אז מוכח שפיר דתיקן תפילת שחרית.
ובזה מובנת הגמ' דברכות, דודאי עיקר הלימוד שאברהם תיקן תפלת שחרית מפשטיה דקרא וישכם אברהם בבוקר, והיינו שהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הכונס, רק דקשה קושיא הנ"ל, דלמא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מדין תורה, לכן באו חז"ל כמתרצים, אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, וזה היה בערב כנ"ל, ואם כן כיון דכבר היה מתפלל בערב תפלה דאורייתא, ולמה היה מתפלל שוב בשחרית, שהרי כבר יצא ידי חובתו, אלא ודאי מוכח שתיקן תפילת שחרית ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)

בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה

[ע"פ זה הפייטן אומר "בשעה שאין בני אדם מצויין בשוקא אור הנר יפה לבדיקה". כשבודקים את עצמנו אם אנחנו נקיים, לא נבדוק לפי השקפות הסוחרים בשוק, שעושים מסחר בתורה ובמצוות, ועושים רק מה שיש בו רווח, שהרי מי שבודק לפי השקפה זו לא ימצא חמץ במעשיו, כי כל אדם עושה מה שיש לו רווח ממנו. אלא יבדוק רק לאור הנר של התורה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 116-117) לטקסט



ה ע"א

ראשון דמעיקרא משמע

[בזה מוסבר המדרש על "ולקחתם לכם ביום הראשון" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן ל) "ביום הראשון, וכי ראשון הוא, והלא יום חמשה עשר הוא, אלא מאי ראשון, ראשון לחשבון עונות" - אי אפשר לפרש "הראשון דמעיקרא" שהרי נוטלים ארבעת המינים רק בט"ו, ולכן צריך לפרש שנכתב ראשון ללמד שהוא ראשון לחשבון עוונות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ל ע"ג) לטקסט


ה ע"ב

אין ביעור חמץ אלא שריפה

[זה רומז ליצר הרע, שנקרא "שאור שבעיסה" (ברכות יז ע"א), והדרך היחידה לבער אותו ביעור גמור הוא באש של אהבה עזה לה'.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ד ע"א) לטקסט


ו ע"א-ע"ב

כדתניא. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. ר' שמעון בן גמליאל: אומר שתי שבתות...מאי טעמא דרשב"ג? ... אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא מהכא: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון", וכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" ... ממאי דבריש ירחא קאי? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי?! אמר רב נחמן בר יצחק: אתיא "מדבר" "ממדבר", כתיב הכא "במדבר סיני", וכתיב התם "וידבר י"י אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני", מה להלן בראש חדש, אף כאן בראש חדש. וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?! אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.

מקשים העולם: למה לא מקשי תלמודא קושיא זו ונכתוב ברישא וכו' על הפסוק? היאך תליא בהך דרשב"ג?! ...י"ל לעולם דמעשה דניסן דמעשיית הפסח היה מאוחר למעשה דבמדבר דנעשה בחודש השני בשנה שניה, וזה היה ניסן שלאחריו.
ואי קשיא: אם כן שנה שלישית מבעיא, די"ל מניסן מנינן?! - זה אינו. די"ל דהיו שתי שנים בין יציאת מצרים לפסח הלזה, ובשתי שנים משום דאין עדיין בתוך שנה שלישית למ"ד יום, ואיתא בגמ' דראש השנה [ט ע"ב] כל שלא נכנס ל' יום אינו נקרא שנה. ולפי זה, בלא זה על הפסוק לא יכול להקשות ולכתוב ברישא, דהייתי אומר כנ"ל, ובאמת הוי אחר שנה שניה, והא דלא חשיב, משום דלא הוי ל' יום כנ"ל.
אבל השתא דאמר רשב"ג 'שתי שבתות', קשה: מנ"ל? ואי דכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", דלמא התם שאני דמשה היה רוצה לעברו מפני התקופה, ועל כרחך צריך לומר דס"ל דלא הוי רק בשנה שניה, ואם כן למה לי מפני התקופה, דלא הוי רק י"א ימים (ואם כן היה פסח בתקופה החשה, בין כה וכה צריך לעבר), ולפי זה דהיה בשנה שניה בתחילתה, ושפיר קשה לכתוב ברישא בחודש הראשון וכו' וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)

[חוק יעקב הסביר שמש"כ שלשים יום (או שתי שבתות) קודם החג, הוא לא שאז דורשים אלא שמאז נחשב "שואל כענין". וזו כוונת ההגדה "יכול מראש חודש" - שאין צריך לדרוש, לפתוח לשאינו יודע לשאול, שתי שבתות לפי פסח].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ח ע"ב - לטקסט)


ו ע"ב

וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?! אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב: זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.

(רמב"ן במדבר ט, א)

וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר

[אין לומר ש"בחודש הראשון" היה בשנה השלישית, ונכתב "בשנה השנית" כי רק שלושים יום בשנה נחשב שנה - שהרי אח"כ כתוב "בשנה השנית בעשרים לחודש נעלה הענן", וזה ודאי היה בשנה השנייה (עיי"ש עוד)].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ח ע"ב-ט ע"א - לטקסט)


ז ע"א

מאי מברך וכו' על ביעור חמץ

["על" משמעותו "עם", כמו "על מצות ומרורים". הקב"ה קדשנו במצוותיו וציונו, כשביער בהר סיני את זוהמת הנחש (יבמות קג ע"ב), שהיא הספקות באמונה והתאוות שבקרבנו, שהם החמץ. מברכים ברכה זו בשעת ההכנה הראשונה לחג הפסח, להודיע שמצוותינו אדוקות באמונתנו בהר סיני ובתורה מן השמים. קדושה ע"י המצוות אפשרית רק ע"י ביעור החמץ - הספקות והתאוות שנתבערו בסיני. שלא כמו אלו שעושים את הסדר בלי להאמין בתורה. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 123) לטקסט


ז ע"ב

אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואבע"א מהכא ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם.

...ויש להקדים לשון הגמרא פסחים ד"ז אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא א' רנב"י דא"ק וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי, אביי אמר מהכא ויעבור מלכם לפניהם.
וקשה למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש, לימא קודם או לפני עשייתן. ותו במאי פליגי הני אמוראי בהבאת פסוקים אלו, וכי דבר חכמה יש להביא פסוק אחר. אלא ע"כ יש בזה כונה עמוקה, דלפני או קודם היה במשמע עוד שלא התחיל במצוה כלל, מש"ה אמר לשון עובר דמשמעו סמוך ממש שיאחז בידו דבר המצוה ואז יתחיל לברך. וזהו משמעות המקרא ויעבור מלכם לפניהם, שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם ויעבור את הכושי עוד פירושו באופן אחר, שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו. וה"נ יש להחל הברכה ואח"כ לעשות המצוה וגומרה ואח"כ לגמור הברכה.
ושני הפירושים אמת, דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה כמו קשירת תפלין מילה וכדומה, יש לברך לפני התחלת המעשה ולעשות ולגמור את הברכה, משא"כ מצוה שא"א בכך כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וכדומה א"א אלא לברך קודם התחלת המצוה אבל מכ"מ סמוך ממש, שיהא אוחז במצה או בשופר. [מדייק מכך שנאמר 'עובר לעשייתן', שכמתאפשר הדבר יש להתחיל לברך ותוך כדי הברכה לעשות את המצווה ולהשלימה, ואח"כ לסיים הברכה.]

(העמק דבר, דברים לא, ג)

אין בודקין לא לאור החמה

[אור החמה הוא אור של עשו, של אומות העולם שמונים לחמה. הוא השכל האנושי שמשותף לישראל ולגוים. אין לבדוק חמץ שבמעשיו לפי השכל האנושי, לחפש רק חטאים שהם נגד המוסר האנושי. תורת ישראל דורשת יותר מזה. אדרבה, יהודי שרואה שגוי אוהב אותו צריך לפשפש במעשיו - מה גרם לגוי לאהוב אותו. אהבת הגוי לישראל מביאה להתבוללות. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 119-120) לטקסט

אין בודקין וכו' ולא לאור הלבנה

[הלבנה מסמלת את ישראל. לא די לבדוק אם חטאנו נגד כלל ישראל. רבים עובדים לטובת עם ישראל, אבל לא מקפידים על תורה ומצוות בבתיהם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 120-121) לטקסט

אין בודקין וכו' ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר

[אבוקה היא אור גדול ומרשים. יש שעושים מעשים נאים לכבוד התורה ועם ישראל, בקולי קולות כדי להתפאר, אבל בתוך בתיהם לא מקיימים מצוות. אין לבדוק את החמץ, את החטאים, לאור השלהבת הגדולה המסמאה את העיניים, כי זה לא יגלה את מה שיש בחורים ובסדקים בתוך הבית. בודקים רק לאור הנר, המצוה הפרטית, "כי נר מצוה", בודקים כל מצוה האם אנחנו מקיימים אותה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 122) לטקסט



ח ע"א

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור

מבאר שדווקא במצוות שהן רשות למעט או להרבות אז רשאי לומר שהוא מצפה לשכר מיידי, אך אם עושה מצווה שמחוייב בה כגון לשמור שבת או ליטול לולב בסוכות, אסור לו לצפות לשכר מיידי על כך ולא עוד אלא שזה מזכיר עוונותיו .

(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)

אי נימא מפני סכנת עקרב וכו' והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה וכו' (ח:) משום סכנת הנכרים וכו' והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'

[למה לגבי עקרב לא תירצו "היכא דשכיח היזיקא שאני"? המפרשים הסבירו כי לעקרב אין בחירה חפשית, ולכן לא שכיח נזקו, ורק בנכרי הנזק שכיח כי יש לו בחירה חפשית. וקשה, הרי למלך אין בחירה חפשית, כמו שנאמר (משלי פרק כא פסוק א) "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו", ומדוע אמרו לגבי שאול ששכיח היזקא? י"ל שבאותו זמן שאול כבר לא היה מלך, שהרי כבר אמר לו שמואל (שמואל א פרק טו פסוק כח): "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". ולכן שמואל אמר "ושמע שאול" ולא "המלך שאול".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כו ע"א) לטקסט

והאמר רבי אלעזר שלוחי מצווה אינם ניזוקים וכו' היכא דשכיח היזקא וכו' ושמע שאול והרגני
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]


ח ע"ב

חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה... והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.

לכה ואשלחך וגו' - פירוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם, הנני מלווך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח:).
לך נא ראה וגו' - עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר, עשאו שליח להחזיר לו תשובה, שבזה אפילו למאן דאמר (שם) שלוחי מצוה אינם ניזוקין דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו.
והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים (דף ח:) וזה לשונם: תניא חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת וכו', פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה, ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומשני היכי דשכיח היזיקא שאני וכו' ע"כ, וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו ואין לך שכיח היזיקא כזו, מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא.
וממנה נשמע למה שלפנינו, שאחים לא היה ודאי שכיח היזיקא, כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההיא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט:) שכיח היזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי, וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח היזיקא במציאות זה של בני יעקב, ושליחות מצוה מצלת מן הנזק.
ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף, יש לומר שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק. ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב עליו השלום דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. הרי גילה דעתו בפירוש כי שליחותו היא לשכם, וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר, הרי הוא שליח עצמו, כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר, ואין כאן שליחות מצוה, אשר על כן היה מה שהיה. ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום, שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו, ובדרך שכם לא תמצאהו רעה, ויוסף עליו השלום חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו, ואין הדברים בדיוק, וה' גלגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות. [מבאר שלפי חכמים המציאות כאן - לעניין בדיקת חמץ - לא נחשבת 'שכיח היזקא' כמו אצל שמואל, ובאופן דומה יעקב אבינו שלח את יוסף אל אחיו, שסבר שאין זה בגדר שכיח היזקא, וזכות המצוה תעמוד לו.]

(אור החיים, בראשית לז, יד)

מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עלייה שלא לשמה

[זה גם הטעם שצדיק ורע לו - כדי שיעשה את המצוות לשמן, ולא בשביל שכר.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף עד ע"ג-ע"ד) לטקסט

היכא דקביע היזיקא

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]


י ע"ב

ומה שמשייר יניחנו בצינעא

[מצווה לבער את החמץ - התאוות הרעות. אבל יש ערך לתאוה והחשק בחיים, כי בלי זה לא היה אדם נושא אשה ולא בונה בית. בלי קנאת סופרים לא היתה חכמה. לכן צריך להשאיר מעט מהתאוות, אבל בהשבעת התאווה צריך ללכת בדרכי צניעות.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 124-125) לטקסט


יא ע"ב

רבי מאיר אומר אוכלים כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש

[הם רומזים לשש תקופות בהיסטוריה, הרמוזות בשעות האכילה של קבוצות שונות (שבת י ע"א). התנאים נחלקו באלו תקופות אוכלים חמץ, כלומר מתי עדיין יש קלקול בעולם, מתי אוכלים מאכל מעורב עם השאור שבעיסה, שמחמיץ את לב האדם. ר"ה אומר שכל חמש התקופות של האנושות, תקופות הפראות, המלוכנות, הדמוקרטיה ושלטון הפועלים, עדיין לא הגיעו לצדק והיושר. גם בתקופה החמישית, שלטון הפועלים, שופכים דם נקיים, ויש שלטון דיקטטורי. רק בתקופה הששית, שבו האנושות תתנהל ע"פ התורה, אז יתבער החמץ מהעולם. ור' יהודה סובר שבארבע התקופות הראשונות אכלו חמץ, אבל בתקופה החמישית, שלטון הפועלים, התקרבו לאידיאל, כי יש הצדקה לתביעת הפועלים כי מגיע לו שכר בעד עמלו, אבל מצד שני תביעתו לשלוט על האחרים אינה מוצדקת, כי גם לאחרים מגיעות זכויות. ולכן אמר "תולים כל חמש", שבתקופה זו לא אוכלים חמץ, כי זכויות הפועלים מוצדקות, אבל עדיין לא שורפים חמץ, יש עדיין קלקול בעולם. רק בתקופה הששית, שבו כל העולם ילך ע"פ התורה, שורפים את החמץ, יתבער הרע מהעולם.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 132-133)
לטקסט


יב ע"ב

רביעית מאכל כל אדם וכו' ששית מאכל תלמידי חכמים

אפי' בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמ' שעה רביעית מאכל כל אדם שעה ששית מאכל ת"ח, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום.

(תניא ליקוטי אמרים פרק כז)


יג ע"א

והייתם נקים מה' ומישראל

[לכן בתקנות "כולל העברים" נקבע שידפיסו כל שנה את שמות התורמים ואת ההוצאות, כדי שכל אחד מבני הכולל יוכלו לעיין בספר.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף לב ע"א) לטקסט


יח ע"ב

מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כב ע"ב]


יט ע"א

הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כ]


כב ע"ב

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נז ע"א ובכורות ו ע"ב]

נפקא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו

[גם בפסוק (במדבר כו, נה) "אך בגורל יחלק את הארץ" המלה "את" בא לרבות ברכה והצלחה, שהיא טפלה לארץ. הרי אחים יורשים את אביהם בשווה, אבל אינם נשארים שווים אחר זמן, שלאחד יש יותר הצלחה בממונו מאחר. כך בארץ, אמנם חילקו בשווה, אבל הברכה של כל אחד נקבע ע"פ גורל מה'. ולכן נאמר "יחלק" בלשון זכר אף שהארץ היא נקבה - כי זה מובסב על הדבר הטפל לארץ, העזר מהשמים, שהוא זכר.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 169) לטקסט



כה ע"א

רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך

והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם אינו לקחת דין ממנה, כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה; ומפני זה נאסר להנות מבשרה, כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה וידע שאם תהרוג גדול או קטן, בן חורין או עבד, יפסיד מדמיה על כל פניו, ואם תהיה מועדת - יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה. והיא הסיבה בעצמה בהריגת הבהמה הנרבעת, שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו - שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב, "ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו". [מבאר שמפני שטבע האדם שממונו חביב עליו לכן על עברות מסויימותיענש מאוד וזהיגרום לו להשתדל בשמירת נכסיו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מ)



כז ע"ב

אפילו באלף לא בטיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]


ל ע"ב

והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם

טהרת הכלים יש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם, שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה, ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור, ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, ויש לך אדם שאינו בולע הרבה ויש לו תקנה בכל דהו, זה רומז לתלמיד חכם שתקנתו בלימוד תורה, ועם הארץ דומה לכלי חרס שתקנתו שישפיל עצמו והיינו כעין שבירה.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)



לד ע"ב

משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נז ע"א]


לה ע"א

דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה

דחשיבות העבודה הוא דוקא מצד ניגוד היצר... וכבר פרשתי ע"פ זה אמרם ז"ל דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו מצה וכו', דהמצה שהיא סמל הקדושה, בעינן דוקא שתושג ע"י ניגוד היצר ושמירה מעלייתא מחימוצו.

(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)


לט ע"א

מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עילוון

[כי עיקר הטעם לאכילת מרור אינו לעשות זכר למרירות במצרים, אלא לזכור שבזכות קושי השעבוד, חס עלינו הקב"ה וקיצר לנו את גלות מצרים מארבע מאות שנה ל-86, וזה בא להזכיר לאדם שמרירות שבאה על האדם היא לטובתו, ושה' יציל אותנו גם מהגלות הנוכחית.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נ ע"ב-ע"ג) לטקסט


מא ע"ב

וכל לאו הבא מכלל עשה עשה

וממה שכתבנו תוכל להבין מפני מה אמרו [שבת קלג ע"א] אתי עשה ודחי לא תעשה, כי העשה מעלה אחת מלמעלה ללא תעשה ועל כן דוחה אותה, והאהבה גדולה מן היראה, כי המקיים בגופו וממונו מצות אדוניו גדול מן הנשמר לעשות רע בעיניו... וכן נמי תמצא לאו הבא מכלל עשה עשה, כי מדת שמור נאצלת מזכור, ולכך תמצא עיקרים הרבה יוצאים ממצות עשה, לפי שבמדת היראה כח ממדת האהבה והיא כלולה ממנה.

(ריקאנטי שמות פרק כ, ח)


מב ע"ב

כל מילי דמעלי להאי קשה להאי ודקשה להאי מעלי להאי

[כי הרכבת הגוף צריכה מינים שונים להרכבתו, ולכן צריך מזונות שונים שכל אחד מספק דבר אחר. כל יסוד, אם יהיה יותר מדי ממנו, יזיק לגוף.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ח ע"א) לטקסט

אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ו ע"א ]


מז ע"א

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כא]


מט ע"א

רבי שמעון אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, כגון מאי? אמר רבי יוחנן, כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ.

מצוות התורה ואזהרותיה, אמנם הם, לכבוש תאוות החומר כולם. וצריך למי שיחבר להיות אדם באמת, לא בהמה בתואר אדם ותמונתו, שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר, ממאכל ומשתה ומשגל וכעס וכל שאר המידות הנמשכות אחר התאוה והכעס, ויבוש מהם, וישים להם מדרגות בנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו, כמאכל וכמשתה, יסתפק מהם במועיל, ולפי צורך הפרנסה, לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה", ושהחסידים, כפנחס בן יאיר, לא אכל עם אדם כלל, והשתדל רבנו הקדוש, שיאכל עמו ולא עשה. ואמנם היין דינו כדין המזון בכונה. אך הקיבוץ על השתיה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד. ובאור זה, כי היציאה ענין הכרחי, אין לאדם תחבולה לדחותו, והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)

כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו וכו' ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים וכו' וגורם שם רע לו ולבניו וכו' קרו ליה בר מחים תנורי רבא אמר בר מרקיד בי כובי רב פפא אמר בר מלחיך פינכי רב שמעיה אמר בר מך רבע

[מנהיג כזה שמרבה סעודתו בכל מקום, כלומר מתאמץ להרבות פרנסתו בכל מקום, גם במקומות של כופרים, שהולך לכל מקום שמבקשים ממנו ומשלמים לו, מחניף ליהודים כופרים ומשבח את צדקתם, העיקר שיתפרנס - הוא מבזה את התורה, לא יכול ללמד את העם את דבר ה', ולכן דבריו לא נשמעים. העם אוהבים מנהיג כזה רק כל זמן שהוא סר למשמעתם, אבל אם יתחיל להוכיח אותם יהפכו לאויבים שלו. ואחרי מותו, שכבר אינו יכול להחניף להם, מבזים את זכרו וקוראים לו "בר מיחם תנורי" - כל מגמתו להשיג לחם לאכול, וכל מטרתו בדרשותיו הוא לחמם את התנור כדי שהלחם ייאפה היטב. קוראים לו "בר מרקיד כובי" - הוא רוקד כדי לשמח את העם כדי שישקו אותו בשכר ריקודו, קופץ בדעותיו לכאן ולכאן ומראה פנים לכל צד כדי למצוא חן, ובשכר שנותנים לו הוא נעשה שיכור ואינו יודע מה טוב ומה רע. קוראים "בר מלחיך פינכי" - הלחם שהוא אוכל אינו בא מיגיע כפו, אלא בא מהשיריים שהשאירו העם. אין לו דעת עצמו, אלא מה שיפה בעיני העם יפה בעיניו, את המאכל הרוחני שלהם גם הוא אוכל. "מך רבע" - פירש רש"י שמקפל מלבושו וישן עליו. הלבוש מסמל את המדות. ת"ח שלם מקפיד על מדותיו ואינו מקמט אותם, ואילו מנהיג זה שהולך לפי פרנסתו אינו מקפיד על מדותיו והם מלאים קמטים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 94-95) לטקסט

לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם

בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה לעבודתו ית', כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה, הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות... ואז בהעלות הטיפה ההיא, ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות, לפי האדון ה' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה, וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטיפה ההיא. ועתה יתגלה לנו ענין המצוה שישא אדם בת ת"ח, כדי שתהיה נשמתה זכה וברה ותכוין דעתה לשם שמים.

(רבי משה קורדובירו, פרדס רמונים, שער לא פרק ט)

קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות וכו' ואל ישא בת עם הארץ

"לא תלין נבלתו על העץ" - דא תלמיד חכם, "נבלתו" דא בת עם הארץ, דאיהי ריחשא, דאם אנת תליא לא ביה או קוברה או קוברתו, ודא איהי "כי קבור תקברנו", "כי קבור" - הוא לה, או "תקברנו" - איהי ליה. אתתא דא לאו אקרי זווגא ויחודא דיליה, אלא איהי כמטולא תליא עליה, כחוייא קשיר על קדליה. ובגין דא "כי קללת אלקים תלוי" - דאיהי קללה דקטילת ליה או אייתי ליה לידי עניותא.

(תיקוני זוהר, דף קמא ע"ב)



מט ע"ב

תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו. שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה" אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'

ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה (נעלבת) [נבעלת] מהזולת.
כמו כן הדבר הזה (התורה נמשלה לאישה) אישה יראת ה' הקנו לנו מן השמים. עלינו חיוב שמירתה, לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה.(כלומר לבל יסטו מדרך התורה). וזה יהיה על ידי הכוח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל, ולמנוע עושי רשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב.

(אור החיים, דברים פרק יא פסוק כב)

תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין ממנו עדות ואין מגלין להן סוד

וזה הענין הרביעי, ר"ל הדרש הנמצא בתלמוד, איו ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם, כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמתי, מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן הענינים האלקיים, ואמתות הדברים, מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו ענינים רחוקים מן השכל, שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים, האחד מהם, ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים, שלא יזהירו לבותם לעולם, ואילו היו מראים להם זוהר האמתות, יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם, אין מגלין להם את הסוד, מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמתות על בוריים [מבאר שהטעם שלא מגלין סוד לעם הארץ כדי שלא יסלף את התורה, וזו אחת הסיבות שחכמים הסתירו את עומק הרעיונות בדרשות לא מובנות להמון.]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות שבת.

עם הארץ אשר דיברו בו בזה הוא הבור, אשר אמרו עליו... שמותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם, וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום, הנה הוא פטור על הרציחה, כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה, וקים ליה בדרבה מיניה. ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו, והוא הדין לכל אדם, אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה, כאילו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו [אין חיוב על רציחה בשבת משום "קים ליה בדרבה מיניה" - אדם שעבר שני איסורים מתייחב רק בעונש החמור מביניהם (=חילול שבת, שדינה בסקילה) ולא על הקל מביניהם (=רציחה, שדינה בהרג). מכאן שלמעשה אדם פטור - וכביכול מותר - להרוג בשבת, ואין על כך כל עונש. ביטוי מפליג זה מייחסים חז"ל לעם הארץ, שהולך אחר חומרו ולא אחר צורתו, וכביכול דמו מותר כדמו של כל אדם בשבת].

(עקידת יצחק, שער טו)

ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ

[אפשר לפרש בזה את הפסוק (חגי פרק ב פסוק יב) "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא", ופירש רש"י פסחים טז ע"ב "בשר קודש" - בשר טמא, וכן "היקדש" - האם נטמא. והפסוק אומר "הן ישא איש בשר קדש" - מי שנושא בת עם הארץ שהוא ואשתו שקץ, "בכנף בגדו" - שפירש טליתו עליה, "ונגע בכנפו אל הלחם" - ענין תשמיש מלשון "הלחם אשר הוא אוכל", "ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל" - כלומר שהוליד ממנה כמה ילדים, "היקדש" - האם טומאת אביהם ואמם נמשכת גם לזרעם? "ויענו הכהנים ויאמרו לא", ונאמר בפסחים שם שהכהנים טעו, כי באמת גם זרעם טמא.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מא ע"ב) לטקסט

עם הארץ אסור לאכול בשר

מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל, עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד... אסור לאכול בשר, לפי שמדרגת האוכל והמאכל שווה, ולא ניתן לו לאוכלה בסדר המדרגות.

(עקידת יצחק, שער מא)

ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכול מבשר הבעלי חיים, כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה, וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ, וחלילה ליוצרם מהוריד מהקודש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל: עם הארץ אסור לאכול בשר... כי איש כזה ודאי באוכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא, הפך מה שאמרה תורה: ופטר חמור תפדה בשה, ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו, ואם אכל - אכל שלא ברשות [עם הארץ הוא מי שנמשך אחר הגוף, ולא אחר הצורה. לכן באכילתו בשר, הרי שאינו מעלה את הבשר אל מדרגת הצורה האנושית, אלא מחליף אותה בדרגת "בהמה" אחרת, ואפילו מוריד אותה מדרגתה הקודמת].

(עקידת יצחק, שער טו)

יען כי ההיתר הוא לשחוט את הבהמה ולאכול מבשרה הוא רק בזה כי בעת שמברך הוא על הלחם ואוכל לשם שמים, מעלה הוא בזה את נפש הבהמה, כי הבשר ישוב בבשרו לדם נפש האדם. אבל לא כן עם הארץ, האוכל רק למלאות תאותו ואיננו מעלה את הבהמה מאומה, כי אין מותר האדם כזה על הבהמה, מדוע ישחט את הבהמה ויאכל מבשרה? האיש הזה מקלקל רק את מאכלו כמעט תמיד.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, ברכות ח ע"ב)

[הטעם הוא, שהבהמה שומרת מצוות, כמו חמורו של ר' פנחס בן יאיר (חולין ז ע"א), ומה שאומר המדרש (במדבר רבה פרשה כג, ט) שבמעשה אליהו בהר הכרמל, הפר שנבחר לנביאי הבעל לא רצה ללכת אליהם. וכן יש מעשה (פסיקתא רבתי, פיסקא יד) בפרה שיהודי מכר לגוי ולא רצתה לחרוש בשבת. א"כ עם הארץ, שאינו שומר מצוות, אין לו זכות להרוג את הבהמה שהיא בדרגה יותר גבוהה ממנו.]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 8) לטקסט

שנה ופירש יותר מכולן

[כך אומר דברים רבה פרשה ז סימן ד: "כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר", כי מי שלומד תורה הוא כמי שנוטע אילן בשביל פירות, והיינו שישתעבדו המידות שלו לה', לעשות מצוות ומעשים טובים, ואם אינו מקיים וחוטא, שורות עליו קליפות ויונקות מהתורה וחוטפות ממנו את התורה, וזה חמור יותר ממי שלא למד, שאין מה שהקליפות יחטפו.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ע ע"א) לטקסט


נ ע"א

...וכנעני מנלן דאיקרי תגר, דכתיב וירא שם יהודה בת איש כנעני; מאי כנעני אילימא כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב ויהודה אזיל ונסיב? אלא אמר רבי שמעון בן לקיש: בת גברא תגרא, דכתיב כנען בידו מאזני מרמה. ואיבעית אימא מהכא: אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.

בת איש כנעני - פירוש סוחר, והגאון ה"ר אברהם אבן עזרא כתב ויתכן שהוא כמשמעו. ואני אומר כי לא יתכן שידבקו בני יעקב בדבר שהקפידו עליו אבותיהם שלשתן יחד, וכאומרם בפסחים פרק ג' (נ.), והכתוב שמר את הדבר במה שדקדק לומר בת איש כנעני; פירוש אביה כנעני לא היא כנענית, ובאיזה אופן יהיה הדבר אם לא שתאמר סוחר.
ואילו היה כנעני ממש ומודיע הכתוב כי עשה יהודה דבר בלתי הגון, כן היה לו לומר וירא שם בת כנענית או אשה כנענית, ושם אביה שוע, ואין בזה תוספת תיבה על המכתב אשר כתב, ולענין גילוי מלתא כזה נאמר לשתוק, ולכתוב ודאי. [מקיים את פירוש חז"ל ומוכיח אותו מלשון הכתוב.]

(אור החיים, בראשית לח, ב)

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו עד האידנא לא אחד הוא. אמר רבי יוסי בשם רבי חנינא בשם רבי יוחנן, לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, ועל שמועות טובות ברוך הטוב והמטיב. לעולם הבא כלו טוב, ואומר הטוב והמטיב. ושמו אחד, אטו עד האידנא לאו שמו אחד, אמר רבי יהודה אמר שמואל בעולם נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. העולם הבא נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א.

והכוונה היא מבוארת, כי בעוד שיתחלפו האנשים בפעולותיהן בין טוב לרע, חוייב שיהיה כמו כן מתחלף כל הבא עליהם מפאת מעלה. אמנם בהתיחד מעשיהם לטוב, יהיה האל יתברך הטוב והמטיב לגמרי.

(עקידת יצחק, שער נ"ט)

מבאר כך, שמצד שנראין בעה"ז, פעולות הפכיות להרע ולהטיב, ע"כ מצאו הטועים מקום לטעות בו ולומר ב' רשויות יש, ולדעתם הנפסדת אין ה' אחד כביכול גם שמו אינו אחד, כי התחלפות השמות לקחו להם לראיה, אבל לעה"ב לא יהיו רק טובות, הנה אז לא יצאו למינות ויכירו וידעו כי ה' אחד ושמו אחד. ולא יצאו עוד למינות ולא יראו פעולות הפכיות.

(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק א)

באורו, לפי שבעה"ז מצד שרואין פעולות הפכיות להרע או להטיב, ע"כ יצאו קצתם למינות לומר שתי רשויות הן, כי מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים, כמבואר למעלה פר' בראשית (א ה) בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל לעה"ב שכבר נשכחו כל הצרות, וכולם משבחים ואומרים על בשורות טובות הטוב והמטיב, ולא יראו אז ההפכיות, על כן יהיה ה' אחד, בפי כל ושמו אחד. כי שינוי השמות מדין לרחמים יסבב להם טעות זה, לפיכך עתה ה' אלהינו, היינו שם של דין ורחמים שישראל לבד מיחסים אותם לאל אחד, ולעתיד יהיה ה' אחד כי לא ישתמשו כולם כי אם בשם של רחמים.

(כלי יקר, דברים פרק ו פסוק ד)

לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י

ידוע כי שם הוי' הוא רחמים ואדני הוא דין. וזה ידוע ג"כ כי בזמן שביהמ"ק היה קיים, הגו את השם ככתיבתו [סוטה לז ע"ב], וכן יהיה לעתיד לבוא. וזאת היא המליצה שיאמר ר"א: מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים[ברכות לב ע"ב], כי אף כי כל כוונתנו בתפלתנו הוא רק לשם הוי' שהוא רחמים, כי יתגלגל עלינו מדת הרחמים, עם כל זה בפינו אין אנו רשאים להוציא את השם הוי' שהוא רחמים, כי אם השם אדני אשר הוא דין. וזה הוא שיאמר דוד ע"ה בתהלים [יח, ז] "בצר לי אקרא ה'", אף כי בעת צרה בעת הגלות אקרא רק לה' לשם הוי' אשר הוא רחמים, כי יעשה עמדי רק ברחמיו ואל ישפטוני במדת הדין, עם כל זה "ואל אלהי אשוע", בפי מוכרח אני לשווע אל האלהים אשר הוא מדת הדין, "ישמע מהיכלו קולי" - אבל כי אזכה עוד כי ישמע מהיכלו קולי, והוא כאשר יבנה המקדש על תלו במהרה בימינו אמן, הלא אז "ושועתי לפניו תבוא באוזניו", לא אהיה מוכרח אז לשווע אל מדת הדין, כי אם אתפלל אז ישר אל שם הוי' ברוך הוא, וכמו שנכתב נקרא, ויבטל אז החומת ברזל במהרה בימינו אמן.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, ברכות לב ע"ב)

[פירש הצל"ח, באמת כל מה שקורה בעוה"ז הוא בחסד וברחמים, כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אלא שבעוה"ז איננו מצליחים לראות את הטוב ונדמה לנו שיש צרות, נדמה לנו שהוא אלקים מידת הדין, אבל לעתיד לבוא יבינו שהכל חסד, שם הוי"ה, מידת הרחמים. וזה רמוז בפסוק (תהלים פרק מח פסוק י) "דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך", החסד גנוז בתוך "אלקים".]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עג) לטקסט

לא כשאני נכתב אני נקרא
[עיין לקט באורי אגדות קידושין עא]

עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר לו בני עולם ברור ראית

[בחברה יש עליונים, העשירים, ותחתונים, העניים. אבל משה רבינו הפך את הסדר כדברי המדרש (דברים רבה פרשה י סימן ב): "בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שכך כתיב (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים וגו' וירד ה' על הר סיני". וזה עולם ברור, עולמו של משה רבינו - מי ששלם בתורה הוא העליון, כמש"כ (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה מתעלה, ומי שרחוק מהתורה הוא תחתון, גם אם הוא עשיר. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 197) לטקסט

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו

תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות ת"ח וכה"ג, אינה עולה כלל למעלה, אפי' להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא נשארת למטה בעוה"ז הגשמי שהוא מדור הקליפות, וכמ"ש בזהר על פסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", דאפילו עמלא דאורייתא אי עביד בגין יקריה כו'. וזה שאמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פירוש, שלא נשאר למטה בעוה"ז.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מ)

[בידו - לרבות מי שלא לומד בעצמו אלא עוסק במלאכה בידו ומחזיק ת"ח. וזה מה שכתוב (ויקרא רבה פרשת אמור) "בת קול יוצאת ואומרת כל מי שפעל עם אל יטול שכרו", לרבות מי ש"פעל" - עשה מלאכה כדי להחזיק ת"ח. וזה נלמד מהפסוק "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - ישראל הם המעולים, ת"ח עצמם, ויעקב הם הפחותים, רק מחזיקי ת"ח.]

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף יא ע"ג)
לטקסט



נ ע"ב

כתיב כי גדל עד שמים חסדך וכתיב כי גדל מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה

[מי שעושה שלא לשמה חסרה לו עשיית רצון ה', ולכן פעולתו היא רק פעולה טבעית, ולכן יקבל שכר רק בדרך הטבע ולא בנס, "עד השמים" ולא יותר, אבל העובד את ה' יותר מכוחו למען כבוד שמו, יושפע עליו שפע אלוקי בלי תלות בטבע, והוא מעל הטבע, "מעל השמים".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כב ע"ב-ע"ג) לטקסט

[פירש הרי"ף בעין יעקב, שהעושין לשמה מקיימים את השמים. (ג ע"ב) ובזה יתפרש הפסוק "הגידו השמים צדקו", שבזה שהשמים קיימים, אנו רואים שהצדיקים עושים לשמה. כמו שדרשו בכתובות ה ע"א "ומעשה ידיו מגיד הרקיע - הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע, ומאי ניהו? מטר", כלומר שכשירד גשם זו הוכחה שיש צדיקים בדור.]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ג ע"א) לטקסט

כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה

[מי שעושה תשובה בגלל העונש, הוא שלא לשמה, ומי ששב מעצמו, הוא לשמה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כג ע"א) לטקסט

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכהא דרמי רבא כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה, כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק כו'.
[עיין לקט באורי אגדות סוטה כב ע"ב ולקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]


נב ע"א

כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית

עי' לקט ביאורי אגדות תענית ו ע"ב


נג ע"ב

איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה? ת"ש: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו "ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה. רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה. דאמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה. שנא' "כי בצל החכמה בצל הכסף".

מבאר, שמפני מסירות נפשם, ומוכנותם למות,לפיכך בסופו של דבר, לא מתו אותם צפרדעים שבתנורים, וראייתו ממדרש (ילקוט שמעוני שמות, פרק ז, רמז קפב) ומה פרע להם הקב"ה, שכל הצפרדעים מתו, ואותן שירדו לתנור, לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה.
ובפרושו לשמות ח, כז הוסיף, שדווקא אילו שלא מסרו נפשם, הם שמתו ועליהם נאמר וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות.

(כלי יקר, שמות פרק ז פסוק יז)

לכאורה קשה. הרי כמו שהוכיח הש"ס שאינו בעל אגרופין ממה שדרש, הכי נמי יש להוכיח שאינו עשיר בעלמא ונדיב לב. דמה לעשיר לדרוש ברבים?
אלא צריך לומר דכמו שהיה לו זכות לישב בישיבה של מעלה ומסתמא יהא בכחו להאזין דבריהם ולא ישב בכלימה, הכי נמי יש לו סיוע מן השמים גם בעולם הזה לחדש ולדרוש איזה דבר בעתו. וכמו שיש לת"ח העמל בתורה סיוע בשפע להעלות הוראה והלכות, כך יש לנדיבי העם איזה סיוע להעלות דבר בעתו.
וזהו עיקר מימרא דר' יוחנן. דאי לא תימא הכי - קשה: מאי קמ"ל? הא מתניתין היא במכות פ"א, דהמסייע לעושה מצוה מקבל שכר כעושה מצוה.
אלא אשמעינן דאפי' שכר תורה, שהוא כבוד הרוחני שאין אדם הדיוט יכול לקבל, וגם נהפך לו לקלון באשר הוא לא לפי ערכו, ג"כ יהיה אפשר לו לקבל עפ"י איזה דבר שיחדש בסיעתא דשמיא, כמו שזכה תודוס. [שאלות: הבעיה הייתה אם תודוס הוא גברא רבה או בעל אגרופים. רבי יוסי בר אבין פשט שאינו בעל אגרופים. אך מה לו לעשיר לדרוש ברבים? ומניין שהוא עשיר? מה חידש ר' יוחנן במימרא כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה וכו'? הרי ממשנה מפורשת במסכת מכות (פרק א משנה ז) עולה שהמסייע לעושה מצוה מקבל שכר כעושה מצוה. וכך נאמר שם:"... ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה". תשובות: תודוס זכה ליכולת לדרוש כזו דרשה מפני שעשה חסד עם ת"ח, וכשם שלת"ח יש סיעתא דשמיא והם מצליחים להעלות הוראה והלכה, כך גם לנדיבי העם יש סיוע מן השמים. החידוש של ר' יוחנן הוא שלא רק את שכר המצוה מקבל המסייע. אם המדובר הוא בסיוע ללימוד תורה - מקבל המסייע גם שכר תורה, דהיינו כבוד רוחני שאין הדיוט יכול לקבל.]

(הרחב דבר, על במדבר פרק כא פסוק כ)

היכן יש כאן מסירות נפש? הלא ידעו חנניה מישאל ועזריה שינצלו?! [(ילקוט שמעוני זכריה רמז תקע) רבי תנחום אומר: על מנת כן ירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, שיעשה להם מופת.]
אלא יש לומר שחז"ל נתכוונו לשבחם. בהיכנסם לכיבשן האש ביטלו חנניה מישאל ועזריה את הטבע, ולא התחשבו בו כלל, והלכו על מנת לחיות. לכן יש כאן מסירות נפש.
הקשו בתוס' איך הותר להם למסור נפשם, אם ידעו שזוהי אנדרטא בלבד? הרי במקרה זה ההלכה היא שיעבור ואל יהרג, והנהרג - הרי זה מתחייב בנפשו. (ש"ך יו"ד קנז, ב, ב"ח שם, וביאור הגר"א סק"ג).
וי"ל שאכן באופן זה אסור למסור את הנפש. אך הם נכנסו על מנת להינצל, שהרי נשאו קל וחומר מצפרדעים, וצפרדעים שנכנסו לתנור ניצלו, כדברי דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות ח, ט) שאותן צפרדעים שנכנסו לתנור לא מתו, כיוון שבטחו בה' ונכנסו לתנור.
לכן מותר היה להם למסור את נפשם, ואף נחשב להם הדבר למסירות נפש.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בשלח מאמר לג' עמ' קלט)

נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך וכו' אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה

[הגוים למדו מהצפרדעים מידה רעה: הצפרדעים לימדו איפה הגבול בין מצרים לכוש, לפי המקום שהגיעה מכת הצפרדעים (מדרש רבה פרשת וארא), ומזה למדו הגוים את המידה הרעה של סגירת גבולות, למנוע מיהודים מלעבור ממדינה למדינה. וישראל למד מהם את המידה הטובה של מסירות נפש. והצפרדעים שנכנסו לתנורים קיבלו שכר, שלא מתו, שהרי כתוב (שמות פרק ח פסוק ט) "וימתו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות", משמע שאלו שנכנסו לתנורים לא מתו.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ו ע"ב-ע"ג) לטקסט

כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף

הכי משמעות הכתוב לפי הפשט, שהתורה אשר צוה לנו משה היא מורשה קהלת יעקב, כמו ירושה שמגעת בלי עמל עצמו, כך מגיע זכות עיונה של תורה שת"ח עמלים בה בירושה לקהלת יעקב שהן המה המון עם ה', מחמת שכח העיון א"א אם לא שמחזיקים את העמל בה בלי שום דאגת פרנסה, ובזה גם המחזיקים זוכים בה ובזכותה וכדאי' פ' מקום שנהגו כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, ובירושל' סוטה פ"ז וברבה פ' קדושים איתא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ואומר עץ חיים היא למחזיקי' בה וגו', ועוד הרבה אגדות חז"ל. [מבאר שבזכות הצדקה שנותנים המון העם לתלמידי החכמים נעשית התורה כירושה לכל ישראל.]

(העמק דבר, דברים לג, ד)

[בזה יש לפרש את הפסוק "מה טובו אהליך יעקב" - יעקב רומז לאנשים פחותים, "משכנותיך ישראל" - הם בעלי הדרגה הגבוהה. מה טוב יהיה אם תשבו ביחד, בזה שהאנשים הפחותים יחזיקו תלמידי חכמים. והמשך הפסוק "בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" - שאף שהמחזיק ת"ח ישב יחד עם ת"ח, יהיה לת"ח יתרון, ששפתי ת"ח דובבות בקבר כשאומרים דבר בשמו (יבמות קה), וזה לא שייך במחזיק ת"ח.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 29) לטקסט


נד ע"א

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

ועוד אמר ויכתבם על שני לוחות אבנים, להורות שכמו שנאמרו, כך נכתבו בלשון ההוא עצמו, ושלא היה שם חלוף, שאין שום טעם שיכתב בלוחות ולא בתורה ענין החלוף, כמו שאמרנו. וכן נאמר להלן ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר י'י אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל ויכתבם על שני לוחות אבנים, לפי מה שאז"ל שהלוחות והכתב והמכתב היו מהעשרת הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה), צריך שיובן מאמר זה על הלוחות השניות שנכתבו לשעה ההיא, או שיאמר ויכתבם על מה שנאמר שם כתובים באצבע אלהים. [מבאר שעשרת הדברות קימים ואינם מתחלפים. כי הם קימים מע"ש בין השמשות. ואת הפסוק "ויכתבם על שני לוחות אבנים" צריך לפרש על הלוחות השניים, כי הראשונים קימים מששת ימי בראשית.]

(עקידת יצחק, שער פ"ט)

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח

אָז טֶרֶם נִמְתָּחוּ נִבְלֵי שְׁכָבִים. בָּאָרֶץ עַד לֹא דֻבָּקוּ רְגָבִים. גַּבָּךְ שִׁבְעָה דְבָרִים הָיוּ מְגֻבָּבִים. דָּת וָכֵס וּרְטִיַּת בָּנִים שׁוֹבָבִים. הוֹד גַּן עֵדֶן וְעֵלֶק הִבְהוּבִים. וּמְקוֹם כַּפָּרָה עַל יְדֵי מַקְרִיבִים. זֹהַר שֵׁם יִנּוֹן מְחֹלָל מֵחוֹבִים. חֻבָּרוּ אַלְפַּיִם קֶדֶם בְּרִיאַת יִשׁוּבִים. טְכוּסִים עַל רָקִיעַ בּוֹטִים כִּשְׁבִיבִים. יְעוּרִים וּמְשֹׁרָשִׁים פְּנֵי יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים. כִּסֵּא הָיָה מֻנָּח בָּרָקִיעַ בְּיִצּוּבִים. לְמוֹשַׁב מֶלֶךְ וְנוֹרָא עַל סְבִיבִים. מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת חֲקוּקָה בַּכְּתָבִים. נְתוּנָה עַל בִּרְכּוֹ בְּשַׁעֲשׁוּעַ אֲהָבִים. סָדוּר עַל הַדָּרוֹם גַּן רְטוּבִים. עָרוּךְ עַל הַצָּפוֹן תֹּפֶת שַׁלְהֵבִים. פְּנֵי הַמִּזְרָח יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה בְּמַחֲצָבִים. צָפוּן בְּתוֹכָהּ מִקְדַּשׁ אֵל בְּיִשּׁוּבִים. קָבוּעַ בְּאֶמְצַע מִזְבֵּחַ כִּפּוּר חִיּוּבִים. רְבוּצָה עָלָיו אֶבֶן שְׁתִיַּת חֲטוּבִים. שֵׁם יִנּוֹן עָלֶיהָ חָקוּק בְּמִכְתָּבִים. תֹּאַר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בְּתִוּוּי גִּלּוּבִים. שָׁמָּה בַּתָּוֶךְ לִפְנֵי מַאֲזִין מֵאֶשְׁנַבִּים. לִוּוּי תְּשׁוּבָה אֶרֶךְ לְנִדְוִים וְכוֹאֲבִים. מְעֻתֶּדֶת לְכִבּוּס צוֹאִים וּלְהַלְבִּישׁ מוּטָבִים. הָרֵק שֶׁמֶן עַל רֹאשׁ שָׁבִים.

(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, פתיחה, סליחה מב)

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' ותשובה

אָז מֵאָז מִקֶּדֶם הִקְדַּמְתָּ תְּשׁוּבָה. בְּטֶרֶם הִמְתַּחְתָּ עֶרֶץ וִיסוֹדֵי רְגוּבָה. גַּם לְכָל הַשָּׁבִים צֳרִי וּמַרְפֵּא חֲשׁוּבָה. דּוֹפְקֵי דְלָתֶיךָ רֵיקָם מִלְּהָשִׁיבָה.

(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה מח)

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' פתיחת פי האתון וכו' אף האיל והשמיר

[איך ייתכן שהאתון והאיל חיו מששת ימי בראשית עד זמנו של יצחק ובלעם? זוהר פ' בלק מקשה כך, וכוונת תירוצו הוא שבע"ש בין השמשות נבראה עילה וכוח למציאות הנפלאה הזאת, וכל אחד בשעתו נתגלה העילה שממנה נברא מחדש עצם גוף המציאות הנפלאה.]

(רבי דובער יהודה ליב גינזבורג, אמונת חכמים, דף ט ע"א) לטקסט

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות אלו הן באר והמן וקשת כתב ומכתב והלוחות וקברו של משה ומערה שעמד בו משה ואליהו פתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ וכו' רבי נחמיה אומר משום אביו אף האור וכו' רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא

[ר"מ אלמושנינו כתב בשם הרלב"ג, מובא במדרש שמואל, אבות פ"ה, שההווייה בששת ימי בראשית, שהיתה בריאה, היתה רצונית (רצון ה'), ומה שנמשך מההווייה ביום השביעי ואילך היתה הוייה טבעית. והוויית הנפלאות היא ממוצעת, שנתחדש ממנה העולם. מצד אחד התחדשות הפלא הוא יש מיש, כי הוא בנושא שאינו מתחדש. מצד שני הוא יש מאין בענין השטחתו לעניין מחודש לגמרי, שלא היה בכוחו ובטבעו כלל להיות כן. ולכן אמרו "בין השמשות", כי הם אמצעים בין הדברים שנברא מאין מוחלט לדברים שנמשכו יש מיש.
השבת היא אות לבריאת העולם יש מאין, ומאז והלאה רק יש מיש. א"כ שבת הוא אות בזמן שבו שבת מחידוש דברים. אבל התועים עלולים לטעון שלא ייתכן שיצא יש מאין, ולכן ברא ה' עשרה דברים ערב שבת בין השמשות, להראות לכל שאחרי בריאת כל המציאות, ברא ה' דברים המעברים מגשמים רוחניים ומרוחנים גשמיים, שמפליאים ומעידים על בריאת יש מאין. וא"כ גם במה שנעשה יש מיש, שרק פושטים צורה ולובשים צורה, הוא רק מרצון ה', ועדה על חידוש המציאות מאין ליש.
בארה של מרים: זו אבן שהתגלגלה ונתנה מים בארץ צייה לעם רב ארבעים שנה. זה נגד חוק הטבע שדבר שנמצא בכלי לא יכול להוסיף על המדה. ואילו כאן יצאו מים רבים לשנים רבות. וזו הוכחה שיצאו המים מאין. (לו ע"ב) המן - כולם ראוי שבא יש מאין, וגם נבלע באברים ונעשה אין. הקשת - הוא רוחני מאין, לפי המדע החדש, שקווי האור והחום הם גלים של ה"עטער".
הכתב המכתב והלוחות - הכל ראו שהם יש מאין. גם היום נוכל להבחין בזה, כי אם נרצה לעבור ממחשבה לשכל ומהשכל לפעולה, אנו רושמים לזכרון בדברים, כי השכל והחכמה הם באין, שהרי לפני שיצאה החכמה היא בגדר אין, ואחרי שיצאה היא בגדר יש. (לז ע"א) ואם מציירים אותיות באצבע באוויר, הכתב הוא בגדר אין, ומכתב הוא מעבר מאין ליש. וגם שם אינו זקוק לגשם, אלא שמוכרחים לצייר בצבע, וזאת תקח מקום. וגם הלוחות שהיו ספירים שנתגלמו מדיבורו של ה' ביד משה, ומ' וס' בנס היו עומדים, כולם היו מאין. ועל זה אומר ס' היצירה "ספר וסופר וסיפור". שלושתם מתקבצים בדבר אחד.
קברו של משה - "לא ידע איש את קבורתו" כי היה בגדר "ואנחנו מה", ולכן לא תפס מקום, ולקחו ה'. היה המעבר מאין לאיש ומיש לאין, במידותיו הנעלות, בהתבטלות הגשמיות. הוא דבק בה' ועלה במדרגתו עד שגם החומר שלו הפך לרוחני ולכן לא נודעה קבורתו.
המערה שעמד בה משה ואליהו - היא הנקודה ההנדסית ומרכזית בכוונת אלוקות, שיוצאת מאין להשיג בבחינת ישות. רק משה היה יכול להשיג את השתלשלות הבריאה. לכן היה מעבר מאין ליש.
פתיחת פי האתון והארץ - זה היה פלא שאיננו יכולים להבין.
אחרי שראינו שכל הדברים הללו יצאו מכלל הטבע ונבראו לשעתם הדרושה, זו הוכחה שרק ה' הממציא הכל מאין ליש עשה הכל בהשגחה פרטית.
ר' נחמיה אומר אף האור - גם הוא נוצר מהרעדת העטער, והוא באין ובחושך סתרו, והוא רוחני ונראה.
"צבת בצבת עשויה" - ה' ברא הכל בששת ימי בראשית בחידוש, ובין השמשות נברא הצבת שיפשוט צורה וילבש צורה. "צבת בצבת" - מיש לאין ומאין ליש.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לו ע"א-לז ע"א) לטקסט

לא קשיא הא באור דידן הא באור דגיהנם אור דידן במוצאי שבת אור דגיהנם בערב שבת ואור דגיהנם בערב שבת איברי

והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממשי נתפש, תופשת בדברים הדקים ומכלה אותן, ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר באשר שם כוחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים, לכיתותיהם בשמים.
והפרישו רבותינו ז"ל בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא בהפרש גדול לדקות אותו האש, אמרו בפסחים (נ"ד א') אור דידן איברי במוצאי שבת ואור דגיהנם איברי בשני, ואין ספק אחרי המימרא הזו שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחשו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים. וידוע הוא בכל מעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, כאשר תראה אפילו בפשט הכתוב, ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת בנפש, ואפילו האויר העולמי הנתפש אין האש מכלה אותו ולא שורפת אותו, ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים, בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך, אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה בגחלת ושלהבת, ולא האש היסודית אשר בגלגל האש, אע"פ שהוא גוף דק מאד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם שלשת (נ"א - השתלשלות) היסודות, אלא דקה מזו היא אע"פ שהיא מענינה כמו שאבאר. [מבאר שמשמע מגמרא זו שאש הגהנום אינה רגילה אלא דקה ולא שורפת כמון שאנו רגילים לראות באש הארצית.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכא שער הגמול)

רבן שמעון בן גמליאל אומר פרד בימי ענה היה, שנאמר 'הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר', דורשי חמורות היו אומרים, ענה פסול היה, לפיכך הביא פסול לעולם, שנאמר 'אלה בני שעיר החרי' וכתיב 'אלה בני צבעון ואיה וענה' אלא מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד ממנה ענה.

אשר מצא את הימים - כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד) הם הפרדים וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים ואמר במדבר ברעותו החמורים, כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות, והרביעם עם הסוסיות והולידו ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא, ועל כן יתארהו בו.

(רמב"ן, בראשית פרק לו פסוק כד)

ועל דעת קצת רבותינו (פסחים נד -) אין בפרשה רק איש אחד הנקרא ענה, והוא בן צבעון שבא בזנות על אמו אשת שעיר החורי, וימנה אותו הכתוב (בפסוק כ) בבני שעיר החורי, כי יחשבוהו האנשים כבנו, ויקראוהו ענה בן שעיר, וגדלו בין בניו בחשבו שהוא בנו וימנה אותו הכתוב פעם אחרת (בפסוק כד) על פי האמת בן לצבעון וזה מדרשם של דורשי חומרות, כמו שמוזכר במסכת פסחים (שם), ואיננו דברי הכל בגמרא, ולא משמעו של מקרא כלל.

(רמב"ן, בראשית פרק לו פסוק כה)

שבעה דברים נבראו, קודם שנברא העולם, ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח.

כבר ידעת שכסא הכבוד אשר כתבו החכמים בהיותו נברא, שלא אמרו כלל שיעדר, ולא נשמע כלל בדברי נביא ולא חכם, שכסא הכבוד יפסד או יעדר, אבל הכתובים אומרים בנצחיותו. וכן נפשות החשובים הם, לפי דעתנו, נבראים, ולא יעדרו כלל; ולפי קצת דעות מי שימשך אחר פשוטי המדרשות, שגופותיהם גם כן יהיו מעונגים תמיד לנצח נצחים - כאמונת מי שהתפרסמה אמונתם באנשי גן העדן [הרמב"ם קובע את החידוש העולם לאחד מיסודותיה של התורה אבל מדגיש שהפסד העולם וכליונו אינו יסוד בתורה ואין סתירה לתורה אם נסבור שהעולם יתמיד ומביא ראיה לכך ממדרש זה.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק כז)

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן... ותשובה.

מכיון שבטבעו של האדם הוא עלול לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על כן הוכנה עבורה מראש אפשרות התשובה.

(עקידת יצחק, שער נג)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' פתיחת פי האתון

[האתון רומז לגוים, ובלעם רומז למנהיגים שהם שונאי ישראל, ומנהיגים את עמם לרדוף את ישראל, בכוח דיבורם. בלעם יודע לכוון את השעה שה' כועס (ברכות ז ע"א) - יודע מה השעה המתאימה להסית נגד ישראל, שעה שימצא אוזן קשבת בעמו. זה קורה בין השמשות, כשיש ערבוב אור וחושך, ואז העם מתפתה לרדוף את ישראל, כך שה"בלעם"-המנהיג מצליח להוליך את אתונו לרדוף את ישראל. ופתיחת פי האתון היא כשה' פותח את עיני העם, שיראו את האסון שמוביל אליו אותו מנהיג, שרואה את המלאך המשחית העומד מולו, ומוכיח את המנהיג הרשע, והעם-האתון לוחץ את רגלי מנהיגיו הרשעים לקיר, במרידה בו. זוהי בריאת פי האתון בין השמשות, הכרתת שונאי ישראל.
ועוד: בזמן בין השמשות, כשאור וחושך מעורבים, יש נואמים שמתעים את העם, אבל צריך ללמוד מהאתון, שגם היא מדברת, הרי שאין מעלה בדיבור עצמו, ואין להתגאות בו, והעיקר הוא המעשה.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 153, 155) לטקסט

מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת מפני שנברא בו אור של גיהנם

ובגין דגיהנם אור דידה בשני אתברי, כדאיתא פ' מקום שנהגו, אהכי ב' דבראשית רברבא, למימר דאתברי בשני. ודא איהו "לעיני כל ישראל", הא חזו בראשית אתר ביש [אותיות "בראשית", לחבר סוף התורה לתחילתה], דאיהו אתר מזומן למאן דעביד ביש.

(רבי מרדכי עבאדי, מעין מים, פרשת מטות)

והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור

[כשגורש אדה"ר מגן עדן, והחשיך במוצאי שבת, ראה את ההרפתקאות שיפגוש בחייו, את קשיי הפרנסה, ואת החיות הרעות שמסכנות אותו, והתמלא פחד. ה' זימן לו שתי אבנים, והוציא מהן אש. בזה ה' הראה לו שהאבנים שהוא חשב שהן אבני נגף, הן עצמן יעזרו לו לשכלל את הכוחות שה' נתן לו וליצור תרבות. הקשיים בטבע מחייבים את האדם להשתמש בהם, לנצח את הקשה ע"י הקשה, להתגבר על הטבע ע"י הטבע - שתי אבנים זו בזו. שתי האבנים רומזות גם על התורה, "לוחות אבן" (שמות כד), ועל יצה"ר שנקרא אבן "והסירותי את לב האבן" (יחזקאל לו). צריך להקיש את שתי האבנים זו בזו, לשמור את התורה ולכבוש את יצה"ר, לדחות את יצה"ר באמצעות דברי תורה, ומזה יצא אור גדול להאיר לנו בגלות.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 172-173) לטקסט


נד ע"ב

תנו רבנן, שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו, דין הוא שיעלו, על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב, ויש אומרים על המטבע שיצא.

מביא בשם רש"י שמשום כך סרב יעקב להנחם אחר יוסף כי הגזרה שישתכח מן הלב על המת היא ולא על החי. וטעמו של דבר הוא, שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו, שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמ"ש (תהלים פד יא) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו', ויעקב ראה ברוה"ק שיוסף אינו בג"ע ע"כ וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה, ורז"ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט.) שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם, כ"ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהול"ל כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בג"ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. ויש מקשים אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי, ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג) משמע מת ממש, על כן פירש רש"י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.

(כלי יקר, בראשית פרק לז פסוק לה)

ועל המת שישתכח מן הלב

[זה דוקא אם הניח תמורתו או שאינו חשוב כל כך, אבל אם הוא חשוב ולא הניח תמורה, לא יישכח לעולם. וזה רמוז בפסוק (עמוס פרק ח פסוק יא) על חורבן בהמ"ק "ושמתיה כאבל יחיד" - כמו יחיד שמת שאינו נשכח לעולם, "ואחריתה כיום מר" - שגם אם יעבור הרבה זמן ירגישו בכל זמן כיום מר, הוא יום החורבן.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ח ע"ב) לטקסט


נה ע"ב

ששה דברים עשו אנשי יריחו. על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: ... וכורכין את שמע ...

...שתהיה (אהבת ה') אהבה שלימה שאינה תלויה בדבר כלל, ואהבה שלימה כזו תליא באמונת האחדות כי הוא יחיד ומיוחד, כי אם ח"ו יצוייר שיש עוד שותף במעשה בראשית, א"כ אין אהבתו שלימה לה', כי הלא גם לשותפו יאהב, ואולי רב טוב שותפו ולו מגיע אהבה וכהנה, ולכך אהבה בגימטריא אח"ד, כי דביקים זה בזה, ואנשי יריחו [פסחים נה ע"ב] היו כורכים שמע, שסמכו מלת אחד לואהבת, הוא על כונה זו כי זה בזה תליא.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)



נו ע"א

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה.

שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם.

(רמב"ן, בראשית פרק מט פסוק א)

באורו, שלשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ, במקום מגולה, ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט יח) וכן רבים, אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד, אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים, כך מתחילה בקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, ע"כ אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, ע"כ חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים, והזכיר ב"פ ושמעו כי לקצתם היה מדבר דברי כבושים ותוכחות כמו לראובן ושמעון ולוי, וע"ז אמר ושמעו בני יעקב, ולקצתם היה מגיד עתידות, וע"ז אמר ושמעו אל ישראל אביכם, כי הגדת העתידות תלוי ברוה"ק שעליו המיוחס לשם ישראל כי שם זה רוחני, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק א)

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. אם תאמר - יש לה גנאי. לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי.

אבל לפי דעתי מה שדרשו כאן, ירמוז למה שאמרו בפרק מקום שנהגו דרש ר"ש בן פזי כתיב ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה וגו', וכתיב:ראובן בכורי אתה, בקש יעקב לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר חם ושלום שמא במטתי יש פסול כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבא שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ולפי זה הדרש, הפסוק הזה אף על פי שהוא מצות עשה כבר אמרוהו השבטים וקלסו בו השם, אף על פי שנכתב במקומו למצוה קבועה לדורות, וזהו שאמר: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם [הר"ן תמה על דבר חכמים שאמרו [חגיגה ג]" ועוד דרש את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם דכתיב. שמע ישראל גו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב, ומי כעמך ישראל גו'. ואני תמה על אמרו אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, ששמע ישראל הינו מאמר ישראל שיקלסו בו הש"י , אבל היא מצוה נצטוינו מאתו ית' להאמין ביחודו", כלומר איזה קילוס הוא זה והרי זו מצווה? והוא משיב, שמתוך גמרתנו עולה אכן היה זה קילוס של שבטי ישראל ורק אחר כך הוקבע למצווה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

אין כוונה שנסתלקה לגמרי, כי הלא בירך אח"כ שבטים ברוח הקדש ונבואה נפלאה, אבל זהו שהיה בהשגה גדולה לדעת זמן מוגבל לנבואה, השגה זו נעלמה ממנו, ואמר רק כנביאים אחרונים הנבואה לא יסור שבט מיהודה וכדומה, אבל לא על זמן מוגבל...

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

אבל הענין, כי אמרו [חולין צא ע"ב] חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, כי מה"ש מזכירין השם אחר ג' תיבות וישראל אחר ב' תיבות, ישראל אומרים בכל יום ומה"ש פעם אחת בשבת, ואמרי ליה פעם אחת בחדש, אמרי ליה פ"א בשנה, ואמרי ליה פ"א ביובל, ומה הענין הך ואמרי ליה.
אבל הענין, כפי קרבתם להקב"ה, כן ענין הזכרת השם ואמירת השירה, וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה', אומרים אחר ב' תיבות ובכל יום, וכן אמרו בגמרא [חולין שם] אופנים אומרים ג"כ אחר ב' תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו, היותם דבוקים במרכבת ה' וקרובים לה', אבל מלאכי השרת שאינם קרובים - אחר ג' תיבות, ומה"ש היותם רחוקים אומרים שירה פ"א בשבת, והיותם רחוקים יותר פ"א בחודש, וכן כולם מדרגות מדרגות, כפי יותר ריחוקם יתמעט ויתרחק זמן שירתם, וכל האמרי ליה בגמרא, המה באמת כפי מרחקם ומדרגותם מן כבוד ה'.
וכבר נודע בפוסקים [בשו"ע או"ח סימן כ"ה סעיף ה' בהגה ועוד בסימן ר"ו ס"ו] כי המזכיר השם לבטלה ח"ו חייב לומר בשכמל"ו, ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו השכינה וא"כ רחוקים מהשכינה, והשבטים לא ידעו זאת, וחשבו שיש כאן השריית השכינה כפעם בפעם, ואמרו שמע כו' והזכירו השם אחר ב' תיבות, והרגיש יעקב בזה, וחשש אולי לא הזכירו השם כדין להיות כאן הסתלקות השכינה, ולכך פתח ואמר בשכמל"ו, כדין המזכיר שם שמים שלא כדת, אבל בימי משה שהיתה השריית השכינה וכבוד ה' במחנה, יפה הזכירו אחר ב' תיבות ולא חששו לומר בשכמל"ו, ואנן בגולה מסופקים אי נסתלקה שכינה או שוכנת אתנו בגולה, כדכתיב [ויקרא טז-טז] השוכן אתם בתוך טומאתם, וכביכול הוא אסור בזיקים כנודע, ולכך אנו מסופקים אי לומר בשכמל"ו או לא, ולכך היטיבו אשר אמרו, כמשל בת מלך כו', נאמרה יש לנו גנאי, כי מורה הסתלקות השכינה מאתנו וה' סר מעלינו, לא נאמרה, יש לנו צער. אולי באמת נסתלקה השכינה והזכרנו השם שלא כדת, ולכך תקנו לומר בחשאי לבל יהי לבוז בפומבי. [אמירת בשכמל"ו נקבעה כדי להוציא מחשש הוצאת שם שמים לבטלה. אנו בגולה מסופקים אם ה' איתנו אם לאו. אם הוא איתנו - אזי אין צורך לומר בשכמל"ו, כבימי משה. אם אין הוא איתנו - צריך לאומרו. ומכיוון שגנאי הוא לנו שאינו איתנו - נאמר בשכמל"ו בחשאי.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין

[בזה שתתאספו ותאגדו את כל הכוחות באחדות, בזה אתם מכינים עצמכם לגאולה.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ב, עמ' 35) לטקסט

ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

[קשה, אחרי שראה יעקב שאין פסול בבניו מדוע לא גילה להם את הקץ, ומדוע נסתלקה השכינה? אפשר להסביר ע"פ דברי חז"ל בדברים רבה פרשת זאת הברכה, שמשה רבינו ביקש להיכנס לא"י כבהמה או כעוף, או כתלמיד של יהושע, ולא עמד בזה. (יח ע"א) ללמדנו שגם אם יש לנו צרות, ונהיה כמו חיה שאוכלת עשבים, וכעוף שנודד בכל העולם, בכל זאת נמשיך בדרך התורה. (יח ע"ב) וכך כאן, יעקב ביקש לגלות את הקץ, למסור לבניו את המשך ההנהגה, וזאת כיון שראה שהסתלקה ממנו השכינה, וראה שכבר לא יוכל להנהיג. אלא שחשש שיש בהם פסול, כמו כלי חמס במעשה שכם או שנאה במכירת יוסף, וא"כ אינם ראויים שימסור להם את ההנהגה. ואמרו "שמע ישראל", להראות שהם ראויים להמשיך אותו. ואז מסר להם יעקב את סוד הקץ: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - העיקר של אמונת ישראל, הנצחיות שלו, "לעולם ועד", כמו נצחיות ה' שהוא קיים לעולם. ועי"ז נגיע לקץ הגאולה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יז ע"ד-יח ע"ב) לטקסט

אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד.

ומזה הטעם אמרו שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיוחד למלאכי השרת (דב"ר פ' ואתחנן). כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד להם ולהשכלתם, כי לענין הבנת ההמון בו מהחלוקה וההפשטה לא שייך ביה ענין מלכות אבל שדוד ושלילת כל הדברים. ולזה אמרו נימריה, לא אמרו משה (פסחים נ"ו) רצוני שעקר כוונתו בדברו עם כלל העם היה אל המובן, אשר לא יפול עליו ענין ההכלל והמלכות כי אם אל המפורסם בו אל ההמון. לא נימריה, הא אמרו יעקב וזה לפי שדבריו היו עם הבנים בניו מטתו שלימה, כמו הם כמלאכי השרת קלסו בו באומרם שמע ישראל אבינו יי' אלהינו יי' אחד, ולזה הסכים הזקן עמהם וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכמו שאמרו שם ידענו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ירצו, טעם שהם בחכמתם ובהשגתם ידעו ויכירו ברובי הנבדלים וההוות העליונים המאלילים והנאצלים משפיעים ומושפעים עם כל זה כבר ידעו והשיגו היות כלם תחת מלכותו יתעלה ובמציאותו העליון חוזר הכל אל אחדות פשוטה, ושאין שום נמצא שיש לו יכולת כלל זולתו. [אומר שאת אחדות מלכות ה' בבחינה שאין עוד, יכולים ההמון להבין, ולכן הם אומרים שמע. אבל את אחדות מלכותו ואחדותו והיות ה' מלך על הכל באחדות, יכולים להבין רק מלאכי השרת, או בני יעקב שהם כמלאכים, ולכן הם אומרים בשכמל"ו.]

(עקידת יצחק, שער צ)

[יעקב אמר להם שצריך לבדוק בפנימיות של הלב, שלפעמים אדם חושב שהוא טוב אבל זה רק בחיצוניות של הלב, ויצר הרע טמון בקרבו בפנימיות הלב, ולכן צריך לבדוק בפנימיות הלב. והשיבו שגם בפנימיותם יש להם אמונה בה'. ואמרו "כשם שאין בלבך", כי יעקב היה לו צער גידול בנים, ועבד קשה שתהיה לו כל כך הרבה יראת ה' שכוחו ייכנס לישראל בכל דור לנצח, אלא שיצר הרע מכסה בכל אדם על הכוח שיש לו מהאבות, מחמת עבירות או מחמת תאוות. ואמרו לו "כך אין בלבנו", כלומר הצלחת להכניס את זה בלבנו, והכוח אינו מכוסה אצלנו, ויש לנו ידיעה ברורה בפנימיות הלב שה' אחד, וזה בא מכוחך.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף יב ע"א-ע"ג) לטקסט

אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי

ואמנם לתיקון הגדול הזה [של קריאת שמע] יתחבר תיקון אחר, והוא הנכלל בשבח שאומרים אחר זה, דהיינו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וזה, כי הנה כבר ביארנו, שכלל כל השפעותיו יתברך והארותיו הם ענינים נמשכים במסיבות שונות, וכולם נשרשים וניתלים בייחודו יתברך ושלמותו האמיתית... והנה בהיות הפעולה והשליטה לייחוד, נתלה הכל בו, ונודעות כל ההשפעות, שאינן אלא ענפי הייחוד והדרך להגיע הברואים אליו. והנה בהיות הכוונה בפסוק ראשון לתלות הכל בייחוד, כמו שזכרנו, נמצאו כל ההשפעות נתלות בזה, והכל שב אל ענין השלמות האמיתית שזכרנו. והנה הנולד מזה בברואים הוא - שישרה שמו עליהם, ותתדבק בם קדושתו התדבקות גדולה, וישלוט בם, וימשיכם אחריו תמיד, ויימצאו כולם ניתלים בו ומשתלמים בשלמותו. וזהו המצב שיגיעו לו באמת בסוף כל הגלגולים. והנה בהיותם כך, נמצא חפצו יתברך נעשה וכבודו מתגדל, וזה עיקר העטרה שהוא מתעטר בברואיו וכביכול מתגדל בם. ואמנם עתה אין הדבר הזה משתלם אלא ברוחנים, כי הנה הם טהורים וקדושים, ושמו יתברך שורה עליהם ומתקשר בם התקשרות גדולה, והם נמשכים ממש אחריו בכל עת ובכל שעה, וכבודו מתגדל בהם. אך בתחתונים אין הדבר נשלם, מפני שאינם עדיין שלמים, והרע מתערב בהם ולא היטהרו ממנו, וכביכול אין כבודו יתברך מתגדל בהם כראוי. והנה המלאכים, מצד התיקון שהם בו, משבחים שבח זה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אך התחתונים אי אפשר להם לשבח אותו, כי אינם ראויים לזה, ולא השם שורה עליהם כראוי, ולא הכבוד מתגדל בם. אלא יעקב אבינו עליו השלום זכה כבר לזה בעת פטירתו מן העולם, בהיותו עם כל בניו הקדושים סביביו, שלא היה בהם פסול, ונתעטרו בייחודו יתברך, שאמרו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ואז ענה הזקן: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ונמצא, שמצידנו אין אנו ראויים לענין הזה, אלא קצת ממנו ניתן לנו מצידו של יעקב אבינו עליו השלום, ועל כן אנו אומרים אותו אך בחשאי, זולת ביום הכפורים, שמתעלים בו ישראל למדרגת המלאכים.

(דרך ה' חלק ד פרק ד אות ז)

באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... אמרי היכי נעביד? נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא בחשאי.

שואל מדוע אמר יעקב "ברוך שם וכו'" ולא אמרו משה? ומבאר שיעקב בקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה וחשש לפסול בזרעו וכשנודע לו מדברי בניו שאין הדבר כן אמר "ברוך שם..." כדי להמשיך השכינה ושפעה אליו למטה אמנם משה שהיתה עליו שכינה לא היה צריך לכך שכן שכינה מדברת עמו תדיר ולכך לא אמר.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק א)

והנה בפסחים שם אמרו שיעקב אמר ברוך שם כ"מ לע"ו ומשה לא אמרו ואנן אומרים בחשאי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, אמרו תנו לה בחשאי, והוא פלא. אבל העניין ידוע דהליכות עולם הטבע מכונה בשם מלכות. ומדה זו טעונה ברכה כדאי' בב"מ דקט"ו הקדש טעונה ברכה שנא' ואכלת ושבעת וברכת וגו'. אבל הנהגה שהיא למעלה מן הטבע אינה טעונה ברכה והשפעה כמש"כ בס' בראשית כ"ד כ"ז ולהלן ל"ג כ"ו ובכ"מ. ויעקב עזב בניו במדה פחותה ובגלות, ע"כ ברך את שם כבוד מלכותו, והיא ה' אלהינו, והיינו דאי' בר"ה פ"ד דבזה המקרא שמע ישראל יש בו מלכות. משא"כ משה רבינו לא אמר ברוך משום שהי' מתנהג במדת תפארת וכדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ואנחנו יש לנו כח להגביה דרכינו, אבל לא זכינו להיטיב מעשינו, ע"כ אנו צריכים לומר ברוך שם כו' אבל הוא גנאי לנו ומש"ה אומרים בחשאי. וכפי המשל. [מבאר על דרך הסוד שאנו ראויים למידת תפארת, מידתו של משה רבנו, שאינה צריכה תוספת ברכה, אך מכל מקום לא זכינו לכך ולכן מוסיפים בחשאי בשכמל"ו.]

(הרחב דבר, דברים ו, ד)

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש, כי כנס"י אינה עוסקת ברעש להודיע שם כבוד מלכותו בעולם, כי אם תבא ברעש היתה צריכה להעריך קרבות רק בשביל ביטול ע"ז והודעת כבוד מלכותו בעולם, כי אז יש לחוש שיתערב בזה ג"כ יצרא דאהבת עצמו יותר מדאי, להרחיב גבול ממלכה ע"י חורבנם של אחרים, וכבוד שמים יהי' רק לכסות עינים.
וע"כ הצריך ה' יתברך כפרה למיעוט הירח [חולין ס ע"א], כי עי"ז מזדמן שתחת הכונה הטובה של עבודת ד', יסתירו עצה של עבודת עצמם, ולא תצא מזה הכונה של דעת ד' בעולם, שהיא אהבת חסד וצדקה. ע"כ רק בלחש נזכיר כבוד שם מלכותו, להגדיל כבודו ית' בתוך בני ישראל, ועי"ז ממילא אור גדול יאיר בעולם, כי יראו כל העמים כי שם ד' נקרא עלינו, וישובו לעבוד את ד' שכם אחד, בדרכי ד' הטובים.
אמנם ביום הכפורים שאנו נפרשים מכל דברים חומריים, אין חשש לאמירה בקול רם, כי אם היינו בטוחים שרעיונינו יהי' תמיד רק לצד המעלה למען כבודו יתעלה באמת, אז לא הי' שום חשש לעסוק בכל עז לטובת כלל האנושיות להאירם באור ד', כי למלאכי השרת שרצונם רק כבוד ד', יאתה להכריז בקול תמיד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

(גנזי הראיה ה, עמ' קכב-קכג)

ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ואגידה לכם - פרש"י בשם מ"ר: ביקש לגלות את הקץ וכו', דקדק רבינו להעמיד זה הדרש על ואגידה לכם, וכ"ה בגמ' פסחים דמ"ד: מ"ד האספו ואגידה לכם וגו' ביקש יעקב לגלות כו', ולא על גוף המאמר את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. דבאמת אין משמעות באחרית הימים בכ"מ על ימות המשיח. תדע, הרי בפ' וילך כתיב: וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, וגם בדברי יעקב אבינו יש הרבה דברים שלא יהי' כן בימות המשיח, כמו זבלון לחוף ימים ישכון. ובחלוקה דס' יחזקאל אינו כן. ובלעם אמר לבלק: אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, וזה אינו בימות המשיח, שכבר בטל ונעקר אומה מואב מן העולם. אלא משמעות אחרית הימים הוא סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו. מש"ה יעקב דיבר בתקופות הגלות ומה שיהי' ביציאת מצרים, ומכניסתם לא"י בימי השופטים, שהי' נחשב כל המשך לביאה עד שנתיישבו בטח בסוף ימי דוד ושלמה, ובלעם ג"כ דיבר בתקופה של כניסת א"י והאחזם בה, ואחרית ימי תקופה זו הי' ימי דוד המלך. ומשה רבינו דיבר בתקופה של חטאת ישראל, כאשר החלו לסור מאחרי ה' אחרי שלמה המלך, ומה שאמר: וקראת וגו' הוא על סוף ימי הבית. והנביאים דברו על תקופת הגלות, מש"ה כיוונו במה שאמרו באחרית הימים על סוף הגלות והוא ימות המשיח. ואחרי שכן אין מקום לדרש שרצה יעקב לגלות את הקץ של משיח, אלא מדיוק הלשון ואגידה לכם, והגדה כאן הוא דבר סתר וסוד כמוס, ולמדו מזה כונה שניה דבאחרית הימים קאי על ימי העולם ג"כ והיינו ימות המשיח. [מדקדק שריש לקיש דורש את דרשתו מהמילים "ואגידה לכם" ולא מהמילים "באחרית הימים".]

(העמק דבר, בראשית פרק מט פסוק א)

ת"ר. ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים, והודו לו. כיתת נחש הנחשת, והודו לו. גנז ספר רפואות, והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור, ולא הודו לו. סתם מי גיחון העליון, ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.

ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה - שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר, כשיעשה במולד כן, ויעושן בכך וכך, ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה, יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות - המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית באתרוג; והאמת אצלי ש"ספר רפואות" שגנז חזקיהו מזה הכת היה בלא ספק [מבאר שספר הרפואות שגנז חזקיה לאהיה ממשספר רפואה רגילה אלא ספר אלילי של פולחני ע"ז שיש בהם כביכול להביא ברכה.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)

וכי רק על שלושה דברים יש להודות לחזקיהו הצדיק? והלא רבו מעשיו, ומצדקותיו יסופר לדור ודור?! אלא שעל שלושה דברים לא הודו לו, ושלושה אלה באו כתוצאה משלושה דברים שהודו לו בהם. על גניזת ספר הרפואות הודו לו, ולכן לא הודו לו על עיבור ניסן בניסן. על גרירת עצמות אביו הודו לו, ולכן לא הודו לו על סתימת מי הגיחון. (את ההקבלה השלישית לא מצאתי בספר, מדוע ההודאה על כיתות נחש הנחושת הביאה לכך שלא הודו לו על קיצוץ הדלתות.)
על גניזת ספר הרפואות הודו לו, כי היה בנוי על פי מהלך הכוכבים והמזלות. וגנזו כדי להודיע שאין מזל לישראל. והואיל ואין מזל לישראל, הרי שבידי בית הדין כל קביעות החדשים והשנים. "אתם" - אפילו שוגגים אפילו מזידים. ואם כן קביעת המועדות בידי חכמים. וכשקבעו שהיום השלושים לאדר הוא ניסן, היה עליו לנהוג על פיהם. לכן על עיבור ניסן בניסן לא הודו לו.
על גרירת עצמות אביו הודו לו, שכן היה אביו רשע, ולפיכך אין חזקיה חייב בכבודו. וממי למד כן? מאברהם אבינו, שהניח את תרח אביו בחרן ולא כיבדו. אך מניין לו ללמוד מאברהם? נכון שקיים אברהם את כל התורה כולה, אך על פי הרמב"ן, רק בארץ ישראל קיים את כל התורה?! אלא יש לומר שחרן היא בכלל ארץ ישראל. וזאת ניתן לומר רק אם נסבור שכיבוש יחיד שמיה כיבוש. שכן חרן נכבשה בכיבוש יחיד. ואם נסבור כך, הרי שגם עמון ומואב הם בתוך גבול א"י, שגם הם נכבשו בכיבוש יחיד.
מדוע סתם חזקיה את מי הגיחון? "למען לא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות" (ד"ה ב, לב). אך לא היה עליו להתיירא מכך, כי הלא קיבל הבטחה מהנביא שלא יאונה לו כל רע מאשור. ואם תאמר שלמד מיעקב אבינו, שעל אף שהובטח "ושמרתיך... והשיבותיך אל האדמה הזאת...", נאמר עליו "וירא יעקב מאד ויצר לו", אין לומר כן. כי כשיעקב אבינו התיירא היה זה על גדות נחל יבוק. ולסברת כיבוש יחיד שמיה כיבוש, היבוק הוא גבול עמון, ונכלל בתוך הארץ. ואם כן התיירא מפני שכבר נשלמה הבטחת "ושמרתיך... והשיבותיך אל האדמה הזאת...", שהרי כבר קויימה ההבטחה, והגיע ארצה בשלום. ואם כן כרגע אין הבטחה המסירה ממנו כל חשש. ואולם ההבטחה שקיבל חזקיה טרם נשלמה, היינו האיום מצד אשור עדיין בתוקפו. אם כן, הואיל וטרם נשלמה ההבטחה - היה לו לסמוך עליה, ולא לפעול ולנקוט בצעדים הנובעים מחשש שמא תצלח מזימת אשור. על כן על סתימת מי הגיחון לא הודו לו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)

משמע מדבריו של הרמב"ן שספר זה היה ספר של חכמה ורפואות [כמו פירוש רש"י] ומבאר ששלמה הגיע לחכמה זו לא מדעתו אלא ה' העניק לו החכמה להבין מתוך התורה אותיותיה גימטריותיה ואף מקוצי האותיות ותגיהן, את כל פלאי החכמה הגנוזה בעולם.

(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)



נח ע"א

עליה השלם כל הקרבנות כולן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לג ע"א]


נט ע"ב

מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין

מלבד החטא כלפי נפשו, חוטא העבריין גם נגד ה' ומתחייב... עונש במובן חיובי, היינו נהיה לאשם לפני ה', ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על ידי החטאת. תשלום זה נעשה על ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז "אשה ריח ניחח לה'", היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה'. בענין אכילת בשר החטאת על ידי הכהנים נאמר בהדיא: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' לפני ה'" (ויקרא י, יז), וגם חז"ל אמרו: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". המקריב היה עמוס עוון ("נושא עונו"); ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו ("נושאים את העון"). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל"נושא עון" במובנו של הפסוק "נושא עון ועובר על פשע" (מיכה ז, יח).

(רבי דוד צבי הופמן, ויקרא ה, יז-יט)


סב ע"ב

אמר מר זוטרא בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא [רש"י: מאצל לאצל - שני מקראות הן, ופרשה גדולה ביניהן, ולאצל ששה בנים וקא חשיב ואזיל הבנים, וסיפא דפרשתא אלה בני אצל]

דרשות דברו בהם לשון הבאי ודמיון החלק הזה בגמר' דפסחים, אמר מר זוטרא מאצל על אצל הוא טעון ארבע מאה גמלי. דרש אציל הראשון הוא ראש הפסוק והאחרון הוא סוף פסוק, ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזריה בכורו וישמעם ושעריה ועבדיה וחנן כל אלה בני אצל. ואמרו קצת המפרשים להנאת זה הדבור כי אצל הראשון הוא זה הפסוק והאחרון הוא פסוק שני שאחר זה, ולאצל ששה בנים וגו', והדרשה היא על שני פסוקים אלו ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה שיש דרש על המקרא כולה משא ארבע מאות גמלי וכ"ש על שני פסוקים, הלכך אינו אלא לשון הבאי וכבר ביאר זה זולתינו.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)



סד ע"ב

...איתמר: אביי אמר ננעלו תנן רבא אמר נועלין תנן. מאי בינייהו? איכא בינייהו למסמך אניסא; אביי אמר ננעלו תנן. כמה דעיילו מעלו וסמכינן אניסא. רבא אמר נועלין תנן ולא סמכינן אניסא.

...חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת, או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה. והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אע"פ כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס (פסחים סד:) ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (שם ח:) משמואל שאמר ושמע שאול והרגני (ש"א טז ב)... [מלמד כי גם הצדיקים הבוטחים בה' אין להם לסמוך על הנס, ובפרט בדבר שנתון לבחירת האדם.]

(אור החיים, בראשית יב, יא)

למד על בכור ומעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח

צריך תחילה להקטיר הדם והאימורים על גבי המזבח... לקבל תחלה חלקה מן הקרבנות, כי הם חלקה כי זכתה בהם במכת בכורות.

(ריקאנטי במדבר יח, יד)


סה ע"א

מדו כמדתו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"ב]

אוי למי שבניו נקבות
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין פב ע"ב]


סה ע"ב

תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו. אמר רב עיליש: טייעות.

הכונה שלא יהו מתכבדים לצוות לעבדיהם לישא את הפסח. אלא הם בעצמם נשאו. כדרך שהערביים עושים.

(העמק דבר, במדבר פרק ז פסוק ג)



סו ע"א

התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי

צא ולמד עד כמה חשובה מידת הענווה. הלל שהיה בתכלית הענווה, וכל כוונתו לא היתה אלא להוכיחם על שלא שימשו את גדולי הדור, אעפ"כ, כשנמצא בדבריו חוט השערה של הפך הענוה - גרם לו הדבר שנשתכחה ממנו הלכה.
אם נדרשת שלמות כזאת כדי לשמור את דברי התורה, אזי כדי לקבלה - על אחת כמה וכמה.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לו' עמ' קנא')



סו ע"ב

ריש לקיש אמר, כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב ויקצף משה על פקודי החיל וגו', וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו', מכלל דמשה איעלם מיניה, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע, דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך וגו', וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וגו'

מבאר שהכועס משכח משום שיש בכעס ריב ושר של שכחה נקרא ריב

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו... ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו...

בחסרון טוהר המידות אין האדם ראוי להיות בית קיבול לחכמה, וממילא חכמתו מסתלקת.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת פינחס מאמר פו' עמ' שעג')

הגאוה והכעס הריהם הפסק והיסח הדעת לחכמת התורה ורהנבוראה, ואחרי כן צרים להתחיל הכל מחדש.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת פינחס מאמר צב' עמ' שצב')

אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו. מנלן - מאליאב, שנאמר "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת". וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב "לא בזה בחר ה'" ובאליאב כתיב "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו" - מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא.

פירש רש"י: מפני שהוא רגזן מאסו, מכלל שמתחלה נבחר, ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות - מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן - מאסו.
ולכאורה תמוה מאוד, שהרי אמרו חז"ל (ראש השנה דף טז עמוד ב) אמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר (בראשית כא) "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם". ואם כן, כיוון שעדיין לא כעס, למה נמאס?
ואם נאמר שמכל מקום למלוכה אינו ראוי, כיוון שגלוי וידוע לפניו שעתיד לכעוס, אם כן למה נבחר בתחילה? הרי כל העתיד גלוי וידוע לפניו יתברך? ור' רש"ש שנתעורר בזה.
אלא יש לומר כך. בתחילה בחר בו ה' למלך, אף שגלוי וידוע לפניו שעתיד הוא להיות רגזן, כיוון שלפי מצבו שבאותה שעה הוא נידון, ובאותה שעה ראוי היה למלוכה.
אך בינתיים נולדה בו נטייה של כעס, ומשום נטייה זו נמאס מלהיות מלך! אף על פי שעדיין לא כעס כלל! [וכן מדוקדק בלשון רש"י, שלא כתב שגלוי וידוע לפניו 'שהוא עתיד לכעוס', אלא "ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן - מאסו". לא בגלל הכעס שיכעס בעתיד נמאס, אלא משום היותו עכשיו רגזן, והיינו הנטייה שהייתה בו לכעוס.]
למדנו מכאן, שייתכן שתיווצר אצל האדם נטייה רעה, בלא שיעשה שום מעשה בפועל. ואליאב, בגלל אותה נטייה, נמאס מלהיות מלך.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת אמור מאמר סח' עמ' רצה)

אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם

כבר אמרנו שמה שהיה ראוי יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל היינו על ידי ירידה אחר ירידה, אולם יוסף שגדר עצמו מן העריות סלל דרך הקדושה במצרים שהיא שטופה בזימה, פינה מקום שבו יוכל יעקב להופיע בחיותו חיות רוה"ק שהוא עצמיותן של ישראל, ודבר זה לא יפסק מהם לעולם, שאע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם, היינו מדרגת רוה"ק, "יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה ע"ב), וצביונם לא ישתנה, אף בהיותם בארץ אויביהם ובירידתם לטומאת אויר ארץ העמים, נר ד' לא יכבה ורוה"ק מלפפת אותם תמיד מבית ומבחוץ. וזהו "ויחי יעקב בארץ מצרים", שחי בעצמיותו ורוה"ק שורה עליו. ועל זה סובבת כל הפרשה שעבודתו של יעקב להשריש ולקבוע מדרגת רוה"ק בישראל.

(מי מרום ח"ח, בראשית, ויחי, מאמר קח, עמ' שנא)



סח ע"א

עולא רמי, כתיב בלע המות לנצח, וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות? לא קשיא, כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים, ועובדי כוכבים מאי בעו התם? דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם.

הוקשה לעולא, מה שאמר כי הנער בן מאה שנה ימות, ובמקום אחר אמר שלא תהיה המות לעולם, והעמידה באומות עכו"ם שהם יאריכו ימים כדי להיותם אכרים וכורמים לישראל, ולפי הנראה לדעת עולא, כי ישראל שיראה ימות משיחנו לא ימות לעולם, ולפיכך הוצרך להעמיד מקרא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות, באומות העולם. ונתברר מזה שהיה עולא סובר, שמה שהנביא מנבא בלע המות לנצח, הוא לימות משיחנו ולא לעולם הבא. [מבאר שתחיית המתים תהיה בימות המשיח.]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

ולפי שידוע גם כן שבזמן הגלות הבנים סובלין עונות אבותיהם, כענין שנאמר (איכה ה ז) 'אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו', כי זהו תכלית הגלות, שישמרו הבנים מתוך דוחק ומתוך צער, מה שלא שמרו האבות בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כשהיו יושבים על אדמתם, ועל זה נאמר 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', מה שאין כן בזמן הגאולה, שאז כבר נתקן הפגם של האבות, ואין עוד צורך אל הבנים לסבול את העונות שלהם ולהצטער בעבורם, אלא הכל יעשו לצורך עצמן ולא לצורך זולתן... אבל כאן יש להקשות, והלא לעתיד לבא לא יהיה עוד היצה"ר המחטיא כדכתיב (יואל ב כ) 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם', וגם המות לא יהיה עוד כדכתיב (ישעיהו כה ח) 'בלע המות לנצח', ואם כן איך אמר "כי אם איש בעונו ימות" וגו'? אלא הענין יתורץ בב' פנים, או דנוקים ליה בגֵרִים, כמו שפירשו רז"ל [פסחים ס"ח ע"א] על פסוק 'כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל', או שנאמר שהענין מדבר על הספק ולא על הודאי, כלומר אפילו אם תימצי לומר שיהיה באותו הזמן עון ומיתה, לא ימותו עוד בעונות האחרים, כמו שהיה בזמן הגלות, שהכתוב אומר (ויקרא כו לט) 'ובעונות אבותם אתם ימקו'".

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לא, כח)

[זה מש"כ (שמות יב, כג-כד): "ופסח ה' על הפתח" במצרים, "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" - לעתיד לבוא, שלא יהיו מתים בישראל, "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם" - זה יהיה לעתיד לבוא.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' סג) לטקסט

אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: עתידים צדיקים שיחיו מתים.

ועל ידי החזרה בתשובה ושמוע לקול מוכיח, תשוב רוח לנדנה וחיה תחיה, ולכך אמרו [פסחים סח.] צדיקים בידם להחיות מתים כל שעה ורגע.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

עתידים צדיקים שיחיו מתים שנאמר וכו' ואיש משענתו בידו

[יש לפרש ע"פ האמור בכתובות קי ע"ב, שעמי הארץ אינם קמים בתחיית המתים כי אין להם טל תורה שיחיה אותם ורק אם הם מחזיקים ת"ח, יחיו. ונמצא שאותו ת"ח שמוחזק ע"י עם הארץ, גורם לו לקום בתחיית המתים. וזהו "משענתו בידו" - מפני שעם הארץ היה משענת לת"ח.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 29) לטקסט


סח ע"ב

או כולו לה' או כולו לכם וכו' חלקהו חציו לה' וחציו לכם

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טו ע"ב]

חציו לה' וחציו לכם

[החציו לכם צריך להיות פחות מהחציו לה'. וזה מה שכתוב "והיה היום הזה לכם לזכרון" - שה"לכם" יהיה עראי כמו זכרון, "וחגותם אותו חג לה' - שהעיקר יהיה חג לה' בתורה ויראה.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' לג) לטקסט

חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי

ומ"ש רז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם [פאה פ"א מ"א] היינו מפני שת"ת היא בדיבור ומחשבה, שהם לבושים הפנימיים של נפש החיונית, וגם מהותן ועצמותן של בחי' חכמה בינה דעת מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל. ואף שמהותן ועצמותן של המדות חסד גבורה תפארת כו' לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדושה, היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחב"ד מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע ליודעי חן. זאת ועוד אחרת, והיא העולה על כולנה במעלת עסק ת"ת על כל המצוות, ע"פ מ"ש לעיל בשם התיקוני' דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברי' דמלכא, וכמו באדם התחתון, דרך משל, אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לג' בחי' חב"ד, ככה ממש, דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, בהארת אור אין סוף ב"ה המתלבשות במצוות מעשיות, לגבי הארת אור א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו... ובעסקו בה ממשיך עליו אור א"ס ב"ה ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה ע"י פקודין שהן אברי' דמלכא. וזה שאמר רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, כמו שכתבתי במקום אחר באריכות.

(תניא ליקוטי אמרים פרק לז)

הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם וכו' רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא

[לכאורה ביום מתן תורה דווקא היה צריך ללמוד תורה כל היום. אלא הגמרא באה לומר שלא נחשוב שהעיקר תלוי בלימוד הרבה, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה ע"ב), ואדרבה, ביום מתן תורה צריך ללכת בדרך הממוצעת, לשלב לימוד תורה עם עבודה לפרנסה, כר' ישמעאל (ברכות שם), והעיקר שיהיה ירא שמים. היום הזה גרם שלא יהיו כמה "יוסף בשוקא", כלומר שגם אלו שעוסקים במסחר בשוק, לא ייקראו בשם פשוט "יוסף מן השוק", אלא יהיו במעלה יותר גבוהה, שגם ילמדו תורה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נג ע"ב-ע"ג) לטקסט

רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי

[מקדש מלך על זוהר פינחס דף ריג מקשה, מדוע אמר "נפשאי" ולא "גופי"? ומדוע דוקא רב ששת? והסביר, שמי שלא השלים בגלגול ראשון, צריך להתגלגל בגלגול שני. ויש כאן שני גופים. איזה מהם יזכה לשכר על לימוד התורה? אם בגלגול הראשון עסק הרבה בלימוד תורה ונשאר רק מעט להשלים, ברור שכל מה שעוסק בלימוד תורה בגלגול שני הוא לצורך תיקון נפשו בלבד, כי בתחיית המתים תחזור נפשו לגוף הראשון שהוא העיקרי. ונמצא שהשכר על מה שעוסק בלימוד תורה בגלגול שני הוא לנפש ולא לגוף השני. ורב ששת היה גלגול של בבא בן בוטא, שהיה חסיד גדול, שהיה מקריב אשם תלוי בכל יום. והיה צריך תיקון מועט, והתגלגל ברב ששת, כי ששת באתב"ש הוא "בבא". ולכן רב ששת שמח רק על נפשו, שאילו גופו לא יקבל שכר, כי הנפש תחזור בתחיה בגוף הראשון בלבד.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף ו ע"ב) לטקסט

אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ

הנביא מפי השם מודיע אליהם כמה היא חשיבותם של ישראל לפני המקום, שהם חשובים לפניו כמאורות שהם עיקרו של עולם, שאלמלא המאורות היה העולם כבית אפל וכמערת פריצים כולו חושך ואפלה, כך אלמלא ישראל לא היה אור בעולם, שהם המאירים את העולם ומקיימים אותו על ידי נר מצוה ותורה אור, ואם אין ישראל אין עולם, שהרי אם אין ישראל אין תורה, ואם אין תורה אין עולם, ודא בדא תליא בלי ספק.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לא, לד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לב ע"א]

חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל]

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פא]


סט ע"א

תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתו.

וכן הוה, שנהרג ר' עקיבא מיתה משונה, ולא עמדו לו כל זכויותיו. שכיוון שנפגע כבוד רבו על ידו - נתחייב מיתה.
והדבר מפליא ביותר, שהרי אמרו בגמ' שם שר' אליעזר הוא שלימד את ר' עקיבא שאין הזאה דוחה את השבת, אלא ששכח תלמודו, ובא ר"ע להזכירו. ולא אמר לו בפירוש,שסבר שלאו אורח ארעא הוא. (שאין דרך תלמיד לומר לרבו שכחת מה שלימדתני. ר"ח) הרי שחשש ר' עקיבא לכבוד רבו ביותר, ומשום כך לא אמר לר' אליעזר בפירוש ששכח, ובא עליו בעקיפין כדי שייזכר. אך מכל מקום נענש על כך בעונש חמור של מיתה משונה, כיוון שמ"מ נפגע כבוד ר' אליעזר על ידו.
וכבר ביארנו שעניינו של כבוד הרב והחומר בעונש הפוגע בכבודו אינו רק מחמת כבוד הרב כשלעצמו, אלא גם משום שהפגיעה גורמת לביטול כוח השפעת הרב בישראל, אשר כל מעלת קיומם של ישראל הוא בהיותם נשמעים לזקניהם. אם כן פגיעה בכבוד הרב מטילה בסכנה, ח"ו, את קיומו של כלל ישראל, לכן אין לו לרב למחול על כבודו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת שמיני מאמר סא עמ' רס)



סט ע"ב

מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט

[לכן אומרים "כל דכפין ייתי ויאכל", כלומר אם רעבים כי קרבן הפסח מועט מדי, "יאכל" חגיגה. "כל דצריך" - אם החבורה מועטת כך שצריכים רק את הפסח, בלי חגיגה, "ייתי ויפסח" - רק פסח בלי חגיגה.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג - לטקסט)

חגיגה באה במועט

[זו שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - מדוע אתם מביאים קרבן חגיגה, הרי אינה חובה, שהרי אני אכלתי בחבורה מועטת ולא היתה חגיגה (ולכן אמר "אתכם")? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שאחר הפסח אסור לאכול כדי שיהיה נאכל באחרונה על השובע, ולכן אוכלים חגיגה כדי שהפסח ייאכל על השובע].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"א - לטקסט)



ע ע"א

חגיגה יש בה משום שבירת עצם

[זו שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - מדוע חגיגה אינה נאכלת על השובע כמו פסח, הרי הטעם בפסח הוא כדי שלא יבוא לשבור עצמות (תוס' פסחים קכ), וגם בחגיגה אסור? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שאחר הפסח אסור לאכול כדי שיהיה נאכל באחרונה על השובע, כי רק בו יש חשש שבירת עצם, כי הוא בן שנתו ועצמותיו רכים (כמש"כ תוס' שם)].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"ב - לטקסט)

ולא ילין לבקר זבח חג הפסח

...המבואר בזוהר ובכתבים [שער הכוונות ענין הפסח, ד"ג], כי יציאת מצרים היה שלא בדרך עליות של כל השנה אלא דרך דילוג שנתגלה אור גדול כדי לשבר כח גלולים שהיו שקועים במצרים... וכל זה לא היה אלא בליל פסח, אבל בבוקר נסתלק האור לגמרי והתחילו לילך בדרך מעלה ממדריגה למדריגה בחמשים יום של הספירה... והיינו דאמר "לא ילין זבח חג הפסח עד הבוקר", שאין האור הגדול ההוא שמתגלה בליל פסח אלא בלילה, אבל בבקר מסתלק.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות כג)


ע ע"ב

וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר וכו' צאן זה פסח בקר זו חגיגה

[היינו שיש עניים מסיבים על שלחנו, שלכן הפסח לא מספיק לו וצריך גם חגיגה. ובזכות מתנות עניים ה' מברך את התבואה שבשדות, ולכן נאמר בפסוק הקודם "שמור את חודש האביב" - שמקריבים את הפסח בחודש הקציר.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ה ע"ג) לטקסט


עא ע"א

והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה

[שמחה שאינה של מצוה מגרה את יצר הרע, שלכן אחרי סוכות ופסח צמים תענית בה"ב, כי ע"י אכילה ושתייה מתגבר כח התאוה שבלב, שהלב חומד. והאכילה מביאה גאוה, שנאמר "פן תאכל ושבעת ורם לבבך". אבל אכילה בשמחה של מצוה אינה מביאה לחטא ולגאוה. והמלה "אך" רומזת לענווה כי "אכין ורקין מיעוטין". ולכן כאן, אף שכל ימי החג אכל ושתה בשר ויין, זה לא יגרום לגאוה, אלא "והיית אך". ותשמח גם ביו"ט אחרון על מה ששמחת כל ימי החג, שזה סימן לשמחה של מצוה, שלא כמו מי ששמח שלא לשם שמים, שמצטער אח"כ על איבוד גופו וממונו שהשקיע בשמחתו. [עמ' קיא] בדרך אחרת: שבעה ימי החג רומזים לאדם גשמי, שחי חיי נחת, ששבעים שנה שלו הם כמו חגים, ואלו ת"ח הוא "אך שמח", יש לו שמחה מועטת, "לרבות יו"ט אחרון" - יום שכולו טוב בעוה"ב. ובזה יש לפרש את המדרש (קהלת רבה פרשה יא, א [ב]) "תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הסוכה, וגם לשמונה ביום שמיני עצרת" - הת"ח יתן חלק מתורתו לאדם הגשמי, וגם האדם הגשמי יתן מכספו לת"ח, בהסכם יששכר וזבולון. והטעם מבואר במשך הפסוק (קהלת פרק יא פסוק ב) "כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ" - כי אתה לא יכול להאמין בעצמך עד יום מותך, שמא תחטא, ואילו מי שמזכה אחרים מובטח שלא יחטא, כמו שנאמר (יומא פז ע"א) "כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן". ]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קט) לטקסט


עו ע"ב

משום דקשיא לריחא ולדבר אחר

[בזה מוסבר מה שאומר במדבר רבה פרשה ז, ד שהצרעת הגיעה מהמתאוננים - הם ביקשו לאכול בשר, וגם אמרו "זכרנו את הדגים", והרי במן טעמו את כל טעמים שרצו לאכול, א"כ טעמו במן בשר ודגים, וזה הביא להם צרעת.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 55) לטקסט


עז ע"א

תמוז דההיא שתא מלויי מליוה

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כט ע"א

דראש חדש איקרי מועד

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות שבועות י ע"א]


פד ע"א

ועצם לא תשברו בו

[מטרת הקרבנות היא להרגיל את האדם לתת מעצמו גם בלי שייהנה מזה, כגון קרבן עולה, לשבור את ה"עצמיות", שהאדם לא יהיה "עצמי", דואג רק לעצמו, העצם שלו. אבל קרבן פסח הוא על התרוממותנו ממצב של עבדות למצב של אומה, שאינה משועבדת לאומה אחרת - אין אנחנו רוצה לבטל את העצמיות של עם ישראל, כי מצווה גדולה לאהוב את האומה, ואין לבטל אהבה זו לטובת אומות אחרות. לכן אסור לשבור בו עצם. אמנם חובה לשבור את עצמיות של היחיד, אבל לא את העצמיות של עם ישראל.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 13)
לטקסט

דרמא לך הא לא חש לקמחיה

[עיין לקט ביאורי אגדות יומא מו ע"א]


פה ע"ב

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לח ע"ב]


פו ע"ב

לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כה ע"ב]


פז ע"א

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח - אף אני אשלח את ישראל. שנאמר "ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", וכתיב "וילך ויקח את גמר בת דבלים"

בניך חטאו. ישראל הם כבניו של הושע. שהנביא הוא כאביהם של ישראל. ולא עוד אלא שכיוון שאמר לו הקב"ה 'בניך', הרי במאמר זה נעשו בנ"י בניו של הושע.
'העבירם באומה אחרת'. כיצד ניתן להסביר שהושע אמר כך? - אלא כיוון שלא מסר נפשו עליהם, ולא היה לו צער גידול בנים, לא היו לו רחמי אב על בניו, והיה מסוגל לומר זאת.
מה אעשה לזקן זה. יש כאן תביעה על הושע. שאע"פ שאין הוא מרגיש עליהם רחמי אב, היה לו להבין שרחמי הקב"ה על ישראל הם כרחם אב על בנים, ואין אדם מחליף את בניו אם אינם מתנהגים כשורה. ועל זה אמר לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים. יש להביאו לכך שירגיש בעצמו רחמי אב על בניו, אע"פ שיהיו הם ספק בניו, וע"י כן יבין את טעותו.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת פינחס מאמר פו' עמ' שעא')

"והיה ביום ההוא, נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". אמר ר' יוחנן, ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.

כי בית חמיה הוא בית בעלה, תקרא: אישי, ולא תצטרך לפרש עוד, כי הכל יודעים כי על בעלה היא אומרת. אמנם בבית אביה צריכה לפרש: בעלי, כדי שלא יובן על זולתו מהיושבים אצלה שם [השם "אישי" הוא כינוי כבוד כללי (כמו ביומא יח, א: אישי כהן גדול), ואיננו מיוחד לאדם מסויים; בניגוד לשם "בעלי", שהוא מתייחס לאדם מסויים: בעלה של האשה. לכן רק בבית בעלה יכולה האשה להשתמש בכינוי "אישי", ומובן שהיא מתייסת אל הבעל, בניגוד לבית אביה, ששם היא צריכה לכנותו בשם מפורש: "בעלי".].

(עקידת יצחק, שער מח)

זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד

[ופירש רש"י, שזה דניאל. ונראה שגם חנניה מישאל ועזריה שהיו עמו לא לימדו תורה. ובזה מיושב מדוע ביחזקאל כ, ג, אומר ה' לזקני ישראל "חי אני אם אדרש לכם", כלומר הוא לא יידרש להם, ושם (יחזקאל לו, לז) כתוב "עוד זאת אדרש לבית ישראל", והמדרש (ילקוט פ' כ' [שלא מצאנו]) מתרץ שיידרש להם בזכות התורה שנקאת "זאת", שנאמר "וזאת התורה"; וקשה מדוע בתחילה לא הועילה זכות התורה? התשובה היא ששיר השירים רבה פרשה ז אות א [ח] אומר שאותם זקני ישראל היו חנניה מישאל ועזריה, והרי דניאל למד ולא לימד, וכן חנניה מישאל ועזריה שהיו עמו, ולכן לא הספיקה להם זכות התורה; ורק אח"כ אמר הנביא שיתחילו ללמד תורה ברבים ואז אמר ה' שבזכות זה יידרש להם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, הקדמה, עמ' ז) לטקסט



פז ע"ב

ואמר ר"א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. ור' יוחנן אמר מהכא "ורחמתי את לא רוחמה".

כי בכל מקום שהם, מתלקטים להם גרים, וכאשר יהיו נלקטים הגרים הראוים לבית יעקב והנלוים עמם, אז תהיה הגאולה, כי זוהי תכלית הגלות, ללקט הנפזרים והנדחים בארבע כנפות ארץ, הם נשמות גרים שהם בין האומות, ועל ידי גלות ישראל מתדבקים עמם ונלוים להם. אמנם מאמר אחר סותר לזה המאמר הסובר [יבמות מז ע"ב] קשים גרים לישראל כספחת, אך המפורשים עמדו בזה, דא"כ נשמות כשרים שיש בגרים, כאשר אנו רואים שהם נשמות קדושות, מניחים כל שלות עולם הזה ומתדבקים בישראל עם בזוי ושסוי בעו"ה, והכל לחיי עולם הבא מה תהא עליהם, ומתרצים דהיה הקב"ה מלקט הנשמות ומזמנם להיות נולדים ע"י ישראל, ולא היה צריך להיות נולדים על ידי עכו"ם שהם קשים כספחת, כי עדיין זוהמת נחש כרוך בם מחדר הורתם ושורש לידתם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

אין הדבר להבין כפשוטו, שהרי אמרו חז"ל [יבמות מז ע"ב]: קשים גרים לישראל וכו'. אלא הענין כמו שכתבו המפרשים, שנדחו ישראל בארבע כנפות הארץ כדי ללקט ניצוצות הקדושות שנתפזרו בין הקליפות בעוונותינו הרבים, כמבואר הרבה בספר הזהר הקדוש ובכונות האר"י ז"ל... וזהו שיתוספו עליהן גרים, שהם מתאחזים בישראל ע"י ישיבתם בחו"ל והליכתם ומשאם ומתנם ועסקיהם שם. והנה ע"י המתהלכים בארץ ומשוטטים בה הן מלוקטים אחד אחד, אבל להעלותם לשרשם העליון הם מתעלים ע"י התלמידי חכמים, הם הגומרים ומעלה אותם למעלה. א"כ שניהם צריכים זה לזה, כי התלמידי חכמים הם יושבים באהליהם ד' אמות של הלכה, ואינם יכולים להוציא יקר מזולל, כי אם מעלים הניצוצים שכבר נתבררו. א"כ שניהם מועילים זה לזה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות מ)

[הכוונה היא שע"י הגלות, הכירו הגוים שיש א-ל אחד בעולם, ועזבו את עבודת האלילים. וכנשלים מטרה זו, נחזור לא"י, וזה רמוז בפסוק "ובא לציון גואל", שנשוב לא"י אחרי "ולשבי פשע", שישובו העמים מפשעם ויכירו בה' אחד, "ביעקב", ע"י נדודי יעקב בעולם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מז ע"ב, מח ע"ב) לטקסט

לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים

[וכי בשביל מספר מועט של גרים שיתגיירו במשך שנות הגלות אנחנו צריכים לסבול כל השנים האלה? הכוונה היא שגם אם לא יתגיירו (שזו מציאות רחוקה) לפחות יכירו את שם ה', כי אנחנו מפרסמים את שמו בעולם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 10) לטקסט

[זה רמוז בפסוק (בראשית פרק כו פסוק ד) "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", שלכאורה לא היה צריך לומר "זרעך" שלוש פעמים, אלא "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" הוא עד בואם לא"י, שאז אמר משה "והנכם היום ככוכבי השמים", "ונתתי לזרעך את כל הארצת האל", הוא בהיותם בא"י, "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" - בגלות, "והתברכו" מלשון בריכה, שה' יבריך מהם את כל הגוים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף יט ע"ג) לטקסט

ואשברם לעיניכם, תנא לוחות נשברו, ואותיות פורחות.

מבאר שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור, והיה בו כ"כ ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, וראיה לזה ממה שכתוב, (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה, וזה מה שיש ללמוד ממה שאמרו שהיו האותיות פורחות, משמע שהיה בהן ממשות באותיות, ע"כ נאמר וכל העם רואים את הקולות דהיינו קול אלהים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק טו)

תני רבי חייא: מאי דכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה - יודע הקדוש ברוך הוא את ישראל שאינן יכולין לקבל גזירות אכזריות אדום, לפיכך הגלה אותם לבבל.

ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם וגו' - משמעות הלשון שבשביל שהיה ארמי אובד אבי ע"כ ירד מצרימה, והוא פלא. אלא כך הפירוש עפ"י דאי' בפסחים ר"פ האשה: ראוין ישראל להיות גולין לארם, וכשראה הקב"ה אכזריות של ארם עמד והגלן לבבל [ובגיטין ד' י"ז היה משמע דצ"ל אדום, דקאי על מה שאמר או בטולך או בטולא דבר עשו, אבל באמת עיקר הנוסחא ארם ושם לא מקשה אלא על מה שהתרעם על גלות בבל שהוא רע, והרי בבית ראשון עמד והגלן לבבל], וה"נ היה ביעקב אבינו שראוי היה להיות גולה מגזרת ה' לאברהם אבינו ובהיות יעקב בארם כ"ב שנים היה ראוי להיות נשאר שם בגלות, אבל ראה הקב"ה אכזריות של לבן שהיה אובד אבי ע"כ הוציאו משם והגלהו למצרים. [גורס בגמרא 'ארם' במקום 'אדום', ומוסיף שאף בגלות מצרים היה כך, שאמור היה יעקב אבינו לגלות לארם, אך בשל אכזריות לבן הוציאו הקב"ה משם והגלהו למצרים.]

(העמק דבר, דברים כו, ה)



פח ע"א

ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.

ויצא יצחק לשוח בשדה - כבר פירשו חז"ל שהוא היה מתפלל מנחה, וע"כ אין הפי' בשדה כמשמעו, שהרי אסור להתפלל בשדה, כדאי' בברכות ספ"ה חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. אלא כדאי' במס' פסחים ר"פ האשה דבשדה היינו הר המוריה שקראו שדה וכ"כ התוס' שם, וכמש"כ לעיל י"ב י"ז דבשביל שמדת יצחק הי' עבודה שהוא שורש לפרנסה ע"כ קרא אותו מקום שהוא שער השמים שדה המסוגל לפרנסה. ואין הכונה שהי' יצחק עומד אז בהר המוריה, אלא הוא התפלל תחת אילן וכדומה ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה והתפלל אז על הפרנסה שבכלל זה הוא השגת אשה שהיא צרכי האדם ונקראת ג"כ פרנסה כלשון הגמ' פרנסת נשואין. והזמין ה' לפניו באותה שעה את אשתו וזהו וישא עיניו וגו'.

(העמק דבר, בראשית פרק כד פסוק סג)

חז"ל בריש פ' האשה במס' פסחים אמרו שיעקב אבינו קרא לבהמ"ק בהר המוריה, בית אל. ומבואר שהבינו במקראות אלו כונה שניה - מה נורא המקום הזה היינו הר המוריה שחלם שראה הסולם עומד בהר המוריה, וע"ז המקום אמר כן... אלא יש כאן כונה שניה שקרא את הר המוריה מקום מיוחד להשגחה, ואברהם קראו הר להורות שמשם השגחת ה' להלחם עם אויבי ה' ויצחק קראו שדה להורות שמשם השגחה על פרנסת ישראל. אבל יעקב התבונן אשר גם הוא ראה השגחה פרטית בהגנה, אבל אינו באופן שקרא אברהם אלא אין זה כי אם בית אלהים שמורה על מדת השלום שהגנה על זרעו בקרב עמים רבים, יהיה במדת השלום כמו שהי' יעקב עצמו מושגח בדרך הפלגה במדה זו עם לבן ועשו.
וזה שער השמים - ואם אמר פתח הי' משל שנכנסים בו אנשים המיוחדים להבית, משא"כ באמרו שער, מורה שהוא פתוח לכל אדם. והנה ביארנו לעיל י"ב י"ז, שהשגחה למלחמה מיוחדת להוגי תורה ולפרנסה לבעלי עבודה אבל שלום לבעלי גמ"ח וזה שער מפולש גם לאוה"ע ולכל אדם מישראל ביחוד. והיינו דאי' בפסחים דפ"ח ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקרא בית. ומזה הבין יעקב שכך הוא, מדלא ראה אותו החלום בעודנו בבית שם ועבר מקום תורה אלא כאן מקום ריק מקדושת התורה. אלא בא להורות שבא להגין עליו בכח השלום, וגם ממה שאמר לו ה' והיה זרעך כעפר הארץ, הרי שיהיו מוגנים בשפלות. ומזה הטעם הצטיין יעקב מעתה במדת גמ"ח ושמירת שלום כאשר ניכר בכל ענין. וזה היה עין יעקב להיות בטח היינו שמירת השלום במנוחה, וממנו נלמוד לשמור מדה זו בעת הגלות שאנחנו כמו יעקב אבינו נודד וגולה. [מבאר שיעקב קרא לביהמ"ק שבהר המוריה בית - שהוא מקום מיוחד להשגחה, המורה על מדת השלום שבאה להגן עליו בבורחו מעשיו ושתגן על זרעו בעמים. (לכן, גם, הצטיין יעקב במדת גמ"ח ושמירת שלום).]

(העמק דבר, בראשית פרק כח פסוק יט (הרחב דבר))

לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית

[ליד ההר יש גיא, ובשדה יש קוצים, ואילו בית מהותו שלום וחיי משפחה. וזו מידתו של יעקב - מידת השלום. (נז ע"ג) כך מצאנו שכשהגיע לחרן שאל את הרועים "השלום לו" ללבן? כי אם לבן חי בשלום עם שכניו, הגלות לא תהיה כל כך רעה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נז ע"ב) לטקסט

אלא כיעקב שקראו בית

[יהודי צריך לעשות את ביתו למקדש, שבו הוא עובד את ה'. כמובן, בית המקדש, בית הכנסת ובית המדרש חשובים, אבל הבית הוא היסוד לכל יהדותו. ולכן יעקב קרא לו בית אל, כי עשה את ביתו לבית אלקים, ובזכות זה לא נמצא פסול בבניו. וזה מה שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - תעשה את המקדש כדי שישראל ידעו איך להביא לכך שהשכינה תשרה בבתיהם - יהיה בביתם ארון, זו התורה, ושולחן, אוכל כשר, מנורה - חיי המשפחה המאירים כנר, והמזבח - סמל לקרבנות שאדם מקריב בביתו, שמונע מעצמו אוכל אסור, ומוציא הוצאות לחינוך בניו לתורה. "וכן תעשו" - כל יהודי יעשה בביתו כתבנית המשכן.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 52-53) לטקסט

פתיא אוכמא

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"ב ]

מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא

עי' לקט ביאורי אגדות תענית ט ע"ב


פט ע"א

ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לו ע"א]


פט ע"ב

הממנה עמו אחר בחלקו רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן

ויש... [מהתומכים בת"ח] שסוברים שקונים מן הת"ח חלק מתורתו כדרך שאר משא ומתן. אמנם חלילה מחשוב כן... אלא הענין הוא שכל אחד מקבל שכרו משלם, וכמו שאמרו המשל מנר שמדליק ממנו ואין מחסר אורו, כן המחזיקים נוטלים שכרם מאת ה' מן השמים ואינם נוגעים ח"ו בחלקן של הת"ח...
וכבר אמרנו לזה רמז במשנה דפסחים הממנה עמו אחר בחלקו רשאים בני חבורה ליתן לו חלקו הוא אוכל משלו והן אוכלים משלהם, רצה לומר, מי שאי אפשר לו לעסוק בחלק תורתו שהיא חלקו לעולם הבא, וממנה עמו אחרים שהם ילמדו עבורו והוא יפרנסם, אין בזה גריעות ח"ו לת"ח לומר עליהם שמוכרים תורתם בשביל פרנסת עולם הזה, ויכולים בני חבורה, הם העוסקים בתורה (כמ"ש נזרקה מפי חבורה [שבת ג ע"א]), ליתן לו חלקו, כי הוא אוכל בעוה"ב משלו והן אוכלים משלהן, ואין בזה פחיתות שכר לתלמיד חכם. וזה שכתוב "שמח זבולון בצאתך" וגו', שכל אחד ישמח בשלו ואין אחד נוטל חלק חבירו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות מג)


צא ע"ב

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול.

ואז יקרב לעשותו. יקרב מיותר. ואז יעשה מיבעי. לרמז על הא דאי' בפסחים דצ"א ב' אין עושין חבורה שכולם גרים כו' מש"ה כתיב יקרב פי' לחבורה אחרת. [מוצא רמז לגמרא מן הפסוק "ואז יקרב [הגר] לעשותו" היינו שהוא קרב לקבוצה אחרת השונה ממנו.]

(העמק דבר, שמות פרק יב פסוק מח)



צב ע"ב

לפני החצר החדשה וכו' שחידשו דברים

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ה ע"ב]


צד ע"א

אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכו' מהלך חמש מאות שנה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יג ע"א]

ארץ מצרים הויא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה

עי' לקט ביאורי אגדות תענית י ע"א


צד ע"ב

תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים, גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים, גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי תשובה לדבריהם, מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון. מתקיף לה רב אחא בר יעקב, ודילמא כבוצינא דריחיא, אי נמי כצינורא דדשא, חכמי ישראל אומרים, ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, וחכמי אומות העולם אומרים, ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע, אמר רבי ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.

ועתה שמע פי' המימרא א"ר, לדעת חכמי ישראל שגלגל קבוע ועומד ולא יתנדנד ולא יתנועע והכוכבים והמזלות הם הנעים והנדים, ולחכמי אומות העולם שגלגל נע ונד והכוכבים והמזלות אין להם תנועה, אך הם כמסמרות נטועים ונעים בתנועות הגלגל ולא מעצמם להשיבם על דעת חכמי אומות העולם ולומר שגלגל קבוע, שהרי אנו רואים מזלות הקטנים השמאלי מהם והימיני שלא ימצא לעולם השמאלי בימין ולא הימיני בשמאל אלא עומדים במקומם ולא יזוזו משם, הוא שאמרו חז"ל מעולם לא נראית עגלה בדרום, ולא עקרב בצפון וכו'. וזאת לא יתחייבו בה אומות העולם, אלא באמרם כי סבת הגלגל ותנועתו הוא מן הצפון לדרום או מן הדרום לצפון, אבל בהיותם סוברים כי תנועת הגלגל העליון הוא ממזרח למערב, וגלגל המזלות ממערב למזרח, ימצא כי עגלה בצפון ועקרב בדרום ולא יזוזו ממקומם, ולא יראה השמאלי ימיני ולא הימיני שמאלי, כאשר נודע למי שהבינו בזה הענין והבין בענין התכונה. כי אין ספק כי רבי בהשיבו עליהם, שחשב כי סברתם היתה שתנועת הגלגל בין הצפון והימין, ישרה תשובתו מעולם לא ראינו וכו'. ורב אחא הביא ספק על תשובה זו ואמר כי דלמא כי סדנא דרחייא וכי צנורא דדשא, ר"ל ואלו הגלגל בכללו יתנועע המזלות עומדת במקומה והגלגל סובב בתוך העוגה, כאשר תנוד הרחיים בתוך הכלי הסובב אותה, והעץ העומד בתוכה קיים ועומד במקומו, כן יהיה הגלגל סובב ועוגת המזלות עומד ישמור מקומו ולא ינוד השמאלי והימיני המזרחי והמערבי זהו פי' כי סדנא דריחייא, ופי' כי צנורא דדשא, ר"ל כאשר יסוב ינוד הדלת על מקומות שהציר סובב כאשר תסוב הדלת על צירה שעקר הדלת סובב ומשתנה מקומו, והציר עומד ולא ינוד. והאמת כי זה רחוק ויותר רחוק מגלגל קבוע ומזלות חוזרים ואין צורך לכל זה כיון שנתברר שתנועת הגלגל בין פאתי מזרח ומערב כאשר בארנו. ואמר בסוף הברייתא חכמי ישראל אומרים ביום חמה הולכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע. ודעת זו בלי ספק דבוקה לגלגל קבוע ומזלות חוזרים. וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למעלה מן הארץ, ובלילה למטה מן הארץ. ודעת זו בלי ספק דבוקה לגלגל חוזר ומזלות קבועים. וכאשר שמע ר' הדברים האלה שהם תוצאות מן ההקדמות שחלקו בהם תחלה, הכריע דעת חכמי אומות העולם בראיה זו. שאמר נראים דבריהם שביום מעינות צוננים. ובלילה מעינות רותחים. והנה זה עם היות ראיה זו רפה וחלושה כאשר אתה רואה. ועתה התבונן מה שהורונו בברייתא זו, ומה יקר עניינה שלמדו. כי רבי לא הביט בדעת אלו אלא מדרך הראיות בלי להשים על לב [לא לח"י] ולא לחכמי אומות העולם. והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת, שביום מעינות צוננים ובלילה מעינות רותחים. והתבונן חכמת זה הסוד כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם, אלא שהכריע דעתם מדעת שיקול הדעת בראיה שזכרנו. זהו שאמר נראים דבריהם, הוא מלה מורה על הכרעה. ואלו נתברר לו בודאי ובראיה שגלגל חוזר ומזלות קבועים היה פוסק הלכה כמותם, כאשר עשו זולתו מן החכמים ז"ל בדעות אחרות, ואמרו נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל. ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה אין ספק כי קדוש הוא.
והנה נתברר לנו כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם- מאמר על האגדות)

מן הדעות הקדומים המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים, שלתנועת הגלגלים קולות נוראים ועצומים מאוד, והיתה ראיתם על זה - אמרם, שהגרמים הקטנים אשר אתנו, כשיתנועעו תנועה ממהרת, ישמע להם קיעקוע עצום וצליל מרעיד - כל שכן גרמי השמש והירח והכוכבים לפי מה שהם מן הגודל והמהירות. וסיעת פיתגורס כולה תאמין, שיש להם קולות ערבים, נערכים עם גדלם כערך נגוני המוסיקה; ויש להם מתת עילות להיותנו בלתי שומעים הקולות ההם הנוראים העצומים. וזה הדעת מפורסם באומתנו גם כן. הלא תראה החכמים יתארו גודל קול השמש בעת מרוצתה בכל יום בגלגל; וכן ראוי לכולם. אמנם אריסטו ימאן זה ויבאר שאין קול להם; ואתה תמצא זה בספרו בשמים - ומשם תבין זה. ולא תרחיק היות דעת אריסטו חולק על דעת החכמים ז"ל בזה, כי זה הדעת - רצוני לומר, היות להם קולות - אמנם הוא נמשך אחר האמנת 'גלגל קבוע ומזלות חוזרים'; וכבר ידעת הכרעתם דעת חכמי אומות העולם על דעתם בעניני התכונה האלו; והוא - אמרם בפרוש, "ונצחו חכמי אומות העולם". וזה אמת - כי הענינים העיוניים אמנם דיבר בהם כל מי שדיבר כפי מה שהביא אליו העיון, ולזה יאמן מה שהתאמת מופתו. [לרמב"ם היתה גירסה "ונצחו חכמי אומות העולם" ולפנינו ליתא, והוא רואה השלכה למחלקות זו על השאלה גורמים גרמי השמים בתנועתם רעש שלפי דעת חכמי ישראל יש רעש כיון שהמזלות מסתובבים בעוד שאריסטו סבר שאין רעש כיון שהמזלות קבועים.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ח)

וכעת רבו גוים בעלי בעלי תכונה שאמרו שלא כדין עשו חכמי ישראל בחזרתם. והחכם הכולל יוסף שלמה רופא מקנדיאה בספרו גבורת השם כתב, שאלו דבריהם בנויה על קבלה מפי נביאים, ואיך יחזרו להוראת הגוים שבנויה הכל על פי מושכל וסברא שיש בה מהטעות וכזב.
ואני אומר ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי אילו רצו לחזור מדבריהם, חדא למה הוזכרו דבריהם לבטלה, והסלקא דעתך למה לי דקתני, ועוד הוי ליה למימר וחזרו מדבריהם ולא והודו. אבל דעו כי שניהם אמת, כי הכוכב בתוך הגלגל והגלגלים חוזרים מעת לעת כל כדור ארצי ע"פ גלגל יומי, והכוכב שהוא בתוך הגלגל מקיף עמו ממילא ממזרח למערב כל העולם מעת לעת, אבל הכוכב בעצמו חוזר בתוך הגלגל שהוא קבוע בו תנועה עצמית ממערב למזרח וסובב והולך בתנועתו, הלבנה כ"ז ימים כל עולם, והחמה שס"ה ימים, וכן שאר כוכבים, וא"כ יתכנו ב' תנועות, כי תנועת הגלגל הוא יומי ותנועת הכוכב בגלגולו הוא כפי שאמרו לכל כוכב, לחמה שס"ה וכדומה, ובזה יתכנו דברי חכמי ישראל ודברי אומות העולם, כי הן דברו בכוכב בתנועתו, והן דברו בתנועה יומית יום ביומו, ובזה הגלגל חוזר ולא הכוכב, ולכך אמרו והודו חכמי ישראל לאומות העולם, ולא אמרו וחזרו, כי הודו מלשון הודיה ושבח, כמו הודו לה' כי טוב, וזהו שהודו, שדברו בבחינה אחת אמת, ואין בה מהטעות וכזב, כי בבחינה אחת אמת בשפתם. [שני התיאורים נכונים. ו'הודו' מלשון הודיה ושבח, ולא חזרו בהם.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה ובין (כל) רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע

סוף דבר, שזאת השאלה יעזר בה במה שנאמינהו מחידוש העולם. ורוב מה שכונתי בזה הפרק היה זה הענין. וגם כן היותי שומע תמיד מכל מי שידע דבר מחכמת התכונה שהוא חושב לגוזמה מה שזכרוהו החכמים ז"ל מן הרחקים - שהם אמרו שעבי כל גלגל מהלך חמש מאות שנה ובין כל גלגל וגלגל מהלך חמש מאות שנה - והם שבעה גלגלים - יהיה רוחק הגלגל השביעי - רצוני לומר, גבנינותו ממרכז הארץ - מהלך שבעת אלפים שנה! ויחשוב כל מי שישמע זאת שיש בדבריהם גוזמה גדולה ושלא יגיע המרחק אל זה השיעור. וממה שהתבאר ברחקים במופת וידע לך שהרוחק בין מרכז הארץ ובין קיבוב שבתי, והוא הגלגל השביעי, מהלך שבעת אלפים שנה וארבע ועשרים שנה בקרוב. אבל הרוחק אשר זכרנו, והוא מהלך שמונת אלפים ושבע מאות שנה, הוא עד חלל קיבוב הגלגל השמיני. וזה אשר תמצאם אומרים, בין גלגל וגלגל רוחק כך, ענינו - עבי הגרם אשר בין הגלגלים, לא שיש שם ריקות.
ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא - כי החכמות הלימודיות היו בזמנים ההם חסרות ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות ההם בענינים ההם או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם. ולא מפני זה אומר בדברים שנמצא להם שהם מסכימים לאמת - שהם בלתי אמיתיים או נפלו במקרה; אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכימו למציאות אשר התבאר מציאותו במופת הוא יותר ראוי באדם המעולה המודה על האמת - לעשותו. [מבאר שלפי הגמרא המרחק בין מרכז הארץ לגלגל השביעי הוא מהלך שבעת אלפים שנה ומבאר שאינם גוזמא אלא קרובים לעמדה של המדע התוכני. אמנם אם אין הדברים מדוייקים זה מפני שאין דברי חז"ל אילו, דברי נבואה אלא מה שמדדו או שמעו ולכן יתכן ואין זה מדוייק.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יד)



צה ע"א

מה בין פסח ראשון לשני

[זו שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - כיון שכתוב בפסח שני "ככל חוקת הפסח" ו"ככל חוקיו וככל משפטיו תעשו", מדוע לא נוהג "בל יראה" בפסח שני? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שאחר הפסח אסור לאכול כדי שיהיה נאכל באחרונה כדי שלא יבוא לשבור עצמות, ואיסור שבירת עצם נאמר גם בפסח שני, לרמוז שרק איסורים שדומים לו, ששייכים לקרבן עצמו, נוהגים בפסח שני.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ט ע"ג - לטקסט)

מה שבירת עצם מיוחד

[לכן כתוב (שמות יב) "לא תוציא מן הבית וכו' ועצם לא תשברו בו" - איסור שבירת עצם בלשון רבים, כי נוהג גם בפסח שני, ואיסור הוצאה בלשון יחיד כי נוהג רק בפסח ראשון].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"א - לטקסט)



צט ע"ב

ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין

[ארבע כוסות כנגד ד' לשונות גאולה, כי לקו שתים בגוף - שנעשו עניים ("למען ענותו") ועבדו קשה, ושתים בנפש - גזירת מיתה ע"י המיילדות וע"י היאור וגזירת ביטולם מתורה ומצוות. ונגאלו מכולם. כוס ראשון על הקידוש - כנגד התקדשותם בתורה ומצוות. הרביעי על ההלל, על ההצלה ממיתה. כובס שני על "גאל ישראל" - מהעבודה. כוס שלישי נעל ברכת המזון - העושר. ]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף י ע"א) לטקסט

[ארבע כוסות כנגד ארבע מלכויות (בראשית רבה פרשה פח), כי גאולת מצרים רמוזה ב"וכוס פרעה בידי" (חולין צב ע"א), כי היין הוא מטרת עבודת הגפן והגאולה היא מטרת הסבל בגלות. וארבע הכוסות בליל פסח מלמדות שכל הגאולות מארבע המלכויות מוכנות ביד ה'.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קפו) לטקסט

[ארבע כוסות הן כנגד ארבע מעלות של ישראל, שרמוזות בשמות רבה פרשה יז [עיין שם עמ' 124-127]. כוס ראשון, בקידוש, רומזת לאברהם אבינו, שהיה הראשון שקידש את השם, בכבשן האש, ואנחנו מתגאים בייחוס שלנו ממנו. כוס שנייה, בברכת "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך", רומזת לדם השה ששמו ישראל במצרים על המזוזות והמשקוף, להודיע שהתרחקו מדרכי הגוים שעבדו את השה, ובזכות זה ה' מציל אותנו מהנגף. כוס שלישי, לפני "שפוך חמתך", מרמזת על שבחנו לה' על שבחר בנו להיות עמו, ונוטל את דם שונאינו ומכפר עלינו. כוס רביעי אחרי "לך ה' הממלכה", רומזת שאלקינו נעלה מאלהי האומות, שאמונתנו היא אמונה טהורה, וה' מולך בתורתו על כל הדתות.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 128)
לטקסט


קב ע"ב

אין עושין מצוות חבילות חבילות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ח]


קו ע"א

תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין

לא ישתה אותו, דרך שכרות, עד שיהיו כל העריות הטמאות, עליו למישור, אלא ישתה באופן שיוכל להבדיל בין הטמא לטהור, ובאופן שיוכל להורות בני ישראל את כל החוקים ולא יטעה בהוראתו.

(כלי יקר, ויקרא פרק י פסוק ט)


קט ע"א

אין שמחה אלא ביין

סוכה בהיפוך אתוון היא אותיות "הכוס", רמז לאומרם ז"ל אין שמחה אלא ביין, והחג הקדוש הזה נקרא זמן שמחתנו.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף א ע"א)


קט ע"ב

לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי

[הטעם הוא שביום שני לבריאה נבראה המחלוקת, שלכן לא נאמר בו "כי טוב". מאז ואילך היה שינוי נגד רצון ה': ביום השלישי האדמה לא הוציאה "עץ פרי" אלא "עץ עושה פרי"; ברביעי הלבנה קטרגה; בחמישי ה' הרג את הלויתן; ביום הששי האדם חטא. וכל זה נגרם מיום שני שבו התחילה ההשתנות. ללמדנו כמה חשובה האחדות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף סח ע"א) לטקסט


קי ע"א

שהמלך פורץ לעשות דרך

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]

שלום לטובה מצטרף לרעה לא מצטרף

[זה מה שכתוב (תהלים קיט, קסה): "שלום רב לאהבי תורתך" - שלום מצטרף לטובה, "ואין למו מכשול" - שאינו מצטרף לרעה. וזה מה שנאמר (עוקצין ג, יב) "לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" - בכלי שתייה בדרך כלל אין ברכה אם הם זוגות, אלא סכנה, ואילו בשלום יש ברכה ואין סכנה.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כו) לטקסט


קיא ע"ב

פארי בביתא קשי לעניותא

והענין, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו שהן מוץ ותבן לחטה, כמ"ש ברעיא מהימנא פ' משפטים דף קכ ע"ב: ומס"ט דתבואות ה' מיני נהמא וכו' עד בני בכורי ישראל ע'"ש הטיב... וז"ש פארי בביתא עניותא בביתא, כי אין עני אלא בדעת, מאי עניות עניות דתורה, ואם אין קמח אין תורה וכו'.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לט במהד' תשיז)


קיב ע"א

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים

עם שעזות הנמר הוא פחיתות באדם, וכמו שאמרו עז פנים לגיהנם (שם). וכבר המית דוד אל הגר העמלקי שנתפאר בשהוא המית את שאול (שמואל ב' א'), עם שעל דרך האמת כחש לו, ואף שאם היה אמת היה הוא מעיד על עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ע"ו ע"א), אלא שדנו כדין עז פנים בשלוח יד לשונו לאמר שהוא המיתו, ואף על פי שלא יהיה כן. והוא מה שאמרו דוד בפירוש פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' (שמואל שם). וכן קלות הנשר וריצת הצבי, אל הרוב הם פחיתיות באדם, כי על כן נגזר שם הנקלה והנכבד מקלות וכבדות. וגם גבורת הארי שהוא ענין עריצות אינה מעלה אלא גבורת הבעל שכל, שלפעמים היא או על הרוב הוא היותו מנוצח, וכמו שאמרו אי זהו גבור וכו' (אבות פ"ד). אמנם אם היו לשם שמים הן הם עצם המעלות ועקרן. זכור נא מה אמרה מיכל בת שאול לדוד ביוצאו מפזז ומכרכר לפני ה', ומה ענה אותה כפי ענינם (שמואל ב' ו'), כאשר ביארנו יפה (בשער נ"ט). והקש על זה בכלם, כי ודאי באמת הענין לשום שמים איך שיהיה הוא טוב ונכון. [מפרש שתכונות רעות של חיות הן דבר טוב אם הן נעשות לצרך עשית רצון ה'.]

(עקידת יצחק, שער ע"ב)

אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול

[פירש רש"י, שמותר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו האנשים את דבריו. קשה הרי בברכות כז ע"ב נאמר שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל? (מז ע"ב) י"ל שמדובר בדברי מוסר ודרך ארץ כמו שאר הדברים שאמר ר"ע שם. אם זה היה ענין הלכתי, אם זה דבר שמסתבר, למה לא יקבלו ממנו (בלי שיתלה באדם גדול)? ואם אינו כדין למה ירצה שיקבלו ממנו? אלא מדובר בדברי מוסר, שלא יקבלו ממנו אם לא יאמר בשם אדם גדול. יש הרבה שלא מוכנים לקבל תוכחה, ויאמרו "טול קורה מבין עיניך". רק אם יאמר בשם אדם גדול, יקבלו ממנו. לכן רש"י אמר "שיהיה נשמע לבריות", שמתאים לתוכחה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מז ע"א-ע"ב) לטקסט

יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק

זהו כלל גדול בעבודת השי"ת, שצריך כל איש ישראל להאמין באמונה שלמה שהבורא ברוך הוא אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד, שאין כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלהינו היה הוה ויהיה, מנהיג ובורא לכל הברואים ומשגיח עליהם בפרטי פרטות, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. וכשבא לבחי' אמונה זו אין לחפוץ ולהשתוקק לשום דבר בעולם, רק יהיה כל חפצו ומגמתו והשתוקקותו למלאות רצון הבורא ית' ולא לחפוץ יותר מרצון הבורא ית"ש, כי צריך להאמין אם רצון הבורא ית"ש לתת לו זה הדבר, בוודאי הוא יתן לו בלתי מניעה, ואם אין בזה רצון הבורא, למה ייגע את עצמו להבל ולריק ללא יועיל?… וזהו כלל גדול שלא להשתוקק רק לרצון הבורא ית' ולא להתאות לשום תאוות עולם הזה יתירה כי זאת נודע שטבע הטוב להטיב וכמאמר חז"ל יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. וזה הוא עיקר בריאת העולם בגין דיתקרי רחום וכו'.

(רבי אברהם דב מאבריטש, בת עין, פרשת פינחס)


קיג ע"ב

מניין שאין שואלין בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך

מביא באור רש"י שכלדיים היינו אוב ותמה שאם כן לא מן הפסוק תמים תהיה למדים אלא ממקרא מפורש "שואל אוב וידעוני", ולדעתו הם הרואים בכוכבים. אין שואלים בהם כי צריך להיות תמים עם ה' אמנם אם שמע או נודע לו מהם שיש לו סכנה עליו להתחשב בכך ולא להתעלם ממידע זה, כי אסור לסמוך על נס ואסור לדעתו ללכת נגד המזלות.

(רמב"ן בתשובה)

חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת.

עבד עבדים - באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים, או נשבו במלחמה וכדומה. וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים. והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה, כאשר הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון. משא"כ משם ויפת, אין זרעו מסוגל לזה וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי וממילא אין נוח להשתמש בו וע"י השתדלות נעשה חפשי. והיינו שהמליצו חז"ל בפ' ע"פ חמשה דברים צוה כנען את בניו כו' רצונם בזה שכאשר נעשים עבדים יודעים כל מנהגי עבדים כאלו למדו אביו לכך. וע"כ נקרא כל עבד עובד כוכבים. עבד כנעני באשר הוא המובחר שבעבדים, אע"ג שאינו מזרע כנען.

(העמק דבר, בראשית פרק ט פסוק כה (הרחב דבר))

כי תראה חמור שנאך ...ומי שריא למסניה, והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך... אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה.

עוד ירצה, בהעיר למה באזהרת לא תשנא דקדק לומר את אחיך, ובאזהרת הוכח תוכיח אמר את עמיתך, שנראה שמדבר בשני נושאים.
אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה, גם מצינו שאמרו ז"ל (פסחים קיג:) בפסוק כי תראה חמור שונאך וגו' (שמות כג ה), שהכתוב מדבר במי שראה בחברו דבר מגונה שמצוה לשנאותו, וכאן צוה הכתוב שאם ראה דבר מגונה בתלמיד חכם אינו נכלל בגדר אותם שצוה ה' לשנאותם, אלא צריך להחזיקו כי ודאי עשה תשובה. והוא אומרו לא תשנא את אחיך שהוא תלמיד חכם, המתכנה בשם אח, דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי, או על דרך אומרם (קידושין נז.) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, כמו כן כאן את אחיך, פירוש המתרבה מאת אחיך, ותיבת אחיך, חוזרת על הבורא ברוך הוא שנקרא אח לישראל כביכול.
ואומרו הוכיח תוכיח, מדבר בנושא אחר, שהם המון העם, ולזה אמר את עמיתך, ולא אמר הוכח תוכיחנו, וחוזר לאחיך שאמר בתחילה, אלא לומר שאינו מדבר במה שהתחיל לדבר בו שהוא תלמיד חכם, אלא בהמון העם, שמצוה לשנאותו מצוהו ה' שיוכיחנו על פניו למה תעשה כה, בנעימות לשון בחיבה וברכות לשון. [מבאר שהאמור כאן הוא לגבי המון העם, אך לגבי תלמידי החכמים - אף אם ראה אדם אותם כשחטאו לא ישנאם, שחזקה שעשו תשובה.]

(אור החיים, ויקרא יט, יז)

מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים יוכלו התכונות המעשים והדעות הרעות להדבק בו ולפגמו, ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביון מצולות הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה

(אורות הקודש, חלק ג - מוסר הקודש, אות כ, עמ' שלד)

והרואה דבר ערוה בחבירו וכו' מצוה לשנאתו וכו' אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי לימא ליה ומ"ש בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחבירו בתורה ומצות, וכבר קיים בו מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" - עם שאתך בתורה ובמצות, ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בס' חרדים. אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו... הרחוקים מתורת ה' ועבודתו... צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'. והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים. וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם, מצוה לאהבם ג"כ, ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחי' גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעים. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה.

(תניא ליקוטי אמרים פרק לב)


קיד ע"א

מזגו לו כוס ראשון וכו' מברך על היין ואחר כך מברך על היום

[הכוס הראשון, בזמן הקידוש, מזכיר את קדושת ישראל, שכמו שיין עולה לראש של הדורכו, כך ישראל בקדושתו עולה לראש שונאיו המחללים קדושתו ומפיל אותם (ילקוט שמעוני תהלים פ עושה השוואה זו).]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 146-147) לטקסט


קטו ע"א

דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן. שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו".

והנה ג' השריגים (בשר קרבן הפסח, מצה ומרור) יטעימו יחד, והוא רומז לג' דברים. הא' (מרור) הוא הגלות שמררו את חייהם, הב' (מצה) היא היציאה תיכף ומיד שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג' (הפסח) אשר פסח ה' על בתיהם והוא בחינת הגאולה, כי עבר ה' בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם שהוא בחינת הבכורה...
ושלשת הענינים יחד היו צריכין להיות, וזולת א' אין נס בשנים האחרים. שאם לא היה הגלות - לא היו משיגים את מה שהשיגו מהצירוף, ומה שבררו. ומה גם ... כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדושה ששם היתה ושם נמצאת. וסגולת הוצאתם הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו (קהלת ח ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו.
ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה' היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים, והוא מאמר התנא ואלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' והיינו עבדים לפרעה וכו' (בהגדה של פסח) דכתיב (להלן פסוק לט) ולא יכלו להתמהמה. ועיקר הגאולה היא הפסיחה. נמצאת אומר כי שלשתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד.

(אור החיים, שמות יב, ח)

אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן

[עם ישראל שבע ממרורים בכל שנותיו, והתגברנו ע"י כריכתו עם מצה. ]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 204) לטקסט

[קשה לנו לסבול את צרותינו בגלות, המרור. הלל מלמד אותנו שהצרות באות בגלל רדיפת ההנאות, ועלינו לכרוך את המרור עם מצה, שמלמדת את מידת ההסתפקות מועט, וזה ימתיק את המרור. ועוד: הצרות מביאות לנו לחשוב שאין לנו חופש כי אנו משועבדים לגוים; והמצה שהיא סמל החרות, מלמדת אותנו שהתורה נותנת חרות לנפש, ומי שיש לו חרות הנפש, מסתפק בלחם עוני, ולא מתלונן על המרור שיש לנו מהגוים. ועוד: מצה היא סמל לאמונה ולבטחון שהיה לישראל, שיצאו לדרך עם מצה בלבד; וע"י הבטחון והאמונה לא נרגיש את המרירות שברדיפות הגוים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 210-211) לטקסט

...אמר רב פפא: שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת.

שהוא מרמז על התורה, ועם הארץ צריך לכרוך בבעלי תורה ולהתדבק בם.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)



קטז ע"א

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

ודרשו רז"ל (מגילה יד, א), הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ויש בזה ענין עמוק. נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב וקדימת יצר הרע להיצר טוב. וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו, א), וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה (נב, ב), ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשאר הקדושה מזוכך זך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן. ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי ה' כדפירשתי, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות וה' נתן את חן העם וכו' ואמר קומו צאו כו'. וזהו ביאור הא דתנן (פסחים קטז, א), מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ובגמרא מאי בגנות, רב אמר, מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ושמואל אמר, עבדים היינו. ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום רהיטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה. אלא היא החדוה היתירה, הקדמת הקליפה וצאתה החוצה.

(של"ה, מסכת פסחים - מצה עשירה (כא))

מאי בגנות - עבדים היינו או מתחילה עובדי ע"ז וכו' עבדא דמפיק מריה לחרות

[במצרים היתה גאולת הגוף מעבדות וגאולת הנפש מע"ז, ורב סובר שיותר חשובה גאולת הנפש, לכן מזכירים "מתחילה עובדי ע"ז וכו' ועכשו קרבנו המקום לעבודתו", ואלו שמואל מעדיף "עבדים היינו" שכולל את שתי הגאולות. וזה מה שר' נחמן מפרש "עבדא דמפיק מריה לחרות" - כלומר שיש בשחרור עבד שתי טובות, הפסקת השעבוד והתחייבות במצוות.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ח ע"ג - לטקסט)

מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה אמר ליה בעי לאודויי ולשבוחי אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו

[ביאר ר' שמואל מוהליבר המובא בספר ק"י: במצרים היה שעבוד הנפש, לע"ז של מצרים, ושעבוד הגוף, לעבודה בלבנים, ואח"כ היתה חרות הנפש וחרות הגוף. רב סובר שמקדימים "מתחלה עובדי עבודה זרה" שהיא גאולת הנפש, כי גאולת הנפש קדמה בזמן (בזה שהקריבו קרבן פסח הראו שהם מזלזלים באליל של המצרים - שם עמ' 43) והיא גם יותר חשובה, ושמואל סובר שמקדימים "עבדים היינו", מפני שבני אדם חסרים ההרגשה של רוממות הנפש, ויותר חשוב בעיניהם חרות הגוף. ועשו מבחן עם העבד, להראות מה בני אדם מרגישים תחילה, רוחניות או גשמיות. שאל אותו "עבדא דמפיק ליה מריה לחירות" - שהוא דבר רוחני, שמתחייב במצוות, "ויהיב ליה כספא ודהבא" - דבר גשמי, מה צריך לעשות? ואמר "לאודויי ולשבוחי". הודאה היא על דבר גשמי, כמו "ארבעה צריכים להודות", ואילו שבח הוא על דבר רוחני, כמו בתפלה "ישתבח שמך לעד מלכנו". הרי שהקדים את הצד הגשמי, וזה ראיה לשמואל, ולכן פתח "עבדים היינו".]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ג, עמ' 45) לטקסט

פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו

[כוונתו שב"עבדים היינו" יש תשובה על הקושיה "כולנו מסובין" (שאין לזה תשובה בשאר ההגדה) - מסיבים להראות שעד עכשו אכלנו בעמידה כמו עבדים ועכשו אנו בני חורין ואוכלים מסובים. ואין הכוונה שא"צ לומר "מה נשתנה" (שהרי רשב"ם כותב שאמרו "עבדים היינו" אחרי "מה נשתנה") אלא כוונתו שלאור דבריו, יש תשובות לכל "מה נשתנה".]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ח ע"ד - לטקסט)

מה נשתנה וכו' עבדים היינו וכו' מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו

[השאלה היא למה בליל הסדר עושים מעשים להזכיר יצ"מ ובכל השנה מצוה להזכיר ולא עושים מעשים, כמו שאר זכירות שאין בהן מעשה. התשובה - ה' צפה את גלות אדום, שיש חשש שישראל יתייאשו מהגאולה, ולכן ציוה להזכיר יצ"מ, שנגאלו. הרי המדרש מזכיר 4 סיבות שנתעכבה גאולת מצרים: לא עברו 400 שנה, לא היו מעשים טובים ולא מלו, עבדו ע"ז, ולא שלם עוון האמורי. ובכל זאת נגאלו בזכות אבות. וק"ו שאנחנו ניגאל, שאין בנו עיכובים אלה. ועושים 4 דברים להזכיר 4 אלו: פסח - הע"ז של מצרים, להזכיר חטא ע"ז. מצה - שלא הגיע זמנה להחמיץ, כך לא הגיע זמן הגאולה. מרור - להזכיר שמעשיהם היו מרים. ההסבה - זכר למה שה' הסיבם במדבר 40 שנה כי עוד לא שלם עוון האמורי. טיבול במי מלח - זכר לברית אבות, "מלח ברית". חרוסת זכר לטיט - שבגלל קושי השעבוד נגאלו לפני הזמן. והתשובה לשאלה למה לא כל לילה - כי בלאו הכי בטחוננו חזק שניגאל. וזהו "עבדים היינו" - אז היה עיכוב כי לא היינו בגדר בנים אלא בגדר עבדים, עד מכת בכורות, שקידשו שם שמים בשחיטת אלהי מצרים, שהרי עד אז נקראו רק "עמי", ו"בני בכורי ישראל" נאמר רק לגבי "הנה אנכי הורג את בנך בכורך". ועכשו שאנחנו בנים, ה' לא ימירנו באומה אחרת. ועוד "היינו לפרעה" - במצרים ישראל האמינו שפרעה הוא אלוה ועבדוהו (שלכן כשלקחו תינוקות ישראל כדי שפרעה ירחץ בדמם, לא נאנחו על זה כי רצו לרפא אותו כי היה ע"ז שלהם, ונאנחו רק מהעבודה). ועוד "במצרים" - היתה למצרים טענה עליהם, שישראל אמרו "לגור בארץ באנו", רק לזמן קצר, ובסוף "ויאחזו בה". וכל דברים אלו אינם בזמן הזה ולכן אנחנו בטוחים שניגאל. וכן לפי רב, "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" - ישראל גלו למצרים בגלל חטא אברהם "במה אדע" - בין אדם למקום, וחטא מכירת יוסף - בין אדם לחברו, שני חטאים שנבעו מזה שתרח היהעע"ז. אבל גלות אדום היא רק בגלל שנאת חינם - בין אדם לחברו, ואין בנו חטא בין אדם למקום, לכן בטוחים שניגאל.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ו ע"א-ז ע"א) לטקסט

מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

[פירש בס' אור המאיר בשם ר' בער, שהשתמשו במדות חסד גבורה תפארת, שנבראו רק לאהבת ה', ומי שישתמש במדות אלה ללמוד תורה ולהתפלל יש בו תערובת יצר הרע, כי יש לו גם כוונה להנאתו, ונקרא עבודה זרה כי הוא זר, שיש תערובת יצר הרע בעבודתם לה'.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לח ע"ג) לטקסט

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר (קטז:) שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו

[מדוע דוקא במצוות אלה צריך לומר את הטעם? כי בלילה הזה אנו מצפים לגאולה השלמה. וע"י ביאור הטעמים נבוא לתשובה שלמה שתביא לגאולה, כי הם שרשים לעבודת ה', שמתוך זכרון יצ"מ תמיד יבוא אדם לאמונה ובטחון, וזה ע"י זכירת הפסח, שמזכיר את כל הנסים שבמצרים; ובמצה, התכוונו לנוס מהצרות, וה' אמר להם שאין צורך לנוס אלא לאכול בחפזון לקראת הטוב שבעבודת ה', וזה מזכיר שהרעות בענייני עוה"ז הם הבלים; והמרור מזכיר להצטער בצער חברו ובמיוחד צער של ת"ח וצער של ישראל וגלות השכינה. מדוע לא נאמר "ר"ג אומר"? כי החכמים שאחרי ר"ג ראו שאין מקיימים את התשובה כדבריו, ולכן נקטו "היה אומר".]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ט ע"ב-י ע"א) לטקסט

[כנגד שלשת עיקרי האמונה: א - שה' ברא את העולם ומחדשו כל יום. ב - שה' יודע כל מעשי האדם ומשגיח ונותן שכר ועונש. ג - שהוא אחד ומיוחד. (בשם עטרת ישועה על ההגדה).]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' סא) לטקסט

[שלשת הדברים הללו מורים על החסד שעשה ה' עצמו, שמיהר להוציאנו לפני הזמן של ארבע מאות שנה, מפני שהיה קשה לנו לשאת את קושי השעבוד, והכביד מעט את כובד המשא כדי שיוכל להוציאנו לפני הזמן. וצריך לומר דברים אלו כדי להשאיר עלינו רושם חזק, את האמונה שמה נראה לנו כמאורעות רעים הם באמת לטובתנו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נא ע"א) לטקסט

כל שלא אמר (קטז:) שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור

[כך יש לבאר את הפסוקים (שמות פרק יב פסוק כד-כה): "ושמרתם את הדבר הזה" - אמירת טעם מצוות הפסח, בלי קיומם למעשה, "לחק לך ולבניך עד עולם" - גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אבל "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן יי לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת" - דוקא בעשייה, ולא די בדיבור.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נו ע"ד) לטקסט


קטז ע"ב

ורשב"ג, כל מי שלא אמר, ג' דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח מצה ומרור.

שואל, מניין לו לרשב"ג לומר כן, שנוסף על עשיית המצות בפועל, חייב הוא לומר ולספר בפה מענינם, אלא ודאי למד זה, מן פסוק "ואמרתם זבח פסח הוא וגו'," שהוא צווי על האמירה בפה, נוסף על העשיה, ועדיין לא הוזכר שיהיה חוב לספר בפה, ענין מצה ומרור, כי בפסוק זה לא נזכר כ"א זבח פסח, על כן נאמר אח"כ "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" ודרש בעל ההגדה בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וקשה על זה למה לא הזכיר גם הפסח ולומר "בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך"? אלא ודאי, לפי שכבר הזכיר חוב האמירה בפה מענין הפסח ,בפסוק ואמרתם זבח פסח היא, אבל מענין מצה ומרור לא הזכיר עדיין שחייב לספר בפה, אף אם לא ישאל שום אדם עליהם, וא"כ פסוק והגדת לבנך מדבר במצה ומרור לחוד שחייב לספרם בפה בפני בני ביתו אף אם לא ישאלוהו כלום.

(כלי יקר שמות יב, כו)

[בהגדה, זה מובא אחרי אריכות תיאור ניסי מצרים, לללמד שגם מי שסיפר על הניסים חייב לומר שלשה דברים אלו].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יח ע"א - לטקסט)

[היינו שצריך ליישב את הקשיים בפסוקים שמצווים על שלשה דברים אלו.

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יח ע"ג) לטקסט

פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים

[רבן גמליאל בא להשיב על קושיית אברבנאל, מדוע דוקא במכת בכורות נצטוינו על קרבן פסח - התשובה היא שהיה בה קטרוג מיוחד, כי בה היה תלוי אם ישראל או מצרים ינצחו, ולכן היה צריך בה מיוחד הפסיחה של ה' להגן על ישראל.

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ט ע"ב) לטקסט

[בא להסביר מדוע גם מי שאינם בכורים אוכלים קרבן פסח - כי גם שאר המצרים, שאינם בכורים, ניגפו אך לא מתו, ולכן גם שאר ישראל, שאינם בכורים, צריכים להודות שלא ניגפו].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יח ע"ב - לטקסט)

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים

ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן, היו כל בחינות גופות בני האדם חשוכות בחושך וזוהמא שהיו מתגברים עליהם, וביציאה נבדלו ישראל ונמצאו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה. ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה, והיינו, כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתווה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ, שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החוק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להימנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החומרית, ולהגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות.

(דרך ה' חלק ד פרק ח אות א)

מצה על שום שנגאלו אבותינו וכו' מרור על שום שממרו המצרים את חיי אבותינו

[בא להסביר מדוע גם לויים אוכלים מצה ומרור אף שלא היו עבדים - כי גם להם הועילה הגאולה, שעד אז היו "משועבדים" תחת יד מצרים והיו עלולים להגיע לחמשים שערי טומאה, וזהו "עבודת פרך" - כיבוש בשערי טומאה; וזה רמוז במצה, שהיו צריכים לצאת מהר כי אילו נשארו עוד רגע היו מגיעים לחמשים שערי טומאה].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יח ע"ב-יט ע"א - לטקסט)

[ר"ג בא להשיב על קושיית ס' מעשי ה', למה יצאו בחפזון (שהמצה היא בגללו) הרי זה חסרון, כפי שנאמר בגאולה העתידית "לא בחפזון תצאו"? התשובה היא שבמצרים היתה גלות הגוף, ויצאו בחפזון כי לא רצו את הצרות, וה' עשה כרצונם; משא"כ בגאולה האחרונה יהיה מצב גופני טוב, רק צרות רוחניות, ולכן לא ירצו לצאת בחפזון. עוד י"ל שביצ"מ לא יצאו במנוסה מהרע (כי היו מחבבים את היסורין), אלא בחפזון לקראת השגת הטובה בגדולה שהיא עבודת ה'.

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ט ע"ב) לטקסט

מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים

[בא להסביר מדוע אוכלים מצה בזה"ז שאין פסח, ומדאורייתא אוכלים מרור רק עם קרבן פסח. והתשובה - כדי לעשות זכרון למרירות העבודה.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יט ע"ג) לטקסט

[מדוע הקדים מצה למרור, הרי מה שמררו את חיי אבותינו היה לפני היציאה? י"ל שסדר דברי ר"ג הוא ע"פ הפסוק "ופסח על מצות ומרורים יאכלוהו". י"ל שרומז שגם אחרי הגאולה ממצרים יהיו עוד מרורים בגלויות נוספות.

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ט ע"ב) לטקסט

[קשה הרי גם בימינו יש לנו מרירות, ולמה לנו לעשות זכר למרירות במצרים? כי צריכים לזכור שבזכות קושי השעבוד, קיצר לנו הקב"ה את גלות מצרים מארבע מאות שנה ל-86, וזה בא להזכיר לאדם שמרירות שבא על האדם היא לטובתו. ועוד, שגלות מצרים היתה כדי שנקבל את התורה, ולכן המתין עד שיהיו בצרה גדולה, ואז בוודאי יקבלו את התורה בלב שלם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מח ע"א, נ ע"ב) לטקסט

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים

יש עוד ענינים פרטיים, מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה [המועדים] כפי ענינו; ושורש כולם הוא סדר שסידרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג הפסח, בכל הענינים שנצטוינו, לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו, וכמו שזכרנו למעלה, הוקבע, שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייבנו באותם הענינים כולם.

(דרך ה' חלק ד פרק ז אות ו)

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה ע"י עסק התורה והמצות בכלל, ובפרט בקבלת מלכות שמים בק"ש, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש באמרו "ה' אלהינו ה' אחד"... מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתרך, דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח. והיא בחי' יציאת מצרים.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מז)

[כנגד "בכל דור עומדים עלינו לכלותינו", כמו שדורשים "אהיה אשר אהיה" - אהיה עמם בגלות זו אשר אהיה בשאר גלויות].

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יט ע"ג) לטקסט

["את עצמו" - כי אדם שמח על דבר טוב שקרה לעצמו יותר ממה שהוא שמח על מה שקרה לחברו. ועוד: בכל דור, שהגאולה מתעכבת, יראה כאילו יצא ממצרים, כי בזכות יצ"מ קיבלנו את תורה ומצוות, שבזכותה אנו כבני מלכים. וזמש"כ "כי ישאלך בנך מחר" - אחרי זמן רב בגלות אחרת, "מה העדות" וכו' - מה טעם לעשות זכר לגאולה כשאנו בגלות? והתשובה "עבדים היינו וכו' ואותנו הוציא משם" - ע"י יצ"מ קיבלנו את עבודת ה'.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף י ע"א-ע"ב) לטקסט

לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס

[תשע לשונות כנגד תשעה שבטים שעבדו עבודת פרך, שאילו ראובן שמעון ולוי שנתייחסו בפ' וארא לא היו בשעבוד כל כך, וגם גד לא נזכר כי הוא במחנה ראובן ושמעון. "להודות" - יהודה. "להלל" - יששכר, כי זה לשון אור, "בהלו נרו", ויישכר קבעו חדשים ושנים ע"פ הילוך המאורות. "לשבח" - זבולון, שהיה לחוף ימים, וכתוב "משביח שאון ימים". "לפאר" - אפרים, מלשון "אפריון נמטייה" - ענין חן, ולבני יוסף היה חן. "לרומם" - מנשה שנאמר עליו "וקרני ראם קרניו". "להדר" - בנימין, מלשון דירה, כי בהמ"ק היה בחלקו. "לברך" - דן, שיצא ממנו שמשון שנאמר בו "ויברכהו ה'". "לעלה" - אשר,שהיה שמן רב בנחלתו, ושמן עולה על כל המשקים. "ולקלס" - נפתלי, שבחלקו היו פירות גינוסר שמקלסים עליהם.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יט ע"ד-כ ע"א) לטקסט

[כיון שאנחנו רואים כאילו יצאנו בעצמנו במצרים, אנו מודים מעצמנו, שלא כמו הודאה על נס שנעשה לאבותיו שההודאה אינה טבעית לו. תשע לשונות שבח כנגד שמונה מעלות במאמר ר' פנחס בן יאיר (ע"ז כ): זריזות, נקיות, טהרה, פרישות, קדושה, ענוה, חסידות, רוח הקודש. ולפי מעלת אדם תשתנה הודאתו לה': "להודות" - אדם פשוט. "להלל" - בזריזות. "לשבח" - בנקיות הגוף והנפש. "לפאר" - בטהרה. "לרומם" - בפרישות. "להדר" - בקדושה. "לברך" - בענוה. "לעלה" - בחסידות. "ולקלס" - במעלות רוח הקודש. נאמר "חייבים להודות" ולא "אנו מודים" - בא לומר שאנו מכירים בשפלותנו וראוי לנו לעלות במעלות הנ"ל. ]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף י ע"ב) לטקסט

ולקלס

[טור או"ח, סי' נו, מציין שהיה נוסח בקדיש לומר "ויתקלס", אבל אנחנו אומרים "ויתהלל". הטעם הוא ש"יתקלס" יש גם במשמעות גנאי, כמו בפסוק (יחזקאל פרק כב פסוק ד) "וקלסה לכל הארצות". אבל רב עמרם בסידורו דחה, שמצאנו בפסחים "ולקלס", במובן של שבח.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף כ ע"ב) לטקסט

הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה

["מיגון לשמחה" - בי' ניסן היו ביגון, שנצטוו לקחת שה לקרבן ופחדו מהמצרים. "ומאבל ליום טוב" - כי במכת חושך מתו הרבה מישראל, וקרוביהם היו אבלים עליהם, וזה היה באדר,והאבלות פסקה בי"ד ניסן. "ומאפלה לאור גדול" - בליל ט"ו ניסן היה מאיר כשמש כמש"כ בזוהר. "ומשעבוד לגאולה" - עד קריעת ים סוף, היו משועבדים כי הבטיחו "דרך שלשה ימים נלך", ורק בים סוף כשטבעו האדונים, נגאלו גאולה שלמה ואמרו שירה.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כ ע"א) לטקסט

הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה

["מעבדות לחרות" - כולל כל מיני טובות הכלולות בחרות. "מיגון לשמחה" - מעוני לעושר, כי עשיר הוא השמח. "ומאבל ליום טוב" -כנגד "והצלתי". "ומאפלה לאור גדול" - שהשיגו אור גדול ע"י המופתים עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. "ומשעבוד לגאולה" - גאולה מהשעבוד ליצר הרע ע"י מתן תורה. "ונאמר לפניו הללויה" - כי עיקר בריאת האדם לתקן אחרים, להיות זוכה ומזכה, וזהו "הללויה" - קורא לאחרים להלל.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף י ע"ב) לטקסט

מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה

["עבדות לחרות" - כנגד הישראלים שהיו עבדים, "משעבוד לגאולה" - כנגד הלויים שלא היו עבדים אבל היו בשעבוד רוחני].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יט ע"א - לטקסט)

אשר גאלנו וגאל את אבותינו

[הקדים את גאולתנו לפני גאולת אבותינו, כי בגלות הזה הצדיקים מרגישים את גלות הנפש יותר מבמצרים שהיתה רק גלות הגוף, ובלילה הזה אנו מאמינים באמונה שלמה שניגאל בגאולת הנפש, ולכן מקדימים אותה, שאילו אבותינו שיצאו ממצרים לא ידעו על קדושת התורה. ]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יא ע"א) לטקסט

יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום

[כי בניסן עתידין להיגאל].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כא ע"א - לטקסט)



קיז ע"א

מזמור לדוד, מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.

מבואר [מכאן] שהמצות והעבירות העיקר בהן היא הכוונה, אם כן מחשבת הלב הוא שורש העבודה והמרי, ולזה אמר מכל משמר נצור לבך וגו', כי להתפעליות הנפשיות אשר שרשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדבקות השם ית' והקורבה אליו, גם באותם הפעליות שאין בהם מצווה ולא עבירה כשמחה והעיצבון.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי)

אמרו רז"ל אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה, ובהיות שאז היה ירמיה אסור ועצור בחצר המטרה, לא יבצר שהיה לבו דואג בקרבו בצער, ועל כן אמר לו השי"ת שיכון לבו בתפלה, ואין עומדין להתפלל מתוך עצבות אלא מתוך שמחה כדי שיכוון לבו (ברכות ל"א ע"א) ועל ידי כן השכינה שורה עליו ויגיד לו עתידות, וזה שאמר לו ה' יתברך, 'קרא אלי' בתפילה, ועל ידי כן שתכוון לבך בתפילה ויתעורר לבך בשמחה ואז 'אענך ואגידה לך גדלות'.

(רבי משה מפרנקפורט, מנחה גדולה, ירמיהו לג, ג)

שאין השכינה שורה וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה

עי' לקט ביאורי אגדות שבת ל ע"ב

כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן

נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור... רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה. והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה... ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות... ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה, כגון דרך משל... האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ז)



קיז ע"ב

אמר רבי שמעון בן לקיש, ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן.

באורו כי אברהם היה לגוי גדול ,יותר מכל האבות, כי כל מה שיצא מן יצחק ויעקב, מתיחס גם כן לאברהם, נוסף לו על יצחק ויעקב, כי יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה. ואברכך, בממון זה שאומרים אלהי יצחק. כי הוא נתברך בממון יותר מכולם, שנאמר (בראשית כו כב) ויזרע יצחק בארץ ההוא, וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ואגדלה שמך. זה שאומרים אלהי יעקב. כארז"ל (מגילה יח.) ויקרא לו אל הקב"ה קראו ליעקב אל כו'. וכפשוטו נקרא בשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים ואנשים אבל אברהם לא היה כי אם אב המון גוים.

(כלי יקר, בראשית פרק יב פסוק ב)

["ואעשך לגוי גדול" זהו שאומרים אלהי אברהם - ה' מבטיח לאברהם שיקום מזרעו גוי גדול שיאמר "אלקינו ואלקי אבותינו", שאנחנו תמימים עם ה' גם בנדודינו כמו שאברהם היה נאמן לה' גם בנדודיו בין הגוים. וכמו שהגוים לא הכירו טובה לאברהם על הטוב שעשה להם אלא קראו לו "אברם העברי", שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר, גם בישראל, הגוים אינם מכירים לו טובה על הטוב שישראל גומל להם.
"ואברכך" זהו שאומרים אלהי יצחק - יצחק מסר נפשו להיעקד אף שה' לא ציוה לו, וישראל נתברכו בזה שנחה עליהם רוחו של יצחק, שהם היו מוכנים למסור נפש על התורה, אף שלא שמענו מה' את הציווי למסור נפש, אלא סומכים על המסורת מאבותינו.
"ואגדלה שמך" זהו שאומרים אלהי יעקב - ישראל במשך הדורות יוכלו לומר שהם כמו יעקב, ששואפים לתורה ודעת, ולא מתערבים בגוים, ויש גדולי תורה שמגדילים את כבוד ישראל ותורתו.
"יכול יהו חותמין בכולן" - שמא דור החתימה, שיהיה בעקבתא דמשיחא, שיפנו עורף לתורה, לא יוכל עוד לשוב? "בך חותמין ואין חותמין בכולן" - דור החתימה לא יהיו כיצחק שהאמין בדבר ה' לביו, אלא יפקפקו במסורת האבות, ולא יהיו כיעקב שחינך את בניו לתורה גם במצרים, אלא ילכו בדרכי הגוים, אבל יהיו כאברהם, כמו שה' נתן את רוחו בו אף שלא היה לו אב או רב ללמדו, כך ה' יתן את רוחו בדור החתימה, שיכירו את ה'. וזה נוסח החתימה "מגן אברהם" - ה' מגן על העם של אברהם, לא יתן לו לכליון כמו כל העמים, אלא יקים אותם לו לעם.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' סו-סז) לטקסט

ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן

[מה איכפת לאברהם אם יחתמו בו או בכל שלושת האבות? הנה אברהם היה עשיר, ועמד בנסיון העושר, והוא דוגמה לבניו, שיעמדו בנסיון העושר. והיינו "ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם" - זרעך יהיה גוי גדול, ויהיו עשירים, ובכל זאת יקיימו את התורה, כמו שאתה עומד בנסיון העושר. "ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק" - יצחק נעקד על המזבח, וממנו ילמדו בניו למסור את הנפש על התורה. "ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב" - יעקב סבל הרבה צרות בחייו, ובכל זאת נשאר נאמן, ומזה לומדים בניו לשמור על התורה גם מתוך עוני. אבל בחתימה, בסיום, לעתיד לבוא, לא נזדקק ללמוד מיצחק ומיעקב, כי לא נהיה עניים ולא יציקו לנו הגוים, אלא נהיה עשירים בא"י, כמו המצב של אברהם.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 36-38) לטקסט

ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם וכו' יכול יהו חותמין בכולן תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן

[כתנות אור מקשה, איך למדים מ"והיה ברכה" חותמין רק בו. הרי חתימת הברכה צריכה להיות מעין הפתיחה (ברכות מט), ואין חותמין בשתים (שם). לפי זה החתימה צריכה להיות מגן אברהם, כמו הפתיחה, "אלקי אברהם". תוס' ברכות מ ע"ב (ד"ה אמר אביי) מקשים מדוע אין "מלכות" בברכות שמונה עשרה הרי ברכה בלי מלכות אינה ברכה? ותירצו ש"אלקי אברהם" הוא כמו מלכות כי אברהם המליך את הקב"ה על כל העולם. וכן תוס' ברכות מט כתבו ש"אלקי אברהם" הוא כמו מלכות כי אברהם היה הראשון שקרא לה' "אדון". אברהם קרא לה' "גדול" להורות שהוא משגיח על הארץ. (עמ' 22) ובזה מובנת הדרשה "והיה ברכה": "בך חותמין" כי בזכותך הברכה הזאת היא ברכה שלמה, שנחשב כאילו יש בה "מלכות". "ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם" - כי אברהם הכיר את ה' כמלך, ואין מלך בלי עם, ועשאו גדול על כל אלהים, ומלך גדול על כל הארץ, כפי שאמרנו ש"גדול" משמעותו שהוא נמצא בכל מקום, ובשכר זה ה' עשאו לגוי גדול. וכנגד זה ה' ברך אותו "בכל" - שיצליח בכל מה שיעשה וכל מי שיברך יהיה מבורך.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 19-22) לטקסט

מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו

[הכוס השלישי על ברכת המזון, כשמודים לה' על המזון שהוא נותן לנו, מסמל את הגפן שיש בו יין ויש בו חומץ, הטוב והרע שקורים לישראל, ועל שניהם אנחנו מברכים, גם על היסורים שקשים כחומץ.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 151) לטקסט

רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר

[שותים כוס רביעי בסוף הסדר, כשאומרים "לשנה הבאה בירושלים", ומברכים בורא פרי הגפן, לרמוז שכמו שגפן נסמך על עצים יבשים, כך ישראל חי בזכות האבות (המשל במדרש רבה ויקרא פרשה לו, ב), והגאולה תבוא רק אם אנחנו ממשיכים בדרכם. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 154) לטקסט

שבת דקביעא וקיימא וכו' יומא טבא דישראל הוא דקבעי ליה דקמעברי ירחי וקבעי לשני מקדש ישראל והזמנים

אשרי משכיל אל דל ובפרט ביום משתה ושמחה ויו"ט, כמבואר בזוהר וז"ל (פר' יתרו [דף פח ע"ב]): תא חזי, דכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי חדי בלחודואי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי... ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהיב ליה עונשא כשאר זמנין וחגין... ובטעם הדבר דבחגין צריך יותר למחדי למסכני מבשבת... אמשול לך משל, למלך שלטון שנתארח לבית כפרי אחד אשר תחת ממשלתו ויכירהו, ולא שת לבו אליו לכבדו כראוי ויחר אף המלך בו. וישא עיניו והנה איש בא אליו, והוא ציר שלוח מכפרי אחר לאמר: אם על המלך טוב יבא אל המשתה אשר אעשה לו. ויבא המלך אל בית האיש ההוא, והנה גם זה האיש לא שת לבו אל המלך ולא כבדו גם הוא. אדין מלכא בנס וקצף סגי ברגז וחמא, אמר הדמין יתעבד וביתיה נולי ישתוי, כי יותר רעה מעשה זה האיש מהראשון, כי אל הראשון מעצמו בא אליו המלך וזה שלח אחריו, גם על השליח קצף כי הוא היה הסיבה לבושתו. והנה בשבת דקביעי וקיימי ומעצמם באו האושפיזין לאו עונשיה סגי. אבל בחגים ומועדים שהם ע"י ישראל כמאמרם ז"ל (ר"ה כד ע"א): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" - אל תקרא אותם אלא אתם, ואם אז אינו מכבד האושפיזין, עונשיה סגי... ומשום דשבת קביעא וקיימא ואמרינן מקדש השבת וישראל והזמנים, דשבת הוא אות בינו ובין בני ישראל, וחגים בין בני ישראל ובינו. ומשום דשבת קביעא וקיימא וזמנים ע"י ישראל נקראים.

(שב שמעתתא, הקדמה, אות ס)



קיח ע"א

אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה הודו כנגד מי - כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו.

ובפ' ע"פ קי"ח אי' דכ"ו דורות שלפני מ"ת נידון במדת החסד. ונראה פירושו - בזכות חסד שנהג בעולם. ומש"ה דור המבול ואנשי סדום שלא נהגו במדה זו נחרבו. ואע"ג שכך היא המדה שיסד הקב"ה בהליכות עולם לו, גם בלי שום ברכה מצדיק שיהי' כן, מכ"מ גם דאת היא מדה בעולם שיהא מועיל הרבה ברכה זו, להגיע מגמול בעין יפה ובמדה טובה. וכמו בקללה שאינה מועלת ומזקת על חנם, כמאמר שלמה: קללת חנם לא תבוא, ואינה באה אלא על מי שראוי להתקלל, מכ"מ הרבה הקללה גורם (כמבואר בס' שופטים גבי קללת יותם בן ירובעל וכמש"כ בס' במדבר פ' בלק), וה"נ ברכה למי שמגיע לו עבור מעשיו. והנה ראה יצחק בדעתו שמדה זו לעשות גמ"ח מדעת אנושי לבד אינו ראוי ליעקב כלל, באשר נוצר אך לתורה ולתעודה, ואין לו להתנהג בחסד אלא לש"ש וקיום תורתו, ואם לא בזה האופן אינו ראוי להתברך כלל, אפי' ברכת עוה"ז לבד. וידוע דיצחק אבינו הי' כח הדין כלשון המקרא: ופחד יצחק, ע"כ הי' דעתו שאין לאומה הנבחרת להתהלך לפני ה', חלק ותקוה להשיג איזה שכר עפ"י גמ"ח שלא לש"ש, ומדה זו מגעת אך לעשו שנוצר להליכות עולם. וגם, למדה זו של הטבע מועיל יותר מעלת הבכורה (כמש"כ להלן י"ט), ע"כ רצה לזכות את עשו במצות כיבוד אב, כמו שאירע ליפת, ויהנה אותו בסעודה, ובעבור זה יגיע לו הברכות בשעה שיכין עצמו לקבל שפע רוה"ק לברך. ובאשר אינו ראוי לעשות סעודה ביום המות, ע"כ רצה להקדים הענין. אבל רבקה, מאהבתה ליעקב, השתדלה אשר הרשעים שיצאו מיעקב שיעשו חסד, ישאו ברכה מה' בעוה"ז, כמו שהי' באמת בדורו של אחאב שנתברכו בגשמים לפני קללת אליהו (כדאי' בפ' חלק), והי' בזכות חסד שהי' אחאב ודורו נזהרים הרבה. וכן בכל דור יש אפיקורסים והם בעלי חסד ומתברכים בשפע, והכל בא מברכת יצחק, שכיון לברך את עשו והגיעה ליעקב (וחז"ל ביארו כ"ז כדברינו כמו שיבואר להלן כ"ז). [מבאר שהעולם נידון במדת חסד בזכות החסד שנהגו בעולם, ולכן דור המבול ואנשי סדום נחרבו, שלא נהגו במדה זו. ומדה זו של חסד משרה ברכה למי שמגיע לו בגלל מעשיו. וכשראה יצחק שיעקב, בגלל צדיקותו, לא יגיע למדה זו מצד האנושי אלא רק לש"ש וקיום התורה, רצה לגרום לעשיו לכיבוד אב ובכך לזכותו בברכות. אך רבקה השתדלה שרשעים שיצאו מיעקב יעשו חסד ויזכו לגמול על כך בעוה"ז וכך יוכל יעקב לזכות בברכות.]

(העמק דבר, בראשית פרק כז פסוק א (הרחב דבר))

אמרו בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר לו הקדוש ברוך הוא אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד ולפי שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל שלשה מבני בניו

ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב בתורת משה רבנו, כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור, "אין מיתה בלא חטא, ולא יסורין בלא עוון", ואמרו, "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו", וזה - לשון המשנה. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר - ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא - ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש - ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא - אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו - רצוני לומר, ההזהרה מן העול והחמס. אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה", ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

אמר לו גבריאל וכו' אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים (קיח:) ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר לו הקב"ה רד

הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל אֶרֶךְ הָאֶבְרָה. דְּמוּת בַּהֲקִימוֹ בְּבִקְעַת דּוּרָא. וַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו פִּיךָ אָצוּ לְשָׁמְרָה. וְשַֹר אֵשׁ צִוִּיתָ לְהָקֵר אַתּוּן נוּרָא.

(סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ע)

דרש רבי שמעון השלוני, בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו, רבונו של עולם, ארד ואצנן את הכבשן, ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש, אמר לו גבריאל, אין גבורתו של הקדוש ברוך הוא בכך, שאתה שר ברד, והכל יודעין שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש, ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, אמר לו הקדוש ברוך הוא רד.

המלאכים אין ספק שיש להם הנהגות מיוחדות, ועל ענינים מיוחדים, כמו שאנו רואים בדניאל שר מלכות יון, ושר מלכות פרס. ואמר בפרק ערבי פסחים: בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש, עמד יורקמי שר של ברד לפני הקב"ה ואמר אלך ואצנן את הכבשן, עמד גבריאל לפני הקב"ה ואמר אין כבודו של הקב"ה בכך, אלא אני שר של אש אלך ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ כדי שיהיה נס בתוך נס. הנה מבואר שאם לא על דרך פלא אין כחו של יורקמי אלא לקרר, ולא כחו של גבריאל אלא לחמם, וכן ההיקש בשאר.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף

בצאת ישראל ממצרים, אמרו רז"ל כי הוציאם גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז וכו', ועל כן היה כח אמיץ ביד המערכה לעכבם, וגם שרו של מצרים צועק ואומר משוא פנים יש בדבר הללו עובדי ע"ז וכו'. ובכן, לשדד שם ומערכת הבאים להחזיק מחמת טענה כף שניה בהכרעת רחמים גדולים, ליד חזקה תתייחס. ועל זה אמרו קשים כקריעת ים סוף, כי אז היה עיקר קטרוג שרו של מצרים, וכמעט שהיו ישראל כרגע אם ליאבד או להיגאל... וכן יקרה למזונותיו של אדם, כי גם שקוצבם הוא ית' מראש השנה לראש השנה [ביצה טז ע"א], אנו מקפחים מזונותינו במעשינו, כמאמרם ז"ל מעולם לא ראינו ארי סבל או צבי קייץ ושועל חנוני ומתפרנסים שלא בצער, אלא אני הוא שקפחתי את מזונותי [קדושין פב ע"ב], על כן יצטרך הקדוש ברוך הוא לשדד המזל לזונו ולפרנסו כאשר בקריעת ים סוף. וזהו קשים מזונותיו וכו', לומר מה שקשים מזונותיו לפני הקדוש ברוך הוא לא מפאת הזן, כי אם כאשר בקריעת ים סוף, שהיה להעדר זכות במקבל.

(אלשיך דניאל ט)

מה קושי יש, ח"ו, כלפי שמיא? אלא שכבר אמרו חז"ל כי קריעת ים סוף היתה מכוח אמונתם של ישראל בהקב"ה. [ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רלג: אחרים אומרים: כדאי הוא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים. שלא אמרו למשה 'היאך אנו יוצאין למדבר ואין בידינו מחיה לדרך?' אלא האמינו והלכו אחרי משה...]
והכוונה היא, איפוא, שכשם ששינוי הטבע שהיה בקריעת ים סוף היה תלוי בבטחון של ישראל בהקב"ה, ומכוח האמונה בהקב"ה השתנו בשבילם מערכות הטבע, כך תלויים מזונותיו של אדם בבטחונו בהקב"ה, וכמידת בטחונו בהשי"ת כך היא מידת כוח השפעה מלמעלה.

(שיחות מוסר, תשל"ב לתחילת זמן קיץ מאמר סד' עמ' רעד')

[זה רמוז במסורה, שהמלה "אפיך" מופיעה בשני פסוקים: "בזיעת אפיך תאכל לחם" - עבודת אדם למזונותיו, "וברוח אפיך נערמו מים" - קריעת ים סוף.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף ו ע"א) לטקסט

[בסוכות נידונים על הגשם (ראש השנה טז ע"א), ובכלל זה על הפרנסה באופן כללי, כמו שנאמר בתענית ב ע"ב "גשמים היינו פרנסה". והחתימה של ימי הדין של סוכות הוא בהושענא רבה. וכמו שאם יש דבר שקשה לעשות, צריכים הרבה אנשים להתאסף לעשותו, כך כאן, בתפלה בהושענא רבה צריך אחדות כל ישראל בגלל הקושי להשיג פרנסה, ובשביל האחדות, צריך כל אחד לפייס את חברו שפגע בו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לג ע"ב) לטקסט

[איך אפשר לומר שקריעת ים סוף היתה קשה להקב"ה? ההשוואה היא, שבעת בריאת העולם, התנה הקב"ה עם שר של ים שיקרע את הים ביציאת מצרים (שמות רבה פרשה כא), ושר של ים ביקש מה' להראות לו איך ייראו ישראל, כדי שידע בפני מי לקרוע את הים; והראה לו הקב"ה את דמות אדם הראשון, שהוא היה אז האדם היחיד בעולם. אבל בזמן יציאת מצרים, שר של ים הביט בישראל ולא הכיר אותם, כי הם עבדו ע"ז במצרים, ולא היה להם צלם אלקים כאדם הראשון. עד שה' הוליך את שר של ים, ואמר לו שאלו ישראל והשתנו מראיהם בגלל החטאים. וכך הוא בענין מזונתיו של אדם, שה' קובע בראש השנה כמה כסף יקבל כל אחד באותה שנה לפרנסתו, ומוסר את ההוראות לחת"ך, שר הפרנסה, וכדי שחת"ך ידע למי לתת, ה' מראה לו את פניו של כל אחד בבית הכנסת בראש השנה. אבל במשך השנה פניהם משתנים בגלל חטאיהם, וחת"ך אינו מכיר אותם, וה' אומר לחת"ך שבכל זאת יתן להם את פרנסתם. וכיון שבשני הדברים הללו צריך להטריח את הקב"ה להסביר לממונים שמראה פנינו השתנה, אומרים ששניהם קשים.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 31) לטקסט

עתידה מצרים שתביא דורון כו', א"ל הקב"ה לגבריאל גער חית קנה שדרה בין הקנים

וענין "גער חית קנה" ואמירה דווקא לגבריאל, כמ"ש [שבת נו ע"ב]: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נעץ גבריאל קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי, לכך אמר הקב"ה גער אותו קנה ויאבדו.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מה במהד' תשיז)

כל המבזה את המועדים כאילו עובד עכו"ם

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"א]

בשעה שאמר הקב"ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות אמר לפניו רבש"ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו בזאת אפך תאכל לחם התקררה דעתו

[עניין אכילה היינו מזונות, שהאדם נהנה ומרגיש בהם טעם. וכמו שחמור אין לו הנאה וטעם אלא בדברים גשמיים, כמו"כ האדם לא ירגיש שום טעם בתורה ומצוות, אלא רק באם הרצון לקבל מקבל את מילויו ואין לו שום תענוג ברצון לתת. "ולא נתקררה דעתו עד שאמר לו הקב"ה בזיעת אפיך תאכל לחם", היינו שע"י יגיעה, האדם יזכה לבחינת "לשמה", כי הלחם היינו נתינה השפעה ואמונה, כמ"ש (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי", שהלחם הוא מזון של קדושה שמשיגים ע"י מלחמה עם הגוף. וע"י היגיעה בתו"מ יזכה האדם ל"לשמה", ויזכה לבחינת לחם ולא טעם של קוץ ודרדר. כל עשיית המצוה שלא לשמה יש לה טעם של קוץ ודרדר, והתיקון הוא "בזיעת אפיך תאכל לחם" - על ידי תשובה יגיע לעשיית המצוות לשמה.]

(ברכה ושלום עמ' כג-כה)

מאי דכתיב הודו לה' כי טוב הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ואת עני בשיו יתום בביצתו אלמנה בתרנגולתה

[קשה למה אמרו "בטובתו" היה צ"ל "בממונו"? (א ע"ד) מי שחוטא הוא כמזיק, כאמור באבות פ"ה שרשעים מאבדים את העולם. ותשלומים יכוים להיות מכמה סוגי קרקע, עידית, בינונית או זיבורית. בנמשל, עידית הוא מיתת האדם, בינונית הוא יסורין, וזיבורית הוא תשלום ממון. עיקר דינו של מזיק לשלם עידית, וכן חוטא היה צריך למות, כדברי הירושלמי במכות, שהנבואה אומרת "חטאים תרדף רעה". אבל ה' ברחמיו מתחיל בממון, כדברי המדרש (ויקרא רבה פרשה יז אות ד) "אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה", ולכן נגעים באים תחילה על הבית ואח"כ על בגדיו ואח"כ על גופו. (ב ע"א) אבל רוב בני אדם ממונם חביב להם מגופם, ולכן הגמרא אומרת "גובה חובתו של אדם" - העונש שאדם חייב, "בטובתו" - מה שטוב בעיני האדם, היינו הממון, ומחשיב זאת כתשלום (שהיה חייב לשלם בעידית) אף שאינו טוב בעיני ה'.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף א ע"ג-ב ע"א)

ולפי שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה

[עיין לקט ביאורי אגדות בבא קמא לח ע"ב]


קיט ע"א

וינצלו את מצרים רב אסי אמר עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן רבי שמעון אמר כמצולה שאין בה דגים

עוד ירצה באומרו ראה ראיתי ב' ראיות, אחת שנשלמו בירורי ניצוצי הקדושה, ואין להם עוד הנאה בגלות, וכאומרם ז"ל (פסחים קיט:) בפסוק וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים. [מבאר שמשמעות הדברים שהוציאו ישראל משם את נצוצות הקדושה ומימלא אין למצרים קיום אלא חורבן.]

(אור החיים, על שמות פרק ג פסוק ז)

שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים

וכתבתי כבר [שפע חיים מכתבי תורה ח"ב סימן קט"ו] במה שיעקב ובניו נתפרנסו מלחם פרעה בבואם מצרימה ושזה היה סיבה לגלות מצרים. אמנם כעת נ"ל דבאמת לא קבלו מפרעה אלא מיוסף, כדכתיב [בראשית מז, יב] "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו" וגו', דיוסף קנה כל רכוש מצרים כשהצילם בשנות הרעב, ועיין פסחים דף קי"ט ע"א שיוסף הטמין ג' מטמוניות. עיין שם. ובזה יש ליתן טעם למה שמהרי"ל היה משתמש בליל פסח במשכנות של עכו"ם להשימם על השולחן לנוי, עיין מג"א סי' תע"ב סק"ב ובחק יעקב סק"ד, שזה להראות שגם מה שלקחו מהמצריים בעצם שלהם היה, ושפיר נהנו מזה.

(שו"ת דברי יציב יורה דעה סימן קמב אות ג)

שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלה לקרח ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא

[במה זכה קורח למצוא את האוצר? ועוד מדוע הצדיקים צריכים כסף וזהב, הרי הם יהנו מזיו השכינה? צריך לומר שאוצרות אלה אינם גשמיים, אלא סגולות נפשיות שהיו ליוסף, והשאיר לדורות כדי לקיים את ישראל בגלות. היו שלושה כנגד שלשה דברים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמ"ח, ושלשה דברים שעליהם העולם קיים: דין, אמת ושלום. יוסף ירש את התורה משלושת האבות, ואלו שלשת הדברים שהיו אצורים ביוסף, והנחיל לדורות הבאים. (ז ע"ד) הגלות התחילה מירידת יוסף למצרים, שנגרמה בגלל שנאת האחים ליוסף, וכן גלות ישראל נגרמה בגלל שנאת חינם, ולכן יוסף יכול ללמד אותנו איך לשרוד בגלות בלי להתבולל. (ט ע"א) יוסף הצליח להנהיג את מצרים כי היתה בידו מידת השלום. (י ע"ד) קורח ראה את זה, שהרי עצמות יוסף היו במדבר, צמודים לארון הברית (סוטה יג ע"א) ללמד את מעלת יוסף במידת השלום. הוא רצה להיות כהן גדול, שנאמר עליו "הנני נותן לו את בריתי שלום". אבל הוא מרד בזה, כי רצה להיות שליט מתוך שנאה. (יא ע"א) אוצר אחד התגלה לאנטונינוס, שהתחבר עם רבי יהודה הנשיא, שלקח ממדותיו של יוסף בהנהגת העם, לדאוג שימשיכו בדרך התורה. (יא ע"ג) ואחד נתגלה לצדיקים לע"ל - מנהיגי ישראל בזמן הגאולה צריכים לדאוג לאחדות כיוסף.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ז ע"ג, ט ע"א, י ע"ד, יא ע"א-ע"ג) לטקסט

מאי 'למכסה עתיק'?...ואיכא דאמרי: זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין. מאי נינהו? טעמי תורה.

אין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה לחכמי ישראל. [הסיבה לכך שטעמי התורה נעלמו מאתנו היא עיוורוננו, כלומר אי יכולתנו לתפוס את הטעמים בשכלנו. אך יש טעמים למצוות. ולראייה: טעמה של החמורה שבמצוות, פרה אדומה, התגלה למשה רבנו.]

(רמב"ן דברים כב, ו)

עיקר הכונה היה בזה המאמר - לבאר מה שאפשר לבאר מ'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה' לפי מי שחובר לו זה המאמר. וכבר בארנו שאלו הדברים הם מכלל 'סתרי תורה'. וידעת גם כן איך האשימו רבותינו ז"ל מי שמגלה אותם. ובארו ז"ל ששכר מעלים סתרי תורה המבוארים והגלויים לבעלי העיון עצום מאד - אמרו, בסוף פסחים. על מה שכתוב, "כי ליושבים לפני יי יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק", אמרו, "למכסא דברים שגילן עתיק יומיא - ומאי ניהו? סתרי תורה" - והבן שיעור מה שהישירו אליו, אם יש בלבבך תבונה. והנה בארו עומק מעשה מרכבה והיותו רחוק מדעות ההמון, והתבאר שאפילו מה שיבין ממנו מי שחננו האלוה תבונה - אסרה התורה ללמדו אלא פנים בפנים למי שיש לו המידות הנזכרות, ואין מוסרים לו ממנו אלא 'ראשי פרקים' לבד. וזאת היא הסיבה בהפסק ידיעתו מן האומה לגמרי, עד שלא נמצא ממנו דבר קטן או גדול. וראוי היה להעשות בו כך, כי לא נעדר מקבל מפי מקבל, ולא חובר בו ספר כלל. [מבאר שאסור ללמוד במעשה בראשית ומרכבה שהם סתרי תורהאלא בלימוד על פה ומתומצת לחכם מופלג ומבין מדעתו וזו הסיבה שנפסקו המדעים הללו מאיתנו כיון שאין אפשרות לכותבם בספר.]

(מורה נבוכים, חלק ג הקדמה)

אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם - ידו כתיב, זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין.

אמר זה, לפי שהחסיון השלם הזה האו בא אחרי החסיונות הראשונות, וכאלו הוא למטה מהן בבחינת קדימה הזמן, ואם לפי שבסוף כשהאדם בא לידי הכרה גמורה יצאו כלן מלבו ונכנס האמת תחתם, ולא סר מקבל אותם ולהציל אותם ממדת הדין המתוח על הסרים מאחריו, כי כשנתקרבו בדעותיהם ובצורתם הנה הוא יתברך קרבם ויסתירם בסתר כנפיו ויגין עליהם בסתר עליון ובצל שדי. והנה לפי שהתועלת הזה הנפלא מזאת החסיה הגמורה, שאין מטבעה לבא כי אם אחר הנסיונות הגדולות אשר יתהלכו למו בצל הכנפים האחרים כלם כנזכר, הכל היה גלוי וידוע לפני האל יתברך בתחלה, ואליו כוון בכל התלאות הרבות ההן, כמו שאמרנו, לא נמנע רצונו יתברך מעשות את כל אלה מתחלה ועד סוף, וכמו שאמר להלן כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים ל"ב) יאמר, שכל הייסורין והרעות שהביא עליהם היה על דרך ההתלמדות כנשר יעיר קנו, והוא כנוי אל הבנים כאשר ירצה ללמדם לפרוח באויר, כי אז יכריחם אל הנפילה מהמקום גבוה אשר הקן שם כלפי הארץ, והוא במהירות התעפפותו ירחף עליהם וישטוש דרך מטה להקדימם ולקבלם על כנפיו ולישאם על אברתו קודם שיגיעו לארץ, כדי שלא יקבלו נזק החבטה, ובין כך ירגילו עצמם לפרוח מאליהן. וכן הכוונה האלהית בכל אלו הרעות והייסורין אשר יעוררם בהם, לא היה אלא כדי ללמדם ולהודיעם דרך חיים תוכחות מוסר ולסוף הכל כי יפול קנו זה לא יוטל, כי הוא יתעלה סומך ידו להנהגם ולנהלם, עד שלסוף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. וכמו שאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. [אומר שהמדרש מדבר על הבאים לחסות בצל כנפי ה', שאע"פ שבעבר הם נסו לחסות בצל כנפים אחרות, של החמר, הנה ה' מקבל אותם בתשובה, ומתברר שגם הכנפים האחרות שחפשו בני האדם לא היו אלא דרך להביאם תחת כנפי השכינה.]

(עקידת יצחק, שער קג)

זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו

[עשיר הולך בקומה זקופה כי אינו תלוי בדעת אחרים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 63)
לטקסט



קיט ע"ב

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

מבאר הטעם כדי שישאר טעם הפסח בפיו באחרונה, ולמה לא הקפידו שישאר טעם המצה או המרור בפיו באחרונה? אלא לפי שהפסח היא העיקר וסוף התכלית הנרצה מן אכילת מצה ומרור, והיינו לפי שהפסח מופת על אמונת השם יתברך.
ובאור הדבר שהחכם שואל טעם על פסח מצה ומרור כסדר שהם כתובים בתורה, שנאמר (יב ח) ואכלו את הבשר צלי אש וגו' ומצות על מרורים, ועל ג' אלה הוא שואל ואומר "מה העדות והחוקים והמשפטים" [דברים ו,כ], על צלי אש של הפסח אמר מה העדות, כי זביחת הפסח יתן עדות ה' נאמנה שהש"י מושל על המערכה אפילו על מזל טלה שהוא בכור וראש לכל המזלות וכל שכן לשאר המזלות כמ"ש והיה הדם לכם לאות, כי כל אות הוא עדות ומופת על איזו דבר , והחוקים היינו המצה, שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה, והמשפטים רמז לוימררו את חייהם, כי מה שנעשה שפטים במצרים היינו בעבור שמררו חיי אבותינו, והיסורין נקראים משפט שנאמר (ישעיה כח כו) ויסרו למשפט.
ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור, אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואח"כ על המצה ואח"כ על הפסח, כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו, וע"י זה יבא לידי הכנעה לפני בוראו, וע"י ההכנעה יבא לידי הכרת מציאת השם, ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבא אל הענין השלישי, והוא לידי ידיעת מציאות השם, כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא, זהו שאמר אף אתה אמור לו, ר"ל אע"פ שבעשית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה, מכל מקום אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם .

(כלי יקר, שמות פרק יג פסוק יד)

[זו שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - כיון שכתוב בפסח שני "ככל חוקת הפסח" ו"ככל חוקיו וככל משפטיו תעשו", מדוע לא נוהג "בל יראה" בפסח שני? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שאחר הפסח אסור לאכול כדי שיהיה נאכל באחרונה כדי שלא יבוא לשבור עצמות, ואיסור שבירת עצם נאמר גם בפסח שני, לרמוז שרק איסורים שדומים לו, ששייכים לקרבן עצמו, נוהגים בפסח שני.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ט ע"ג - לטקסט)

[זו שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - מדוע אתם מביאים קרבן חגיגה, הרי אינה חובה, שהרי אני אכלתי בחבורה מועטת ולא היתה חגיגה (ולכן אמר "אתכם")? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שאחר הפסח אסור לאכול כדי שיהיה נאכל באחרונה על השובע, ולכן אוכלים חגיגה כדי שהפסח ייאכל על השובע].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"א - לטקסט)

[שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - מדוע חגיגה אינה נאכלת על השובע כמו פסח, הרי הטעם בפסח הוא כדי שלא יבוא לשבור עצמות (תוס' פסחים קכ), וגם בחגיגה אסור? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שאחר הפסח אסור לאכול כדי שיהיה נאכל באחרונה על השובע, כי רק בו יש חשש שבירת עצם, כי הוא בן שנתו ועצמותיו רכים (כמש"כ תוס' שם)].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"ב - לטקסט)

[שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - היא מדוע בפ' בא הוקש פסח למצה "צלי אש ומצות" ובפ' בהעלותך הוקש מצה למרור "על מצות ומרורים"? והתשובה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", שבתחילה אוכלים פסח עם מצה ומרור, וזה ההיקש בפ' בא, ובפ' בהעלותך לא הוקש, כי יש הבדל ביניהם, שפסח צריך להיאכל על השובע, ולא מצה ומרור].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"ג - לטקסט)

[שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" - היא מדוע אסור להוסיף על המצוות (איסור שנאמר בסמיכות ל"כי ישאלך בנך")? והתשובה כי המצוות הן כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ואם יוסיף פוגם, כמו שאסור לאכול אחרי הפסח כדי שייאכל על השובע, ואם יוסיף על המצוה ויאכל הרבה מאוד לפני כן, נמצא אוכל את הפסח אכילה גסה, וזה פוגם.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף י ע"ד - לטקסט)

[כהלצה - אין להשאיר דברים טעימים לאחרי הסעודה, אחרי שהאורחים העניים הלכו].

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ט ע"ד) לטקסט

[אנחנו צריכים לקחת מהגוים כמה דברים שמועילים בחיים. אם נחיה כמו שחיינו לפני 3000 שנה, יצחקו עלינו ויבוזו לנו. אבל אין לקחת מהם דברים שנוגעים לדתנו. אנחנו צריכים לשבוע מהתורה, ואח"כ אסור לנו לקחת מהגוים מזון לנפש, לספח לאמונתנו רעיונות חדשים, כי יבואו לומר שהם העיקר. אחרי ה"פסח" - המזון הרוחני של התורה, אסור לאכול "אפיקומן" - מזון רוחני מהגוים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 123)
לטקסט

נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן איני מברך שיצא ממני ישמעאל אומר לו ליצחק טול וברך אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו וכו' אומר לו למשה טול וברך אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי

[אות ו: מדוע לא צייננו כפגם של משה שנשא בת יתרו, כומר לע"ז? (וכן קשה על זוהר ויחי עו ע"א, שמונה פגמים באבות ואינו מוצא שום פגם במשה) ועוד שנכדו של משה נעשה כומר לע"ז בפסל מיכה, וזה כמו שאברהם ויצחק נפסלו בגלל בניהם. הטעם הוא שמשה לא עשה זאת מדעתו, אלא ה' סיבב שיתחתן עם בת יתרו, כדי ללמד שקבלת התורה מוכרחה להיות בדרך שלמות הטהורה ביותר, כי זיכוך נפשות ישראל הוא רק ע"י התורה ולא ע"י חכמות חיצוניות. ואת זה לומדים מזה שמשה התחתן עם בת יתרו ויתרו השביע אותו שיישאר לגור אצלו, כמו שדרשו חז"ל מהפסוק "ויואל משה לשבת את האיש", כי יתרו חשש שיעזוב את ביתו וישוב למצרים כי לא ירצה להיות בבית של עובד ע"ז. אות ז: ה' סיבב שמשה יתחתן עם בת יתרו, כי הוא היה ממדין, מבני קטורה, שקיבלו מאברהם אבינו את החכמות החיצוניות שבהן יגיעו לשלמות נפשית, וזה שעבד ע"ז לא היה מצד רוע זדון לבו, אלא כי גדל בין עובדי ע"ז והתרגל לזה. וע"י שהתחתן עם בת יתרו, יתרו השביע אותו שבנו הראשון יעבוד ע"ז (מכילתא יתרו מסכתא דוישמע פרשה א), והיינו שיעסוק בחכמות חיצוניות כדי להגיע לשלמות, ונענש משה בזה שבן בנו נעשה כומר לע"ז בפסל מיכה, ומזה אנו לומדים שהתורה היא הדרך היחידה בשביל ישראל להגיע לשלמות נפשית, וזאת המטרה שלמענה ה' סיבב שמשה יתחתן עם בת יתרו. אות ח: גם לר' אלעזר שאומר בב"ב קט ע"ב שיהונתן נכד משה עבד ע"ז מפני שנשא את בת יתרו ולא דבק בטובים, אין בזה שמץ פסול לגבי משה, כיון שה' סיבב את זה שישא את בת יתרו כאמור.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אותיות ו-ז) לטקסט

איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי

[מה שיעקב לקח שתי אחיות נחשב לו כחטא אף שהיה לפני מתן תורה, וחשב שבגלל חטא זה לא היו לרחל בנים, כי נשא אותה אחרי לאה, ולכן התבייש להתפלל שהיא תלד. ולכן אמר שתקח את בלהה, ובזה ייבחן, שאם בלהה תלד, זה מוכיח שמה שרחל לא ילדה אינו בגלל החטא, ואז בזכות שהכניסה צרתה גם היא תלד. והוא לא רצה לספר לרחל שהחטא גרם, כי זה יגרום לה צער גדול, ותתייאש לגמרי מבנים. וחשב שבזכות צערו מכך שרחל לא יולדת, יתכפר חטאו, ויהיו לו י"ב בנים משאר נשים, ולכן לא התפלל עליה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ז ע"א-ע"ד) לטקסט

[פרשת דרכים הביא שמהר"ש יפה הסביר שהיה מותר לו, כי גייר אותן, וגר כשנתגייר כקטן שנולד, ולא נחשבות אחיות. והוא העיר שלפי השיטה שלפני מתן תורה היה להם דין בני נח, הגיור לא הופך אותן לקטן שנולד.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עב) לטקסט

אומר לו לדוד טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא

[ההסבר הוא, שנשמת אדם הראשון התגלגלה בדוד ובמשיח, כרמוז בראשי תיבות אד"ם - אדם, דוד משיח. לכן ראוי שיברך, כי הוא אביהם של כל הצדיקים האחרים, ואין חולקים כבוד לבן בפני האב. ועוד אמר המדרש (ספרי פרשת בהעלותך פיסקא צב) "בכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים וכו' במלכות הוא אומר כי ראיתי בבניו לי מלך (שמואל א' טז, א)". ולכן אומר דוד "לי נאה לברך", כיון שאצלי נאמר "לי", שאני קיים לעולם, לכן נאה שאברך (ואף שעל כל ישראל נאמר "לי", "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), מכל מקום דוד עדיף, שנאמר אצלו "לי" בתור יחיד, מלבד שהוא כלול בישראל שנאמר עליהם "לי") (הגהת ר' שמואל טייב: ועוד, שאצל דוד ההבטחה היא שמלכותו תתקיים לעולם, ולא רק שזרעו יתקיים לעולם). ועוד, ש"כוס ישועות אשא" מפני ש"בשם ה' אקרא", שהמשיח קרוי על שם ה'. ובזה מוסבר מדוע אביגיל אמרה (שמואל א פרק כה פסוק לא) "והיטיב ה' לאדני וזכרת את אמתך", אף שבעלה היה עדיין בחיים - כוונתה היא שכאשר ייטב ה' לאדוני, היינו בעוה"ב שכולו טוב, תזכור אותי, כדי שאעלה עמך לעוה"ב. (ה ע"ב) ולזה רומז הפסוק (תהלים פרק טז פסוק ו) "חבלים נפלו לי בנעימים" - בסעודה לעתיד לבוא יפול עלי הגורל לברך, מפני שנאמר בי "לי". ואם תשאל, הרי יש בי עוון של בת שבע? על זה אומר המשך הפסוק "אף נחלת" - אלו הבנים, שנאמר "הנה נחלת ה' בנים", "שפרה עלי" - שיצא ממני שלמה החכם מכל אדם, ואילו היה לי חטא לא הייתי זוכה לבן חכם, שהרי נאמר בשבת נה ע"ב שמי שחוטא לא יהיה לו בן חכם. ובהמשך הפסוק (פסוק ז) "אברך את ה'" - כל מה שעשיתי עם בת שבע הוא כדי לברך את ה', "אשר יעצני" - כשאמרתי לו "בחנני ה' ונסני", שיעץ לי שלא לעמוד בנסיון, וכדי שלא יאמרו שהעבד ניצח את אדונו היה מה שהיה (כאמור בסנהדרין קז ע"א). ולכן לי נאה לברך. "אף לילות" - "לי" בלשון רבים, מה שכתוב לי אצל ישראל ואצל בכור, "יסרוני כליותי" - חששתי שבגלל זה אין לי עדיפות מצד שכתוב אצלי "לי", אבל בכל זאת אני עדיף כי "שויתי ה' לנגדי תמיד" - שמתי אל לבי שאני משיח ועתיד להיקרא בשם ה', ולכן אני צריך לברך. (הגהת ר' שמואל טייב: בזה יש לפרש את הפסוקים "אבן מאסו הבונים" - כל העולם מאס בדוד, בגלל עוון בת שבע. "היתה לראש פינה" - זכה לחשיבות. כי "מאת ה' היתה זאת" - כי היתה בת זוגו מששת ימי בראשית (סנהדרין קז ע"א). "היא נפלאת בעינינו" - זה היה דבר מכוסה ונסתר מהעם. ומתי זה יוודע לעין כל? "זה היום עשה ה'" - לעתיד לבוא, בסעודה שיעשה ה' לצדיקים. "נגילה ונשמחה בו" - כי אז יתברר האמת שדוד הוא צדיק).]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ה ע"א) לטקסט

[בס' עמודיה שבעה, דף עה, מקשה, הרי דוד עשה כמה חטאים, ואינו ראוי לברך. ואף רצה לעבוד ע"ז (סנהדרין קז ע"א), ואמנם לא עבד, אבל בע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה. (לז ע"א) ותירץ ע"פ מש"כ עשר מאמרות חי"ה, שמשה רבינו רצה להיכנס לא"י כדי לחיות לעולם ולהעביר את להט החרב המתהפכת ולבוא לשערי גן עדן. אבל ה' מנע ממנו להיכנס בגלל חטא מי מריבה. א"כ מזה שמשה רבינו לא רצה לברך, כי לא בא לא"י, מוכח שלולא החטא צדיק יכול לחיות לעולם (שאל"כ, ייתכן שהוא צדיק גמור, ומה שלא בא לא"י הוא כי גם צדיק לא יכול לחיות לעולם). והרי מה שרצה דוד לעבוד ע"ז, הסביר עשרה מאמרות, ח"א אות ה, שדוד חשש שיהיה חילול השם מזה שבני דורו יתפלאו למה ה' לא עשאו שיהיה חי וקיים לעולם, כיון שהוא כל כך חסיד, וכדי שלא יהיה חילול השם, עבד ע"ז כאן; והוא צדק בזה, כי באמת צדיק יכול לחיות לעולם, כפי שמוכח מדברי משה, ולכן לא חטא בזה שרצה לעבוד ע"ז, כי היה לשם שמים, למנוע חילול השם.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לו ע"ב-לז ע"א) לטקסט

דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרב, וזימנין אמר ליה משמיה דרב (אשי) : מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל - עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: יהושע בן נון נון בנו יהושע בנו. אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.

ועל זה הענין הוא קרוב שיפורש ענין הסעודה והסוכה והסרוס ושאר הענינים שאמרו על לויתן במסכת פסחים (קי"ט ע"ב), ויסכים על זה מה שנאמר שם מדוד המלך, כי הוא יברך הזבח יותר מזולתו מהאבות והנביאים. וזה, שלא נמצא בכלם מי שהיה בטבעו להוט בבלמוס של עבירה כמוהו, ואם נגע באצבע, הלא השאיר עשר ידות מפני אימת מלכות שמים, ולזה היה לו חלק גדול באותה סעודה, כי למועד ההוא שמור לו לאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. [מפרש את המדרש בבא בתרא העוסק בסעודת לויתן לעתיד לבא לצדיקים, ואומר שהזכר והנקבה הם הכח השכלי והתאוה. והאדם צריך לכבוש את תאותו בעולם הזה כדי לזכות לעולם הבא. ואם יתממשו תאות השכל בעוה"ז יהיה העולם כלו שכל, ולא יהיה כלל עולם גשמי. על דרך זו הוא מפרש את המדרש העוסק בסעודה לעתיד לבא במסכת פסחים (ואפשר שהיתה לפניו גרסה אחרת למדרש בפסחים, שכללה גם את הסוכה והסרוס הנזכרים בבבא בתרא).]

(עקידת יצחק, שער ס)

הנה לפי הנראה היה לו (לדוד) טענה גדולה מכולם שלא לברך, בשיזכור עוון עקביו בדבר שכבר אסרה התורה עליו, ואיך קפץ לברך על ראש אנשים שלמים וטובים ממנו?
אלא שהיה העניין כמו שאמרנו, כי לא נמצא ביד איש מהם כוס מלא ישועות מגיד מזה ומזה כמוהו, כי מהם שנתעקש עמהם הטבע עד שנמשכו להם עניינים שלא כרצונם, כמו שהיה לאברהם ויצחק עד שיולדו להם בנים משחיתים מפורסמים בעולם... אמנם דוד המלך ע"ה, מאחר עלות הביאו לרעות בישראל עמו, ואף כי היו על כתפו קופה של שרצים - ה' העביר חטאתו, והצילו מכך כל אויביו ויפילם חללים תחתיו, ולסוף כרת עול המלכות לו ולבניו ברית מלח עולם. ולמי נאה להודות ולברך יותר ממנו? ולזה אמר ברוח טהרה וענווה: אני אברך, ולי נאה לברך - כי הוא יודע בעצמו ורואה כוס ישועות מלא על כל גדותיו בידו.

(עקידת יצחק, שער מא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US