Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת פסחים
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", כמו שפי' בעקידה אור לארבעה עשר - שתיכף בעת שנעשה בר מצוה, ישבית ויבדוק החמץ מביתו. ולזה אמר "אך ביום הראשון" - כשיגדל ויהי' לאיש, ישבית החמץ.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ב, אות טו)
ופירש בעקידה שהאדם בעת נכנס למצוה ונתמלא לו י"ג שנה, החוב קדוש עליו לבדוק תיכף החמץ ויחפש בנרות לבלי יתנגפו רגליו ולבלי הילכד בהמוני תאוותיו.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות יג)
[אדם צריך להכיר את י"ג מידותיו של ה' כי צריך ללכת אחר מידותיו (שבת קלג ע"ב). בניגוד לנוצרים שאומרים שדי באמונה ואהבה, ולא צריך מעשים, חז"ל אמרו שלא די באמונה שהיא האור, אלא צריך גם נר - מידות ה' שמאירות את דרכי החיים. ואילו אם אומרים שיש "ארבעה עשר", מידה חדשה - מידת אהבה שאינה מבחינה בין צדיק לרשע, בין טוב לרע (כדברי הנוצרים) - זהו חמץ, צריך לבדוק את החמץ בנפשו של האומר כך. ויש אומרים שיש ללמוד מה' מידה חדשה - כמו שאין לו יראת שמים, כך אנחנו לא צריכים יראת שמים, אלא כל אחד יעשה לפי מצפונו; אבל זה יביא לעבור עבירות, כי גם אם בפעם הראשונה שהוא עובר, המצפון יציק לו, אבל אח"כ כבר יתרגל; וצריך יראת שמים כדי שיפשפש במעשיו מתוך יראתו. וגם על זה נאמר שהאמירה שיש מידה "ארבעה עשר" היא חמץ. ועוד: התורה נדרשת בשלש עשרה מידות, שבהן מבררים ספקות בהלכה, ומחדשים הלכות. ויש שהמציאו מידה ארבעה עשר לביאור התנ"ך, ביקורת המקרא, שכופרת בתורה מן השמים ובחובת קיום המצוות - וגם זה חמץ. ועוד: הרמב"ם העמיד את היהדות על י"ג עיקרי האמונה. ויש שהוסיפו עיקר ארבעה עשר - "חסידים" שאומרים שצריך להאמין בנפלאות שעושים הצדיקים, ויש שאומרים שמי שלא מאמין בצדיק שלהם הוא כופר בעיקר; ויש "מתנגדים" שאומרים שמי שהולך בדרכי ה"חסידים" הוא כופר בעיקר; ויש אומרים שמי שאומר "לשם יחוד" הוא אפיקורס; וי"א שמי שאינו ציוני הוא אפיקורוס; וי"א שמי שעובד עם הציונים הוא אפיקורוס. כל אלו הם חמץ, כי אין לומר על מי שאינו הולך בשיטה שלו שהוא כופר. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 113-116)
לטקסט
[רומז לנער בר מצוה, שערב הגעתו לשנתו הארבע עשרה, צריך לחנכו להיות סר מרע, לאור הנר, שהיא התורה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מד ע"א)
לטקסט
קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה.
פירשו חז"ל ריש מסכת פסחים (ב.): קרא הקב"ה לחשכה ופקדה אלילה. למדונו רבותינו שלא נימא דחשך הוא העדר האור לבד, כמו בעצם היום כשסותמים החלונות נעשה חשך, ואם כן אינו בריאה. אבל באמת חשך הוא בריאה בפני עצמה גם כן כדכתיב (ישעיה מה,ז): ובורא חשך. וטעות גדול לומר שחשך אינו אלא העדר האור, אלא ה' עושה שניהם כמו כוחות הקדושה והטומאה. (ועיין מה שכתבתי להלן כ"ז ט'). ואל תקשה מאי מועיל בריאה זו, הרי בלא בריאה יהיה חשך בהעדר אור. אבל כבר הורונו חז"ל (בפרק חלק ובבראשית רבא פרשת נח ובירושלמי פסחים פרק א') דאור האש אינו מנהיר ביום במקום חשך כמו בלילה שבו החשך מושל, ומזה הבינו אנשי מעלה בישיבתם בחשך מתי יום ומתי לילה. וכמו באור וחשך של יום ולילה, כך בכל דבר שנמשל לאור וחשך כך הוא. דיש כמה טובות שאין האדם מרגיש כל כך בעת שהוא מוצלח עד שנעשה עני ומכיר הטובה. וכך הטביע יתברך בעולמו.
(העמק דבר, בראשית פרק א פסוק ה)
לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב
עי' לקט ביאורי אגדות תענית י ע"ב
ב ע"ב
אם ברור לך הדבר כיום
[שלמות העבודה היא בשתי בחינות: בחינת מצוה ובחינת תורה. וידוע שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת, ודעת נקראת בחינת שמש, כמ"ש: "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא שלמעלה מהדעת נקרא ההיפך מהשמש, דהיינו בחינת צל.
(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' נ-נא)
ג ע"א
דכולי עלמא אור אורתא הוא
[קדושת לוי על קהלת הסביר בזה את הפסוק (קהלת פרק ב פסוק יג) "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" - "חושך" משמעותו רק חושך, ואילו "אור" משמעות גם אור וגם לילה. וכך חכם יכול להציג את עצמו כשוטה, כמו שעשה דוד כשהיה בגת (שמואל א' כב, יד) [ובעמ' קי הסביר שבעצם החכם הוא עניו אבל כדי להוכיח אחרים צריך להשתמש קצת בגאוה, ובזה הוא מתנהג כמו סכל], ואילו סכל לא יכול לעשות עצמו חכם. זה ענין חכם שמוכיח את הרשע, שיש בזה קצת גאוה, שהוא שטות, וכיון שהוא חכם, הוא יכול גם לאחוז בשטות. [הערות פאר משה, עמ' קי: ר' אליעזר גרינברגר, בן המחבר, הסביר בזה את הפסוקים (בראשית פרק א פסוק ד-ה) "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", שפירש רש"י שבתחילה שימשו בערבוביא וה' אמר שיפסיקו להיות בערבוביה - כיון שבתחילה אמר "יהי אור", ויש לזה שתי משמעותיות, אור וחושך, לכן שימשו בערבוביה, ולכן ה' קרא לכל אחד שמות נבדלים כדי שלא יתערבבו.]]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סו [וכן בעמ' קי])
לטקסט
ג ע"ב
כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה
[לכאורה קשה, הרי הגוי ידע את הפסוק "כל ערל לא יאכל בו", והיה ריב"ב צריך לחשוש שמא הוא יודע את הפסוק שמקריבים את האליה? בני ר' מנשה הסביר, שריב"ב סבר שעור האליה אינו קרב, והוא ראוי לאכילה, כדמוכח מזבחים כח, ולכן ריב"ב תיכנן שאם הגוי יגיד לו שהאליה קריבה יאמר שהתכוון שיבקש את העור שתחת האליה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף עג ע"ג-ע"ד)
לטקסט
ד ע"א
כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות. שנאמר "וישכם אברהם בבקר".
וקשה: מה ראיה דאין מקדימין יותר מצפרא? דלמא משום הכי לא הקדים אברהם, כיון דעמידה היא תפלה, והיתה תפלת שחרית, ואם כן לא היה אפשר לו להקדים יותר מצפרא, דכי יתפלל תפלת שחרית וקריאת שמע בלילה?!
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)
בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה
[ע"פ זה הפייטן אומר "בשעה שאין בני אדם מצויין בשוקא אור הנר יפה לבדיקה". כשבודקים את עצמנו אם אנחנו נקיים, לא נבדוק לפי השקפות הסוחרים בשוק, שעושים מסחר בתורה ובמצוות, ועושים רק מה שיש בו רווח, שהרי מי שבודק לפי השקפה זו לא ימצא חמץ במעשיו, כי כל אדם עושה מה שיש לו רווח ממנו. אלא יבדוק רק לאור הנר של התורה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 116-117)
לטקסט
ה ע"א
ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' ביום הראשון שבתון וכו' ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם וכו' בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו לבנין בית המקדש ולשמו של משיח להכרית זרעו של עשו דכתיב ויצא הראשון אדמוני וכו' ולבנין בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו
ואם ישלוט האדם על לבו עיניו ושפתיו ועל השדרה שלא יתגאה... ואמרו במדרש [ויקרא רבה פרשה ל סימן יד]: האתרוג דומה ללב והלולב לשדרה וההדס לעינים והערבה לשפתים, שיקח בידו ד' מינים האלה לאות ולמופת שיש בידו השלטון על הלב והשדרה והעינים והשפתים. וע"ז נאמר בקרא "ולקחתם לכם ביום הראשון", ומלת "לכם" מיותר, אכן כוונת הקרא... דבלקיחת הד' מינים תקחו אתכם, כלומר שתהי' לכם המשרה וההמשלה על עצמכם...
ועל כן בשכר "ולקחתם לכם ביום הראשון", שתיכף ביום הראשון כשנעשה בר מצוה יקח האדם את עצמו, ובעודו באבו בימי הילדות יהי' הוא השליט על הלב והעינים, יזכו להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון, ושובתים ביום הראשון[הנוצרים]... ובזכות שמקיימים מצות ביום הראשון של פסח וקורין מקרא קודש ומקדשין ומטהרין ואוכלין מצות ויבטלו השאור שבעיסה, זוכין לבנין בית המקדש שנקרא ראשון, כי שם יאכלו מצות במקום קדוש, וזבחי שלמים יאכלו בקדושה ובטהרה ושלום יהי' בין הגוף ובין הנפש. ובזכות יום הראשון של חג שאוכלין בסוכה ושמחים בחג האסיף ונודע שם ה' כי הרבה להטיב עמהם, יזכו לשמו של משיח, שאז יראו כל עמי הארץ את ישועת ד' ויכירו גבורת ויכולת אלקי ישראל.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ו, אות ט הראשון)
ראשון דמעיקרא משמע
[בזה מוסבר המדרש על "ולקחתם לכם ביום הראשון" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן ל) "ביום הראשון, וכי ראשון הוא, והלא יום חמשה עשר הוא, אלא מאי ראשון, ראשון לחשבון עונות" - אי אפשר לפרש "הראשון דמעיקרא" שהרי נוטלים ארבעת המינים רק בט"ו, ולכן צריך לפרש שנכתב ראשון ללמד שהוא ראשון לחשבון עוונות.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ל ע"ג)
לטקסט
ה ע"ב
אין ביעור חמץ אלא שריפה
[זה רומז ליצר הרע, שנקרא "שאור שבעיסה" (ברכות יז ע"א), והדרך היחידה לבער אותו ביעור גמור הוא באש של אהבה עזה לה'.]
(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ד ע"א)
לטקסט
ו ע"א
כדתניא. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. ר' שמעון בן גמליאל: אומר שתי שבתות...מאי טעמא דרשב"ג? ... אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא מהכא: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון", וכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" ... ממאי דבריש ירחא קאי? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי?! אמר רב נחמן בר יצחק: אתיא "מדבר" "ממדבר", כתיב הכא "במדבר סיני", וכתיב התם "וידבר י"י אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני", מה להלן בראש חדש, אף כאן בראש חדש. וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?! אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.
מקשים העולם: למה לא מקשי תלמודא קושיא זו ונכתוב ברישא וכו' על הפסוק? היאך תליא בהך דרשב"ג?! ...י"ל לעולם דמעשה דניסן דמעשיית הפסח היה מאוחר למעשה דבמדבר דנעשה בחודש השני בשנה שניה, וזה היה ניסן שלאחריו.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)
[חוק יעקב הסביר שמש"כ שלשים יום (או שתי שבתות) קודם החג, הוא לא שאז דורשים אלא שמאז נחשב "שואל כענין". וזו כוונת ההגדה "יכול מראש חודש" - שאין צריך לדרוש, לפתוח לשאינו יודע לשאול, שתי שבתות לפי פסח].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ח ע"ב - לטקסט)
שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות וכו' (ו:) מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על הפסח וכו' וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה
[קשה על רשב"ג, מנין שמה שמשה הזהיר על הפסח מראש חודש היה כי שואלים בהלכות פסח שתי שבתות לפניו, ואולי טעמו היה כי באותה שנה נפל י"ד בניסן בשבת, והסתפק אם קרבן פסח דוחה שבת, ולכן רצה לעבר את אדר כדי שי"ד ניסן לא יחול בשבת, וה' אמר לו לא לעבר את השנה כי קרבן פסח דוחה שבת. צריך לומר כמש"כ אבן עזרא, שבאותה שנה ישראל עשו פסח רק לילה ראשון, ואף זאת ע"פ הדיבור, כי הציווי היה לעשות פסח "כי יביאך אל הארץ" ובמדבר לא היה חיוב לעשות פסח. א"כ לא היה צורך לעבר את השנה, ועל כרחך מה שעמד בר"ח היה כדי ללמד הלכות הפסח.
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת במדבר, דף מ ע"א)
לטקסט
ו ע"ב
וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?! אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב: זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.
(רמב"ן במדבר ט, א)
וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר
[אין לומר ש"בחודש הראשון" היה בשנה השלישית, ונכתב "בשנה השנית" כי רק שלושים יום בשנה נחשב שנה - שהרי אח"כ כתוב "בשנה השנית בעשרים לחודש נעלה הענן", וזה ודאי היה בשנה השנייה (עיי"ש עוד)].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ח ע"ב-ט ע"א - לטקסט)
וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה
[רש"י במדבר ט, א, מביא תחילה את ההסבר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואח"כ מוסיף שזה להסתיר את הגנאי של ישראל שעשו רק פסח אחד במדבר. טעמו הוא, שאם זה רק בא ללמד שאין מוקדם ומאוחר בתורה, היה אפשר לכתוב את פרשת פסח (שעכשיו בפרק ט) תחילה, כמו הסדר הכרונולוגי, ועדיין הייתי יודע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שכן אילו המוקדם היה מוקדם והמאוחר היה מאוחר, לא היה צריך לכתוב "בשנה השנית" לגבי פרשת פסח (שעכשיו בפרק ט), שהרי ברור שלא היה בשנה הראשונה, שהרי בשנה הראשונה עשו פסח ביציאת מצרים ממש, וגם לא היה בשנה השלישית, כי זה נכתב לפני פרשת אייר (לפי ההצעה הנוכחית, לכתוב את פרשת פסח לפני פרשת אייר), ובפרשת אייר כתוב "באחד לחודש השני בשנה השנית". (מא ע"א) מזה שכתוב "בשנה השנית" לגבי פרשת פסח (לפי ההצעה לשנות את הסדר) הייתי מבין שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ולכן הוצרכה התורה לכתוב "בשנה השנית" כדי שלא נטעה לחשוב שזה קרה בשנה השלישית. אלא צריך לומר שיש טעם אחר שהתורה הקדימה את פרשת אייר - להסתיר את הגנאי של ישראל.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת בהעלותך, דף מ ע"ב, מא ע"א)
לטקסט
אין מוקדם ומאוחר בתורה
[בעם ישראל אין הקפדה על סדר. בימי משה רבינו, היה חוסר סדר במשפטים, עד שבא יתרו הגוי והכניס סדר. (עמ' 52) וכך חז"ל אמרו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ו"אין סדר למשנה" (ב"ק קב ע"ב). זה לא חיסרון בישראל, אלא נובע מהסתכלותו על העולם. היוונים התעסקו בצורות, נטו אחרי היפה והנעים. העיקר עבורם היתה התכנית המשוכללת, הסדר. ואילו ישראל עסקו בכוח הנצחי שבפנימיות כל דבר, מהות המציאות של ההווייה. (עמ' 53) לכן היוונים לא הגיעו להכרה של כוח מניע אחד לכל, ה', כי הם הסתכלו בצורות, וראו פרצופים שונים, והרי בחיצוניות הכל שונה. רק ישראל, ע"י הסתכלות על הכוח הפנימי, הכירו את האחדות. (עמ' 54) ולכן בישראל שורר אי סדר, וזה מגודל שפע הכרתו, שאינו מתמהמה אצל הצורות החיצוניות, אלא מתקדם הלאה, לחדור לתוכן הדברים, שאין שם גבול וקצב, והסדר של ההופעות החיצוניות הוא דבר טפל.]
(רבי זאב וולף מישעל, דעת דברי חכמים, עמ' 49-54)
לטקסט
ז ע"א
מאי מברך וכו' על ביעור חמץ
["על" משמעותו "עם", כמו "על מצות ומרורים". הקב"ה קדשנו במצוותיו וציונו, כשביער בהר סיני את זוהמת הנחש (יבמות קג ע"ב), שהיא הספקות באמונה והתאוות שבקרבנו, שהם החמץ. מברכים ברכה זו בשעת ההכנה הראשונה לחג הפסח, להודיע שמצוותינו אדוקות באמונתנו בהר סיני ובתורה מן השמים. קדושה ע"י המצוות אפשרית רק ע"י ביעור החמץ - הספקות והתאוות שנתבערו בסיני. שלא כמו אלו שעושים את הסדר בלי להאמין בתורה. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 123)
לטקסט
ז ע"ב
אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואבע"א מהכא ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם.
...ויש להקדים לשון הגמרא פסחים ד"ז אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא א' רנב"י דא"ק וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי, אביי אמר מהכא ויעבור מלכם לפניהם.
(העמק דבר, דברים לא, ג)
אין בודקין לא לאור החמה
[אור החמה הוא אור של עשו, של אומות העולם שמונים לחמה. הוא השכל האנושי שמשותף לישראל ולגוים. אין לבדוק חמץ שבמעשיו לפי השכל האנושי, לחפש רק חטאים שהם נגד המוסר האנושי. תורת ישראל דורשת יותר מזה. אדרבה, יהודי שרואה שגוי אוהב אותו צריך לפשפש במעשיו - מה גרם לגוי לאהוב אותו. אהבת הגוי לישראל מביאה להתבוללות. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 119-120)
לטקסט
אין בודקין וכו' ולא לאור הלבנה
[הלבנה מסמלת את ישראל. לא די לבדוק אם חטאנו נגד כלל ישראל. רבים עובדים לטובת עם ישראל, אבל לא מקפידים על תורה ומצוות בבתיהם.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 120-121)
לטקסט
אין בודקין וכו' ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר
[אבוקה היא אור גדול ומרשים. יש שעושים מעשים נאים לכבוד התורה ועם ישראל, בקולי קולות כדי להתפאר, אבל בתוך בתיהם לא מקיימים מצוות. אין לבדוק את החמץ, את החטאים, לאור השלהבת הגדולה המסמאה את העיניים, כי זה לא יגלה את מה שיש בחורים ובסדקים בתוך הבית. בודקים רק לאור הנר, המצוה הפרטית, "כי נר מצוה", בודקים כל מצוה האם אנחנו מקיימים אותה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 122)
לטקסט
אשר קדשנו במצותיו
[עיין לקט ביאורי אגדות סוכה מו ע"א]
ח ע"א
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור
מבאר שדווקא במצוות שהן רשות למעט או להרבות אז רשאי לומר שהוא מצפה לשכר מיידי, אך אם עושה מצווה שמחוייב בה כגון לשמור שבת או ליטול לולב בסוכות, אסור לו לצפות לשכר מיידי על כך ולא עוד אלא שזה מזכיר עוונותיו .
(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)
זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו
[כך גם בווידוי על חטאים, שאדם לא יכול להתוודות על כל חטאיו בפירוט, כי רובם נשכחים ממנו, אלא יתוודה בנוסח כללי על החטאים שאינם ידועים לו, כמו שאומר זוהר פרשת בלק, כמו בחמץ שנמצא במקום שאינו יכול להגיע אליו.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק יד, דף ל ע"ב)
לטקסט
אי נימא מפני סכנת עקרב וכו' והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה וכו' (ח:) משום סכנת הנכרים וכו' והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'
[למה לגבי עקרב לא תירצו "היכא דשכיח היזיקא שאני"? המפרשים הסבירו כי לעקרב אין בחירה חפשית, ולכן לא שכיח נזקו, ורק בנכרי הנזק שכיח כי יש לו בחירה חפשית. וקשה, הרי למלך אין בחירה חפשית, כמו שנאמר (משלי פרק כא פסוק א) "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו", ומדוע אמרו לגבי שאול ששכיח היזקא? י"ל שבאותו זמן שאול כבר לא היה מלך, שהרי כבר אמר לו שמואל (שמואל א פרק טו פסוק כח): "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". ולכן שמואל אמר "ושמע שאול" ולא "המלך שאול".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כו ע"א)
לטקסט
והאמר רבי אלעזר שלוחי מצווה אינם ניזוקים וכו' היכא דשכיח היזקא וכו' ושמע שאול והרגני
ח ע"ב
חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה... והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.
לכה ואשלחך וגו' - פירוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם, הנני מלווך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח:).
(אור החיים, בראשית לז, יד)
מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עלייה שלא לשמה
[זה גם הטעם שצדיק ורע לו - כדי שיעשה את המצוות לשמן, ולא בשביל שכר.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף עד ע"ג-ע"ד)
לטקסט
היכא דקביע היזיקא י ע"ב
ומה שמשייר יניחנו בצינעא
[מצווה לבער את החמץ - התאוות הרעות. אבל יש ערך לתאוה והחשק בחיים, כי בלי זה לא היה אדם נושא אשה ולא בונה בית. בלי קנאת סופרים לא היתה חכמה. לכן צריך להשאיר מעט מהתאוות, אבל בהשבעת התאווה צריך ללכת בדרכי צניעות.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 124-125)
לטקסט
יא ע"ב
רבי מאיר אומר אוכלים כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש
[הם רומזים לשש תקופות בהיסטוריה, הרמוזות בשעות האכילה של קבוצות שונות (שבת י ע"א). התנאים נחלקו באלו תקופות אוכלים חמץ, כלומר מתי עדיין יש קלקול בעולם, מתי אוכלים מאכל מעורב עם השאור שבעיסה, שמחמיץ את לב האדם. ר"ה אומר שכל חמש התקופות של האנושות, תקופות הפראות, המלוכנות, הדמוקרטיה ושלטון הפועלים, עדיין לא הגיעו לצדק והיושר. גם בתקופה החמישית, שלטון הפועלים, שופכים דם נקיים, ויש שלטון דיקטטורי. רק בתקופה הששית, שבו האנושות תתנהל ע"פ התורה, אז יתבער החמץ מהעולם. ור' יהודה סובר שבארבע התקופות הראשונות אכלו חמץ, אבל בתקופה החמישית, שלטון הפועלים, התקרבו לאידיאל, כי יש הצדקה לתביעת הפועלים כי מגיע לו שכר בעד עמלו, אבל מצד שני תביעתו לשלוט על האחרים אינה מוצדקת, כי גם לאחרים מגיעות זכויות. ולכן אמר "תולים כל חמש", שבתקופה זו לא אוכלים חמץ, כי זכויות הפועלים מוצדקות, אבל עדיין לא שורפים חמץ, יש עדיין קלקול בעולם. רק בתקופה הששית, שבו כל העולם ילך ע"פ התורה, שורפים את החמץ, יתבער הרע מהעולם.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 132-133)
יב ע"ב
רביעית מאכל כל אדם וכו' ששית מאכל תלמידי חכמים
אפי' בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמ' שעה רביעית מאכל כל אדם שעה ששית מאכל ת"ח, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום.
(תניא ליקוטי אמרים פרק כז)
יג ע"א
והייתם נקים מה' ומישראל
[לכן בתקנות "כולל העברים" נקבע שידפיסו כל שנה את שמות התורמים ואת ההוצאות, כדי שכל אחד מבני הכולל יוכלו לעיין בספר.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף לב ע"א)
לטקסט
יח ע"ב
מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא יט ע"א
הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש כב ע"ב
שמעון העמסוני היה דורש כל את ואת שבתורה וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
נפקא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו
[גם בפסוק (במדבר כו, נה) "אך בגורל יחלק את הארץ" המלה "את" בא לרבות ברכה והצלחה, שהיא טפלה לארץ. הרי אחים יורשים את אביהם בשווה, אבל אינם נשארים שווים אחר זמן, שלאחד יש יותר הצלחה בממונו מאחר. כך בארץ, אמנם חילקו בשווה, אבל הברכה של כל אחד נקבע ע"פ גורל מה'. ולכן נאמר "יחלק" בלשון זכר אף שהארץ היא נקבה - כי זה מובסב על הדבר הטפל לארץ, העזר מהשמים, שהוא זכר.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 169)
לטקסט
כג ע"ב
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר
[עיין לקט ביאורי אגדות סוכה יא ע"ב]
כה ע"א
רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך
והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם אינו לקחת דין ממנה, כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה; ומפני זה נאסר להנות מבשרה, כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה וידע שאם תהרוג גדול או קטן, בן חורין או עבד, יפסיד מדמיה על כל פניו, ואם תהיה מועדת - יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה. והיא הסיבה בעצמה בהריגת הבהמה הנרבעת, שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו - שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב, "ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו". [מבאר שמפני שטבע האדם שממונו חביב עליו לכן על עברות מסויימותיענש מאוד וזהיגרום לו להשתדל בשמירת נכסיו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק מ)
כז ע"ב
אפילו באלף לא בטיל ל ע"ב
והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם
טהרת הכלים יש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם, שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה, ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור, ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, ויש לך אדם שאינו בולע הרבה ויש לו תקנה בכל דהו, זה רומז לתלמיד חכם שתקנתו בלימוד תורה, ועם הארץ דומה לכלי חרס שתקנתו שישפיל עצמו והיינו כעין שבירה.
(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)
לג ע"ב
יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא ויתיב ואמר
[עיין לקט ביאורי אגדות סוכה יא ע"ב]
לד ע"ב
משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן לה ע"א
דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה
דחשיבות העבודה הוא דוקא מצד ניגוד היצר... וכבר פרשתי ע"פ זה אמרם ז"ל דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו מצה וכו', דהמצה שהיא סמל הקדושה, בעינן דוקא שתושג ע"י ניגוד היצר ושמירה מעלייתא מחימוצו.
(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)
דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ
מי שאינו ראוי למילי דעלמא, אינו ראוי למילי דשמיא. מי שאינו יודע לקנות עגלה עצים מבלי שירמו אותו, חסר לו גם בשלמות היראה והמוסר.
(רבי יוסף יוזל הורביץ, מובא בס' תנועת המוסר, כרך ד, עמ 297)
לו ע"א
לחם עני לחם שעונין עליו דברים הרבה
לחם עוני שעונין עליו דברים - נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עליה, שנקראת לחם עוני. שיש "לחם מן השמים", והוא המן שזכו בנ"י לאכול במדבר, ועתה בפסח רק תבואות ארץ, כמ"ש בזוה"ק ע"ש. ופי' מאכל מצה זה עצמו לידע שהי' יצ"מ בנפלאות חסדי ה' בלי זכות האדם. לכך נקראת לחם עוני.
(שפת אמת, פסח, שנת תרלב, מימי פסח)
לט ע"א
מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עילוון
[כי עיקר הטעם לאכילת מרור אינו לעשות זכר למרירות במצרים, אלא לזכור שבזכות קושי השעבוד, חס עלינו הקב"ה וקיצר לנו את גלות מצרים מארבע מאות שנה ל-86, וזה בא להזכיר לאדם שמרירות שבאה על האדם היא לטובתו, ושה' יציל אותנו גם מהגלות הנוכחית.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נ ע"ב-ע"ג)
לטקסט
מ ע"ב
לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב
[עיין לקט ביאורי אגדות יבמות מו ע"א]
מא ע"ב
וכל לאו הבא מכלל עשה עשה
וממה שכתבנו תוכל להבין מפני מה אמרו [שבת קלג ע"א] אתי עשה ודחי לא תעשה, כי העשה מעלה אחת מלמעלה ללא תעשה ועל כן דוחה אותה, והאהבה גדולה מן היראה, כי המקיים בגופו וממונו מצות אדוניו גדול מן הנשמר לעשות רע בעיניו... וכן נמי תמצא לאו הבא מכלל עשה עשה, כי מדת שמור נאצלת מזכור, ולכך תמצא עיקרים הרבה יוצאים ממצות עשה, לפי שבמדת היראה כח ממדת האהבה והיא כלולה ממנה.
(ריקאנטי שמות פרק כ, ח)
מב ע"א
ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וכו' רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים
[טו] המדרש [שמות רבה פרשה טו סימן ה]... "החודש הזה לכם"... ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבעה מלכיות, והם ד' חיות שנזכרו בדניאל. החי' הראשונה היא מלכות בבל... אמרו במדרש נבוכדנצר הי' משתחוה לשמש... ודניאל הי' שוחר ומתפלל למקום, חנני' מישאל ועזרי' הושלכו לכבשן האש ולא נזוקו, שבכח יראת שמים שיש בישראל, היראה התפשטה על החיות ועל אש הטבעי שלא נשרפו ולא הי' למרמס... החי' השני' בחזיון דניאל... וזו מלכות פרס ומדי... וישראל מנצחין מלכות פרס ומדי במדת ענותנותם... החי' השלישית... והוא אלכסנדרוס מוקדון מלך יון, ואת מלכות יון נצחו חשמונאים במדת הגבורה אשר התגברו בכל כחן... אשר הי' בהם כח לשלוט ביצרן ובכח אלוקי התגברו על שונאיהם... "איומה כנדגלות" - באדום והוא חי' רביעאה... "ושנין די פרזל לה"... וידוע כי הברזל מחלק ומפליג... וישראל נצחו מלכות אדום במדת אחדותם ואהבתם אשר התאחדו... וסמך הדרוש הזה על מקרא "החודש הזה לכם" לפי שבחודש זה התלבשו ישראל בד' מדות האלו ביתר שאת, ובזכות אלו המדות היקרות יצאו ממצרים.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אותיות טו-טז)
וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים
מה דחשיב במשנה ג' מיני אומנות, הדבר ידוע שהן אומנות של יצה"ר וראוי לבערן מלבו. זומן של צבעים הוא מדת החנופה, זוהמה של הנחש הקדמוני. ועמלן של טבחים הוא לבער הלשון הרע ההורגת שלשה כמו שאמרו במדרש, ואמרו חז"ל בערכין [טו ע"ב]: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיכת דמים... ומהאי טעמא ההכרח לשוב בתשובה על עון לשה"ר... וקולן של סופרים הוא העון של כותבי פלסתר, על דרך שאמרו חז"ל [סוכה כט ע"א]: בשביל ד' דברים חמה לוקה ואחד מהם כותבי פלסתר, והם המוסרים והדלטורים אשר יכתבו דברי עמל ושקר על ישראל רחמנא ליצלן ויאפילו זוהר החמה והוא "כעצם השמים לטהר", ובכלל זה כותבי שטרות מזויפות להונות ולגזול בני אדם, וע"י כן באים לענין שבועת שקר וגדול עונם מנשוא.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות יז)
מב ע"ב
כל מילי דמעלי להאי קשה להאי ודקשה להאי מעלי להאי
[כי הרכבת הגוף צריכה מינים שונים להרכבתו, ולכן צריך מזונות שונים שכל אחד מספק דבר אחר. כל יסוד, אם יהיה יותר מדי ממנו, יזיק לגוף.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ח ע"א)
לטקסט
אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו מז ע"א
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מח ע"ב
סידוק ישרף וכו' סידוק כקרני חגבים דברי רבי מאיר וכו' מאי טעמא דרבי מאיר אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה
ומצה מורה על האחדות, כמו שאמרו חז"ל סידוק ישרף, כי לישראל החוב קדוש שיהי' להם אחדות. ואמרו מ"ט דר' מאיר דסידוק ישרף? אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה. וביאור הדבר דלמעלה נמצא מימינים ומשמאילים. אמנם הכל יצמח מלמטה, מה שישראל נפרדים זה מזה, וע"י כן נעשה גם פירוד בעולם העליון. ועל כן החיוב שלא יהי' סדקים מלמטה ואז לא יהיו סדקים מלמעלה בעולם השפע.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות יד)
מט ע"א
רבי שמעון אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, כגון מאי? אמר רבי יוחנן, כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ.
מצוות התורה ואזהרותיה, אמנם הם, לכבוש תאוות החומר כולם. וצריך למי שיחבר להיות אדם באמת, לא בהמה בתואר אדם ותמונתו, שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר, ממאכל ומשתה ומשגל וכעס וכל שאר המידות הנמשכות אחר התאוה והכעס, ויבוש מהם, וישים להם מדרגות בנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו, כמאכל וכמשתה, יסתפק מהם במועיל, ולפי צורך הפרנסה, לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה", ושהחסידים, כפנחס בן יאיר, לא אכל עם אדם כלל, והשתדל רבנו הקדוש, שיאכל עמו ולא עשה. ואמנם היין דינו כדין המזון בכונה. אך הקיבוץ על השתיה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד. ובאור זה, כי היציאה ענין הכרחי, אין לאדם תחבולה לדחותו, והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)
כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו וכו' ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים וכו' וגורם שם רע לו ולבניו וכו' קרו ליה בר מחים תנורי רבא אמר בר מרקיד בי כובי רב פפא אמר בר מלחיך פינכי רב שמעיה אמר בר מך רבע
[מנהיג כזה שמרבה סעודתו בכל מקום, כלומר מתאמץ להרבות פרנסתו בכל מקום, גם במקומות של כופרים, שהולך לכל מקום שמבקשים ממנו ומשלמים לו, מחניף ליהודים כופרים ומשבח את צדקתם, העיקר שיתפרנס - הוא מבזה את התורה, לא יכול ללמד את העם את דבר ה', ולכן דבריו לא נשמעים. העם אוהבים מנהיג כזה רק כל זמן שהוא סר למשמעתם, אבל אם יתחיל להוכיח אותם יהפכו לאויבים שלו. ואחרי מותו, שכבר אינו יכול להחניף להם, מבזים את זכרו וקוראים לו "בר מיחם תנורי" - כל מגמתו להשיג לחם לאכול, וכל מטרתו בדרשותיו הוא לחמם את התנור כדי שהלחם ייאפה היטב. קוראים לו "בר מרקיד כובי" - הוא רוקד כדי לשמח את העם כדי שישקו אותו בשכר ריקודו, קופץ בדעותיו לכאן ולכאן ומראה פנים לכל צד כדי למצוא חן, ובשכר שנותנים לו הוא נעשה שיכור ואינו יודע מה טוב ומה רע. קוראים "בר מלחיך פינכי" - הלחם שהוא אוכל אינו בא מיגיע כפו, אלא בא מהשיריים שהשאירו העם. אין לו דעת עצמו, אלא מה שיפה בעיני העם יפה בעיניו, את המאכל הרוחני שלהם גם הוא אוכל. "מך רבע" - פירש רש"י שמקפל מלבושו וישן עליו. הלבוש מסמל את המדות. ת"ח שלם מקפיד על מדותיו ואינו מקמט אותם, ואילו מנהיג זה שהולך לפי פרנסתו אינו מקפיד על מדותיו והם מלאים קמטים.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 94-95)
לטקסט
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם
בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה לעבודתו ית', כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה, הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות... ואז בהעלות הטיפה ההיא, ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות, לפי האדון ה' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה, וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטיפה ההיא. ועתה יתגלה לנו ענין המצוה שישא אדם בת ת"ח, כדי שתהיה נשמתה זכה וברה ותכוין דעתה לשם שמים.
(רבי משה קורדובירו, פרדס רמונים, שער לא פרק ט)
קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות וכו' ואל ישא בת עם הארץ
"לא תלין נבלתו על העץ" - דא תלמיד חכם, "נבלתו" דא בת עם הארץ, דאיהי ריחשא, דאם אנת תליא לא ביה או קוברה או קוברתו, ודא איהי "כי קבור תקברנו", "כי קבור" - הוא לה, או "תקברנו" - איהי ליה. אתתא דא לאו אקרי זווגא ויחודא דיליה, אלא איהי כמטולא תליא עליה, כחוייא קשיר על קדליה. ובגין דא "כי קללת אלקים תלוי" - דאיהי קללה דקטילת ליה או אייתי ליה לידי עניותא.
(תיקוני זוהר, דף קמא ע"ב)
מט ע"ב
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו. שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה" אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'
ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה (נעלבת) [נבעלת] מהזולת.
(אור החיים, דברים פרק יא פסוק כב)
כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי
[בדרך צחות: מעשה בר' אריה לייב מווילנא, שהציעו לבתו שידוך עם בחור שלא היה למדן. אמר שהוא מתנגד, כי ר' יהודה החסיד אומר שאין להשתדך עם חתן ששמו כשמו. התפלאו עליו, הרי שם הבחור אינו "אריה"? והשיב, ע"פ הגמרא כאן, שעם הארץ הוא כמו אריה.]
(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' טז)
לטקסט
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין ממנו עדות ואין מגלין להן סוד
וזה הענין הרביעי, ר"ל הדרש הנמצא בתלמוד, איו ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם, כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמתי, מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן הענינים האלקיים, ואמתות הדברים, מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו ענינים רחוקים מן השכל, שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים, האחד מהם, ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים, שלא יזהירו לבותם לעולם, ואילו היו מראים להם זוהר האמתות, יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם, אין מגלין להם את הסוד, מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמתות על בוריים [מבאר שהטעם שלא מגלין סוד לעם הארץ כדי שלא יסלף את התורה, וזו אחת הסיבות שחכמים הסתירו את עומק הרעיונות בדרשות לא מובנות להמון.]
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)
אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות שבת.
עם הארץ אשר דיברו בו בזה הוא הבור, אשר אמרו עליו... שמותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם, וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום, הנה הוא פטור על הרציחה, כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה, וקים ליה בדרבה מיניה. ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו, והוא הדין לכל אדם, אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה, כאילו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו [אין חיוב על רציחה בשבת משום "קים ליה בדרבה מיניה" - אדם שעבר שני איסורים מתייחב רק בעונש החמור מביניהם (=חילול שבת, שדינה בסקילה) ולא על הקל מביניהם (=רציחה, שדינה בהרג). מכאן שלמעשה אדם פטור - וכביכול מותר - להרוג בשבת, ואין על כך כל עונש. ביטוי מפליג זה מייחסים חז"ל לעם הארץ, שהולך אחר חומרו ולא אחר צורתו, וכביכול דמו מותר כדמו של כל אדם בשבת].
(עקידת יצחק, שער טו)
ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ
[אפשר לפרש בזה את הפסוק (חגי פרק ב פסוק יב) "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא", ופירש רש"י פסחים טז ע"ב "בשר קודש" - בשר טמא, וכן "היקדש" - האם נטמא. והפסוק אומר "הן ישא איש בשר קדש" - מי שנושא בת עם הארץ שהוא ואשתו שקץ, "בכנף בגדו" - שפירש טליתו עליה, "ונגע בכנפו אל הלחם" - ענין תשמיש מלשון "הלחם אשר הוא אוכל", "ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל" - כלומר שהוליד ממנה כמה ילדים, "היקדש" - האם טומאת אביהם ואמם נמשכת גם לזרעם? "ויענו הכהנים ויאמרו לא", ונאמר בפסחים שם שהכהנים טעו, כי באמת גם זרעם טמא.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מא ע"ב)
לטקסט
עם הארץ אסור לאכול בשר
מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל, עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד... אסור לאכול בשר, לפי שמדרגת האוכל והמאכל שווה, ולא ניתן לו לאוכלה בסדר המדרגות.
(עקידת יצחק, שער מא)
ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכול מבשר הבעלי חיים, כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה, וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ, וחלילה ליוצרם מהוריד מהקודש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל: עם הארץ אסור לאכול בשר... כי איש כזה ודאי באוכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא, הפך מה שאמרה תורה: ופטר חמור תפדה בשה, ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו, ואם אכל - אכל שלא ברשות [עם הארץ הוא מי שנמשך אחר הגוף, ולא אחר הצורה. לכן באכילתו בשר, הרי שאינו מעלה את הבשר אל מדרגת הצורה האנושית, אלא מחליף אותה בדרגת "בהמה" אחרת, ואפילו מוריד אותה מדרגתה הקודמת].
(עקידת יצחק, שער טו)
יען כי ההיתר הוא לשחוט את הבהמה ולאכול מבשרה הוא רק בזה כי בעת שמברך הוא על הלחם ואוכל לשם שמים, מעלה הוא בזה את נפש הבהמה, כי הבשר ישוב בבשרו לדם נפש האדם. אבל לא כן עם הארץ, האוכל רק למלאות תאותו ואיננו מעלה את הבהמה מאומה, כי אין מותר האדם כזה על הבהמה, מדוע ישחט את הבהמה ויאכל מבשרה? האיש הזה מקלקל רק את מאכלו כמעט תמיד.
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, ברכות ח ע"ב)
[הטעם הוא, שהבהמה שומרת מצוות, כמו חמורו של ר' פנחס בן יאיר (חולין ז ע"א), ומה שאומר המדרש (במדבר רבה פרשה כג, ט) שבמעשה אליהו בהר הכרמל, הפר שנבחר לנביאי הבעל לא רצה ללכת אליהם. וכן יש מעשה (פסיקתא רבתי, פיסקא יד) בפרה שיהודי מכר לגוי ולא רצתה לחרוש בשבת. א"כ עם הארץ, שאינו שומר מצוות, אין לו זכות להרוג את הבהמה שהיא בדרגה יותר גבוהה ממנו.]
(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 8)
לטקסט
שנה ופירש יותר מכולן
[כך אומר דברים רבה פרשה ז סימן ד: "כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר", כי מי שלומד תורה הוא כמי שנוטע אילן בשביל פירות, והיינו שישתעבדו המידות שלו לה', לעשות מצוות ומעשים טובים, ואם אינו מקיים וחוטא, שורות עליו קליפות ויונקות מהתורה וחוטפות ממנו את התורה, וזה חמור יותר ממי שלא למד, שאין מה שהקליפות יחטפו.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ע ע"א)
לטקסט
נ ע"א
...וכנעני מנלן דאיקרי תגר, דכתיב וירא שם יהודה בת איש כנעני; מאי כנעני אילימא כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב ויהודה אזיל ונסיב? אלא אמר רבי שמעון בן לקיש: בת גברא תגרא, דכתיב כנען בידו מאזני מרמה. ואיבעית אימא מהכא: אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.
בת איש כנעני - פירוש סוחר, והגאון ה"ר אברהם אבן עזרא כתב ויתכן שהוא כמשמעו. ואני אומר כי לא יתכן שידבקו בני יעקב בדבר שהקפידו עליו אבותיהם שלשתן יחד, וכאומרם בפסחים פרק ג' (נ.), והכתוב שמר את הדבר במה שדקדק לומר בת איש כנעני; פירוש אביה כנעני לא היא כנענית, ובאיזה אופן יהיה הדבר אם לא שתאמר סוחר.
ובזה יש לפרש שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך, הוא צריך לקבל על עצמו בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פרוש מ"ש (בראשית ד, יט): "ויקח לו למך שתי נשים... ושם השנית צילה", היינו שמקבל "עזרה" (כי "אשה" פירושה העוזרת, כמ"ש: "לא טוב להיות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו") לזכות לשמש את המלך (למך) ע"י אמונה.
וצריכים גם את בחינת תורה, שנקראת בחינת משפט וידיעה, כי מה שלא מבינים לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. ואילו תורה נקרא בחינת עדות, וז"ש (שם): "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך לקבל עזרה מבחינת עוזרת הנקראת "אשה", שהיא עוזרת לו מבחינת תורה, שהיא בחינת אור ולא צל. ורק אם יש לו בחינת תורה ומצווה, הוא נקרא אדם שלם.
נמצא צלה - צל ה', צל על ה', היינו אמונה. עדה - עד ה', עד על ה', זוהי תורה שנקראת עדות.]
...ובזה יובנו דברי הש"ס ... דהנה הרמב"ם בהלכות תפלה [פ"א] פסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום, והיינו פעם אחת בכל כ"ד שעות, ואין לה זמן קבוע מדאורייתא, רק האבות תקנו ג' זמנים: שחרית ומנחה וערבית. והנה לפי זה דבכל מעת לעת הוא זמן תפלה אחת מדאורייתא, ומ'זריזין מקדימין למצות' נמצא מן הראוי להתפלל תפלה דאורייתא בשחרית. ואם כן קשה: מאי קאמר הש"ס 'אברהם תיקן תפלת שחרית' מדהוא התפלל תפלה בשחרית? דלמא הוא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מן התורה, ומנא ידעו עדיין שהוא תיקון תפלת שחרית? אמנם כל זה הוא אי לא התפלל כבר ערבית, אז היה חיוב עליו להתפלל תפלה דאורייתא, אבל אם כבר היה מתפלל תפלת ערבית, אם כן אין חיוב עליו להתפלל בשחרית מדאורייתא, ואף על פי כן היה מתפלל שחרית, אז מוכח שפיר דתיקן תפילת שחרית.
ובזה מובנת הגמ' דברכות, דודאי עיקר הלימוד שאברהם תיקן תפלת שחרית מפשטיה דקרא וישכם אברהם בבוקר, והיינו שהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הכונס, רק דקשה קושיא הנ"ל, דלמא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מדין תורה, לכן באו חז"ל כמתרצים, אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, וזה היה בערב כנ"ל, ואם כן כיון דכבר היה מתפלל בערב תפלה דאורייתא, ולמה היה מתפלל שוב בשחרית, שהרי כבר יצא ידי חובתו, אלא ודאי מוכח שתיקן תפילת שחרית ואתי שפיר.
ואי קשיא: אם כן שנה שלישית מבעיא, די"ל מניסן מנינן?! - זה אינו. די"ל דהיו שתי שנים בין יציאת מצרים לפסח הלזה, ובשתי שנים משום דאין עדיין בתוך שנה שלישית למ"ד יום, ואיתא בגמ' דראש השנה [ט ע"ב] כל שלא נכנס ל' יום אינו נקרא שנה. ולפי זה, בלא זה על הפסוק לא יכול להקשות ולכתוב ברישא, דהייתי אומר כנ"ל, ובאמת הוי אחר שנה שניה, והא דלא חשיב, משום דלא הוי ל' יום כנ"ל.
אבל השתא דאמר רשב"ג 'שתי שבתות', קשה: מנ"ל? ואי דכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", דלמא התם שאני דמשה היה רוצה לעברו מפני התקופה, ועל כרחך צריך לומר דס"ל דלא הוי רק בשנה שניה, ואם כן למה לי מפני התקופה, דלא הוי רק י"א ימים (ואם כן היה פסח בתקופה החשה, בין כה וכה צריך לעבר), ולפי זה דהיה בשנה שניה בתחילתה, ושפיר קשה לכתוב ברישא בחודש הראשון וכו' וא"ש.
לקושיה מדוע נזכר החודש הראשון אחרי החודש השני, היה אפשר לתרץ כדברי רש"י במדבר ט, א, שזה להסתיר את הגנאי של ישראל שעשו רק פסח אחד במדבר. אבל עכשיו שלמדנו מתוך דברי רשב"ג שלא נצטוו כלל במדבר, אין בזה גנאי, ולכן מתעוררת הקושיה מדוע נזכר החודש הראשון אחרי החודש השני. ולכן הגמרא מקשה קושיה זו רק אחרי הבאת דברי רשב"ג, אף שזו קושיה על הפסוקים עצמם.]
וקשה למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש, לימא קודם או לפני עשייתן. ותו במאי פליגי הני אמוראי בהבאת פסוקים אלו, וכי דבר חכמה יש להביא פסוק אחר. אלא ע"כ יש בזה כונה עמוקה, דלפני או קודם היה במשמע עוד שלא התחיל במצוה כלל, מש"ה אמר לשון עובר דמשמעו סמוך ממש שיאחז בידו דבר המצוה ואז יתחיל לברך. וזהו משמעות המקרא ויעבור מלכם לפניהם, שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם ויעבור את הכושי עוד פירושו באופן אחר, שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו. וה"נ יש להחל הברכה ואח"כ לעשות המצוה וגומרה ואח"כ לגמור הברכה.
ושני הפירושים אמת, דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה כמו קשירת תפלין מילה וכדומה, יש לברך לפני התחלת המעשה ולעשות ולגמור את הברכה, משא"כ מצוה שא"א בכך כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וכדומה א"א אלא לברך קודם התחלת המצוה אבל מכ"מ סמוך ממש, שיהא אוחז במצה או בשופר. [מדייק מכך שנאמר 'עובר לעשייתן', שכמתאפשר הדבר יש להתחיל לברך ותוך כדי הברכה לעשות את המצווה ולהשלימה, ואח"כ לסיים הברכה.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]
לך נא ראה וגו' - עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר, עשאו שליח להחזיר לו תשובה, שבזה אפילו למאן דאמר (שם) שלוחי מצוה אינם ניזוקין דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו.
והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים (דף ח:) וזה לשונם: תניא חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת וכו', פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה, ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומשני היכי דשכיח היזיקא שאני וכו' ע"כ, וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו ואין לך שכיח היזיקא כזו, מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא.
וממנה נשמע למה שלפנינו, שאחים לא היה ודאי שכיח היזיקא, כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההיא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט:) שכיח היזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי, וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח היזיקא במציאות זה של בני יעקב, ושליחות מצוה מצלת מן הנזק.
ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף, יש לומר שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק. ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב עליו השלום דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. הרי גילה דעתו בפירוש כי שליחותו היא לשכם, וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר, הרי הוא שליח עצמו, כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר, ואין כאן שליחות מצוה, אשר על כן היה מה שהיה. ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום, שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו, ובדרך שכם לא תמצאהו רעה, ויוסף עליו השלום חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו, ואין הדברים בדיוק, וה' גלגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות. [מבאר שלפי חכמים המציאות כאן - לעניין בדיקת חמץ - לא נחשבת 'שכיח היזקא' כמו אצל שמואל, ובאופן דומה יעקב אבינו שלח את יוסף אל אחיו, שסבר שאין זה בגדר שכיח היזקא, וזכות המצוה תעמוד לו.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]
לטקסט
[עיין לקט באורי אגדות יבמות כב ע"ב]
[עיין לקט באורי אגדות חגיגה כ]
[עיין לקט באורי אגדות קידושין נז ע"א ובכורות ו ע"ב]
[עיין לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]
[עיין לקט באורי אגדות יומא נז ע"א]
[טז] ולכל זה רמזה המשנה במה דחשבה באלו עוברין בפסח ד' מיני מזוני כותח הבבלי שכר המדי וחומץ האדומי זיתום המצרי, להורות, כי בכח המצוות שעושין בפסח מעבירין הד' מלכיות והד' גליות באותן המלכיות. ור"א אומר אף תכשיטי נשים - והוא מוסר השכל ללמד דעת איך צריך לבער בפסח המותרות אשר בתכשיטי נשים, כי ע"י המותרות במלבושי נשים באים כמה אנשים לידי עבירות ועניות ואין מהראוי לאחינו בני ישראל ללבוש מלבושים כאלו... ובפסח שאוכלין לחם עוני ראוי לקבל עליו למעט במותרות.
[עיין לקט באורי אגדות מגילה ו ע"א ]
[עיין לקט באורי אגדות מכות כא]
כמו כן הדבר הזה (התורה נמשלה לאישה) אישה יראת ה' הקנו לנו מן השמים. עלינו חיוב שמירתה, לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה.(כלומר לבל יסטו מדרך התורה). וזה יהיה על ידי הכוח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל, ולמנוע עושי רשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב.
ואילו היה כנעני ממש ומודיע הכתוב כי עשה יהודה דבר בלתי הגון, כן היה לו לומר וירא שם בת כנענית או אשה כנענית, ושם אביה שוע, ואין בזה תוספת תיבה על המכתב אשר כתב, ולענין גילוי מלתא כזה נאמר לשתוק, ולכתוב ודאי. [מקיים את פירוש חז"ל ומוכיח אותו מלשון הכתוב.]