Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת סנהדרין
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת; כמיתת בעלים כך מיתת השור
...עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמה לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח, לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא (עי' סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ"ג כמשפט אדם, שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לישחט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו דכתיב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות וגו'. [מבאר כי התורה הקפידה על חייהן של הבהמות, ולא התירה להורגן לחינם.]
(אור החיים, ויקרא יז, יא)
ד ע"א
יש אם למסורת, יש אם למקרא ד ע"ב
סומא באחת מעיניו פטור ה ע"א
לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים
והענין הזה שהזכירו החכמים הוא כי משורת הדין אין אדם דן יחידי ויפטר מלשלם אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא והוא המלך. ואמרו כי בזמן הגלות כיון שיש מזרע המלוכה מי שיהיה לו קצת ממשלה ממלכי הגוים, כגון ראשי גליות שבבבל ונשיאי ארץ ישראל, יש להם נתינת רשות וסמיכה, וזה נהג בחכמי התלמיד לאחר ישו יותר מד' מאות שנה. כי אין דעת חכמי התלמוד שיהיה [הוא] מזרע (יהודה) שבט ומחוקק אשר ליהודה. אבל הנביא הבטיחו ליהודה שיהיה מלכות ישראל שלו. ועל מלכות גמורה הבטיחו. ואעפ"כ נתבטלה ימים רבים כמו שהזכרתי, כי בזמן גלות בבל לא היה בהם שבט ומחוקק כלל. ובבית שני כשהיה המלכות לכהנים ולעבדיהם, לא היה לשבט יהודה שום ממשלה, לא ראש גלות ולא נשיא, כי הנשיאות והראשות למלכי הכהנים ולשופטיהם ולשוטריהם, ולאשר ישרו בעיניהם.
(רמב"ן, מאמר הויכוח [מלחמות ה'])
הבטיחו שלא תסור לעולם משבטו קצת ממשלה, בין בהיותם על אדמתם, בין בהיותם בגולה. וכן הבטיחו שלא תפסק תורה מזרעו. וזהו שאמר בפרק קמא דסנהדרין לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והנה הבטיחו בכאן שתי הבטחות. האחת, שלא יפסק נגיד ומצוה מזרעו ואפילו בהיותנו בגולה. והשנית, שיהיו זרעו עוסקין בתורה. והוא שאמרו ביומא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או דאתי משבט יששכר, מלוי דכתיב: יורו משפטיך ליעקב, מיששכר דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. ואימא נמי מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. הרי שאף על פי שלא הובטח זרעו שיסכים אל האמת, מכל מקום הובטח שלא תהא תורה פוסקת מזרעו. וזו ההבטחה קיימת לעולם, בין בזמן שישראל על אדמתם בין בעת לכתם בגולה [דן מה משמעות היעוד של לא יסור שבט מיהודה שברך יעקב את יהודה.]
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
יתיר בכורות אל יתיר וכו' (ה:) והאמר רב שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר וכו' דרב בקיע במומי טפי ושרי מומי דלא ידעי אינשי ואמרי כי האי גוונא שרא רב ואתו למשרי מום עובר
[אלו שמחפשים מומים בגדולי תורה שוכחים שכדי למצוא מום בבכור צריך לקבל סמיכה מהנשיא, ולא קל לקבל סמיכה שהרי אפילו רב לא הצליח לקבל סמיכה להתיר בכור ע"פ מום, אף שלמד חכמה זו י"ח חדשים אצל רועה, מחשש שמא מישהו יראה מה הוא מתיר ויתיר ע"פ מום עובר. וזה במום בבהמה, וכ"ש שאין לחפש מום באדם, בגדולי תורה.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 23)
לטקסט
התם שבט הכא מחוקק
ו ע"ב
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע וכו' אלא יקוב הדין את ההר וכו' וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו
[ר"א היה דיין, וסבר שפשרה מזיקה לחברה, כי אנשים עלולים לגזול, בתקווה שב"ד של הדיוטות יעשו פשרה ולא יצטרכו להחזיר כל מה שגזלו. (עמ' 19) אבל יש מקום לפשרה אצל הכהן, שמרחם על החוטא, ומצפה שיחזור בתשובה, ולכן אהרן היה עושה פשרות. מצד שני, כיון שהכהן אינו כבול לחוק, הוא יכול גם לנקום לפי הצורך, שלא כדין, כפי שעשה פנחס.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 18-19)
לטקסט
וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט, אין צדקה, וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע
יש לפעמים דיין, העושה צדקה ומשפט כאחד, כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה, ויש הפרש בין משפט לצדקה, כי המשפט צריך להיות במתון, והצדקה ברדיפה ומהירות, כמ"ש (משלי כא כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים, כי המשקה העומד על שמריו זמן רב, יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול, ועל דרך שנאמר (תהלים עג כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר, בלא המתנה, מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד, שהוא חד וחותך הדין מהרה, אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן, אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ.
(כלי יקר, דברים פרק טז פסוק יט)
ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משפט לזה שהחזיר לו את ממונו וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו
[ראנ"ח פרשת שופטים הסביר בזה את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק קכא) "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי" - שרמאים היו יכולים לבוא לפני דוד בדין, ואחד היה מפסיד, ודוד היה נותן לו מכיסו, ואז בחוץ הרמאים יחלקו ביניהם את הכסף. וכך אכן הקשה ר' נחמיה בדברים רבה פרשת שופטים: "א"כ נמצאת מביא את ישראל לידי רמאות". על זה ביקש דוד מה' שיציל אותו, כיון ש"עשיתי משפט וצדק", יש חשש לרמאים שיעשקו אותי, ולכן אני מבקש "בל תניחני לעושקי".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף פב ע"א)
לטקסט
אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה' אלא יקוב הדין את ההר שנאמר כי המשפט לאלהים הוא וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום
[הנוצרים טוענים שאלקי ישראל הוא קנא ונוקם, שונא את עוברי רצונו, ואילו אלהיהם הוא אלוה החמלה והאהבה. הם אומרים שעיקר דת ישראל הוא המשפט והדין, ועיקר הנצרות היא אהבה וחסד ומחילה. וכלפי טענה זו אומר המדרש (דברים רבה פרשה ח סימן ו): "לא בשמים היא - אמר להן משה שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים, כבר אני מודיע אתכם לא בשמים היא, שלא נשתייר הימנה בשמים, ד"א, אמר רבי חנינא היא וכל כלי אומנותה ניתנה ענותנותה צדקה וישרותה ומתן שכרה". (עמ' 35) זו עקיצה לנצרות - אנחנו לא צריכים תורה אחרת, יותר רחמנית, כי מאז קיבלנו את התורה לא נשאר שום אידיאל בשמים, כי משה הביא לנו את הכל משם, גם המדות של ענווה וחסד וצדקה נמצאות בתורת משה.
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 34, ובקיצור בעמ' 160)
לטקסט
רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'
ויש להבין איך הוא מכונה מנאץ ה', והלא אינו אלא דבר עולה וגניבת נפש ומכרו? והנראה דבאמת אין זה פשרה כלל. וכדאיתא בב"ב ד"ח ב', דשבי קשה מחרב ומרעב דכולהו איתנהו בי'. והוכיחו מלשון המקרא בירמיה ט"ו דכתיב בשבי ישראל: אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, וכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו. וא"כ לא הועיל יהודה כלום. אבל זה אינו אלא בישראל שנשבה ביד גוים משא"כ בגוי שנשבה שנוהג מנהג שוביו. ומש"ה כתיב בירמיה מ"ג: בשבי מצרים ביד נ"נ אשר למות למות אשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב. וא"כ שראה יהודה דשבי נוח ליוסף מחרב ה"ז כמייעצו לנהוג מנהג שוביו ולעבוד ע"ז וה"ז מנאץ ה'. ולכן גם המברך את יהודה הוא מנאץ ה'.
(העמק דבר, בראשית פרק לז פסוק כז (הרחב דבר))
אהרן אוהב שלום ורודף שלום
[כך כשפגש את משה "וראך ושמח בלבו" אף שהיה גדול ממנו בגיל. וכן אמר ה' למשה "קח את אהרן" - משה היה צריך לשכנעו להיות כה"ג כי ברח מהכבוד. ולא מצאנו בשום מקום שאהרן דיבר דברים קשים לישראל. ואילו משה הוכיח את ישראל הרבה פעמים. א"כ למה נאמר על משה שהיה ענו מכל אדם? לפעמים אדם גדול מוחל על כבודו, לא מתוך ענווה אלא כי הוא יודע שגם כשימחל, יכבדוהו, ויוכלו לשכנע בני אדם באמירות רכות. ויש אנשים שפלי רוח, ובכל זאת כשמוכיחים את הציבור ומלמדים מוסר, מרימים את קולם בלי סימני ענוה, כי חוששים שאם ידברו בנחת, לא יתקבלו דבריהם, ולא מוחלים על כבודם כי חוששים שאז כבוד התורה יזולזל. כך נהג משה רבינו - מתוך ענוותו, חשב שאין בו מעלות, וחשב שה' בחר בו לתת את התורה דווקא בגלל שפלותו, כי ישראל ידעו שהוא לא היה יכול להמציא את הכל מעצמו ולעשות נסים משכלו ולכן יאמינו שהכל מה'. ולכן ביקש מה' שלא ימות (דברים רבה פ' וזאת הברכה) - כדי שאנשים יכירו אותו גם בעתיד ויראו את חוסר כשרונו, ויבינו שלא ייתכן שהוא המציא את התורה אלא ידעו שהתורה מהשמים, שאילו אם ימות, יחשבו שהיה אדם חכם מאוד והמציא את התורה מעצמו. ובגלל שפלותו בעיני עצמו חשב שאם ידבר לישראל בנחת, לא ישמעו לו, ולכן דיבר אליהם קשות. לכן נקרא ענו, כי דוקא דיבורו החזק מוכיח שהיה שפל בעיני עצמו. ואילו אהרן דיבר תמיד בלשון ערבה לשומעים, כי ידע שדברי חכמים בנחת נשמעים, וכיון שהיה אהוב על העם לא היה צריך לדבר קשות בקול רם.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 257-259)
לטקסט
[זה מה שכתוב (ויקרא פרק כא פסוק א) "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" - יש אמירה אחת, לומר שידעו הם בני אהרן וצריכים ללמוד ממנו את מידותיו, שהוא אוהב שלום ורודף שלום. ולכן אמר להם עוד "לנפש לא יטמא בעמיו" - ייזהר מהנחש, שהוא ממית ומרבה טומאה (עירובין יג ע"ב), הוא מסית ומדיח, והוא הטומאה "בעמיו" - שמסתובב בין אנשים ומסית, וזה מסוכן יותר מהמת עצמו, שאינו זז ממקומו. המת הוא אבי אבות הטומאה, והנחש הוא אבי אבי אבות הטומאה.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מ ע"א)
לטקסט
ז ע"א
לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל
[כלומר שעל אהרן נאמר "בוצע ברך נאץ ה'", ואהרן לא עשה כדין, כי ההלכה היא ש"יקוב הדין את ההר". ולכן נענש, שמתו נדב ואביהוא. ולכן אין מקום לאלו שאומרים שיש לנהוג בפשרנות כמו אהרן].
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נח ע"א) 131
לטקסט
ראה חור שזבוח לפניו
[המדרש אומר שאהרן התנצל שלא הוכיח את ישראל בחטא העגל מטעם "מוטב יהיו שוגגים" (ויקרא רבה פרשה ז אות א), ואם כן מדוע חור הוכיח אותם? כי החיים שלו לא היו נחשבים בעיניו, ולא היה מסוגל לראות שישראל נפרדים מה' לעבוד ע"ז ונענשים על זה. דרך צדיקים שמפקירים עוה"ז ועוה"ב בשביל כבוד שמים. חור לא היה מסוגל לראות שמכעיסים את ה', ומסר נפשו על זה גם אם לא יהיה לו עוה"ב. היה מעדיף להיות בגיהנום מלראות חילול כבוד ה', וזה כמו גדולה עבירה לשמה. אבל אהרן לא היה יכול לתת להם להרוג אותו, כי הריגת כהן ונביא אין לה תקנה, וידע שתוכחתו לא תפעל, ולכן העדיף שיהיו שוגגים. לכאורה חור היה יכול להתאבד ולא יראה את חטאם, אבל הרי אסור להתאבד. ואף שידע שישראל יהרגוהו בגלל תוכחתו, וזה כאילו התאבד, מ"מ זה היה רק ספק, שמא לא יהרגוהו, ואולי ה' היה מציל אותו כמו שהציל את משה. ועוד שגם אם היה מתאבד היו מבינים שעשה זאת כדי שלא יראה את העבירה, והיו מזידים בלאו הכי, ולכן העדיף להוכיח אותם במישרין. ועוד שחור אמר להם "אין אתם נזכרים כמה נסים עשה ה'", וזה לא הופך אותם למזידים, ורק מה שאהרן היה אומר להם "דעו שאין בו ממש", זה היה עושה אותם מזידים, כי בלי זה הם שוגגים כי חושבים שיש בעגל ממש. וי"ל שלכן חור אמר בלשון זו, כדי שלא יהיו מזידין.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כט ע"ב ודף לג ע"ג)
לטקסט
אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה
[הרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? י"ל שכתבו תוס' (שבת ד) שלמצוה רבה מותר לחטוא כדי שיזכה חברו, והצלת ישראל היא מצוה רבה. ויש לפרש בזה את הפסוק "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" - אם כהן גדול, כמו אהרן, חוטא, הוא לאשמת העם, להציל את העם שלא יבוא לכליה. וזה מה שאהרן ענה למשה להסביר מדוע עשה את העגל (שמות פרק לב פסוק כב) "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" - אתה שברת את העגל כי ידעת שהעם "ברע", בצרה גדולה, ולכן היה מותר לך לחטוא בשבירת הלוחות כדי להצילם, כמו שהמדרש אומר שמשה רבינו התכוון בשבירת הלוחות לפטור את ישראל מעונש, כי בהר סיני ה' קידש אותם כקידושי אשה עם הלוחות, וע"י שבירת הלוחות נחשבו כפנויה, כך שחטא העגל לא נחשב זנות. וכך עשיתי גם אני.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף פח ע"ד)
לטקסט
אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא. כיון דרווח רווח
והבן זה, כי דרכו של יצר הרע לילך לאט לאט, היום כך ומחר כך, ובא מתחלה בכונה לשם שמים וכל מעשיו לשם מצוה, הן בענין מחלוקת יבוא 'מחויב אתה לקנאות קנאת השם' וכדומה, עד שמביא אש וקטטה בלבו, ואחר כך דמיא למים הזדונים השוטפים בזעם כמאמרם (סנהדרין ז.) דדמיא לבידקא דמיא, ולכן זה צריך שמירה ביותר, כי באמת ראוי להתקנאות בעושי עול, אבל, מבלי להרבות במחלוקת.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה
[והקשו תוס', שבשבת לא ע"א סדר השאלות הוא "נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה". יש להסביר שהגמרא כאן נוקטת לשון שלילה, "אין תחילת" וכו', להדגיש שאף ששואלים תחילה על מו"מ באמונה, אבל בעצם כוונת השאלה הזאת היא על קיום דברי תורה, כמו שנאמר (מכילתא בשלח מסכתא דויסע פרשה א): "שכל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה".]
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ב לתפילין, דף ל ע"א)
לטקסט
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'
כמו במעשה בראשית נראה שפע אלוקי בתחתונים, שמאתו נתהוה כל מה שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תקון מדיני או לא ישלם, שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההקש, היה נראה השפע האלהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסדור המדיני תקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל
[השכינה היא מלכות, והיא במעשי בראשית, והדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף במעשה בראשית כאמור בשבת י, מפני שעל ידו שורה השכינה ונתקיים מעשי בראשית.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מח ע"א)
לטקסט
ההוא דהוה קאמר ואזיל דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא, א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום
ואני אומר עוד בפשט הכתוב, כי הוא שוחד, אפילו תהיה כונתו לשפוט משפט אמת, מפני שני דברים, האחד שיש לחוש שהשוחד יעור עיני שכלו, וגם כי יחשוב לדון דין אמת לאמתו יעותנו, זהו אמרו: כי השוחד יעור עיני חכמים, ונתן עוד טעם באמרו ויסלף דברי צדיקים, כלומר, שגם אם ישפוט משפט אמת, יהיה נראה למי שנתחייב בדינו שהשופט עוות משפטו מפני הכסף שלקח, כי מתועלות המשפט הוא שגם אותו שנתחייב בדין אינו נעצב על הדבר, כדאמר בסנהדרין בפרק קמא ההוא דהוה קאמר ואזיל, דאזיל מבי דינא המקל גלימא לומר זמר וליזל באורחא, אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, ולכן אסרה תורה לקחת שוחד אפילו לשפוט משפט אמת.
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
תמים פעלו - כל מה שפועל בעולמו הכל הוא תמים אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה התמים עד כה אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה, והסביר איך הוא כה, כי כל דרכיו משפט - בתורת שכר ועונש והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו לא נקרא מפסיד לו אלא משלים אותו כמליצת הגמ' סנהדרין ד"ז דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר וליזיל, ופרש"י לא הפסיד לו אלא גזילה הוציא מידו כך כל דרכי הקב"ה הם במשפט על מעשה האדם אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומש"ה הקדים להוכיח כי כן הוא בשם הצור פי' אחרי שהוא הצור וא"כ יודע הכל וגם אם כן ההשגחה רבה שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם א"כ א"א לוותר שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה. [מבאר כי כל מה שעושה ה' בעולמו, אף מה שנראה כהחרבת העולם וכקלקולו, הרי הוא חלק מתיקון העולם והשלמתו.]
(העמק דבר, דברים לב, ד)
וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'
[יש לבאר ע"פ הפסוק "צדק ומשפט מכון כסאך", הרי שכסאו של הקב"ה מבוסס על צדק ומשפט, ולכן אם אין משפט, הכסא אינו מוכן. עקב "שוד עניים", שאין משפט, "עתה אקום", כביכול הקב"ה צריך לעמוד.]
(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' לה)
לטקסט
ההוא דהוה קאמר ואזיל, כי רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן, אמר רב הונא, קראי כתיבי, מעיקרא כתיב, ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו, ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו, ולבסוף כתיב, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו'
מבאר שכוונת משל זה למשכבי אביך שבשמים, היינו לאהבה של ה' עם ישראל ושעוונות ישראל באה גלות, וכביכול פחתה האהבה.
(כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק ג)
לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגהנום פתוחה לו מתחתיו
...שני עניני האחריות שמחויב כל מצוין לדאוג בעד הכלל... ועיקר הדאגה כוללת שני דברים, הראשונה לצרכי הנפש והשנית לצרכי הגוף... וכענין זה, לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו לענין שחייב לדאוג בעד המחסורים הגשמים, וגהנום פתוחה לו מתחתיו' לענין לדאוג בעד הרוחנים.
(ראי"ה קוק, מציאות קטן, סי' קד, עמ' קפ)
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו
עניין זה, שיראה את החרב ואת הגיהנם הוא, למען יהיה זהיר וידקדק בדין ביותר. כי במצב זה שחרב מונחת לו בין ירכותיו, הרי כל תנודה קלה מסוכנת היא ביותר, וזו היא מחובתו של הדיין ביושבו בדין. וכששירגיש הדיין כך - ודאי שיהיה ימתון ביותר.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מג' עמ' קפד)
אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה מאה דיני
ועפמש"כ בענין מאה דיני דמדון, שענין רצון ראוי לו מספר מאה לפי שרשו שהוא למעלה מצד הסיבות לשכל, שהרצון מסבב השכל שישכיל לפעול הדרכים הנאותים לרצונו, ולמטה מהשכל הטבע. א"כ טבע, שכל ורצון הם נגד יחידות עשרות מאות במספר, והרצון נגד מאה. ולשלמות הרצון תיקן דוד המלך ע"ה מאה ברכות להפיק הרצון העליון (במדבר רבה יח, כא), והוא דבר אחד עם עולה של תשובה [מו"ק טז ע"ב], ע"כ דרשו חז"ל "על" בגימטריה מאה על מאה ברכות שתיקן, והוא מצד הדרכים המביאים לתשובה.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' מט-נ במהד' תשסה)
ז ע"ב
אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ. אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך
אשרה מרמזת על גאווה, ואילו המזבח הוא של אדמה המרמז על שפלות וענווה,וסמיכות פרשת המזבח לפרשת משפטים, מלמדת שאילו הן התכונות הרצויות של הסנהדרין.
(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)
מבאר, שדמיון לגמרא המשווה עיוות הדין לע"ז מצוי בפסוק "וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשנו", שחשן המשפט המכפר על הדינין, יהי כמעשה אפוד המכפר על ע"ז.
(כלי יקר, ספר שמות פרק כח (טו)
לא תטע - ... יש לשום לב על סמיכות אזהרה לפ' דינין, ובמדרש אי' שגם בכסא שלמה המלך היו כתובין שלש אזהרות הכתובין כאן על מעלות לכסא משפט, ולפי הנראה אינם ענין למשפט. אבל חז"ל בסנהדרין ד"ז למדו מכאן כל המעמיד דיין ע"ה כאלו העמיד אשרה, ואצל ת"ח הוי אלו נטע אשרה אצל מזבח, והרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ג ה"ח הוסיף דבר וכו' ועוד אמרו כל המעמיד בישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה כו' ובמקום ת"ח כאלו נטע אשרה, ומסתמא כך היה לפניו נוס' בגמרא.
(הרחב דבר, דברים טז, כא)
והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט, אצל הדיין הדן, שם השכינה שורה והשפעתה קבועה, כי המשפט לאלהים, אך זהו בדיין הגון, אבל בדיין שאינו הגון, תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא, וזהו ענין אשירה, שהיו עושים למשכן לסטרא אחרא, שהיה שורה עליה רוחות טמאים ומרכבה לסטרא אחרא, וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשירה, כי שניהם משכנות לסטרא אחרא, ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה, ולכך אמרו כנוטע אשירה, ואם יש אצלו תלמידי חכמים, וא"כ על תלמידי חכמים הופיעה רוח הקדש מהשכינה קדישא, ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא, הרי כאן - להבדיל בין קודש לחול - קדושה וטומאה במעמד אחד, וזה כנוטע אשירה במזבח, שהוא קדושת המזבח וטומאת אשירה, וזה פשוט.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)
דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אמר רבי אליעזר מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש שנאמר לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא אלו כלי הדיינין
הזכיר לשון "דרש" אצל דברי בר קפרא, ואצל דברי ר"א לא הזכיר דרש, ש"מ שדברי בר קפרא הם דרך דרש בעלמא, כי פסוק ולא תעלה במעלות, פשוטו מדבר במזבח, ודיינים מאן דכר שמם. אבל דברי ר"א, אינם דרש, ומפשוטו של פסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי", אנו למידין שפירושו, שלא לפסוע על ראשי עם קודש, כדרך שפירש"י והרי דברים ק"ו, ומה אבנים שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה התורה לא תעלה במעלות, לא תנהוג בהם דרך בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה, ולפי זה, בלא שום דרש, אנו למידין, שלא יפסיע על ראשי עם קודש בק"ו מן האבנים.
(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)
וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה וכו' צבו ביתיה לית הוא עביד וריקן לביתיה אזיל עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן וכו' רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה ח ע"א
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, מי כתיב ואשמיעכם, ושמעתיו כתיב, אי גמירנא גמירנא, ואי לא אזלינא וגמירנא
והיינו ושמעתיו מפי הגבורה, ונכון הוא, כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו.
(כלי יקר, דברים פרק א פסוק יח)
כתיב "כי אתה תבוא" וכתיב "כי אתה תביא". אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקב"ה: טול מקל והך על קדקדם! דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור!
יש להבין במה נחלקו משה וקב"ה, ועיקר קושיא, הלא בימי משה היו ע' זקנים והם נשאו עם משה במשא והיו ע' דברים לדור, ואיך בימי יהושע נאמר דבר אחד לדור.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
טול מקל והך על קדקדם. ומה שאמר ליה משה כי אתה תבוא את בני ישראל, ותרגם אנקלוס אתה תיעול עם עמא הדין, ואמרם ז"ל זקנים שבדור עמך טול מהם עצה, לא יחלוק על זה המאמר, שהכוונה שיזרזנו משה על האופן ההוא, והקדוש ברוך הוא על זה, והוא בשכלו ישמע דברי שניהם ויפשיר ההנהגה. משל לתינוק אשר לפני המלמד, שאביו מצוה לייסרו בשוטים, ואמו תצוה לחמול עליו, והמלמד המשכיל יפשיר ביניהם ליסרו אך במשפט. [אומר שאין סתירה בין "טול מקל והך על קדקדם" לבין "טול מהם עצה"].
(עקידת יצחק, שער קג)
אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם אמר לו הקב"ה טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור
[משתמע כאילו משה קינא ביהושע, ולכן לא רצה שינהיג לבד, אבל זה לא ייתכן. יערות דבש פירש ע"פ דברי הגמרא (סנהדרין פט ע"א) "אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד", והטעם הוא שכל אחד משיג את נבואתו לפי השגתו ולפי כמה שהכין את עצמו. אבל מי שאינו מקבל את הנבואה ע"י עצמו אלא ע"י אחר, כמו הנביאים בזמן משה רבינו, ינבא באותו סגנון כמותו. משה רבינו אמר "אתה והזקנים שבדור עמהם" - חשב שגם אצל יהושע, הזקנים יקבלו את כח הנבואה ע"י יהושע. אבל הקב"ה אמר לו שאין ליהושע כוח להשפיע כל כך, אלא רק לעצמו.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מג ע"ד)
לטקסט
ט ע"א
ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ט ע"ב
ממון לזה ונפשות לזה
מה רבו חסדי ה' אשר אומות העולם נתנו מקום לאגרת אחרונה ובטלו הראשונה, וכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, כמ"ש הראב"ע ובספר יוסיפון לרומים, וכן אצל הנוצרים בביבליא שלהם נדפסה אגרת מרדכי שכתב בשם אחשורוש לבטל אגרת הראשונה, טרחו מאוד ליישבו לבל יהיה המלך חוזר מדבריו, ונתלה הזיוף בהמן. ולכך נאמר במגילה [אסתר ח, ז] "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו ואתם כתבו על היהודים" וכו', דמה ענין זה שנתן בית המן לאסתר? אבל ודאי אומות העולם יאמרו: מה חזית דאגרת הראשונה היתה מזויפת והמן משנה למלך כתבו בלי ידיעת המלך, איפוך אנא, מרדכי שהוא כעת משנה למלך וחותם המלך בידו הוא כתב לבטל, והמלך אינו יודע ממנו. רק צליבת המן מעידה שעשה זיוף, כי לולי כן איך תלוהו? רק י"ל בשביל כך שביקש לאנוס אסתר המלכה, כדכתיב "הגם לכבוש" וכו'. אמנם בכל דתות מיתה וממון בתרי עונשין לא מענישין, אבל מיתה לזה וממון לזה מענישין, ולכך אילו היה נהרג בשביל זה, לא היה נלקה בממון. אבל הואיל ונהרג בשביל זיוף הדת, ובשביל זה שביקש לאנוס המלכה לכסות עין, ניתן לה בית המן מדה כנגד מדה, הוא ביקש ליקח אותה לבית זו אשה, ניתן לה ביתו. וא"כ כך אמר: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו", שמע מינה דנהרג בשביל הזיוף, "ואתם כתבו על יהודים כטוב בעיניכם", להודיע כי בזיוף נעשתה הדת הראשונה.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)
אדם קרוב אצל עצמו י ע"ב
כנגד שלשה שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך יא ע"א
משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל יא ע"ב
איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי יב ע"א
והא שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז ומאי ניהו תכלת בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום ועמוסי יריכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד ולא הניחן אדומי הלז אבל בעלי אסופות נאספו וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן
[נשר" רומז לרומא, שהרומאים קבעו בשער העיר כסמל לממשלתם. הזוג הזה הביא את הנשר משער העיר, שיושבי העיר הורידו משם. "ובידם דברים הנעשה בלוז" - דברים שנעשים בסתר לטובת לאומיות עם ישראל, והוא התכלת, צבע הלאום. "ועמוסי יריכי נחשון" - הנשיאים יוצאי בית דוד, "בקשו לקבוע נציב אחד" - להוסיף חודש בשנה, "ולא הניחן אדומי הלז" - הרומאים לא התירו לישראל לקבוע חדשים כדי להראות שאין להם שום ממשלה. וקבעו את החודש בירח אב, והרומאים לא ידעו על זה. חז"ל השתמשו במלה "לוז" כמשל לסגולת נפש ישראל. [ראה בשמו בלקט ביאורי אגדות סוטה מו ע"ב].]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 90)
לטקסט
יב ע"ב
ולית ליה לחזקיה '"החדש הזה לכם" - זה ניסן, ואין אחר ניסן'?! טעה בדשמואל. דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן. ואיהו סבר 'הואיל וראוי' לא אמרינן
מבואר בקרא כי בחודש הראשון בשנה ראשונה למלכו עיבר חזקיה את ניסן. ועל כרחך דמת אחז ערב ראש חדש ניסן, דאם לא כן 'בשנה שנייה' מיבעי ליה, דקיי"ל מלך שעמד בכ"ט באדר, בהגיע ניסן מונה לו שנה שניה. ומלכות בית דוד הבנים יורשים בלי מונים ובלי משיחה כלל, כמאמר חז"ל למה משחו את יואש מפני עתליה וכו'.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יח)
יג ע"ב
וחד לא סמיך והא אמר רב יהודה אמר רב וכו' (יד.) מה עשה יהודה בן בבא הלך וכו' וסמך שם חמשה זקנים וכו' רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה וכו' והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל האומר רבי מאיר לא סמכו רבי עקיבא אינו אלא טועה
[מדוע לא הקשתה הגמרא שמוכח מדברי ר' יוחנן שחכם אחד יכול לסמוך, שהרי ר"ע לבדו סמך את ר' מאיר? י"ל שזה לא היה קשה על מה שנאמר במשנה שסמיכת זקנים בשלשה, כי היה אפשר לפרש שצריך שלושה הדיוטות, אבל מומחה לרבים שכבר נסמך ע"י אחרים יכול לסמוך לבד, ולכן ר' עקיבא סמך את ר"מ לבדו. רק ממעשה ר' יהודה בן בבא יכלה הגמרא להקשות, כי אין ליישב כאמור שצריך שלושה הדיוטות, אבל מומחה לרבים יכול לסמוך לבד, שהרי א"כ מדוע ר' יהודה בן בבא סיכן את עצמו לסמוך, הרי היו שם חמשה תלמידים, ושלשה מהם היו יכולים לסמוך את האחרים, ולכן מוכרחים לומר שהמשנה מתכוונת לומר שצריך שלושה סמוכים כדי לסמוך סמוך חדש, ולכן קשה איך ר' יהודה בן בבא סמך לבדו.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת פינחס, דף מה ע"ב)
לטקסט
יד ע"א
רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו אמצי ליה אנפשיה
מבאר שרבי זירא נרתע משום שהסמיכה יש בה הטלת אחריות גדולה על הנסמך כלפי עם ישראל, וזו היתה משמעות הסמיכה של משה את יהושע. אמנם רבי זירא התרצה משום שיש שכר של כפרת עוונות. עניין זה מרומז בפסוק [ויקרא א, ד] ונרצה לו לכפר עליו שכולל אף את האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה ולכן נאות רבי זירא לסמיכה.
(כלי יקר, ויקרא פרק א פסוק ד)
אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו
[כשעולה לגדולה ומטיב את מעשיו, מוחלים לו על העבר, כי זה מראה שמה שחטא בעבר לא היה במזיד, אלא בגלל עוניו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ח ע"ב)
לטקסט
הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים
[אבן מסמלת חיי צער, כמו שאומר המדרש שמשה רבינו ישב על אבן במלחמת עמלק, כי ישראל היו שרוין בצער, ורצה להיות בצער כמותם. ר"י בן בבא אומר: כל ימי אני דואג לסמיכה, וחי חיי צער כמו אבן, שכך דרכה של תורה.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נח ע"ד)
לטקסט
יד ע"ב
רבי אליעזר בן יעקב אומר ויצאו זקניך ושופטיך - זקניך זו סנהדרין ושופטיך זה מלך וכהן גדול; מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט
והאיש וגו' אל הכהן העומד לשרת וגו' או אל השופט - ביאר הכתוב דתרי אופני הוראה המה וכמש"כ באורך לעיל י' ו' ובס' במדבר ט"ו ל"ג; חדא על ידי סברא בעלמא, ובזה היה הכהן העומד לשרת בכה"ג מוכשר יותר מכל ישראל, ושנית ע"י דרך החקירה וההכרח, ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה השופט ומשמעו כאן החוקר הראשון בישראל, ולא מתפרש השופט דהאי קרא כמו השופט דלעיל, דלעיל משמעו החותך הדין וכאן משמעו החוקר היותר גדול.
(העמק דבר, דברים יז, יב)
טז ע"א
כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד. כיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו! אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד! מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים
ויש להבין, מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש [ילקוט רות רמז תר"ג] ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו', וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב, אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ"ק, וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים, ולכך קצף עליו השם ואמר, טובה צדקה מבנין בית המקדש, ולכך אתה לא תבנה.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)
טז ע"ב
תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר "שופטים תתן". שוטרים לישראל מניין? תלמוד לומר "שוטרים תתן". שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר "שופטים לשבטיך". שוטרים לכל שבט ושבט מניין? ת"ל "שוטרים לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? ת"ל "שופטים לשעריך". שוטרים לכל עיר ועיר מניין? ת"ל "שוטרים לשעריך"
וקשה: למה דרש התנא תיבת 'לשבטיך', שהוא בסוף פסוק, קודם תיבת 'בכל שעריך', שקדומה לה? שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך?! אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך, אלא קודם חיוב בכל שעריך, אבל אחר שציוה 'בכל שעריך' אין מקום להצריך 'לשבטיך'.
(אור החיים, דברים פרק טז פסוק יח)
יז ע"א
תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט ושבט נמצאו שנים יתירים אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט נמצאו עשרה חסרים אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פיתקין על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטלו פיתקיכם כל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים מי שעלה בידו חלק אמר המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת אמר משה כיצד אעשה להן לישראל אם אומר לו תן לי פדיונך וצא יאמר לי כבר פדאני בן לוי מה עשה הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין וכתב עליהן בן לוי ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן חמשה שקלים בללן ונתנן בקלפי אמר להן טלו פיתקיכם מי שעלה בידו בן לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי מי שעלה בידו חמשת שקלים אמר לו תן פדיונך וצא רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו
שראה יהושע שאלה היו חולקים על הכונה האלהית אשר כוונה שיהיה רוח כלם יונק ונמשך מרוח משה, כדי שישתוו דעותיהם ויסכימו כאחד. והנה אלו השנים היו עושים ראש בפני עצמם, ורוצים להתנבא מרוח מיוחד. ועם היות שיהיה רות הש"י בפיהם אמת, כאשר יתנבאו לישראל בסגגון מיוחד, יהיה פשר להמשך מזה רוע סדר וקלקול הנהגה. ולכן בקש יהושע לשומם בבית הכלא [כדי] שתהיה בבואתם לנפשם לבד.
(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)
... דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו
מדברי רבותינו נראה, כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל (=אלא) הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים.
(רמב"ן, במדבר יא, כח)
וכבר הזכיר הרמב"ן דוגמא במגילה דף י"ד ב': ובמקום דקאי ירמיה, היכי מתנבאה חולדה? ומשני: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא היה מקפיד עליה. והענין: דאע"ג שרוח היא חלה על האדם, ואח"כ כאש עצור בלבבו להגיד דבר ה', מכ"מ לא חלה נבואה אלא מתוך הכנה לזה. והכנה זו אסור במקום רבו אם לא בפניו וברשותו. כמו שהיו בני הנביאים בימי שמואל ואליהו, או חוץ לג' פרסאות, שגם הוראה שרי. מש"ה היה כאן חשד שהכינו עצמם לקבל שפע נבואה גם בלי האצלה ממשה. [אכן הנבואה היא כרוח העוברת בנביא, כאש עצורה בקרבו אשר אינו יכול שלא להוציאה. מכל מקום, כדי לקבל נבואה דרושה הכנה. והכנה זו אין לנביא לעשות במקום רבו, אלא ברשותו. (וכך גם מוסברת תמיהת הגמ' מגילה יד כיצד היתה חולדה מתנבאת בימי ירמיה. שהיה עליה לקבל רשותו לעשות ההכנה לנבואה).]
(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק כח)
...מאי "אדני משה כלאם"? דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו... מאי "כלאם"? א"ל: הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן
והנה המהרש"א כתב [סנהדרין צ. ד"ה מתנבאים] כי חרה אפו של יהושע על אלדד ומידד הוא כי הם נשארו במחנה וקבלו נבואתם בעצמם ולא על ידי אצילות משה, וחשבו יהושע לגנאי למשה רבו והעדר כבוד דלא צריכין לו, וחשבם כמורה הלכה בפני רבו. וזוהיא כוונת יהושע הטל עליהם צרכי ציבור, שגם הם יהיו מזקנים המנהיגים הדור, וא"כ יצטרכו לקבל ממשה כדי שלא יהיו שני דברי דור ושני סגנונות כנ"ל, וזהו מאמרו והם כלים מ'אליהן' דייקא, שלא יהיה עליהם הרוח מאליהן כי אם על ידי האצלה דילך, ותהיה הנהגה בסגנון אחד, ולא יהיה העדר כבוד, ואתי שפיר, זכי חולקיה דחס על כבוד רבו.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
...מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו: כבר פדאך בן לוי. מי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו: תן פדיונך וצא!
ולא תני 'מי שעלה בידו בן לוי הלך לו', ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי. וכבר ידוע עפ"י לשון המשנה פסחים פ"ד דתנן 'לא תקרא לה שם'. דמצוה במילי דקדושה להוציא בשפתיו. וכמבואר בזוה"ק פ' זו (במדבר) דבמילי דקדושה - כל מילי דבעי למתישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בפומא. [יש צורך באמירה, ואין די בנטילת הפתק, מפני שבכל דבר שבקדושה יש להוציא בשפתים. וכמבואר בזהר הקדוש בפרשת במדבר: בדברי קדושה - כל דבר שצריך להתיישב במקומו - אינו מתיישב עד שיזכיר בפיו.]
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק מא)
מי שפדאו בן לוי - לא נתן כלל. ולא לקח אלא מאת העודפים. והיינו משום שנצרך להעמיד את הבכור, וליקח הלוי תחתיו. ובזה נפטר אותו בכור לגמרי.
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק מט)
אמר רב יהודה אמר רב, אין מושיבין בסנהדרין, אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה
יש לדעת בכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה,הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה, וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו כאן שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, שאם לפעמים צריכין להוראת שעה, לפסוק נגד התורה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה', אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב, ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך, אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה, והרי הוא מחויב לטהרו, מטעם סמוך עת לעשות לה', למיעוט סברות הנוטין אל ההפך, ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה, שהסכימו לטהרו, אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל (חגיגה ג ע"ב) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.
(כלי יקר, דברים פרק יז פסוק יא)
והקשו בתוספות [שם ד"ה שיודע] מה לי בחריפות של הבל... לכך אין ממנין בסנהדרין רק מי שיודע לטמא הטהור וכן להיפך, כי אין זו חריפות של הבל ושקר כדעת התוספות, רק אמת, והכל בזמנו, וצריך להתחכם בענין החכם ההוא, אף שהוא טמא, אין החלט, ויש זמן שהוא טהור והכל לפי הזמן
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)
אמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרי, אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן
(סג) אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות דבר אשר אין כמהו בכל תורה אחרת.
(ספר הכוזרי, מאמר שני אות סג-סד)
אין מושיבין בסנהדרי אלא וכו' ובעלי כשפים
[בס' כרם צבי על שמות, דף יט, הביא את חובות הלבבות האומר שכמו שמותר לסנהדרין ללמוד כישוף כדי לדעת להבחין בין נביא אמת לנביא שקר, כך צריך ללמוד את הרע כדי לדעת איך לסור ממנו. והסביר בזה את המדרש (מכילתא יתרו מסכתא דוישמע פרשה א) האומר שיתרו התנה עם משה שהבן הראשון שיוולד יהיה לע"ז - שאין כוונתו שיעבוד ע"ז (שהרי יתרו התגייר) אלא שיחקור את הע"ז כדי לדעת איך להילחם בה ולגלות את תרמיתה. והסביר בזה את הפסוקים (תהלים פרק א פסוקים א-ב) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו" - שאם חפצו בתורת ה', מותר ללכת בדרך רשעים ולהשתמש בידיעותיו כדי לחזק את חומת הדת. אבל הסברו לגבי יתרו קשה, כי א"כ מדוע אמר כך לגבי הבן הראשון בלבד, הרי כל הבנים צריכים לחקור כך? ועוד שא"כ משה לא היה צריך להיענש על הסכמתו לתנאי זה, ומדוע אומר המכילתא שם שכעונש המלאך ניסה להרוג אותו?]
(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות א)
לטקסט
ומה נבואה נתנבאו (אלדד ומידד)? אמרו: משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ...אלא למ"ד משה מת, מינח הוה ניחא ליה?! לא סיימוה קמיה
יובן מ"ש בגמרא פ"ק דסנהדרין [דף י"ז.] דאלדד ומידד התנבאו משה מת ויהושע מכניס, ופריך הגמרא א"כ איך אמר משה מי יתן וכו' מינח ניחא ליה, ומשני גמרא לא סיימוה קמיה, עיין פירש"י ודוחק, אבל אמרו הפשט, כי לכך אמר משה מי יתן וכו', כי מה שהקב"ה אומר ע"י נביא אינו חוזר, לבל יחשדו אותו לנביא שקר, לכך אמר [במדבר י"א, כט] מי יתן כל עם ה' נביאים, א"כ יהיה סיפק ביד ה' להנחם מהרעה אשר דיבר עליו, כי כולם ידעו שאין הנביא אומר שקר, רק הקב"ה חזר ולא נביא שקר הוא, אך במה דאמרינן [ב"ר נג, ד] שזה שאומר הקב"ה בעצמו חוזר היינו לרע, אבל לטוב אינו חוזר, כי לא יחזור ה' מיעוד הטוב, וזוהיא קושית הגמרא מינח ניחא ליה, ולמה לי כנ"ל דביקש שיהיו הכל נביאים שיהיה בחזרה, הא אמרו יהושע מכניס לארץ וטובתו של יהושע אי אפשר בחזרה, ואף מיתת משה אי אפשר בחזרה, כי אין מלכות נוגעת וכו', וע"ז משני הש"ס לא סיימוה קמיה וא"ש
(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)
אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ
[אילו אמרו רק "משה מת", היתה אפשרות שהגזירה תתבטל ע"י תפילת משה, שהרי הבטחת ה' לרעה יכולה להתבטל, אבל הבטחה טובה לא מתבטלת (רמב"ם הל' יסודי התורה י, ד), ועכשיו שאמרו גם "יהושע מכניס", שיש בכך טובה ליהושע, לא היה אפשר שהנבואה תתבטל, ולכן אמר יהושע "אדוני משה כלאם", כי גם תפילה לא תועיל.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כ ע"א)
לטקסט
ומה נבואה נתנבאו? ... רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין. שנאמר "כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם וגו'". אל תיקרי "שנים" אלא 'שנים'. ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת? הוי אומר: אלדד ומידד
לכאורה תמוה: מה ענין מלחמה זו בעת ההיא? אבל עיקר מלחמת גוג ומגוג, שמשיח בן יוסף נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל, באמרם הנה בארזים נפלה שלהבת וכו'. והנה בכניסתם לארץ היתה ראויה מלוכה ליהודה, כדכתיב [שופטים א' ב'] יהודה יעלה. רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף, וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא אחד מבני יהודה אשר להם המלוכה, שפטו כי הוא הוא משיח בן יוסף, וא"כ יקרה בו מיתה, ולכך, להוציא מלבם דבר זה, התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם. [בהנבאם שיהושע יכניס את ישראל לארץ, חשבו אלדד ומידד שיהושע הוא משיח בן יוסף, ועתיד הוא להיהרג. על כן באה להם הנבואה שרק במלחמת גוג ומגוג ייהרג משיח בן יוסף.]
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו
שונה המשפט של התורה ממשפט שאר העמים. לפנינו נדמה שמשפט אמת הוא אם קולעים אל המציאות איך הי' ודנין לפי המציאות האמתי... אולם זהו רק במשפט שאר העמים. אבל משפט ישראל שהוא משפט האלקי, חזינן דאינו נידון רק עפ"י המציאות בלבד, אלא שיש אמת יותר גדול... מהמציאות, שהרי סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו, ואילו כל הנידון הי' רק עפ"י המציאות, מה לנו בירור יותר מציאות ממה שכל הסנהדרין ראו לחובה? וכן אם לבירור המציאות, מאי נ"מ בין אם הדין ביום אם בלילה, וכיוצא כל הדינים של סדר המשפטים. אמנם הוא הדבר: דיננו אינו עפ"י המציאות בלבד, שבאמת אין הקליעה אל המציאות קליעה אל אמת המשפט, כי מי יודע תוכן לבות בני אדם, אולי יצרו אנסו או נכנסה בו רוח שטות וכיוצא. וגם אם הוא חטא, אשתו ובניו מה חטאו וכן כל האחרים שיצטערו בהעדרו...
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יג, עמ' פ-פא)
יז ע"ב
וביבנה ארבעה רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ושמעון התימני
[אע"פ שנאמר לקמן לב ע"ב "אחר רבי עקיבא לבני ברק", מ"מ בתקופה מסוימת גר ביבנה, וזה היה מיד אחרי החורבן, כשריב"ז קיבל מאספסיינוס את "יבנה וחכמיה", ומסתמא תלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע הלכו אתו, ומסתמא ר' עקיבא תלמידם הלך איתם.]
(רבי פנחס מנחם ישעיהו מינצברג, אוצר בלום, דף ג ע"א-ע"ב)
לטקסט
יח ע"א
מת לו מת - אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ומן המקדש לא יצא
ופירשו בטעמו של רבי מאיר, "ומן המקדש" מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע, ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א). אבל כהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד. [מבאר שדיוקי התנאים אינן דרשה גמורה אלא אסמכתא מן הפסוקים ומבאר הטעם שהחמירו בכהן גדול כי הוא בהול על מתו דווקא משום שאינו יכול להיטמא ולטפל במתו].
(רמב"ן, ויקרא פרק כא)
המלך לא דן ולא דנין אותו
[המדרש (דברים רבה פרשה ה סימן ח) לומד את זה מהפסוק "מלפניך משפטי יצא", משמע לפניך ולא לפני ב"ד. קשה, הרי כל ישראל אומרים את הפסוק הזה בתפילת ראש השנה, אף שאנחנו נידונים בפני ב"ד. התשובה היא, שמי שחוטא למלך אינו רוצה שהמלך ידון אותו, כי זה יזכיר למלך את מה שחטא נגדו, ואינו מעיז להזכיר את זה, כמו שמי שמתוודה יוה"כ אחד לא יתוודה על אותו חטא ביוה"כ הבא, כי זו חוצפה ובושה. לכן אם מלך היה נידון בפני ב"ד, דוד המלך לא היה מבקש "מלפניך משפטי יצא", אדרבה, היה מעדיף שב"ד ידון אותו ולא ה', והיה חוצפה לבקש מה' לדון אותו. וזה מוכיח שב"ד לא יוכל לדון אותו ולכן הוכרח לבקש שה' ידון אותו. ולכן זה לא חוצפה כי אין לו בררה אחרת. ואומרים "המעלים עין מסוררים", שיש בושה שה' רואה את החטאים שלנו, ולכן הוא מעלים עין, כאילו אינו רואה את החטאים. ומה שאנחנו אומרים "מלפניך משפטי יצא" הוא כי דוד המלך אמר את זה, ובזה פתח שער לכל ישראל, כי יש עבירות בשגגה וכדומה, ובזה אפשר לבקש שב"ד לא ידון אותנו אלא ה', שיתחשב בזה שהיה שוגג וכדומה, וירחם עלינו, וזה לא חוצפה כי דוד המלך כבר אמר את זה. פשטות הטעם שאין דנים את המלך הוא שמא הדיינים יפחדו ממנו. אבל עיקר הטעם הוא כדברי המדרש (שמות רבה פרשה ל סימן א): "אמר הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר מעט מלכות שנתנה לך משלי הוא", שה' נתן למלך מלכות משלו, כאילו המלך לובש לבוש של מלכות שמים, והוא צריך לדעת שזה לבוש של ה', כמו שאומרים "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", לכן אין זה כבוד שמים שאדם ידון את המלך, שהרי יש למלך לבוש של מלכות שמים.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף סה ע"א)
לטקסט
[מדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור יז אומר: "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אתה מלך ואני מלך, ראוי למלך לדון את המלך, הדא הוא דכתיב מלפניך משפטי יצא". זה מראה על חשיבות המלך, שאין אחר יכול לדון אותו, ורק ה' יכול, וזה מרומם את ה' בעיני העולם, שרואים שרק הוא יכול לדון מלך. המשל לא שייך בעוה"ז, שהרי אין שני מלכים באותה ארץ, אלא דוד חידש בשכלו הלכה זו, שרק ה' יוכל לדון מלך, כדי להראות את גדולת ה', שכל העולם נכנע תחתיו.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף סו ע"א)
לטקסט
יח ע"ב
אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכהן גדול בעיבור שנה וכו' מלך משום אפסניא כהן גדול משום צינה
[מגלה עמוקות כתב שמשה רבינו רצה להיכנס לא"י כדי לעבר את השנה, כמו שכתוב "אעברה נא". והוא היה מלך, שנאמר "ויהי בישורון מלך", וכה"ג, שהרי שימש בשבעת ימי המילואים. אמנם מלך פסול מפני שהוא נוטה לעבר, משום אפסניא, וכה"ג פסול מפני שהוא נוטה שלא לעבר, משום צינה, אבל מי שהוא גם מלך וגם כה"ג כשר, כי שתי הנטיות מתקזזות. אבל כיון שהוא אמר "שלח נא ביד תשלח", כך שהכהונה ניתנה לאהרן, הוא אינו כה"ג, והוא רק מלך, ולכן הוא פסול לעיבור שנה, ולכן לא היה יכול להיכנס לא"י כדי לעבר את השנה. ר' זלמן גנז מהנובר פירש בזה את רש"י דברים פרק ג פסוק כו: "ויתעבר ה' - נתמלא חמה" - כונתו לפסוק (שמות פרק ד פסוק יד) "ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי", שפירשו חז"ל שה' אמר כיון שסירב בשליחות, אהרן יהיה כהן ולא משה.
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת ואתחנן, דף מט ע"א-ע"ב)
לטקסט
מלך משום אפסניא כהן גדול משום צינה
[אין הכוונה שכהן גדול ידון בשקר בשאט נפש בגלל הפנייה, אלא השכל יטהו לטובתו, ויהיה בטוח שהוא עושה כדין.]
ב ע"א
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ו ע"ב
ז ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"ב
יב ע"ב
יג ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
יח ע"א
יח ע"ב
יט ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כד ע"א
כו ע"א
כו ע"ב
כט ע"א
ל ע"א
לב ע"ב
לד ע"ב
לו ע"א
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"א
לט ע"ב
מ ע"א
מב ע"א
מג ע"א
מג ע"ב
מד ע"א
מד ע"ב
מה ע"א
מו ע"א
מו ע"ב
מז ע"א
מח ע"ב
מט ע"א
מט ע"ב
נא ע"ב
נב ע"א
נב ע"ב
נג ע"א
נו ע"א
נו ע"ב
נז ע"א
נז ע"ב
נח ע"ב
נט ע"א
נט ע"ב
ס ע"א
סא ע"ב
סג ע"א
סג ע"ב
סד ע"א
סד ע"ב
סה ע"א
סה ע"ב
סז ע"ב
סח ע"א
סח ע"ב
סט ע"ב
ע ע"א
ע ע"ב
עא ע"א
עא ע"ב
עב ע"א
עד ע"א
עד ע"ב
עה ע"א
עו ע"ב
עח ע"א
עח ע"ב
פא ע"א
פא ע"ב
פב ע"ב
פה ע"א
פו ע"א
פח ע"א
פח ע"ב
פט ע"א
פט ע"ב
צ ע"א
צ ע"ב
צא ע"א
צא ע"ב
צב ע"א
צב ע"ב
צג ע"א
צג ע"ב
צד ע"א
צד ע"ב
צה ע"א
צה ע"ב
צו ע"א
צו ע"ב
צז ע"א
צז ע"ב
צח ע"א
צח ע"ב
צט ע"א
צט ע"ב
ק ע"א
ק ע"ב
קא ע"א
קא ע"ב
קב ע"א
קב ע"ב
קג ע"א
קג ע"ב
קד ע"א
קד ע"ב
קה ע"א
קה ע"ב
קו ע"א
קו ע"ב
קז ע"א
קז ע"ב
קח ע"א
קח ע"ב
קט ע"א
קט ע"ב
קי ע"א
קי ע"ב
קיא ע"א
קיא ע"ב
קיג ע"א
[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ז]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ב]
...והנה נתבטל מלכות כל [שבטי] ישראל (ממנו) משמת שלמה, כדכתיב לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו. אם כן דבר ברור הוא שלא אמר הנביא אלא שלא תסור לגמרי. והאמת הוא כי בזמן הגלות אינו נקרא לא הסרה ולא ביטול כלל, לפי שאינו מצד יהודה אלא מצד העם, כי לא הבטיח הנביא את יהודה שלא ילכו ישראל בגלות לעולם בעבור שיהיה הוא מלך עליהם בכל זמן. [מבאר שראשי הגלויות הם נחשבים גדר שלטוני, לא שהם מלכות אלא הם רשות לדיין לדון יחידי. ונראה מדבריו שאין זה באור הפסוק אלא אסמכתא ואילו ההבטחה של התורה היא על מלכות עתידית ממש שאם תהיה מלכות לא תסור מיהודה. אך יתכן שלא תהיה כלל בעם כגון בגלות.]
[עיין לקט באורי אגדות הוריות יא ע"ב]
מה שהם מגנים את המשפט אינו נכון. לא יתכן עולם בלי משפט. בלי מוראו של החוק, איש את רעהו חיים בלעו. דין אינו אכזריות. ודוקא בשם דת האהבה הרגו עמים שלמים שסירבו להתנצר, שלא רצו "לזכות במלכות שמים". אילו היה להם מעט יושר וצדק היו מאפשרים לישראל חופש דת, להתנהל לפי התורה. דוקא ישראל ירשו מהאבות את תכונת הרחמנות.
[עמ' 37] גם דברי הגמרא נגד הפשרה מכוונים לנוצרים, ששיבחו את האהבה והשלום, והתנגדו למשפט. ולכן הגמרא אומרת שהמברך את הבוצע הוא מנאץ את ה' שכל דרכיו משפט - כנראה יש בו ריח נצרות. כי העיקרון של היהדות הוא יקוב הדין את ההר. אמנם "אהרן אוהב שלום ורודף שלום", אבל זה ענין פרטי, כי היה כהן ולא מחוקק, אבל דיין צריך ללכת לפי הדין, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ".]
ובעיקר הענין מבואר בע"ה אצלנו שהוא לענין התגברות הכח העיוני הטבעי, עם התפילה לד' שיורוהו דרך אמת בתורה הקדושה. והסיבה הטבעית היא הדרושה להנצל מחרב כי בתחבולות תעשה מלחמה (משלי כד, ו), והדבר הרוחני הוא כולל לרפואת תעלה להנצל מגיהנם, כי תפילה רצויה ושלמה היא העיקר המקרב לב האדם לאביו שבשמים.
ועוד, דוק שאמרו "יראה עצמו", כוונתם שאין די בידיעת חומר עניין דקדוק הדין, אלא צריך שהדבר יהיה בבחינת "יראה", ראיה חושית ממש, עד כמה חמור הדבר. ועוד: לעולם! בכל עת שיושב בדין צריך לראות את החרב ואת הגיהנם.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קט ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ ע"ב]
ולכך נאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. אבל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, כי אינו דן במתון לפי שהוא בוש לשאול על ספיקותיו. וידוע כי מה שממנין לפעמים איזו דיין שאינו הגון זהו בסבת רום לבבו או לבב קרוביו ומשפחתו המהדרים אחריו כדי שיהיה מאושר בארץ להיות להם לשם ולתהלה כהוראת שם אשרה מלשון אשרוני בנות. ורז"ל אמרו (סוטה ה.) כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה
וביארנו בשאלתות הנוספות לפ' משפטים ע"פ דברי גאון ז"ל דיש נ"מ לדין, דבמקום שאין ת"ח אין אסור להעמיד דיין ע"ה אם אין לפנינו דיין ע"פ התורה ואם א"א להשיג אזי אפי' ערכאות שבסוריא שדנים עפ"י דעת ב"א כשר, וא"כ ה"ז כמו דין מצבה שפעם היא כשרה היינו בימי האבות שהיתה אהובה, פעם היא אסורה היינו משעה שנהייתה שנואה כמש"כ במקרא הסמוך בהע"ד; משא"כ במקום שיש ת"ח אלא שהוא אינו דיין ע"פ איזו סיבה אסור להעמיד דיין ע"ה אפי' א"א להשיג דיין ע"פ התורה והרי זה כמו איסור אשרה לע"ז דלעולם אסור להעמיד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו במקרא ואתה תחזה. ולפי זה נסמכו יפה שתי אזהרות הללו לכאן, וגם לשון המקרא שאנו עומדים בו מתפרש יפה דאסור להעמיד אשרה כל עץ אצל מזבח וגו' והיינו דיין ע"ה אצל ת"ח דהוי כאשרה. [מביא את נוסחת הרמב"ם, שכנראה גורס בדברי ר"ל 'כאילו הקים מצבה', ומבאר שהעמדת דיין עם הארץ - יש מקרים שהיא מותרת, כגון כשאין שם ת"ח, אך במקום ת"ח אין שום מקום לדיין ע"ה, כאשרה שהיא פסולה מכל וכל.]
ומ"מ צריך ר"א גם אל סמיכות הפרשיות, כי בלא הסמיכות הייתי אומר, דווקא אדם אחר, שאינו דיין וחשוב לא יפסיע על ראשי עם קודש דרך בזיון בק"ו מן האבנים, כי ציווי לא תעלה במעלות הוא לסתם כהנים,שאינן דיינים, אבל הדיין שצריך להטיל אימה על הציבור, כדי שיהיו דבריו נשמעים, הייתי סבור, שמותר לו לפסוע על ראשי עם קודש, ושמא תאמר שמעלת השופט גדולה מן מעלת הכהן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, קמ"ל הסמיכות ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ר"ל, אותן משפטים שנזכרו למעלה ובאים בק"ו מן האבנים שלא לפסוע על ראשי עם קודש, תשים גם לפניהם דהיינו לפני הדיינים לומר שגם הדיין הוא בכלל ק"ו זה. ודעת בר קפרא לדרוש פסוק "ולא תעלה במעלות" דרך דרש, שהדיין צריך להיות מתון בדין. ודבריו מחוסרים ביאור
והקרוב אלי לומר בזה שכך פירושו, כי כל דיין שאינו דן במתון הוא מצד גסות רוחו שהוא רוצה להראות לכל אדם כי הוא בקי בדינין ויודע לדמות מילתא למילתא ובגובה אפו בל ידרוש מעל ספר תוכן הדין ונמצא שזה שאינו דן במתון הוא העולה במעלה דרך גאה וגאו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פז ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]
אבל הענין כך, למה אין שני דברים לדור, והוא כי ידוע [סנהדרין פט ע"א] כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ואמרו הטעם כי כל נביא יש לו שער וצינור בפני עצמו שממנו נבואתו מושפעת, וא"כ אי אפשר בסגנון אחד, כי הלא לכל אחד שער ועולם מיוחד ומה טיבו של זה לשל זה. וא"כ אז שהיתה הנהגת הדור על פי רוח הקדש, כדכתיב ואצלת וכו' ונשאו אתך, א"כ לא יתכן שיהיו שני דברים, כי הלא אין נבואתם בסיגנון אחד, ועולמות וצינורות מיוחדים. ואיך תתקיים הנהגתם שהיא באופנים מתחלפים זה בכה וזה בכה, והנהגת הדור צריכה להיות שפה אחת ודברים אחדים והיו לאחדים, ושני זקנים וכל שכן יותר, הלא הכל נפרד ונחלק לסגנון הרבה, כי כל אחד מתנהג כפי מדרגה ובחינה שלו, ולא תתקיים הנהגה כזו. אך זהו בשאר נביאים, אבל זקנים של משה שעמדו לפני משה והוא האציל עליהם, א"כ כולם קבלו כאחד ממשה, וא"כ אב לכולם משה, ואין כאן חילוק צינורות או שפע עולמות, הכל מבחינה אחת. א"כ פשיטא שתהיה הנהגה נכונה, ולכך אמר השם ואצלת מרוחך עליהם, וא"כ המה ינשאו אתך, כי הן ומשה הכל אחד, ושורש אחד לכולם בשוה.
ואילו היה בכח יהושע להאציל מרוחו על זקנים כמשה, תתכן בהם הנהגה גם כן, אבל יהושע לא היה כחו כל כך גדול שיאציל משלו לאחרים, וא"כ אילו היתה הנהגה בזקנים, יחוייב שתהיה להם הארת רוח הקדש כל אחד כיד ה' הטובה עליו משמים, וא"כ הרי צינורות מתחלפים, ותקולקל הנהגה. ולכך צריך דבר אחד לדור. והטעם אשר משה יכול להשפיע ולא יהושע, כי פני משה כחמה המשפיעה באורה לכל כוכבי לכת, ויהושע כלבנה דלית לה מגרמיה כלל, והנה משה היה רב ענותן, וחשב כי כחו של יהושע חזק ככחו להשפיע בזקנים, אמר אתה וזקנים כמו שהיה בדורו, אבל הקב"ה ידע כי אין כח ביהושע להשפיע לזולתו, וא"כ יהיו שני סגנון כנ"ל, ולכך אמר דבר אחד לדור וכו', וזקנים שבדור בקשו לפרש למה בימי משה נשאו במשא ג"כ ובימי יהושע לא, ואמרו פני משה כפני חמה ויכול להשפיע לכך נשאו אתו, אבל יהושע כלבנה דלית ליה להשפיע, צריך דבר אחד לדור כנ"ל וא"ש.
[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ה ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כה ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כג ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ט ע"ב]
וידוע מ"ש רש"י בנביאים בשם המדרש, כי אותו יום שמת אחז נתקצר היום עשר שעות ולא היה רק ב' שעות, ואחר כך כשהגיע אור של יום שלשים לפי מהלך כ"ט פעמים מעת לעת, עדיין היה בתוך כ"ט מעת לעת, כי מה איכפת בשקיעת החמה שלא בעונתה, סוף כל סוף מהלך לבנה חזרה עשר שעות הנ"ל, ועדיין היא בתוך כ"ט יום, ולכך סבר חזקיה כי אין זה יום ל' באמת ללבנה, רק כ"ט יום הוא כמש"ל, ובשביל כך עיבר והבן.
אמנם באמת מכל מקום טעה, כי על כל פנים היה יום ל' למנין ערב ובקר יום אחד, ואילו רצו הבית דין לקבוע אותו היום לראש חדש היה הרשות בידם, ואין נפקא מינה במהלכי לבנה, דאתם אפילו שוגגים וכו', והואיל וראוי לקבוע, 'ניסן' קרינן ביה. [חזקיה עלה לכס המלוכה בא' בניסן. א"כ אחז אביו מת בערב ר"ח. אותו יום שמת בו אחז נתקצר בעשר שעות, היינו מהלך השמש התקצר בעשר שעות. חזקיהו סבר שהיום הבא עדיין שייך לחודש הלבנה הקודם, שכן מהלכי הלבנה אינם קשורים למהלכה של החמה, ולפי הלבנה זהו עדיין היום הכ"ט. אך מכל מקום טעה חזקיהו, כי למניין 'ערב ובקר יום אחד' היה זה יום הל'.]
וע"כ הכי הוא שהרי כאן חילקה תורה לשנים, ובכלל שופט דלעיל נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו' גם השופט דהאי קרא, והיינו דאיתא בסנהדרין די"ד דראב"י אמר דכ"ג יקרא שופט שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו', ולכאורה תמוה האיך מוכח דכה"ג נקרא שופט, דלמא השופט הוא משבט אחר, אלא כמש"כ דע"כ בכלל השופט אשר יהיה בימים ההם נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו'. [מבאר שהכהן הגדול היה המוכשר בישראל לפסוק דין ע"פ סברתו, אמנם ראש הסנהדרין היה המוכשר לקביעת הדין ע"פ הוכחות ובירורים.]
ונראה, כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן, והוא מיאן לתת וצוה להלחם, ואם כן הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה', וזהו פי' הפסוק, דמים הרבה שפכת, כי לחמת מלחמות רשות, ולא היה צורך, כי היה לך לפרנס מן אוצרות, ואתה קמצת בשלך בצדקה, והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה, ובין כך סבלו דוחק ולחץ, ולכך אתה לא תבנה הבית, כי נבחר לה' צדקה מבנין בית.
מצורף לזה, שקנא יהושע לכבודו של משה, שהיה נראה מדעת אלו השנים שהיו בוחרים יותר שיהיה רוח מיוחד לעצמם, ולא יהיה נמשך מרוח משה רבינו ע"ה ועם היות שלא היתה כונת אלו לזה, טעה יהושע בכך. כי לדברי מי שאומר שם בסנהדרין שאלו שני האנשים במחנה נשתיירו, לא אירע זה להם אלא מצד ענותנותם. שאמרו שם: תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה, יש אומרים בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה וכו' כדאיתא התם. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו, בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש וגו', אמרו אלדד ומידד אין אנו ראוים לאותה גדולה, אמר להם הקב"ה הואיל דמיעטתם עצמכם הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם שכל הנביאים כלם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו.
והנה לדעת רבי שמעון, יהושע טעה בכונתם של אלו, כי הם מצד ענותנותם נסוגו אחור, והש"י השפיע עליהם הנבואה מצד מעלתם. ויהושע חשב שהם נשארו במחנה כדי שלא ירצו שיהיה רוחם נאצל ונמשך מרוח משה, אבל ישימו ראש בפני עצמם. ומפני זה אמר: אדוני משה כלאם, שראוי לשומם בבית הכלא, כדי שלא תפסד הנהגת ישראל בשבילם.
ולדברי מי שאומר בקלפי נשתיירו, יבא הענין כפשוטו יותר, לפי שאלו השנים כבר ראו שלא היה חפץ הש"י בעת ההיא להיותם נביאים, ועם כל זה היו הם מתנבאים במחנה. ומתנבאים הוא מבנין התפעל, שענינו שהוא נסבב להביא הדבר על עצמו, כמו אלו שהיו מתבודדים ועושים כל יכולתם להשיג הנבואה, וגם כי לא ישיגו אותה נקראים "מתנבאים". כענין שכתוב יש מתעשר ואין כל, שגם שלא ישיג העושר קרוי מתעשר. ומפני זה אמר יהושע למשה אדוני משה כלאם, אחרי שהיו מתחזקים לחלוק על הרצון האלהי, היו ראויים לשומם בבית הכלא.
מצורף לזה, שחשדם יהושע שמא כשהיו משתדלים להשיג הנבואה לא היה [מצד] חפצם להשיג נבואה בלבד, אבל מצד שהיו מקנאים שלא נתבררו בהנהגת ישראל עם שבעים איש הזקנים, כי אלו עד עתה לא השתדלו להשיג הנבואה. והיה נראה מזה כי אין חפצם בנבואה מצד עצמה, אבל להשתרר ממנה על הצבור. ומפני זה בקש יהושע ואמר: אדוני משה כלאם. ירצה, שיהיה עונשים מדה כנגד מדה. כי הם היו רוצים יקיות הנהגת ישראל על ידיהם ושיהיו משועבדים תחתיהם, ולזה היה ראוי שיענישם משה, שאף הנהגת עצמם לא תהיה ברשותם, כי מי שהוא בבית הכלא אין צריך לומר שאין הנהגת אחרים ברשותו, כי גם הנהגת עצמו וכל תנועותיו ברשות אחרים. [מבאר הר"ן מה היתה טעותו של יהושע ומה ההבדל בין שתי דעות התנאים שלמי שאומר בקלפי נשתיירו הרי שנשארו התנבא במחנה כי הבינו אין צורך ביותר נביאים ויהושע חשדם שרוצים להשתרר. ולדעת רבי יהושע שנשתיירו במחנה הרי מרוב ענוותם לא הלכו כי אמרו שאין הם ראויים ודווקא משום כך העניק להם ה' נבואה מיוחדת שלא פסקה בעוד שיהושע הבין זאת כביטוי של גאווה.]
(סד) אמר החבר: גדולה מזאת הסנהדרין חובה היתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקבלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות, היתכן כי ימצאו תמיד בקרב העם שבעים זקנים, אם אין החכמות נפוצות וקבועות בעם, ואיך לא יהיה הדבר כן, אם לשם קיום המצוות עצמן, יש צרך בכל החכמות האלה, כי הנה החכמות הטבעיות אדם מישראל צריך להן במצוות הקשורות בעבודת אדמה לדעת את הכלאים ולהשמר משביעית ומערלה, ודעת להבחין בין צמח לצמח ולהכיר את מיניהם, למען יעמדו בבריתם, ולא יתערב מין במין, חכמה גדולה היא לדעת אם הכמון למשל, הוא ממין השעורה או השפון ממין החטה, או הכרבתור ממין הכרוב, וכן יש לדעת את כחות שרשי הצמחים ומדת התפשטותם באדמה, מה מהם ישאר לשנה הבאה, ומה לא ישאר למען דעת כמה להרחיק מין ממין במקום, ומה מדת זמן לתת בין נטיעה לנטיעה, וכן תועלנה החכמות הטבעיות להבחין בין מין למין בבעלי החיים, לתכלית דומה, וגם לתכלית אחרת, להכיר אי זה חי ארסי הוא, ואי זה לא ארסי, אחרי כן באה ידיעת הטרפות שהיא דקה מכל הידיעות, אשר הזכרו אצל אריסטו, על גורמי המות לבעלי החיים, בהיותה מלמדת אותנו להתרחק מאכילת הבהמה העומדת למות, והמעט אשר נותר אצלנו מחכמה זאת, תתפעל ממנו הדעת, אחרי אלה באה ידיעת המומים הפוסלים את הבהמה למזבח, ולבסוף ידיעת ההפרש בין מיני הזיבות לאיש ולאשה, וכמות ימי פקידות הנדות, ובפרטי הדברים האלה, יש חכמות אשר אין אדם יכול לעמד עליהן בדרך ההקש, בלא עזר אלוהי, אשר לחכמת הגלגלים ומהלכיהם, העבור הוא אחת מתולדותיה, וידוע הדבר כי מעלת העבור נפלאה עד מאד, וכמה חזקות קביעותיה אצל אמתנו, אכן אומה זו חלושת החמר היא אך אמיצת הצורה... [מדרישות אילו שיש מן הסנהדרין, ניתן למוד על התורה עצמה שהיא מלאת חכמה ושכדי להבינה ולהבין את מצוותיה יש צורך בידיעות רחבות ובעם משכיל.]
אלא שכל דיננו הם עפ"י חוקי התורה, החוקים האלקים שקורא הדורות מראש קבע אותם בההויה, שרק על פיהם יוחתך הדין, יען שעל ידם לא יצא המשפט מעוקל ח"ו לא בהנאשם ולא בסביבתו, שככה הטביע הקב"ה בעולמו שהחוקים הללו, החוקים האלקיים, לא יהיו מתמלאים דוקא אם הדין דין אמת לאמיתו, "אלקים נצב בעדת אל" (תהלים פב). ועל כן לוּ גם אם מצד בירור המציאות היה אפשר להתברר ע"י עדים כמשה ואהרן, בכ"ז מצד בירור התורה שאליו כיוֵן הוא יתברך, לא יתכן בעדים קרובים אף הם כמשה ואהרן, וכן סנהדרין שראו כולם לחובה, שאם עפ"י המציאות הוא בירור, אין זה בירור עפ"י התורה, ועלול לצאת מזה משפט מעוקל, אם ישר אם בלתי ישר.
[מט ע"ב] הוא פירש בזה גם את המשך דברי רש"י שם: "למענכם - בשבילכם, אתם גרמתם לי" - הסיבה שמשה סירב ללכת בשליחות לפרעה הוא כי אמר (שמות פרק ו פסוק יב) "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", הרי שזה שבני ישראל שמעו גרמו לו לסרב בשליחות, וזה גרם לכך שלא נהיה כה"ג, שבגלל זה לא היה יכול להיכנס לא"י לעבר את השנה כאמור.]